בית הבראה לצעצועים

לגלריית התמונות באתר (התמונות בתערוכה צולמו על ידי שי בן אפרים, חגי מרום וחיים ברבלט)

שוק העתיקות בדיזינגוף

בני ירוחם נולד (1961) וגדל בבאר שבע. אחרי הצבא עבד כקבלן שיפוצים ואז הכיר את אשתו לעתיד, ג'ניס. היא הגיעה לישראל מסקוטלנד להתנדב בבית חולים אלי"ן - מרכז לאבחון ולשיקום ילדים ונוער הסובלים ממוגבלויות גופניות מולדות ונרכשות. יד הגורל זימנה לה מפגש עם בני שעבד באותה עת במקום בפרויקט שיפוץ. בראיון לעיתון ישראל היום, הוא סיפר: "הכרתי אותה כשהיא היתה שבוע בארץ, ואחרי שנה יחד היא חזרה לסקוטלנד ואני נסעתי איתה. טיילנו כמה שבועות באירופה, נפרדנו בבריסל והיא חזרה לסקוטלנד ואני נסעתי לעבוד בניו יורק. אחרי חצי שנה היא הצטרפה אלי, למדה אמנות ועיצוב אופנה ועבדה כמזכירה רפואית, ואני עבדתי עם אדריכלים ועשיתי שיפוצים קטנים. גרנו במנהטן בתחילת שנות התשעים, וממש חיינו את ניו יורק. היינו בהמון מועדונים, צרכנו המון אמנות שהיא תחביב ועיסוק עבור שנינו, והתאהבנו בשוקי הפשפשים. אחרי שלוש שנים חזרנו לארץ, נעמי נולדה ב־1995, ואחריה עדן ונדב, באותו יום בהפרש של שנתיים." (יניב, 2016).

ביום העצמאות של שנת 1999 צץ במוחו של בני הרעיון להקים שוק עתיקות במושב משמר השבעה שבו מתגוררת אחותו. היריד הזה משך לא פחות מ־20 אלף מבקרים ומטבע הדברים נוצר ביקוש לאירוע המשך. בדרך מקרה נודע לבני באותה עת שעיריית תל אביב מחפשת מיזם שיחייה את כיכר דיזנגוף. הוא ניגש לברר ולהפתעתו קיבל אישור להפעיל את שוק העתיקות בדיזינגוף למשך שלושה חודשים. השוק נפתח ב-2000 והפך תוך זמן קצר למוסד תל אביב פופולרי, שנמצא על מפת התיירות המקומית. בני מצא את פרנסתו מהשכרת דוכנים לאספנים וסוחרים.

לאחרונה עבר השוק מדיזינגוף לכיכר גבעון - בין רחוב החשמונאים לרחוב הארבעה.

אוסף הצעצועים

באופן חריג, את האהבה שלו לצעצועים גילה בני דווקא בגיל מבוגר. הוא מעיד על עצמו כמי שאין לו צעצוע אהוב שהוא זוכר או שומר מילדותו, אולם מתקופת הילדות כמכלול יש לו דווקא זכרונות עזים. כמו אספנים רבים אחרים, קל וחומר אספני צעצועים, הוא נשאר ילד בנשמתו, שחי את העבר באופן מוחשי. הוא מגדיר את עצמו "כטיפוס רומנטי, אדם עם רגש וחמלה".

"הכל התחיל בשעת בין ערביים של יום חורפי בשנת 1995", מספר בני. "הייתי בדרכי לביתי ביפו, כשלפתע צד את עיני ליצן צעצוע עשוי פח, עם קפיץ נמתח בגבו, שהיה מוטל על הרצפה בשוק הפשפשים. התאהבתי בו מייד, ואני זוכר שממש שאלתי אותו 'מי זרק אותך?'. לא הבנתי איך אפשר לזרוק חפץ יפה כל כך. לקחתי את הליצן, ניקיתי ותיקנתי אותו, ובעצם 'הבראתי' אותו. עד היום הוא אצלי, והוא יודע לצעוד, לקפוץ, ואפילו לעשות סלטות. זה צעצוע איכותי מאוד, משנות הארבעים בערך, והוא עובד היום כמו חדש. הרבה אנשים שראו אותו אמרו לי שהיה להם בדיוק כזה, אז אני יודע שהוא היה צעצוע פופולרי. מאותו יום התחלתי, ביחד עם אשתי ג'ניס, לאסוף צעצועים. בהתחלה התרכזתי בצעצועי פח, ולאחר מכן בצעצועים ובמשחקי ילדות מכל הסוגים" (יניב, 2016).

