מחבר: עוז אלמוג, 2022 (כל הזכויות שמורות)
אחסון האוסף והצגתו
רבים מניחים שאספנים זקוקים למרחב גדול לאחסון והצגה של פריטי האוסף שלהם. אבל הניסיון מלמד שהאהבה שלהם לקטלוג, סידור וארגון, מקלה עליהם לשמור ולנהל את האוסף הפרטי במרחבים מצומצמים. יש אוספים של עשרות אלפי פריטים, שמרוכזים בפינות צדדיות במחסן הביתי או בחדרי עבודה זעירים. עם זאת, בתי אספנים רבים מלאים עד אפס מקום בארגזים, מדפים ושידות שבהם דחוסים אוצרות אספנות עצומים.
בערוב ימיו שלח לי הגרפיקאי ואספן חיים שטייר ז"ל רשימה "חלקית" של האוספים שברשותו. היא כללה, בין השאר את הקטגוריות הבאות:
אופנה, אישים, אלבומים, אמנות, אמצעי תשלום, אריזות ותוויות למוצרי צריכה, בולאות, גלויות מהעולם (מ-1900 וראשית המאה), גלויות מהארץ (מתחילת המאה ועד היום), גפרורים, הגדות לפסח, הזמנות לאירועים משפחתיים ואחרים, הרצל, חגי ישראל, חוברות ומגאזינים שונים, חיפה, חפצים, פריטים ואריזות לחגים, יודאיקה, יינות, יום העצמאות, כלי כתיבה ושירטוט, כרזות (אישים בתולדות היישוב, תיאטרון, אירועים עירוניים, קולנוע מהארץ והעולם ועוד), כרטיסי טלכרט, כרטיסי ברכה לאירועים אישיים ומשפחתיים, כרטיסי כניסה למופעים, לוחות שנה, מודעות פוליטיות ואחרות, מחדדים, מחזיקי מפתחות, מטבעות, עטיפות מסטיקים, מעטפות דואר, מפות המדינה וחיפה, משחקים וצעצועים, ניירות מכתבים וכרטיסי ביקור, סביבונים, סטיקרים, סיכות ומדליונים, ספרים עתיקים, פסלוני ראשים, צה"ל, קישוטי יום עצמאות, קק''ל וקרן היסוד, שירונים, שקיות נשיאה, שקיות סוכר, תעמולת בחירות, תקליטים, ישראליאנה (חפצים שמייצגים את ההוויה הישראלית), כולל פריטי דפוס (שנות טובות, גלויות, מסמכים ועוד), חפצים כמו: סיכות ומדליונים, מאפרות, צלחות לתלייה (רבין, דיין), קופסאות ולוחיות עץ זית בעבודת בצלאל, מחזיקי מפתחות, מטבעות ושטרי כסף, מנורות, פסלוני גבס (הרצל, ביאליק) ועוד.
הרשימה הזאת ממחישה את הפער בין גודל האוספים (לעתים מאות אלפי פריטים) לבין המרחב הזעיר שבו הם מאוחסנים. לעתים (כמו במקרה של חיים שטיר ז"ל) מדובר בחדר עבודה בדירה בבית משותף. זהו חדר שהאוספים הרבים שאוחסנו בו אצרו את תמצית הציונות, או יותר נכון את הביטוי התמים, העממי והוויזואלי שלה.
רוב האספנים הגדולים מקשטים את השידות, המדפים והקירות בביתם בחפצי אספנות ונוסטלגיה; אבל בניגוד למה שלכאורה היה מצופה מהם, הקישוט מהווה לרוב מטרה שולית. למרות שברשותם פריטים מרהיבים ביופיים ולעתים אף מרגשים (כרזות, צילומים, ציורים וכו') הם מעדיפים בדרך כלל לשמור את רוב האוספים שלהם במגרות ובקופסאות מוגנות. זאת ממספר סיבות:
א. האסתטיקה אינה נמצאת במקום הראשון בסולם הערכים שלהם (הראייה, שפעמים רבות הם מוותרים על נוחות ועל יופייה של הדירה לטובת החפצים הדחוסים בכל פינה).
