top of page

מוזיאון הדבש בבית עובד


רקע היסטורי

"המילה דבש מופיעה בתנ"ך 54 פעמים, 21 פעמים מתוכן בביטוי המתאר את ארץ ישראל כ"ארץ זבת חלב ודבש". מהעדר הוכחה לגידול דבורים בארץ ישראל בתקופת המקרא וכן מההקשר שבו מופיעה המילה הסיקו חכמי התלמוד, חז"ל ובעקבותיהם המפרשים המסורתיים כי המילה דבש מתארת מיץ או עיסת פירות מתוקים (רש"י: " כל מתיקת פרי קרוי דבש"), בדומה, בערבית של ימינו دِبْس (דִבְּשׂ) הוא נוזל צמיג בריכוז גבוה של סוכר המופק מפירות דוגמת ענבים או חרובים. רק במקום אחד בתנ"ך ברור שהכוונה לדבש דבורים: " וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה, וּדְבָשׁ." (ספר שופטים, יד, ח), ובמקום נוסף ייתכן כי מדובר בדבש דבורים, אם כי אין כן דעת הפרשנים במקום: "וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ" (ספר שמואל, יד, כז).


בתקופה שקדמה לכיבוש הארץ, ישבו בארץ ישראל החִתים (1330 לפנה”ס), שהכירו היטב את עולם הדבוראות. באוסף החוקים החִתי מאותה התקופה ישנם סעיפים הדנים בעונש שיש להטיל על גנבי דבורים. על פי החוק החִתי, נחיל דבורים היה שווה בערכו לכבשה (הדבש היה שווה פחות)."


בתחילת המאה ה-19 רוב הדבש היה נרדה מנחילי דבורים טבעיים ("עַסַל בַּרִי"). רק פלחים בודדים גידלו דבורים בכוורות גליליות מחימר או בכדי חרס. פלחים אלה היו רודים דבש פעם בשנה והיו נעזרים לשם כך בבעל מקצוע הקרוי "אַבּוּ נַחַל" שהיה מצויד בכד עישון, כפפות ומסכה. אותו "אבו נחל" היה מוציא את חלת הדבש בסכין מהכוורת ומעבירה לפלחים. אלה סחטו את חלת הדבש בידיים או בין שני קרשים. הדבש שנרדה בצורה זו לא היה מזוקק והכיל גם פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים.


צילום: ישראל פרקר
צילום: ישראל פרקר

הדבוראות המודרנית בארץ ישראל החלה כשהגיע לארץ המיסיונר הגרמני האב הנרי בַּלְדֶנְסְפֶרגֶר בשנת 1842, למוסד האנגליקני ליתומים שבהר ציון. כאן נולדו לו חמישה בנים ובת. הבן הבכור פיליפ הוא שהכניס את ענף הדבוראות לארץ. פיליפ התמסר לגידול דבורים בכוורות שנהג להעביר ממקום למקום בהתאם לעונות הפריחה.

בהיותם באזור נס ציונה התיידדו הדבוראים הגרמנים עם משה וראובן לרר שידעו לדבר גרמנית. כאשר ראו הגרמנים כי מצבה הכלכלי של משפחת לרר הורע, הציעו להם להיכנס לענף הדבוראות.


המיזם החל על פי הנחיות הדבוראים הגרמנים עם מאה כוורות. המוצר היה דבש טהור, אך כדי למכרו לערבים, שחשדו כי מדובר בתמיסת סוכר, היו הלררים מוכרחים להוסיף פירורי שעווה וקרעי פגרי דבורים. צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש." (מצוטט מתוך דבש בישראל, ויקיפדיה).