כמו רוב האוספים המקצועיים, גם אוסף הצעצועים של בני וג'ניס צמח עקב בצד אגודל. חלק מהפריטים לוקטו בכל מיני מקומות (פחי אשפה, עזבונות וכו') וחלק נקנו בשווקים ובמכירות חצר בארץ ובעולם וכמובן גם באמצעות פלטפורמות החליפין האינטרנטיות. בני משפחה וחברים בינו את השיגעון הפרטי שלו, נתנו כתף ודאגו לצ'פר אותו מדי פעם בצעצועים וחפצי ילדות אחרים שנקנו בטיוליהם בארץ ובחו"ל. עם השנים יצא שמו של בני למרחוק ואנשים טובים החלו לתרום לו פריטים ואפילו אוספים שלמים. האוסף גדל לעשרות אלפי פריטים, שמתעדים בעקיפין ובמישרין את ההיסטוריה של הצעצועים והמשחקים (לצד פריטי ילדות ישראלים אחרים) - החל משנות השלושים ועד שנות השמונים לערך.

"היתה, למשל, גננת מהוד השרון שסגרה את הגן שלה אחרי 30 שנות עבודה ונתנה לי את כל הדברים שצברה במשך השנים. היו לה שם משחקי קופסה ישנים, פוסטרים מיוחדים שהמדינה או קק"ל הוציאו לחגים ועוד פריטים נדירים. היתה מישהי אחרת שאספה בובות עמים, והיו לה עשרות בובות בד מהמון מדינות, שכל אחת מהן לבושה בבגדים המסורתיים של אותה מדינה. אחיה היה טייס שנהרג במלחמת יום הכיפורים, והיא שמה את האוסף אצלנו למשמרת לזכרו. [... ] מישהו אחר נתן לי אוסף של נעלי בובות מסוגים שונים. היו לו נעליים עדינות וקטנות מקרמיקה ומפורצלן, נעלי כדורגל קטנות ומגפיים של חיילי צעצוע"(יניב, 2016).

בדומה לרוב אוספי הילדות בישראל, גם האוסף של בני וג'ניס כולל פריטים רבים הקשורים לעולם החינוך הציוני: מפות ישנות של המדינה, כרזות מיוחדות לחגים, 'שנות טובות', עלים מיובשים מכל סוגי העצים והפרחים, דגמים ללימוד מקצועות מדעיים, עטים, מחברות, ספרים ועוד. מבחינה זו הוא אוצר היסטוריוגרפי של ממש.

"עד שלא יהיה לי מקום מסודר ואארגן את כל הפריטים, אין מה לדבר על מכירה. הציעו לי הצעות מטורפות על פריטים, מישהו כתב בספר האורחים בבית ההבראה 'אני אשלם כל סכום עבור האוסף, צור איתי קשר'. ראיתי את זה רק אחרי כמה חודשים, וכמובן שלא יצרתי קשר. רוב האנשים מקבלים בהבנה את זה שאני לא מוכר, אבל חלק מחפשים את השטיק או שואלים 'אז מה הקטע?', וזהו בדיוק, שאין שום 'קטע'. אני אומר להם שההנאה שלהם היא ההנאה שלי, והם אומרים 'אתה לא נורמלי, נכון?'. זה באמת בא ממקום נקי לגמרי [...] הכסף הוא ממש לא הקטע. הרבה אנשים פגשתי בדרך, רבים מהם התבגרו ואפילו הזדקנו, אבל כולם נושאים עדיין בליבם את הקולות, הריחות והצבעים של ילדותם. כשהורים או סבים באים עם הילדים והנכדים שלהם ונתקלים בצעצוע שהיה להם בילדות, אז קורה הקסם. כל המסיכות והמגננות נופלות ואתה ממש יכול לראות את החזרה שלהם לילדות ואת החיבור המיוחד, אולי אפילו החד־פעמי, שקורה להם עם הילדים. אגב, זו הסיבה העיקרית שבגללה פתחתי את בית ההבראה. ההנאה שיש לי מלראות את התגובות של האנשים שמגיעים היא משהו שאי אפשר לכמת אותו בכסף. היא שווה זהב" (יניב, 2016).