ב. קשה לבחור מתוך העושר הרב.
ג. האחסון המסודר מאפשר לשמר את האוספים טוב יותר (בקלסרים עם חיטוי וכו').
ד. קיימים גם שיקולי בטחון בהצפנת האוספים. ישנם יוצאים מן הכלל, כמו הדי אור וביל גרוס, שהקדישו מחשבה רבה לתצוגת האוספים שלהם בדירה (למשל, באמצעות ויטרינות נאות) ובכך הפכו אותה למעין גלריה.
במסעותיי לבתי אספנים פגשתי לא אחת כאלה שהאוספים שלהם מתפרסים על חדרי הבית (כולל בשירותים ובמטבח). לרוב זה נשאר בעיקר ברמה הקישוטית ובמקרים היותר קיצוניים זה הופך את הבית למחסן אוספים אחד גדול.
האספנים "הכבדים" מאחסנים את האוספים הגדולים שלהם גם בכספות בבנקים ובמחסנים שנשכרו לצורך כך.
רוב האספנים מקיימים מערכת אינטימית עם פריטי האוסף שלהם, ולעתים קרובות מסרבים לחשוף את כל הפריטים בו ואף לצלמם לטובת הציבור הרחב. הם חוששים להיחשף לא רק בגלל שהחשיפה הפומבית קשה להם, אלא מעוד שתי סיבות:
א. ההזדהות כאספנים מקצועיים - כלומר ככאלה שמכורים לתחביב הזה ולכן גם מוכנים להוציא עליו סכומים נכבדים - עלולה להביא להגבהת תג המחיר על הפריטים המוצעים למכירה – בעיקר מצד הסוחרים, שמכירים את החולשה הזו.
ב. יש החוששים שהפרסום יהווה הזמנה לפריצה לדירתם – בעיקר היום כאשר שוק האספנות והווינטג' פורח והמחירים מאמירים.
אבל יש גם מעטים שהפכו את האוסף שלהם למוזיאון ציבורי, מסיבות אידיאולוגיות וכלכליות. כך למשל, "אוצרות בחומה" בעכו שהוקם על ידי האספנים דן הורטמן מכפר ורדים ומיכאל לוריא מכורזים; "ינקלס' שטעטל" בכפר חסידים שהוקם על ידי האספן גדי יעקב; "המרכז למורשת עממית" בכפר שעב שהוקם על ידי האספן ד"ר עיסא חג'אג' ו"בן גוריון עשר" שהוקם על ידי הדי אור.
כמה מהאספנים הגדולים בארץ מנגישים חומר חשוב לציבור באמצעות הוצאה לאור של ספרים (לרוב במימון עצמי), פרסום כתבות במדיה התקשורתית (עיתונות, רדיו, טלוויזיה, אינטרנט) וכן תרומה של פריטים מהאוספים שלהם לתערוכות לקהל הרחב. כך למשל, ירון גאייר הוציא לאור שני ספרים בתחום הבובות הארץ ישראליות. הראשון בשת"פ עם האספן ד"ר חיים גרוסמן (נרחיב על כך בהמשך) והשני במימון משפחת מאיר, בעלת מגדל שלום בזמנו, שהייתה גם הבעלים של בית חרושת לבובות. גרוסמן הוציא לאור מספר ספרים ברוח נוסטלגית, על נושאים מגוונים: מסטיקים, משחקי קופסא ועוד. המלונאי ד"ר פדרו זוניגה אסף תוויות-מדבקה למזוודות שייצרו בזמנו בתי מלון בארץ. מכאן גלש למחקר בן עשר שנים שפורסם בספר בן שני כרכים (900 עמודים) על תעשיית המלונאות בארץ ישראל. העיתונאי והאספן קובי קלייטמן יצא למחקר בלשי אחרי תולדות מפעל הקרמיקה לפיד, שאותו סיכם בספר אלבומי המגולל את סיפור הכלים המצוירים ביד שכיכבו בכל בית בישראל.