"צאצאי המשפחה ממשיכים עד היום לעסוק בדבוראות. עד היום משמשת נס ציונה כאחד המרכזים הגדולים בארץ ישראל לגידול דבש. לגרמנים הייתה הצלחה בשיווק הדבש מתוצרתם, הודות לאיכות הדבש שהפיקו, וכמו כן היו להם קשרים עם השכנים הערבים בכל הקשור לשיווק דבש. לעומתם, נותרו שאר מגדלי הדבורים מנס ציונה (משפחת פלדמן, לרר, ברוך משה, ארליך, פצ'ורניק) ומן הסביבה בלא אפיקי שיווק, והם שיגרו קריאה נרגשת לפנינה פרל (סבתו של משה פאר), בתו של ראובן לרר, שנודעה באישיותה החזקה ובהשפעתה הרבה, ולאחותו של משה ואישתו של ברוך משה, שיסייעו במציאת פתרון לארגון השיווק ולחלוקתו באופן מסודר. בזכותה של פרל הוקמה ב 1918 "אגודת מגדלי הדבורים העבריים בארץ ישראל", ששליש מחבריה היו איכרי נס ציונה. שתי נשים אחרות שפעלו רבות בענף גידול הדבורים וייצור הדבש בנס ציונה, היו חנה ארליך, רעייתו של זאב, ופנינה פלדמן, אשתו של עמרם פלדמן. השתיים עבדו במכוורת ברדייה, בהאכלה ובתפירת בגדי עבודה למגדלי דבורים. זאב ארליך, שנפעם מהקמתו של הארגון החקלאי הזה, החליט לחבר מסמך שבו הוצגו מטרות האגודה, והוא אף פורסם בעיתון "הפועל הצעיר ". האגודה השתתפה בקנייתו ובמכירתו של הדבש, אגב עזרה הדדית, וכן עסקה בחלוקת אזורי המרעה לכוורות באופן מסודר. האגודה גם הפעילה תחנת ניסיונות ופרסמה עלון מידע מקצועי. היושב ראש הראשון של הארגון היה יעקב לרר, בנו של משה, ומכתבים ששרדו מתכתובתו מתארים את ימי בראשית של הענף. באחד הימים בחודש מאי 1921 (מאורעות תרפ"א) עסק יעקב , יחד עם האב משה והאח אריה, ברדיית דבש ליד חצרו של הסופר יוסף חיים ברנר, שבפאתי יפו הערבית. באותו הבוקר נפוצו ידיעות על התנפלויות של ערבים על יהודים, וטנדר בא לאסוף את דיירי הבית של בתר וכן יהודים אחרים שהיו בקרבתו. בתר אמר שאינו מאמין כי שכניו הערבים יפגעו בו, שכן יחסי שכנות טובה שררו ביניהם; הוא נשאר – ונרצח בידי ערבים. יעקב, משה ואריה לרר פונו וניצלו. גלריית מגדלי הדבורים בנס ציונה כוללת גם את אהרון ( אהרל 'ה ) בוקסר, שתרם רבות לקידום הענף." (מצוטט מתוך: ללא שם מחבר. 1.5.2021. רדיית דבש אצל משה פאר בפרדס והקשר ההיסטורי של משפחתו לדבש הנס ציוני, נס ציונה בחדשות).


"מרכז נוסף של דבוראות התפתח בחדרה ביוזמתם של יהודים מעולי תימן, שנהגו לגדל דבורים בכדי חרס, כמקובל אצל הערבים. בתחילת שנות העשרים של המאה ה-20 חל שינוי בדבוראות החדרתית כאשר עולה מצ'כיה בשם רוברט בלום, שהיה דבוראי במולדתו, החל לגדל זן דבורים קווקזי נוח יותר לטיפול. את הכוורות (בסגנון אמריקני) שנהג לבנות בעצמו, העמיד בלום בין חורשות עצי האקליפטוס ב"גבעת הדבורים" שבקצה המושבה. בשנות העשרים והשלושים החלו משפחות נוספות מחדרה לעסוק בדבוראות בשיטה שהנהיג.


מאז קום המדינה גדל הענף בצורה משמעותית. לארץ הובאה דבורת הדבש האיטלקית (Apis mellifera lingusta) הנחשבת לרגועה יותר ומניבה יותר מדבורת הדבש הארצישראלית. ענף הדבוראות הישראלי מאורגן תחת "ארגון מגדלי דבורים בישראל", המסונף ל-Apimondia ארגון הגג הבינלאומי של הדבוראים. הארגון פועל לצד "המועצה לייצור ולשיווק דבש" (הידועה בשם המקוצר, "מועצת הדבש") – חברה פרטית האחראית על רישוי הדבוראים, ייבוא דבש לישראל, פיקוח על טוהר תוצרתם ווויסות כמות הדבש המיוצרת בארץ. גופים נוספים העוסקים בדבורת הדבש הם מחלקת ההדרכה לדבוראות במשרד החקלאות, לה גם כוורות ניסיוניות בצריפין, והמחלקה לחקר הדבורים במרכז טריוואקס בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.



