המורשת הפלסטינית במדינת ישראל: מוזיאונים, גלריות ותערוכות

ליקט מידע ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023

תיעוד ושימור במגזר הערבי

במאמרם "ההיסטוריה שלנו: יוזמות של הציבור הפלסטיני בישראל לתיעוד, לשימור, ולהנחלה של שורשיו ההיסטוריים ומורשתו התרבותית" כותבים קוסאי חאג' יחיא ובועז לב טוב:

"את תהליכי המחקר, התיעוד, השימור וההנחלה של ההיסטוריה הלאומית הפלסטינית הובילו מאמצע שנות השישים מוסדות מחקריים ותרבותיים, שהוקמו ביוזמת 'הארגון לשחרור פלסטין', בתמיכתו או לצדו; העיקרי שבהם הוא מרכז המחקרים הפלסטיניים (ה-IPS - Institute for Palestine Studies בלבנון). משנות השבעים הצטרפו למאמצים אלו חוקרים פלסטינים בולטים, בעיקר מאוניברסיטאות בארצות הברית, אירופה והגדה המערבית, כמו ד"ר עבד לעזיז אבו-הדבא וד"ר עבד אללטיף אלברגות'י. בתקופה זו הצטרפו להובלת הפעילויות הללו ארגונים בולטים כמו 'הוועדה למחקרים חברתיים והמורשת העממית הפלסטינית', בחסותה של 'העמותה להחייאת המשפחה' (ג'מעיית אנעאש אלאוסרה) בעיר אל בירה, וכן מרכזי מחקר נוספים של המורשת והתרבות הפלסטינית, שהוקמו באוניברסיטאות ומכללות בגדה המערבית. מ-1967 נפתחו גם לאוכלוסיה הערבית-פלסטינית בישראל אפיקי קשר לשדה זה של הפעילויות המחקריות והתרבותיות הפלסטיניות המרכזיות, ובעיקר משנות השמונים נזקפת בו תרומה חשובה גם לחוקרים פלסטינים מישראל. חוקרים אלה למדו באוניברסיטאות בארץ ובעולם; חלקם הגדול מצא את ביתו האקדמי באוניברסיטאות הפלסטיניות בגדה המערבית: ביר-זית, אל נג'אח ובית לחם, וחלק קטן באוניברסיטאות והמכללות הישראליות. עמם נמנים, בין השאר, ד"ר מנעם חדאד, אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אודות 'פקיעין במראה של המורשת העממית' וכן את ספרו על אודות 'המורשת הפלסטינית בין ההשמדה להחייאה'; ד"ר שוכרי עראף, אשר כתב שני ספרים על המורשת הפלסטינית, האחד על 'האדמה, המאמץ והאדם', והשני – 'הכפר הערבי הפלסטיני', והחוקר הבולט של המורשת הערבית הפלסטיניחת, ד"ר שריף כנאענה, שפרסם מחקרים וספרים רבים בנושא זה, ואחד מספריו 'לימודים אודות המורשת העממית והזהות הפלסטינית', הפך להיות המקור הבסיסי המקובל ביותר בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל בנוגע למורשתו הפרטיקולרית. נוסף על כך ראוי להצביע גם על שורה של משוררים וסופרים פלסטינים בישראל אשר תרמו ביצירותיהם ובפעילותם הציבורית לשימורה והנחלתה של המורשת התרבותית הפלסטינית, ביניהם: חבר הכנסת לשעבר וראש עיריית נצרת המשורר תופיק זיאד, הסופר והמנהיג הפוליטי אמיל חביבי, הסופר והחוקר אמיל תומא, המשורר ראשד חסין, המשורר סעוד אלאסדי, החוקר והסופר ג'מיל ערפאת, המשורר סמיח אלקאסם והסופר סלמאן נאטור. פעילותם היצירתית והפובלציסטית של אנשי רוח אלו התמקדה בהחייאת מרכיבים מרכזיים של המורשת התרבותית העממית ושל הזיכרון הקולקטיבי הלאומי הפלסטיניים" ( חאג' יחיא ולב טוב, 2015, 74-76).

