אופנה ולבוש בישראל – שימור ותיעוד: חלק א

כתיבה: עוז אלמוג


חלק ב' ואחרון (כולל ביבליוגרפיה)

תערוכות על אופנה ולבוש באתר ישראליאנה


אופנה כשיקוף של רוח הזמן

המחקר ההיסטורי והסוציולוגי מוכיח שאופנת הלבוש היא שיקוף ומאיץ כאחד של שינויים דמוגרפים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. מבנה מעמדי, סגנונות חיים, תפקידי מגדר, מסורת משפחתית – כל התופעות הללו ועוד נותנים את אותותיהם במלבושים. "רוח הזמן", כתב ההיסטוריון ג'יימס לאוור, "היא ישות המלבישה עצמה בבגד המתאים לה ביותר, בדחותה את שאר האפשרויות". אין זו אפוא יד המקרה שהצניעות של התקופה הוויקטוריאנית הולידה לא פחות משמונה תחתוניות לנשים ושהאמנציפציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה דחפה נערות צעירות באמריקה לקצר את שיערן וחצאיותיהן (Laver, 2002).


בגד ישן בארון

מלבושים וקישוטים ישנים מעוררים זיכרונות ורגשות. בעבר נהוג היה לשמור בגדים לשנים ארוכות, בשל עמידותם הגבוהה ומחירם היקר. היום, בגדים ישנים הם בעיקר תזכורת לתקופה שבה חפצים האריכו ימים ועברו מיד ליד. בעידן קווי הייצור ההמונים והמוצרים הזולים והמתכלים, תוחלת חייו של הבד קצרה והאופנות חולפות ביעף. האדם המודרני מחליף את הגרדרובה לעיתים כה תכופות עד שקשה לו להיקשר לבגדיו האישיים ולייצר מהם זיכרונות.


עם זאת, כמעט בכל משפחה נשמר בארון או במחסן פריט לבוש נוסטלגי, שעשוי להזכיר קרוב משפחה או ילדות אבודה. רוב פריטי הלבוש ששרדו אינם מוצאים את דרכם לשימור מסודר ולתצוגה מוזיאונית בעיקר משום שאין בישראל גוף פרטי או ציבורי שאוסף את הפריטים הללו באופן שיטתי.


תודעת שימור בקרב משפחות ישראליות קיימת בעיקר בתחום התכשיטים, הן משום שהם עמידים והן בשל שוויים הכספי. לשרשרות, עגילים, צמידים וטבעות יש גם שוק עולמי גדול ואפשר להמירם בנקל למזומנים.


הורים רבים מורישים לילדיהם חפצי ערך שהם עצמם ירשו מהוריהם והורי הוריהם (בעיקר טבעות נישואים). לרוב זו מחווה של אהבה ונאמנות, שמסמלת את קשר הדם הביולוגי ואת שרשרת הדורות.


קוד הלבוש הציוני

אופנות הלבוש משתנות חליפין אבל יש תקופות היסטוריות שמזוהות במיוחד עם ההופעה החיצונית שרווחה בהן. כך למשל תקופת ילדי הפרחים בארה"ב, שנעשתה מקושרת בתודעה ההיסטורית עם הלבוש ההיפי. בישראל מזוהה תקופת היישוב וראשית המדינה עם הלבוש האיכרי שמיתג את האקטיביזם הציוני.


הלוק האנטי גלותי

אנשי היישוב הישן, שהתגוררו במחיצת האוכלוסייה הערבית המקומית, הושפעו מדפוסי הלבוש שסביבם. רבים מהם לבשו גלביות, תרבושים ומעילים ערביים. האידיאולוגיה הציונית, שהתעצבה במאה ה-19, העמידה במרכז את דימוי היהודי החדש, שנועד כביכול "להבריא" או "לנרמל" את "הגלותניק" הרכרוכי. לכן הושם דגש על הגוף הגברי החסון, כאשר המודל הוא החלוץ, הפועל, השומר והצבר (בן הארץ). המיתולוגיה החזותית באמנות הציונית המגויסת כללה שילוב בין סמלים של לאומיות אירופאית, מוטיבים פרולטרים-סובייטיים (תנועת העבודה הובילה את המחנה הציוני) ומוטיבים מקומיים תנכ"יים-ילידיים (שנשאבו מהתרבות הערבית).


בגדי החלוץ, השומר והצבר נולדו למעשה משילוב בין צרכים פונקציונליים (בגדים, כובעים ונעלים עמידים וזולים), השפעת תרבות ארץ המוצא של המהגרים (מגפי איכרים, חולצות רקומות, שמלות סינר וכובעי איכרים מזרח אירופאים), השפעות מקומיות (כפייה בדואית), השפעת האקלים (סנדלים, מכנסיים קצרים, חולצות פתוחות) וסמלים אידיאולוגיים (רמיזות תנכיות, סוציאליסטיות ופטריוטיות).


דוגמאות רבות לביגוד האופייני של מהגרים ובני מהגרים ציוניים (בעיקר בבניין ובשדה) אפשר למצוא בכרזות התעמולה שפורסמו בתקופת היישוב וקום המדינה; בצילומי המוסדות הלאומיים; בציורים האמנותיים מאותה עת (למשל בציוריהם של נחום גוטמן ויוחנן סימון); בעלונים וכתבי העת של ארגוני המחתרות, הקיבוצים ותנועות הנוער; בעיתונות היומית, ובכלל זה בקריקטורות (בעיקר של אריה נבון, קריאל גרדוש (דוש) ויעקב פרקש (זאב) ובספרי הילדים.

מתוך התערוכה "עצמאות 65 - כך היינו". צילום באדיבות עיריית רעננה

מאגר גדול ונגיש במיוחד של החומרים הוויזואליים מהסוג הזה נמצא בארכיון העבודה, ארכיון הפלמ"ח, ארכיוני הקיבוצים, הארכיון הציוני, ארכיון השומר בכפר גלעדי וארכיון הצילומים של הקרן הקיימת ולשכת העיתונות הממשלתית.

אופנת החאקי

הבד הלאומי היה ללא ספק בד החאקי – אריג גס בגוון שבין בז' לאפור. מקור השם הוא במילה "חאק" (خاک), שמשמעותה בפרסית ובאורדו "אבק". הראשונים שלבשו מדי חאקי היו אנשי הצבא הבריטי בהודו במחצית השנייה של המאה ה-19. מאז הפך הצבע הזה לנפוץ בצבאות רבים. השימוש הנרחב בו נובע ככל הנראה בשל יתרונותיו כצבע הסוואה וכן משום שהלכלוך פחות ניכר בו. בהיותו גוון ביניים חיוור הוא גם מדגיש את ערכי האחידות שטופחו בצבאות המודרניים.


בישראל אומץ החאקי בעיקר במסגרת תנועות הפועלים וההתיישבות העובדת, כוחות המגן (בעיקר ההגנה והפלמ"ח) ובתנועות הצופים והמכבי הצעיר. הבד החזק, הפשוט והזול והחזות הדהויה, סימלו את עקרונות השיוויון הסוציאליסטי, את הפשטות הפרולטרית, את הסולידריות הלאומית, את הביחדנ'ס התנועתי, ואת הצניעות, המעשיות והמסירות להגשמת החזון (בדומה לאסקטיות הנזירית). מנהיגים רבים, ובראשם בן גוריון, נהגו ללכת עם מכנסי חאקי קצרים כדי להבליט את עממיותם ואת מחויבותם לקולקטיב. בצה"ל, החאקי היה צבעם של מדי חילות האוויר והים, והוא ייחד אותם מחילות היבשה, שמדיהם בצבע זית. עם זאת, מטעמים פרקטיים, לעתים חלק ממדי העבודה של הבנות בחיילות היבשה היו בצבע חאקי. צבע כלי הרק"מ בצה"ל נע בין ירוק זית לחאקי.

מדי הקיבוץ

הקיבוץ היה במשך שנים רבות אחד ממותגי הציונות והשפעתו על דמותה וצביונה של החברה היהודית בארץ היה עצום. הלבוש בתנועה הקיבוצית נתפס כתמצית החלוציות והשינויים שחלו בו ברבות השנים שיקפו והובילו תמורות ערכיות עמוקות.


קיבוצים רבים שומרים במוזיאונים ובארכיונים הפרטיים שלהם פריטי לבוש קלאסיים מתרבות הקיבוץ – שבינתיים נעלמו כמעט מהאופק. פה ושם אפשר למצוא אותם גם בבתיהם של חברי קיבוץ וותיקים ובמוזיאונים של הפלמ"ח ושל הקיבוצים.


מדי כוחות הביטחון

החברה הישראלית שרויה מאז הקמתה במאבק הישרדות ולמדי כוחות הבטחון וההגנה לדורותיהם הייתה השפעת מכרעת על תרבות הלבוש המקומית.

בית החמרה, קיבוץ נען. צילום: ישראל פרקר

הפער בין המיתוס לבין המציאות

למרות חשיבותה הסמלית של אופנת החלוץ, מהגרים יהודים רבים דבקו דווקא בקוד הלבוש האירופאי. במבוא לספרה 'חליפות העיתים' העוסק בתולדות האופנה הישראלית, מציינת חוקרת האופנה אילה רז, כי "רוב רובו של הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה לא הסתפק בחולצה כחולה ואף לא בסרפן, אלא נהג להתלבש בבגדים שנתפרו על פי אפנת פריז (במסגרת האילוצים מחייבי המציאות, כמובן) ואותם חלוצים, שהשאירו על ההיסטוריה רושם בל יימחה בחולצותיהם הקרועות ובנעליהם הבלויות, לא היו אלא מיעוט בחברה של תקופתם. אמנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות ה'צנע' והקיצוב, הילכו רבים ברחובות בבגדי חאקי ובמכנסיים קצרים, אך לצדם נראו לא מעטים בחליפות מחויטות ובשמלות 'טובות', שעודכנו מדי שנה על פי צו האופנה".


את הפער בין המציאות לבין הדימוי המיתולוגי, אפשר לייחס למספר סיבות: א. השפעת השלטון המנדטורי. כידוע, הבריטים מקפידים בלבושם ואפשר שהיה לכך השפעה כלשהי על החברה היהודית. ב. רוב התושבים היהודיים בתקופת היישוב חיו בערים ואימצו לפיכך לבוש בעל סממנים אורבניים ולא כפריים. ג. רוב התושבים היהודיים באותה עת היו מהגרים ובני מהגרים מאירופה שהביאו עמם את הרגלי הלבוש וההופעה החיצונית של גִּרְסָא דְּיַנְקוּתָא. ד. לא מעט מהגרים שהגיעו ארצה היו יצרנים (תופרים, רצענים, כובענים וכו') וסוחרים (בעלי חנויות ומפעלי הלבשה) בענף הלבוש והאופנה בארץ מולדתם, ומקצתם ניסו להחיות את עסקיהם בארץ (במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנו היהודים עם חשובי יצרני האופנה באירופה. בראשית המאה עסקו בענף ההלבשה בפולין בלבד לא פחות מחצי מיליון יהודים).


סיבה נוספת וחשובה לפער בין אידיאל הלבוש לבין המציאות קשורה בטבע האדם, וליתר דיוק – טבע האישה, לאמור הדחף האסתטי של רוב הנשים המוצא ביטוי בין השאר בשאיפה לגוון במלבושים ולהתייפות.


