כתיבה: עוז אלמוג
חלק ב' ואחרון (כולל ביבליוגרפיה)
תערוכות על אופנה ולבוש באתר ישראליאנה
אופנה כשיקוף של רוח הזמן
המחקר ההיסטורי והסוציולוגי מוכיח שאופנת הלבוש היא שיקוף ומאיץ כאחד של שינויים דמוגרפים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים. מבנה מעמדי, סגנונות חיים, תפקידי מגדר, מסורת משפחתית – כל התופעות הללו ועוד נותנים את אותותיהם במלבושים. "רוח הזמן", כתב ההיסטוריון ג'יימס לאוור, "היא ישות המלבישה עצמה בבגד המתאים לה ביותר, בדחותה את שאר האפשרויות". אין זו אפוא יד המקרה שהצניעות של התקופה הוויקטוריאנית הולידה לא פחות משמונה תחתוניות לנשים ושהאמנציפציה שלאחר מלחמת העולם הראשונה דחפה נערות צעירות באמריקה לקצר את שיערן וחצאיותיהן (Laver, 2002).
בגד ישן בארון
מלבושים וקישוטים ישנים מעוררים זיכרונות ורגשות. בעבר נהוג היה לשמור בגדים לשנים ארוכות, בשל עמידותם הגבוהה ומחירם היקר. היום, בגדים ישנים הם בעיקר תזכורת לתקופה שבה חפצים האריכו ימים ועברו מיד ליד. בעידן קווי הייצור ההמונים והמוצרים הזולים והמתכלים, תוחלת חייו של הבד קצרה והאופנות חולפות ביעף. האדם המודרני מחליף את הגרדרובה לעיתים כה תכופות עד שקשה לו להיקשר לבגדיו האישיים ולייצר מהם זיכרונות.
עם זאת, כמעט בכל משפחה נשמר בארון או במחסן פריט לבוש נוסטלגי, שעשוי להזכיר קרוב משפחה או ילדות אבודה. רוב פריטי הלבוש ששרדו אינם מוצאים את דרכם לשימור מסודר ולתצוגה מוזיאונית בעיקר משום שאין בישראל גוף פרטי או ציבורי שאוסף את הפריטים הללו באופן שיטתי.
תודעת שימור בקרב משפחות ישראליות קיימת בעיקר בתחום התכשיטים, הן משום שהם עמידים והן בשל שוויים הכספי. לשרשרות, עגילים, צמידים וטבעות יש גם שוק עולמי גדול ואפשר להמירם בנקל למזומנים.
הורים רבים מורישים לילדיהם חפצי ערך שהם עצמם ירשו מהוריהם והורי הוריהם (בעיקר טבעות נישואים). לרוב זו מחווה של אהבה ונאמנות, שמסמלת את קשר הדם הביולוגי ואת שרשרת הדורות.
קוד הלבוש הציוני
אופנות הלבוש משתנות חליפין אבל יש תקופות היסטוריות שמזוהות במיוחד עם ההופעה החיצונית שרווחה בהן. כך למשל תקופת ילדי הפרחים בארה"ב, שנעשתה מקושרת בתודעה ההיסטורית עם הלבוש ההיפי. בישראל מזוהה תקופת היישוב וראשית המדינה עם הלבוש האיכרי שמיתג את האקטיביזם הציוני.
הלוק האנטי גלותי
אנשי היישוב הישן, שהתגוררו במחיצת האוכלוסייה הערבית המקומית, הושפעו מדפוסי הלבוש שסביבם. רבים מהם לבשו גלביות, תרבושים ומעילים ערביים. האידיאולוגיה הציונית, שהתעצבה במאה ה-19, העמידה במרכז את דימוי היהודי החדש, שנועד כביכול "להבריא" או "לנרמל" את "הגלותניק" הרכרוכי. לכן הושם דגש על הגוף הגברי החסון, כאשר המודל הוא החלוץ, הפועל, השומר והצבר (בן הארץ). המיתולוגיה החזותית באמנות הציונית המגויסת כללה שילוב בין סמלים של לאומיות אירופאית, מוטיבים פרולטרים-סובייטיים (תנועת העבודה הובילה את המחנה הציוני) ומוטיבים מקומיים תנכ"יים-ילידיים (שנשאבו מהתרבות הערבית).
בגדי החלוץ, השומר והצבר נולדו למעשה משילוב בין צרכים פונקציונליים (בגדים, כובעים ונעלים עמידים וזולים), השפעת תרבות ארץ המוצא של המהגרים (מגפי איכרים, חולצות רקומות, שמלות סינר וכובעי איכרים מזרח אירופאים), השפעות מקומיות (כפייה בדואית), השפעת האקלים (סנדלים, מכנסיים קצרים, חולצות פתוחות) וסמלים אידיאולוגיים (רמיזות תנכיות, סוציאליסטיות ופטריוטיות).
דוגמאות רבות לביגוד האופייני של מהגרים ובני מהגרים ציוניים (בעיקר בבניין ובשדה) אפשר למצוא בכרזות התעמולה שפורסמו בתקופת היישוב וקום המדינה; בצילומי המוסדות הלאומיים; בציורים האמנותיים מאותה עת (למשל בציוריהם של נחום גוטמן ויוחנן סימון); בעלונים וכתבי העת של ארגוני המחתרות, הקיבוצים ותנועות הנוער; בעיתונות היומית, ובכלל זה בקריקטורות (בעיקר של אריה נבון, קריאל גרדוש (דוש) ויעקב פרקש (זאב) ובספרי הילדים.
מאגר גדול ונגיש במיוחד של החומרים הוויזואליים מהסוג הזה נמצא בארכיון העבודה, ארכיון הפלמ"ח, ארכיוני הקיבוצים, הארכיון הציוני, ארכיון השומר בכפר גלעדי וארכיון הצילומים של הקרן הקיימת ולשכת העיתונות הממשלתית.
אופנת החאקי
הבד הלאומי היה ללא ספק בד החאקי – אריג גס בגוון שבין בז' לאפור. מקור השם הוא במילה "חאק" (خاک), שמשמעותה בפרסית ובאורדו "אבק". הראשונים שלבשו מדי חאקי היו אנשי הצבא הבריטי בהודו במחצית השנייה של המאה ה-19. מאז הפך הצבע הזה לנפוץ בצבאות רבים. השימוש הנרחב בו נובע ככל הנראה בשל יתרונותיו כצבע הסוואה וכן משום שהלכלוך פחות ניכר בו. בהיותו גוון ביניים חיוור הוא גם מדגיש את ערכי האחידות שטופחו בצבאות המודרניים.