המורשת התרבותית הפלסטינית לא נלמדה עד היום באופן פורמלי ומסודר הן בבתי הספר היהודים והן בבתי הספר הערביים בישראל. זאת, ממספר סיבות: א. הרגישות הפוליטית של הנושא (בעיקר החשש מפני פוליטיזציה של לימודי ההיסטוריה) והמחלוקת העזה בין הצד היהודי לצד הערבי על עובדות היסוד ההיסטוריות. ב. הדגש היהודי והציוני שניתן בלימודי ההיסטוריה בישראל (הקוריקולום שמכתיבים האקדמיה ומשרד החינוך). הערה: גם ההיסטוריה העולמית נדחקה לפינה בכל זרמי החינוך בארץ בשל האוריינטציה האתנוצנטרית הטבעית שמאפיינת את מדינת ישראל. ג. המעמד השולי של היסטוריית התרבות (בעיקר התרבות המוחשית והפופולרית) במחקר ובהוראה בעולם כולו. ד. ההזנחה שקיימת ברשויות המקומיות הערביות בכל הקשור לשימור, תיעוד והנגשה של מורשת ערבית. רובן המכריע בקושי מקדישות משאבים לנושא, אינן נוטות לתמוך ביוזמות מבורכות של תושבים מקומיים ולעתים אף מטרפדות אותן (מסיבות פוליטיות ואחרות). ה. באופן כללי לא קיימת בתרבות הערבית תודעה מפותחת של שימור ותיעוד מדעיים (ראו למשל, נדירותם של הארכיונים ביישובי הערביים) למעט זו הקשורה להיבט הפוליטי של הסכסוך ולתחושת הקורבן המסורתית ("תודעת הנכבה").

עם זאת, כפי שציינו פרופ' חאג' יחיא וד"ר לב טוב, לאחרונה מסתמן מפנה ביחסה של החברה הערבית בישראל לנושא השימור וההנגשה של המורשת התרבותית-פלסטינית. זאת, ממספר סיבות: א. החברה הישראלית עוברת תהליכי דמוקרטיזציה ופלורליזציה מואצים שדוחפים את כל המיעוטים המודרים להיות יותר אסרטיביים ואקטיביים בתביעה לשוויון, חירות ועצמאות תרבותית. ב. החברה הערבית בישראל חווה תהליכי ניעות (מוביליות) מואצים. העלייה המתמדת ברמת ההשכלה וברמת החיים מביאה לגידול והתגוונות היוזמות המקומיות בתחום שימור המורשת. כך למשל, הפקת פסטיבלים אתניים, תערוכות וימי מורשת בבתי הספר ובמסגרות הקהילתיות המקומיות; הקמת מרכזי תרבות ומורשת ואף מוזיאונים מקומיים-ביוזמה פרטית.

מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים בתרבות הפלסטינית

ב-2016 התפרסמה באתר Ynet כתבה שסקרה את היוזמות הספורות ביהודה ושומרון שנועדו לטפח תודעת מורשת וזהות פלסטינית (לוי, 2016). כך למשל, ברמאללה זכה המשורר הפלסטיני הלאומי מחמוד דרוויש למוזיאון הקרוי על שמו. בבית לחם הוקם ביוזמה מקומית "מרכז המורשת הפלסטינית" (Palestinian-Heritage-Center-Bethlehem) בהנהלת מהא אל-סאקא. מוצגים בו בעיקר פרטי לבוש מסורתיים של נשים פלסטיניות. בתוך אתר ארכיאולוגי ביריחו הוקם מוזיאון (מוזר במקצת) בשם "מוזיאון סרגיי". סיפורו של המוסד הזה מופיע בכתבה שפורסמה באתר NEWS! חדשות המחלקה הראשונה:

"המתחם הידוע כ"חצר סרגיי" הוא חלק מקומפלקס של מבנים שנבנו בסוף המאה ה-19 בידי הדוכס סרגיי, וידועים בשמם הכולל כ"מגרש הרוסים" (הערה: כל המבנים שנבנו במגרש הרוסים עוצבו בסגנון שרווח במאה ה-19 ברוסיה במבני פאר, סגנון הקרוב לאדריכלות הנאו-קלאסית, בתוספת השפעות מהאדריכלות האסלאמית והמקומית. מאפיינים את מרבית המבנים סימטריה; חזות מרשימה, הכוללת לרוב גמלון; חלונות גדולים, חלקם מקושתים; כרכוב בולט בין קומה לקומה וגג רעפים משופע. בחזית כל המבנים הוטבע סמלה של החברה הארץ ישראלית הרוסית הפרבוסלבית הקיסרית, אותו ניתן לראות עד ימינו). הרוסים שואפים כבר שנים ארוכות לקבל בחזרה את הרכוש הרוסי בארץ הקודש, והם השקיעו בכך מאמצים מיוחדים. במהלך ביקורו של הנשיא פוטין בישראל ב-2005 הבטיח ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, להשיב את המתחם לידיהם. בשעתו חזר על ההבטחה ראש הממשלה אהוד אולמרט. לבעלות על הנכסים ההיסטוריים בירושלים יש חשיבות רבה במסגרת מדיניות החוץ הרוסית החדשה, השואפת למקם את רוסיה לא רק כמעצמה אזורית אלא כמעצמת-על. בשנים האחרונות פועלים הרוסים בנחישות לקבל לידיהם מבנים היסטוריים נוספים ביהודה ושומרון, ולאחרונה אף קיבלו שטחים יקרים במיוחד בבית-לחם וביריחו. על אחד השטחים ביריחו נבנה מוזיאון בסגנון ביזנטי, שנחנך במהלך ביקורו של נשיא רוסיה מדבדב ב-2011. [..].] ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי בירושלים באופן מיידי לרשות הרוסים נועדה לא רק למנוע מבוכה, אלא גם - ובעיקר - להביא לביטול מכירת טילי השיוט המתקדמים לסוריה. ההחלטה להעביר את מתחם סרגיי נועדה לא רק למנוע מבוכה אלא גם למנוע תגובת "דווקא" מדינית. טילי היחונט הם טילים נגד ספינות שאפשר לשגרם מספינות, ממטוסים, מהיבשה ואפילו מצוללות" (אברהם-איתן, 25.3.2011).

במאי 2016 נחנך ביישוב ביר זית (צפונית לרמאללה) "מוזיאון פלסטין (المتحف الفلسطيني). את השטח לבניין תרמה אוניברסיטת ביר זית. הרעיון להקמת המוזיאון עלה ב-1998, לקראת ציון 50 שנה למה שהפלסטינים מכנים "הנכבה". בהמשך התפתחו התצוגות במוזיאון כך שיקיפו תקופות היסטוריות ארוכות יותר. הבניה החלה בשנת 2010 ואבן הפינה הונחה ב-11 באפריל 2013. חשוב להדגיש שהמוזיאון אינו נתמך על ידי גופים רשמיים של הרשות הפלסטינית אלא מהווה פרויקט דגל של עמותת Taawon - מלכ"ר פלסטיני עצמאי "לפיתוח ולסיוע הומניטארי לפלסטינים בגדה המערבית, ירושלים, רצועת עזה, אזורי 1948 והיישובים הפלסטיניים בלבנון". כ-40 מיליון דולר הושקעו בבניית השלב הראשון של המוזיאון והתערוכה הקבועה. התקציב גויס באמצעות תרומות של פלסטינים מקומיים ושל ערבים מרחבי העולם. במאי 2015 הצטרף המוזיאון באופן רשמי למועצה הבינלאומית למוזיאונים.

מבנה המוזיאון עוצב על ידי משרד הארכיטקטים האירי Heneghan Peng בהשראת הטרסות, המדרגות החקלאיות, המאפיינות את הסביבה ההיסטורית המקומית. המבנה נבנה כך שיאזכר את הטופוגרפיה ההררית של האזור. זהו הבניין הראשון ברשות הפלסטינית שקיבל תקן של בנייה ירוקה, מה שהופך אותו למודל לקיימות סביבתית בפלסטין.

המוזיאון מתוכנן לצמוח לכ-160 דונם ולהיבנות בשני שלבים: בשלב הראשון, שהסתיים ב-2016, נבנו 3500 מ"ר, עם אולמות תצוגה, אולם פתוח, קפיטריה פנימית וחיצונית, כיתות, מחסנים ומשרדים לצוותי ציבור ומתקנים ציבוריים. לשלב השני, שבנייתו צפויה להסתיים בשנת 2026, מתוכנן שטח של 6,500 מ"ר שיכיל אולמות תצוגה גדולים יותר, תיאטרון פנימי, כיתות נוספות וספרייה.