תל אביב הייתה כבר בשנות העשרים לבירת האופנה הארץ ישראלית וכללה מספר לא מבוטל של חנויות בגדים, נעליים, כובעים, תיקים, מספרות, גלנטריות ושאר עסקי הלבשה, שמכרו מוצרים מיובאים ומקומיים.


ככל שמשפחות המהגרים התערו בפלשתינה וככל שנוספו דורות חדשים של ילידי הארץ, כך הלכו ונעלמו מרכיבי הלבוש האירופאי ובה בעת התחזק הקו הפרולטרי-קיבוצניקי בנוף הישראלי.


בשנות השישים כבר רק מיעוט (בעיקר האוכלוסייה המבוגרת והמסורתית) חבש כובע קסקט או מגבעת לֶבֶד (כובע 'המבורג' או ה'בורסלינו'). מיעוט קטן עוד יותר הלך בווסט (מותנייה), בשמלות מלמלה ארוכות או בחולצה מגוהצת למשעי, מעומלנת ומכופתרת עד צוואר (הנוהג שהשתרש בארץ הוא חולצה שבה הכפתורים העליונים אינם רכוסים). העניבה התמעטה אף היא מנוף היישובים וגם פקידים גבוהים, מנהלים ומנהיגי מדינה נמנעו לרוב מלענוד אותה והעדיפו צווארון פתוח גם כאשר לבשו חליפה או מקטורן.


הסיבה לכך הייתה השפעת התרבות החלוצית-צברית על העולים, האקלים הישראלי החם שמקשה על אימוץ לבוש רב שכבתי, מיעוט המים (שמנע גידולי כותנה מקומיים, הנחוצים לתעשיית הטקסטיל, והיקשה על כביסה שוטפת), והאווירה המשפחתית והבלתי פורמלית שאפיינה את החברה הישראלית מאז התגבשותה. גם המחסור הכלכלי מנע ההתפתחות של תרבות אופנה עשירה ומעודנת על פי מודלים בורגניים. מרבית המשפחות כלל לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים לעתים מזומנות, קל וחומר בגדים הדורים.


במודעות פרסומת של מוצרי לבוש ואופנה שהופיעו בעיתונות העברית באותה עת הודגש בדרך כלל הצד הפונקציונלי של המוצר (נוחות, מחיר נוח) ולא הצד האסתטי. גישה זו היתה שלטת במיוחד בתקופת הצנע שבה רוב התוצרת בתחום ההלבשה וההנעלה היתה מהדגמים האחידים והעממיים שנקראו 'תוצרת לכל'. לימים יהפכו מוצרי "תוצרת לכל" לפריט אספני מבוקש (בתש"י דווח בשנתון הממשלה כי 'עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית 'לכל' (מוצרים אחידים) מוצרי הלבשה ב-4 מיליון מטר של אריג ו-200 אלף זוגות נעלים').

אוסף הדי אור

טי-שרט, סווטשרט וג'ינס

עם צמצום משטר הצנע ב-1953, נפתחה "המתקפה" על סגנון הלבוש הצברי, ששיקפה דגש הולך וגובר על הגשמה אישית במקום הגשמה לאומית. ההשפעה האמריקאית החלה לחלחל טיפין טיפין לתרבות הנוער ומצאה ביטוי סגנוני חדש – פוסט אידיאולוגי בעליל – במודלים אמריקאים מיובאים. למשל, חצאיות תפוחות, מכנס "שבע שמיניות", מכנסי "טרילין" מגוהצים, חולצת "דיאולן", ונעלי סירה.


בשלהי שנות החמישים וראשית השישים התחזק הקוד החברתי של טיפוח יופי בקרב נשים, במידה רבה בהשפעת הקולנוע ההוליוודי שבו כיכבו נערות זוהר רבות. הרזון הפך באותה עת לאידיאל אופנתי מבוקש ומדורי הנשים בעיתונות עסקו לראשונה בשמירת משקל בספירת קלוריות ובמתכונים לדיאטה. התשוקה לגוף נטול שומן הולידה תעשייה ענפה של תכשירים, גלולות, ומכוני הרזיה שהבטיחו 'גזרה נאה וחטובה'. נפח גדול במיוחד של כתבות הוקדש בעיתוני הנשים לטיפוח עור הפנים והשער (נושא דומיננטי עד היום), וסביבם נולדה והתפתחה עם הזמן תעשייה ענפה של מוצרים ותכשירים: 'מסיכה לניקוי העור מפגמים', 'מסיכה להסרת נמשים', 'תכשיר להסרת קמטים', 'טיפולים בשער עדין', 'תכשירים לצביעת שער', 'ספרי לניפוח שער' ועוד.


התפנית המשמעותית הראשונה בתרבות האופנה והיופי הישראלית התרחשה לקראת סוף שנות השישים. בין הגורמים לשינוי אפשר למנות את הופעת שידורי הטלוויזיה בעברית, ההתפתחות שחלה בענף העיתונות (שהחלה להקדיש לנושא האופנה יותר טורים ויותר תמונות), ההתמקצעות בענף הפרסום, הבשלת הדור השני של תעשייני וסוחרי מוצרי האופנה, התפתחות חנויות הכולבו (שכללו אגפים לביגוד והנעלה), פתיחת "מרכז האופנה" במכון הייצוא הישראלי והפקת "שבוע האופנה הישראלי" לקנייני חו"ל, כמו גם הקמת בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל ולאופנה 'שנקר' (ב-1970). התפתחות חנויות הכולבו, שבהן מכרו מוצרי הלבשה והנעלה תעשייתיים, דחקה בהדרגה לפינה את חנויות החייטים ואתה גם את מסרות התפירה והסריגה של עקרת הבית.


בתל אביב החלו צצות, בזו אחר זו, חנויות 'בוטיק' (אז מושג חדש בישראל), שמכרו ביגוד בעיקר בסגנון אתני –'ביטניקי', בהשפעת אפנת 'ילדי הפרחים' (המושג 'בוטיק' הומצא על ידי המעצבת הלונדונית מרי קוואנט. הבוטיק הראשון של קטי מטמור ושל יעל פילץ נפתח כבר בשנת 1961 בפסאז' הוד שברחוב דיזינגוף, אך רק בסוף העשור הוא הפך למושג מפתח). חנויות הבוטיק נשאו שמות לועזיים ('דזירה', 'במבולה', 'ריפיפי' וכדומה), שהעניקו ארומה נוספת של חו"ל. רחוב דיזנגוף, כיכר המדינה, והמרכז החדש 'לונדון מיניסטור' ברח' איבן גבירול הפכו לחלון הראוה של השכבה המבוססת בארץ והוביל את קו האופנה החדש. יש להדגיש כי רוב חידושי הלבוש נקלטו אצל צעירים, חילוניים, תל אביביים. החלק הארי של האוכלוסייה הישראלית באותה עת נשאר שמרן והססן בלבושו עד שנות התשעים. רוב תושבי ישראל גם העדיפו לקנות בגדים בחנויות הכולבו הגדולות ולא בבוטיקים היקרים, והמשיכו לחפש 'מציאות' במכירות סוף העונה, בשווקים, ב'חנויות המפעל', במפעלי הלבשה שפשטו את הרגל, וב'בזארים' למיניהם שבהם מכרו סחורה זולה (תרתי משמע). גם בקרב הנשים הישראליות הייתה שכיחה ההססנות ביחס להידור יתר, ורוב הצעירות נמנעו לא רק מלבוש והנעלה המושכים תשומת לב גדולה מדי (מעטות נעלו נעליים עם עקב גבוה, אם בכלל) אלא גם מאיפור פנים ('ליפסטיק', 'מייק-אפ' וכו'), מטיפוח ציפורניים ('מניקור', 'פדיקור', 'לק' וכו') ומתספורות מצועצעות, מתוחכמות או פרובוקטיביות (הערה: רק בשנות החמישים החל הליפסטיק להפוך לפריט קוסמטי בקרב נשים בארץ - וגם זאת בעיקר אצל מיעוט מהמהגרות האירופאיות. בקרב הקיבוצניקיות איפור נחשב ממש מוקצה).


עם זאת, הסממנים החזותיים של הצבריות לא נעלמו לחלוטין בשנות השבעים ואף ספגו לתוכם מספר פריטים טיפוסיים חדשים, שביטאו את הערכים הישנים כגון: נעלי הבית המשובצות והשעירות של 'המגפר', הדובון הצבאי, הסנדלים התנכיים (שחזרו לאופנה בשנות השבעים), 'נעלי הפלדיום' (שנעשו אופנתיות לאחר שהקומנדו הימי אימץ אותם) ומשקפי ה'ריי-בן' (שזכו לפופולריות בהשראת הילת הטייסים). אולם החאקי - סמל הסמלים של הצבריות - הלך ונעלם באותה תקופה מהאופק ואתו גם כובע הטמבל התמים. שלושה פריטי לבוש חדשים שאומצו על ידי צברי שנות השבעים, תרמו למעבר ההדרגתי של הצברים ממודל האופנה 'הזרוק' הפלמחאי-קיבוצניקי למודל האופנה הזרוק האמריקאי 'היפי': 'הטי-שרט' (חולצות הטריקו), ה'סווטשרט' והג'ינס.


חולצות הטריקו עוצבו במקור במאה ה-19, כלבוש תחתון של מדי המלחים בשגרת העבודה, אך הן החלו לעמוד בזכות עצמן, כבגד לבוש יומיומי, רק לאחר מלחמת העולם השנייה. 12 מיליון המלחים חזרו הביתה ולא ראו סיבה לוותר על הנוחות והקלות שהעניקה החולצה הצמודה. מאז הפכה החולצה - תוך גלגולים שונים בהוליווד (ג'ימס דין בסרט "מרד הנעורים", מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד) לביטוי של חירות, נעורים, מיניות ומאצ'ואיזם. עם המצאת טכניקת ההדפסים על בד, הפכה חולצת הטי גם לבמת מסרים שנועדו להביע זהות, סולידריות או מחאה או לחילופין מדיום פרסומי ואומנותי פופולרי.


בישראל זכתה הטי שרט לפופולריות גדולה, הן בשל התאמתה למזג האוויר השרבי (היא ביטלה בהדרגה את הגופייה הלבנה של 'אתא') והן בשל האפשרות להיראות קצת 'אמריקאי' במחיר השווה לכל נפש. בתחילת שנות השבעים היו עדיין רוב חולצות הטריקו מצבע אחיד, וכדי לשכללן הומצאה טכניקת 'הבטיק' – הדפסה ידנית ע"י טבילה בתמיסת- צבע, שנעשתה באמצעים ביתיים (ראו לעיל). כאשר נוצרה בשנות השמונים האפשרות להדפיס גופנים עבריים על החולצה (באמצעות מכונה מיוחדת) צברה הטי-שרט פופולריות נוספת - והפכה לתג השתייכות חשוב – מעין סטיקר מטקסטיל. בוגרי יחידה צבאית, בוגרי תיכון וסתם קבוצות חברים, החלו להדפיס חולצות עם כיתוב מזהה ולרוב שובב.