בישראל אומץ החאקי בעיקר במסגרת תנועות הפועלים וההתיישבות העובדת, כוחות המגן (בעיקר ההגנה והפלמ"ח) ובתנועות הצופים והמכבי הצעיר. הבד החזק, הפשוט והזול והחזות הדהויה, סימלו את עקרונות השיוויון הסוציאליסטי, את הפשטות הפרולטרית, את הסולידריות הלאומית, את הביחדנ'ס התנועתי, ואת הצניעות, המעשיות והמסירות להגשמת החזון (בדומה לאסקטיות הנזירית). מנהיגים רבים, ובראשם בן גוריון, נהגו ללכת עם מכנסי חאקי קצרים כדי להבליט את עממיותם ואת מחויבותם לקולקטיב. בצה"ל, החאקי היה צבעם של מדי חילות האוויר והים, והוא ייחד אותם מחילות היבשה, שמדיהם בצבע זית. עם זאת, מטעמים פרקטיים, לעתים חלק ממדי העבודה של הבנות בחיילות היבשה היו בצבע חאקי. צבע כלי הרק"מ בצה"ל נע בין ירוק זית לחאקי.
מדי הקיבוץ
הקיבוץ היה במשך שנים רבות אחד ממותגי הציונות והשפעתו על דמותה וצביונה של החברה היהודית בארץ היה עצום. הלבוש בתנועה הקיבוצית נתפס כתמצית החלוציות והשינויים שחלו בו ברבות השנים שיקפו והובילו תמורות ערכיות עמוקות.
קיבוצים רבים שומרים במוזיאונים ובארכיונים הפרטיים שלהם פריטי לבוש קלאסיים מתרבות הקיבוץ – שבינתיים נעלמו כמעט מהאופק. פה ושם אפשר למצוא אותם גם בבתיהם של חברי קיבוץ וותיקים ובמוזיאונים של הפלמ"ח ושל הקיבוצים.
מדי כוחות הביטחון
החברה הישראלית שרויה מאז הקמתה במאבק הישרדות ולמדי כוחות הבטחון וההגנה לדורותיהם הייתה השפעת מכרעת על תרבות הלבוש המקומית.
הפער בין המיתוס לבין המציאות
למרות חשיבותה הסמלית של אופנת החלוץ, מהגרים יהודים רבים דבקו דווקא בקוד הלבוש האירופאי. במבוא לספרה 'חליפות העיתים' העוסק בתולדות האופנה הישראלית, מציינת חוקרת האופנה אילה רז, כי "רוב רובו של הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה לא הסתפק בחולצה כחולה ואף לא בסרפן, אלא נהג להתלבש בבגדים שנתפרו על פי אפנת פריז (במסגרת האילוצים מחייבי המציאות, כמובן) ואותם חלוצים, שהשאירו על ההיסטוריה רושם בל יימחה בחולצותיהם הקרועות ובנעליהם הבלויות, לא היו אלא מיעוט בחברה של תקופתם. אמנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות ה'צנע' והקיצוב, הילכו רבים ברחובות בבגדי חאקי ובמכנסיים קצרים, אך לצדם נראו לא מעטים בחליפות מחויטות ובשמלות 'טובות', שעודכנו מדי שנה על פי צו האופנה".
את הפער בין המציאות לבין הדימוי המיתולוגי, אפשר לייחס למספר סיבות: א. השפעת השלטון המנדטורי. כידוע, הבריטים מקפידים בלבושם ואפשר שהיה לכך השפעה כלשהי על החברה היהודית. ב. רוב התושבים היהודיים בתקופת היישוב חיו בערים ואימצו לפיכך לבוש בעל סממנים אורבניים ולא כפריים. ג. רוב התושבים היהודיים באותה עת היו מהגרים ובני מהגרים מאירופה שהביאו עמם את הרגלי הלבוש וההופעה החיצונית של גִּרְסָא דְּיַנְקוּתָא. ד. לא מעט מהגרים שהגיעו ארצה היו יצרנים (תופרים, רצענים, כובענים וכו') וסוחרים (בעלי חנויות ומפעלי הלבשה) בענף הלבוש והאופנה בארץ מולדתם, ומקצתם ניסו להחיות את עסקיהם בארץ (במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנו היהודים עם חשובי יצרני האופנה באירופה. בראשית המאה עסקו בענף ההלבשה בפולין בלבד לא פחות מחצי מיליון יהודים).
סיבה נוספת וחשובה לפער בין אידיאל הלבוש לבין המציאות קשורה בטבע האדם, וליתר דיוק – טבע האישה, לאמור הדחף האסתטי של רוב הנשים המוצא ביטוי בין השאר בשאיפה לגוון במלבושים ולהתייפות.
תל אביב הייתה כבר בשנות העשרים לבירת האופנה הארץ ישראלית וכללה מספר לא מבוטל של חנויות בגדים, נעליים, כובעים, תיקים, מספרות, גלנטריות ושאר עסקי הלבשה, שמכרו מוצרים מיובאים ומקומיים.
ככל שמשפחות המהגרים התערו בפלשתינה וככל שנוספו דורות חדשים של ילידי הארץ, כך הלכו ונעלמו מרכיבי הלבוש האירופאי ובה בעת התחזק הקו הפרולטרי-קיבוצניקי בנוף הישראלי.
בשנות השישים כבר רק מיעוט (בעיקר האוכלוסייה המבוגרת והמסורתית) חבש כובע קסקט או מגבעת לֶבֶד (כובע 'המבורג' או ה'בורסלינו'). מיעוט קטן עוד יותר הלך בווסט (מותנייה), בשמלות מלמלה ארוכות או בחולצה מגוהצת למשעי, מעומלנת ומכופתרת עד צוואר (הנוהג שהשתרש בארץ הוא חולצה שבה הכפתורים העליונים אינם רכוסים). העניבה התמעטה אף היא מנוף היישובים וגם פקידים גבוהים, מנהלים ומנהיגי מדינה נמנעו לרוב מלענוד אותה והעדיפו צווארון פתוח גם כאשר לבשו חליפה או מקטורן.
הסיבה לכך הייתה השפעת התרבות החלוצית-צברית על העולים, האקלים הישראלי החם שמקשה על אימוץ לבוש רב שכבתי, מיעוט המים (שמנע גידולי כותנה מקומיים, הנחוצים לתעשיית הטקסטיל, והיקשה על כביסה שוטפת), והאווירה המשפחתית והבלתי פורמלית שאפיינה את החברה הישראלית מאז התגבשותה. גם המחסור הכלכלי מנע ההתפתחות של תרבות אופנה עשירה ומעודנת על פי מודלים בורגניים. מרבית המשפחות כלל לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים לעתים מזומנות, קל וחומר בגדים הדורים.
