מפעל "אלמז" (יהלום באמהרית) הוקם בלוד ב-1993 (השם הוענק לו על ידי ח"כ אדיסו מסאלה). מטרתו היתה כפולה: שימור האמנות היהודית-אתיופית מסורתית, תוך הענקת הכשרה ותעסוקה לנשים בנות העדה האתיופית (ניתן שריג. 2007. אומנות אתיופית: תכיר אותי דרך הידיים שלי. מסע אחר 192).
מעצבת האופנה מיקי שפירא הגתה את הרעיון להקים את המפעל בהשראת נסיונה רב השנים כמעצבת ב"משכית". הניצוץ הוצת כאשר פגשה נשים בלבוש מסורתי, כולל רקמה אתיופית, במכולת ליד בית הוריה. המיזם קרם עור וגידים לאחר שהג'וינט-ישראל, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה פרסו חסות על הפרויקט. בתחילה גייסה שפירא עולות חדשות מאתר הקרוואנים "חצרות כח" שליד ראש העין ואחר כך נוספו גם ממקומות נוספים. בשיא הפעילות כלל הפרוייקט כ-12 תופרות שעבדו במפעל ועוד כ-100 נשים שעבדו בדירותיהן.
עם הזמן גדלו כמות ומגון המוצרים: מוצרי יודאיקה, מפות שולחן, ציורים, קישוטי קיר, שטיחים, פסלים, פריטי לבוש ועוד. את הדגמים נהגו להעתיק מספרי אומנות אתיופית מסורתית ואליהם נוספו עיצובים מקומיים.
ההצלחה הכלכלית והתדמיתית הראשונית של "אלמז" נבעה משלושה גורמים: המוצרים המרהיבים, התדמית החברתית, ושיווק מוצלח – כולל חנות בקניון "גן העיר" בתל אביב. תוצרי המפעל זכו להערכה רבה בקרב מומחים, נמכרו בין השאר במוזיאונים וגלריות וחולקו כמתנות לעובדי בנקים ועיריות. אפילו משרד החוץ השתמש בהן באופן ייצוגי בתערוכות וירידים בחו"ל (סופר שאשת הנשיא דאג, הילרי קלינטון, קנתה שרוולים וגלביות ומעצב האופנה גדעון אוברזון עיצב שמלה שנרקמה במפעל ונמכרה באלפי שקלים).
כאמור, בניגוד למפעלים רגילים "אלמז" היה יותר ממקום עבודה עבור העובדות שלו, הן בשל הרקע החברתי המשותף (רובן ממשפחות נזקקות) והן בשל תחושת השליחות (החיאה של תרבות שהלכת ודועכת) והעשיה האמנותית-יצירתית. יתר על כן, כיוון שלעדה האתיופית לא הוקם בארץ מוזיאון שמנציח את תרבותם המסורתית, המפעל היווה סוג של תחליף.
אחת העובדות הוותיקות הגדירה זאת כך: "רוב הנשים שעובדות כאן מגיעות ממשפחות שמקבלות השלמת הכנסה. התרופות היום מאוד יקרות ויש משפחות שאין להם איך לשלם על התרופות. הכסף מהרקמה עוזר לנו לתרופות, לתה, לקפה וללחם. המצב כאן קשה ואנשים נכנסים לדכאון, הרקמה עוזרת לרפא אותנו, כמו ריפוי בעיסוק, כשצריך לחשוב על האמנות ואיזה צבע חוט להכניס ואיך לקשט אותה - שוכחים מהצרות. מעבר לכך, מדובר ב'עולם הולך ונעלם' - באתיופיה ענין הרקמה היה שיגרתי, כאן בארץ הבנות הצעירות לא יודעות לרקום וזה לא מעניין אותן. מה שנשאר זה המקום הזה שהוא בעצם כמו "תעודת זהות" שלנו העובדות. זה מחמיא לנו ונותן גאווה כש'פרנג'ים' באים למפעל קונים מוצרים ואוהבים. זה נותן לנו הרגשה שאנחנו שווים משהו ולא כלומניקים ויש לנו עבר ומסורת שהאחרים מכירים בה." (אביבה רחמים. 6.8.2012. הביטוח הלאומי קנה מסין, המפעל בארץ ייסגר. Ynet).
הערה: הרקמה האתיופית נקראת טֶלְף. היא מאופיינת בצבעוניות רבה ובדגמים מורכבים. השטח הרקום ממולא בצפיפות עד שהוא נראה כתמונה תלת ממדית. על פי המסורת הרקמה מסמלת את עושרה ואת אושרה של האישה. ככל שהרקמה בשמלת האישה עשירה בדגמים ובצבעים, כך גדולה יותר יכולתה הכלכלית של הלובשת אותה ובהתאם גם כבוד בעלה אליה. בתחילה רקמו נשות ביתא ישראל צלבים (סמל אתיופי בסיסי), אבל עם החשיפה ליהדות העולם במאה העשרים נוספו סמלי מגן דוד. דגם הצמח מסולסל, מורכב ותחום במסגרת, מסמל את שאיפתם של יהודי אתיופיה לפרוץ את גבולות המקום ולעלות לארץ ישראל.