ה'סווטשרט' נולד בארה"ב במועדוני הספורט של הקולג'ים, עם התפשטות אופנת האימוניות ('טרנינג'), וגרם לדחיקת הסוודר והאפודה הוותיקים מנוף התרבות הצעירה. גם ה'סווטשרט', כמו ה'טי-שרט' שימש עם הזמן מעין במה להתבטאות אישית וקבוצתית ולמדיום פרסומי חשוב. כאמור, הן 'הטי-שרט' והן ה'סווטשרט' תרמו לדחיקת האופנה הצברית כיוון שהם התחרו בהצלחה בחולצת הפלנל של תנועת הנוער והוסיפו אינגליזמים לנוף הישראלי (דרך הכיתוב המודפס על החולצה). הן גם תרמו להתפתחות מסורת ה'לבוש המהיר' (על משקל המזון המהיר) המתחלף בקצב החלפת הגרביים. גורם חשוב בהצלחת אימוץ ה'סווטשרט', היא העובדה שהוא עשוי מסריג כותנה מגורד ומחמם, גמיש ומתאים למידות רבות (one size), בעוד שחולצת הפלנל עשויה מאריג לא גמיש.


מכנסי הג'ינס - אחד הסמלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית באו לעולם כבר בשנת 1860, כשצעיר יהודי (26) בשם לוי שטראוס הגיע מבוואריה לחוף המערבי בארה"ב, מצויד בבד קנבס, כדי למכור אוהלים לכורי הזהב. ההסבה מאוהלים למכנסים נעשתה כמעט מידית כדי להגן על ברכי הכורים שכרעו בין אבני הנהרות. מאז נקשרו למכנסי הג'ינס אסוציאציות שונות כמו, 'קאובוייס', חירות, שוויון מעמדות, תרבות נעורים, מיניות משוחררת, פמיניזם ועוד. הג'ינס נלבשו לראשונה בישראל רק בשנות החמישים, וגם זאת על ידי מתי מעט - בעיקר בוגרי הפליים ששרתו בצי הסוחר, או קומץ ברי מזל שקיבלו אותם במתנה מקרובים באמריקה. לימים סיפר הפסל יגאל תומרקין ליהודה קורן כתב ידיעות אחרונות: 'בכל פעם שהיינו יוצאים ל"אפטר" ורצינו להרשים את הבנות ברחוב פנורמה, היינו לובשים את הג'ינס בתורנות. וזה עבד'.


בשנות השישים רכשה 'אתא' את הזיכיון לג'ינס 'לווייס' וחולצות 'מנהטן' אך המוצר המקומי לא דמה למקור ולא הצליח לתפוס. עליה מסוימת בתפוצת הג'ינס בארץ הייתה בסוף שנות השישים, עם הגעת זרם המתנדבים לקיבוצים והעליה בתיירות לחו"ל (הג'ינס הפכה למתנה מבוקשת בקרב צעירים). מכנסי הג'ינס לא התקבלו תמיד בברכה על ידי ההורים והמורים בארץ, הן משום שהם ביטאו 'היפיות' מרדנית (שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי) והן משום שבאמצעותם הצליחו הצעירים לעקוף את חוקי התלבושת האחידה של בית הספר (רוב התלבושות האחידות בבית הספר הן בצבע כחול, אך ג'ינס כחול אחד לעולם לא זהה לג'ינס כחול אחר).


במחצית שנות השבעים החלו מיובאים ארצה הג'ינסים ה'משופשפים' המקוריים של Lee ו-Levi’s (מעניין, ואולי לא מקרי, שמי שקיבל ב-1978 את הזיכיון של חברת "לווייס" עבור 'אתא' לייצור את הג'ינס היה מנכ"ל אתא - עמוס בן גוריון, ובנו של בן גוריון).


סרט הפרסומת של אורי זוהר 'לי עושה את האנשים יפים' שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ ב-1975 (קדם לו סרט פרסומת של בועז דוידזון. שני הסרטים כללו אלמנטים פרובוקטיביים - כמו אלימות וסקס - שטרם נראו עד אז בתעשיית הפרסומת בטלוויזיה), תרם לעליה בתפוצתם ועד סוף שנות השבעים כבר החלה הצפה של ג'ינסים, ובכלל זה זיופים מהגדה והרצועה. הפופולריות של הג'ינס הביאה להתפתחות אופנה של פתרונות פרוביזוריים להארכת השימוש במכנסים הגסים גם לאחר התבלותם. כך למשל, גזירתם למכנסים קצרים עם 'פרנזים', או הטלאת החורים בבגד בבדים צבעוניים. בשנות השמונים, כבר נוספו לג'ינסים הקלאסיים (Wrangler ו-- Lee, Levi's) מותגים נוספים ('ג'ורדאש', 'גס', 'פפה' ועוד) שתרמו גם הם לתפוצתו של הג'ינס ולהיותו למעשה הבגד הגלובלי הראשון. [הערה: בישראל נמכרו ב-1997 כחמישה מיליוני זוגות ג'ינס בשנה. סקרי שוק שנערכו באותה שנה מצאו שרק 10% מהנוער ו-15% מהמבוגרים לא לבשו ג'ינס. לבני 14-29 היה בממוצע שישה זוגות בארון (מקצתם "זיופים" או חיקויים מתוצרת "קרוקר" – ג'ינס שיוצר בישראל)].

"נקמת הבלייזרים"

העלייה בחשיבותה של האסתטיקה האישית בסולם הערכים הישראלי נבעה לא רק מהתפתחות התקשורת ועולם הפרסום שהוזכרה לעיל, אלא גם מהשתכללות תהליך ייצור הסחורות והמוצרים הפופולריים. אסתטיקת המוצר היא חלק מסודות השיווק, והשיפור המתמיד בה יוצר את מה שניתן לכנות 'סביבה אסתטית'. גם התחרות המחריפה בשוק העבודה תרמה לעליית היופי האישי בסולם הערכים בישראל. יופי הוא נכס כלכלי משום שהוא יוצר העדפה בקבלה לעבודה ובקידום בתוך הארגון - תופעה אותה חשים אינטואיטיבית אזרחים רבים (אפליית אנשים על בסיס מראה חיצוני הוכחה בעשרות מחקרים של פסיכולוגים חברתיים).


גם המגע המתרחב עם ארצות אחרות (דרך תיירות ועסקים) היווה גורם משפיע. אם הצבר הטיפוסי של שנות הארבעים, החמישים והשישים לא ידע כלל לקשור עניבה וראה בבלייזר המחויט פריט מסורבל ומגוחך (לא במקרה, כינה בזמנו רבין את עוזריו הנמרצים של פרס 'נערי הבלייזרים'. המראה המחויט שלהם סימל עבורו ועבור בני דורו משהו מעושה וזר להוויה הישראלית הסחבקית-דוגרית - הצבאית בעליל), הרי שהיום, בעקבות תהליך הגלובליזציה, יותר ויותר אנשים מחוגי העסקים - אימצו סממנים של 'מכובדות' מערבית תקנית בחייהם המקצועיים. בישראל ניתן להבחין בשנים האחרונות בשכיחות עולה של חליפות מחויטות ועניבות גם בקרב מקצועות ואוכלוסיות שבעבר התאפיינו בלבוש עממי (כך למשל בקרב מאמני ספורט). היה זה אפוא מסימני הזמן כאשר תרגיל הקופירייטינג המסכם שניתן ב-1996 לתלמידי מחזור ט"ו של בית הספר לפרסום ושיווק של איגוד המפרסמים והטכניון כלל הכנת רעיונות לשכנוע מנהלנים ואנשי עסקים צעירים ואמביציוזיים, בגילאי 25-35 מדוע כדאי להם - לטובת קידום הקריירה שלהם - לענוב עניבה לעבודה.


המתח שהתקיים בין שתי פוליטיקאים מיתולוגיים בתולדות המדינה טומן בחובו סוג של מתח סגנוני שאפיין את החברה הישראלית במהלך הדורות: יצחק רבין, הפלמ"חניקי המחוספס מכאן ושמעון פרס, הדיפלומט המסוגנן משם. אפשר שהמהפך התדמיתי שעבר פרס בסוף ימיו נבע בין השאר משינוי הערכים והסגנונות שעברה החברה הישראלית. כאשר הלך לעולמו ספדה לו אחת העיתונאיות באלה המלים:

"כשנפרדים מדמות כה מרכזית, מכובדת, מוערכת וקונצנזואלית בהוויה הישראלית, נדמה בדרך כלל כי הדיון במראה הוא עניין שולי, לא רלוונטי, אפילו חסר טקט, ובטח שלא מכבד את האובדן האמתי שבפטירתה. במקרה של שמעון פרס, הלורד האחרון של מדינת ישראל, אין ספק כי חזותו החיצונית הייתה שיקוף של אישיותו הייחודית בנוף הפוליטיקה הישראלית. הוא אולי לא היה אייקון אופנה במובן המקובל של המושג, אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי המסוגנן ביותר שידעה מדינת ישראל, דמות ייצוגית אולטימטיבית, שמשקפת את כל מה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו בעולם. החליפות המצוחצחות, שנתפרו במיוחד למידותיו, תמיד כיבדו את הדרו הטבעי, כיאה לאדם האלגנטי והמאופק שהיה. השיער המסורק בקפידה לאחור, שהפך לאחד מסמליו המובהקים ביותר (יחד עם המסרק שליווה אותו תמיד בכיס, ונשלף בזריזות בשעת הצורך), לא השאיר מקום לטעויות, לפליטות פה, לשערוריות או לגסות ולבוטות, שהפכו למזוהות כל כך עם הפוליטיקה הישראלית." (פרגר, 2016).

אני וגופי עוד

חשיבותו העולה של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של טיפוח ו'תיחזוק' עצמי. החל מתכשירים להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה ועד למכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנה והגדלת חזה, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד ועוד). הנה כי כן, בשנות ה-80 עסקו בניתוחים פלסטיים בישראל רק כ-20 רופאים, ואילו בשנת 2003 היו רשומים באיגוד המנתחים הפלסטיים בארץ כ-120 רופאים – וידיהם היו מלאות עבודה. במקביל, מחירי הניתוחים ירדו פלאים ופתחו את השוק גם לשכבות מעוטות יכולת. אם בתחילת שנות ה-80 עמד מחירו של ניתוח תיקון אף על 4,000 דולר, בשנת 2003 מחירו הממוצע עמד על כ-2,000 דולר. מחיר ניתוח לשאיבת שומן, שעמד באותה שנה על 8,000-18,000 אלף שקל (תלוי בכמות השומן הנשאב), היה עשור קודם לכן גבוה בכ-30 אחוז (רונן, 2003). בשנת 2006 כבר בוצעו בישראל 10,000 ניתוחים פלסטיים אסתטיים מתבצעים מדי שנה בישראל, לצד כ-100 אלף פעולות שאינן ניתוחיות, כגון הזרקת בוטוקס (פרייליך, 2006).


