המרכז למורשת עממית, כפר שעב

לגלריית התמונות באתר


המורשת הפלסטינית התרבותית במדינת ישראל


במאמרם "ההיסטוריה שלנו: יוזמות של הציבור הפלסטיני בישראל לתיעוד, לשימור, ולהנחלה של שורשיו ההיסטוריים ומורשתו התרבותית" כותבים קוסאי חאג' יחיא ובועז לב טוב:

"את תהליכי המחקר, התיעוד, השימור וההנחלה של ההיסטוריה הלאומית הפלסטינית הובילו מאמצע שנות השישים מוסדות מחקריים ותרבותיים, שהוקמו ביוזמת 'הארגון לשחרור פלסטין', בתמיכתו או לצדו; העיקרי שבהם הוא מרכז המחקרים הפלסטיניים (ה-IPS - Institute for Palestine Studies בלבנון). משנות השבעים הצטרפו למאמצים אלו חוקרים פלסטינים בולטים, בעיקר מאוניברסיטאות בארצות הברית, אירופה והגדה המערבית, כמו ד"ר עבד לעזיז אבו-הדבא וד"ר עבד אללטיף אלברגות'י. בתקופה זו הצטרפו להובלת הפעילויות הללו ארגונים בולטים כמו 'הוועדה למחקרים חברתיים והמורשת העממית הפלסטינית', בחסותה של 'העמותה להחייאת המשפחה' (ג'מעיית אנעאש אלאוסרה) בעיר אל בירה, וכן מרכזי מחקר נוספים של המורשת והתרבות הפלסטינית, שהוקמו באוניברסיטאות ומכללות בגדה המערבית. מ-1967 נפתחו גם לאוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל אפיקי קשר לשדה זה של הפעילויות המחקריות והתרבותיות הפלסטיניות המרכזיות, ובעיקר משנות השמונים נזקפת בו תרומה חשובה גם לחוקרים פלסטינים מישראל. חוקרים אלה למדו באוניברסיטאות בארץ ובעולם; חלקם הגדול מצא את ביתו האקדמי באוניברסיטאות הפלסטיניות בגדה המערבית: ביר-זית, אל נג'אח ובית לחם, וחלק קטן באוניברסיטאות והמכללות הישראליות. עמם נמנים, בין השאר, ד"ר מנעם חדאד, אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אודות 'פקיעין במראה של המורשת העממית' וכן את ספרו על אודות 'המורשת הפלסטינית בין ההשמדה להחייאה'; ד"ר שוכרי עראף, אשר כתב שני ספרים על המורשת הפלסטינית, האחד על 'האדמה, המאמץ והאדם', והשני – 'הכפר הערבי הפלסטיני', והחוקר הבולט של המורשת הערבית הפלסטיניחת, ד"ר שריף כנאענה, שפרסם מחקרים וספרים רבים בנושא זה, ואחד מספריו 'לימודים אודות המורשת העממית והזהות הפלסטינית', הפך להיות המקור הבסיסי המקובל ביותר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בנוגע למורשתו הפרטיקולרית. נוסף על כך ראוי להצביע גם על שורה של משוררים וסופרים פלסטינים בישראל אשר תרמו ביצירותיהם ובפעילותם הציבורית לשימורה והנחלתה של המורשת התרבותית הפלסטינית, ביניהם: חבר הכנסת לשעבר וראש עיריית נצרת המשורר תופיק זיאד, הסופר והמנהיג הפוליטי אמיל חביבי, הסופר והחוקר אמיל תומא, המשורר ראשד חסין, המשורר סעוד אלאסדי, החוקר והסופר ג'מיל ערפאת, המשורר סמיח אלקאסם והסופר סלמאן נאטור. פעילותם היצירתית והפובלציסטית של אנשי רוח אלו התמקדה בהחייאת מרכיבים מרכזיים של המורשת התרבותית העממית ושל הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הפלסטיניים" ( חאג' יחיא ולב טוב, 2015, 74-76).

