אופנה ולבוש בישראל – שימור ותיעוד: חלק ב

כתיבה: עוז אלמוג


חלק א

תערוכות על אופנה וביגוד באתר ישראליאנה


תעשיית הטקסטיל וההלבשה הישראלית

רקע היסטורי

תעשיית הטקסטיל וההלבשה בארץ התפתחה בקצב מהיר בתקופת המנדט הבריטי. אם בשנת 1918 פעלו בארץ 166 מפעלי הלבשה זעירים, הרי שעד 1928 נוספו עוד 647 מפעלים ועד סוף שנת 1936 נסק מספרם הכולל ל- 1083(לודג'יה, שהוקם ב-1924 על ידי קבוצת יזמים מלודג', היה ראשון מפעלי הטקסטיל המודרניים בארץ). בשנת 1931 חיו בתל אביב כ- 24,000 נפש והיו בה לא פחות מ-17 מפעלי אריגה וסריגה, 16 מפעלים לרקמה ולמלאכת יד, וכן 86 בתי-מלאכה של חייטים. ענפי ההלבשה ותעשיית האריגים היו במקום הראשון מבין כל המפעלים התעשייתיים במספר העובדים שהועסקו באותה עת.


הפריצה הגדולה של התעשייה הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר היא סיפקה לצבא הבריטי וצבאות נוספים של בעלות הברית בדים לייצור המדים. גם העלייה ההמונית בשנות החמישים יצרה ביקוש גדול לבדים ומדים.


עם הקמת המדינה, הקימה הממשלה את מפעל דורינה, שסיפק ביגוד לצה"ל, ובמקביל - אסרה כליל על ייבוא טקסטיל וביגוד. בשלושת העשורים הראשונים למדינה נפתחו במספר עיירות פיתוח ברחבי הארץ מפעלי טקסטיל חדשים (כיתן בדימונה, הבשן בבית שאן, פולגת ובגיר בקריית גת, גיבור בקריית שמונה ועוד) שייצרו לתצרוכת מקומית ולייצוא וסיפקו פרנסה לרבבות משפחות. ישראל הפכה באותה ליצרנית טקסטיל בולטת ומתקדמת בקנה מידה עולמי.

מפעל בדים. צלם לא ידוע. מאוסף הדי אור

ממחצית שנות השישים ועד למחצית שנות השבעים חלה בישראל גם פריחה בתחום עיצוב הבגד, כאשר מקצת מהמעצבים המקומיים הצליחו לפרוץ את גבולות הארץ ולייצא אופנה ישראלית לחו"ל. שבוע האופנה הישראלי הראשון התקיים בתל אביב במרץ 1965. האירוע הופק על ידי משרד המסחר והתעשייה בשיתוף מרכז האופנה של מכון היצוא והחברה הישראלית לתערוכות וירידים. הציגו בו לא פחות מ-48 יצרנים ישראלים ופקדו אותו כ-250 קניינים (כולל נציגים של בתי כולבו גדולים ועיתונאי אופנה מובילים) מ-15 ארצות. עורכת "ווג" האמריקאי דאז, דיאנה ורילנד, ייחדה לאופנה הישראלית סיקור נרחב בגיליון יולי 1969 של המגזין שכלל בין השאר צילומים של השחקנית והזמרת דליה לביא.


אבל החגיגה הייתה קצרה יחסית והתקווה להמשיך לצמוח נכזבה, בין השאר בשל השפעת מלחמת יום כיפור והעליה במחירי הדלק, שייקרה את תהליך הייצור. מפעל דלתא שנוסד בכרמיאל ב-1975 בידי דוב לאוטמן היה מפעל הטקסטיל הגדול האחרון שקם בישראל. הוא סיפק פרנסה לתושבי העיר הצעירה, ובעיקר לתושבי הכפרים הערביים והדרוזים שמסביבה. דלתא, שהפכה למותג בינלאומי, גלגלה מיליארדים והונפקה בבורסה בניו-יורק ובשיא פעילותה העסיקה יותר מ-3,000 עובדים במתפרות בישראל.


החל מסוף שנות ה-70 חלה ירידה אטית ועקבית בייצוא הטקסטיל. ממשלת הליכוד שקמה ב-1977 ביטלה בהדרגה את מכסי המגן, שהגנו על התוצרת המקומית, ויבואנים החלו לייבא לארץ טקסטיל מחו"ל - מה שגרם לגיוון המוצרים בחנויות, אך גם לפגיעה ישירה בייצור המקומי.


המכה הקשה ביותר ניחתה על תעשיית הטקסטיל הישראלית בשנת 1985, כאשר מפעל אתא נסגר וסימל סופה של תקופה לא רק בענף אלא במבנה המשק ובתרבות הכלכלה בישראל.


מאז, חרף הגידול החד באוכלוסיית המדינה, ירד מספר העובדים בענף הטקסטיל והגיע ב-2009 לכ-14 אלף בלבד - כולל עובדי תפרון עצמם. מפעלי טקסטיל נסגרו בזה אחר זה - בהם לודז'יה, גוטקס והבשן - ואחרים - כדוגמת דלתא, כיתן, פולגת, ובגיר - צמצמו את הייצור המקומי והעבירו את פעילותם לחו"ל.


הסיבה להתדלדלות הענף היו ירידת הדולר, הירידה בצריכה בחו"ל ומחנק האשראי ומעל לכל תחרות עזה עם כוח העבודה הזול בעולם. כידוע, הטקסטיל הוא ענף עתיר עבודה ועלות הייצור במזרח אסיה, במזרח אירופה, בטורקיה, במצרים, בירדן ובשטחי הגדה - זולה לעין ערוך מזו שבארץ. גם התחרות של תעשיית ההיי טק – שמשכה אליה כוח אדם משכיל ומיומן - תרמה למשבר המתמשך. ענף הטקסטיל הפך לענף שוקע, שסובל מעובדים זקנים שמקבלים שכר זעום (לרוב שכר מינימום) ושנעזר בתמיכה ממשלתית כדי למנוע פיטורים.


עם זאת, לאחרונה ניכרת מגמה של פריצה לשוק הבינלאומי, בעיקר לאירופה ולארה"ב לרשתות שיווק בינלאומיות יוקרתיות כתוצאה מניהול נכון (חברות המובילות היום בענף הן דלתא, כיתן, תפרון, נילית, ערד-מגבות, גבור סברינה, אופיס טקסטיל, פולגת/בגיר וקסטרו). קשה לומר שמדובר במהפך, אבל אפשר שהדור הצעיר, שמחובר לעולם האופנה, יביא לשינוי.


מפעלי טקסטיל והלבשה מיתולוגיים

בתולדות המדינה קמו והתפרקו מאות מפעלי טקסטיל והלבשה. מעטים הותירו אחריהם חומר תיעודי ממשי, שיכול לסייע לאמוד את תרומתם לתרבות הישראלית ולהנציחם בפולקלור הלאומי ההיסטורי. מעטים גם מבין ההיסטוריונים הישראלים שחקרו את תעשיית הטקסטיל בארץ.


תל אביב הייתה מאז ומעולם מרכז האופנה הישראלית ולכן מטבע הדברים ארכיון העיר כולל מאגר גדול של טקסטים ותמונות רלוונטיות (חנויות, בתי מלאכה ועוד).


להלן כמה מהמפעלים שהשפיעו באופן משמעותי על היסטוריית הלבוש הישראלי ושנחקקו בתודעת הישראליאנה הציבורית: לודג'יה, אתא, בגיר, אלד, דורינא, גוטקס, משכית, בגד עור, קסטרו-מודל, כיתן, דלתא, פולגת, סריגמיש, המגפר, נמרוד, טבע נאות, טופר, ראש אינדיאני, גלי, שורש, פוקס-ויזל, רנואר, דורין פרנקפורט. כל אחד מהמותגים שלעיל מהווה גם מוקד של פריטי אספנות היסטוריים.


המיתוס של אתא

מפעל אתא הוקם בשנת 1934 על ידי משפחת מולר – אנשי טקסטיל מהעיר באבי בצ'כוסלובקיה. הם הגו את הרעיון הנועז להקים מרכז תעשיית טקסטיל שיתרכז סביב מפעל הצביעה והאשפרות. לצורך הגשמת תכנית זו היה צורך להקצאת שטח אדמה גדול, שיועד הן למפעל עצמו והן להקמת שכונות מגורים בשביל הפועלים העתידים לעבוד בו.


שמו של מפעל הטקסטיל נגזר משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה, והמפעל נקרא על שם המקום - וזאת בשל היות השם קצר, צלילו קליט וצורתו הסימטרית קלה לשרטוט גרפי. כאשר הגיע הסופר ש"י עגנון לביקור בביתו של אריך מולר הוא התעניין במשמעות השם "אתא". הסבריו של מולר לא סיפקו אותו ולאחר מחשבה אמר: "אני כבר יודע, 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגים תוצרת ארצנו'".


שנתיים לאחר הקמתו הפך אתא למפעל ענק במושגי אותם הימים - הגדול מסוגו במזרח התיכון. בראשית דרכה כיוונה אתא את מוצריה אל מעמד העובדים בארץ-ישראל שהיווה את רוב הציבור היהודי בתקופה זו. הצבעים המובילים בקטלוג החברה היו חאקי וכחול. בשנת 1936 התחילה אתא לייצא גם לשוק של ארצות ערב (מצרים, סוריה ולבנון).


במלחמת העולם השנייה הייתה פלשתינה-א"י מרכז חשוב לצבא הבריטי אשר הוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ. בעלות הברית שחנו במזרח התיכון רכשו את רוב אספקת המזון והביגוד ממפעלים באזור והביקוש הצמיח את התעשייה הישראלית. אתא הפכה אז לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון.


עם הקמת המדינה הפך המפעל לספק הביגוד הראשי של צה"ל. לאתא היה תפקיד מרכזי בעיצוב האופנה הישראלית גם בשוק האזרחי. מוצרי המפעל הציוני שלטו בענף הביגוד בשנות החמישים והשישים. ה"פרזנטור" (העקיף) של אתא היה לא אחר מאשר ראש-הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שחיבב את מדי החאקי. דמותו של שרוליק הצבר בקריקטורות לובש חולצה פתוחת צווארון, מכנסיים קצרים וכובע טמבל, תרמה גם כן למיתוג מוצרי אתא.


הנס מולר, הבעלים והמנהל של אתא ייחס חשיבות רבה לתדמית המפעל ומוצריו ולכן הקפיד על איכות טובה במחיר זול. מעבר ליומרות כלכליות היה לו גם חזון חברתי. הוא הנהיג דפוסי עבודה מתקדמים ושיווק את מוצריו ישירות לצרכן. תפיסתו של מולר השתלבה עם התפיסה הכלכלית הכוללת שאותה קידם שר המסחר והתעשייה הכריזמטי פנחס ספיר (התמנה ב-1955). ההשקעות הממשלתיות בתעשיית הטקסטיל יועדו באותה עת לספק תעסוקה לעולים ולהוות תחליף ליבוא. הכוונה הייתה לפתח תהליך ייצור אנכי המתחיל מגידול הכותנה ומסתיים בייצור הבגד.


מפעל אתא ידע הצלחה כלכלית גדולה. סחורתו יוצאה במיליוני דולרים לחו"ל ובראשית שנות החמישים, תקופת הצנע, בעת בה קיבל כל אזרח מכסת נקודות לרכישת מוצרים, הפכו בגדי המפעל לסחורה מבוקשת.


המוניטין של המפעל נבע לא רק ממוצריו אלא גם מתנאי ההעסקה שבו. אתא לא היה סתם מקום עבודה, אלא גם מקום של הזדהות ושל תחושת שייכות עבור עובדיו, אף שהם נדרשו למשטר עבודה קפדני. המפעל העניק לעובדיו עבודה קבועה, פרנסה מובטחת והטבות סוציאליות רבות ולכן היה בגדר משאת נפש של רבים. בשטח המפעל הוקמה צרכנייה שמכרה מוצרי מזון במחירים מוזלים, העובדים נהנו מבונוסים שלמעשה שיתפו אותם ברווחי המפעל. כדי להקל על האימהות העובדות הוקם בשנת 1942 גן לילדי העובדים. בנוסף הקימה אתא שיכונים לפועלים - בתחילה את "בתי חנה" (על שם אשתו של הנס מולר, המייסד) ולאחר מכן את גבעת אתא א', ב' ו-ג'.


