העיר סח'נין
סַחְ'נִין (בערבית: سخنين) היא עיר הנמצאת בבקעת סכנין בצפון הגליל התחתון המרכזי (לב הגליל) דרומית לכרמיאל וצפונית-מזרחית לשפרעם. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.
לאורך התקופה ההלניסטית, הרומית והביזנטית התקיימה במקום העיירה היהודית סכנין[3]. בעיירה ישבו ופעלו בין היתר התנא רבי חנינא בן תרדיון והאמורא רבי יהושע דסכנין, הנזכר רבות במדרשי חז"ל. העיירה סכנין נזכרת רבות בכתבי חז"ל, בין היתר בשל הבקעה השופעת בה היא שוכנת ובשל יבוליה המשובחים, עד שתואר כי מתאניה נטף דבש: "אמר ר' שמעון בן חלפתא היה מעשה שאמר ר' יהודא לבנו בסיכנין עלה והביא לנו גרוגרות מן החביות, עלה והושיט ידו ומצאה של דבש".
בתחומי העיר מצויים שרידי עתיקות, ובהם קבר המיוחס לרבי יהושע דסכנין שחי במאה הרביעית, המכונה בערבית "נבי א-סאדיק". בימי הביניים שימש הקבר כאבן שואבת לעלייה לרגל. אף היום יש העולים לרגל לקבר.
העיר שימשה כמרכז אזורי חשוב בעת שלטון האימפריה העות'מאנית, ודאהר אל-עומר צירף אותה לתחום השפעתו. גם לאחר נפילתו של דאהר אל-עומר המשיכה העיר לשמש כמרכז חשוב לערביי הגליל בהמשך ימי האימפריה הע'ותמאנית וכן בימי המנדט הבריטי.
במלחמת העצמאות נכבש הכפר במבצע דקל על ידי צה"ל, במסגרת קרבות עשרת הימים נגד צבא ההצלה של קאוקג'י. הכפר סירב לאפשר לאנשי הגדוד הרביעי של צבא ההצלה להיכנס לכפר ונכנע לצה"ל ב-20 ביולי 1948 יום לאחר כניסת ההפוגה לתוקף. צה"ל לא נכנס לכפר מתוך מחשבה שיישמר מעמדו של הכפר על ידי האו"ם כשטח הפקר. אי כניסת צה"ל לכפר אפשרה לאנשי הגדוד הרביעי של צבא ההצלה לכבוש את הכפר שלאחריו הוא העניש את האחראים לכניסת צה"ל. הכפר נכבש סופית ב 30 באוקטובר 1948 במבצע חירם. לאחר הצלחת המבצע ב-29 באוקטובר החלה השתלטות מהירה על המרחב. גדודי חיל המשמר של מחוז חיפה השתלטו על סח'נין, מג'ד אל כרום, דיר חנא ועראבה, כשברוב המקרים משלחות של הכפרים הגיעו וביקשו כניעה.
הכפר נכלל בתחומי מדינת ישראל, ותושביו קיבלו אזרחות ישראלית. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות, מגידולי שדה וגידול זיתים וטבק.
שנות ה-70 היו שנים של התפתחות מואצת באזור, כאשר התפתחה העיר כרמיאל ותוכננה הקמתם של יישובי גוש שגב, במסגרת "ייהוד הגליל". למטרות אלו תוכננה הפקעת אלפי דונמים של אדמה מהכפר ומסביבותיו. מדיניות זו הביאה להתנגשויות אלימות בין תושבי סח'נין ובין כוחות המשטרה ב-30 במרץ 1976 המכונות "יום האדמה". שלושה מתושבי העיירה נהרגו בהפגנות, המצוינות עד היום על ידי ערביי ישראל ביום השנה לקיומן בתהלוכות מחאה ועצרות זיכרון.
בשנת 1995 קיבלה סח'נין מעמד של עיר בטקס בנוכחות ראש הממשלה יצחק רבין.