במודעות פרסומת של מוצרי לבוש ואופנה שהופיעו בעיתונות העברית באותה עת הודגש בדרך כלל הצד הפונקציונלי של המוצר (נוחות, מחיר נוח) ולא הצד האסתטי. גישה זו היתה שלטת במיוחד בתקופת הצנע שבה רוב התוצרת בתחום ההלבשה וההנעלה היתה מהדגמים האחידים והעממיים שנקראו 'תוצרת לכל'. לימים יהפכו מוצרי "תוצרת לכל" לפריט אספני מבוקש (בתש"י דווח בשנתון הממשלה כי 'עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית 'לכל' (מוצרים אחידים) מוצרי הלבשה ב-4 מיליון מטר של אריג ו-200 אלף זוגות נעלים').
טי-שרט, סווטשרט וג'ינס
עם צמצום משטר הצנע ב-1953, נפתחה "המתקפה" על סגנון הלבוש הצברי, ששיקפה דגש הולך וגובר על הגשמה אישית במקום הגשמה לאומית. ההשפעה האמריקאית החלה לחלחל טיפין טיפין לתרבות הנוער ומצאה ביטוי סגנוני חדש – פוסט אידיאולוגי בעליל – במודלים אמריקאים מיובאים. למשל, חצאיות תפוחות, מכנס "שבע שמיניות", מכנסי "טרילין" מגוהצים, חולצת "דיאולן", ונעלי סירה.
בשלהי שנות החמישים וראשית השישים התחזק הקוד החברתי של טיפוח יופי בקרב נשים, במידה רבה בהשפעת הקולנוע ההוליוודי שבו כיכבו נערות זוהר רבות. הרזון הפך באותה עת לאידיאל אופנתי מבוקש ומדורי הנשים בעיתונות עסקו לראשונה בשמירת משקל בספירת קלוריות ובמתכונים לדיאטה. התשוקה לגוף נטול שומן הולידה תעשייה ענפה של תכשירים, גלולות, ומכוני הרזיה שהבטיחו 'גזרה נאה וחטובה'. נפח גדול במיוחד של כתבות הוקדש בעיתוני הנשים לטיפוח עור הפנים והשער (נושא דומיננטי עד היום), וסביבם נולדה והתפתחה עם הזמן תעשייה ענפה של מוצרים ותכשירים: 'מסיכה לניקוי העור מפגמים', 'מסיכה להסרת נמשים', 'תכשיר להסרת קמטים', 'טיפולים בשער עדין', 'תכשירים לצביעת שער', 'ספרי לניפוח שער' ועוד.
התפנית המשמעותית הראשונה בתרבות האופנה והיופי הישראלית התרחשה לקראת סוף שנות השישים. בין הגורמים לשינוי אפשר למנות את הופעת שידורי הטלוויזיה בעברית, ההתפתחות שחלה בענף העיתונות (שהחלה להקדיש לנושא האופנה יותר טורים ויותר תמונות), ההתמקצעות בענף הפרסום, הבשלת הדור השני של תעשייני וסוחרי מוצרי האופנה, התפתחות חנויות הכולבו (שכללו אגפים לביגוד והנעלה), פתיחת "מרכז האופנה" במכון הייצוא הישראלי והפקת "שבוע האופנה הישראלי" לקנייני חו"ל, כמו גם הקמת בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל ולאופנה 'שנקר' (ב-1970). התפתחות חנויות הכולבו, שבהן מכרו מוצרי הלבשה והנעלה תעשייתיים, דחקה בהדרגה לפינה את חנויות החייטים ואתה גם את מסרות התפירה והסריגה של עקרת הבית.
בתל אביב החלו צצות, בזו אחר זו, חנויות 'בוטיק' (אז מושג חדש בישראל), שמכרו ביגוד בעיקר בסגנון אתני –'ביטניקי', בהשפעת אפנת 'ילדי הפרחים' (המושג 'בוטיק' הומצא על ידי המעצבת הלונדונית מרי קוואנט. הבוטיק הראשון של קטי מטמור ושל יעל פילץ נפתח כבר בשנת 1961 בפסאז' הוד שברחוב דיזינגוף, אך רק בסוף העשור הוא הפך למושג מפתח). חנויות הבוטיק נשאו שמות לועזיים ('דזירה', 'במבולה', 'ריפיפי' וכדומה), שהעניקו ארומה נוספת של חו"ל. רחוב דיזנגוף, כיכר המדינה, והמרכז החדש 'לונדון מיניסטור' ברח' איבן גבירול הפכו לחלון הראוה של השכבה המבוססת בארץ והוביל את קו האופנה החדש. יש להדגיש כי רוב חידושי הלבוש נקלטו אצל צעירים, חילוניים, תל אביביים. החלק הארי של האוכלוסייה הישראלית באותה עת נשאר שמרן והססן בלבושו עד שנות התשעים. רוב תושבי ישראל גם העדיפו לקנות בגדים בחנויות הכולבו הגדולות ולא בבוטיקים היקרים, והמשיכו לחפש 'מציאות' במכירות סוף העונה, בשווקים, ב'חנויות המפעל', במפעלי הלבשה שפשטו את הרגל, וב'בזארים' למיניהם שבהם מכרו סחורה זולה (תרתי משמע). גם בקרב הנשים הישראליות הייתה שכיחה ההססנות ביחס להידור יתר, ורוב הצעירות נמנעו לא רק מלבוש והנעלה המושכים תשומת לב גדולה מדי (מעטות נעלו נעליים עם עקב גבוה, אם בכלל) אלא גם מאיפור פנים ('ליפסטיק', 'מייק-אפ' וכו'), מטיפוח ציפורניים ('מניקור', 'פדיקור', 'לק' וכו') ומתספורות מצועצעות, מתוחכמות או פרובוקטיביות (הערה: רק בשנות החמישים החל הליפסטיק להפוך לפריט קוסמטי בקרב נשים בארץ - וגם זאת בעיקר אצל מיעוט מהמהגרות האירופאיות. בקרב הקיבוצניקיות איפור נחשב ממש מוקצה).