לעיתים צאצאיו ויורשיו של אמן או אספן מוציאים ספר אלבומי לזכרו/ה. כך למשל, יורם שמיר, הוציא לאור ספר תיעודי על אביו ודודו, האחים גבריאל ומקסים שמיר, שהיו מהמעצבים הגרפיים הבולטים בארץ ישראל מאמצע שנות ה-30 עד תחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 (עבודתם הידועה ביותר היא סמל מדינת ישראל). דליה לוי, בתו של יוסף אליהו, הוציאה לאור ספר על "גלויות האחים אליהו" שהופקו בארץ ישראל המנדטורית, מראשית שנות העשרים עד 1939.
אגודות, עמותות ומועדוני אספנות
קהילת מעריצים/מכורים/משוגעים לדבר המתגבשת סביב תופעה כלשהי, כגון אישים, תחביב, ז'אנר, אופנה, אמנות, ספורט או בידור, אינה תופעה חדשה. בספרות המקצועית היא מכונה פָאנדוֹם (באנגלית - Fandom, חיבור המילים Fan - מעריץ, Kingdom - ממלכה, כלומר: "ממלכת מעריצים"). אולם, עידן האינטרנט והתיירות ההמונית העצים את התופעה לאין שיעור. הדבר ניכר בין השאר בעולם האספנות. בשל האזוטריות של התכנים, קהילות מהסוג הזה פועלות בדרך כלל דרך הרשתות החברתיות, מה שמוליד בהמשך גם מפגשים פיזיים.
בישראל פעלו כבר לפני מספר עשורים אגודות ומועדוני אספנים, בעיקר בתחום הפילטליה (הבולאות), הנוּמִיסְמָטִיקָה (המטבעות) ורכבי האספנות, אבל התופעה קיבלה תנופה משמעותית החל מ-2018 בשל מספר סיבות:
א. הנורמליזציה של השימוש בסמרטפון (שמפשט את תהליך הצילום והשיתוף הדיגיטליים).
ב. הפופולריזציה של הטיולים ההיסטוריים והאתנוגרפיים ברחבי הארץ והעולם, ובכלל זה טיולים ליעדי קניות של וינטג' וענתיקות. הערה: בית המכירות שורשים הקים בית ספר לאספנות שבמסגרתו מופקים טיולים לשווקי פשפשים ברחבי אירופה.
ג. הסטנדרטיזציה של השימוש בפייסבוק (ראו להלן בהרחבה).
ד. הקמת פורטל המכירות הפומביות בידספיריט (ראו להלן בהרחבה).
ה. היוזמה של פרויקט "האספן" (ראו להלן).
ו. ריבוי תוכניות וסדרות הטלוויזיה בעולם שעוסקות בהיסטוריה פופולרית, בענתיקות ובאספנות ושמקצתן משודרות בערוצי הדיגיטל הישראלים (Yes, Hot, Cellcom) וזוכות לרייטינג נאה.
ד. משבר הקורונה, שכלא אנשים בסגרים ומינף את התעבורה הדיגיטלית.
יש אגודות בארץ ובעולם ששמן ועיסוקן מעלה חיוך של חיבה ואולי גם תמיהה. כך למשל, "מועדון העט הישראלי", עמותת "אספני נשק קר, אתנוגרפי והיסטורי", עמותת "אספני וקוראי קומיקס בישראל", וכמובן "אגודת אספני האצבעונים בישראל".
אגודות ומועדוני אספנים הן סיפור סוציולוגי מעניין, שמפתה תמיד לחקור. רבות מהאגודות הללו מתנהלות כמו מסדר סגור או כמועדון חברים אקסקלוסיבי, עם חוקים, היררכיה, מתחים, קנאות, פירגונים ואהבות - ללא ספק חומרים לסרט דרמטי.
לצד המפגשים הקבועים של אגודות האספנות (רכב, מטבעות, בולים ועוד) מתקיימים בשנים האחרונות בארץ יותר ויותר אירועים שקשורים בעולם הנוסטלגיה, הישראליאנה והאספנות: שווקים וירידים, כנסים וימי עיון ועוד.