המורשת התרבותית הפלסטינית לא נלמדה עד היום באופן פורמלי ומסודר הן בבתי הספר היהודים והן בבתי הספר הערביים ממכלול סיבות: א. הרגישות הפוליטית של הנושא (בעיקר החשש מפני פוליטיזציה של לימודי ההיסטוריה) והמחלוקת העזה בין הצד היהודי לצד הערבי על עובדות היסוד ההיסטוריות. ב. הדגש היהודי והציוני שניתן בישראל (הקוריקולום שמכתיבים האקדמיה ומשרד החינוך) בלימודי ההיסטוריה (אגב, גם המרכיב העולמי נדחק לפינה בשל האוריינטציה האתנוצנטרית הטבעית שמאפיינת את מדינת ישראל). ג. המעמד השולי שניתן להיסטוריה תרבותית (קל וחומר היסטוריה של תרבות מוחשית) במחקר ובלימוד בעולם כולו. ד. ההזנחה שקיימת ברשויות המקומיות הערביות בכל הקשור לשימור, תיעוד והנגשה של מורשת ערבית ומורשת בכלל (מעט תקציבים ותמיכות). רובן המכריע לא מקדישות משאבים לנושא, אינן תומכות ביוזמות מבורכות של תושבים מקומיים ולעתים אף מטרפדות אותן (מסיבות פוליטיות ואחרות). ה. באופן כללי לא קיימת בתרבות הערבית תודעה מפותחת של שימור ותיעוד (ראו למשל, מיעוט ארכיונים מקומיים) למעט זו הקשורה להיבט הפוליטי ולתחושת הקורבן ההיסטורית ("תודעת הנכבה)"


עם זאת, לאחרונה מסתמן מפנה ביחסה של החברה הפלסטינית-ערבית בישראל לנושא שימור והנגשה של מורשת תרבותית פלסטינית, ממספר סיבות: א. החברה הישראלית עוברת תהליכי דמוקרטיזציה ופלורליזציה מואצים שדוחפים את כל המיעוטים המודרים להיות יותר אסרטיביים ואקטיביים בתביעה לשוויון, חירות ועצמאות תרבותית ובמימושה. ב. החברה הערבית בישראל חווה תהליכי מוביליות מואצים. העלייה המתמדת ברמת ההשכלה וברמת החיים מביאה לעליה ביוזמות מקומיות מגוונות, כגון: הפקת פסטיבלים, תערוכות וימי מורשת בבתי הספר ובמסגרות הקהילתיות המקומיות, הקמת מרכזי תרבות ומורשת ואף מוזיאונים מקומיים-פרטיים (על כך בהרחבה בהמשך).

מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים בתרבות הפלסטינית

ב-2016 התפרסמה באתר Ynet כתבה שסקרה את היוזמות הספורות ביהודה, שומרון וחבל עזה המיועדות לטפח (בעיקר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית המקומית) את תודעת המורשת והזהות הפלסטינית (לוי, 2016). ברמאללה זכה מחמוד דרוויש, המשורר הפלסטיני הלאומי, למוזיאון שקרוי על שמו. בבית לחם הוקם ביוזמה מקומית "מרכז המורשת הפלסטינית" (Palestinian-Heritage-Center-Bethlehem) בהנהלת מהא אל-סאקא. מוצגים בו בעיקר לבוש נשים פלסטיני מסורתי. ביריחו, בתוך אתר ארכיאולוגי הוקם מוזיאון מוזר בשם "מוזיאון סרגיי". מי שנכנס בשערי המוזיאון יכול לחוש מייד כאילו הגיע לרוסיה בשל המבנה שמארח את המוזיאון והמוצגים העשירים בתוכו". סיפורו של המוסד הזה מופיע בכתבה שפורסמה באתר NEWS! חדשות המחלקה הראשונה:

"המתחם הידוע כ"חצר סרגיי" הוא חלק מקומפלקס של מבנים שנבנו בסוף המאה ה-19 בידי הדוכס סרגיי, וידועים בשמם הכולל כ"מגרש הרוסים" (הערה: כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר, סגנון הקרוב לאדריכלות הנאו-קלאסית, בתוספת השפעות מהאדריכלות האסלאמית והמקומית. מאפיינים את מרבית המבנים סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים, חלקם מקושתים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים משופע. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו). הרוסים שואפים כבר שנים ארוכות לקבל בחזרה את הרכוש הרוסי בארץ הקודש, והם השקיעו בכך מאמצים מיוחדים. במהלך ביקורו של הנשיא פוטין בישראל ב-2005 הבטיח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להשיב את המתחם לידיהם. בשעתו חזר על ההבטחה ראש הממשלה אהוד אולמרט. לבעלות על הנכסים ההיסטוריים בירושלים יש חשיבות רבה במסגרת מדיניות החוץ הרוסית החדשה, השואפת למקם את רוסיה לא רק כמעצמה אזורית אלא כמעצמת-על. בשנים האחרונות פועלים הרוסים בנחישות לקבל לידיהם מבנים היסטוריים נוספים ביהודה ושומרון, ולאחרונה אף קיבלו שטחים יקרים במיוחד בבית-לחם וביריחו. על אחד השטחים ביריחו נבנה מוזיאון בסגנון ביזנטי, שנחנך במהלך ביקורו של נשיא רוסיה מדבדב ב-2011. [..].] ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי בירושלים באופן מיידי לרשות הרוסים נועדה לא רק למנוע מבוכה, אלא גם - ובעיקר - להביא לביטול מכירת טילי השיוט המתקדמים לסוריה. ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי נועדה לא רק למנוע מבוכה אלא גם למנוע תגובת "דווקא" מדינית. טילי היחונט הם טילים נגד ספינות שאפשר לשגרם מספינות, ממטוסים, מהיבשה ואפילו מצוללות" (אברהם-איתן).

במאי 2016 נחנך בביר זית (צפונית לרמאללה) "מוזיאון פלסטין (المتحف الفلسطيني). את השטח לבניין תרמה אוניברסיטת ביר זית הסמוכה. הרעיון למוזיאון עלה ב-1998, תחילה המטרה הייתה להקים מוזיאון העוסק בזיכרון האירועים המכונים בפני הפלסטינים הנכבה, לקראת ציון שנתם ה-50. בהמשך התפתח הרעיון למוזיאון העוסק בהיסטוריה ובתרבות הפלסטינית על כל פניה ב-200 השנים האחרונות. העבודה על המוזיאון החלה בשנת 2010 ואבן הפינה למוזיאון הונחה ב-11 באפריל 2013. חשוב להדגיש שהמוזיאון אינו נתמך על ידי גופים רשמיים של הרשות הפלסטינית אלא מהווה פרויקט הדגל של עמותת Taawon – מלכ"ר פלסטיני עצמאי לפיתוח ולסיוע הומניטארי לפלסטינים בגדה המערבית, ירושלים, רצועת עזה, אזורי 1948 והיישובים הפלסטיניים בלבנון. הכסף להקמת המוזיאון גויס על ידי העמותה אשר קיבלה תרומות מפלסטינים וערבים מרחבי העולם. במאי 2015 הצטרף המוזיאון באופן רשמי למועצה הבינלאומית למוזיאונים.


כ-40 מיליון דולר הושקעו בבניית השלב הראשון של המוזיאון והתערוכה. מבנה המוזיאון עוצב על ידי משרד הארכיטקטים האירי Heneghan Peng, והוא עוצב בהשראת הטרסות, המדרגות החקלאיות, המאפיינות את הסביבה ההיסטורית המקומית. המבנה עוצב כך שיאזכר את הטופוגרפיה ההררית של האזור, בצורה של שלושה משולשים נמוכים עם חלונות זכוכית גדולים, הנתמכים על ידי קונסטרוקציית מתכת שחורה עם הצללות ומחופים באבן בגוון חום בהיר. זהו הבניין הראשון ברשות הפלסטינית שקיבל תקן של בנייה ירוקה, מה שהופך אותו למודל לקיימות סביבתית בפלסטין.


גודלו של המוזיאון מתוכנן להיות כ-160 דונם, והוא נבנה בשני שלבים: בשלב הראשון, שהסתיים ב-2016, נבנו 3500 מ"ר, עם אולמות תצוגה, אולם פתוח, קפיטריה פנימית וחיצונית, כיתות, מחסנים ומשרדים לצוותי ציבור ומתקנים ציבוריים. לשלב השני, שבנייתו צפויה להסתיים בשנת 2026, מתוכנן שטח של 6,500 מ"ר שיכיל אולמות תצוגה גדולים יותר, תיאטרון פנימי, כיתות נוספות וספרייה.