האוסף כולל כמובן גם פריטים אזוטריים ונדירים, שמשקפים עולם של תפישות ומושגים תמימים שנעלמו בתוך אוקינוס הציניות והמסחריות שמסביב. כך למשל, לוח מחובר לעץ שעליו מפת ישראל שאחרי מלחמת ששת הימים, שבתחתיתו רשימת יישובים שכל אחד מהם מחובר לכבל שבקצהו אלקטרודה. כשמחברים את האלקטרודה היוצאת משם היישוב למקומו הנכון במפה, נדלקת נורה ירוקה. לוח כזה, מספר בני, היה גם בכיתה שבה למד, וכמעט בכל כיתת בית ספר בשנים שאחרי 1967.

המוזיאון בנמל יפו

הרעיון להקים מוזיאון לצעצועים נולד באחד הביקורים של בני אצל משפחתה של ג'ניס בסקוטלד. "הוקסמתי", הוא מספר בראיון "ומיד כשיצאנו מהמקום אמרתי לאשתי שאני מתכוון להקים מוזיאון לצעצועים. המטרה הייתה להשיל קליפות מהאנשים המבוגרים, כדי שיפגשו את הילדות שלהם עם הילדים שלהם, שיחזרו ויחוו את החוויות של פעם דרך המפגש עם הצעצועים. היה לי חשוב לשמר את המסורת והתרבות של הצעצועים שמזכירים את הילדות הארץ ישראלית, כמו קלמרים וקופות חיסכון" (Mynet). אגב, מוזיאון גדול וידוע של ילדות פועל גם באדינבורו שבסקוטלנד.

החזון הוגשם ב-2012 כאשר בני וג'ניס התמקו עם חלק מאוסף הצעצועים שלהם בפינה קטנה ואינטימית בתוך האנגר מספר 2 בנמל יפו - מקום שיועד על ידי העירייה למטרות אמנות (ההאנגר הוקם במקור בשנות ה-30 על ידי הבריטים, ושימש לאחסון התוצרת הנכנסת לנמל והתוצרת היוצאת ממנו). על רקע רצפת הבטון והקירות העשויים לבנים, סידרו בני וג'ינס את אוסף הצעצועים המרשים שלהם בוויטרינות, על גבי יחידות מדפים עומדות, על גבי מדפים תלויים ובתוך צנצנות גדולות. חלק אחר של הצעצועים מוקם על הרצפה. הכל אורגן על פי נושאים או סוגים. במרכז החלל נפרשו שטיחים שנועדו לאפשר לילדים לשבת, לצפות בסרטי שמונה מ"מ ישנים שמוקרנים על גבי מסך ולהשתתף בסדנאות יצירה שהתקיימו במקום. הפינה הפכה עד מהרה לאתר עלייה לרגל לישראלים שמתגעגעים לימי ילדותם.

"לכל צעצוע אצלי יש סיפור, וכל אחד שרואה את האוסף שלי מתחבר לצעצוע אחר. היה כאן מישהו שראה הגה מפלסטיק עם צופר וממש התלהב. סיפר שהיה לו בדיוק כזה, וכשנסע עם אבא שלו באוטו הוא היה עושה את עצמו כאילו הוא נוהג, וצופר, כמובן. יום אחד הגיעה לפה מישהי, ראתה בובה של ילדה - והתחילה לבכות. היא אמרה שכשהילדה שלה היתה קטנה היא ניקתה את הבית וזרקה בטעות בובה בדיוק כזו, והילדה לא סלחה לה עד היום. נתתי לה את הבובה במתנה. היום אני כבר רווי בפריטים, אבל בכל זאת אני רואה מדי פעם משהו שאין לי" (יניב, 2016).

בעידן שבו ילדים מוצפים בצעצועים מגיל אפס (כולל כמובן צעצועים אלקטרונים) אין באמת צורך בשיפוצם. למעשה, המוזיאון זכה לכינוי המדליק "בית הבראה לצעצועים" בשל העובדה שבני מתקן ומשפץ צעצועים שבורים שנוספים

לאוסף שלו. הוא גם בונה בעצמו צעצועים מקוריים ממגוון חומרים או גרוטאות שהוא מוצא.