אחד האירועים המיוחדים הוא מפגש אספנים שנתי אקסקלוסיבי (למוזמנים בלבד שרובם אספנים "כבדים" וותיקים, שמכירים זה את זו) לזכרו של האספן בני תמרי ז"ל שנפטר בדמי ימיו מסרטן (בן 41). היוזמים והמפיקים של המפגש הזה, שנערך מאז 2012, הם האספנים הדי אור ויורם לוביאנקר. המפגש נערך על גג דירתו של יורם לוביאנקר בנמל תל אביב (למעט בשנות מגפת הקורונה) וכולל הרצאות בנושאי אספנות, וכן מפגש חברים לתחביב באווירה חופשית ללא מסחר.
שוק האספנות הישראלי
לאחר שהתקבלה ההחלטה על נושא האוסף עומדות בפני האספן/נית שלוש שיטות להרחיב את האוסף: לקנות, לקבל מתנות ולשנורר – כלומר, לספר לכל העולם על האוסף ולא להפסיק לנדנד.
הודות לפופולריות הגדלה של חפצים ישנים ועתיקים, יותר ויותר אנשים מבינים את החשיבות של החפצים שברשותם או כאלה שירשו ונזהרים מלהיפטר מהם. במקום להשליך לפח, הם פונים לשמאים ומומחים כדי לקבל הערכת שווי.
רכישת עתיקות, מוצרי וינטג' וחפצי אספנות נעשית במספר מקומות ואמצעים טיפוסיים: שווקי פשפשים קבועים וארעיים, חנויות ענתיקות וחפצי וינטג' ויד שניה, סוחרי עתיקות, בתי מכירות פומביות ואתרי אספנות באינטרנט. להלן נפרט:
א. שווקי פשפשים וחנויות ענתיקות ויד שניה. מהפכת הצריכה והבילוי הביאה לפריחה חסרת תקדים של התחום העסקי הזה. חנויות ענתיקות ויד שניה הופיעו בזו אחר זו במרכזי הערים, במושבים ובקיבוצים ואלפים פוקדים אותן כחלק בלתי נפרד מבילוי החג וסופי השבוע. כל השווקים העירוניים הוותיקים עברו בשנים האחרות שיפוץ והרחבה וגם הם מושכים אלפי מבקרים. לאחרונה הופיעו בנוף תרבות הפנאי הישראלי גם שווקים פריודיים שבהם נמכרים חפצי וינטג' ויד שניה. הבולט מבניהם הוא "ימי בנימינה".
יש הבדל בין הרגלי הביקור של הקהל הרחב בשווקי הפשפשים לבין הרגלי הביקור של האספנים "המקצועיים". בקרב המקצועיים מדובר לא רק בתדירות ביקורים גבוהה יותר (לפחות פעם בשבוע ולעתים גם יותר), אלא גם בקשר עמוק וסדיר עם המוכרים-הסוחרים. רבים מהאספנים מבלים שעות בגלישה באינטרנט כדי למצוא "מציאות" אבל ההנאה הגדולה ביותר מופקת בדרך כלל דווקא מהמגע עם הסוחרים בשוק. חלק לא מובטל מהם קושר קשרי ידידות עם בעל החנות או בעל הדוכן, שלחלקם ידע רב בתחום הווינטג' והאספנות ולא אחת מסייעים ללקוחותיהם למצוא את הפריט הנחשק או מודיעים לו בטלפון על הגעתו.
הערה: משבר הקורונה, שכלא אנשים בבידוד ביתי, הנחית מכה אנושה על הענף הזה. חנויות רבות נסגרו ובעליהם עברו למכירות בדיגיטל. אבל בשלב זה נראה שמדובר במשבר זמני והפריחה שבה לפרוח במהרה.
ב. חנויות אוספים. בשנות השבעים הייתה פריחה לחנויות אוספים באירופה ובארה"ב (בעיקר ספרים, עיתונים, גלויות, בולים, מטבעות וצעצועים ישנים). אבל בשנים האחרונות סוג החנויות הללו הולך ונעלם בהדרגה מהמפה העולמית. בישראל נותרו חנויות ספורות בלבד שהן ובעליהן הוותיקים נחשבים למעין "שמורות טבע" (רובן בתחום בולאות).