גם התקשורת החלה לעסוק מאותה עת באינטנסיביות הולכת וגדלה - בסמוי ובגלוי - במראה החיצוני והיא החלה לפרסם אינספור תמונות של 'יפים' ו'יפות' ולסגוד להם. מטבע הדברים אלה שנעשו מושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכה. הם גם אלה שהחלו נחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן החדש – בעיקר דרך סדרות טלוויזיה אמריקאיות שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר ('היפים והאמיצים', 'משמר המפרץ', 'בוורלי הילס' וממשיכיהן). ערוץ 2, שנעשה מדורת השבט הישראלית, הבליט כבר מראשית דרכו את נושא היופי - בפרסומת, בתכניות הבידור והאירוח ובתוכניות בז'אנרים השונים. ב-1995 הכריז ארז טל על טקס בחירת נערת "גלגל המזל", תחרות דמוית תכנית מציאות בה נבחרה המחליפה למרב לוין (התוכנית כולה שודרה בן השנים 1993 ל-2000). רגע השיא היה הבחירה בין שש מתמודדות, שריתקה למסך מיליוני צופים. התחברות הייתה אמנם גימיק פרסומי היתולי, אבל היא סימלה לא רק את השפעתו האדירה של ערוץ 2 אלא את הסגידה ליופי המאפיינת את הערוץ ולמעשה את החברה הישראלית החילונית כולה.


ערוץ הילדים, שהשפעתו באותה עת הרקיעה שחקים, קידם אף הוא את הסגידה ליופי ואת מודל 'הלוליטה' הצחקנית. כנ"ל עיתוני הנוער, שהפכו באותן שנים למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.


אפילו על דיבורם של צעירים החלו לחול מאותה עת חוקיה החדשים של האופנה מבית היוצר המערבי. במקום 'מראה' דובר על 'לוק' (ה'לוק הנכון'), במקום 'נאה' 'קול', במקום 'אופנה' 'טרנד' ובמקום 'מעצב' 'סטייליסט'. [הערה: המאבק בין ה'מעצב' לבין ה'סטייליסט' חורג מהתחום הלשוני, בעיקר בשל תופעת הגלובליזציה ותרבות הרשתות הבינ"ל. בעבר, תפקידי המעצב היו מוגדרים וברורים. כיום, כשהפיתוח והעיצוב נעשים בארץ, התדמיות והתחשיבים במשרד בניו יורק, והמפעלים במצרים או בסין, המעצב משמש מעין "מתאם" אופנה של מפעל/רשת מסוימת. לעומתו, הסטייליסט רואה עצמו מעצב-על, בכך שהוא מלקט פרטי לבוש ואבזור מכל הבא ליד, כדי ליצור את ה'פרסונה' אותה הוא מוביל ומלווה].


התרבות "השינקינאית", שהייתה בשנות השמונים בועה קטנה התפשטה לכל רחבי תל אביב ואחר גם לרחבי הארץ ומהפכך האינטרנט הגדילה את החשיפה לחו"ל והשפיעה גם בתחום האופנה והלבוש. הטעם והידע הישראלי בלבוש התפתח מאז בתנופה ומראה חיצוני הפך למוקד של עניין ועיסוק.


המודעות ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו 'מתלבשים יפה' בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו אצל ילדיהם 'ההתלבשות' וטיפוח ההופעה טרם היציאה מהבית, הם חלק מהוויית היומיום - טבע שני. רבים מילדי ישראל הולכים לבושים במיטב האופנה המערבית אפילו לבית הספר ושעת הקימה בבוקר מזכירה ביותר ויותר בתים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקן בתיאטרון. רבים מהצעירים והצעירות לא מעיזים היום לצאת מהבית ללא בגדים ונעליים עדכניים ('קוליים' שקנייתם התכופה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים קולניים עם הוריהם (בשנים האחרונות פורסמו כתבות רבות אודות מקומו המרכזי של הלבוש העדכני (על פי צו האופנה המערבי של עולם המבוגרים).


אינדיקציה נוספת לחשיבות הגדלה של האופנה היא העובדה שגיל האיפור יורד בהדרגה בקרב הבנות, וכך גם צביעת השער וההליכה עם נעליים בעלות עקבים גבוהים. ככלל, מראה הגוף הפך לקריטריון מרכזי, אם לא ראשון במעלה בתרבות החילונית הצעירה בארץ, והדבר הוביל לעליה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה נברוזה (הרעבה עצמית) ודימוי עצמי נמוך. המדיה, ובעיקר תכניות הטלוויזיה לבני הנעורים ועיתוני הנוער, מקדמים זה מספר שנים פולחן יופי, שכבר קומם עליו רבים וטובים.


יותר ויותר צעירים החלו לאמץ את הלוק היוניסקסי ומהטרוסקסואלי המוחצן: חולצות צמודות וצבעוניות ושילובים לא שגרתיים. יותר גברים גם החלו להשקיע בטיפוח הגוף, ובכלל זה מריטת שיער וטיפולי לייזר.


בראשית שנות האלפיים הפכו הישראלים לחובבי "שופינג" נלהבים כאשר בראש רשימת הקניות עומדים הבגדים והנעליים.


גדל כאן דור צעיר שעבורו המראה החיצוני חשוב וההשקעה בהתאם. בניגוד להוריהם והורי הוריהם, הם נולדו לתוך העידן הגלובלי ולכן נראים פחות מוזנחים ומרושלים. הם משקיעים בבגדים, תסרוקות ואביזרים ממון רב ומתעדכנים על בסיס קבוע בטרנדים העולמיים המתחלפים.


אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, לשעבר מפקד חיל האוויר, סיפר: "כשביקשתי אדידס רום אימא קנתה לי נעלי המגפר ואמרה: "אתה רץ הכי מהר בכיתה? סימן שאלה נעליים מצוינות" (בחור ניר, 2012).


עידן המותגים

בעבר הייתה בישראל מודעות נמוכה למותגים, הן משום שזו הייתה חברה ענייה וסגורה יחסית לעולם והן משום שהישראלים לא הורגלו להוציא סכומים גבוהים על ביגוד.


מאז שנות השמונים של המאה העשרים עברה ישראל שינוי משמעותי בכל הקשור לתרבות ההופעה החיצונית, שהגיע בד בבד עם ההיפתחות התרבותית והכלכלית (כולל כניסת מותגי אופנה לשוק המקומי). היקף היבוא של מוצרי אופנה מחוץ לארץ גדל מאד, ודחק במקרים רבים את התוצרת המקומית. לראשונה גם נוצרת תחרות בין מותגי אופנה מקומיים חדשים ('ראש אינדיאני', 'טופר', 'דלתא', 'קליק', 'קסטרו', 'פלפל', "פוקס" ועוד) לבין מותגים מיובאים מחו"ל, שתרמה לשיפור ניכר בתוצרת המקומית. עצם המושג 'מותג אופנה' היה חדש וביטא שינוי עמוק בתרבות הלבוש בעולם ובישראל.


קפיצת מדרגה נוספת התחוללה בשנות התשעים של המאה העשרים. ישראל נפתחה לחו"ל ועברה מהפכה מסחרית ותקשורתית - קניונים, פרסומות, טלוויזיה מסחרית, אינטרנט וכו' [הערה: הפרסומת המיתולוגית עם יעל אבוקסיס הופיעה ב-93', עם פתיחת ערוץ 2].


בבת אחת היא נשטפה המדינה במותגי אופנה בינלאומיים: "מנגו", "אדידס", "מקס מרה", "זארה ועוד (יש הטוענים שיריית הפתיחה לתחרות בין המותגים נשמעה עם פתיחת הסניף הראשון של זארה ב-97' בקניון רמת אביב).


בכתב העת המקצועי "אותות", שכיסה את עולם הפרסום הישראלי בשנות התשעים, נכתב ב-1998: "המגמה הבולטת ביותר היא התחזקות המותגיות בתחום האופנה, כנראה כאשר נראה כי ילדים צעירים, כבר בגילאי 8 או 9, מודעים ומכירים את המותגים האופנתיים ומעדיפים ללבוש בגד ממותג, כמו זה של 'גאפ' למשל. אחת האפנות הבולטות כיום בקרב ילדים ובני נוער הינה לבישת בגדי ספורט ופנאי ממותגים. כך שעל מנת להיות IN בחברת הילדים והנוער, לא מספיק ללבוש בגד אופנתי, אלא חשוב שיופיע עליו שם המותג "הנכון". "מעמדו" של המותג המופיע על פריטי הלבוש של הילדים ובני הנוער, משמש אינדיקציה להשתייכות החברתית".


המיתוג השפיע גם על תעשייתה הלבוש המקומית. כאמור, מותגים אופנה ישראלים היו בשוק המקומי עוד קודם לכן, אבל המהפכה המסחרית יצרה תמריץ חשוב לצמיחת תעשיית הלבוש הישראלית שהחלה לפרוץ גבולות אל עבר השוק הבינלאומי (החלוצים היו "קסטרו" TNT, ו"רנואר").


מרכיב חשוב בתרבות הלבוש הישראלית החדשה היה שינוי אופן התצוגה בחנויות. בתי האופנה של מעצבים רבים בעולם החלו להתמקד באותה עת בשילובים ייחודיים שבין אופנה ועיצוב, כשהחלל בו מוצגות הקולקציות הופך לכרטיס הביקור של המעצבים לא פחות מהבגדים והאבזרים שהם מציעים. האופי והאווירה של בתי הסטודיו, החנויות והגלריות החלו לשקף את תפיסת מקצועית, לימדו על מקורות ההשראה ליצירתם של המעצבים וסיפרו את סיפורם האישי כסלבס'. ישראל אימצה בהדרגה את הקוד הזה, ובזו אחר זו החלו לצוץ חנויות מעצבים עם שיק בינלאומי. כך למשל, ב-2006 נפתחה ברחוב דיזינגוף (255) בתל אביב החנות של המעצבת דורית שדה, שהחליפה את קודמתה המיתולוגית ששכנה שנים רבות ברחוב בן-יהודה והתנהלה כחנות בגדים לכל דבר. האמירה העיצובית המיוחדת של החנות החדשה, שהשתרעה על פני שלוש קומות, הפכה את חוויית הקנייה לעניין מסעיר בהרבה, שעובד על כל החושים (בן הרוש, 2006).

ישראליאנת הלבוש

הדנ"א השלומפרי

אין חברה ללא קוד לבוש משלה. הקוד עשוי להיות מעוגן בחוקי הדת או המדינה או במסגרת מנהגים ומוסכמות בלתי רשמיות (למשל קוד הלבוש בחתונות או בקבלות פנים דיפלומטיות). לעתים הקוד מפורט וקשיח (למשל בצבא) ולעתים הוא גמיש ונתון לפרשנות ולמשא ומתן (למשל הדרישה הכללית ל"לבוש צנוע" או "לבוש הולם").


קודי הלבוש החברתיים שיחקו בעבר תפקיד מרכזי בהגדרות תרבותיות וביצירת הבדלי מגדר, גיל, מעמד ועוד. היום, בעולם פתוח, גמיש ודמוקרטי, קודי הלבוש הולכים ונחלשים, והם מפנים מקומם ללבוש אינדיווידואלי וזמני. ובכל זאת, כמעט בכל חברה קיימים עדיין שרידים לקוד הלבוש המסורתי, שמבטא את המסורת המושרשת וסולם הערכים הישן.