בראשית שנות השישים נקלע המפעל לקשיים כלכליים ועם מותו של הנס מולר בשנת 1962 נמכר לטיבור רוזנבאום, איש עסקים שוויצרי. מאז עבר המפעל ידיים רבות ובהם של קבוצת אייזנברג וכונס נכסים. אתא ניסתה לעדכן את מוצריה באמצעות מעצבי אופנה מובילים (לולה בר, עודד גרא, שוקי לוי וג'רי מליץ), אבל ללא הועיל.


בשנות ה-70, עם ההיפתחות הגוברת לחו"ל אתא כבר פרפר. משנת 1983 החלו ניסיונות נואשים למצוא קונה למפעל וללא הצלחה. פועלי אתא בהנהגת פיני גרוב יצאו להפגנות סוערות שנחשבות לאחד האירועים המכוננים בתולדות התעשייה הישראלית. בשנת 1985, לאחר שלא נמצא קונה למפעל, נסגרו שעריו ואלף פועלים שהזדקנו יחד עם אתא נפרדו ממקום עבודתם והלכו הביתה.

שנה לפני סגירת אתא כתב עמוס קינן בטור שלו בידיעות אחרונות:

"אתא פירושו הפועל העברי. אתא פירושו עבודה עברית. ביום שייסגר אתא, ייסגר גם המעגל הראשון של מדינת ישראל כפי שרצתה להיות. אתא אינו בית חרושת ואינו עוד מפעל. אתא הוא סמל. מי שמקפל סמל – מקפל גם את מה שהסמל הזה אמור לסמל".

ביום שבו נסגר המפעל כתב הזמר, השחקן והמשורר שמעון ישראלי שיר קינה בשם "אתא מכרתנו":

"וְעַכְשָׁו בָּאוּ הַבְּעָלִים הַחֲדָשִׁים – וְהִתְחִילוּ הַבְּעָיוֹת. הֵם פָּשׁוּט לָקְחוּ אֶת "אָתָא" וְהָפְכוּ אוֹתָנוּ לִמְנָיוֹת, בִּמְקוֹם לְהַשְׁקִיעַ בַּמִּפְעָל – פָּתְחוּ רֶשֶׁת עֲנָקִית שֶׁל חֲנֻיּוֹת./ חֲנֻיּוֹת יֻקְרָה עִם בִּגְדֵי אָפְנָה לִסְנוֹבִּים וְלִמְיֻוחָסִים, וְזֶהוּ, הַסּוֹף יָדוּעַ: כּוֹנֵס הַנְּכָסִים. הַמְּכוֹנוֹת דּוֹמְמוֹת... הַמִּפְעָל הַצִּיּוֹנִי הַזֶּה – סָגוּר".

על התפתחותו והשפעתו של מפעל אתא כתבה חוקרת האופנה ד"ר דליה בר אור עבודת דוקטורט מקיפה. למעשה זו עבודת המחקר היחידה שנכתבה עד היום על מפעל טקסטיל ואופנה ישראלי כלשהו.


באוקטובר2011 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בת"א התערוכה "אתא - סיפור על מפעל, אופנה וחלום" (היא הוצגה במוזיאון עד סוף מרץ 2012). התערוכה, שאותה אצרו מוניקה לביא וערן ליטוין, הציגה את סיפורו של המפעל המיתולוגי מהימים שהיה לא יותר מרעיון ציוני, דרך תקופת השגשוג בשנות ה-30' וה-40', ועד התדרדרותו אחרי מלחמת ששת הימים וסגירתו הסופית בשנת 85'. התערוכה חולקה לשני חלקים: החלק הראשון הוקדש לסיפור ההקמה וכלל צילומים ישנים של משפחת מולר והמפעל בראשיתו, סרטים ביתיים ומסמכים היסטוריים. החלק הזה כלל בין השאר את צילומיה של הצלמת הבינלאומית אנה ריבקין-ברוך, שהוזמנה ב-1962 לתעד את חיי העובדים במפעל.


חלקה השני של התערוכה מוין לארבע קטגוריות ששקפו את אופנת אתא לאורך השנים. חלל התצוגה כלל סקיצות ושרטוטים שונים של בגדי אתא (נשים, גברים וילדים) פריטי לבוש, פרסומות, כרזות, דוגמאות בדים ועוד.


התערוכה נחתמה בצילומים וקטעי ארכיון של השביתה הגדולה בשנת 85', שהתקיימה בניסיון למנוע את סגירת שערי המפעל.


מאז סגירתו שימש אתא השראה למעצבי אופנה ותיקים, ובהם אילנה אפרתי, אליס דהן (שיין), רוני בר ומאיה בש.


בפינת הארכיון, על וו ברזל פשוט, תלויה בצנעה שקית קטנה. תפורה מבד "אתא" בצבע "כחול הפועל", ועליה רקמת יד עדינה של גזר וצנון. סיפורה של השקית, הוא סיפור ילדי הגן בקיבוץ של סוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה-50, תקופת "הצנע". הילדים חיים ביחד בבית הילדים. ישנים, מתעוררים בבוקר, מצחצחים שיניים, יוצאים להתעמלות הבוקר ואחר כך לפעילות הגן היומית. לאורך הפרוזדור המחבר את ארבעת חדרי השינה של הגן – שורה ישרה של ווים ועליהם תלויות שקיות בד כחולות, פשוטות, אחידות בגודלן ובצורתן, שקית לכל ילד. ועל כל שקית, מעשה ידי אמא, רקום שמו של הילד ומתחתיו עיטור רקמה חינני, לכל ילד עיטור משלו, סימן ההיכר לשקית שלו. לשקיות אלה, קסם משלהן. התקופה כאמור, תקופת "הצנע" וממתקים הם מצרך מותרות נדיר. ובגן שלנו, בכל יום שישי, לקראת השבת, הייתה "המטפלת" מחלקת לשקיות בשעת "מנוחת הצהריים" הקדושה, את ממתק השבת הנכסף, קוביית שוקולד (ולעתים רחוקות, 2 קוביות), ולאחר "ההקמה", עם תום מנוחת הצהריים, מוגשת ארוחת ארבע ואז מתארגנים הילדים להליכה לבית ההורים. כל ילד מסיר מהמתלה את השקית שלו, תולה אותה על צווארו ושם פעמיו ל"חדר ההורים". ושם, רק שם, נפתחת השקית וקוביית השוקולד הקסומה נאכלת בהנאה גדולה. כשילדים צעירים מבקרים היום בארכיון, אני מראה להם את השקית ומספרת את הסיפור. ילדים אלה באים ממציאות אחרת, הם יודעים שבביתם יש שפע של שוקולד וממתקים אהובים אחרים, והם מתקשים להבין פירושו של מחסור. ויש ביניהם כאלה שמתרגשים, נעצבים קצת, ולעתים אני מבחינה בדמעה קטנה בפינת העין, דמעה מרירה על שוקולד מתוק." (דבורה נבו, ארכיון קיבוץ אילון).


בשנת 2016, שלושים שנה לאחר שאתה סגר את שעריו, נפתחה ברחוב אלנבי בתל אביב חנות שמנסה להחיות את המותג המיתולוגי. היזם שעומד מאחורי החייאת המותג הוא במאי הפרסומות ואיש העסקים שחר סגל, שהחליט, לדבריו, לרכוש את המותג לאחר ביקור בתערוכה על אתא במוזיאון ארץ ישראל.


הגוון הנוסטלגי מתבטא הן בעיצוב החנות והם בעיצוב הקולקציה (פרי עבודתה של מעצבת האופנה והתלבושות יעל שנברגר). בגדי החנות נחלקים לשתי קטגוריות: הראשונה כולל רפליקות מדויקות של פריטים קלאסיים מארכיון אתא, כגון למשל חולצת השבת ומכנסי החאקי. בבגדים שולבו אפילו תוויות על פי המתכונת הוותיקה. הקטגוריה השנייה כוללת פריטים המתבססים על ערכי העיצוב של המותג הישן עם פרשנות עיצובית מודרנית. כך למשל גודלם של הכיסים תוכנן כך שאפשר יהיה לשאת בהם סמרטפון.

מכנסיים תוצרת אתא. מאוסף גיל פנטו

המיתוס של משכית

בשנת 1949 עבדה רות דיין כמדריכת עולים במושבי העולים שבפרוזדור ירושלים. בסיוריה בין הבתים היא למדה כי רבים מהעולים החדשים מתקשים להתפרנס מחקלאות, בין השאר משום שעיסוקם בארץ המוצא היה אמנויות ומלאכת יד (אריגה, צורפות ועוד). ברגישותה האסתטית היא הבחינה שמדובר במלאכות יד יפהפיות - מפות, שטיחים, מפיות, כיסויי מיטה. דיין יחד עם חברתה, חוקרת הפולקלור זהרה וילבוש, הגו את הרעיון להפוך את העיסוק המסורתי למקור פרנסה ושימור תרבות - פרויקט שזכה לשם "אשת חיל". הן קנו בדי יוטה וגייסו את העולות לרקום סלים עם דוגמאות של פרחים, עבור מרכזי ויצ"ו.


ב-1954, כאשר כבר נוצר מעין פס ייצור של מוצרים אתניים והתהודה הציבורית של הפרויקט גדלה, הוחלט להפכו לחברה ממשלתית בשם "משכית – חברה לטיפוח תעסוקת בית ישראל". את השם הגה שר המסחר והתעשייה דאז זאב שרף, שבעברו עבד כצורף והיה בעל השכלה רחבה ביהדות ("משכית" היא מילה המוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים).


חודשים ספורים לאחר הקמת "משכית" מינתה דיין את פיני לייטרסדורף (1906-1986) למעצבת ראשית של מחלקת ההלבשה של המפעל (מעצבת הטקסטיל הראשית של החברה הייתה נאורה ורשבסקי). לייטרסדורף, שצברה ידע ניסיון כחייטת עילית בהונגריה, עלתה לישראל בשנת 1939. היא השכילה ליצור בגדים ייחודים ששילוב בין עיצוב אירופאי קלאסי לבין סממנים מקומיים (רקמה אתנית בעבודת יד, ארגים מחומרים טבעיים, כגון צמר כבשים, כפתורים מחומרים מקומיים, כגון חלוקי נחל, צדפים, דלועים מיובשים ועוד) וסמלים ציוניים רומנטיים שנשאבו מהתנ"ך ומהנוף המקומי. שמות הפריטים שאבו השראה מהמיתוס הכנעני: "שמלת עין גדי", "ענק מרים הנביאה", "חגורת כוהנת העשתורת".

"אני סבורה שמה שמעניק למעצב חשיבות לאומית היא יכולתו לעשות שימוש בצבעים המקומיים, ב'תחושה' ובמרקמים המסוימים של ארצו", אמרה לייטרסדורף בראיון ל"ג'רוזלם פוסט" ב-1966. "אין זו הרקמה התימנית שהופכת את בגדי 'משכית' ל'ישראליים'. זו יותר סכימת הצבעים של 'משכית' - חום מדברי, הגוון הלא מולבן של צמר כבשים טבעי, השחור הלא טהור שמקורו באוהלי הבדואים, כמו גם הכחולים הים-תיכוניים המשתנים תדיר (ולא צבעי הדגל הישראלי הכחול-לבן). בנוסף על גזרה זורמת שהיא סימן לנוחות המקומית בארצות חמות"(שחר, 2011).