בשנת 2005 היו בארץ כ-500 דבוראים וכ-90,000 כוורות שייצרו 3,600 טון דבש לשנה. המכוורת הגדולה ביותר בארץ מצויה בקיבוץ יד מרדכי (הנשלטת על ידי קבוצת שטראוס) ולה כ-3,000 כוורות.


בשנת 2004 החליט ארגון מגדלי הדבורים בישראל לשנות את שם המקצוע מ"כוורן" (שנשמע כמו קברן) ל"דבוראי". השם "דבוראי" מיוחס לנעמי שמר ואומץ בחום על ידי העוסקים בתחום.


בגלל סיבות שונות, בהן תנופת עיור ותיעוש, חוסר כדאיות כלכלית, מחסור בכוח עבודה לקטיף ומשבר המים נעקרו עשרות אלפי דונמים של פרדסים. במקביל, עקב הרחבת כבישים נעקרו עצי אקליפטוס רבים. תהליך דומה עבר גם על צמחי הכותנה ופרחי הבר שהתמעטו. לכך התווספה העובדה שמחלקת הייעור של הקרן הקיימת מיעטה בנטיעת עצים בעלי פרחים והרבתה בנטיעת אורנים שאינם תורמים צוף או אבקה לדבורים.


הקטנת מספר הפרחים והעצים מהם יכולות הדבורים ללקט צוף גרם להקטנת כמות הדבש המופקת בישראל ובמקביל להקטנת מגוון הטעמים. בשנת 2009 קמה יוזמה חדשה בשם "נטיעות צופניות" (מהמילה צוף) המשותפת למגדלי הדבש ולקק"ל במטרה לנטוע עצים שיהוו מרעה לדבורים.


שוק הדבש בישראל היום

שוק הדבש בישראל היום ריכוזי מאוד, ופועל תחת רגולציה חריפה מצד מועצת הדבש. (אשר מקבלת את סמכותה מתוקף צו הפיקוח על מצרכים ושירותים) 60% משוק הדבש בישראל מוחזק בידי קיבוץ מכוורת יד מרדכי, (השייך לקבוצת שטראוס) 25% לעמק חפר, ו-15% לשאר המשווקים.


כל פעילות של דבוראות, מסחר, ייבוא ואף החזקת דבש, דבורים או מוצרי דבורים אחרים מחייבים אישור של מועצת הדבש על בסיס צו הפיקוח על מצרכים ושירותים, המהווה חלק מהתקנות למצב חירום, אשר מאושרות מחדש מדי שנה, מאז קום המדינה. כתוצאה מחקיקה זו, נמנעת תחרות בין היצרנים, ולצד מכסי מגן גבוהים של עד 255%, מתקבלים בישראל מחירי דבש הגבוהים במאות אחוזים ממחירי הדבש במדינות רבות בחו"ל. במקרים בהם נוצר מחסור בדבש (לרוב בתקופת ראש השנה), מוענקים פטורים מיוחדים ממכס על דבש, גם הם לפי החלטת מועצת הדבש, והם מוענקים לרוב למשווקים המרכזיים בתחום, ובמיוחד ליד מרדכי." (מצוטט מתוך דבש בישראל, ויקיפדיה).


נחלת ראובן

נחלת ראובן נקראת על שם מייסד הנחלה, ראובן לרר. הנחלה הוקמה בשנת 1878 בדרומה של נס-ציונה של היום, על ידי גוסטאב רייסלר, גרמני מכת הטמפלרים. בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19 פגש לרר באודסה את ברייסלר, שהציע לו את אחוזתו תמורת אחוזת משפחת לרר באודסה. כך זכה ראובן לרר לנחלה בארץ ישראל. באתר אחוזת לרר החלה היוזמה להנחת היסוד לקרן הקיימת לישראל.


שימור בית לרר

בשני תחומים יש לראובן לרר בכורה כחקלאי בארץ ישראל: הכנסת נושא הכוורנות המודרנית, וגידול ענבי המוסקט ההאמבורגי השחורים.


פרוייקט שימור בית לרר החל ביוזמת המועצה לשימור אתרים, שצירפה את הבית לרשימת 50 האתרים בעלי העדיפות לשימור. השימור נעשה בשיתוף עם קק"ל ועיריית נס-ציונה. קונספט השימור לנחלת ראובן, בתכנונם של האדריכלים ג. קרטס וש. גרואג, מבוסס על שיקום בית האריזה משנת 1925 בשטח של 150 מ"ר, שיקום הבאר, בריכת ההשקיה ומערכת ההשקיה, שחזור מבנה המניין הראשון (התיישבות 10 המשפחות הראשונות בתחומי הנחלה, ב-1887), ע"פ עדויות וחקירה, בשטח של 125 מ"ר. במסגרת שימור בית לרר הוקם מוזיאון הדבש.