כבר בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הוטרדו ראשי המדינה הצעירה בשאלה מה ילבשו חברי המשלחות הישראליות לחו"ל ומה יוכל להיחשב כלבוש הישראלי הייצוגי. כמענה לשאלות אלה הוקמה "אגב"ל" - אגודת בגד לאומי, שישבה על המדוכה וניסתה למצוא פתרון לבעיה, ללא הצלחה יתרה. הסיבה הייתה משעשעת: קוד הלבוש הישראלי היה למעשה אנטי לבוש – כלומר ההיפך הגמור ממה שנהוג בפורמליות ובאלגנטיות הדיפלומטית.


מראשית דרכה של החברה הישראלית תו ההיכר החזותי שלה היה רישול מכוון ובלתי מכוון. זו הייתה בעצם גנדרנות שבהזנחה – קוד לבוש שזכה לכינויים שונים בשפה העברית: מְשְׁלֻמְפָּר, חוֹרָאנִי, שְׁלוֹךְ, זָרוּק, זְרוּקִי, זְנוֹךְ.


שורשי התפישה והסגנון הזה נעוצים ככל הנראה בתרבות היהודית שמחשיבה את הרוח על פני החומר ("אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), באקלים המזרח תיכוני (שמעתיר זיעה ואבק), במחסור של תקופת היישוב וראשית המדינה, בנטייה לחוסר פרפקציוניזם (אלתור) שמאפיינת חברות סְפָר, ובקודי הישירות (דוגריות) והכנות שטופחו בהתיישבות העובדת ובארגונים הצבאיים.


בניגוד לאירופה, שבה מיליונים קראו עיתוני אופנה ולייף סטייל מסוגננים, בישראל לא היה במשך שנים רבות אפילו עיתון אופנה אחד. היו עיתוני נשים, שבהם מדורי האופנה היו יחסית שוליים (ראו בהמשך), אבל עצם ההתעסקות במראה החיצוני נחשבה בישראל במשך שנים כטיפשית, רדודה וריקנית.


הישראלים פיגרו אחרי המערב גם בשל הנטייה הפרובינציאלית שאפיינה אותם ואולי גם משום שבמדינה הנלחמת יום יום על חייה האסתטיקה לא יכלה לעמוד בראש סולם העדיפויות. יתר על כן, כאשר אנשים מוקפים בבתים, משרדים, חנויות וחלונות ראווה שלא הושקעה בהם תשומת לב אסתטית - לא נוצר בהם גם דחף אישי להתייפות. אגב, החספוס הישראלי בא לידי ביטוי לא רק בלבוש ובארכיטקטורה, אלא גם בשפה, בהתנהגות הבינאישית – שמקרינים חוסר עידון וחוסר אלגנטיות.


כאמור, הייתה בישראל רק תקופה קצרה שבה המהגרים היהודים התהלכו ברחובות העיר בפריזורות מוקפדות, בשמלות גנדרניות, בחליפות מחויטות, בעניבות ומגבעות. המעצבת לולה בר, שהגיעה ארצה מצ'כיה בשנת 1940, פתחה ברחוב הירקון סלון אופנה על טהרת ה'הוט-קוטור' (התפירה האישית) הצרפתי שהיה מעין מובלעת קרירה במזרח. היא אמנם כונתה ה 'קוקו שאנל הישראלית' אבל המרחק הפיזי בין ישראל לצרפת דמה אז למרחק התרבותי ביניהן. גם מעצבים מוכשרים אחרים בהיסטוריה הישראלית לא הצליחו להביא לצמצום הפער בין ישראל לאירופה בכל הנוגע לתפישת האסתטיקה בכלל והלבוש בפרט.

"מי מאתנו שנסע לחו"ל לא אמר לעצמו "באירופה הכל כל-כך יפה... ואיך הם מתלבשים שם... חבל על הזמן". אכן חבל על הזמן. כי כמה שננסה לדמות להם – לא נצליח! הסיבה העיקרית אינה טמונה בכמות הרשתות ובאופציות המרובות העומדות בפני האירופאי הממוצע, אלא בהבדלי התרבות הקיימים בינינו. אין הכוונה לנימוס הבריטי או לאוכל הצרפתי, אלא לעובדה שהלבוש האירופאי הוא חלק גדול מהתרבות שלהם, בדיוק כמו להגיד סליחה, תודה ובבקשה. זה לא עניין של כסף, הרי אפשר לקנות שמלת ערב מקסימה גם ב"מנגו". אבל בראשנו תמיד תהדהד השאלה "נו באמת, לאן אני אוכל ללבוש את זה?". במדינה שבה אפילו חברי כנסת מתקשים ללבוש עניבה לעבודה, ברור שגם אנחנו נתקשה לעלות על עקבים בדרך לחתונה." (אלבלנסי-פרבר, 2009).
"ששואלים אותי מה לובשים בהודו אני עונה סארי, ששואלים אותי מה לובשים בסעודיה אני עונה גלביה, וששואלים אותי מה לובשים בישראל אני עונה כפכפיים. [...] הישראלי מתלבש באופן נוח לא מתאמץ, סנדלי שורש/כפכפים, ג'ינס ,חולצת טי פשוטה , אין ולא קיים קוד לבוש, בדרך כלל אותם בגדים שלבשת לעבודה תצא איתם גם למסעדה. אבל המאפיין המרכזי של ישראלי זה הכפכפים. גם דתיים גם חילונים גם ערבים גם יהודים עם גרביים בלי גרביים נועלים כפכפיים, נכון שזה מעליב לתייג אותנו בצורה כזאת אפרורית ומשעממת אבל זו המציאות !!!" (אלזמי, 2012).
"סגנון ישראלי הוא מושג חמקמק. קשה מאוד להגדיר אותו. הדבר היחיד שאני מצליחה לשים עליו את האצבע הוא שסגנון ישראלי הוא סוג של זריקות - לא מעונב מדי, לא מהוגן מדי, לא סגור מדי - ממש כמו אורח החיים הישראלי" (מינמר, 2007).

כפי שתואר לעיל, מסורת הלבוש וההופעה החיצונית החלה להשתנות במהירות משנות השמונים ואילך. עם זאת, חרף השיפור הניכר באוריינטציה האסתטית, נראה כי רוב הישראלים עדיין חסרים עידון ונוטים היום לערבב מכל הבא ליד (מה שמכונה "טראש"): חזייה חשופה, טייץ עם חצאית, טול עם בגדי גוף וכדומה.


חשוב לציין שהנורמה הזו כבר אינה ייחודיות היום לישראלים. היא חלק ממגמה עולמית שקשורה בין השאר לעליית מעמד הביניים החדש, שהוא גם קניין לא בררני וצורך קיטש מכל הבא ליד. אנשים נוטים היום ללכת פחות הדור ומסוגנן גם בשל שינויים שהתרחשו בעולם העסקים. מאז שנות התשעים צמח לו סגנון חדש ופחות מעונב, המכונה Business Casual . הוא מקרין רוח צעירה, גמישות ודמוקרטיות.


למעשה ההתקדמות הטכנולוגית בעולם ביטלה כמעט לחלוטין את השפעת המיקום הגיאוגרפי על סגנון ואופי הלבוש והנטייה היום של רבים היא ללבוש מה שנוח. עם זאת, אפשר שאצל הישראלים הדבר מודגש יותר. בישראל מעט מאד נותני שירות (כולל מלצרים) לובשים חליפות או מדים. רבים מגיעים לעבודה בלבוש קליל וזה כולל אפילו כפכפי ים וגופיות ספגטי. רק הדרגים הגבוהים בקהילת העסקים בישראל אימצו את ההופעה המחויטת למשעי.

"אין מקומות רבים בעולם שבהם חיים אורבניים מתנהלים ליד חוף ים, בתי קפה הומים לצד היי-טק מפותח ואירועי תרבות לצד שמחות משפחתיות. לישראלים אין קוד וכללי התנהגות נוקשים כמו באירופה, תהיה ההגדרה אשר תהיה - זרוק או בעל מוטיבים בוהמיים עם נגיעות דרמטיות - הנוחות היא מרכיב מרכזי בסגנון הזה, והיא מתבטאת גם בגזרות וגם בבדים שאינם דורשים השקעה וטיפול מיוחד כמו ניקוי יבש - ויסקוזה ואפילו פליס. המכנסיים רחבים, החצאיות עתירות בד, הסריגים רכים וארוכים. כותנות מעומלנות תחובות בתוך מכנסיים מחויטים וצמודים לא יימצאו כאן." (המעצבת דורין פרנקפורט, בתוך: מינמר, 2007).
"האלגנטיות הקאנונית הזו שאתה כל כך מחבב פסה לא רק ממחוזותינו, היא הולכת ונעלמת גם במקומות אחרים בעולם. [...] כן זו שפה שלאט לאט נעלמת מהעולם. היום השפה השלטת היא סקסיות במובן הכי וולגרי ובוטה של המילה. הסיבות לכך הן היעלמות אופנת ההוט קוטור והתחזקות אופנת הרחוב, השתנות מושגי הנשיות והפיכת הנוחיות הפיזית לערך מרכזי." (פרץ, 2002).

באיגרת המופצת בין הדיפלומטים מדי שנה נכתבה ב-2015 הנחיה לפיה "נציגים זרים בכל התחומים חופשיים להגיע לפגישות ולאירועים דומים בלבוש לא רשמי, הנהוג בישראל בחודשי הקיץ". הדובר לא ידע להגיד אם ישנן מדינות נוספות בהן קיימת הנחיה כזאת, אך לדבריו "זה דבר שמתקבל בברכה על ידי הדיפלומטים הזרים, והם שמחים לפעול על פיו". עם זאת, גם הוא הודה שיותר משהיא פועל יוצא של האקלים המקומי, ההנחיה היא עדות לכך שגם ב–2015, עדיין לא אימצו הישראלים את קוד הלבוש הרשמי, המאפיין את רוב המדינות בעולם. "זה משקף איזושהי גישה פרגמטית" הוא אמר בראיון, "איזשהו הלך רוח לא פורמלי, שהפך ל'טריידמארק' של הישראלים" (בהריר פרל, 2015).


בשנת 2006 ניסתה דליה איציק, שכיהנה אז כיושבת ראש הכנסת, לחולל מהפכה במשכן. בהנחייתה שיגר מנכ"ל הכנסת דאז אבי בלשניקוב, מכתב לעובדי בית הנבחרים שבו נאמר כי מעתה, הם "מתבקשים להתאים את לבושם לכבודה ומעמדה של הכנסת". בין היתר, פורט בו כי "נשים מתבקשות שלא ללבוש גופיות, חולצות בטן ומכנסיים קצרים", וכי "גברים מתבקשים שלא ללבוש גופיות ומכנסיים קצרים" (קוד הלבוש היה תקף לעובדי המשכן, לעוזרים הפרלמנטאריים, למוזמנים וכן לעיתונאים ולצלמים. המבקרים, התיירים והתלמידים המגיעים למשכן זכו לפטור).


בשעות הבוקר התייצב בלשינקוב בשער הכניסה החדש כדי לאכוף את קוד הלבוש החדש, שנכנס לתוקף בראשית 2007. אלא שלא כולם הקפידו לעמוד בכללים וכצפוי בארצנו המנכ"ל המסכן נאלץ לתפקד כמבקר אופנה ולבחון עשרות בקשות של לובשי ג'ינס לקבל פטור חד-פעמי.