בהקשר זה ראוי להזכיר את הספר "מועדון האספנים בן יהודה 34" (הוצאה עצמית 2015). זהו ספר בדיוני, אך מבוסס על דמויות אמיתיות שהסופרת והסוחרת לשעבר עפרה מדיסקר למדה להכיר. מדובר בחבורת אספנים (ואספנית אחת) שהיו פוקדים את דוכן השמונצס שמדיסקר ניהלה במרתף הבניין הגבוה ברחוב בן יהודה בירושלים. הדוכן פעל בימי שישי בלבד לאורך 15 שנה ושימש גם כמועדון. לקונים הוצעו בולים, כלי עבודה, מכונות כתיבה, גלויות, שנות טובות, מכתבים, תמונות, מפות עתיקות, מקטרות, מטבעות, חיות מיניאטוריות, תכשיטי וינטג', מנורות, פמוטים, אמצעי תשלום ישנים ועוד (חיטרון 2015).
חנות לאספני עטים וניירות ברובע העתיק בברצלונה, צילום: עוז אלמוג
ג. סוחרים ("אלטעזאכנ'ס" מדגם חדש). סוחרי העתיקות ופריטי האספנות משיגים את מרכולתם בעיקר באמצעות קנייה מושכלת בשווקי פשפשים (בארץ ובחו"ל), פנוי תכולת דירות, פינוי ירושות ועיזבונות או קניית תכולת דירות.
במקרים רבים המפנים אינם מודעים לאוצרות שהותירו אחריהם קרובי המשפחה שנפטרו או שאין להם את הזמן, האנרגיה והממון להתעסק בזה (בעיקר אחרי תהליכי האבל והפרידה הכואבים).
רוב הצעירים בימינו אינם מכירים את תופעת רוכלי היד שניה ("הסמרטוטרים" - Rag-and-bone man באנגלית), דוברי היידיש שנהגו להודיע על הגעתם לשכונה העירונית באמצעות הקריאה הרמה "אַלְטֶה זָכְן" (תרגום: "דברים ישנים")! את החפצים המשומשים (בעיקר רהיטים ישנים ומוצרי חשמל), שאותם קנו או מכרו לתושבים המקומיים, הם העמיסו על חמור או סוס רתום לעגלה, ותקופה קצרה אחר כך טנדר. מקצת מהסוחרים הללו הציעו גם שירותי פינוי מדירות ובתים בתמורה לחפצים שפונו על ידם. ככל שהטכנולוגיה התפתחה ורמת החיים עלתה, הלכה ונעלמה תופעת האלטעזאכענים.
את מקומם של עגלוני הגרוטאות תפסו עם הזמן בעיקר סוחרים פלסטינים מהשטחים. ב־19 באוקטובר 2016 הוקרן במסגרת פסטיבל חיפה סרטם התיעודי של אורן רייך וורד ירוחם "שאריות". בכתבה שפרסם עיתון "כלכליסט" על הסרט והתופעה סיפרה ירוחם: "הגענו לרעיון לעקוב אחר גלגול הזבל הישראלי כשעבדנו יחד על הסרט הקודם שלנו, 'מבצע נפתלי'. "שמעתי קריאות 'אלטעזאכן' ושאלתי את עצמי מיהם האנשים האלה וממה הם חיים. התחלנו לדבר איתם, ומשם זה התגלגל. לאט לאט התחלנו להבין את היקף הסצנה, ומה שגילינו היה מהמם". (מובא בתוך: בחור ניר, 2016).
הסרט אכן חושף מנגנון הכלכלי עצום ממדים המתקיים מתחת לרדאר של הכלכלה המוכרת, שרשרת מזון שלמה שניזונה מהפרורים של תרבות הצריכה. היא כוללת את מלקטי סחורה יהודים וערבים, כורזי האלטעזאכן, נהגים ערבים בעלי רישיון נהיגה ישראלי, סוחרים, משפצים, רוכלים — ובסופו של דבר קונים.