עם זאת, הסממנים החזותיים של הצבריות לא נעלמו לחלוטין בשנות השבעים ואף ספגו לתוכם מספר פריטים טיפוסיים חדשים, שביטאו את הערכים הישנים כגון: נעלי הבית המשובצות והשעירות של 'המגפר', הדובון הצבאי, הסנדלים התנכיים (שחזרו לאופנה בשנות השבעים), 'נעלי הפלדיום' (שנעשו אופנתיות לאחר שהקומנדו הימי אימץ אותם) ומשקפי ה'ריי-בן' (שזכו לפופולריות בהשראת הילת הטייסים). אולם החאקי - סמל הסמלים של הצבריות - הלך ונעלם באותה תקופה מהאופק ואתו גם כובע הטמבל התמים. שלושה פריטי לבוש חדשים שאומצו על ידי צברי שנות השבעים, תרמו למעבר ההדרגתי של הצברים ממודל האופנה 'הזרוק' הפלמחאי-קיבוצניקי למודל האופנה הזרוק האמריקאי 'היפי': 'הטי-שרט' (חולצות הטריקו), ה'סווטשרט' והג'ינס.
חולצות הטריקו עוצבו במקור במאה ה-19, כלבוש תחתון של מדי המלחים בשגרת העבודה, אך הן החלו לעמוד בזכות עצמן, כבגד לבוש יומיומי, רק לאחר מלחמת העולם השנייה. 12 מיליון המלחים חזרו הביתה ולא ראו סיבה לוותר על הנוחות והקלות שהעניקה החולצה הצמודה. מאז הפכה החולצה - תוך גלגולים שונים בהוליווד (ג'ימס דין בסרט "מרד הנעורים", מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד) לביטוי של חירות, נעורים, מיניות ומאצ'ואיזם. עם המצאת טכניקת ההדפסים על בד, הפכה חולצת הטי גם לבמת מסרים שנועדו להביע זהות, סולידריות או מחאה או לחילופין מדיום פרסומי ואומנותי פופולרי.
בישראל זכתה הטי שרט לפופולריות גדולה, הן בשל התאמתה למזג האוויר השרבי (היא ביטלה בהדרגה את הגופייה הלבנה של 'אתא') והן בשל האפשרות להיראות קצת 'אמריקאי' במחיר השווה לכל נפש. בתחילת שנות השבעים היו עדיין רוב חולצות הטריקו מצבע אחיד, וכדי לשכללן הומצאה טכניקת 'הבטיק' – הדפסה ידנית ע"י טבילה בתמיסת- צבע, שנעשתה באמצעים ביתיים (ראו לעיל). כאשר נוצרה בשנות השמונים האפשרות להדפיס גופנים עבריים על החולצה (באמצעות מכונה מיוחדת) צברה הטי-שרט פופולריות נוספת - והפכה לתג השתייכות חשוב – מעין סטיקר מטקסטיל. בוגרי יחידה צבאית, בוגרי תיכון וסתם קבוצות חברים, החלו להדפיס חולצות עם כיתוב מזהה ולרוב שובב.
ה'סווטשרט' נולד בארה"ב במועדוני הספורט של הקולג'ים, עם התפשטות אופנת האימוניות ('טרנינג'), וגרם לדחיקת הסוודר והאפודה הוותיקים מנוף התרבות הצעירה. גם ה'סווטשרט', כמו ה'טי-שרט' שימש עם הזמן מעין במה להתבטאות אישית וקבוצתית ולמדיום פרסומי חשוב. כאמור, הן 'הטי-שרט' והן ה'סווטשרט' תרמו לדחיקת האופנה הצברית כיוון שהם התחרו בהצלחה בחולצת הפלנל של תנועת הנוער והוסיפו אינגליזמים לנוף הישראלי (דרך הכיתוב המודפס על החולצה). הן גם תרמו להתפתחות מסורת ה'לבוש המהיר' (על משקל המזון המהיר) המתחלף בקצב החלפת הגרביים. גורם חשוב בהצלחת אימוץ ה'סווטשרט', היא העובדה שהוא עשוי מסריג כותנה מגורד ומחמם, גמיש ומתאים למידות רבות (one size), בעוד שחולצת הפלנל עשויה מאריג לא גמיש.
מכנסי הג'ינס - אחד הסמלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית באו לעולם כבר בשנת 1860, כשצעיר יהודי (26) בשם לוי שטראוס הגיע מבוואריה לחוף המערבי בארה"ב, מצויד בבד קנבס, כדי למכור אוהלים לכורי הזהב. ההסבה מאוהלים למכנסים נעשתה כמעט מידית כדי להגן על ברכי הכורים שכרעו בין אבני הנהרות. מאז נקשרו למכנסי הג'ינס אסוציאציות שונות כמו, 'קאובוייס', חירות, שוויון מעמדות, תרבות נעורים, מיניות משוחררת, פמיניזם ועוד. הג'ינס נלבשו לראשונה בישראל רק בשנות החמישים, וגם זאת על ידי מתי מעט - בעיקר בוגרי הפליים ששרתו בצי הסוחר, או קומץ ברי מזל שקיבלו אותם במתנה מקרובים באמריקה. לימים סיפר הפסל יגאל תומרקין ליהודה קורן כתב ידיעות אחרונות: 'בכל פעם שהיינו יוצאים ל"אפטר" ורצינו להרשים את הבנות ברחוב פנורמה, היינו לובשים את הג'ינס בתורנות. וזה עבד'.
בשנות השישים רכשה 'אתא' את הזיכיון לג'ינס 'לווייס' וחולצות 'מנהטן' אך המוצר המקומי לא דמה למקור ולא הצליח לתפוס. עליה מסוימת בתפוצת הג'ינס בארץ הייתה בסוף שנות השישים, עם הגעת זרם המתנדבים לקיבוצים והעליה בתיירות לחו"ל (הג'ינס הפכה למתנה מבוקשת בקרב צעירים). מכנסי הג'ינס לא התקבלו תמיד בברכה על ידי ההורים והמורים בארץ, הן משום שהם ביטאו 'היפיות' מרדנית (שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי) והן משום שבאמצעותם הצליחו הצעירים לעקוף את חוקי התלבושת האחידה של בית הספר (רוב התלבושות האחידות בבית הספר הן בצבע כחול, אך ג'ינס כחול אחד לעולם לא זהה לג'ינס כחול אחר).
במחצית שנות השבעים החלו מיובאים ארצה הג'ינסים ה'משופשפים' המקוריים של Lee ו-Levi’s (מעניין, ואולי לא מקרי, שמי שקיבל ב-1978 את הזיכיון של חברת "לווייס" עבור 'אתא' לייצור את הג'ינס היה מנכ"ל אתא - עמוס בן גוריון, ובנו של בן גוריון).