העניין בנושא הזה דעך עד שאחת העיתונאיות פרסמה ב-2015 כתבה על חברת כנסת תמר זנדברג ממרץ ובה ביקורת על כך שהגיעה לדיון במשכן בכתפיים חשופות. ברשתות החברתיות התעוררה סערה, שחשפה לא רק את הנטייה הישראלית לדחות קוד לבוש מוכתב אלא גם לבלבל בין לבוש צנוע לבין לבוש אלגנטי.


בדצמבר 2016, בעקבות חידוד הנהלים הנוגעים לקוד הלבוש בכנסת, פתחו כמה מהעוזרות הפרלמנטריות במחאה סמלית. הן הגיעו למשכן בחצאיות ובשמלות שאינן על פי התקן, ו-15 מהן עוכבו בכניסה על ידי אנשי משמר הכנסת. כעבור מספר דקות הגיעה למקום סדרנית שבחנה את אורך החצאיות והשמלות והודיעה לעוזרות שהן לא מורשות להיכנס. גם האירוע הזה יצר גל דיונים סוערים בפייסבוק. היו שראו באכיפת הקוד הזה התערבות בלתי לגיטימית בחופש האישי וסוג של כפיה דתית (נשמעו ביטויים כגון "רודנות", "חשכת ימי הביניים", "כפייה דתית", "איראן", "זכותה של האישה על גופה", "מי שזה מעורר את ייצרו – שיילך לטיפול"). אחרים אימצו את עמדת הכנסת שלא מדובר כאן בקוד של צניעות, אלא הכרח בל יגונה של מכובדות, עידון ורגישות, שנהוג בכל פרלמנט בעולם.


רקוויאם ללבוש הלאומי

המהפכה המינית, שסחפה גם את ישראל לעידן חדש, שינתה לחלוטין את קוד הלבוש הלאומי ויש לא מעט ישראלים (אחרי גיל 40) שמתגעגעים היום לתקופה שבה נהוג היה לאמץ הופעה יותר מאופקת ופחות מוחצנת ורהבתנית.

"כאשר אני יוצא לרחוב הישראלי, ברור לי שאראה במהלך יום אחד יותר בטנים, חריצי ישבן, ירכיים וערוצי חזה נישתיים מכפי שגבר אירופי יראה בכל ימי חייו. [...] יש גסות רוח ישראלית בסיסית בבחירה הנשית הזאת להפוך בהכרח לאובייקט מיני ברגע שאת יוצאת מהבית. זה כבר לא הצורך סתם להיראות טוב; לא, זה הצורך להטריד. להתריס. להגיד "ניצחתי אותך גם אם אני טלרית זוטרה בבנק אוצר החייל ואתה השופט העליון שמגר, רק בגלל שיש לי ציצים. ותראה, יש לי ציצים. המון". יש בזה משהו אנטי-פמיניסטי מובהק, משום שהמראה הזנותי מצהיר, מבחינת האישה הישראלית, כי התוקף העיקרי לקיומה - הדרך היחידה שהיא מכירה להרוויח קרדיט אישי וחברתי במרחב הציבורי - הוא יכולתה להתגלגל לכוסית. [...] רחוב הקלונות האדומים הישראלי ממשיך להסיג לאחור את קווי הבטן, המפשעה והישבן מדי שנה, משום שהגבר הישראלי חושב שהוא אוהב את זה. או לפחות נותן לסביבתו את הרושם שהוא אוהב את זה. [...] זאת הכללה, כמובן. יש כאן גם דיילות אוויר במדים, מגישות חדשות בתפקיד ואת גליה מאור. וחוץ מזה, ברור לי שאני קפוץ-תחת שלא מבין את שמחת החיים המתפרצת, היצרית, הצבעונית והחושנית של העם הישראלי ונשותיו בפרט. בסדר. ועכשיו, אם לא קשה לכן, שימו על עצמכן משהו." (רענן שקד, 2005).

כתוצאה מהשינוי התרבותי שתואר לעיל, מקוטלגת היום תרבות החאקי של פעם באגף הנוסטלגיה והישראלינה, בדומה לקיבוץ השיתופי. מדינת ישראל נותרה למעשה ללא קוד לבוש רווח וללא מותגים היסטוריים מסורתיים.


רוב סגנונות הלבוש בארץ היום בנויים על קולאז' זמני שמורכב בעיקר ממוצרים מועתקים ומיובאים מחו"ל - מנגו, זארה, טופ-שופ וכדומה. שנות השישים והשבעים של המאה העשרים היו ימי הזוהר של תעשיית האופנה והטקסטיל הישראלית. התקופה שבה נעשה ניסיון של ממש לגבש סגנון ישראלי מקורי המשלב בין אתניות למודרניות. היום רוב מעצבי אופנה ישראליים "עושים ככל שביכולתם להעלים, או לפחות לטשטש, את הישראליות שלהם. החל משמות המותגים המאונגלזים, ועד לדחיית כל מה שהוא לוקאלי בשפת העיצוב שלהם. הם מציגים שיוך אורבני גלובאלי שמנותק הן מהשורשים של ארצות המוצא המקוריות שלהם או של הוריהם, והן ממאפייני המדינה בה הם חיים ופועלים" (עמירן ארז, 2014).


באופן כללי, קשה היום לשרוד כמעצב אופנה, הן בשל הקונסיגנציה ששולטת בשוק האופנה הישראלי (המעצבים הצעירים שנאלצים לעבוד בשיטת ה-"נשלם כשנמכור" מוצאים עצמם בסוף כל עונה עם החזרות וחור בכיס) והן בשל קווי הייצור הזולים מסין והודו.


אפשר שבעולם הגלובלי עצם הרעיון של לבוש לאומי הוא אנכרוניסטי. בעבר לכל תרבות היה גם את הלבוש המסורתי שלה, שהיווה מעין תו היכר פולקלוריסטי וסמל לאומי (למשל, הסארי ההודי, הקימונו היפני, המגבעת האנגלית, הקילט הסקוטי, שמלות הפלמנקו הספרדיות או העבאיה הבדואית). היום, הלבוש הלאומי שורד בעיקר במופעי הפולקלור לתיירים ובחנויות המזכרות.

בובות בלבוש לאומי, אוסף ליאת גל אור

בין המרכז לשוליים

מרדני לבוש

כבר בתקופת היישוב וראשית המדינה התקיימו בצד מודל האופנה ההגמוני (האידיאולוגי בעליל) מודלים חלופיים, עצמאיים ולעתים גם חתרניים. הם צמחו מצד אחד בתוך מעוזי הבורגנות האירופאית העירונית-אשכנזית, שלא הסכימה להיכנע לשלומפריות הצברית (ראו לעיל) ומצד שני בפריפריה החברתית (שכללה בעיקר מהגרים מארצות האסלאם). כלומר, בשכונות העוני העירוניות וביישוב הספר (מושבי עולים ועיירות פיתוח). במקומות הללו, מחוץ למיינסטרים הישראלי, התקיימו למעשה תהליכים מנוגדים: הדור המבוגר מבין המהגרים שמר אמונים לקוד הלבוש המסורתי של מדינת המקור; ולעומתו, הדור הצעיר (בני המהגרים) אימצו מודלים של לבוש מרדני ברוח תרבות הנעורים החדשה באירופה וארה"ב (ההשפעה חלחלה ארצה בעיקר דרך הקולנוע והמוזיקה).


באופן מעניין ופרדוכסלי, הן הבורגנות האירופאית העירונית והן צעירי השכונות ויישובי הפריפריה "ניצחו" ברבות השנים את החלוץ והצבר ועברו ממעמד של דחויים ומוכתמים למובילי טעם.


הגנדרנות "הערסית"

בשנות השבעים צמח בקרב צעירי הפריפריה הישראלית (רובם בני עדות המזרח) סגנון לבוש עממי אנטי צברי בעליל - שהושפע ממודלים אמריקאים ואירופאים חדשים: שיער ארוך ומנופח, פאות לחיים עבותות, תכשיטים גדולים לגברים (טבעות ושרשרות), חולצות עם צבעים עזים שחשפו חזות, מכנסים מתרחבות ונעלי עקב. החברה האשכנזית ההגמונית התייחסה לתופעה הזו בבוז ובביקורת צדקנית, שנבעו בין השאר מהתנשאות, מבורות (תפישה חד ממדית של יופי ואסתטיקה), מחוסר פתיחות ומחשש לאבד שליטה.


צ'חצ'ח הוא כינוי סלנג לצעיר חסר השכלה, וולגרי ואלים. מקור הכינוי – שיוחס בעיקר ליוצאי צפון אפריקה - אינו נהיר דיו וההשערה היא שהוא מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של העולים ממרוקו (דגש על צ' וח') באוזני האשכנזים. הכינוי, שכלל יסודות סטיגמטיים, רווח בישראל בשנות השבעים וזכה לפרסום רב במהלך הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, כאשר הבדרן דודו טופז השתמש בו בנאום בעצרת בחירות של המערך (בכיכר מלכי ישראל) כדי להביע זלזול בבוחרי מח"ל (שלושה ימים לפני מועד ההצבעה).


הכינוי "צ'חצ'ח" נשחק עם השנים וכיום כמעט ואינו בשימוש. הוא הוחלף במידה מסוימת בכינוי ערס. "ערס" היא מילת סלנג המתארת אדם עם רקע עברייני, בעל חזות מצועצעת (נלעגת בעליל), תפישות שוביניסטיות ושפה עילגת. על פי העיתונאית נרי לבנה "הערס עובר במהירות גדולה לאלימות מילולית או פיזית, את האישה הוא רואה כרכושו או כאביזר נוסף ברשימה המכובדת בלאו הכי שהוא נושא עמו: פלאפון מהדגם החדיש, שעון דקיק במידת האפשר, מצית אלקטרוני, צרור מפתחות נכבד המצויד במפתח למכונית יקרה, תכשיט זהב אחד, לפחות, חגורה יקרה ומשקפי שמש ממותגים. הערס הוא גנדרן עד גיחוך - כולו ראוותנות, אחוז דיבוק של כבוד עצמי מופרך לגמרי (המושג "ערס שיק" מוגדר כ"מראה זול וראוותני"). נאור ציון, סטנדאפיסט שמגלם דמויות ערסים, אומר ש'ערסוואתיות זה הפגנה של מקסימום ביטחון עצמי מופרז על מינימום סיבה. הכל דאווינים. מינימום דיבור ומקסימום שפת גוף: התנועה של 'למה מה?' הידועה, מציצות שפתיים, תנועות כתפיים, הצעדים, כפיפות ברכיים למעלה ולמטה'." (לבנה, 2009).


עם השנים הערס קיבל תדמית חיובית יותר בתרבות הישראלית, הן בשל שינויים שחלו בתפישת המוצא והן בשל התחזקות הסובלנות הדמוקרטית והמאבק הגובר בסטריאוטיפים מושרשים. תכניות בידור, כגון "הקומדי סטור" או "רק בישראל", לקחו את ה"ערסיות" למקום הומוריסטי ומתוחכם. גם הלגיטימציה הגוברת לבקר וללעוג לדמות הצבר-המיתולוגי ואחר כך גם לדמות החנון ("הלפלף") תרמה בכיוון. לזה אפשר להוסיף את השינוי בתפישת הגוף והלבוש, שכלל בין השאר לגיטימציה ואף תמריץ להשקיע במראה החיצוני ולהתלבש באופן הדור ומצועצע. לפתע הערס נראה כמעין קדימון לתופעת המטרוסקסואל, שהוא ה"דנדי" הפוסט מודרני.