הנחישות, החריצות והקשרים של דיין סייעו ל"משכית" להפוך לסמל ישראלי - אבן שואבת למעצבים ולאדריכלים. ההצלחה הגדולה הגיעה עם ייצור "מעילי המדבר" של לייטרסדורף, שהפכו ללהיט בכל העולם. עד 1957 עבדו במפעל כ- 400 עובדים ב-30 יישובים ברחבי הארץ.


מוצרי "משכית", פנו בעיקר לקהל אמיד, ברובו תיירים יהודים ונוצרים מארצות הברית. החנות הראשונה של "משכית" נפתחה ב-1954 ברחוב הירקון מול מלון דן תל אביב. ב- 1966 נפתחה גלריה "משכית" בבית אל-על בתל-אביב, שהציגה אמנות שימושית כגון עבודות קרמיקה, שטיחים אמנותיים ותכשיטים.


בסוף שנות השבעים הייתה "משכית" כבר מפעל גדול בן חמישה אגפי משנה (אופנה, צורפות ותכשיטים, מתנות, אביזרי דקורציה וילדים), שבע חנויות ברחבי הארץ ויצוא לחנויות יוקרה בחו"ל. אבל חרף ההצלחה האמנותית מבחינה כלכלית משכית החלה לקרטע, בעיקר אחרי שהממשלה הפסיקה לתמוך בפרויקט ב-1970. בין 1971 ל-1977 הפכה "משכית" לחברה פרטית (בתחילה הותירה הממשלה בידיה חלק ממניות החברה). ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה ולייטרסדורף עזבה זמן קצר אחריה.


בתחילת שנות השמונים נקלעה "משכית" לקשיים, הן בשל פרישת השתיים והן בשל בעיות של תיירות דלילה ושיווק שמרני. מוצריה הפכו מיושנים והחברה נקלעה להפסדים, עד שנסגרה סופית ב-1994.


אבל המיתוס של "משכית" נשמר בתודעה הציבורית ולמעשה גדל עם הזמן. ב -1 במאי 2003 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה רטרוספקטיבית בשם "משכית – מארג מקומי". התערוכה, שאותה אצרה בתיה דונר, סיפרה את תולדות החברה ואת חזונה הייחודי: אידיאל מיזוג הגלויות, לצד אספקת פרנסה לעולים החדשים וקידום תעשיית הלבוש הישראלית.


באוגוסט 2011, במלאות 25 שנה למותה של פיני לייטרסדורף, נפתחה ב"וילה דלאל" בנווה צדק תערוכה לזכרה (הוצגה במשך שבוע). את התערוכה אצרה נכדתה דושי (אשת עסקים), שביקשה "להאיר מחדש" את יצירתה של סבתה. חשוב לציין כי פיני לייסדורף פעלה לא רק במסגרת משכית. היא עיצבה בין השאר תלבושות ללהקת "ענבל", לכוריאוגרפיות של שרה לוי-תנאי, וכן את מדי הדיילות בביתן הישראלי בירידי "אקספו" העולמיים בבריסל ובמונטריאול. ב-1965 פתחה לייסדורף את האולפנה לעיצוב אופנה בשיתוף ארגון אימהות עובדות ומשרד המסחר והתעשייה, שנסגרה רק עם הקמת מכללת שנקר ב-1970.


התערוכה בוילה דלאל כללה מספר חללים. באחד החדרים הוצגו שמונה שמלות בעיצובה, ומאחוריהן נתלו קטעי עיתונות ומסמכים הקשורים אליהן, לצד מעילי המדבר הנודעים שעיצבה עבור "משכית". חדר נוסף הוקדש להצגת שמלות שיצרה בהשראת ציוריו של יוחנן סימון.


על אחד הקירות החיצוניים הוקרנו שקופיות של עבודתה, ובחלל נוסף הוקרן סרטו של עמוס גוטמן "סיפורי בדים" מ-1978, שבפתחו מדברת פיני.

בראיון לעיתון הארץ סיפרה דושי: "במשפחה שלנו היא עדיין מאוד נוכחת: הרבה מהבישולים הם של פיני. אימא שלי לובשת עד היום בגדים שהיא עיצבה וששוחזרו בבדים אחרים. אפילו יצירות האמנות של יוחנן (בעלה השלישי של פיני לייטרסדורף, הצייר יוחנן סימון - ש"א) שתלויות אצלנו בבית הן זיכרון מפיני". לשאלתו של המראיין שחר אטואן "לא חשבת להציג את התערוכה בגלריה או במוזיאון?" השיבה דושי: "לא, אני אוהבת את הרעיון שאני מארחת את התערוכה הזו. אם מישהו ירצה לארח אותה לאחר מכן בגלריה או במוזיאון אני אשמח, כמובן, אבל כרגע אני חשה שיש משהו מאוד נכון במתכונת האינטימית שלה. כל המוצגים בה נלקחו מהבית שלנו. ביקרתי כמובן בארכיון התלבושות של שנקר וראיתי שם פריטים מרהיבים, אבל החלטתי שאני לא מעוניינת לקחת עליהם אחריות, אז ויתרתי. אלה אוצרות לאומיים. חוץ מזה, יש לנו מספיק חומרים. מי החליט שזה מספיק? בעיני זה מספיק".

ב-2013 הושק המותג של "משכית" מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל אשר הצליחה לגייס לפרויקט את רות דיין (עם המשקיעים במיזם נמנה סטף ורטהיימר). חלון הראווה של חלל החנות (בסמטת רבקה ושלמה אבולעפיה ביפו, סמוך לשוק הפשפשים) הציג מעין רטרוספקטיבה למותג האיקוני: תצלומים, איורי אופנה משנות ה-70 ופריטי לבוש שנאספו מלקוחות עבר ואספנים מקומיים.


במאי 2013 קיבלה רות דיין פרס מפעל חיים מטעם בית הספר הגבוה לעיצוב והנדסה שנקר. בהודעה לעיתונות נמסר כי הפרס הוענק לה על "החזון, הנחישות ורוח העשייה, אשר עיצבו במידה רבה את עולם האופנה הישראלי כפי שמוכר לנו היום".


לרגל הענקת הפרס התארח איתי יעקב מ- Xnet באופן בלעדי בביתה של רות דיין וסקר את פריטי העבר של משכית עליהם היא שומרת, לצד חליפות ושמלות שנתפרו עבורה במיוחד על ידי המעצב ג'רי מליץ. כך למשל שמלת משי שחורה עם רקמה, 1970 ("השמלה האהובה עליי, שפיני עיצבה במיוחד עבורי"); מעיל מדבר ארוך בצבע זית, 1960 ("האמרות נעשו על ידי ערבים מנצרת ובד הצמר נארג במפעל האורגים של ג'ורג' קאשי"); שמלת טוויד משובצת בשחור-לבן, 1967 ("זאת שמלה מאוד מיוחדת של משכית"); שמלת שחורה מצמר ארוג, 1980 ("שמלה בגזרה מאוד נינוחה, עם פסי סאטן בשתי וערב"). שמלת צמר לבנה עם רקמה בסגנון תימני, שנות ה-60 ("אחת מהשמלות הראשונות שפיני עיצבה למשכית"); שמלת כלה לבנה עם כפתורים לכל אורכה, 1972 ("לבד הזה קראנו סיני, על שם המקום בו נהרג אלברט, בנו של קאשי").


שבוע האופנה שהתקיים בארץ במרץ 2014, ננעל בתצוגה של המותג המתחדש משכית. חגיגת האופנה של משכית ציינה גם את יום הולדתה ה-97 של רות דיין. "שעה קלה לפני התצוגה, התקבצו מאחורי הקלעים שלל נשים נודעות, אשר הוזמנו לצעוד על המסלול בדגמים מתוך ארכיון משכית אשר נאספו מאוסף המותג של טלי קושניר, ופריטים מאוסף שרון טל. ביניהן ניתן היה למצוא את אשת שר האוצר ליהיא לפיד, ראש המחלקה לאופנה בשנקר לאה פרץ, מלכת היופי היוצאת טיטי איינאו, הדוגמניות המיתולוגיות בתיה דיסנצ'יק, רונית יודקביץ וחלי גולדנברג, אשת הטלוויזיה אורנה דץ, ואשת ראש עיריית תל אביב, יעל חולדאי, שפתחה את התצוגה" (יעקב, 2014).


עבור הדוגמניות המיתולוגיות, חלי גולדנברג ובתיה דיסנצ'יק, היה זה מסע אחורה בזמן. "אני עולה אל המסלול עם אותה שמלה שצולמתי בה לפני 40 שנה", סיפרה דיסנצ'יק. "כשהגעתי למדידות אצל שרון, חששתי שהשמלה לא תעלה עליי. להפתעתי, היא הייתה גדולה עליי". "אני זוכרת שהצטלמתי למשכית בגיל 17, איפשהו בשנות ה-70", נזכרה גולדנברג. "אז לא ידעתי שזה מותג נחשק, אבל לאט-לאט עם השנים הוא התחזק" (יעקב, 2014).


בשלהי אותה שנה (נובמבר 2014) התקיים במלון ממילא הירושלמי סוף שבוע אופנתי שבמסגרתו הוקמה תערוכה של 16 פריטים בלתי נשכחים שמזוהים עם משכית: ממעיל המדבר המפורסם ועד שמלות עם רקמות מפוארות ומיוחדות. אורחי המלון הוזמנו להרצאות בנושא סטיילינג ואופנה, לביקור בתערוכת הבגדים במוזיאון ישראל ולמפגש עם מייסדת המותג המיתולוגי, רות דיין והמעצבת החדשה של המותג בגרסתו החדשה – שרון טל.


לאחר שלוש שנים נאלצה חברת משכית המתחדשת להעביר את החנות לרחוב הצורפים 14 ביפו. במקביל הושקה קולקציית בגדים חדשה בהשראת קרמיקות מקוריות של האמנית בתיה סרנגה אשר עבדה עם בית האופנה משכית בשנות ה-70.


החלל החדש של החנות, שעוצב על ידי יובל אליהו (סטודיו ארטישוק), נבנה במטרה ליצור חיבור סמלי בין משכית המיתולוגית לזו המתחדשת. הוא כלל קיר מוזיאלי שמאחוריו נבנה אזור מכירה רחב ידיים שקושט בכלי קרמיקה ורקמה בדואית מסורתית (הפעם של האמנית הבדואית זינב גרביע מהיישוב שגב שלום). חלל נוסף, פנימי יותר כולל את שמלות הכלה של המותג, הנמכרות (ולא מושכרות) במחיר התחלתי של 7,500 שקל ומגיעות עד 25,000 שקל.


לצד החנות הזאת הוקמו בתל אביב עוד שתי נקודות מכירה של המותג: חנות ביפו העתיקה (בסמוך למוזיאון אילנה גור) וחנות קטנה במלון הילטון בתל אביב. גם היום מוצרי משכית מיועדים בעיקר לתיירים, מתוך שאיפה למצב את משכית שוב כמותג בינלאומי מוביל (על הקמבק של בית האופנה משכית ראו בכתבתו של אילן לוקאץ׳ בחדשות ערוץ 2).

מאוסף הדי אור

המיתוס של גוטקס

לאה גוטליב, ניצולת שואה, עלתה לארץ מהונגריה ב-1949 עם בעלה ארמין ושתי בנותיהם - יהודית ומרים. המותג "גוטקס" הושק ב-1956 על ידי בני הזוג - היא סטודנטית לביוכימיה וחובבת אמנות והוא בעליו של מפעל למעילי גשם. בספרה "גוטקס - בגדי ים הוט קוטור", שיצא ב-2006 בהוצאת "אסולין" הצרפתית ותורגם לשש שפות כתבה הלן שומאן: "לאה הגתה רעיון שאיש לפניה לא חשב עליו: להכניס זוהר למותג של בגדי ים וחוף לנשים" (שחר, 2009). לצד לאה גוטליב עבדו ב"גוטקס" גם בנותיה יהודית גוטפריד ז"ל ומרים רוזו (גוטפריד הייתה המעצבת הראשית של החברה ונפטרה מסרטן ב-2003).