גינות המוזיאון, הבנויות כטראסות, עוצבו על ידי אדריכלית הנוף הירדנית לארה זוריקאת, וכוללות צמחייה אופיינית לארץ: הן הפלורה הילידית והן צמחים שהגיעו ונטמעו בנוף המקומי כגון עצי זית, צמחי תבלין שונים ועד לעצי פרי.

יושב ראש הוועד של המוזיאון הוא עומאר אל-קטן, איש קולנוע ממוצא פלסטיני המתגורר בבריטניה. מנהל המוזיאון והאוצר הראשי הראשון שלו היה ג'ק פרסקיאן (Jack Persekian), שהוחלף על ידי מחמוד הווארי. מ-2018 מנהלת את המוזיאון ד"ר עדילה לעאידי-הניה.


עם זאת, למעט תערוכת לוויין בשם "קצות החוטים: הרקמה הפלסטינית בהקשר הפוליטי שלה" (נפתחה ב-2016) ותערוכה של 48 אמנים פלסטינים בשם "ירושלים חיה" (Tahya Al Quds),(נפתחה 2017) המוזיאון לא הצליח עד כה לגבש אוסף היסטורי ואתנוגרפי של מוצגים (ליטמן 2016).


בהעדר אוסף כזה עוסק צוות המוזיאון בגיבוש אוסף וירטואלי וארכיון מקוון. מה שהחל ב-2014 כפרויקט קטן בשם "אלבום משפחתי" ובמסגרתו הוזמנו אנשים להעביר למוזיאון תמונות משפחתיות שנסרקו וקוטלגו, התפתח לקונספט גדול יותר של בניית ארכיון דיגיטלי חופשי, שיאפשר לאנשים להעלות אליו תמונות, כולל קטעי וידאו ביתיים, פוסטרים ועוד כדרך לשימור ההיסטוריה והמורשת הפלסטינית (מצוטט מתוך "מוזיאון פלסטין", ויקיפדיה).


מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים במגזר הערבי בישראל

במאמר שהתפרסם ב-2011 כותב עודד שי:

"בישראל פועלים מעל 200 מוזיאונים, שאף לא אחד מהם קם ביוזמת המדינה. כולם קמו ביוזמת קבוצות חברתיות ומאוחר יותר גם ביוזמת אנשים פרטיים. בראשית המוזיאונים ביישוב היהודי בארץ פעלו בחדשנות רעיונית מבחינה מקצועית. הרעיון שעמד מאחורי החפץ היה חשוב ממנו. הם ראו חשיבות בהנחלת הרעיון הציוני מאשר תיעוד העבר. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 היו בו תזוזות ראשוניות. היה רצון של כל יישוב, עדה וקבוצה לבטא את עצמה, וחלק מביטוי זה היה הרצון להקים מוזיאון ולקיים פעילות. הממסד בישראל עודד פעילות בעיקר בשני מקומות: הקמת מוזיאון מרכזי למגזר הערבי בעכו והקמת מוזיאון בנצרת, שאמור היה לקום בחגיגות שנת 2000 . בשני המקומות נבחרו בניינים לשימור, הוכשרו אנשי מקצוע וניתן תקציב ראשוני לתכנון בכמה ערים ועיירות אחרים ניתנו ייעוץ והדרכה. הפעילות הרבה הזאת לא הניבה דבר. בשנות התשעים של המאה ה- 20 חלה התעוררות של שימור המורשת העדתית המקומית והלאומית בחברה הערבית במדינת ישראל. התעוררות זו באה לידי ביטוי בתחומי תרבות אחדים: ספרות, שירה, מוסיקה ותיאטרון. ההתעוררות במורשת, בתרבות החומרית ובאתנוגרפיה, היתה באותה תקופה חלק מהתעוררויות אתניות בעולם כולו, בעדות ישראל וקשורה להתעוררות הלאומית הפלסטינית. גורם חשוב שהביא להתעניינות מוגברת של הערבים בישראל במורשתם התרבותית נבע מתהליכי המודרניזציה שעברו עד היום על האוכלוסייה הערבית בעיר ובכפר. בד בבד עם הקדמה שהביאה בחובה מודרניזציה, היא שינתה את אורח החיים, וגרמה לעתים לגעגועים ונוסטלגיה אל העולם המסורתי ואורחות החיים שנעלמו. שימור המורשת המקומית הושפע מהחברה היהודית בארץ והביא למודעות של שמירת טבע ושימור אתרים היסטוריים במגזר הערבי." (שי 2011).

