חדר פלאות בניצנה

"חדר פלאות" הוא מוזיאון אוספים פרטי-אינטראקטיבי על שם יצחק מובשוביץ ז"ל הממוקם בקהילה החינוכית ניצנה (דרומית לבאר שבע). מובשוביץ היה צלם טבע ואספן שהקיף את עצמו בפריטים הקשורים בעיסוקו המקצועי שהיה גם אהבתו. עזבונו כלל מאות ארגזים עמוסים בפריטי אספנות נדירים וצילומי טבע.


את המוזיאון, שנפתח ב-2016 , יזמה והקימה בתו, לירון אלעד, לזכר אביה, שלוש שנים לאחר פטירתו. המקום נבנה כאתר חוויתי, מגרה חושים, שמהווה ככלי חינוכי בתחומי הטבע (בדגש ארץ ישראלי), הקיימות, והלמידה העצמית.

בראיון לטלי יחיה סיפרה לירון:

"זה תמיד היה נגיש ותמיד היה קיים, ככה גדלתי, זה מה שאני מכירה. בילדותי חיינו בבית רגיל, שלושה חדרים עם מרפסת קטנה, ובתוך המרפסת היו כל החיות האפשריות: ציפורים, דגים, נחשים, לטאות, עקרבים וכל בעלי החיים היו חיים כמובן. בתור ילדה אמרתי שחוץ מקופים וסוסים היה לי את הכל בבית, מבחינת מה שאפשר להכניס לבית קומות, לא חצר. כל החיות הקטנות והבינוניות עברו אצלנו בבית. ותמיד כששאלו אותי כמה אחים יש לי אז הייתי אומרת שיש לי אח אחד וחיות. ככה גדלתי, זה מה שהכרתי. היו לנו תמיד פוחלצים, חיות בכל מיני מקומות, תמיד ככה זה היה.

בהמשך, בבית בו אבא שלי גר, כל הבית היה עמוס בפריטים. בכל מקום, בכל מרחב של הבית. ואת הולכת ואת רואה מלא מלא מלא פריטים. תמיד הערכתי ותמיד ידעתי שזה יוצא דופן אבל יש איזה מקום שבו כבר לא מתרגשים. תמיד באו אלינו מבוגרים וילדים לראות את האוספים ואת הבית.

[...] אבא שלי היה אוטודידקט, הוא לא למד באוניברסיטה שום דבר. הוא היה סקרן ואהב את הטבע אהבה אמיתית וכנה, כך שכל הידע שלו נבע מתוך הלמידה העצמית. כמות הפריטים שהייתה אצל אבא שלי וכמות תחומי העניין שהוא יכול היה להכיל הייתה כל כך גדולה שאדם רגיל לא יכול להכיל את זה. [...] אבא שלי תמיד ידע לענות על הכל. ידע להגיד איפה זה ומאיפה זה נתפס, איפה הוא מצא את זה, לאן זה שייך, לאיזו משפחה, מה השם הלועזי, הזואולוגי, העברי... פרפרים, צדפים, חרקים, עופות. אינסוף דברים שהוא ידע פשוט כי זה עניין אותו.

[...] באוספים של הפרפרים והצדפים על כל פריט היה רשום שם, לאן הוא שייך, איפה הוא נתפס. יש פריטים מתועדים שיש להם ערך מדעי. פריטים משמעותיים שיש להם ערך מדעי תרמנו למוזיאון הטבע שנבנה בתל אביב. אבל רוב האוספים האחרים לא מתועדים. אולי ביומנים אישיים, תוך כדי תנועה. ויש את הסיפורים שאני מכירה כי זה מה ששמעתי מילדות אז אני פשוט יודעת, גם אם אני רוצה וגם אם אני לא רוצה. בחדר הפלאות חשוב היה לי מראש לא לשים כיתובים ליד האובייקטים, כי אם יהיה כיתוב/קטלוג/הסבר, שאילת השאלות לא תתקיים באותו האופן, ומה שחשוב לי הוא שישאלו שאלות כל הזמן, ללמוד באמצעות שאילת שאלות.

[...] יום אחרי שאבא שלי נפטר, מאיר, שהוא חמי, הציע לי להקים מוזיאון עם האוספים שלו. ומאותה השנייה היה לי ברור שזה מה שהולך לקרות. שאני הולכת לעשות מוזיאון עם האוספים שלו. הידיעה שאני הולכת להקים מוזיאון הייתה עבורי סוג של נחמה. זה ממש עודד אותי ואפילו שמר אותי באיזשהו מקום.

[...] במהלך השבעה הגיעה שכנה שלי, ג'ניפר, שעוסקת באומנות. כשסיפרתי לה על הבית של אבא שלי היא סיפרה לי על הדבר הזה שנקרא "חדרי פלאות" ושלחה לי קישור לוויקיפדיה. זה היה משהו מאד בסיסי אבל שכבר אז היווה עבורי תשתית מאד משמעותית. אני זוכרת שנכנסתי לזה ולא יכולתי להכיל את זה בכלל.