בניגוד לשיטות הקונפקציה שהיו נהוגות עד אז, הדגמים הייחודיים של גוטליב יוצרו בשיטות של תפירה עילית, תוך שימוש בחומרי אתניים כגון רקמות בעבודת יד והדפסות משי. היא הייתה הראשונה להדפיס על לייקרה והפכה אותו לשם גנרי לבגדי ים ששימשו כאביזר אופנתי ולא בהכרח לשחייה. גוטליב גם עשתה שימוש מושכל בחומרים חדשניים דוגמת ה"ספאנדקס" – מסורת שאפיינה אותה לכל אורך דרכה.


גוטליב הייתה לא רק היוצרת, המעצבת, התופרת והאמנית שמאחורי המותג, אלא גם המנהלת. נאמר עליה שלא ויתרה על שום בימת תצוגה, כולל הזוטרה ביותר, בדרך לזירות החשובות ביותר במילאנו, ניו יורק, לונדון ופריז.


בגדי הים של גוטקס עמדו במרכז תצוגות האופנה שנערכו בישראל משנות החמישים ואילך והמותג כיכב גם בטקסי מלכת היופי. פני החברה היו לייצוא כבר מראשית הדרך ועד 1960 היא הספיקה לייצא לאירופה למעלה מ-100 אלף בגדי ים. בשנות השבעים גוטקס כבר הפכה למותג בינלאומי מוביל (דוגמנית הבית הראשונה של החברה הייתה תמי בן עמי) ונחשבה להצלחה הישראלית מסחררת (בשנת 1972 זכתה החברה בפרס ראשון בפסטיבל האופנה הבינלאומי בקאן). מוצריה נמכרו בהרודס ובבלומינגדיילס, הופיע על גבי שערי המגאזינים היוקרתיים לאופנה ונרכשו על-ידי סלבריטאיות ובנות אצולה (בין הדמויות הבולטות שלבשו את מוצרי החברה לאורך השנים נמנו המלכה אליזבת, הנסיכה דיאנה, המלכה נור, גב' ננסי קיסינג'ר, כוכבות קולנוע כמו אליזבת טיילור וברוק שילדס).


הגישה של לאה גוטליב הייתה מההתחלה לעשות הכל בגדול. קטלוג בגדול, דוגמנים בגדול, מכירות בגדול – וזה היה סוד הצלחתה וגם סוד נפילתה. ב-1985 הוחלט על אזור סחר חופשי בין ארה"ב לישראל, המכסים נפלו וגוטליב החליטה להפוך את גוטקס למפעל עוד יותר גדול. היא קנתה אלפי מכונות והחברה גדלה מ-600 עובדים ל-1,000. צלמי עילית (דוגמת פטריק דמרשלייה וג'יל בן סימון) ודוגמניות-על (דוגמת קלאודיה שיפר, אל מקפרסון, פאולינה פוריצקובה, סטפני סימור, נעמי קמפבל וטיירה בנקס) גויסו לטובת הקטלוגים החדשים, שהעניקו ל"גוטקס" את חותמת ההצלחה הבינלאומית.


בשלהי שנות השמונים כבר נמכרו מיליון בגדי ים של גוטקס בחנויות יוקרה ובוטיקים ברחבי העולם, עם מגוון דגמים עשיר. אך להצלחה הגדולה התלוו עם השנים בזבזנות וניהול שלא עבר התאמות. גם המראה העשיר האופייני לחברה לא התאים עוד לסגנון המינימליסטי שהתפתח באופנת שנות ה-90.


ב-1997, אחרי שמשפחת גוטליב מכרה את מניותיה והפסיקה כל מעורבות בניהול החברה, רכש אותה איש העסקים לב לבייב, בעליה של חברת אפריקה ישראל. לבייב מינה את בתו לנהל את החברה ואת גדעון אוברזון, המתחרה הנצחי של גוטליב, למעצב המותג.


אחרי הרכישה הרחיבה גוטקס את פעילותה למדינות נוספות, בין השאר באמצעות רכישות בעלות וזכיונות יבוא של מותגי בגדי ים נוספים ("כריסטינה", "זארה", "פול אנד בר").


ב־2009 נקלעה אפריקה ישראל לקשיים ובעל השליטה, לב לבייב, נאלץ למכור את גוטקס לאנשי העסקים ג'ואי שוובל וחנן אליטוב תמורת 50 מיליון דולר. במסגרת העסקה קיבל שוובל לידיו חברה שהחזיקה בבעלותה בין השאר 17 חנויות של המותג זארה ו־19 חנויות של המותג פול אנד בר.


בשנים שחלפו מאז הרכישה הזו הרחיבו שוובל ואליטוב את עסקי החברה והגדילו את הרווחים בצורה דרמטית. גוטקס מחזיקה היום במרוקו מפעל תפירה עם 400 עובדים. את הבדים של גוטקס מייצרים באיטליה.


גוטליב הלכה לעולמה בשנת 2012 בגיל 95.

המעצב גדעון אוברזון ספד לה: "היא הראשונה ששמה את האופנה הישראלית על מפת העולם. לפניה לא היה אחד שיצא עם הכישרון מחוץ לגבולות ישראל. הייתי מתחרה שלה וחלק מההצלחה שלי אני חב לה, בזכות התחרות הגדולה שהייתה לי אתה, שדרבנה אותי להוציא קולקציות בגדי ים יצירתיות יותר. התחרינו אך מבחינתי זו הייתה תחרות מאוד מועילה".
מעצב האופנה יובל כספין הוסיף: "היא הייתה אחת מאושיות האופנה הישראלית. בגדי הים של גוטקס הפכו לכרטיס ביקור ישראלי. היא עשתה לנו יחסי ציבור מצוינים בחו"ל והייתה פטריוטית, מה שהיום לא אופנתי, היא באמת רצתה ליצור אופנה ישראלית" (נתנזון וקריסטל, 2012).

במרץ 2013 נפתחה במוזיאון העיצוב בחולון תערוכה בשם "הגברת עם החרציות", המספרת את תולדות התפתחות המפעל והמותג המיתולוגי גוטקס, ואת סיפורה של לאה גוטליב.


העבודה לקראת התערוכה החלה כחצי שנה לפני מותה של גוטליב וחברת גוטקס סייעה באיסוף, קטלוג ורישום של עבודותיה.


התערוכה התמקדה בדגמים שנוצרו בגוטקס בשנות ה-80 וה-90. את החלק ההיסטורי (בגלריה העליונה), אצרה איילה רז. בנוסף, הוצגו בתערוכה צילומים היסטוריים של גברת גוטליב לאורך כל שנות עבודתה, וכן סרטי תצוגות של אופנת החוף של גוטקס לאורך עשרות השנים.


בניגוד לרבים ממותגי העל ההיסטוריים, גוטקס לא רק שלא נעלם לתהום השכחה ומרום המיתוס, אלא שחזר לבמה בגדול. הנה כי כן, ב-2016 דווח בעיתונות שהיקף ההכנסות של קבוצת האופנה גוטקס עומד על 1.7 מיליארד ש"ח. החברה, שנחשבת היום לקבוצת בגדי הים השלישית בגודלה בעולם, חולשת על שלל מותגים ( זארה, ברשקה, פול אנד בר, נייקי, גאפ, מסימו דוטי ומותגי בגדי הים כריסטינה, טורקיז, פלפל וגוטקס) שנמכרים ב־78 חנויות מותג (חזני, 2016). היקף המכירות הזה הופך אותה גם לקבוצת האופנה הגדולה בישראל במונחי הכנסות. היא גם התאימה עצמה לרוח המהפכה הדיגיטלית: לפי נתוני איביי ל-2015, ישראלים קנו 100 אלף בגדי ים דרך האתר של החברה (קריסטל, 2016).

קטלוג בגדי ים של גוטקסט, 1964. מאוסף הדי אור

חנויות ובתי מלאכה וותיקים בתחום האופנה והטקסטיל

מעט מאד חנויות שורדות בישראל לאורך שנים. אלה שכן מצליחות לשרוד את משברי השוק וחילופי הטרנדים הן בדרך כלל חנויות משפחתיות קטנות שמחזיקות סחורה ייחודית וקהל לקוחות נאמן. כל החנויות הללו נמצאות בבעלות המוכרים או בדמי מפתח וברובן העיצוב של החנות לא השתנה או השתנה במעט מהיום שבו נפתחו. עבור הלקוחות העיצוב המיושן משרה אמינות ומקצועיות. ברוב החנויות הללו הבעלים – שרובם מבוגרים - יודעים שהם דור האחרון של החנות וכבר אינם מצפים ליורשים. הם ממשיכים לשאת בעול (גם אחרי גיל הפנסיה) מתוך כורח כלכלי, הרגל, אהבה למקצוע וקשר משפחתי עם הלקוחות.


שעונים ושענים של פעם

שעון היד נחשב בעבר לחפץ יוקרתי שקונים פעם בחיים (בין השאר בתור מתנות נישואין, יום הולדת או יציאה לפנסיה). משלהי שנות השבעים ואילך, כאשר מהפכות הפלסטיק והדיגיטל כבשו את התחום, השעונים הפכו למוצר אופנה המוני ומתכלה שמוחלף תדירות. התמורות הללו המיתו מסורת ארוכת שנים, שבה לחנויות הקטנות ולשענים המומחים היה תפקיד חשוב.


ברחבי הארץ פזורות עדיין קומץ חנויות ותיקות לממכר שעונים, שבעליהם הוא במקרים רבים גם שען. למשל "שלמן שעונים" באלנבי 60 בתל אביב. את החנות פתח אברהם משה שלמן (תחילה ביפו ואחר במיקומה הנוכחי), וכיום היא מנוהלת על ידי הבנים יעקב ודניאל – שניהם שענים מנוסים. בעבר רק אנשים מהשכבה האמידה יכלו להרשות לעצמם שעון שנחשב אביזר מורכב מבחינה הנדסית ובעל ערך אמנותי (לרוב גם יקר). בין הלקוחות הקבועים של החנות נמנו חיים נחמן ביאליק ("הוא עדיין חייב כסף", מעיר יעקב), פולה בן גוריון והצייר ראובן רובין. האב משה, שעבד גם כאופטיקאי, נהג לבדוק את הלקוחות בדרך היחידה שהייתה ידועה אז לבדיקת עיניים: "הן היו יושבות עם חוט ומחט ואומרות - או, הנה, עכשיו אני מצליחה להשחיל את החוט. המשקפיים בסדר".


אבל שקיעתם של חנויות השעונים בעולם אינה מבטאת את המגמה הכללית בתחום נוסטלגיית שעוני המחוגים. למעשה, שוק השעונים המכניים בעולם – בעיקר שעוני היוקרה שיוצרו בסדרה מוגבלת או בעבודת יד - חווה בשנים האחרונות פריחה גדולה. רבים קונים שעונים ישנים ומשוחזרים לא רק בשל הסנטימנט הנוסטלגי, אלא כהשקעה כלכלית. יש בעולם אספנים שמתמחים בשעונים ישנים (כולל אורלוגינים) ובעלי מקצוע שמתמחים בשחזורם.

בכתבה שפורסמה בגלובס בשנת 2007 ועסקה בתופעה, נכתב: "בעבר הייתה זו תעשייה מיקרו-מכנית זעירה ואליטיסטית, ששימרה בצנעה ובאדיקות מיומנויות של עבודה ידנית מדויקת, שעברו מדור לדור והשתכללו במשך מאות שנים. אבל בשנים האחרונות הפכה התעשייה הזו למכונה משומנת לייצור כסף, שמושכת אליה - לצד חובבי השעונים הוותיקים - גם ספקולנטים, מהמרים ומחפשי רווחים מהירים הן מצד יצרני השעונים והן מצד הלקוחות. [...] המחירים עשויים להפתיע מאוד את מי שלא עקב אחרי השוק הזה בשנים האחרונות. בתערוכת באזל הוצגו עשרות דגמי שעונים חדשים במחירים שנעים בין כ-50 אלף דולר ל-400 אלף דולר. גם הופעת אורח של דגם המכונה "ביג באנג" של חברת Hublot, שמוצע ללקוחות במחיר עגול של מיליון דולר, לא עצרה את התנועה. [...] במכירה פומבית שנערכה בניו-יורק על-ידי Antiquorum, הגוף העסקי המוביל שעורך מכירות פומביות לשעוני יוקרה ברחבי העולם, נרשם פדיון שיא של 7.1 מיליון דולר על 347 שעונים שהוצעו במכירה. כ-400 מציעים מכל העולם - כולל ממדינות כמו רוסיה, טייוואן, סין, ספרד ונסיכויות המפרץ (שרובם התמודדו באופן מקוון) - נאבקו בשיניים ובציפורניים וירטואליות על כל פריט, תוך שהם דוחפים את המחירים לשיאים חדשים" (בן גדליהו, 2007).