"אני עובד באלטעזאכן עם אבא שלי מגיל 15, זה המקצוע שלי, אין לי עבודה אחרת", מספר בסרט ראד, בן ה־45 מבית עווא, כפר פלסטיני בדרום הר חברון, על גבול הקו הירוק. הכלכלה של בית עווא, כמו גם זו של חלחול הצפונית יותר, מבוססת במידה רבה על סחורת אלטעזאכן מישראל, שניתן לראות אותה מוצגת בחנויות בשני הכפרים הללו אחרי טיפול ושיפוץ. "בישראל זורקים הכל", אומר ראד, "מקררים, ארונות, סלון. זורקים ישן וקונים חדש. אבל אנחנו באלטעזאכן יודעים את הערך של כל דבר. אני יוצא מהבית בשש בבוקר ומגיע לישראל בשמונה. כשאני בא כבר יש אנשים שאספו את מה שישראלים זרקו בלילה".
הסרט עוקב גם אחרי מאיר פסקו, הישראלי שמתפרנס מאלטעזאכן. התחנה הסופית לסחורה שלו היא שוק הפשפשים ברמלה. הוא מצולם בשוק הרמלאי אומר: "לפה מגיע מי שאין לו כסף לעשות קניות בקניונים. כל דבר שמישהו זורק, מישהו אחר קונה. חצי עזה חיה על זבל מפה. כולם באים לתחום הזה, זה כסף ברחוב". אחר כך הוא נראה אוסף לתוך רכבו מהרחוב שלד ששימש בעבר בשיעורי אנטומיה, עד שהלסת שלו נשמטה. "מת מת, אבל עדיין שווה", אומר פסקו על המציאה, שאותה ישווק בשוק ברמלה. "חבר לחיים ב־400 שקל, מחיר מבצע!"
לצד הסוחרים הפלסטינים עובדים בענף הגרוטאות גם חברות ישראליות מקצועיות. הן אינן מתרכזות באיסוף אשפה לא אורגנית ברחובות אלא בפינוי של דירות, משרדים, בתי עסק, חצרות, מקלטים, גגות, מחסנים ועוד. החברות הללו מציעות לכלל הציבור חלופות פינוי שכוללות מגוון רחב של שירותים – כולל הערכת שווי, מכירה או מסירה של ירושות ועיזבונות.
בימינו כל מפני הדירות מבינים היטב שאין צורך להסתפק עוד בפינוי חפצים שאפשר להשמיש או לחדש ולמכור במחיר מוזל, משום שהפינוי עשוי להניב "אשפה של זהב", כלומר אוצרות היסטוריים חבויים שיכולים להימכר בסכומים מכובדים בשווקים, בחנויות הענתיקות ובמכירות הפומביות. למעשה בעקבות הידוק הסגר על השטחים שבשליטה פלסטינית והתעצמות המסחר הדיגיטלי (בעיקר הפייסבוק והבידספיריט), רוב פינויי הדירות נעשה היום בתיאום עם בתי המכירות, החנויות והסוחרים העצמאים. האספנים הגדולים יותר קונים ישירות מהסוחרים.
רוב סוחרי העתיקות ופריטי האספנות שומרים על פרופיל נמוך ונזהרים מלהיחשף ולחשוף את לקוחותיהם. זאת, הן משום שאספנים רבים שומרים על דיסקרטיות והן משום שהמכירה גמישה מטבעה ומתנהלת בתנאים של אינטימיות, חוסר וודאות ומיקוח.
בעבר, נהגו רוב הסוחרים לפרסם עצמם באמצעות מודעות רחוב או בעיתונות המודפסת. רק מעט שבמעט פרסמו עצמם באינטרנט (בעילום שם כמובן). כך למשל, האתר החלוצי "יוסף האוסף" שכולל גם מידע רב ערך על עולם האספנות והמסחר בחפצים היסטוריים. היום, לא מעט סוחרי עתיקות ווינטג' מפרסמים מודעות במדיום הדיגיטלי (בעיקר בבמת היד2 של הפייסבוק). לרוב האספנים הגדולים יש קשרים רבי-שנים עם מספר סוחרים שמכירים אותם ויודעים אילו פריטים ידברו אל לבם. כאשר נמצא פריט מעניין הסוחרים מביאים אותו ישירות לאספן פוטנציאלי. המחיר תלוי בגורמים רבים ששני הצדדים מכירים, אבל עדיין, כמו בכל משא ומתן, יש את הפתעות ונעלמים (לטוב ולרע).