[...] היה לי ברור שהבית של אבא שלי הוא חדר פלאות באותה נקודה, באותה שניה, באותו רגע. את כמות הידע שהדבר הזה מכיל לא יכולתי להכיל באותו זמן. עברה שנה עד שבכלל יכולתי ללכת אחורה ולהבין את זה, להתעסק עם זה בפועל. הודיתי לה מאד כי זה פתח בפני את העולם הזה של חדרי פלאות.

[...] בנינו צוות חשיבה שכולל את מערך ההדרכה של ניצנה ואותי. יחד עם הצד ההדרכתי של ניצנה שמנוהל על ידי בועז שר שלום, והצד התפעולי שמנוהל על ידי גיל אבימן שהפכו להיות שותפים מרכזיים ברעיון, עברנו לדבר בהקשר של חדר הפלאות שפה משותפת. וגם עכשיו, כשאנחנו בונים את התוכן ואת החוויה התוכנית והרגשית של הקונספט, גם כאן אני מזכירה לכולנו שגם החוויה כאן צריכה לדבר את הפלאות. כלומר: תהליך הרכישה של הידע הוא אין סופי, החוויה של שאילת השאלות היא אינסופית, ולכן, בין היתר, בכוונה אין כאן שום פריט שכתוב עליו מהו, כדי שישאלו. כדי שהדברים לא יהיו מובנים מאליהם. שיעוררו את הסקרנות, את הרצון לבדוק.

למעט פריטי תצוגה בודדים והתאמות לחדר הפלאות הנוכחי, שאר הפריטים בחדר הפלאות הגיעו מהבית של אבא שלי.

[...] חודש לאחר שאבי נפטר נפגשתי עם ראש המועצה, שמוליק ריפמן, ועם ערן דורון, שהיה אז ראש אגף קהילה וחינוך, ושוחחנו על היתרונות בהקמת מוזיאון בניצנה. אז עוד לא ידעתי שזה יהפוך להיות חדר פלאות כפי שהוא נולד להיות. חגי רזניק, שהיה מנכ"ל המועצה הפך להיות שותף לקידום הרעיון, ויחד עשינו את תהליך ההתקשרות עם דוד פלמ"ח, מנהל ניצנה, והתחלנו לדבר את הרעיון. בניצנה יש קהילת חינוך והחיבור עם חוויה חינוכית שמגיעה מתוך ההסתכלות עם האוספים הייתה חשובה לי מאוד והייתה גורם משמעותי בבחירת המקום. שזה לא יהיה מוזיאון שבאים, מסתכלים והולכים, אלא היה לי חשוב שזה יהיה חדר ״חי״ שתהיה בו התרחשות. מאד היה לי חשוב שזה יהיה קרוב אלינו פיזית. חדר הפלאות הפך להיות כמו עוד חדר בבית שלנו. אצל הילדים וגם אצלנו, חדר הפלאות הפך להיות מקום משמעותי בחיים, תרתי משמע.

[...] חדר הפלאות לתפיסתי הוא מוזיאון חוויתי. הוא עוצב ותוכנן כמוזיאון בקונספט של חדר פלאות, כי זה המקור שלו, אבל חשבנו איך להבנות את החוויה כך שתיצוק בתוכה תוכן ורכישת ידע בכל מיני אופנים וזירות, וכל זה תוך כדי ביצוע של משימת על שיקבלו המשתתפים, ובתוכה תוך כדי ביצוע המשימות יגלו עוד משהו, יתפלאו מעוד משהו, יתפעלו וימשיכו לשאול שאלות. אחד הדגשים החשובים לי הם חווית הלמידה האוטודידקטית כי אבא שלי היה אוטודידקט ורכש אינסוף ידע מלמידה עצמית. בתוך המרחב ממוקמים פריטים שאינם למגע אבל יש כמה זירות שיועדו להיות מקום שמאפשר לגעת ולבדוק ולצמצם את המרחק מהתצוגה.

[...] אוספים ופריטים שיש להם ערך מדעי עברו למוזיאון הטבע שנבנה בתל אביב. חלק מהפריטים תרמנו לשני בתי הספר היסודיים במועצה, לגנים בפתחת ניצנה ולאשכול גנים נוסף במועצה ועוד חלק קטן נתרם לארכיון פתח תקווה. פריטים נוספים שיש להם ערך נוסטלגי שמרנו למשפחה." (ראיון עם לירון אלעד – מסע בעקבות האחד שלה, באתר-בלוג createit – ללמוד לעשות זאת בעצמך).


הביקור במוזיאון מאפשר בחירה בשלושה מסלולי לימוד והעשרה – שנים בתוך המבנה ואחד בחוץ. החוויה מתווכחת באמצעות אפליקציה ייעודית שמכוונת את המבקרים לפריטים, המשימות ותחנות הפעילות השונות בתוך החלל. כל תחנה מציגה היבטים שונים של ידע ולמידת חקר.


משך כל מסלול כשעה וחצי. ניתן להתארח במסלול פנים בלבד או לשלב מסלול פנים ומסלול חוץ באותו ביקור.

לקבוצות מוצע ביקור מקוצר בפורמט הצצה, שאינו כולל שימוש באפליקציה ושם דגש על המרחב עצמו לצד הסיפור האישי וסיפור ההקמה של חדר הפלאות. המסלולים קיימים בעברית ובאנגלית.

לירון אלעד בחדר הפלאות בניצנה

לתערוכת התמונות


מקורות