בשנת 2000 הייתה העיר מוקד לאלימות שפרצה בעת אירועי אוקטובר 2000. בסמוך לפני האירועים חלה תסיסה בעיר, ובין היתר עקב בניית בסיס צבאי גדול במבואותיה המערביים, והסכסוכים הבלתי פוסקים באשר לשטח השיפוט. באירועים עצמם התקיימו הפגנות אלימות בעיר ובסביבותיה, שגלשו אף לאזור התעשייה הסמוך תרדיון השייך למועצה האזורית משגב. שניים מתושבי העיר נהרגו באירועים. כיום קרוי רחוב ראשי בעיר "רחוב שוהדאא' אל-אקצא" (רחוב השהידים של אל-אקצא) על שם ההרוגים, ואנדרטה גדולה מוצבת לזכרם בכיכר המרכזית.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף 2019, מתגוררים בסח'נין 31,703 תושבים: 100% ערבים - 100% שמתוכם 94.8% מוסלמחים ו-5.2% נוצרים. בעיר נמצאת גם קהילה קטנה של סופים ולהם מסגד במזרח העיר (מתוך הערך "סכנין", ויקיפדיה).
היוזמה להקמת המוזיאון למורשת ערבית
היוזמה להקמת המוזיאון למורשת ערבית בסכנין היתה של יושב ראש המועצה המקומית, מוצטפא אבו-ריא, כפי שמספר עודד שי: "בביקורו בבית הספר היסודי "טה חוסיין" הוא ראה והתרשם מהתצוגה שהוקמה על ידי תלמידי בית הספר ומוריו, במהלך שבוע למורשת ערבית בחודש מאי 1989 . בתצוגה זו הוצגו כלים, כלי עבודה, כלי בית, הקשורים למורשת הערבית-פלסטינית. אבו-ריא ביקש שהתצוגה תישאר בבית הספר, עד אשר הוא יבקש מהמנהל לפזר אותה. בספר האורחים כתב שאוסף עשיר ומגוון זה, אסור להחזירו לתלמידים ולבני משפחותיהם, אלא לשמר אותו כגרעין למוזיאון למורשת ערבית-פלסטינית. בדומה כתב יושב ראש העמותה למורשת ערבית-פלסטינית מטייבה, צאלח בראנסי, שהוזמן לבקר בתצוגה עם חברי העמותה בשנת 1990 אחרי פניות לאלפי אנשים בחברה הערבית, שיתרמו למוזיאון, הצטברו במוזיאון כאלף ומאה מוצגים שונים, המכסים את חיי האדם בביתו ועל אדמתו. הפריטים העתיקים ביותר במוזיאון הם כדים בני 500 שנה. המוזיאון החל לפעול באותה שנה ללא פרסום, ושנה לאחר מכן נפתח רשמית המוזיאון למורשת ערבית-פלסטינית בסח'נין. התפיסה העיקרית במוזיאון היא שהצגת התרבות החומרית של העם הערבי-פלסטיני מוכיחה את קיומו של עם זה, כהתרסה לתפיסה שהיתה וקיימת בתנועה הציונית. המוזיאון ואיסוף כלי חקלאות הוקם אף כהתרסה לניכוס החקלאות המסורתית וההתיישבות הציונית למוזיאונים להתיישבות יהודית בארץ. כן ראו מייסדי המוזיאון את חובת שימור המורשת הערבית הפלסטינית לנוכח המעטת המורשת העממית על ידי היהודים, והפיכתם לחלק מהתרבות העברית, כפי שבא לידי ביטוי בלבוש המסורתי, במאכלים המזרחיים, מטרה נוספת היא הכרת חיי היום יום : במוזיקה ובריקוד הערבי (הדבקות) ועוד של החברה הערבית-פלסטינית המסורתית, לצרכים פנימיים, ועבור החברה הישראלית. [...] בעת הקמת המוזיאון בקשו המייסדים סיוע מקצועי ממוזיאונים שעוסקים במורשת הערבית בתחום הרשות הפלסטינית, אך לא נענו. היחיד שנענה בחיוב היה צאלח ברנסי, שכיהן באותה עת, כמנהל העמותה לתרבות הערבית-פלסטינית בטייבה. עמותה זו העניקה סיוע כלכלי ואף שלחו את כל הפריטים שהיו ברשותם. בתחילתו המוזיאון היה כפוף לעמותה בטייבה מבחינת אדמיניסטרטיבית ולאחר מכן הוכפף לעיריית סח'נין." (עודד שי. 2011. "לאומיות, זיכרון, הנצחה ופולקלור: המוזיאונים והאוספים בחברה הערבית בישראל", אופקים בגיאוגרפיה 77, 74-88).