מוזיאון הדבש

משה פאר ז"ל, המכונה מוישל'ה, הוא נינו של ראובן לרר. הוא לקח על עצמו לתעד את תולדות הדבש בארץ ישראל מתקופת היווסדה של נס ציונה. בשלהי המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת שקד משה על תיעוד גידול הדבורים בארץ ישראל בתור בסיס לכתיבת ספר על תולדות הענף בארץ, והקים במפעל הפרטי שלו בפאתי בית עובד מוזאון פרטי של תולדות ענף הדבורנאות בארץ ישראל. משה פאר נפטר ביולי 2021. בכתבה שפורסמה בוואלה לזכרו נכתב:

"מנעוריו ועד מותו דאג משה פאר, בנו של פצ'ורניק, שהדבורה תמשיך להצדיק את מקומה המכובד בסמל העיר. בחודש שעבר הלך פאר לעולמו והוא בן 76, מותיר אחריו מורשת מפוארת של גידול דבורים ואוצר הכולל את תיעוד ההיסטוריה של נס ציונה ושל ענף הכוורנות, בכתובים ובמוצגים.


משה נולד ב-1945 לאריה וחנה פצ'ורניק, בן זקונים אחרי שתי בנות. הוא היה נינו של ראובן לרר, מייסד המושבה נס-ציונה בשנת 1882 ונכדה של פנינה פ'צורניק, בתו הבכורה של לרר. פנינה נודעה באזור נס ציונה כ"פרשית על הסוס הלבן"; שומרת נועזת בתחום שהיה גברי באותם ימים של ראשית המאה הקודמת. פנינה הייתה דמות מרכזית ביישוב, וכשתושבי נס ציונה והסביבה היו מגיעים לביתה, הייתה מכבדת אותם בפרוסת עוגה וכוס תה רותח ולאחר מכן אף מעניקה להם הדרכה ועצה טובה. מספרים כי הסמובר עם המים החמים פעל לאורך כל שעות היממה. ב-1917 יזמה את הקמתה של "אגודת מגדלי דבורים בארץ ישראל" שאיגדה לראשונה תחת קורת גג אחת את כל מגדלי הדבורים בארץ ישראל. בערוב ימיה דאגה להעביר לדור הצעיר את סיפור הקמתה והתבססותה של נס ציונה. תלמידי היישוב היו מגיעים לביתה כדי לשמוע מפיה את סיפורם של הראשונים. משה, הנכד, ראה עצמו כחוליה נוספת בשלשלת - כל חייו עבד בכוורנות ובמקביל אסף, תיעד ואצר מידע על תולדות ענף הכוורנות בישראל ועל נס ציונה.


בילדותו למד בבית הספר היסודי במושבה וכשעלה לתיכון למד בגימנסיה בראשון לציון, כמו כל תלמידי נס ציונה באותם ימים. במקביל עבד עם אביו בפרדסי המשפחה ובטיפול בכוורות הדבורים. אלון, בנו של משה, מספר כי "המשפחה חיה במה שנקרא 'הקיבוץ המשפחתי'. הם היו שמונה אחים ואחיות שהחזיקו במשותף את המשק המשפחתי וחיו כמו חמולה גדולה". אחרי שמשה השתחרר משירות צבאי בחיל הקשר, בו שירת גם כחייל מילואים בארבע מלחמות, הוא שב הביתה וביקש מאביו שיאפשר לו להתפצל מ"הקיבוץ המשפחתי" ולעמוד בזכות עצמו, וכך היה. לצד פרדס הדרים שטיפח, הוא הלך והתמקצע בתחום הכוורנות, וגידל דבורים באלף כוורות שפוזרו ברחבי הארץ והקים מכון לרדיית דבש. בקרב מגדלי הדבורים בישראל הוא נחשב איש מקצוע מצויין שידע לחוש את הכוורת. "הוא היה הלוחש לדבורים. זה היה סיפור אהבה לדבורה", אמר הבן, אלון, שעבד איתו שנים רבות.