סרט הפרסומת של אורי זוהר 'לי עושה את האנשים יפים' שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ ב-1975 (קדם לו סרט פרסומת של בועז דוידזון. שני הסרטים כללו אלמנטים פרובוקטיביים - כמו אלימות וסקס - שטרם נראו עד אז בתעשיית הפרסומת בטלוויזיה), תרם לעליה בתפוצתם ועד סוף שנות השבעים כבר החלה הצפה של ג'ינסים, ובכלל זה זיופים מהגדה והרצועה. הפופולריות של הג'ינס הביאה להתפתחות אופנה של פתרונות פרוביזוריים להארכת השימוש במכנסים הגסים גם לאחר התבלותם. כך למשל, גזירתם למכנסים קצרים עם 'פרנזים', או הטלאת החורים בבגד בבדים צבעוניים. בשנות השמונים, כבר נוספו לג'ינסים הקלאסיים (Wrangler ו-- Lee, Levi's) מותגים נוספים ('ג'ורדאש', 'גס', 'פפה' ועוד) שתרמו גם הם לתפוצתו של הג'ינס ולהיותו למעשה הבגד הגלובלי הראשון. [הערה: בישראל נמכרו ב-1997 כחמישה מיליוני זוגות ג'ינס בשנה. סקרי שוק שנערכו באותה שנה מצאו שרק 10% מהנוער ו-15% מהמבוגרים לא לבשו ג'ינס. לבני 14-29 היה בממוצע שישה זוגות בארון (מקצתם "זיופים" או חיקויים מתוצרת "קרוקר" – ג'ינס שיוצר בישראל)].
"נקמת הבלייזרים"
העלייה בחשיבותה של האסתטיקה האישית בסולם הערכים הישראלי נבעה לא רק מהתפתחות התקשורת ועולם הפרסום שהוזכרה לעיל, אלא גם מהשתכללות תהליך ייצור הסחורות והמוצרים הפופולריים. אסתטיקת המוצר היא חלק מסודות השיווק, והשיפור המתמיד בה יוצר את מה שניתן לכנות 'סביבה אסתטית'. גם התחרות המחריפה בשוק העבודה תרמה לעליית היופי האישי בסולם הערכים בישראל. יופי הוא נכס כלכלי משום שהוא יוצר העדפה בקבלה לעבודה ובקידום בתוך הארגון - תופעה אותה חשים אינטואיטיבית אזרחים רבים (אפליית אנשים על בסיס מראה חיצוני הוכחה בעשרות מחקרים של פסיכולוגים חברתיים).
גם המגע המתרחב עם ארצות אחרות (דרך תיירות ועסקים) היווה גורם משפיע. אם הצבר הטיפוסי של שנות הארבעים, החמישים והשישים לא ידע כלל לקשור עניבה וראה בבלייזר המחויט פריט מסורבל ומגוחך (לא במקרה, כינה בזמנו רבין את עוזריו הנמרצים של פרס 'נערי הבלייזרים'. המראה המחויט שלהם סימל עבורו ועבור בני דורו משהו מעושה וזר להוויה הישראלית הסחבקית-דוגרית - הצבאית בעליל), הרי שהיום, בעקבות תהליך הגלובליזציה, יותר ויותר אנשים מחוגי העסקים - אימצו סממנים של 'מכובדות' מערבית תקנית בחייהם המקצועיים. בישראל ניתן להבחין בשנים האחרונות בשכיחות עולה של חליפות מחויטות ועניבות גם בקרב מקצועות ואוכלוסיות שבעבר התאפיינו בלבוש עממי (כך למשל בקרב מאמני ספורט). היה זה אפוא מסימני הזמן כאשר תרגיל הקופירייטינג המסכם שניתן ב-1996 לתלמידי מחזור ט"ו של בית הספר לפרסום ושיווק של איגוד המפרסמים והטכניון כלל הכנת רעיונות לשכנוע מנהלנים ואנשי עסקים צעירים ואמביציוזיים, בגילאי 25-35 מדוע כדאי להם - לטובת קידום הקריירה שלהם - לענוב עניבה לעבודה.
המתח שהתקיים בין שתי פוליטיקאים מיתולוגיים בתולדות המדינה טומן בחובו סוג של מתח סגנוני שאפיין את החברה הישראלית במהלך הדורות: יצחק רבין, הפלמ"חניקי המחוספס מכאן ושמעון פרס, הדיפלומט המסוגנן משם. אפשר שהמהפך התדמיתי שעבר פרס בסוף ימיו נבע בין השאר משינוי הערכים והסגנונות שעברה החברה הישראלית. כאשר הלך לעולמו ספדה לו אחת העיתונאיות באלה המלים:
"כשנפרדים מדמות כה מרכזית, מכובדת, מוערכת וקונצנזואלית בהוויה הישראלית, נדמה בדרך כלל כי הדיון במראה הוא עניין שולי, לא רלוונטי, אפילו חסר טקט, ובטח שלא מכבד את האובדן האמתי שבפטירתה. במקרה של שמעון פרס, הלורד האחרון של מדינת ישראל, אין ספק כי חזותו החיצונית הייתה שיקוף של אישיותו הייחודית בנוף הפוליטיקה הישראלית. הוא אולי לא היה אייקון אופנה במובן המקובל של המושג, אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי המסוגנן ביותר שידעה מדינת ישראל, דמות ייצוגית אולטימטיבית, שמשקפת את כל מה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו בעולם. החליפות המצוחצחות, שנתפרו במיוחד למידותיו, תמיד כיבדו את הדרו הטבעי, כיאה לאדם האלגנטי והמאופק שהיה. השיער המסורק בקפידה לאחור, שהפך לאחד מסמליו המובהקים ביותר (יחד עם המסרק שליווה אותו תמיד בכיס, ונשלף בזריזות בשעת הצורך), לא השאיר מקום לטעויות, לפליטות פה, לשערוריות או לגסות ולבוטות, שהפכו למזוהות כל כך עם הפוליטיקה הישראלית." (פרגר, 2016).
