רקע היסטורי
מעריב היה אחד משני העיתונים היומיים הגדולים והמשפיעים ביותר בתולדות מדינת ישראל.
תחילתו של העיתון בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. בפברואר 1948 עזב קרליבך יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס את "ידיעות אחרונות", וייסד בן לילה עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב". המחלוקת בין מוזס וקרליבך, שיקפה באותה עת, בין היתר, את הפער שבין הגישה הרואה בעיתון עסק כלכלי גרידא, אותה ייצג מוזס, לבין הגישה שעיתון משמש קודם כמכשיר ציבורי. בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה מאוד תפוצת "ידיעות אחרונות", בעוד שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.
גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות, נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מהמילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב.
הסברתים וקרדיטים בגלריית התמונות באתר. התצלומים באדיבות ארכיון מעריב
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה מעריב העיתון הנפוץ בישראל. קרליבך הצליח לרכז סביבו את מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לאזר, דוד גלעדי ואהרן אבן-חן. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. כך גם אהרן קלאוס, שכיהן כעורך החדשות של העיתון מ-1949 ועד 1961.
"מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.
בשנות ה-70 וה-80 ירדה קרנו של "מעריב". שלא כעיתון "הארץ", הוא לא הצליח לקנות לעצמו אחיזה חזקה בחוגי האליטות המשכילות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד" מדי. מתחרהו, "ידיעות אחרונות", שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. סיסמתו של "מעריב", "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות, גם לאחר שחדלה לשקף את המציאות.
שינוי התחולל במערכת העיתון לאחר כניסתו של רוברט מקסוול כמשקיע ב-1988. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, שרכש בתחילה רבע ממניות העיתון, ניסה להפיח רוח חדשה ב"מעריב". פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו לשימוש מכונות דפוס צבעוניות, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר. בתחילת שנות ה-90 הגדיל מקסוול את אחזקתו והפך לבעל המניות העיקרי בעיתון.
מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". בתחילת שנת 1992, קנתה את היומון משפחת נמרודי תמורת כ־15 מיליון דולר. עופר נמרודי, המו"ל החדש, תיאר את מצב עיתון באותה עת: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".
לעורך מונה אז דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע פרסום תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.
בינתיים הגיעה התחרות בין "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" לשיא. נחשפה פרשה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי למספר חודשי מאסר, וגם אנשים מ"ידיעות אחרונות" הורשעו בפלילים.
בשנות ה-90 החלה קבוצת "מעריב" להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך בכל הארץ. "מעריב" המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר – תהליך שעליו נמתחה ביקורת הן מתוך מערכת העיתון והן מבחוץ.
ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש בשם "nrg מעריב". בניגוד לאתר "מעריב" הקודם, nrg כלל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.
במאי 2010 נחתם הסכם למכירת 30% ממניות "מעריב החזקות" ממשפחת נמרודי לאיש העסקים זקי רכיב, מינויו של רכיב ליו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת. בדצמבר 2010 מינה רכיב את אבי משולם לתפקיד עורך העיתון. רכיב הצהיר מן היום הראשון כי בכוונתו לשים דגש על מהדורה דיגיטלית של העיתון, ומינויו של משולם, שלא היה לו ניסיון קודם בעיתונות מודפסת, נתפש כחלק מאסטרטגיה זו. אך במאי 2011, פחות משנה לאחר שהשלים את רכישת "מעריב", מכר רכיב את רוב אחזקותיו בעיתון, מבלי שיישם כלל את תכניותיו לדיגיטציה. ככל הנראה, המכירה נעשתה לאחר שהבין עד כמה מצבו הכלכלי של "מעריב" קשה.
ביוני 2011 רכשה חברת "דיסקונט השקעות" מקבוצת IDB שבשליטת איש העסקים נוחי דנקנר, כ-61% ממניות "מעריב החזקות" בהשקעה כוללת של 147 מיליון ש"ח. בבעלות עופר נמרודי נותרו 27% ממניות החברה. בחודש זה החל העיתון לשנות שוב את פניו: עיצוב סולידי הועדף על פני סגנון צעקני, טקסט על פני תצלומים ושחור-לבן על פני גופנים צבעוניים. "מעריב", שהיה מזוהה עם הסגנון שמאפיין את "ידיעות אחרונות", הלך ונעשה דומה בעיצובו ל"הארץ". בנוסף, חודשו מוספי התרבות והכלכלה היומיים של העיתון שקודם לכן צומצמו עד לכדי סגירה, מונו להם עורכים חדשים, ובחודש אוגוסט הוחלף גם עורך העיתון. מינויו של ניר חפץ במקום אבי משולם, שכיהן בעברו כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים (בהם נוחי דנקנר), העלה חשש לניגודי עניינים אפשריים בקרב בעלי המניות והעובדים ב"מעריב". נטען כי חפץ יתקשה להתנהל כעורך מקצועי ובלתי תלוי בעת סיקור עניינים שונים הנוגעים למקורביו.
כחלק מהניסיון ליצור תדמית חדשה לעיתון הוא עבר בתקופה זו שינוי: העמוד הראשי התמלא טקסט בדמות פתיחי כתבות ומאמרי דעה, והעיתון החל ללבוש ארשת יותר רצינית מבעבר. מאמרי הפובליציסטיקה החלו מוצאים את מקומם בעמוד הראשי גם בימים ללא אירועים מיוחדים, ועמודי הדעות נדדו מ"המגזין" לתוך דפי הכותרת.