בין השאר נודע פאר כפורץ דרך בשמירה על חיי הדבורים מפני מחלת הוורואה בארץ. מדובר בטפיל שגורם נזק קשה לכוורות הדבורים ומביא נזקים כבדים לענף. לאורך השנים אצר פאר אוסף נדיר של כוורות, מכשור, מסמכים וצילומים, משנת 1917 ועד היום, דרכם ניתן ללמוד כיצד קם ענף הדבש והדבוראות בארץ. במכון שבו רדה במהלך 50 שנים כמויות אדירות של דבש, הקים פאר מוזיאון ובו אוסף נדיר של כוורות, מוצגים, דגמים, מסמכים ותמונות הקשורים לענף. הוא אסף מידע רב וליקט סיפורי מגדלים ונחשב להיסטוריון של הענף בארץ ישראל. הוא גם כתב ספר על תולדות הענף בארץ.


עקב מחלתו החל ליזום אירועים שעסקו ברפואת מוצרי הכוורת וכך חשף מאות אנשים לנושא זה. באי הכנסים שמעו על טיפול בעזרת עקיצות דבורים, שימוש בפרופוליס ועוד. בשנת 2017 קיים את הכנס הרשמי לציון 130 שנות דבוראות בישראל, ב"נחלת ראובן", בנס ציונה, במקום בו קם ענף הדבוראות בארץ (אשכנזי, 2021).


בנו אלון אמר את הדברים הבאים על קברו:

"אבא היה מגדל דבורים שחי את המכוורת, לחש לדבורים, ידע את מה שהן זקוקות לו בצורה מדויקת, והן גמלו לו בדבש גן עדן. זכיתי לעבוד לצידו שנים רבות. אספר לכם את הסוד הגדול שלו להפקת דבש מופלא. הכול קשור להקשבה. אבא לימד אותי שאם מקשיבים הייטב לכוורת ולצרכיה ואם לא פועלים ומתערבים ללא סיבה, הדבורים גומלות בדבש משובח ואיכותי. מגדלים רבים ראו באבא מורה דרך לתורת גידול הדבורים. במשך חייו נלחם בארבע מלחמות ישראל ושירת אין-סוף ימי מילואים בגדוד קשר מטכ"לי. בגיל צעיר פנה לראש העיר דאז, מאיר הרמן, וביחד הקימו את מועדון ספורט בית"ר לטניס וטניס שולחן ברחוב ז'בוטינסקי. מאוחר יותר בחייו יכולתם לראותו מתרוצץ על מגרשי הטניס עם יוסי שבו. לא מוותר על שום משחק ומתייחס לרגעים אלו כרגעים קדושים.


בשבע השנים בהן התמודד עם המחלה הוא הפסיק לגדל דבורים בצורה מסחרית והקדיש את זמנו לפיתוח מוזיאון בשטחי בית עובד לתולדות גידול דבורים אחד ומיוחד במינו בארץ. מוזיאון המכיל כוורות מכל העולם, מכונות מודרניות ועתיקות, שחזורים של רדיית דבש מימי התנ"ך ותמונות רבות ומגוונת. כמה גאה היה במוזיאון אשר טובל בפרדס הדר ירוק שחלקו מטעי אקליפטוס, שיזף ואשלים. רבים מאד הגיעו מהארץ ומהעולם לראות את המוזיאון והאוסף הקסום והמיוחד שלו. עקב מחלתו החל ליזום אירועים אשר עסקו ברפואת מוצרי הכוורת וכך חשף מאות אנשים לנושא זה. באי הכנסים שמעו על טיפול בעזרת עקיצות דבורים, שימוש בפרופוליס ועוד. בשנותיו כמגדל דבורים היה חלוץ במלחמה נגד מחלת דבורים אשר נקראת וורואה. שקד על המצאות רבות ומגוונות בניסיון להציל את ענף גידול הדבורים בארץ." (אבי בן דוד. 23.7.2021. אבא שלי, משה פאר ז"ל. בנו אלון נפרד ממנו, נס ציונה נט).

הביקור במוזיאון הוא בתיאום מראש. הסיור במוזיאון מאפשר ללמוד על שיטות רדיית הדבש, סוגי הדבורים בארץ ישראל, סוגי הדבש והתוצרת הנלוות לתהליך הרדייה. למבקרים ניתנת האפשרות לקנות דבש איכותי וטהור במקום.


מקורות



bottom of page