חפצים עתיקים ונוסטלגיים מהתרבות הפלסטינית (בעיקר תקופת המנדט) אפשר למצוא היום במוזיאונים היהודיים ברחבי הארץ (למשל, אוצרות בחומה, מוזיאון החאן ועוד) ובבתי מגורים ביישובים הערביים והבדואים הפזורים בגליל, במשולש, בנגב, ובערים הערביות והמעורבות (שבריות, מלבושים, כלי אוכל וקפה וכדומה). מוצגים כאלה פזורים

גם במוזיאונים הציבוריים ברחבי הארץ (למשל במוזיאון ישראל, מוזיאון החאן, מוזיאון אוצרות בחומה, מוזיאון הראשונים בראשון לציון, מוזיאון חיפה ועוד) ובארכיונים הממסדיים והמקומיים. לאחרונה גם מופקות יותר תערוכות נושאיות שעוסקות בחיי היומיום בתקופת המנדט, כולל בשכונות וביישובים הערביים. כך לדוגמא בדצמבר 2013 העלה מוזיאון חיפה ארבע תערוכות שעסקו בהיסטוריה של העיר, ובכלל זה בתולדותיהם של תושבי חיפה הערביים.


אבל, כאמור, עדיין לא הוקם בישראל מוזיאון אתנוגרפי ממלכתי המתעד את חיי התרבות הערבית בחבל ארץ זה באופן שיטתי (מוזיאון ג'ו אלון בנגב, הוא חריג בהקשר זה, אבל גם הוא מתמקד בעיקר בתרבות הבדואית).