גינות המוזיאון, הבנויות כטראסות, עוצבו על ידי אדריכלית הנוף הירדנית לארה זוריקאת, וכוללות צמחייה אופיינית לאזור זה, כגון עצי זית וצמחי תבלין מגוונים.

יושב ראש הוועד של המוזיאון הוא עומאר אל-קטן, איש קולנוע ממוצא פלסטיני המתגורר בבריטניה. מנהל המוזיאון והאוצר הראשי הראשון היה ג'ק פרסקיאן (Jack Persekian), שהוחלף על ידי מחמוד הווארי. מ-2018 מנהלת את המוזיאון ד"ר עדילה לעאידי-הניה.

התערוכה הראשונה שנפתחה במוזיאון הזה (ב-2016) נקראה "קצות החוטים: הרקמה הפלסטינית בהקשר הפוליטי שלה". אחריה (ב-2017) נפתחה תערוכה של 48 אמנים פלסטינים בשם "ירושלים חיה" (Tahya Al Quds).

המוזיאון לא הצליח עד כה לגבש אוסף היסטורי ואתנוגרפי של מוצגים (ליטמן 2016). בהעדר אוסף כזה עוסק צוות האוצרים בגיבוש אוסף וירטואלי וארכיון מקוון. מה שהחל ב-2014 כפרויקט קטן בשם "אלבום משפחתי" ובמסגרתו הוזמנו אנשים להעביר למוזיאון תמונות משפחתיות היסטוריות שנסרקו וקוטלגו, התפתח למיזם גדול יותר של בניית ארכיון דיגיטלי חופשי, שמאפשר לאנשים להעלות אליו תמונות, כולל קטעי וידאו ביתיים וכרזות (מוזיאון פלסטין, ויקיפדיה).

מוזיאונים היסטוריים ואתנוגרפיים במגזר הערבי בישראל - רקע

במאמר שהתפרסם ב-2011 כותב עודד שי:

"בישראל פועלים מעל 200 מוזיאונים, שאף לא אחד מהם קם ביוזמת המדינה. כולם קמו ביוזמת קבוצות חברתיות ומאוחר יותר גם ביוזמת אנשים פרטיים. בראשית המוזיאונים ביישוב היהודי בארץ פעלו בחדשנות רעיונית מבחינה מקצועית. הרעיון שעמד מאחורי החפץ היה חשוב ממנו. הם ראו חשיבות בהנחלת הרעיון הציוני מאשר תיעוד העבר. בתחילת שנות התשעים של המאה ה-20 היו בו תזוזות ראשוניות. היה רצון של כל יישוב, עדה וקבוצה לבטא את עצמה, וחלק מביטוי זה היה הרצון להקים מוזיאון ולקיים פעילות. הממסד בישראל עודד פעילות בעיקר בשני מקומות: הקמת מוזיאון מרכזי למגזר הערבי בעכו והקמת מוזיאון בנצרת, שאמור היה לקום בחגיגות שנת 2000 . בשני המקומות נבחרו בניינים לשימור, הוכשרו אנשי מקצוע וניתן תקציב ראשוני לתכנון בכמה ערים ועיירות אחרים ניתנו ייעוץ והדרכה. הפעילות הרבה הזאת לא הניבה דבר. בשנות התשעים של המאה ה- 20 חלה התעוררות של שימור המורשת העדתית המקומית והלאומית בחברה הערבית במדינת ישראל. התעוררות זו באה לידי ביטוי בתחומי תרבות אחדים: ספרות, שירה, מוסיקה ותיאטרון. ההתעוררות במורשת, בתרבות החומרית ובאתנוגרפיה, היתה באותה תקופה חלק מהתעוררויות אתניות בעולם כולו, בעדות ישראל וקשורה להתעוררות הלאומית הפלסטינית. גורם חשוב שהביא להתעניינות מוגברת של הערבים בישראל במורשתם התרבותית נבע מתהליכי המודרניזציה שעברו עד היום על האוכלוסייה הערבית בעיר ובכפר. בד בבד עם הקדמה שהביאה בחובה מודרניזציה, היא שינתה את אורח החיים, וגרמה לעתים לגעגועים ונוסטלגיה אל העולם המסורתי ואורחות החיים שנעלמו. שימור המורשת המקומית הושפע מהחברה היהודית בארץ והביא למודעות של שמירת טבע ושימור אתרים היסטוריים במגזר הערבי." (שי, 2011).

