מחבר: עוז אלמוג
מהי אפמרה
חפץ אספני הוא במקרים רבים נדיר (כלומר, אין רבים כמוהו, אם בכלל) משלוש סיבות: א. הוא נעשה בעבודת יד. ב. מעטים כדוגמתו יוצרו בייצור המוני. ג. בשל אופיו הארעי-חולף, כלומר התכלותו המהירה.
המושג אֵפֵמֵרָה (Ephemera) מתייחס בעיקר ליצירות כתובות או מודפסות שאינן מיועדות להישמר. מקורו ביוונית והוא מורכב משתי מילים: "אף" שמשמעותה - בשביל, או עבור, ו"מרה" שמשמעותה יומי. כלומר פריטים חד פעמיים המושלכים לפח בתום השימוש.
להלן דוגמאות לאוספי אפמרה: מודעות, כרזות, כרטיסי ביקור, כרטיסי ברכה, גלויות, מכתבים, סטיקרים, כרטיסי תחבורה ציבורית, עלונים, גלויות, פוסטרים ועוד. בעבר, נאספו פרטי האפמרה בעיקר על ידי אנשים פרטיים שפיתחו אוספים, לעתים אזוטריים. בשנים האחרונות מקדישים גם ספריות וארכיונים מאמצים רבים לאיסוף אפמרה, מתוך הבנה שחומרים אלו מתעדים את ההיסטוריה היומיומית וההוויה התרבותית.
החברה החרדית כ"לונה-פארק" מבוזבז לאספנים
החברה החרדית היא גן עדן פונטנציאלי לאספני אפמרה. זו חברה מאד קהילתית, אוריינית ותקשורתית, שרוב מכריע של המידע המועבר בתוכה הוא בצורת ניירת צבעונית. הפאתוס, התמימות והקיטש הם מתווי ההיכר של התרבות החרדית והם מהווים קרקע פורייה לאפמרה מכל הסוגים והמינים, שעשויה להעלות חיוך על פני כל אדם שאינו חרדי. אינספור בתי דפוס מקצועיים ופרוביזוריים מייצרים מסה אדירה של עיתונים, כתבי עת, דפי מידע, מודעות, כרזות ועוד. זאת ועוד, העוני הרווח מייצר אינספור חפצי יד שניה, שלישית ורביעית. הכלכלה האפורה והשחורה מייצרת מסה אדירה של ברושורים, דפי פרסום וקופונים, המותאמים לאוכלוסייה דלת אמצעים. מרכזיותה של הדת בחייהם של החרדים מולידה מיליוני חומרי תפילה, הוראות רבנים, קונטרסים, פשקווילים, שידולי צדקה, ברכות, קמעות, תשמישי קדושה וחפצי מיסטיקה עממיים.
למרבה הצער, לרוב החרדים אין את הזמן, הכסף, האנרגיה והאוריינטציה לשמר את הפריטים העממיים שהם מציירים וצורכים ביומיום. כתוצאה מכך, רוב החומר ההיסטורי הזה נזרק לפח ונעלם לתהום הנשייה. האספנים המעטים שקיימים במגזר החרדי מתעניינים בעיקר בחפצי יודאיקה, שנמכרים בכסף טוב ברחבי העולם.
העדר תיעוד ושימור מוסדי
למרבה הצער, גם המוסדות הציבוריים - כולל הספריה הלאומית, אינם אוספים באופן שיטתי את האפמרה החרדית, הן משום שלכל הארכיונים, בלי יוצא מן הכלל, אין את כוח האדם והתקציבים הנדרשים לאיסופה ולשימורה, והן משום שאין מי שיתרום אפמרה חרדית לארכיונים ולספריות הלאומיים, בשל הנתק בין החברה החרדית למוסדות המדינה.