בספטמבר 2020 פרסמה עמותת "סיכוי" נייר עמדה שכותרתו: "הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית: נייר מדיניות והמלצות". בין השאר נכתב בו: "בניית חברה משותפת מחייבת, בין השאר, קידום מרחב ציבורי משותף והגברת הנוכחות של השפה הערבית במרחב הציבורי. עמותת סיכוי פועלת על מנת לקדם מטרה זו במגוון מרחבים שאנו רואים כמשמעותיים מבחינה ציבורית ותרבותית, ושמתקיים בהם מפגש יום-יומי בין ערבים ויהודים. בנקודה זו פנינו לעסוק באופן מעמיק במוזיאונים, המהווים מרחב מסוג שכזה. המוזיאונים הם זירה חשובה במיוחד: מדובר במוסדות תרבות ציבוריים, שיש להם חלק מרכזי וחשוב בעיצוב השיח בישראל בנושאי זהות, ערכים וחברה. יתרה מכך, חלק גדול מהמימון של המוזיאונים הוא ציבורי, דבר המדגיש את חובתם לספק שירות שוויוני לכלל האוכלוסייה ואת אחריותם הציבורית כלפי החברה בכללותה, והמיעוט הערבי בתוכה. אחריות זו רק מתעצמת על רקע שאיפתם של רבים ממוסדות תרבות אלה לייצג ערכים של פלורליזם ואהבת האדם. מלבד זאת, במוזיאונים מבקרים מדי שנה עשרות אלפי ישראלים, בהם אזרחים ערבים בגילים שונים, כולל תלמידים בבתי ספר יסודיים. בשל כל אלו, נוכחות השפה הערבית במוזיאונים חשובה ומשמעותית, גם כאמירה תרבותית ערכית, גם כדרך פעולה לחיזוק תחושת השייכות של האזרחים הערבים למרחב, וגם כדי לשפר את היכולת המעשית של המבקרים הערבים להתמצא במוזיאונים ולהפיק מהם הנאה מלאה. לצורך חיבור מסמך זה ערכנו בדיקה של נוכחות השפה הערבית במוזיאונים, ובעזרתה מיפינו את החסמים והגורמים למצב ההנגשה הקיים. לאחר מכן פירטנו שורת צעדים מועילים והמלצות לשיפור המצב עבור מקבלי החלטות ומנהלים בתחום. את הבדיקה הראשונית של מצב ההנגשה ערכנו בעזרת מיפוי מדגמי, אשר בחן באופן יסודי את נוכחות השפה הערבית ב-20 מוזיאונים ברחבי ישראל. נציגים של סיכוי ביקרו במוזיאונים ובדקו, על פי קריטריונים קבועים, את מידת הנוכחות ואת רמת השפה הערבית בשילוט, בחומרי ההסבר, במפות, בסרטונים המוצגים, במדריכים הקוליים, בסיורים המודרכים ובסרטים המוקרנים במוזיאון. במקביל נבדקו גם השירותים הדיגיטליים של המוזיאונים ומידת הנוכחות של השפה הערבית באתרי האינטרנט ובדפי הרשתות החברתיות שלהם. לצערנו הממצאים היו מאכזבים, במיוחד ביחס למוסדות שרבים מהם מתהדרים בערכים פלורליסטיים ובעלי שאיפות חינוכיות: - מתוך 20 המוזיאונים שנבדקו, ב 3- מוזיאונים בלבד נמצאה נוכחות טובה מאוד של השפה הערבית והם מונגשים באופן כמעט מלא לחברה הערבית. - ב-5 מהמוזיאונים שנבדקו נמצאה נוכחות טובה של השפה הערבית והם מונגשים באופן סביר לחברה הערבית. - בשאר המוזיאונים, 12 במספר, רמת נוכחותה של השפה הערבית נעה בין אפסית לחלקית הטעונה שיפור. - מהבדיקה שערכנו עולה כי רב האזרחים הערבים המבקרים במוזיאונים במדינת ישראל מקבלים מידע חלקי ולא נגיש בשפתם, אך חמור ומדאיג לא פחות מכך – הם מקבלים מסר מדיר לפיו הם אינם רצויים במקומות אלה. במקביל, המבקרים היהודים מקבלים את המסר לפיו במוסדות תרבות ציבוריים אלו אין הזמנה ונוכחות של האזרחים הערבים, הנתפסים כזרים וחיצוניים למרחבים המוזיאליים. בהמשך לבדיקת רמת ההנגשה מצאנו כי ישנם גורמים וחסמים רבים הקשורים למצב הנוכחי: היעדר של מדיניות אחידה ונהלים ברורים בכל הנוגע להנגשה לערבית, אי-קידום נושא ההנגשה בסדרי העדיפות התקציביים, היעדר אכיפה ורגולציה הולמת, שימוש חסר באמצעי עזר דיגיטליים המאפשרים שילוב של כמה שפות ועוד.

מחבר המסמך לא הסתפקו בתיאור המצב ובניתוחו אלא כללו המלצות מפורטות וישימות לשיפור נוכחות השפה הערבית במוזיאונים, כדי להביא לנוכחות שוויונית שלה במרחב ציבורי משמעותי זה:

- יש לקבוע מדיניות ונהלים ברורים ומחייבים להנגשה ונוכחות של השפה הערבית במוזיאון. - יש לגבש תוכנית עבודה ולוחות זמנים להנגשה והנכחה של השפה הערבית במוזיאון.| - יש לכלול את נושא ההנגשה לערבית בתכנון התקציב השנתי. - יש לפעול לגיוס משאבים ייעודיים לצורך שיפור ההנגשה בערבית ופנייה לקהל הערבי בפריפריה. - יש למנות אנשי צוות ערבים לתפקידי מפתח במוזיאון. - יש לתעדף שילוט והנגשה בערבית של מרחבים ושלטי מידע בולטים ומרכזיים. - יש לשפר את השירות הדיגיטלי והשיווק לאזרח הערבי. - שימוש באמצעי עזר ומידע אלקטרוניים ובטכנולוגיה רב-לשונית. - יש לפתח מחלקת חינוך וקידום פעילויות לילדים ונוער דוברי ערבית. - יש להרחיב את היצע הסיורים המודרכים בערבית ואת השימוש במדריכים קוליים (Audio Guides). - יש לגבש רגולציה המגדירה חובת הנגשה בערבית למידע ותוכן המוצגים במוזיאונים. - יש לשנות את תקנות תקצוב המוזיאונים כך שיעודדו הנגשת חומרים בערבית. - יש להקים אתר ממשלתי ייעודי שירכז את התקנות והנהלים להנגשה בערבית במוזיאונים. - יש לאכוף את חובת ההנגשה של מוזיאונים בשפה הערבית. - יש לקדם מחקרים שימפו את צורכי החברה הערבית בכל הנוגע לביקור במוזיאונים. - יש להקים מאגר מומחים ואנשי מקצוע ערבים בתחום המוזיאונים והאמנות." (עמותת סיכוי. ספטמבר 2020. הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית נייר מדיניות והמלצות)"