ביולי 2012 הודיע העיתון על קיצוצים חדים נוספים, לרבות צמצום מסיבי של המהדורה המודפסת והתרכזות במהדורה הדיגיטלית של העיתון. בנוסף למהדורה הדיגיטלית, נפתחה גם המהדורה המודפסת של העיתון, בימי א'-ה', לקריאה בחינם לכל הגולשים באתר האינטרנט "nrg מעריב". בדו"חות הכספיים של "מעריב החזקות" לרבעון השני של 2012 נרשם הפסד של 244 מיליון ש"ח, רובו עקב הפחתה חד-פעמית בערך הנכסים של העיתון.
באוקטובר 2013 פינה העיתון את "בית מעריב" שברחוב קרליבך. מרבית עובדי העיתון הועברו לירושלים, בסמוך למערכת "מקור ראשון", וחלק קטן נותר במגדל רובינשטיין, השוכן אף הוא בצומת "מעריב". בית מעריב נהרס בדצמבר 2019, ותחתיו הוקם מגדל בן 55 קומות.
בנובמבר 2013 החל מעריב להפיץ מהדורה ערב חינמית (חינמון) שמחולקת בתחנות רכבת ובצמתים מרכזיים, בנוסף למהדורת הבוקר הרגילה. בשנים האלה עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.
ב-6 באפריל 2014 אישר בית המשפט המחוזי בירושלים את מכירת "מעריב" לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבבעלות אלי עזור תמורת 4 מיליון ש"ח. ימים אחדים קודם לכן אישר בית המשפט את מכירת אתר האינטרנט "nrg מעריב" לעיתון "ישראל היום" כך שלמעשה הופרדו העיתון והאתר שעבדו יחד עד אז. שתי העסקאות קיבלו את האישור של הממונה על ההגבלים העסקיים. העיתון קיבל שם חדש, "מעריב השבוע" וגרסה חינמית מקוצרת בשם "מעריב הבוקר, והעיתון בימי שישי נקראת "מעריב סופהשבוע" והיא למעשה איחוד של "מעריב" והשבועון "סופהשבוע" של קבוצת "ג'רוזלם פוסט". אתר מעריב החדש נקרא מעריב אונליין. עורכי העיתון היום הם דורון כהן וגולן בר יוסף.
מבחר שערי העיתון. התצלומים באדיבות ארכיון מעריב
ארכיון העיתון
ארכיון מעריב נוסד יחד עם העיתון בשנת 1948 ומלווה אותו לאורך כל ההיסטוריה עד ימים אלו.
בעברו הכיל הארכיון מעטפות וקלסרים של קטעי עיתונות על מגוון נושאים ואישים ששימשו חוקרים ותחקירנים רבים.
התמורות החברתיות, הקידמה הטכנולוגית, ובעיקר התפתחות האינטרנט השפיעו גם על הארכיון בכל הבטיו.
הארכיון יושב היום בתל אביב ברחוב האחים מסלאויטה 15. הוא כולל צוות מצומצם שכולל מנהל (נמרוד צ'פני) ושני עובדים. כולם ביחד עושים את עבודת האירכוב של התצלומים הפיזיים ושל העיתון הדיגיטלי על בסיס יומי.
הארכיון מכיל היום אוסף גדול של תצלומים, החל משנת 1948 ועד היום, השמורים הן בשיטה הידנית (במעטפות) והן בשיטה הדיגיטאלית (בארכיון הממוחשב של העיתון). חומרים אלה נגישים רק בארכיון מעריב ולא ברשת.
בנוסף מחזיק הארכיון את כל הכרכים של עיתון מעריב החל משנת 1948 ועד שנת 2003 .
את חומרי הארכיון ניתן לחלק לשלוש תקופות:
- מ- 15.2.1948 ועד אפריל 1992 - החומר נגיש לציבור באתר עיתונות יהודית היסטורית (פרויקט משותף של מעריב והספרייה הלאומית). הערה: "מעריב" הוא העיתון הראשון בישראל, שעדיין חיי ונושם, שאישר בשנת 2003 לספרייה הלאומית לצרפו למיזם עיתונות יהודית היסטורית ובכך להנגיש אותו לציבור הרחב.
- מחודש מאי 1992 ועד לחודש יוני 2003 החומרים נגישים רק בכרכי העיתון בארכיון מעריב.
- מחודש יולי 2003 ועד היום הארכיון הכתבות הוא דיגיטאלי ונגיש רק בתוך ארכיון מעריב.
בארכיון משתמשים מלבד העיתונאים, מדענים, תחקירנים, אוצרי תערוכות ,סטודנטים, תלמידים ועוד.
כיום צוות הארכיון מצומצם ולכן פניות מתקבלות רק באמצעותכתובת הדוא"ל של הארכיון.
בחלק מהמקרים ניתן גם להגיע לארכיון בתאום מראש. כל השירות כרוך בתשלום.
התצלומים באדיבות ארכיון מעריב.
מקורות
אתר האינטרנט הרשמי של מעריב.
מעריב, ויקיפדיה.
מעריב באתר הספרייה הלאומית
גליונות סרוקים של "מעריב" באתר עיתונות יהודית היסטורית, שנים זמינות 1948 עד סוף 1974, 1976 עד 1991. חסרים גיליונות רבים בשנות ה-'70 וה-'80.
מעריב, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
ליימן-וילציג שמואל. 1999. המטוטלת, המדרון והמו"לכות: "ידיעות אחרונות" מול "מעריב" עבר, הווה, עתיד, קשר 25, מאי .
רוזנפלד שלום. 2001. "פרקי קרליבך והקמת 'מעריב'", קשר 30, סתיו, 99-93
בן נון שגיא. 20.3.2014. טראגי? לא נכחיש זאת: חייו ומותו של "תרבות מעריב", וואלה!
בלובשטיין־נבו עמוס ולימור יחיאל. 2018. 'הרומנים הפוליטיים' של ידיעות אחרונות ומעריב בעשור הראשון למדינה, עיונים 30.
כספי דן ולימור יחיאל. 1992. המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, עם עובד.