אפילו פרסומים המחולקים חינם בבתי כנסת, כגון מאות דפי פרשת השבוע (בישראל ובתפוצות), בדרך כלל מוצאים את מקומם בקופסת הגניזה המקומית במוצאי שבת. "האם ישנה חשיבות לכלל הדפים האלו?" שואל מנהל ספריית הרמב"ם, ומשיב: "כן! המצוי בין כל אותם דפים יודע כי עצם ריבוי הדפים הוא עצמו בעל ערך, כמייצג את שלל הדעות והגוונים בעם ישראל. לעיתים פולמוסים עונתיים מוצאים את דרכם אף לבמות אלו. האם עלינו לאסוף זאת? לצערי התשובה: לא! אין לנו משאבים לאסוף, לקטלג ולהנגיש לקהל. האם אין לנו 'כאב ראש' מבלעדי כל זה? דוגמא למצב מנסיוני האישי כמנהל ספריית הרמב"ם: לפני מספר חודשים הביא לי יהודי יקר מבני ברק אחד עשר ארגזים מלאים במאות דפי פרשת שבוע שאסף במשך שנתיים מבתי כנסת בעירו. הדפים ארוזים בצפיפות ובדוחק רב בתוך שקיות. כל שקית מכילה דפים של שבת אחת. בשבילו היתה זו עבודת קודש שבועית לעבור בכל בתי הכנסת ולאסוף מכל טוב. לבסוף הגיע למסקנה שזה "גדול" עליו והחליט להעביר אלינו את כל הדפים שאסף. האם אני כספרן אמור לפרק את השקיות ולאסוף את הדפים מחדש לפי סווג של כותרת (ולא לפי שבת שבהם נלקטו)? האם אוכל להתפנות לזה? וגם אז יהיו לנו דפים של שנתיים בלבד, ומה קודם ומה אחר כך? מתברר שגם בספריה הלאומית 'הרימו ידיים'. ד"ר חזי עמיאור, 'אוצר ישראל' בספריה הלאומית, אמר בהרצאתו שנוכח שטפון הדפים, שומרים הם בספריה הלאומית רק אוסף מדגמי ומייצג של דפי פרשת שבוע. על זה נאמר: 'אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר'?" (עם הספר - בלוג מנהל ספריית הרמב"ם).
האספן החרדי אבי ניזרי
אבי ניזרי (יליד 1988) הוא דמות נדירה בנוף החרדי. תחביבו איסוף אפמרה חרדית, בדגש על עיר הולדתו בני ברק (הוריו עדיין מתגוררים בעיר). ניזרי עבר מסלול חינוך טיפוסי בזרם הספרדי, אבל עם טוויסט בעלילה - שמשקף את אופיו הנונ-קונפורמיסטי: הוא שרת בצה"ל במקא"מ (מרכז קידום אוכלוסיות מיוחדות).
בהיותו בן 11 לקח אותו דודו לקנות פמוטים משומשים בירושלים. הביקור בחנויות ענתיקות גרם לו להתאהב בעולם האספנות והנוסטלגיה שהפך לו לתחביב.
ניזרי ניחן בחוש פסיכולוגי וסוציולוגי וכבר מנערותו נמשך לתיעוד הפולקלור וההווי החרדי, על גווניו הרבים. הוא נמנה על חלוצי המתעדים של ההומור החרדי הפנימי באינטרנט. כך למשל בכתבות שפרסם ב"ישיבישער מצייצים".
תקופה מסוימת עבד בחברת ביטוח והיום, לאחר שצבר קילומטרג' מכובד בתחום האספנות, הוא מנסה לפלס את דרכו העסקית במכירות פריטי אספנות. לצורך זה הקים מספר דפי פייסבוק (הוא מוכר ברשת החברתית בפסבדון אבי פרידמן):
האוסף של ניזרי כולל מגוון רחב של אפמרה חרדית – ממכתבים, תצלומים וניירת היסטורית, ועד למשחקי ילדות.
כאמור, עיקר האוסף מוקדש לבירה החרדית. החומרים מגיעים לידיו מפינוי דירות ועזבונות, מביקורים בשווקי פשפשים ברחבי הארץ ומכל מיני תורמים וסוחרים ששמעו על פועלו. כמו כל אספן בעל תשוקה ותושיה הוא מכיר את הפינות הקטנות שבהן אפשר לגלות אוצרות אספנות. למשל, בגניזות הפזורות ברחובות הערים החרדיות (אגב, הוא לא היחיד. גם האספן הידוע, פרופ' שלום צבר, טומן ידו בגניזה).