החזון ומפעל החיים של אמין אבו ריא
הרוח החיה והאוצר של המוזיאון הוא אמין אבו ריא. הוא נולד וגדל בסכנין. הוריו, פלאחים ובני פלאחים, קיוו שבנם ירכוש השכלה וייעשה מלומד. אחרי התיכון התקבל אמין ללימודים באוניברסיטת חיפה בחוגים לסוציולוגיה וערבית ובמקביל עבד כמורה זמני בכפר עראבה. כשנוכח שקשה להתפרנס ממקצוע ההוראה הפסיק את לימודיו באוניברסיטה ואת ההוראה בבית הספר וחישב לעצמו מסלול מחדש. אבל הדחף ללמוד ולהשכיל המשך לפעום בו בחוזקה ואתו גם העניין בהיסטוריה התרבותית המקומית.
אמין החל לאסוף פריטים היסטוריים כבר בהיותו תלמיד בבית הספר היסודי. "אהבתי כלים מסורתיים בגיל צעיר מאד שאותם הכרתי מבית ההורים ומביתם של סבא וסבתא. ידעתי תמיד שנחוץ מסגרת שתכיל את האוסף שלי ואולי גם של אחרים."[1] התפנית הגיעה בשנת 1985. באותה שנה החל "המרכז להחייאת המורשת התרבותית בטייבה" בפרויקט של הצגות ופסטיבלים בכל היישובים הערביים. הפרויקט תר אחר מתנדבים ואמין מיהר להציע את עצמו. כך נולד אצלו הרעיון לפתוח ענף של המרכז בטייבה, בעיר מולדתו סכנין. הוא נפתח ב-1986 אבל מקוצר אמצעים נאלץ אמין לסגור אותו מקץ שנה בלבד. בינתיים גם מרכז המורשת בטייבה נסגר מסיבות כלכליות ואחרות.
הזמן חלף ואמין, שעסק בעבודות מזדמנות, צבר קשרים בעיריית סכנין והשתלב בפרויקטים שונים. ב-1990 הוא הצליח לשכנע את ראש העירייה דאז לפתוח מוזיאון למורשת ערבית בבניין אל סראיא. בניין האבן המרשים, ששרד מאות בשנים, נחנך בשנת 1227 היג'רי (אבן החניכה עדיין מתנוססת בראש השער). הוא התפרס על פני 650 מ' והיה באותה עת הבניין היחיד בסביבתו שכלל שתי קומות.
בעליו היה אלחאג' מוסא אבו ריא. כאשר מוסא הלך לעולמו ירש את הבניין (ובעצם את כל האזור – ולאיא) סולימאן אבו ריא שהיה בעלה של בתו של מוסא (הוא היה היורש היחיד כי כל בניו של הנפטר הלכו קודם לכן לעולמם).
הבניין ההיסטורי הזה נבחר להקמת המוזיאון ממספר סיבות: א. הרקע ההיסטורי המרשים והסמלי שלו. ב. יופיו הרב ג. גודלו (יכול להכיל מוצגים רבים) ד. העובדה שאמין גר בסמוך לו ושייך למשפחת הבעלים. ה. העובדה שהוא לא היה מאוכלס ושניתן היה לשכור אותו לשימוש מבעליו החוקי. ו. מיקומה של סכנין בעיבורו של הגליל – מקום מושבה של רוב אוכלוסיית ערביי ישראל.
העירייה בחרה בהנהלה למרכז המורשת החדש ואמין התמנה למנהל המקום, עם משכור של 1000 דולר לחודש.
ב- 1990 החל תהליך ליקוט החפצים ובמקביל סידורם בתוך המבנה. את רוב החפצים אסף אמין בכוחות עצמו – מה שמעיד על נחישותו וכישרונו הגדול. בתחילת הדרך סייעה לו המועצה העליונה לפולקלור פלסטיני, שישבה באותה עת ברמאללה (היום כבר אינה קיימת). הוא נהג להתייעץ עמה בעניינים שונים ובעיקר באשר לסוג הכלים שאפשר וכדאי לאסוף.