אני וגופי עוד
חשיבותו העולה של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של טיפוח ו'תיחזוק' עצמי. החל מתכשירים להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה ועד למכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנה והגדלת חזה, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד ועוד). הנה כי כן, בשנות ה-80 עסקו בניתוחים פלסטיים בישראל רק כ-20 רופאים, ואילו בשנת 2003 היו רשומים באיגוד המנתחים הפלסטיים בארץ כ-120 רופאים – וידיהם היו מלאות עבודה. במקביל, מחירי הניתוחים ירדו פלאים ופתחו את השוק גם לשכבות מעוטות יכולת. אם בתחילת שנות ה-80 עמד מחירו של ניתוח תיקון אף על 4,000 דולר, בשנת 2003 מחירו הממוצע עמד על כ-2,000 דולר. מחיר ניתוח לשאיבת שומן, שעמד באותה שנה על 8,000-18,000 אלף שקל (תלוי בכמות השומן הנשאב), היה עשור קודם לכן גבוה בכ-30 אחוז (רונן, 2003). בשנת 2006 כבר בוצעו בישראל 10,000 ניתוחים פלסטיים אסתטיים מתבצעים מדי שנה בישראל, לצד כ-100 אלף פעולות שאינן ניתוחיות, כגון הזרקת בוטוקס (פרייליך, 2006).
גם התקשורת החלה לעסוק מאותה עת באינטנסיביות הולכת וגדלה - בסמוי ובגלוי - במראה החיצוני והיא החלה לפרסם אינספור תמונות של 'יפים' ו'יפות' ולסגוד להם. מטבע הדברים אלה שנעשו מושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכה. הם גם אלה שהחלו נחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן החדש – בעיקר דרך סדרות טלוויזיה אמריקאיות שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר ('היפים והאמיצים', 'משמר המפרץ', 'בוורלי הילס' וממשיכיהן). ערוץ 2, שנעשה מדורת השבט הישראלית, הבליט כבר מראשית דרכו את נושא היופי - בפרסומת, בתכניות הבידור והאירוח ובתוכניות בז'אנרים השונים. ב-1995 הכריז ארז טל על טקס בחירת נערת "גלגל המזל", תחרות דמוית תכנית מציאות בה נבחרה המחליפה למרב לוין (התוכנית כולה שודרה בן השנים 1993 ל-2000). רגע השיא היה הבחירה בין שש מתמודדות, שריתקה למסך מיליוני צופים. התחברות הייתה אמנם גימיק פרסומי היתולי, אבל היא סימלה לא רק את השפעתו האדירה של ערוץ 2 אלא את הסגידה ליופי המאפיינת את הערוץ ולמעשה את החברה הישראלית החילונית כולה.
ערוץ הילדים, שהשפעתו באותה עת הרקיעה שחקים, קידם אף הוא את הסגידה ליופי ואת מודל 'הלוליטה' הצחקנית. כנ"ל עיתוני הנוער, שהפכו באותן שנים למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.
אפילו על דיבורם של צעירים החלו לחול מאותה עת חוקיה החדשים של האופנה מבית היוצר המערבי. במקום 'מראה' דובר על 'לוק' (ה'לוק הנכון'), במקום 'נאה' 'קול', במקום 'אופנה' 'טרנד' ובמקום 'מעצב' 'סטייליסט'. [הערה: המאבק בין ה'מעצב' לבין ה'סטייליסט' חורג מהתחום הלשוני, בעיקר בשל תופעת הגלובליזציה ותרבות הרשתות הבינ"ל. בעבר, תפקידי המעצב היו מוגדרים וברורים. כיום, כשהפיתוח והעיצוב נעשים בארץ, התדמיות והתחשיבים במשרד בניו יורק, והמפעלים במצרים או בסין, המעצב משמש מעין "מתאם" אופנה של מפעל/רשת מסוימת. לעומתו, הסטייליסט רואה עצמו מעצב-על, בכך שהוא מלקט פרטי לבוש ואבזור מכל הבא ליד, כדי ליצור את ה'פרסונה' אותה הוא מוביל ומלווה].
התרבות "השינקינאית", שהייתה בשנות השמונים בועה קטנה התפשטה לכל רחבי תל אביב ואחר גם לרחבי הארץ ומהפכך האינטרנט הגדילה את החשיפה לחו"ל והשפיעה גם בתחום האופנה והלבוש. הטעם והידע הישראלי בלבוש התפתח מאז בתנופה ומראה חיצוני הפך למוקד של עניין ועיסוק.
המודעות ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו 'מתלבשים יפה' בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו אצל ילדיהם 'ההתלבשות' וטיפוח ההופעה טרם היציאה מהבית, הם חלק מהוויית היומיום - טבע שני. רבים מילדי ישראל הולכים לבושים במיטב האופנה המערבית אפילו לבית הספר ושעת הקימה בבוקר מזכירה ביותר ויותר בתים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקן בתיאטרון. רבים מהצעירים והצעירות לא מעיזים היום לצאת מהבית ללא בגדים ונעליים עדכניים ('קוליים' שקנייתם התכופה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים קולניים עם הוריהם (בשנים האחרונות פורסמו כתבות רבות אודות מקומו המרכזי של הלבוש העדכני (על פי צו האופנה המערבי של עולם המבוגרים).
אינדיקציה נוספת לחשיבות הגדלה של האופנה היא העובדה שגיל האיפור יורד בהדרגה בקרב הבנות, וכך גם צביעת השער וההליכה עם נעליים בעלות עקבים גבוהים. ככלל, מראה הגוף הפך לקריטריון מרכזי, אם לא ראשון במעלה בתרבות החילונית הצעירה בארץ, והדבר הוביל לעליה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה נברוזה (הרעבה עצמית) ודימוי עצמי נמוך. המדיה, ובעיקר תכניות הטלוויזיה לבני הנעורים ועיתוני הנוער, מקדמים זה מספר שנים פולחן יופי, שכבר קומם עליו רבים וטובים.
יותר ויותר צעירים החלו לאמץ את הלוק היוניסקסי ומהטרוסקסואלי המוחצן: חולצות צמודות וצבעוניות ושילובים לא שגרתיים. יותר גברים גם החלו להשקיע בטיפוח הגוף, ובכלל זה מריטת שיער וטיפולי לייזר.
בראשית שנות האלפיים הפכו הישראלים לחובבי "שופינג" נלהבים כאשר בראש רשימת הקניות עומדים הבגדים והנעליים.
גדל כאן דור צעיר שעבורו המראה החיצוני חשוב וההשקעה בהתאם. בניגוד להוריהם והורי הוריהם, הם נולדו לתוך העידן הגלובלי ולכן נראים פחות מוזנחים ומרושלים. הם משקיעים בבגדים, תסרוקות ואביזרים ממון רב ומתעדכנים על בסיס קבוע בטרנדים העולמיים המתחלפים.
אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, לשעבר מפקד חיל האוויר, סיפר: "כשביקשתי אדידס רום אימא קנתה לי נעלי המגפר ואמרה: "אתה רץ הכי מהר בכיתה? סימן שאלה נעליים מצוינות" (בחור ניר, 2012).