המגמה הזו, מתברר, לא פסחה גם על ישראל. העלייה מברה"מ לשעבר החייתה לרגע קטע את מקצוע השענות ולראשונה אחרי שנים רבות נפתחו חנויות ודוכנים של שענים ותיקים. הם נהנים מקהל לקוחות רחב, הן משום שאופנת השעונים עם הספרות הדיגיטליות, שרווחה בשנות השבעים וראשית שנות השמונים דעכה ואנשים חזרו למחוגים (עם מנוע פנימי דיגיטלי). הצעירים מצדם מוותרים לחלוטין על שעון יד ומעדיפים היום את השעון שעל מסך הסמרטפון.


בחנויות היד שניה, בשווקי הפשפשים, ובזירת המכירות באינטרנט (אתרי אספנים ומכירות פומביות) נמכרים שעוני אספנות רבים, שמחירם יכול להגיע עד לעשרות אלפי שקלים. לא נדיר למצוא כיום שעונים מסדרות ייצור מוגבלות של מותגים ידועי שם, שאספנים מוכנים לשלם עליהם 20% ואפילו 30% יותר ממחיר המחירון מיד לאחר רכישתם אצל היצרן. אם עד לפני שנים לא רבות ניתן היה לאתר בארץ 'שעוני סבא' נדירים של מותגים ידועי שם, שהסתתרו בחנויות של שענים ותיקים ובחנויות עתיקות ברחבי הארץ, והוצעו במחירים מצחיקים, כיום הם נמכרים לעשרות באתרי היד 2 והמכירות הפומביות.


הכובע הישראלי

היעלמות המגבעת

במאמרו "לא רק לזקנים, הכובעים חוזרים לרחוב הישראלי" כותב סהר שלו: "עד שנות ה-60 רוב הגברים לא היו עוזבים את הבית ללא כובע באולר, קש, צילינדר או קסקט. הביקוש היה אדיר. בשנות ה-30, למשל, חברת הכובעים הבריטית דנטון ייצרה 100 אלף כובעים בשבוע, כדי לספק את הלקוחות. גברים ברחבי העולם היו בוחרים כובעים לפי מעמד, עיסוק, יעד ומזג אוויר. "If you want to get ahead, get a hat" היה המוטו של אותם הימים, שחיזק את הקביעה שגברים לא ייתפסו ללא כובע כפי שלא ייתפסו ללא מכנסיים. אולם מאז שנות ה-60 הידרדר מעמדו של הכובע. במקביל לכניסתה של המכונית לשימוש, החל מרד נעורים שמנהיגיו ראו בכובע סממן ארכאי לעידן ישן. מבט על ההיסטוריה של אופנת הגברים ב-100 השנה האחרונות, מגלה שינוי עמוק יותר. 'גברים עברו ללבוש קז'ואל', אמר פיטר הווארת, עורך אופנת הגברים ב'סאנדיי טלגרף' הבריטי, למגזין של בי-בי-סי. 'הז'קט נהפך ממעיל צבאי ארוך לז'קט קליל; החולצה בעלת הצווארון הנוקשה הוחלפה בחולצה רכה עם צווארון מקופל; והנעליים בעבודת יד הומרו בנעלי ריצה. אנשים מצפים היום להתלבש בנוחות, והכובע הרשמי נפל קורבן למגמה" (שלו, 2010).


במובן זה ישראל אינה שונה משאר העולם. רבים מאנשי העליות הראשונות לישראל, בעיקר אלה שגרו בערים הגדולות, חבשו ביומיום שלל כובעים: צילינדר, ברונטה (כובע לבד) וכובעי נשים ססגוניים ועמוסי קישוטים. הם נהגו כך הן משום שמקצתם היו דתיים או מסורתיים והן משום שכך היה נהוג בארץ מוצאם. הביקוש לכובעים היה בתקופה הזו כה גדול שהוא פרנס כמה עשרות בעלי מלאכה וחנויות כובעים.


אבל עם הזמן הכובע נעשה פחות פופולרי ונעלם בהדרגה מהנוף הישראלי (למעט כמובן בחברה החרדית). אפילו בחברה הדתית-לאומית, כבר בקושי רואים היום מבוגרים עם כובע בורסלינו (למעט מספר קטן של רבנים).


שתי חנויות הכובעים המיתולוגיות ששרדו בתל אביב עד לפני מספר שנים, "פלייסיג את שמרלינג" ברחוב העלייה (הוקמה ב-1942) ו"בלזם" ברחוב דיזנגוף (הוקמה ב-1937) סגרו את שעריהן והותירו אחריהן חלל ריק.


גדעון שמרלינג בעליה הקשיש של חנות הכובעים "פלייסיג את שמרלינג" עוד התעקש להגיע מדי יום לחנותו הקטנה בעלת העיצוב המיושן שברחוב העלייה בתל אביב, ולמכור את כובעיו ללקוחות המעטים שעוד נותרו, אבל לאחר שהלך לעולמו החנות נסגרה. בכתבה שפורסמה על החנות סמוך למותו, אמר שמרלינג:

"בזמנים הטובים היו לנו מאה לקוחות ביום. היום נכנסים אליי בערך עשרה. פעם כולם היו קונים כובעים, גם ילדים, נשים וצעירים. בערב חג הפורים לא היה אפשר להיכנס לכאן. היום רוב הלקוחות שלי דתיים. האופנה השתנתה. כובע ז'יוואגו (בהשראת הסרט "ד"ר ז'יוואגו", ק"ס) היה מודרני והלך המון, וזה כבר אין. רחוב העלייה היה פעם רחוב סוער, היום הוא מת. פעם כולם היו הולכים ברגל, היום יש אוטובוסים ומוניות. פעם כל שכונת התקווה עברה מכאן, היום כבר לא רואים אותם. לכולם יש חנויות חדשות חוץ ממני [...] החלום שלי הוא למות כאן בחנות. זה המקום הכי טוב ויפה שיש לי. לא עובדים בשביל הכסף, עובדים בשביל הבריאות. אם לא הייתי כאן, לא יודע איפה הייתי, אין לי זמן למחלות" (ספינגולד, 2009).

חנות הכובעים "בלזם" בתל אביב נסגרה ב-2002, אך הכובען שעמד בראשה במשך 40 שנה, ישראל בלזם (בנו של המייסד ומי שהצטרף לאביו לחנות בשנות ה-60), הלך לעולמו ב-2010. בלזם, שהתמחה בכל סוגי הכובעים - מכובעי נשים ומגבעות לגברים ועד כובעי לבד, צ'רלסטון וטמבל - השאיר אחריו מורשת שיכולה לשפוך אור על עבר ישראלי עשיר בכל הקשור להרגלי חבישת הכובעים במאה ה-20. "כשנכנסת לחנות, הרגשת שעברת לעולם של עליסה בארץ הפלאות", אמר בנו עמיר בראיון, "לחנות הייתה גלריה עם מדרגות לולייניות. הכל היה מלא בכובעים ובחומרי גלם לכובעים. עליהם ניצח אבי, שראשו קדח כל היום סביב כובעים. אבא לא היה מסכים למכור לכל אחד. הוא היה משוחח עם כל איש שנכנס לחנות, מחפש לו את הכובע המתאים ולא מסכים למכור לו משהו אחר. בכלל, הייתה לו אידיאולוגיה שלמה סביב מבנה הראש, שאליו התאים את הכובע לפי אישיותו של החובש" (שלו, 2010).


אגב, יש הטוענים שבלזם סייע להפיכתו של הטמבל לכובע הלאומי. לטענת בנו "אבא החליט לתפור לפי הגזרה שלו כובעים בשלל צבעים, שמיד נהפכו לפופולריים בקרב ילדים ותיירים והתקבעו בתור הכובע טמבל הלאומי" (שלו, 2010).


ביסוד היעלמות של הכובע מנוף התרבות הישראלית הזה עמדו מספר סיבות: ראשית, המגמה העולמית שתוארה לעיל. שנית, השפעת הקוד החילוני (כובע כסימן לדתיות גלותית בעוד שהבלורית המתבדרת סימנה את החופש מדת). שלישית, השפעת הקוד הסוציאליסטי (הכובע נתפס כביטוי בורגני). רביעית, הקושי הכלכלי היקשה על קניית בגדים וכובעים הדורים. רבים גם נמנעו מלנקר עיניים והעדיפו מראה פשוט ותכליתי. אפילו בטקסים רשמיים לא רבים מהמנהיגים לא חבשו כובע לראשם (ובכלל זה ראש הממשלה בן גוריון). אגב, הנשיא חיים ויצמן, שהיה בעל גינונים אירופאיים, היה חריג במובן זה ונהג להופיע לאירועים חברתיים חבוש בכובע. חמישית, גורם האקלים. מצד אחד במדינה שטופת שמש התבקש ללכת בכיסוי ראש. מצד שני באותה עת לא הייתה מודעות לפגעי הקרינה והתפישה הכללית הייתה שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם החום זה ללכת עם מינימום בד (מכנסיים קצרים, גופייה, סנדלים וללא כיסוי ראש או כיסוי ראש מינימלי). שישית, אופנת ילדי הפרחים שחלחלה ארצה אחרי מלחמת ששת הימים הנחיתה מכת מוות לכובעים, משום שהם נתפסו כביטוי קפיטליסטי-ממסדי והסתירו את רעמת השיער המתבדרת.


בשל בולטותם על הראש הכובעים היוו מאז ומתמיד פריט חזותי שמיתג את דמותם של אנשים מפורסמים בעולם. גם בהיסטוריה הישראלית ישנן מספר דמויות היסטוריות שמזוהות במיוחד עם הכובע שנהגו לחבוש. כך למשל, כובע הצילינדר של חיים ויצמן. הנשיא הראשון של מדינת ישראל; הקסקט השחור של העיתונאי, הסופר ומבקר העיתונות אדם ברוך, כובע הבוקרים של רפי נלסון, הבוהמיין והבליין המפורסם מחוף טאבה; כומתת הצנחנים וכובע הפטרייה (הכלאה בין כובע טמבל לכובע סיירים) של רפאל איתן הרמטכ"ל, הפוליטיקאי ואיש האדמה; כובע הקסקט של הפזמונאי, העיתונאי והסטיריקן דידי מנוסי; כובע המצחייה של הגיטריסט והרוקיסט גרי אקשיין; מצנפת הכהן של הרב הנערץ עובדיה יוסף; ולהבדיל, הכפייה המפורסמת של המנהיג הפלסטיני יאסר ערפאת.


בשנים האחרונות, הכובע חוזר טיפין טיפין לאופנה ואפשר לראות בחוצות תל אביב יותר ויותר צעירים הולכים בשלל כובעים. הסיבות למגמה הזאת הן הצורך והלגיטימציה הגוברים להיראות יותר אלגנטי, להשקיע במראה החיצוני ולמתג את עצמך באמצעות סמלי סטטוס חזותיים (למשל באמצעות כובעי מצחייה); העובדה שגברים כבר לא חוששים להשקיע במראה החיצוני; המודעות הגוברת לנזקי השמש; השפעת תרבות הנוסטלגיה ואופנת הוינטג'; הנסיעות המרובות לחו"ל (רבים מוציאים כסף בחו"ל על הלבשה); צמצום הפער הגילאי (כובעים כבר לא נחשב בהכרח אביזר לזקנים), השפעות אופנה שמגיעות ארצה מעולם הדוגמנות, הקולנוע והטלוויזיה (סלבריטאים רבים מעולם הקולנוע, הטלוויזיה, הספורט והדוגמנות, אימצו לעצמם כובע כחלק מהמיתוג העצמי).