אמין נהג להקדיש למלאכת האיסוף כיום בשבוע. הוא הסתובב בין הכפרים ואסף חפצים מגוונים. חלקם נקנה וחלקם נתרם. היום כולל האוסף לא פחות מ-3000 חפצי מורשת מסוגים שונים. הם מתעדים באופן ישיר את התרבות הערבית ההיסטורית בתרבות הזה, אבל באופן עקיף את כל תושבי הגליל מקדמת דנא (הרי גם אברהם אבינו השתמש בכלים דומים).
המוזיאון החל את דרכו בחדר אחד בתוך המבנה הדו-קומתי ועם הזמן התרחב לשתי קומות (כל אחת בגודל של כ-500 מטרים).
בשל סכסוכים מקומיים (על רקע מאבקי שליטה בעיר) נסגר המוזיאון בשנת 2002 ועיריית סכנין החליטה להעבירו לניהולה של "עמותת כנען לתרבות ומדע". הוסכם שעיריית סכנין תדאג אך ורק לביטוח המבנה ותכולתו ולהוצאות שוטפות. אבל כעבור קצר החליט ראש העיר דאז, מאזן ג'נאים, לפטר את אמין ולסגור את המוזיאון.
אבל אמין לא אמר נואש. זה היה מפעל חייו והוא המשיך לתחזק את המקום בכוחות עצמו, יהא אשר יהא. משנוכח ראש העיר שהחוק אינו מאפשר לו לסגור את המוזיאון (בגלל סעיף שהתקבל בזמנו בהצבעה) הוא ניסה להעביר את השליטה הפעם לעמותה בשם "גואר -שכנות בצפון". אמין הוחזר לתפקידו והוסכם שהוא יקבל חצי משכורת חודשית על ניהול שוטף. כמו כן לראשונה הוסכם על שמו של המרכז: "מרכז החייאת המורשת הערבית" (The Arab revival heritage center).
בפועל העמותה אינה עושה דבר. אמין הוא זה המנהל את המקום, ממשיך לאסוף את הפריטים, מגייס את המתנדבים ומדריך את המבקרים. העמותה מסתפקת באישור הלו"ז השנתי של הפעילויות החינוכיות שמתבצעות במקום ושפועלות בדגש על חינוך לדו-קיום (סדנאות, מפגשי משפחות בין יהודים לערבים וכדומה). משרד התרבות מסייע בסכום מזערי למימון הפעילות השוטפת. למרבה הצער והאכזבה העירייה לא מעניקה למקום מימון, ומסתפקת במתן פטור ממס ארנונה.
במשרדו הקטן בכניסה למוזיאון המורשת לתרבות הערבית מסביר אמין "שכל עם שמכבד את עצמו צריך לתעד את תרבותו. המוזיאון הזה מאפשר למבקרים להבין את הייחוד של העם הפלסטיני כחלק מן התרבות הערבית הכוללת."[2] עוד הוא טוען שאין סתירה בין הזיכרון ההיסטורי המדמם הזה לבין פיתוח תיירות. "תושבי סכנין רוצים שיבואו לבקר כאן. אנחנו מנסים בכנות לקדם יחסים טובים יותר בין יהודים לערבים. אין לנו כוונה לשכוח או להסתיר את האירועים ההיסטוריים, אלא להתקדם ליחסים חדשים וטובים יותר. התיירות מקדמת קשרים חברתיים ועוזרת בהכרת האחר, והיא כמובן מנוף כלכלי גדול שאנחנו זקוקים לו".[3]
למרבה הצער, האירועים הפוליטיים מעכבים את התפתחות המוזיאון, כפי שמספר אמין: "בין 1994 לשנת 2000 לא היתה לי שעה פנויה. היו כאן אלפי מבקרים ובימי שישי היינו מזמינים אוטובוסים שיעבירו את המבקרים מצומת המוביל למוזיאון. אבל אז הגיע חודש אוקטובר בשנת 2000 וביום אחד הכול גווע. אפילו קבוצה אחת לא הגיעה לכאן באותה תקופה. עד אז פעלו בסכנין 50 צימרים שעבדו בתפוסה מלאה. כולם נסגרו באוקטובר 2000 והיום אין אף צימר פעיל בעיר".[4]
לצד אמין מסייעים בתפעול המקום ובפעילויות החינוכיות שמתקיימות בו מספר מתנדבים מהתיכון המקומי (כל תלמיד נותן 4 שעות עבודה במסגרת פורמטים שונים, כגון מד"צים או עבודות לבגרות).