על הרקמה האתיופית ראו בהרחבה:
עינת ליצ'י אוסרי, הרקמה כביטוי אמנותי.
לבוש אישה מאתיופיה, אתר מוזיאון ישראל.
תיעוד וידאו של עובדות המפעל ראו "שם נולדתי", חינוכית, 12.7.2010.
אחרי שלוש שנים עבר מפעל אלמז מ"חצרות כוח" בראש העין ללוד וגם ההנהלה התחלפה. למרבה הצער, עם הזמן הצטמצמו התמיכות והמפעל הצליח לצוף מעל המים בעיקר בשל סבסוד שקיבל מהתמ"ת. אבל אחרי שגם הנהלת קניון "גן העיר" החליטה להפסיק את התמיכה בחנות שבה נמכרו מוצרי המפעל היא הועברה לאתר מרכזי פחות בככר קדומים ביפו. ב-2010 החליט התמ"ת להפסיק את תמיכתו, אבל בעקבות לחץ תקשורתי הוארכה התמיכה לשנתיים נוספות.
הצרות לא נגמרו. לאחר שנים של דיונים החליטה עירית לוד לא לוותר על תשלומי הארנונה ואלמז חויב לשלם חוב של כחצי מיליון שקלים שהצטבר מתשלומי ארנונה. כך נצברו עוד ועוד גרעונות עד שב-2013 נסגר אלמז סופית.
סגירת המפעל לא סיימה את שליחותה ההיסטורית של אלמז. את הרעיון להקמת עמותת "אלמז" במקום המפעל שנסגר, הגתה סמדר מסינג, מי שהיתה בעבר מנהל השיווק של המפעל.
מסינג היא אמנית ואוצרת, ילידת הארץ. היא עבדה בבית הספר לפיסול "פרדי פביאן" כיחצנית ואוצרת תערוכות. בשלהי שנות ה-80 הציעה מסינג להנהלת בית ספר לקיים תערוכה של עולים. הסוכנות היהודית נענתה לפנייתה לסייע והתערוכה נפתחה בבית הספר פרדי פביאן ב-1989 (אחרי מבצע משה ולפני מבצע שלמה). זו היתה התערוכה הראשונה בישראל שהתמקדה ביהודי אתיופיה. בעקבותיה הפיקה מסינג עוד מספר תערוכות של אמנות אתיופית – אחת מהן היתה תערוכה ניידת שהוצגה בכל התאטראות הגדולים בארץ (הבימה, ירושלים חיפה ועוד).
מסינג הכירה את מפעל אלמז בהיותה יחצנית של המפעל, ורק טבעי היה עבורה להסב את הפרויקט לעמותה שמטרתה לקדם אמנים ואמנות אתיופית בישראל. העמותה מאגדת היום כ-100 אמנים יוצאי אתיופיה, ביניהם פסלים בעלי שם כגון אלי אמן ומולו גטה וכן רוקמות ורוקמים ברמה גבוהה.
העמותה מוכרת עבודות שונות כמתנות חגים לחברות מסחריות גדולות שרואות בקנייה זו שילוב בין מתנה ייחודית ואמנותית לבין תרומה לשימור המסורת האתיופית וקיום האמנים. כך למשל חפצי יודאיקה ורקמה אתנית כגון כיסויי מצה וחלה, כריות נוי, קמעות, כיפות רקומות, גלביות ושטחי קיר.
רוב הנשים שעובדות במסגרת העמותה הן בגילאי 35-60 שמשלימות הכנסה אחרי יום עבודה. יש גם בנות צעירות שעוזרות לאמהותין בבית בעבודת הרקמה.
לאחרונה, בעקבות גל החזרה לשורשים שמאפיין את צעירי העדה, גוברת ההתעניינות במוצרי "אלמז". אמנים ואמניות צעירים נוסעים לאתיופיה כדי להשתלם במלאכות מסורתיות או לשווק את המוצרים שלהם. יתר על כן, יותר ויותר זוגות צעירים מבין העדה משלבים בחתונתם לבוש אתיופי מסורתי או אלמנטים מתוכו.
ההתעניינות הגוברת באמנות האתיופית המסורתית מגיעה לאחרונה גם למוסדות להשכלה גבוהה. כך למשל, פרויקט רקמה המשותף לאמני "אלמז" ותלמידי בי"ס הטכנולגי בחולון שמשלב בין חדש לישן.
מנגד (וללא סתירה), לא מעט אמנים צעירים ממוצא אתיופי מסרבים היום להיות מזוהים עם "הטיקט האתיופי" ומבקשים לפלס לעצמם שם ומוניטין כאמנים עצמאיים ללא שום שיוך עדתי. דוגמאות רבות אפשר למצוא למשל בקרב בוגרי שנקר.