"עודני ילד"

חגי מרום הוא צלם, מעצב גרפי ובעליה של הוצאת הספרים "מרום תרבות ישראלית" (הוקמה ב-2011) המתמחה בהוצאת אלבומים הקשורים לעולם האספנות והויטנג' הישראלי. החיבור בינו לבין בני ירוחם החל כאשר מרום הגיע למחסן של בני דרך חבר כדי לשאול אקדחי צעצוע לספר שעליו עבד באותה עת. "פשוט התאהבתי במקום" הוא סיפר. "באיזשהו שלב בני אמר לי 'יש לך מנדט לעשות מה שאתה רוצה'. כשאומרים לך כזה דבר, זה הרי הכי קשה... היו שם כל כך הרבה צעצועים, צילמתי אולי 700." כך נולד הספר "עודני ילד" שמתעד בצילומים מרהיבים את הצעצועים שבאוסף. המימון הושג באמצעות גיוס המונים מוצלח באתר "הדסטארט". הספר, שהעבודה עליו ערכה שנתיים וחצי, חולק ל-22 פרקים: בגן החיות, צעצועי פלסטיק, הנה באה הרכבת, במערב פרוע, משחקי שכונה, כולנו חיילים, בים ובבריכה, ועוד.

בהמשך עלה הרעיון לשלב בכל פרק שיר ילדים שיתאים לנושא. גולת הכותרת של הפרויקט היתה הפקה מוזיקלית בהובלת ספי ציזלינג מלהקת האחים רמירז, שבה בוצעו השירים (שיר לכל פרק) על ידי מוזיקאים צעירים מסצנת מוזיקת האינדי התל אביבית: להקת "ג'ין בורדו", "רבע לאפריקה", "האחים רמירז", אלון עדר ועוד. הם יצרו עיבודים מקוריים לשירי הילדות וההקלטות לוו בצילומי וידאו שנערכו במוזיאון הצעצועים שבנמל.

התערוכה הנודדת

המוזיאון ביפו נסגר ב-2018 ורוב הפריטים אוחסנו במושב משמר השבעה. אבל כבר ב-2016 סומן לבני וג'ניס הכיוון הכללי החדש של "בית ההבראה לצעצועים". זאת, כאשר הגלריה העירונית בבית יד לבנים ברעננה הפיקה תערוכה שכותרתה "צעצועי הפח הקסומים מאוסף בני וג'ניס ירוחם" (את התערוכה אצרה אורנה פיכמן, אוצרת עיריית רעננה).

מאז ועד היום (למעט בסגרי הקורונה) נודד "בית ההבראה לצעצועים" ברחבי הארץ - עפולה, ירושלים, גן העיר בתל אביב, מוזיאון יפו העתיקה ועוד (הם מקווים להגיע לכל מקום אפשרי).

החזון של בני וג'ניס הוא להקים מוזיאון קבוע לצעצועים, שבו ילדים ומבוגרים כאחד יוכלו לראות אותם, לשחק איתם וליהנות מהם - מוזיאון עם פעילויות מגוונת לילדים, הופעות והרצאות. "אנו מאמינים כי צעצועים יוצרים מכנה משותף לקהלים רבים ומקשרים בין כמה דורות. ילדים משחקים בהם, הורים נזכרים בהם וסבים מדמיינים את בניהם ובנותיהם שוב כילדים. הצבע, המוחשי והמופשט של צעצועים, יוצר זכרונות נעימים ומעניק את היכולת לחוות שוב רגשות, מגע ומראות שלא הצלחנו לשחזר זמן רב. אני חולם על מקום בו דורות רבים יוכלו למצוא מכנה משותף. דורות של צעצועים, ודורות של בני אדם. אני חולם על מקום בו באמצעות יצירה נוכל להחזיר לחיים צעצועים רבים ואיתם גם רגשות וזכרונות שעיצבו את חיינו."

מקורות

פלג יריב. 24.6.2016. צעצוע של סיפור, ישראל היום. מנהל האתר. 6.10.2017. נעים להכיר: מיני־מוזיאונים קטנים ומטריפים באזור שלנו, Mynet.