"נוצר מושג חדש ערס במובן החיובי של המלה. בפירוש הכי מפרגן שלו מדובר בגבר שהגבריות שלו מוחצנת, שאיננו נוטה להתחבר לצד הנשי באישיותו, שהמאוויים המיניים שלו גלויים, ש'יש לו דיבור' אתך, שהרצונות שלו מנוסחים בבהירות, שמקפיד על תספורת, תגלחת וחומרי בישום ותמיד יש לו אש. הערס החיובי הוא עניין חדש למדי. ככזה, הוא איננו בהכרח מזרחי, הוא אחד העם, הישראלי העממי החדש, אותה דמות שממלאת את המסכים בקטעי הסטנדאפ - הוא ז'וז'ו, סרנגה, הזמר קוקו, מאיר וצחי. הוא מופיע כזמר מזרחי מתחיל או כחלק מהקהל בתוכניות הטברנה, הוא מככב בפרסומות על תקן הישראלי המקמבן, מעמיד פנים שיצא למילואים ובעצם שותה קוקטיילים באי אקזוטי כשהוא מדבר בפלאפון עם אשתו. [...] להיות ערס נחשב לפעמים מתגמל יותר מלהיות סתם חנון." (לבנה, 2009).

על התפתחות הניאו-ערסיות - אחת התופעות הבולטות בתרבות הישראלית בעידן הצרכני הפוסט-עדתי כותב חוקר התקשורת גבי וימן:

"חשוב להכחיש כבר בפתיחה כל קשר בין ניאו-ערסיות למוצא מזרחי. אדרבא, היא מבטאת את שבירתן המוחלטת של ההבחנות המיושנות בין תרבות גבוהה-מערבית לנמוכה-מזרחית. חשוב גם להבהיר שאין זה גלגול מחודש של הערס הקלאסי, נוסח צביקה הדר בבגד מנומר, שרשרת של זהב, מבטא מרוקאי מודגש ושפת גוף בוטה. הניאו-ערסיות היא כל כך לא-מזרחית, שמרבית נציגיה הם אשכנזים ואשכנזיות כמו אודטה, ג'ודי מוזס, צופית גרנט, דודו טופז, פנינה רוזנבלום, צביקה פיק, דץ ודצה, מורן אייזנשטיין, בוני גינצבורג, ננסי ברנדס ועוד. לא שאין ניאו-ערסיות בין המזרחים (ראו מרגול, יצפאן, דידי הררי, מאיה בוסקילה ועוד) אבל המוצא כאן לא חשוב, או כפי שאומרים בניאו-ערסית מדוברת - "חראם על העדה, העיקר הקווליטי שלך". [...] מקדמי הניאו-ערסיות מי שזיהה, טיפח, קידש וקידם את הניאו-ערסיות היו זכייני ערוץ 2. הם, בחיפושיהם אחר המכנה המשותף הנמוך, גילו את נוסחת הקסמים. זה החל עם דודו טופז ועם ה"מעגל" של דן שילון, שהכניע את נציגי האליטות הוותיקות והעייפות מחוגי הפוליטיקה, הצבא והכלכלה והרקיד אותם לצלילי דרבוקה ערסית, בין דוגמנית עילגת לכדורגלן שחזר בתשובה ומגדל עזים אורגניות. גם שילון השני, יגאל, גילה כי קסמן של מתיחות תפלות עולה כשהן מתחברות לידוענים מחוג הניאו-ערסים - דוגמניות, זמרות, כדורגלנים, עבריינים. היום הצטרף גם ערוץ 10 לחגיגה, ואל שני הערוצים המסחריים חברו מקדמי המכירות שלהם בדמות מגזינים כמו "פנאי פלוס", מדורי רכילות ביומונים וטורי הסלבריטיס בשבועוני נשים. מי שחושב כי הניאו-ערסיות היא נחלתם השולית של סלוני יופי, מספרות וכדורגלנים, מוטב שיזכור כי היא התנחלה כיום לרוחבה של תרבות ההמונים העכשווית, שולחת את זרועותיה אל כל מעוזי הכוח בישראל, מערוצי התקשורת הפופולרית ועד למשרדי ממשלה בכירים כמשרד החוץ הישראלי. הניאו-ערסיות היא כיום "אין", "ביגטיים אין", ומי שלא יתיישר אתה - הוא "פאקינג אאוט" (וימן, 2005).

בין הפרחה לפקצה

אחותו הסטריאוטיפית של הצ'חצ'ח היא הפְרֵחָה. "פרחה" הוא כינוי גנאי סטריאוטיפי שנועד לאפיין נערה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ובמוצא מזרחי, קלת דעת, צרת אופקים והמונית, לרוב גם תוקפנית. ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" (1982) בעריכת דן בן-אמוץ ונתיבה בן יהודה מוגדרת הפרחה כ"בחורה פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון המתלבשת ומסתפרת לפי צו האופנה האחרונה". "הפרחה מתעניינת בעיקר בעולם הזוהר (רכילות, ידוענים, אופנה ומוזיקה), בבילויים ובהתרועעות עם בני המין השני. היא נוהגת בצעקנות וגסות, לבושה באופן המוני, מדברת במשלב לשוני נמוך ונוטה לקלל לעתים קרובות." (הערך פרחה, ויקיפדיה).


דמות הפרח'ה ההמונית - שלועסת מסטיק באופן קולני, מדברת באופן עילג וקולני ומתלבשת באופן וולגרי זכתה לייצוג מגוון בעולם האמנות והבידור הישראלי. החל משיר הפרחה (או, כפי שאייתו אז, 'שיר הפריכה'), שכתב אסי דיין וביצעה עפרה חזה ללחן של צביקה פיק ועד לדמותה של סיגי כהן (בגילום נתי קלוגר) בתוכנית הרצועה בערוץ ביפ. אבל גם היא, בדומה לערס, עברה שדרוג תדמיתי, בין השאר בשל הדמות "לימור", שאותה גילמה אורנה בנאי - תחילה בתוכנית הטלוויזיה "אקשן" (שם כיכבה לצד יעל אלמוג), ולאחר מכן בחמש עונות בתוכנית הבידור "רק בישראל" (לצד ארז טל) משנת 1998. [הערה: לא הכל מקבלים שמדובר בשינוי אמתי אלא רק באפליה בכסות חדשה. ראו למשל, בסדרה התיעודית של רון כחלילי "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", ששודרה ב-2014 בערוץYES ].


גלגולה התרבותי של הפרחה היא הפקצה. "פָקַצָה (נכתב גם פקאצה). הכינוי הופיע לראשונה ככל הנראה בתחילת שנות ה-80, והתבסס על ראשי תיבות של "פקידה צבאית" וסיומת הנקבה (ה'). לימים קיבלה המילה משמעות נוספת: ראשי-תיבות של פרחה, קטנה, אידיוטית וצעקנית (יש שיאמרו - צפצפנית). פקאץ - אותו הדבר, רק בלשון זכר.


במילון העולמי לעברית מדוברת (1982) בעריכת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מופיעה המילה ככינוי לטירונית, אך עם הזמן היא הפכה למילה המתייגת נערות או ילדות מפונקות (לא בהכרח ממוצא מזרחי) שהתנהגותן נחשבת סנובית, גסה, קיטשית וחסרת עידון.


לביטוי יש משמעות נוספת והיא כינוי גנאי לנערות בנות עשרה המפגינות התלהבות מאופנות חולפות ונוהגות להתבטא (בעל פה וברשת האינטרנט) בשפה רדודה ועתירת הגזמות. שפת ה"פקצה", שאף זכתה לכינוי – "פקצית" – רווּיה בביטויים המושפעים מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, כגון "לייק", "ס22ה" (סבבה), "פ33ה" (פצצה), "100מם" (מהמם), "כאילו", "מושי" (מושלם), "אומייגד" (Oh my god), "חיימשלי" (חיים שלי) ודומיהם. השפה ה"פקצית" כוללת סיומת וּש לשמות ושמות עצם (אבוש, אימוש וכדומה) שמשדרות ילדותיות מתפנקת (פקצה, ערך בויקיפדיה).


פוסט שפרסמה ב-2004 כרמל וייסמן באתר ישרא-בלוג, מציין כמה מהמאפיינים הבולטים של הבלוגים שפרסמו בזמנו פקצות. המאפיינים הללו, שמעידים על טעם מסוג מסוים, נכונים גם לבגדי הפקצות והופעתן החיצונית בכלל – שבוודאי תכנס (ואולי כבר נכנסה) לפנתיאון הלבוש הישראלי הקלאסי:

"צבעי הבלוג - על שלל מאפייניו (קטעים, רשימות, כותרת וכו'), הם אחת האינדיקציות הראשוניות והוודאיות ביותר לזיהוי פקאצה. כמו גם לבושן האופייני, והמראה הכללי של חנויות הפקאצות השונות (לדוגמה - "אודם" בדיזנגוף סנטר ו"סומק" בקניון רוטשילד [פאק, יש להן גם חנות בשם "מסקרה?] גם הצבע השולט ברוב הבלוגים הפקאצתיים הוא ורוד. בהרבה מן הפעמים המדובר יהיה בוורוד בהיר, אך ישנם מקרים בהם משולבים מספר גווני ורוד או סגול גם יחד - כמו כאן. במקרים אחרים, על פי רוב, הצבע השולט יהיה תכלת או כחול בהיר, כשאליו יכול להתלוות גם לבן. קבוצת הצבעים השלישית היא השחור-אדום\ורוד\לבן. למעשה, מדובר בפ"פ - פקאצות פריקיות. בדרך כלל מדובר בכאלו שכלפי חוץ הן פקאצות לכל דבר, אך מתיימרות להיות פריקיות או דכאוניות. המקרה הרביעי והנדיר ביותר הוא שילוב של צבעים סבירים לכדי מסה בלתי-הגיונית בעליל: צהוב עם אדום, ירקרק עם צהוב וכו'. בקריטריון השני של הבלוגים הפקאצתיים, אין הסכמה רווחת או כלל מסוים. ניתן להסיק מסקנות כלליות או להצביע על מקרים מסוימים - אך בשום אופן, עמידה בקריטריון זה אינה מעידה על פקאצתיות במאת האחוזים. המאפיין הפקאצתי העיקרי מבחינת תוספי הבלוג הוא דברים זזים ו\או נוצצים (בשפתן כמדומני: גליטרים). עוד מאפיין משותף להרבה מן הבלוגים הפקאצתיים, הוא תמונות, והרבה. בין אם מדובר ב'כפתורי' "גם אני..." או בסתם תמונות ורודות, מדובר במטרד רציני ותכונה פקאצתית מוכרת. מעבר לכך שמדובר בקישוטים מעצבנים ואף מכוערים להחריד, הם גם מוסיפים שניות ועשרות שניות עד לעלייתו הסופית של הבלוג בצורה תקינה."

תופעת ה"פקציונית" היא במובנים רבים סוג של נאו-ערסיות, שגם לה מקום בפנתיאון הסגנון הישראלי. למעשה, התפישה העדכנית של הצ'חצ'ח, הערס, הפרח'ה והפקצה, שינו בהדרגה גם את הזיכרון הקולקטיבי והכניסו את הדמויות הפולקלוריסטיות הללו בדלת האחורית לפנתיאון הישראליאנה והנוסטלגיה בתחום הלבוש.