סוחר מגיע לדירת האספן ומציע לו לרכוש פריט אטרקטיבי שיכול להתאים לאוסף. צילום: עוז אלמוג, 2013
על אף שהמשא והמתן מתוח, בדרך כלל מתקיים בין הצדדים כבוד הדדי וקודים של יושר, אמינות ואמון (לרוב העסקה לא כוללת זיכרון דברים ומקדמה). סוחר עם שם טוב הוא כזה שהאספן יודע שהוא יציע מחיר הגיוני ולא ילך במקביל למספר אספנים כדי לתמרן אותם. אם סוחר נתפס בקלקלתו הוא יאבד את הלקוח הוותיק שלו.
האספנים הגדולים הם עתירי ניסיון ובעלי ידע רב והם יודעים פחות או יותר מה המחיר ההגיוני לקניית פריט כזה או אחר. באותה מידה סוחרים טובים ומנוסים ניחנים בחוש פסיכולוגי ויודעים מתי האספן נלהב במיוחד לקנות את הפריט (ולכן גם יהיה מוכן לשלם עליו סכום גבוה).
חלוצי אתרי האספנות העבריים באינטרנט
מאז שהאינטרנט נכנס לחיינו, עבר תחום האספנות ממש מהפכה. כיום אספנים מכל העולם יכולים למצוא פריטים עבור האוספים שלהם בלחיצת כפתור או להציע את האוצרות שלהם לקהל של מיליוני גולשים. כל מה שנדרש זה לפרסם את המוצרים במקומות הנכונים ולחכות להצעה הכי טובה.
אינספור מוצרי וינטג', ענתיקות ופריטי אספנות מחו"ל ומישראל נמכרים היום באופן קבוע באתרי אספנות ויד שניה ברחבי אינטרנט. האתרים הללו מהווים מקום מפגש וירטואלי לאספנים מתחומים וגילים שונים ומאפשרים לקשור קשרים מקצועיים וחברתיים. להלן האתרים החלוציים שפעלו בתחום (עד שהגיעה הפייסבוק ומינפה את המסחר בכמה וכמה דרגות):
א. קולקט-אמנות/אספנות. "אתר תוכן שעסק בנושאי אמנות ואספנות מגוונים כגון אמנות פלסטית, נומיסמטיקה, בולאות, עתיקות, רכבי אספנות, טלכרטים וכרטיסי חיוג, עטים ומכשירי כתיבה, יינות וכהילים וכן נושאים נוספים. האתר מכיל בעיקר מאמרים, כתבות, חדשות, קטלוגים, מאגרי מידע ופורומים. במרץ 2006 הושק מאגר פריטי אמנות ואספנות ייחודי ועצום בהיקפו, המכיל פריטים המוצעים למכירה בגלריות ובבתי המכירות השונים וכן מידע היסטורי אודות מכירות מהעבר. מטרת האתר להוות מאגר מידע עברי, קהילתי ומקיף בנושאים אלה ואחרים, להנאת ציבור האספנים והמתעניינים ולקידום נושאים אלה בישראל. האתר שואף לשיתוף פעולה עם כל גוף או פרט המוכנים לתרום למטרות האתר ותוכנו."