כובע הטמבל כמותג ישראלי

"כובע טמבל המפורסם, שמצטיין בבד דמוי קערה, בלא מצחיה ובלא שוליים בולטים, נולד בשנות ה-20 בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. התפירה שלו הייתה פשוטה, הוא היה עשוי משישה חלקים קטנים שנגזרו לרוב משאריות בד. כמו שאר הכובעים, גם כובע הטמבל סימל מעמד - מי שחבש אותו ביטא את היותו ציוני אותנטי – כלומר חלוץ וצבר.


בדומה לפריטי לבוש ציוניים אחרים גם כובע הטמבל נולד משילוב בין פרקטיקה לאידיאולוגיה. כאשר חובשים את הכובע, קדקודי גזרות הבד מונחים על קודקוד הראש וטבעת הבד מקיפה את הראש ומונחת על המצח, האוזניים והעורף. יתרונו הוא בכך שניתן לקפלו בקלות לקפל אותו, להכניסו לכיס או לנגב אתו את הזיעה ולכן התאים לעובדים שעות רבות בשמש. פשוט הצורה, הבד הגס וצבעיו הבסיסיים (חאקי, כחול) סימלו את אווירת החלוציות הכפרית את הזיקה הצבאית, את הדוגריות הצברית ואת החילוניות המודרנית (מעין ניגוד לכיפה ולקסקט המסורתיים). הכובע נעשה למותג לאומי בין השאר משום שהונצח בספרות, בקולנוע, באמנויות הבמה ובציור. כידוע, הקריקטוריסט דוש צייר את שרוליק, האזרח הישראלי הטיפוסי עם כובע טמבל (על מאפייני הכובע ראו: כובע טמבל, ויקיפדיה. על מקור השם "טמבל" ראו: זאב גלילי, טמבל - פירוש המילה, מקורה, וגלגוליה, באתר "היגיון בשיגעון").

אוסף גיל רובין

היום כובע הטמבל הוא בעיקר נוסטלגיה - פריט שמזכיר עולם תרבותי, אידיאליזם ומנטליות שהיו ואינם עוד. העלמותו של כובע הטמבל היא במידה רבה משל להשתנות דמותה של החברה הישראלית.


במאמרו "כובע טמבל - האבולוציה של הישראלי הייצוגי" כותב יוסי קליין:

"השאלה איננה מה זה כובע טמבל אלא מי חובש כובע כזה. מי שמניח גליל בד דמוי עציץ הפוך על הראש איננו בהכרח אדם רע, להיפך. "הטמבל הוא איש טוב", כתב ולדימיר ויסוצקי ושר ארקדי דוכין. טמבל הוא טיפש במובן הבלתי מזיק של המלה, כזה שהנזק שהוא גורם לעצמו גדול מהנזק שיגרום לאחרים. בימים שתמימות הייתה תכונה חיובית קראו לטמבל "תמים". מה אתם רוצים? שאל התמים את המפוכחים בתמימות, זה בסך הכל כובע, לא? מה, זה לא טוב נגד שמש? הטמבל צדק. הכובע שחבש, חמש פיסות בד המתחברות בקודקודן, הגן עליו היטב מפני השמש. קל היה גם לקפל ולתחוב אותו לכיס . [...] גם תיירים חובשים כובעי טמבל. אורחים בארץ זרה נוהגים לפעמים להשתטות. הם מתנהגים כילדים בגנון. אפשר להלביש אותם במה שרוצים, גם בכובע טמבל צבעוני. תייר הוא בעצם סוג של טמבל: מבטו ריק ומוחו אטום. הוא משוכנע שכל הסקוטים לובשים חצאיות והצרפתים ישנים עם באגט. הוא מאמין שכולם חובשים כאן את הכובע המשונה שמכרו לו בחנות המזכרות. אני תייר, מכריז הכובע על חובשו, אני טמבל, בואו ותפקיעו מחיר של כל מה שאני נוגע בו. בזירת הטמבלים המקומית, חלו בינתיים שינויים. התיירים השתעשעו עדיין בכובעים, אבל הטמבל כבר פינה את מקומו ל"בוק". גם בוק הוא מין טמבל. מבטו מזוגג ולסתו שמוטה. ממנו כבר לא מבקשים הסברים, מניחים לבוקיות שלו בתנועת יד מבטלת. [...] למדינה בת 60 ויותר יש דאגות אחרות מלבד חיפוש אחר דמות מאוירת שתסמל אותה. בשנות ה-70 נעלם שרוליק ואתו גם הכובע, אבל הטמבל לא הלך לשום מקום. טמבלים, על פי האימרה השגורה, לא מתים הם רק מתחלפים. ומי שהמתין לתורו בסדרה האבולוציונית היה הפראייר. הפראייר שהחליף את הטמבל כבר לא עשה את השטויות שלו בינו לבין עצמו; תמיד היה מי שהבחין בהן וניצל אותן לטובתו. הפראייר היה מוקף תמיד במי שמבקשים לנצל את הטמבליות שלו. בלעדיו לא הייתה להם בכלל זכות קיום. [...] האבולוציה בדמות הישראלי הייצוגי, מהירה מהמקובל בטבע. קשה להאמין, אבל הישראלי הגדול, עם הקרחת והג'יפ, הוא גלגולו המעודכן של היהודי הקטן עם הגבנון והאף. הוא, הקירח, החליף כזכור את הצבר עם הכובע והסנדלים. הדמויות השתנו אבל המעגל נסגר. היהודי הישן, במגבעת ומעיל, היה סוחר. היהודי החדש יותר, זה עם הכובע טמבל, היה חקלאי. הכובע אמור היה להגן עליו בשדה מפני השמש. "ארץ ישראל נקנית בעבודה", כתב א"ד גורדון, והוא לא התכוון לעבודה בבית השקעות. היהודי החדש, העכשווי, הישראלי המעודכן, זה עם הג'יפ והסלולרי, חזר למקורות. גם הוא סוחר, לא בטקסטיל אלא באיגרות חוב ואופציות. הוא כבר לא זקוק לכובע שיגן עליו מפני אור הניאון במשרד. מהקומה ה-23 במגדל שלו הוא תר אחרי הטמבלים שהפכו לפראיירים. אין בעיה לאתר פראיירים. היחס המספרי בין פראיירים למנצלים השתנה. הפראייר המיתולוגי, אליפלט, היה בזמנו יחיד ומיוחד. היום יש מיליוני אליפלטים וחבורה מצומצמת של חמדנים עזי מצח שמחפשת דרך לנצל אותם. הפראיירים יושבים בסלון ומתנחמים בטלוויזיה. מצבם לא טוב. החמדנים מהבנקים וחברות האחזקה כבר עשו עליהם סיבוב. החמדנים עזי המצח שולטים גם בטלוויזיה שהפראיירים מתים עליה. אני מכיר את החמדנים מהטלוויזיה; הם מאכילים את הפראיירים במה שהם עצמם נגעלים ממנו. הפראיירים, כלומר אנחנו, אוכלים הכל. אוכלים ועם זאת גם מתגעגעים. הגעגועים לכובע טמבל אינם געגועים לעבר. על זיכרונות העבר אי אפשר לסמוך. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות ומשאירה את הרגעים הטובים. אלו לא געגועים לכובע טמבל, זו קינה על מה שבא במקומו" (קליין, 2011).

כיפות

לכיפות בעולם ובישראל היסטוריה וסוציולוגיה מרתקת, שעדיין ממתינה למחקר מדעי מקיף. עד היום פורסמו על הנושא בעיקר מאמרים וכתבות. מגון הכיפות עצום ולא רק בשל הטעמים השונים. הכיפה היא קודם כל ולפני הכל סמל זהות והשתייכות, שמלמד על החוג והזרם הדתי שאליו משתייך החובש אותה. כך למשל, כל החרדים מתאפיינים בכיפה שחורה גדולה, אבל קיימים ניואנסים סמליים בין החסידים, הליטאים, החב"דניקים, הברסלבים ואנשי העדה החרדית.


כיפת קטיפה צבעונית רקומה בחוטים מוזהבים או מוכספים בדוגמאות שונות חבשו בני עדות המזרח המסורתיים והדתיים. כיפת לבד או עור יחבשו בדרך כלל יהודים מיהדות התפוצות וכאלה שאינם רוצים להשתייך לשום ציבור.


הכיפה הסרוגה היא הסמל המרכזי של אנשי הציונות הדתית, והיא מופיעה במגוון צבעים, סגנונות, קישוטים וסמלים (למשל כאלה שמבטאים יחידה צבאית שאליה משתייך החובש או קבוצת ספורט שהוא אוהד). גודל הכיפה והמיקום על הראש משתנים גם הם, מ"כיפת אסימון" המונחת ברישול על צדי הפדחת לכיפה המכסה את רובו של השיער, והם מלמדים לעיתים על מידת האדיקות של החובש או של החוג שהוא משתייך אליו.


לחילונים כיפות משלהם שנשלפות בטקסי המעבר (בר מצווה, לוויה, חתונה, אזכרה) בערב שבת (קידוש) והחגים (בבית ובבית הכנסת). בטקסים דתיים שונים מחולקות לעיתים קרובות כיפות עבור אלה שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.

אוסף גיל רובין

בעשורים האחרונים מנהגם (המגוחך ומקומם בעליל) של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם לצורך שיפור תדמיתם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.

התרבוש והכאפייה

בימי השלטון העות'מני גברים אולצו לחבוש תרבוש, סמל לקבלת השלטון ("גידלתי זקני, פשטתי את מלבושי אירופה ולבשתי ארוכים כמנהג היהודים וחבשתי לראשי תרבוש במקום כובע אירופי, והתהלכתי בחוצות ירושלים", כתב אליעזר בן יהודה ב"החלום ושברו - העידן הראשון"). אבל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ותחילת השלטון הבריטי, התרבושים נעלמו, כובעי הצילינדר נשמרו להזדמנויות חגיגיות, ומגבעות הלבד והקש כבשו את הראש הגברי.


"כאפייה (בערבית: كُوفِيَّة, תעתיק מדויק: כּוּפִיַּה, מן כופה שבעיראק); נקראת גם "חַטַּה" (בערבית: حَطَّة) היא כיסוי ראש מסורתי לגברים ערבים או מוסלמים, אשר נפוץ בעיקר בירדן, בעיראק, בחצי האי ערב ובסיני, במדינות הערביות והמוסלמיות באזור המפרץ הפרסי כולל איראן, ובקרב הפלסטינים והבדואים. הוא עשוי בדרך כלל מכותנה או מפשתן. הכאפייה מלופפת סביב הראש באופנים שונים, בעיקר כדי לספק הגנה מפני חשיפה לשמש. באזורים מדבריים הכאפייה גם יעילה במיוחד משום שהיא מספקת הגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול. משום כך, הכאפייה נפוצה בעיקר באזורי אקלים מדברי.


הכאפייה מוצמדת לראש באמצעות פתיל בצורת טבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) הנקרא "עִקַאל" בערבית, או "עָקָל" בעברית. מידת העיטור של העקל (כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש) משמשת לראיה למעמדו של החובש.


צבעי הכאפייה, הדוגמה שעליה וקיום שנצים מעידים לרוב על שיוך שבטי או מדיני. בירדן, למשל, נפוצות כאפיות בצבע אדום (על בד לבן), ואילו בשטחי הרשות הפלסטינית - בשחור." (כפייה, ויקיפדיה).