חפצים עתיקים ונוסטלגיים מהתרבות הפלסטינית (בעיקר מתקופת המנדט) אפשר למצוא היום במוזיאונים יהודיים רבים ברחבי הארץ (למשל, מוזיאון "אוצרות בחומה" או "מוזיאון החאן", "מוזיאון הראשונים" בראשון לציון ו"מוזיאון חיפה") ובבתי מגורים ביישובים הערביים והבדואים הפזורים בגליל, במשולש, בנגב, ובערים הערביות המעורבות. גם בארכיונים הממסדיים והמקומיים מאוחסנים אלפי פריטים היסטוריים הקשורים בעקיפין ובמישרין לתרבות הפלסטינית בארץ ישראל.

בשנים האחרות מופקות יותר ויותר תערוכות נושאיות שעוסקות בחיי היומיום בשכונות וביישובים הערביים בתקופת המנדט. כך לדוגמא, בדצמבר 2013 העלה מוזיאון חיפה ארבע תערוכות שעסקו בהיסטוריה של העיר, ובכלל זה בתולדותיהם של תושבי חיפה הערביים.

עם זאת, עדיין לא הוקם בישראל מוזיאון אתנוגרפי ממלכתי המתעד את חיי התרבות הערבית בחבל ארץ זה באופן שיטתי (מוזיאון ג'ו אלון בנגב, הוא חריג בהקשר זה, אבל הוא מתמקד בעיקר בתרבות הבדואית).

בספטמבר 2020 פרסמה עמותת "סיכוי" נייר עמדה שכותרתו: "הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית: נייר מדיניות והמלצות". בין השאר נכתב בו:

"בניית חברה משותפת מחייבת, בין השאר, קידום מרחב ציבורי משותף והגברת הנוכחות של השפה הערבית במרחב הציבורי. עמותת סיכוי פועלת על מנת לקדם מטרה זו במגוון מרחבים שאנו רואים כמשמעותיים מבחינה ציבורית ותרבותית, ושמתקיים בהם מפגש יום-יומי בין ערבים ויהודים. בנקודה זו פנינו לעסוק באופן מעמיק במוזיאונים, המהווים מרחב מסוג שכזה. המוזיאונים הם זירה חשובה במיוחד: מדובר במוסדות תרבות ציבוריים, שיש להם חלק מרכזי וחשוב בעיצוב השיח בישראל בנושאי זהות, ערכים וחברה. יתרה מכך, חלק גדול מהמימון של המוזיאונים הוא ציבורי, דבר המדגיש את חובתם לספק שירות שוויוני לכלל האוכלוסייה ואת אחריותם הציבורית כלפי החברה בכללותה, והמיעוט הערבי בתוכה. אחריות זו רק מתעצמת על רקע שאיפתם של רבים ממוסדות תרבות אלה לייצג ערכים של פלורליזם ואהבת האדם. מלבד זאת, במוזיאונים מבקרים מדי שנה עשרות אלפי ישראלים, בהם אזרחים ערבים בגילים שונים, כולל תלמידים בבתי ספר יסודיים. בשל כל אלו, נוכחות השפה הערבית במוזיאונים חשובה ומשמעותית, גם כאמירה תרבותית ערכית, גם כדרך פעולה לחיזוק תחושת השייכות של האזרחים הערבים למרחב, וגם כדי לשפר את היכולת המעשית של המבקרים הערבים להתמצא במוזיאונים ולהפיק מהם הנאה מלאה. לצורך חיבור מסמך זה ערכנו בדיקה של נוכחות השפה הערבית במוזיאונים, ובעזרתה מיפינו את החסמים והגורמים למצב ההנגשה הקיים. לאחר מכן פירטנו שורת צעדים מועילים והמלצות לשיפור המצב עבור מקבלי החלטות ומנהלים בתחום. את הבדיקה הראשונית של מצב ההנגשה ערכנו בעזרת מיפוי מדגמי, אשר בחן באופן יסודי את נוכחות השפה הערבית ב-20 מוזיאונים ברחבי ישראל. נציגים של סיכוי ביקרו במוזיאונים ובדקו, על פי קריטריונים קבועים, את מידת הנוכחות ואת רמת השפה הערבית בשילוט, בחומרי ההסבר, במפות, בסרטונים המוצגים, במדריכים הקוליים, בסיורים המודרכים ובסרטים המוקרנים במוזיאון. במקביל נבדקו גם השירותים הדיגיטליים של המוזיאונים ומידת הנוכחות של השפה הערבית באתרי האינטרנט ובדפי הרשתות החברתיות שלהם. לצערנו הממצאים היו מאכזבים, במיוחד ביחס למוסדות שרבים מהם מתהדרים בערכים פלורליסטיים ובעלי שאיפות חינוכיות: - מתוך 20 המוזיאונים שנבדקו, ב 3- מוזיאונים בלבד נמצאה נוכחות טובה מאוד של השפה הערבית והם מונגשים באופן כמעט מלא לחברה הערבית. - ב-5 מהמוזיאונים שנבדקו נמצאה נוכחות טובה של השפה הערבית והם מונגשים באופן סביר לחברה הערבית. - בשאר המוזיאונים, 12 במספר, רמת נוכחותה של השפה הערבית נעה בין אפסית לחלקית הטעונה שיפור. - מהבדיקה שערכנו עולה כי רב האזרחים הערבים המבקרים במוזיאונים במדינת ישראל מקבלים מידע חלקי ולא נגיש בשפתם, אך חמור ומדאיג לא פחות מכך – הם מקבלים מסר מדיר לפיו הם אינם רצויים במקומות אלה. במקביל, המבקרים היהודים מקבלים את המסר לפיו במוסדות תרבות ציבוריים אלו אין הזמנה ונוכחות של האזרחים הערבים, הנתפסים כזרים וחיצוניים למרחבים המוזיאליים. בהמשך לבדיקת רמת ההנגשה מצאנו כי ישנם גורמים וחסמים רבים הקשורים למצב הנוכחי: היעדר של מדיניות אחידה ונהלים ברורים בכל הנוגע להנגשה לערבית, אי-קידום נושא ההנגשה בסדרי העדיפות התקציביים, היעדר אכיפה ורגולציה הולמת, שימוש חסר באמצעי עזר דיגיטליים המאפשרים שילוב של כמה שפות ועוד."

מחבר המסמך לא הסתפקו בתיאור המצב ובניתוחו אלא כללו המלצות מפורטות וישימות לשיפור נוכחות השפה הערבית במוזיאונים:

- יש לקבוע מדיניות ונהלים ברורים ומחייבים להנגשה ונוכחות של השפה הערבית במוזיאון. - יש לגבש תוכנית עבודה ולוחות זמנים להנגשה והנכחה של השפה הערבית במוזיאון.| - יש לכלול את נושא ההנגשה לערבית בתכנון התקציב השנתי. - יש לפעול לגיוס משאבים ייעודיים לצורך שיפור ההנגשה בערבית ופנייה לקהל הערבי בפריפריה. - יש למנות אנשי צוות ערבים לתפקידי מפתח במוזיאון. - יש לתעדף שילוט והנגשה בערבית של מרחבים ושלטי מידע בולטים ומרכזיים. - יש לשפר את השירות הדיגיטלי והשיווק לאזרח הערבי. - שימוש באמצעי עזר ומידע אלקטרוניים ובטכנולוגיה רב-לשונית. - יש לפתח מחלקת חינוך וקידום פעילויות לילדים ונוער דוברי ערבית. - יש להרחיב את היצע הסיורים המודרכים בערבית ואת השימוש במדריכים קוליים (Audio Guides). - יש לגבש רגולציה המגדירה חובת הנגשה בערבית למידע ותוכן המוצגים במוזיאונים. - יש לשנות את תקנות תקצוב המוזיאונים כך שיעודדו הנגשת חומרים בערבית. - יש להקים אתר ממשלתי ייעודי שירכז את התקנות והנהלים להנגשה בערבית במוזיאונים. - יש לאכוף את חובת ההנגשה של מוזיאונים בשפה הערבית. - יש לקדם מחקרים שימפו את צורכי החברה הערבית בכל הנוגע לביקור במוזיאונים. - יש להקים מאגר מומחים ואנשי מקצוע ערבים בתחום המוזיאונים והאמנות." (עמותת סיכוי. ספטמבר 2020. הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית נייר מדיניות והמלצות)"