ב. תפוז - פורום אוספים ואספנות "נועד לתת במה לכל אספן, בכל תחום ובכל גיל, שבה יוכל להביא לידי ביטוי את אהבתו לאוסף שבנה בעמל רב. הפורום משמש כמקום מפגש לאספנים, שבו הם יכולים לקשור קשרים מקצועיים וחברתיים זה עם זה. אין בו העדפה לתחום איסוף זה או אחר - בולים ומטבעות, תחומי האיסוף ה"קלאסיים" דרים כאן בכפיפה אחת עם אוספי מחקים, כרטיסי ביקור, דגמי מכוניות, סביבונים, תגי יחידות צהליות, סכינים וחרבות ומה לא." לתפיסת מנהלי האתר "הקשר הבין-תחומי מפרה ומועיל, ובעיקר -מהנה. הפורום הזה שונה משאר הפורומים בעניין עקרוני אחד: בעוד שבמרבית הפורומים האנונימיות היא אחד מעקרונות היסוד, כאן - החשיפה לעיתים מתבקשת, כדי שניתן יהיה להחליף פריטים בין האספנים, וליצירת קשרים מקצועיים וחברתיים."
ג. אספנט (אתר האספנים) הוקם ב-2012 ו"עוסק באספנות ואוספים מכל תחום שהוא. האתר מאפשר לפרסם פריטים בלוח המודעות לצורך החלפה או מכירה (בהתאם לתנאי השימוש) ובמקביל גם למצוא פריטים שאנשים אחרים פרסמו."
ד. אספן ישראלי היא חנות פיזית ואינטרנטית שמשמשת כקניון אלקטרוני לרכישת מוצרים ושירותים, בין היתר באמצעות השתתפות במכירות רגילות, פומביות ו/או מכירות קבוצתיות.
ה. את הדף בשם "לוח פשפשוק" פתח אהוד פורת בשנת 2012. היעוד המקורי היה פרסום של חפצי אספנות, אך במהרה הדף הפך ללוח שוקק שמתפרסמים בו כל סוגי המוצרים. ב-2016 הוא החליט "שהגיע הזמן לאחד את כל קהילת האספנים בארץ לקורת גג אחת ופתח בפייסבוק את "פשפשוק אספנות".
ו. פרויקט אגורה מוגדר על ידי מייסדיו כ"מערכת שיתוף החפצים האינטרנטית הראשונה בעולם". "האתר הוקם בשנת 2006 על ידי צור טאוב וירון בן-עמי. טאוב עבד במחסן אופנה, וחשב על הרעיון אחרי שנתקל בקולבים רבים שהושלכו לאשפה. על פי הויקיפדיה במהלך 2010 נמסרו דרכו מעל 70,000 חפצים שונים. החפצים מחולקים באתר לקטגוריות ותת-קטגוריות, ומסומנים בדרגות שונות של מצב פיזי - החל מ"כמו חדש" ועד "טוב כחומר גלם". בנוסף, ב"אגורה" מתפרסמות גם מודעות לגבי שירותים התנדבותיים בחינם, וכך הפרויקט מנוצל לפעילויות פילנתרופיה ועזרה לקהילה. הפרויקט מגדיר עצמו כעסק חברתי אשר מקיים את עצמו כלכלית, וכן נעזר בתמיכה כספית מרצונם הטוב של משתמשיו.
על מנת לעודד מסירת חפצים בקרב הגולשים ולא רק את קבלתם, ומתוך אמונה שלכל אחד יש משהו בבית שאינו צריך ויכול לתת לאחר, האתר מחייב למסור לפחות חפץ אחד פעם בחודשיים על מנת לראות מודעות על חפצים מהיממה האחרונה. כאשר מתפרסמים חפצים טובים במיוחד, הם בדרך כלל נמסרים תוך דקות ספורות, ולכן יש אינטרס לראות את החפצים בהקדם האפשרי. האתר פופולרי במיוחד בקרב סטודנטים, אשר נוטים לחסוך בעלויות הבית ומשתתפים בפרויקטים חברתיים, וגם בקרב זוגות צעירים, חיילים, בחורי ישיבות ואף פנסיונרים.
באפריל 2020 התווסף לאתר מיזם נוסף לשיתוף במיומנויות וכשרים - בחינם, בתשלום על פי רצון או בתשלום, במטרה ליצור 'רשת של מיומנויות בקהילה'. המיומנויות המפורסמות באתר אינן בהכרח מיומנות מקצועיות שדורשות הכשרה ויכולות לנוע בין סדנאות שונות, הוראת נגינה, סיוע בעבודות פיזיות או טכניות במרחב הביתי, עבודות עריכה, ת