"בעת המרד הערבי בשנים 1939-1936, עם השתלטות הכנופיות על המאבק, עלתה דרישה מפורשת להסיר מהראש את התרבוש ולחבוש במקומו כאפיה ועאקל - טבעת הכותנה שבעזרתה מצמידים את הכאפיה אל הראש. כך, לדוגמה, דיווח "סופר עיתון הבוקר ביפו" בחודש אוגוסט 1938: "התעמולה לחבישת הכאפיה והעאקל קיבלה צורה מקיפה וחמורה. היו גם מקרים שפרחחים עברו ברחובות ופגעו בחובשי תרבושים. הם שרו שירי הלל לעאקלים ולכאפיות. בחנויות לכובעים נעלמו התרבושים, ובמקומם מלאו החנויות כאפיות ועאקלים". עוד נכתב כי נוכח הביקוש הגובר, הזדרזו הסוחרים לצאת לדמשק ולעבר הירדן כדי לקנות סחורה נוספת.


כעבור שנה כבר דיווחו כתבים לעיתון "אחבאר" היפואי כי תהליך החלפת התרבוש בכאפיה "מתנהל באופן המשביע את הרצון". גם מדיווח עיתונאי קצר מספטמבר 1938 ניתן ללמוד עד כמה היה משמעותי השינוי שסיגלו לעצמם הערבים. עיתונאים דיווחו אז על תקרית בדיון בבית המשפט בירושלים. אל המקום הגיע עורך הדין גוודת אל-קזאמי כשלראשו כאפיה ועאקל. מהידיעות עולה כי באותם הימים פורסמה תקנה חדשה שאסרה על הופעה כזו בבית המשפט, ועורך הדין הצטווה לסלק את כיסוי הראש. אל-קזאמי הבהיר לבית המשפט כי מדובר בפריטי לבוש "המסמלים תלבושת לאומית", ובעקבות אותה התקרית נפגשה משלחת עורכי דין עם זקן השופטים והודיעה לו כי "הכאפיה והעאקל הם מלבוש לאומי כללי. התרבוש סימל משהו בורגני, מתמערב. הוא היה סממן של מהפכת 'הטורקים הצעירים', שמחקו מוטיבים של אותנטיות אסלאמית והדגישו את הלאומיות הטורקית הייחודית. הכאפיה סימלה חזרה לשורשים כחלק מקריאת תיגר של המרד. הורדת התרבוש כדי לחבוש כאפיה נעשתה בכפיה, במקביל להשתלטות של הכפריים על המרד". (אשכנזי, 2017).


המהגרים הציונים אימצו את הכאפייה כפריט לבוש סמלי, המבטא זיקה למקום (התרבות הפלסטינית), כבר בתחילת המאה ה-20. הרצון להשתלב, שמאפיין מהגרים בכל מקום, התבטא רק בלבוש, אלא גם בידיעת השפה הערבית על בוריה - דיבור וכתיבה. אימוץ סמלים פלסטינים ובכלל סמלי לבוש הביעה גם את רצונם של המתיישבים הציונים ליחסי שכנות טובים עם בני המקום הותיקים. את הערבים הם לא ראו כאויבים שלהם או כנחותים מהם, אלא כמי שצריך ללמוד לחיות איתם בשכנות טובה. הם התאימו את עצמם למקום, וראו בשכנות טובה ערך שיש לטפח. עד כדי כך שהיו כאלה שזכו למעמד של בוררים ופוסקי הלכה, בהם נחום הורביץ, השומר יגאל וחיים שטורמן. הנה כי כן, כבר ב-1918 צולם חיים ויצמן, ממנהיגי התנועה הציונית ולימים נשיא המדינה הראשון, עוטה כאפייה, בפגישה עם האמיר פייסל. היה זה ביטוי של הבעת כבוד לשכן ושני המנהיגים נראים כשהם חובשים כאפיות.


בארגון השומר הכאפיה הייתה חלק חשוב בתהליך יצירת תדמית וסגנון החיים של "היהודי החדש" וגם בפלמ"ח הכפייה הפכה לחלק מסמלי הסטטוס הצבאיים-עבריים-ילידיים. אנשי הפלמ"ח – בנים ובנות כאחד - נהגו גם הם לחבוש אותה לראשם או לעטותה סביב צווארם.


"אחת מאותן עדויות ויזואליות שנצרבו בזיכרון התקופה היא תמונתה של הפלמ"חניקית זיוה ארבל, שצולמה כשהיא חובשת כאפיה ונושאת אקדח למותניה, זמן קצר אחרי קרב באזור בן שמן. תמונה נוספת שמסמלת את אימוץ הכאפיה על ידי יהודים היא תצלומו משנת 1949 של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, כשסביב צווארו כאפיה. בתמונה, שצולמה בסיור בנגב, נראה "הזקן" כשלצדו שני הצברים, הקצינים הצעירים ועטורי התהילה - יצחק רבין ויגאל אלון. להם כנראה לא היה נחוץ הסמל הזה. הם בני הארץ - איש האדמה מכפר תבור וחברו מבית הספר כדורי, לוחמי פלמ"ח מהוללים. הם לא היו צריכים להבליט את היותם בני המקום באמצעות סממנים חיצוניים." (אשכנזי, 2017).


כאפייה לבנה עם עקל וסמל צה"ל הייתה חלק ממדי א' של חיילים דרוזים ובדווים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.


בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70, יצרה האופנאית רוזי בן יוסף סדרת שמלות עשויות מבד כאפייה. ב-2008 השיקה חברת קסטרו הישראלית סדרה של צעיפים שנראו ככאפיות.


הכאפייה הייתה נפוצה בקרב ערביי ישראל עד שנות השבעים של המאה העשרים ואז, עם המודרניזציה, הלכה ונעלמה בהדרגה מהנוף התרבותי המקומי (היום רק זקנים מעטים חובשים כאפייה).


בשנות התשעים השתמשו אנשי הימין הקיצוני בכפייה כסמל לבגידה. "תמונות של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין היו פריט נפוץ בהפגנות שקדמו להירצחו בנובמבר 1995. בהפגנות נגד רבין נהגו המפגינים גם לשאת כרזות שבהן נראה ראש הממשלה לבוש במדי חייל אס-אס נאצי. מכאן שבתפיסתם של רבים יש הקבלה מסוימת בין הכאפיה, של ערפאת לדוגמה, ובין מדי הנאצים." (אשכנזי, 2017). לימים גם ראובן ריבלין, נשיא המדינה הלבש בכפייה בתמונה מעובדת שנועדה לגנות את השקפתה הפוליטית המתונה.

"ב-2014 נקראו תלמידים ערבים בישראל להגיע לבתי הספר כשלצווארם כאפיה, כהזדהות עם הצעיר חיר א-דין חמדאן שנהרג בכפר כנא מירי שוטרים. באבו סנאן שבגליל, שבו גרים יחד מוסלמים ודרוזים, התלמידים הדרוזים ראו בכך סוג של התגרות ובתגובה ענדו שרשרות עם מגני דוד, כהזדהות עם קצין מג"ב הדרוזי ג'ידאן אסעד שנהרג באותם ימים בפיגוע דריסה בירושלים. משם כבר הייתה הדרך קצרה לקטטה המונית שבה נפצעו 41 בני אדם. על רקע אותו המקרה הגיע לכנסת חבר הכנסת באסל גטאס כשעל צווארו כאפיה. כל צד מילא את תפקידו במחול: השרה מירי רגב התפרצה לעברו, טענה שמדובר בפרובוקציה וביקשה לבדוק האם לא עבר על תקנון הכנסת. כך הצליחו שני הפוליטיקאים חובבי העימותים לשזור עוד חוט בבד עמוס המשמעויות, סמלים ופרשנויות." (אשכנזי, 2017).

מטפחת ראש

מטפחת הראש מהווה פריט לבוש נשי חשוב בדתות ותרבויות ברחבי העולם. ביהדות ישנה דרישה הלכתית מנשים לכסות את ראשן. בחלק מהציבור האורתודוקסי מקובל שהנשים תחבושנה מטפחות ראש. מנהג זה נפוץ בקרב נשות הציונות הדתית (לצד כובעים שונים ואצל מיעוטן - פאה נכרית ו"בנדנה").


נשים מוסלמיות לובשות מטפחות ראש שונות (חיג'ב), שנכרכות באופנים שונים.


הלבוש דרוזי המסורתי-דתי כולל מגוון כיסויי ראש לגברים ולנשים. אצל הגברים ישנם "לפה אלעמאמה" (اللفه العمامه), שהוא תרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים; "חטה" (حطه), שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש; האישה הדתית, בעיקר ה"עאקלה" (המצויה ברזי הדת), נוהגת לכסות ראשה ושערה ב"נקאב" (الفوطه), שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה"נקאב" מכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון (ראו: לבוש דרוזי מסורתי, ערך ויקיפדיה).


סקירות נרחבות (כולל פרשנות סוציולוגית) של מסורת המטפחות בקרב נשות המגזר הדתי לאומי, הדרוזי, האתיופי והמוסלמי בישראל הופיע באתר "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית" (ירד מהרשת ב-2018).


פאה נכרית

הפאה הנכרית היא אחד מסימני הזיהוי הבולטים של נשים חרדיות. המסורת שהתפתחה במהלך השנים סביב אביזר זה (כולל מחלוקות פנימיות בין תתי הקבוצות) זכתה להתייחסויות במאמרים וספרים רבים (למשל, אלמוג; זלצברג; פאה נכרית, ערך ויקיפדיה; כיסוי ראש לנשים (הלכה), ערך ויקיפדיה; פאה נכרית, ויקישיבה).


הנעל הישראלית

נעליים מיתולוגיות

בספרם של גל ונטורה, אורי ברטל ועינל לידר "מחשבות על נעליים" (ביה"ס לאמנות בצלאל והוצאת רסלינג) נכתב: "במרוצת ההיסטוריה יוצגו נעליים ביצירות חזותיות, ספרותיות והגותיות רבות מספור, ייצוגים אשר הפכו אותן לאובייקט תשוקה אולטימטיבי המעורר ומפעיל אותנו רגשית. בשונה מפרטי לבוש אחרים, דווקא הנעליים – אשר צורתן נשמרת ומשמרת את טביעת רגלו הייחודית של האדם שנעל אותן גם בשעה שהוא עצמו נעדר מהמקום – הפכו בתודעה האנושית לסמל ולסימן בעל כוח אשר מייצר ומפעיל תהליכים תרבותיים מורכבים הנוגעים בסוגיות של זהות, מגדר ומיניות".


בויקיפדיה, באתר נוסטלגיה און ליין, במאמרו של יסעור (2015) ובספרם של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר "איפה היינו ומה עשינו" אפשר למצוא ערכים לקסיקליים (טקסט מלווה בהסברים ותמונות) של פריטי הנעלה הקשורים לפולקלור הישראלי הקלאסי (רובם נעלמו מהנוף הישראלי): נעלי התעמלות מתוצרת המגפר; מגפי המגפר; נעלי יגואר; כפכפי אצבע (נעלי אילת); נעלי גלי; נעלי בית קיפי; סנדלי שורש; סנדלי נמרוד; סנדלי שורש; סנדלי קרוקס; כפכפים; נעליים צה"ליות; מדרסים; נעלי אולסטאר; נעלי בוסטר; נעלי בית; נעלי בלרינה; נעלי גולדה; נעלי התעמלות לבתי ספר; נעלי יגואר; נעלי לכל; נעלי לק; נעלי מים; נעלי סירה; נעלי פיל; נעלי פלדיום; נעלי קבינה; נעלי קיקרס; נעלי קרפ; נעלי שבת; נעלי שינמן; נעלי שפיץ; נעלי תינוק; נעליים חתוכות; עקב פיקולו; ערדליים; נעליים חדשות לכבוד ליל הסדר.