על אף המצב הבעייתי אפשר להיות אופטימיים לגבי העתיד. זאת, הן בשל המודעות הציבורית הגוברת לנושא והן משום שהשטח מניב יותר ויותר יוזמות עצמאיות כגון: "המוזיאון למורשת ותרבות פלסטינית"בסכנין; "המרכז למורשת הבדואית" בכפר שיבלי; "המרכז למורשת עממית" בכפר שעב, מוזיאון פאטמה למורשת הערבית הפלסטינית באום אל קוטוף.

מקורות

• אברהם-איתן חלי. 25.3.2011. ארמון סרגיי תמורת טילי היחונט. NEWS! חדשות המחלקה הראשונה.

• ליטמן שני. 22.5.2016. אמנם עוד אין שום פריט באוסף, אבל בכל זאת היסטוריה: הפלסטינים הקימו מוזיאון, הארץ.

• מוזיאון פלסטין, ויקיפדיה.

• שי עודד. 2011. לאומיות, זיכרון, הנצחה ופולקלור: המוזיאונים והאוספים בחברה הערבית בישראל, אופקים בגיאוגרפיה 77, 74-88.

• אליאור לוי. 19.11.2016. תרבות יום א': סיור במוזיאונים פלסטיניים בגדה, Ynet.

• מרג'יה חנאן. ספטמבר 2020. הנגשת המוזיאונים בישראל לחברה הערבית: נייר מדיניות והמלצות, עמותת סיכוי.

• חאג' יחיא קוסאי ולב טוב בועז (2015). ההיסטוריה שלנו: יוזמות של הציבור הפלסטיני בישראל לתיעוד, לשימור, ולהנחלה של שורשיו ההיסטוריים ומורשתו התרבותית, בתוך: ח', עראר וע', קינן (עורכים), זהות, נרטיב ורב-תרבותיות בחינוך הערבי בישראל. עמ' 119-73. חיפה: פרדס.

• מרכז ג'ו אלון, ויקיפדיה.

• סח'נין, ויקיפדיה.

• שבלי - אום אל-גנם, ויקיפדיה.

• אלמוג עוז, 2016, ראיון עם אמין אבו ריא, סח'נין.

• אלמוג עוז, 2016, ראיון עם דיאב שיבלי, מועצה מקומית שיבלי אום אל גנם.

• גלעד משה, 13.3.2016, האוצרות המפוספסים של שפרעם וסכנין, הארץ.

• אום אל קוטוף, ויקיפדיה.

• סועאד נסר-מח'ול, ויקיפדיה.

• טלבי לוי מזל. 7.3.2022. "אני מאמינה בכוחה הפנימי של האישה לשנות ולהשפיע," כלבו.

• הזדמנות לקצת אמנות: הכירו את גלריות האמנות של חיפה, אתר העיר חיפה.

• ואדי סאליב, ויקיפדיה.

• קניספל גרשון וזך נתן. 1988. רקוויאם לואדי סאליב חיפה: בית היוצר.

• סלאם מוניר דיאב, ויקיפדיה.

• טמרה, ויקיפדיה.

• סלאם מוניר דיאב (יוזם ואוצר הפרויקט), מאה שנות צילום בטמרה 1920- 2020 | مائة عام على التصوير في طمرة 1920-2020. פסטיבל הצילום הבינלאומי 9, PHOTO IS:RAEL.

• معرض 100 عام على التصوير يزيّن أحياء طمرة, 16.3.2022.

• مراسلون مساواة : كتاب مصور يروي تاريخ المئة عام لمدينة طمرة' MusawaChannel, YouTube .

• סלאם מוניר דיאב, תיק עבודות, אבדא - עמותה לאמנים פלסטיים ערבים.

• Haj-Yehia Kussai & Lev Tov Boaz (2017): Preservation of Palestinian Arab Heritage as a Strategy for the Enrichment of Civil Coexistence in Israel, Social Identities, pp. 1-18