עידן המותגים
בעבר הייתה בישראל מודעות נמוכה למותגים, הן משום שזו הייתה חברה ענייה וסגורה יחסית לעולם והן משום שהישראלים לא הורגלו להוציא סכומים גבוהים על ביגוד.
מאז שנות השמונים של המאה העשרים עברה ישראל שינוי משמעותי בכל הקשור לתרבות ההופעה החיצונית, שהגיע בד בבד עם ההיפתחות התרבותית והכלכלית (כולל כניסת מותגי אופנה לשוק המקומי). היקף היבוא של מוצרי אופנה מחוץ לארץ גדל מאד, ודחק במקרים רבים את התוצרת המקומית. לראשונה גם נוצרת תחרות בין מותגי אופנה מקומיים חדשים ('ראש אינדיאני', 'טופר', 'דלתא', 'קליק', 'קסטרו', 'פלפל', "פוקס" ועוד) לבין מותגים מיובאים מחו"ל, שתרמה לשיפור ניכר בתוצרת המקומית. עצם המושג 'מותג אופנה' היה חדש וביטא שינוי עמוק בתרבות הלבוש בעולם ובישראל.
קפיצת מדרגה נוספת התחוללה בשנות התשעים של המאה העשרים. ישראל נפתחה לחו"ל ועברה מהפכה מסחרית ותקשורתית - קניונים, פרסומות, טלוויזיה מסחרית, אינטרנט וכו' [הערה: הפרסומת המיתולוגית עם יעל אבוקסיס הופיעה ב-93', עם פתיחת ערוץ 2].
בבת אחת היא נשטפה המדינה במותגי אופנה בינלאומיים: "מנגו", "אדידס", "מקס מרה", "זארה ועוד (יש הטוענים שיריית הפתיחה לתחרות בין המותגים נשמעה עם פתיחת הסניף הראשון של זארה ב-97' בקניון רמת אביב).
בכתב העת המקצועי "אותות", שכיסה את עולם הפרסום הישראלי בשנות התשעים, נכתב ב-1998: "המגמה הבולטת ביותר היא התחזקות המותגיות בתחום האופנה, כנראה כאשר נראה כי ילדים צעירים, כבר בגילאי 8 או 9, מודעים ומכירים את המותגים האופנתיים ומעדיפים ללבוש בגד ממותג, כמו זה של 'גאפ' למשל. אחת האפנות הבולטות כיום בקרב ילדים ובני נוער הינה לבישת בגדי ספורט ופנאי ממותגים. כך שעל מנת להיות IN בחברת הילדים והנוער, לא מספיק ללבוש בגד אופנתי, אלא חשוב שיופיע עליו שם המותג "הנכון". "מעמדו" של המותג המופיע על פריטי הלבוש של הילדים ובני הנוער, משמש אינדיקציה להשתייכות החברתית".
המיתוג השפיע גם על תעשייתה הלבוש המקומית. כאמור, מותגים אופנה ישראלים היו בשוק המקומי עוד קודם לכן, אבל המהפכה המסחרית יצרה תמריץ חשוב לצמיחת תעשיית הלבוש הישראלית שהחלה לפרוץ גבולות אל עבר השוק הבינלאומי (החלוצים היו "קסטרו" TNT, ו"רנואר").
מרכיב חשוב בתרבות הלבוש הישראלית החדשה היה שינוי אופן התצוגה בחנויות. בתי האופנה של מעצבים רבים בעולם החלו להתמקד באותה עת בשילובים ייחודיים שבין אופנה ועיצוב, כשהחלל בו מוצגות הקולקציות הופך לכרטיס הביקור של המעצבים לא פחות מהבגדים והאבזרים שהם מציעים. האופי והאווירה של בתי הסטודיו, החנויות והגלריות החלו לשקף את תפיסת מקצועית, לימדו על מקורות ההשראה ליצירתם של המעצבים וסיפרו את סיפורם האישי כסלבס'. ישראל אימצה בהדרגה את הקוד הזה, ובזו אחר זו החלו לצוץ חנויות מעצבים עם שיק בינלאומי. כך למשל, ב-2006 נפתחה ברחוב דיזינגוף (255) בתל אביב החנות של המעצבת דורית שדה, שהחליפה את קודמתה המיתולוגית ששכנה שנים רבות ברחוב בן-יהודה והתנהלה כחנות בגדים לכל דבר. האמירה העיצובית המיוחדת של החנות החדשה, שהשתרעה על פני שלוש קומות, הפכה את חוויית הקנייה לעניין מסעיר בהרבה, שעובד על כל החושים (בן הרוש, 2006).
ישראליאנת הלבוש
הדנ"א השלומפרי
אין חברה ללא קוד לבוש משלה. הקוד עשוי להיות מעוגן בחוקי הדת או המדינה או במסגרת מנהגים ומוסכמות בלתי רשמיות (למשל קוד הלבוש בחתונות או בקבלות פנים דיפלומטיות). לעתים הקוד מפורט וקשיח (למשל בצבא) ולעתים הוא גמיש ונתון לפרשנות ולמשא ומתן (למשל הדרישה הכללית ל"לבוש צנוע" או "לבוש הולם").
קודי הלבוש החברתיים שיחקו בעבר תפקיד מרכזי בהגדרות תרבותיות וביצירת הבדלי מגדר, גיל, מעמד ועוד. היום, בעולם פתוח, גמיש ודמוקרטי, קודי הלבוש הולכים ונחלשים, והם מפנים מקומם ללבוש אינדיווידואלי וזמני. ובכל זאת, כמעט בכל חברה קיימים עדיין שרידים לקוד הלבוש המסורתי, שמבטא את המסורת המושרשת וסולם הערכים הישן.
כבר בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הוטרדו ראשי המדינה הצעירה בשאלה מה ילבשו חברי המשלחות הישראליות לחו"ל ומה יוכל להיחשב כלבוש הישראלי הייצוגי. כמענה לשאלות אלה הוקמה "אגב"ל" - אגודת בגד לאומי, שישבה על המדוכה וניסתה למצוא פתרון לבעיה, ללא הצלחה יתרה. הסיבה הייתה משעשעת: קוד הלבוש הישראלי היה למעשה אנטי לבוש – כלומר ההיפך הגמור ממה שנהוג בפורמליות ובאלגנטיות הדיפלומטית.