בדף הפייסבוק האישי שלו כותב ניזרי:
"האוסף בעיקר מאתגר! לא תמיד קל לאתר פריטים ישנים מבני ברק. ההנפקה של הדברים היתה קטנה. זה היה בסך הכל מושבה. מעבר לזה, ותיקי העיר עזבו את בני ברק או את העולם. כל מטר פנוי נגרס והפך לבניין חדש. ומעבר לזה במגזר החרדי האנשים פחות בקטע לשמר. מול עיני נהרסו בניינים מימי המנדט הבריטי שבכל עיר היו מקבלים תכנית שימור. אז מהיכן הכל התחיל? זה התחיל מרכישת פוליסת ביטוח של "יהודה חברה לביטחון ואחריות" שנשלחה לחיים פרל, אחד ממייסדי בני ברק. על הפוליסה מתנוססת חתימתו של זאב ז'בוטינסקי. משם ועד אוסף של פרטי בני ברק הדרך היתה קצרה. בנוסף לאוסף אני חוקר קורא ומברר על עבר העיר, על דמויות ומקומות שהיו ושאינם, מרבה לכתוב ולתעד את זה ברשתות החברתיות וגם חולם לכתוב על זה ספר בעתיד. ואם אתם נתקלים במשהו בני ברקי ישן, אני זמין תמיד. וקצת פיקנטריה: בני ברק היא העיר הכי צפופה בישראל עם 27,000 תושבים לקמ"ר. היא שיאנית העולם במספר הגמח"ים, שהם עצמם מקור בלתי נדלה לאפמרה חרדית".
אפמרה בימי קורונה
מגפת הקורונה אילצה את כל הציבור הישראלי להסתגר בבתים ולהקפיא דפוסי התנהגות יומיומיים. אבל דומה כי בשל תפישות העולם ואורחות החיים המיוחדים של החרדים, העוצר היה עבורם טראומטי ומטלטל במיוחד. קשה לדעת בשלב זה מה תהא ההשפעה המצטברת של משבר הקורונה על החברה החרדית, אבל אפשר כבר עכשיו להעריך שהתקופה הזו תותיר חותם עמוק בזיכרונם הקולקטיבי. ניזרי הבין זאת בחושיו החדים ומיהר לאסוף בזמן אמת "צילומי קורונה". אפשר להניח שבעתיד יצטרפו לאוסף הזה צילומים רבים נוספים (גם של קולגות).
לחילונים היה את "משכית" ולחרדים יש את השקית
האוסף הפיקנטי ביותר של ניזרי הוא אוסף השקיות שמתפקדות במגזר כתחליף פונקציונלי לתיקים. את התופעה המשעשעת הזו תיארה טלי פרקש, כתבת מדור היהדות של Ynet: "החברה הישראלית מתחלקת לשניים: אלה ששמעו על 'גל-פז' ואלה שלא (או: חרדים ולא-חרדים). בחור ישיבה שמכבד את עצמו לא ייתפס נושא תיק גב או תיק צד. זה 'לא שייך', לא מכובד, ובקיצור: ספאסט-נישט. אז איך סוחבים את הציוד? בשקית. במגזר שבו טלוויזיה או אינטרנט פחות שכיחים - יש הרבה מקום לספרי קודש ותקליטורים של שיעורים ומוזיקה חסידית ויהודית. זו הסיבה שבמקום הראשון ברשימת מותגי השקיות בכל בית ועל כל יד של אברך, תמצאו את שקיות גל-פז. במקום השני, שקיות של חנויות ספרי קודש (המפוזרות בעשרות בכל ריכוז חרדי). ובמקום השלישי - שקיות פשוטות של סופר - ומיותר לציין, שנקרעות בקלות." (פרקש, טלי. 12.7.2017. ספאסט-נישט: ראיתם פעם חרדי עם תיק גב?, Ynet).
חב"ד כמלכת האפמרה
דומה שחב"ד "לוקחת בהליכה" את ראשות טבלת ייצרניות האפמרה בחברה החרדית. שילוב בין התפישה המשיחית והאוריינטציה התעמולתית, לבין תקציב נדיב וקרבה לעולם המודרני ולחילונים, מייצר מסה בלתי נגמרת של אפמרה, בכל הצורות והגוונים.