המוזיאון מורכב ממספר חדרים שבהם תצוגות נושאיות: הבית העתיק "אל שעבי"; כלי מטבח מסורתיים; כלים חקלאיים, חפצי אירוח וקישוט (אל דיוואן); פרטי לבוש ומלאכת יד (בעיקר רקמה פלסטינית מסורתית); ציורים ותעשייה עממית; אגף נפרד שמציג את הלבוש הפלסטיני המסורתי וחדר תצוגה ייחודי שמורכב מבובות שמייצגות בעלי תפקידים מסורתיים בתרבות הכפרית העתיקה. התצוגה נבנתה על פי המלצותיה של המועצה העליונה לפולקלור פלסטיני (אמין היה בקשר רציף עם מזכיר המועצה). יוצר הבובות הוא נביל ענאני, אומן ומחנך בבית המדרש למורות ברמאללה, והמלביש הוא האומן חסן טואפרה מכפר מג'אר. יתר פריטי התצוגה נבנו בעצה עם מהנדסים שונים שסייעו בהתנדבות.
רוב הציבור הישראלי, ובכלל זה הציבור הערבי, כלל אינו מודע לפנינה האתנוגרפית בסכנין ואפילו עיריית סכנין כלל לא מבליטה אותו כנכס תיירותי ופדגוגי מקומי. עם זאת, שמעו של המקום עובר מפה לאוזן ומספר המבקרים עולה משנה לשנה. לפני מספר שנים פנתה העמותה לרשות העתיקות והמועצה לשימור אתרים בבקשה לסייע בשיקום המוזיאון. ב-2012 נענתה הבקשה בחיוב ואפילו נשלחו מהנדסים והוגשו תוכניות פיתוח. אבל כצפוי, ולמרבה האכזבה, עד היום לא מומשה התוכנית בתירוץ של העדר תקציב.
אמין מספר שבכל שנה נערכות 4-5 תערוכות נושאיות, שממומנות באמצעות עמותות שונות. למשל, תערוכה של ציורים הנוגעים לנושאי מורשת, או של רקמות מסורתיות. במקום גם נערכים כנסים ומפגשים של וועדות ועמותות של העצמת נשים. ויש גם את הביקורים הרגילים של יחידים וקבוצות, מכל הגילים והמגזרים: תלמידי בתי ספר, בני גיל הזהב, סטודנטים באוניברסיטאות שעושים עבודות מחקר בנושאים הקשורים למורשת, ותיירים יהודים או זרים שקופצים ליהנות מהמוזיאון כחלק מטיול בגליל והעשרה תרבותית.
אמין מבקר מדי פעם בבתי ספר בסכנין ומספר על מפעל חייו. הוא גם יוזם פעילויות בית ספריות סביב המורשת הפלסטינית, כגון הפקת תקליטורים של "שירי סבתות", או מפגשים בין דוריים בכיתות היסוד (סבא, אבא ונכד). ויש גם פרויקט של"ח (הן במגזר הערבי והן במגזר היהודי) ומנהיגות צעירה שפה ושם משתפים פעולה.
חלומו הגדול של אמין הוא פיתוח תיירותי שיממש את הפוטנציאל הגדול של המקום. עמותת "סיכוי" אמנם שולחת למוזיאון קבוצות של מורי דרך לביקורים ולהדרכות (למשל כחלק מ"פרויקט לילות רמדאן" שבמסגרתו מקבלים הדרכה של 3 שעות במוזיאון ומסיימים בסיור בעיר ובמסגדים וחשיפה לאווירת החג. אבל כאמור, כל זה רחוק מלמצות את הפוטנציאל.
"מה החלום הגדול שלך?" אנחנו שואלים את אמין והוא משיב: "החלום שלי רחוק מאוד מההגשמה, והוא הקמת מרכז גדול של מורשת למגזר הערבי, שיכיל את מיטב הציוד, הן בהיבט האיסוף, השימור והתצוגה והן בהיבט הפדגוגי. כרגע אני מסתפק בכך שהמוזיאון יעבור למבנה קבע ולא יישאר במבנה מושכר כפי שהוא היום. זאת כדי להבטיח את שמירת הפריטים (כבר היו גניבות) וכדי להוריד את מעמסת ההדרכה מאדם אחד שלקח על הכתפיים שלו הכל".