עם זאת, אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד, לא רק משום שהמודעות הציבורית לנושא גדלה, אלא משום שהשטח מניב יותר ויותר יוזמות עצמאיות: "המוזיאון למורשת ותרבות פלסטינית"בסכנין; "המרכז למורשת הבדואית" בכפר שיבלי; "המרכז למורשת עממית" בכפר שעב, מוזיאון פאטמה למורשת הערבית הפלסטינית באום אל קוטוף.


כפר שעב

שעב (בערבית: شعب, בכתבי חז"ל: שאב) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת במערב הגליל התחתון.

המועצה שוכנת במקומה של העיירה היהודית שאב מימי הבית השני, תקופת המשנה והתלמוד והתקופה הערבית בארץ ישראל. בספרו של יוספוס פלביוס מלחמות היהודים נזכר אלעזר בן שמי כיליד המקום שהצטיין בהגנת יודפת הסמוכה במהלך המרד הגדול ברומאים. שאב שרדה את החורבן לאחר המרד, ונזכרת בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר המרד בספרו של פרופ' מיכאל אבי יונה 'גאוגרפיה היסטורית'.


בתקופת המשנה והתלמוד שאב התקיימה כעיירה יהודית בתווך שבין המרכזים היהודיים הגדולים בסכנין הסמוכה ממזרח ובכבול הסמוכה ממערב. בין חכמי המקום נזכרים בכתבי חז"ל האמוראים מהדור השלישי והרביעי רבי זכאי דשאב ורבי מנא דשאב.


היישוב היהודי בשאב המשיך להתקיים עד התקופה הצלבנית, ועדות לכך נמצאת בתעודה מן המאה ה-11 המזכירה יהודי שנפטר במקום.


בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בכפר כ-1750 תושבים פלסטינים והוא נחשב באותה עת לאחד הכפרים העשירים באזורו.


הכפר נכבש על ידי צה"ל במהלך מבצע דקל במלחמת 1948 ורוב תושביו עזבו אותו. הוא נותר עם כ-250 מתושביו המקוריים והעוזבים לא הורשו לשוב אליו. במקומם שיכן צה"ל עקורים ערבים מכפרים אחרים בסביבה.

אחרי המלחמה נוצר חשש שהבדואים שיושבים בגבול המפורז עם סוריה באזור החולה ייסיעו לסורים ויפריעו לייבוש הימה. התוצאה מכך נפלה ההחלטה לפנות מהאזור. הוצע לתושבים שתי אפשרויות: או להגר לסוריה הוא לעבור לחלק מהבתים הנטושים בשעב. תושבי הכפרים רנאמה ובקרה (בני אותה חמולה) בחרו באפשרות ההשתקעות בשעב.


בלחץ של הגנרל ויליאם אדוארד ריילי, ראש מטה משקיפי האו"ם, הסכימה ישראל להשיב את המפונים לכפריהם וקיימה בקיץ 1951 משאל בין המפונים בשעב, בו נשאלו אם רצונם לחזור לאזור המפורז או להישאר בשעב. במשאל הביעו כ-230 תושבים רצון לחזור וכ-420 הודיעו שרצונם להישאר בשעב. בתחילת 1961 נחנכה שכונת קבע עבורם (מצוטט מתוך הערך "שעב", ויקיפידיה). כיום כ-20% מתושבי שעב הם מהגרים בדואים.