סנדלים תנכיים

אין ספק שפריט ההנעלה המזוהה ביותר עם הרוח הישראלית הם הסנדלים התנכ"יים. "סנדלים תנכיים הם סנדלים בעלי מבנה פשוט: סוליה אליה מחוברות שתי רצועות עור המהודקות לרוחב כף הרגל ומסביב לקרסול. העור ממנו מיוצרים הסנדלים צבוע לרוב בצבע חום או שחור. שמם ניתן להם בשל כך שהם מעניקים לצבר מראה של דמות מקראית. עם זאת, ככל הנראה, המקור הוא הופעתם בציורי קיר עתיקים ובממצאים ארכאולוגיים מימי קדם. בין חברי המחנות העולים הם כונו "סנדלים חוגיסטיים". הסנדלים התנ"כיים הם מודל קלאסי של יצרני סנדלים מובילים בישראל.


בימי קדם היו הסנדלים עשויים עור שאינו מעובד ונקשרו אל הרגל בעשב יבש, בחוטים או בחבלים. לעיתים אף שובצו מתכות ואבנים. בשונה מעט מן הדגם המוכר נעשה שימוש בתרבויות קדומות כמו רומי ומצרים העתיקה. שרידים בני למעלה מ-2000 שנה התגלו בחפירות ארכאולוגיות במצדה. גילויים הוא רמז נוסף היכול להצביע על שימוש קדום בהם לרבות בתחומי ארץ ישראל והמזרח התיכון.


בימי העלייה השנייה הושם דגש על נושא הלבוש החלוצי. עבודת הכפיים הייתה מהאידיאלים העיקריים והבולטים בחייהם של החלוצים והופעתם החיצונית נועדה בין היתר לבטא אידיאל זה גם בתחום ההלבשה וההנעלה. כמו כן הסנדלים הותאמו לתנאי הטבע ולמזג האוויר הארץ ישראלי החם. בין היתר, הדלות בקיבוצים הובילה ליצירת אופנה מוזנחת שזכתה בשלב מאוחר יותר לחיקוי בקרב תושבי הערים. הסנדלים התנכיים היוו מעין הטלת וטו על מוסכמות הלבוש המבוסס על הקפיטליזם ועל תרבות ההלבשה האירופית המקובלת, מה גם שבאירופה הקרה יחסית, סנדלים ככלל לא היו נפוצים. בעת המודרנית הסנדלים התנכיים נהיו סמל לחלוציות או מאידך, סממן צברי מובהק.


פרופ' תמר אלאור: "אברהם אבינו לא הלך בסנדלים תנכיים, אלא בסנדלי אצבע. שתי רצועות הרוחב בסנדל התנכי הגיעו ככל הנראה ממרכז אירופה ועוצבו בסנדלריות הקיבוציות. הסנדלרייה של טבע נאות רשמה פטנט על הסנדל התנכי. אותה עת הסנדלריות הקיבוציות עיצבו סנדלים דומים לחברי הקיבוץ, ובערב קריר אפשר היה לגרוב איתם גרביים. מה שקרה, זה שהתל אביבים (שבאותה תקופה היו הוואנביז ביחס לקיבוצניקים, א"י), שהיו בתנועות נוער, רצו להסתובב בתל אביב ולשדר את הערכים הקיבוציים גם על מדרכות העיר, ובכך יצרו מעין רצף מדומיין בין תקופת התנ"ך לימי ההתיישבות, תוך דילוג נרטיבי על 2,000 שנות גלות. זו הסיבה לכך שהסנדל הזה מחובר אצלנו בראש לשורשים העתיקים ביותר של עם ישראל" (יעקב, 2015).


צייר הקריקטורות "דוש" יצר באיוריו דמות של נער בשם "שרוליק". הדמות הולבשה בביגוד אופייני לחלוצים הכולל את הסנדלים התנכיים, ולימים התפרסמה כמודל של ישראלי שורשי. מאותה סיבה נעשה במוטיב זה שימוש בסרטים ישראליים לרבות אלו הבאים להציג בעלילתם את תקופת הצנע ואת סיפורי הקמת המדינה באופן מובהק. בסרט אלכס חולה אהבה למשל, נעולות הדמויות המרכזיות בסנדלים תנכיים.


הנזירים הפרנציסקנים נועלים אותם בכל ימות השנה כחלק מתלבושתם וכסמל לאורח חיים פשוט וצנוע.


בעבר הורשו חיילים וחיילות בצה"ל לנעול סנדלים תנכיים בימי הקיץ, וגם כיום ניתן לראות אותם על רגלי החיילות. עד היום מזוהים סנדלים אלו עם ארץ ישראל הישנה והקיבוץ ולעיתים נכללים בצורה זו או אחרת בקטגוריית אופנת הוינטג' והרטרו." (מצוטט מתוך: סנדלים תנכיים, ויקיפדיה. עוד על הנושא ראו: אלמוג 1997; ולקמן 2006; Ben-Meir 2008; שלו 2015; אלאור, 2014).


הנעליים בשפה ובספרות

כמו בכל תרבות אחרת, גם בתרבות הישראלית קיימים לא מעט ביטויים ומושגים הקשורים בעקיפין לתחום ההנעלה. כך למשל: "של נעליך מעל רגליך", "דוב דובוני בן דוביים מצחצח נעליים", "הנעלים של ברוך", "לא דובים ולא נעלים", "ארוך כמו שרוך טיפש כמו נעל", "ראש נעל", "אישה נעלה נעלה נעלה, נעלה את הדלת בפני בעלה", "הַשְּׁפִּיץ שֶׁל הַנַּעַל", "משחק השרוכים", "כפכף אותו", "נכנס לנעליו" (לנעליים גדלות).


חנויות נעליים

ברחבי המדינה היו פזורות בעבר חנויות נעליים מיתולוגיות, כגון "דן גבריאלי" בחיפה, "נעלי נעורים" בתל אביב או "כליפא" בירושלים. בערים רבות נוצרו גם ריכוזים של חנויות נעליים. כך למשל, ברחוב הרצל בחיפה וברחוב הרצל בנתניה. אבל רחוב הנעליים בהא הידיעה בישראל היה במשך שנים רחוב נווה שאנן בתל אביב (בזמנו סמוך לתחנת האוטובוס המרכזית). בימינו את מקומן של מרבית חנויות הנעליים של פעם תפסו מסעדות אריתראיות ומספרות לשזירת צמות. היום, נתפס המקום, העני וההטרוגני, לסמל למחלוקת בנושא מהגרי העובדה והפליטים בישראל.


סרטו התיעודי של דוד פישר (נכתב, הופק ובוים) "לא רחוב ולא נעליים" (2015) עוסק ברחוב הזה מנקודת מבט אישית.


כשהיה ילד נהג הבמאי דוד פישר לנסוע עם סבתו לנווה שאנן בדרום תל אביב, לשוטט בין החנויות לאכול ופלה ולשתות גזוז. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי. הסרט עוסק בקשר של הבמאי לסבתו ובגעגוע אליה ואל הזמנים הנוסטלגיים של השכונה השזורים זה בזה בזיכרונו של הבמאי.


דפוסי קניית הנעליים עברו שינוי גדול בשלושת העשורים האחרונים. אם בעבר סיבוב הקניות התקופתי התחיל בחנויות הבגדים והסתיים ברשתות ההנעלה, כדי למצוא נעל הולמת לרכישות החדשות, בשנים האחרונות נמצא ענף הנעליים בישראל במגמת התפתחות מתמדת. בד בבד עם העלייה במספר רשתות הנעליים המתמחות, גם רשתות האופנה המובילות מצטרפות לענף ומציגות קולקציית נעליים ייחודית תחת שם המותג. ואם לא די בכך, רשתות נעליים בינלאומיות נחשקות, רוצות גם הן נתח מהעוגה וממהרות לפתוח חנויות דגל במרכזי הקניות בישראל (קדוש, 2006).


ריבוי הקניונים שגרם להתפתחות הרשתות הקיימות והקמת חדשות, והיבוא מסין שהוזיל את המחירים, זירזו את צמיחת הענף המגלגל עשרות מיליוני שקלים בשנה ו-4-3 מיליון זוגות נעליים – רובם של מותגים בינלאומיים. גם הרגלי הצריכה המגדרית השתנו. כיום נשים וגברים כאחד, אינם מתייחסות לנעליים כאל מוצר יקר שקונים לכמה שנים. רבים קונים מספר זוגות בשנה ומתאימים את הנעל לאביזרי הלבוש האחרים. ראוי לציין שמשבר הקורונה נתן מכת מוות לרבות מחנויות הוותיקות שעוד הצליחו לשרוד.


בהקשר לפולקלור ההנעלה בחברה הישראלית ראוי להזכיר את חנות סאקל המיתולוגית בנמל התעופה בן גוריון. סולי סקאל, האיש שהפך בעבר את שמו למילה נרדפת לדיוטי פרי, שהביא לעמישראל את בשורת הדי.וי.די ב-200 דולר ושינה את שוק האלקטרוניקה המקומי מקצה אל קצה, הוא גם זה ששינה לנו את דפוסי קניית נעלי הספורט.


ב-1986 הוקמה סקאל סוכנויות (עסק משפחתי) שעסקה בשיווק סיגריות יפניות. ב-1990 הוקמה סקאל ספורט. החברה עסקה בפעילות סיטונאית כמשווקת מותגים, ביניהם "קדס", "טימברלנד", "גס" ו"אל" לשוק המקומי, ובמקביל היא הפעילה רשת חנויות של המותגים "באלי", "סי.קיי", טימברלנד ו-DKNY. ספינת הדגל של סקאל הייתה חנות הספורט בדיוטי פרי.


ב-1997 זכתה הקבוצה במכרז להפעלת חנויות אלקטרוניקה, שעונים ואופנה בדיוטי פרי בנתב"ג, ולשם כך הוקמה סקאל דיוטי פרי. לצדן של חנויות האלקטרוניקה, האופנה והשעונים, קמה גם חנות נעלי ספורט, שהפכה עד מהרה לגדולה בישראל ולאחת הרווחיות בעולם. החנות הציעה מגוון רחב של נעלי ספורט ואופנה מהמותגים המובילים בעולם, ביניהם אדידס, נייקי, ניו-באלאנס ועוד. כמו כן החנות הציעה ביגוד ספורט מקצועי ואופנתי ממבחר מותגים מובילים.

הסקוטש והזיפר דוחקים את השרוכים

אם מדברים על חילופי העיתים, כדאי להזכיר את בואו של הסקוטש והזיפר. "במשך עשרות שנים נחשבה קשירת שרוכים לאחד מציוני הדרך בהתפתחותם של ילדים בגיל הגן, ולוחות עם שרוכים או נעלי אימון היו חלק מהציוד הבסיסי בכיתות גן רבות. כיום, בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית בתחום, ילדים רבים נועלים נעליים ללא שרוכים. במשך שנים ניהלו השרוכים קרב מאסף, ונסוגו אט אט מפני נעליים מצוידות בסקוטש וברוכסנים. אבל הזינוק האמיתי במגמה ניכר בשלהי שנות ה-90, כאשר הטכנולוגיה שפותחה לייצור נעלי ספורט וטיולים שודכה לתחום נעלי הנוחות והפנאי מסוג המוקסינים. בתעשיית הנעליים מתארים את מרכיבי הפיתוחים החדשים בעגה עתירת מונחים מעידן החלל, ומכבירים מלים על אתילין ויניל אצטאט, תרמופוליאוריתן או יציבותה הרוחבית של הנעל (להר, 2003(.


ההיסטוריוגרפיה הישראלית של נעליים

האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור פרסמה ב-2014 מחקר מקיף (אתנוגרפיה, ארכאולוגיה, טכנולוגיה ומיתולוגיה) על הנעל הישראלית – ספר שכותרתו: "סנדלים - אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי" (הוצאת עם עובד). הספר מתחקה אחר ההיסטוריה של הסנדלים בישראל, תוך התמקדות בשלוש חברות פופולאריות בתחום החל משנות ה-40 של המאה הקודמת: נמרוד, שורש וטבע נאות. במקרה או שלא במקרה, הספר התפרסם "באקלים אופנתי המקדש את סנדלי הנוחות בסגנון טבע נאות ובירקנשטוק, שהפכו בשנים האחרונות לטר