מראשית דרכה של החברה הישראלית תו ההיכר החזותי שלה היה רישול מכוון ובלתי מכוון. זו הייתה בעצם גנדרנות שבהזנחה – קוד לבוש שזכה לכינויים שונים בשפה העברית: מְשְׁלֻמְפָּר, חוֹרָאנִי, שְׁלוֹךְ, זָרוּק, זְרוּקִי, זְנוֹךְ.
שורשי התפישה והסגנון הזה נעוצים ככל הנראה בתרבות היהודית שמחשיבה את הרוח על פני החומר ("אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), באקלים המזרח תיכוני (שמעתיר זיעה ואבק), במחסור של תקופת היישוב וראשית המדינה, בנטייה לחוסר פרפקציוניזם (אלתור) שמאפיינת חברות סְפָר, ובקודי הישירות (דוגריות) והכנות שטופחו בהתיישבות העובדת ובארגונים הצבאיים.
בניגוד לאירופה, שבה מיליונים קראו עיתוני אופנה ולייף סטייל מסוגננים, בישראל לא היה במשך שנים רבות אפילו עיתון אופנה אחד. היו עיתוני נשים, שבהם מדורי האופנה היו יחסית שוליים (ראו בהמשך), אבל עצם ההתעסקות במראה החיצוני נחשבה בישראל במשך שנים כטיפשית, רדודה וריקנית.
הישראלים פיגרו אחרי המערב גם בשל הנטייה הפרובינציאלית שאפיינה אותם ואולי גם משום שבמדינה הנלחמת יום יום על חייה האסתטיקה לא יכלה לעמוד בראש סולם העדיפויות. יתר על כן, כאשר אנשים מוקפים בבתים, משרדים, חנויות וחלונות ראווה שלא הושקעה בהם תשומת לב אסתטית - לא נוצר בהם גם דחף אישי להתייפות. אגב, החספוס הישראלי בא לידי ביטוי לא רק בלבוש ובארכיטקטורה, אלא גם בשפה, בהתנהגות הבינאישית – שמקרינים חוסר עידון וחוסר אלגנטיות.
כאמור, הייתה בישראל רק תקופה קצרה שבה המהגרים היהודים התהלכו ברחובות העיר בפריזורות מוקפדות, בשמלות גנדרניות, בחליפות מחויטות, בעניבות ומגבעות. המעצבת לולה בר, שהגיעה ארצה מצ'כיה בשנת 1940, פתחה ברחוב הירקון סלון אופנה על טהרת ה'הוט-קוטור' (התפירה האישית) הצרפתי שהיה מעין מובלעת קרירה במזרח. היא אמנם כונתה ה 'קוקו שאנל הישראלית' אבל המרחק הפיזי בין ישראל לצרפת דמה אז למרחק התרבותי ביניהן. גם מעצבים מוכשרים אחרים בהיסטוריה הישראלית לא הצליחו להביא לצמצום הפער בין ישראל לאירופה בכל הנוגע לתפישת האסתטיקה בכלל והלבוש בפרט.
"מי מאתנו שנסע לחו"ל לא אמר לעצמו "באירופה הכל כל-כך יפה... ואיך הם מתלבשים שם... חבל על הזמן". אכן חבל על הזמן. כי כמה שננסה לדמות להם – לא נצליח! הסיבה העיקרית אינה טמונה בכמות הרשתות ובאופציות המרובות העומדות בפני האירופאי הממוצע, אלא בהבדלי התרבות הקיימים בינינו. אין הכוונה לנימוס הבריטי או לאוכל הצרפתי, אלא לעובדה שהלבוש האירופאי הוא חלק גדול מהתרבות שלהם, בדיוק כמו להגיד סליחה, תודה ובבקשה. זה לא עניין של כסף, הרי אפשר לקנות שמלת ערב מקסימה גם ב"מנגו". אבל בראשנו תמיד תהדהד השאלה "נו באמת, לאן אני אוכל ללבוש את זה?". במדינה שבה אפילו חברי כנסת מתקשים ללבוש עניבה לעבודה, ברור שגם אנחנו נתקשה לעלות על עקבים בדרך לחתונה." (אלבלנסי-פרבר, 2009).
"ששואלים אותי מה לובשים בהודו אני עונה סארי, ששואלים אותי מה לובשים בסעודיה אני עונה גלביה, וששואלים אותי מה לובשים בישראל אני עונה כפכפיים. [...] הישראלי מתלבש באופן נוח לא מתאמץ, סנדלי שורש/כפכפים, ג'ינס ,חולצת טי פשוטה , אין ולא קיים קוד לבוש, בדרך כלל אותם בגדים שלבשת לעבודה תצא איתם גם למסעדה. אבל המאפיין המרכזי של ישראלי זה הכפכפים. גם דתיים גם חילונים גם ערבים גם יהודים עם גרביים בלי גרביים נועלים כפכפיים, נכון שזה מעליב לתייג אותנו בצורה כזאת אפרורית ומשעממת אבל זו המציאות !!!" (אלזמי, 2012).
"סגנון ישראלי הוא מושג חמקמק. קשה מאוד להגדיר אותו. הדבר היחיד שאני מצליחה לשים עליו את האצבע הוא שסגנון ישראלי הוא סוג של זריקות - לא מעונב מדי, לא מהוגן מדי, לא סגור מדי - ממש כמו אורח החיים הישראלי" (מינמר, 2007).
כפי שתואר לעיל, מסורת הלבוש וההופעה החיצונית החלה להשתנות במהירות משנות השמונים ואילך. עם זאת, חרף השיפור הניכר באוריינטציה האסתטית, נראה כי רוב הישראלים עדיין חסרים עידון ונוטים היום לערבב מכל הבא ליד (מה שמכונה "טראש"): חזייה חשופה, טייץ עם חצאית, טול עם בגדי גוף וכדומה.
חשוב לציין שהנורמה הזו כבר אינה ייחודיות היום לישראלים. היא חלק ממגמה עולמית שקשורה בין השאר לעליית מעמד הביניים החדש, שהוא גם קניין לא בררני וצורך קיטש מכל הבא ליד. אנשים נוטים היום ללכת פחות הדור ומסוגנן גם בשל שינויים שהתרחשו בעולם העסקים. מאז שנות התשעים צמח לו סגנון חדש ופחות מעונב, המכונה Business Casual . הוא מקרין רוח צעירה, גמישות ודמוקרטיות.
למעשה ההתקדמות הטכנולוגית בעולם ביטלה כמעט לחלוטין את השפעת המיקום הגיאוגרפי על סגנון ואופי הלבוש והנטייה היום של רבים היא ללבוש מה שנוח