מלכת היופי הישראלית

כבר בשנות העשרים נערכו תחרות יופי ביישוב היהודי החדש (באחת התחרויות הראשונות התמודדו הנשים על התואר "אסתר המלכה העברייה"). תחרות מלכת היופי הישראלית ("מיס ישראל") מוסדה לראשונה בארץ בשנת 1950 על פי המתכונת שנוצרה בחו"ל (תחרות "מיס אמריקה" מתקיימת מאז 1921). בתחילה נערכה התחרות בחסות השבועון "לאשה" ומאוחר יותר הצטרפה גם סוכנות הדוגמנות "לוק" כנותנת חסות נוספת. הערה: בתחרות מוענקים חמישה תארים שונים: "מלכת היופי" (שמוכרזת כזוכה, ובנוסף כנציגה הישראלית בתחרות מיס וורלד), "נערת ישראל" (המוגדרת כ"סגנית הראשונה", ובנוסף כנציגה הישראלית בתחרות מיס יוניברס), "מלכת החן" (הסגנית השנייה, הזוכה במקום השלישי), "נערת היופי-עשרה" (הזוכה במקום הרביעי) ו"חביבת הקהל". בנוסף לתואר ולייצוג של מדינת ישראל בטקס הבינלאומי, מלכת היופי זוכה גם במכונית חדשה ובחוזה דוגמנות בסוכנות "לוק."


כבר משנתה הראשונה של התחרות נתפסה הזוכה לא רק כנציגתנו בתחרויות היופי הבינלאומיות ("מיס עולם", "מיס תבל") אלא גם כשגרירה נודדת של מדינת ישראל – מי שאמורה לסמל את היופי היהודי החדש ולגייס תרומות למדינה בקהילות היהודיות. [הערה: ב-1952 השתתפה ישראל לראשונה בתחרות מיס יוניברס. עד היום זכו שתי מלכות יופי ישראליות בתואר זה - רינה מור בשנת 1976 כמיס יוניברס ולינור אברג'יל בשנת 1998 כמיס וורלד].

משנת 1994 ועד 2014 שודר טקס "תחרות מלכת היופי" בשידור חי בטלוויזיה, בערוץ 2 או בערוץ 10. בשנת 2015 לראשונה שודר הטקס באינטרנט באתר Ynet במקום בטלוויזיה.

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן

סגנון הלבוש הישראלי הטיפוסי השתנה ללא ספק במאת השנים האחרונות, אבל האם גם המאפיינים הפיזיונומיים של הישראלים השתנו? התשובה חיובית. מאז הקמת המדינה ועד 2010 עלו לישראל כ-3 מיליון יהודים, 60% מהם ממדינות אירופה, 16% מארצות אפריקה, 14% מאסיה ו-8% מאמריקה ואוסטרליה. בשנת 2011 היוו ילידי חו"ל כרבע מאוכלוסיית המדינה וכשליש מכוח העבודה בה (בנדר, 2011). טבעי אפוא שהפיזיונומיה של המהגרים שהתערו בארץ השפיעה על חזותה הכללית של אוכלוסיית ישראל, שנעשתה אקלקטית מתמיד.


לשינוי החזותי יש גם סיבות ביולוגיות שקשורות בתזונה, רפואה, רמת חיים ועוד. הנה כי כן, הישראלים החדשים הולכים וגובהים. המגמה של צמיחה לגובה היא תופעה כלל עולמית, שהחלה לפני מאתיים שנה. המהפכה התעשייתית הביאה לשיפור ניכר ברמת הרפואה התזונה והמגורים וכתוצאה מכך המין האנושי צומח כסנטימטר ושליש בכל עשור.


בתוך מאה שנות ציונות גבה הגבר הישראלי בעשרה סנטימטרים בממוצע ואילו האישה גבהה בשמונה סנטימטרים בממוצע. ממוצע גובה הגברים בדורו של בן גוריון היה רק 166 ס"מ ובדורו של אהוד ברק כבר טיפס ל 172 ס"מ. ב-1998 דיווח צה"ל על עלייה של כשלושה ס"מ בין גובהם של הבנים שהתגייסו 20 שנה קודם לכן (ב-1978) לבין גובהם של מגויסי אותה שנה. אצל הבנות השינוי בגובה היה כמעט שני ס"מ - 161 ס"מ בממוצע לעומת 159 ס"מ עשרים שנה קודם לכן.


גם משקלו של הישראלי עולה משנה לשנה. משקל הבנים המתגייסים עלה מ-63 ק"ג ב-1978 בממוצע ל-66 ק"ג ב-1998. הבנות הוסיפו רק ק"ג למשקלן - כנראה בשל מודעות גוברת לנושא הדיאטה - והוא עמד באותה שנה על כ-57 ק"ג. אצל בנות ממוצא אירופאי נרשמה אפילו ירידה קלה במשקל הממוצע (כנראה בשל מודעות דיאטטית גבוהה יותר).


יצרני הבגדים הישראלים חשים בהבדלים הללו והם מוסיפים מדי עשור כשלושה סנטימטר למידה הסטנדרטית. לא פחות מעניין הם ההבדלים בין המגזרים. "בחליפות לצעירים חילוניים הכתפיים רחבות יותר והמותניים צרות, ומידת הז'קט גדולה יותר, בגלל שהם עוסקים בספורט ונמצאים בתנועה", אמר בראיון לידיעות אחרונות, אבי מנדלסון, המנהל המסחרי של השוק הישראלי בחברת 'בגיר'. "לחרדים תלמידי ישיבות, אין גוף משולש, והם מתרחבים במותניים וצרים בכתפיים. חילוני בן 18 כבר צריך היום ז'קט מידה 48-50, ואילו בן גילו מהישיבה לובש רק מידה 44". לעומת זאת, ההבדלים העדתיים הלכו והצטמצמו עם השנים. הנה כי כן, במחקר שערך פרופ' יהודה דנון, לשעבר קצין רפואה ראשי, הסתבר שב-1967 הייתה קומתם הממוצעת של בני 17 ממוצא תימני, שהם העדה בעלת הגובה הממוצע הנמוך ביותר - 167 ס"מ, ואילו יוצאי פולין - העדה הגבוהה ביותר - היו בעלי גובה ממוצע של 174 ס"מ. כעבור 20 שנה כבר צמחו בני תימן ב 4 ס"מ שלמים, ואילו יוצאי פולין הוסיפו רק שני ס"מ לגובהם.


הסיבות לסגירת הפער הן צמצום בהבדלים הכלכליים וההשכלתיים בין העדות ובסגנון החיים. הסתבר למשל, שיש קשר ישיר בין רמת ההשכלה של ההורים ומצבם החברתי-כלכלי לבין גובה ילדיהם (נגב וקורן, 1998).


ומה לגבי המשקל? מסתבר שגם כאן גדלנו. כבר ב-1997 הכריז ארגון הבריאות העולמי שהשמנת יתר היא המגיפה של המאה ה-21 והמחלה הכרונית השכיחה ביותר בקרב ילדים בעולם המערבי. בראשית שנות האלפיים עמד שיעור הילדים ובני הנוער בארה"ב המאופיינים בהשמנת יתר על 25%-30% - כלומר כל ילד רביעי. ישראל עדיין לא הגיעה לרמה זו אבל למרבה הצער הפערים הולכים ונסגרים במהירות. החמור הוא שהתופעה שכיחה יותר בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שנוטים לאכול מזון יותר משמין ופחות בריא. מה שלא פחות חמור הוא שסיכוייו של ילד שמן בגיל 6-10 לגדול להיות מבוגר שמן הם 43%, וסיכוייו של נער שמן בגיל 11-18 להיות שמן בבגרותו עולים ל75% (נעים, 2003).

תיעוד האופנה הישראלית

מחקרים כלליים על תולדות הלבוש הישראלי

המחקר ההיסטורי והסוציולוגי של הלבוש התפתח מאד בעולם המערבי בשני העשורים האחרונים, הן בשל הפתיחות הגדלה לעיסוק בתרבות פופולרית והן בשל כניסתן של יותר ויותר נשים לעולם האקדמי.


ישראל אינה משופעת בספרים ומאמרים מדעיים שעוסקים באופנה, הן בשל דעות קדומות בתוך האקדמיה והן בשל מיעוט המוסדות, החוקרים והקורסים שעוסקים בנושא (בישראל נלמד תואר ראשון לאופנה במכללת ויצו בחיפה ובמכללת שנקר בתל אביב. גם בבצלאל קיימת מגמה לצורפות ואופנה). עם זאת, גם אצלנו הדיסציפלינה הולכת ומתפתחת, ועל מדף הספרים העברי עלו בשנים האחרונות כמה מחקרי חלוץ חשובים.


איילה רז, הובילה במשך שנים את חקר האופנה והלבוש בארץ ישראל במאה ה-20 (בשנת 2010 הוענקה לה תעודת חבר כבוד באגודה הישראלית לטקסטיל ולאופנה, על פועלה לטובת תעשיית הטקסטיל והאופנה ומוסדותיה בישראל). היא למדה באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם ועבדה כמעצבת אופנה במספר מפעלי אופנה ישראלים, ביניהם אתא ולודז'יה (על עיצוביה זכתה בפרסים רבים). במשך 26 שנה הייתה מרצה בכירה בשנקר ומתוכן כיהנה שבע שנים כראש המחלקה לעיצוב אופנה. רז כתבה את ערך האופנה הישראלית באנציקלופדיה של לבוש העולם (ופרסמה מאמרים רבים בנושא (בכתבי עת ובבלוג האישי שלה). היא הייתה יועצת במוזיאון ההיסטורי של העיר תל-אביב-יפו (2009) וכן חברת מערכת ויועצת ראשית לסדרת הטלוויזיה צו האופנה (2011). כמו כן אצרה מספר תערוכות בנושאי אופנה וטקסטיל (התערוכה "נעליים בריבוע" במוזיאון ההיסטורי, ראשון-לציון; 2006התערוכה טקסט - טקסטיל -טקסטורה בגלריה פריסקופ, תל-אביב, 2010; התערוכה טקסטילירי בגלריה פריסקופ, תל-אביב, 2012).


ספרה המקיף "חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל" (ידיעות אחרונות, 1996), המבוסס על חמש שנות מחקר, נחשב כמקור המידע המרכזי בתחום היסטוריית האופנה בישראל. בעקבות פרסום הספר הציע לרז איציק ברנר ז"ל, אז מנהל ואוצר ראשי של המוזיאון בראשון-לציון, לאצור תערוכה המציגה את בגדי המתיישבים הראשונים בעשורים הראשונים למושבה. הרעיון המרכזי של התערוכה היה להציג סצנות מחיי היישוב, כאשר בכל סצנה מוצגים הבגדים שנלבשו באותה עת. ב-2010 נפתחה התערוכה ומשכה קהל רב.

אילה רז: "כשהתחלתי באיסוף החומר התברר לי כי רוב הבגדים המקוריים של המתיישבים הראשונים במושבה נכחדו עם השנים והמעט ששרד אינו מספיק להקמת תערוכה. עובדה