המורה הוותיק שהפך לאספן ומשמר תרבות

עיסא חג'אג' נולד ב-1951 לאחת המשפחות הבדואיות שהוגלתה לשעב ובחרה לקשור את גורלה עם הכפר שאליו הוגלתה מהחולה. עיסא גדל בשעב, הקים משפחה ולימים נעשה מורה בבית הספר המקומי ואחר כך סגן מנהל עד ליציאתו לפנסיה ב-2004 בהיותו בן 63. פרט פיקנטי: שישה מתוך שבעת ילדיו הם מורים. בין לבין כיהן גם כסגן ראש המועצה (כעשר שנים) והספיק להשלים תואר ראשון (מכללת גורדון), תואר שני (אוניברסיטת באר שבע) ודוקטורט (מאוניברסיטה במוסקבה-רוסיה).

הרעיון להקים מוזיאון אתנוגרפי ונוסטלגי המתעד את עברם של ערביי ישראל צץ במוחו כאשר נוכח שהמורות המתלמדות (סמינריסטיות) שמגיעות להשתלם בבית ספרו לוקות בבורות מביכה בכל הקשור להיסטוריה הפלסטינית והבדואית. רובן גם לא הכירו את מסורת אבותיהם. למשל, שמות וסוגים של כלים חקלאיים, כדוגמת ה"מזרע" (מכשיר המנפה את המוץ מהתבן).


הוא החל לאסוף חפצים היסטוריים עקב בצד אגודל. קנה פה החליף שם. את רוב האוסף ליקט לא בישראל אלא ביישובי הגדה המערבית ובירדן, משום שנוכח עד מהרה שמרבית החפצים ההיסטוריים של תושבי ישראל הערביים נזרקו לפח, ניתנו כמתנה לחברים יהודים (כקישוט לבית או לצורך אספנות) או נמכרו לסוחרים.


בזמן שבנו הבכור שירת בצה"ל, קנה עיסא מגרש לבן (באותה עת נהג משרד הביטחון להעניק הנחות בקניית קרקע לחיילים ערבים). את הקומה הראשונה השאיר ריקה במטרה להפוך אותה לעתיד למוזיאון. הבניה הסתיימה ב-2012 ולמקום הובא מעצב פנים לתכנון החלל המוזיאלי (עולה מרוסיה שהתמחה בעיצוב מוזיאונים). המוזיאון נפתח באוקטובר 2014 וכלל באותה עת כ-4000 פריטים מאוספו האישי של עיסא.


עם הזמן הרחיב את האוסף ובמקביל גם את השכלתו האתנוגרפית וההיסטורית (מידע על כלים עתיקים ועל מנהגים) – הן באמצעות קריאת ספרים והן באמצעות ראיונות שערך עם זקני העדה (עלה דרך הוא הוציא ספר זיכרונות של זקני שעב).


המוזיאון היום הוא פנינה בנוף הגלילי, שלמרבה הצער אינה מוכרת מספיק בציבור הרחב. עם זאת השמועה עוברת מפה לאוזן ועם הזמן גם כמות המבקרים גדלה וכך גם גיוונם. לממלכה של עיסא מגיעים תלמידי בתי ספר, מדריכי טיולים, סטודנטים ומרצים מהאקדמיה מכל רחבי הארץ.


המוזיאון הוא חדר רחב המחולק למספר פינות נושאיות: חפצי צאן וחקלאות; כלי בישול ואפייה; כלי נגינה; כלי הגשה (נחושת); כלי נשק; כלי יומיום שימושיים (למשל מלכודות לחיות, מנורות, פעמונים, מקלטי רדיו, ועוד); מלבושים; תכשיטים; קפה ותבלינים.


עיסא הוא איש רעים רב קסם, שניחן גם ביכולת לספר סיפורים ולהלהיב. הביקור במקום (שעלותו סמלית) משולב בארוחת טעימות שאשתו במכינה (לבנה, פתה עם זעתר, ירקות, קפה, חטיפים ועוד), בסיור מודרך בין המוצגים, בפעילויות חינוכיות (צביעת כדי חרס, ציור בחינה ועוד) ולעיתים גם בסיור בכפר (בעיקר בשתי הכנסיות העתיקות, במסגד ובמעיין המקומי).


יש גם מצעד תחפושות משעשע שבו המבקרים מתלבשים בלבוש ערבי מסורתי שעיסא אסף ומצטלמים למזכרת.

בחודשי ספטמבר-אוקטובר מגיע עיסא לבתי ספר כדי להביא את בשורת המוזיאון לרכזי הטיולים.



מקורות