המגזר הדתי-לאומי - קווי מתאר, חלק ב

כתב: עוז אלמוג

פלגים וסגנונות חיים בתוך המגזר


המגזר הדתי-לאומי בישראל כולל היום כ-700,000-1,000,000 נפש (קשה לחשב במדויק בשל ההגדרה הסוציולוגית הנזילה של דתיות ומסורתיות ובשל השיעור הגבוה של המתפקרים והמתפקרים חלקית שגדלו בבתים דתיים).


המרכיב האמוני באורח-החיים של הדתי-לאומי, לא היה מעולם הומוגני. היה אמנם תמיד קוד בסיסי מאחד, אולם, מעבר למכנה-העל המשותף נפרשה כבר מראשית הדרך קשת גוונים רחבה.


עם זאת, החל משנות השמונים של המאה הקודמת המחנה הדתי-לאומי החל להסתעף למספר גדול של פלגים ותת-פלגים.

באופן כללי וסכמטי ניתן לומר, שהציונות הדתית הקלאסית מתפצלת והולכת לשני נתיבים תרבותיים מנוגדים: האחד, הנתיב השמרני (דת ולאומיות) והשני, הנתיב הפלורליסטי (כולל התפקרות). להלן נסביר ונפרט את הביטויים והגורמים של שתי המגמות הללו שפיצלו את המגזר לשני קטבים.


הפלג החרד"לי


חרד"לים הם ראשי-תיבות של חרדים לאומיים, הידועים גם בכינוי-החיבה חרד"לניקים (בסקרים הם מכונים גם "דתי-תורני"). הכינוי נועד לציין את ההתקרבות של הקבוצה הדתית-לאומית הזו לתפישת העולם וסגנון החיים החרדי (עדיין קיימים הבדלים ניכרים).

פלג זה תופס בשנים האחרונות תאוצה מבחינה כמותית ואיכותית גם יחד. חבריו מייצגים תפיסה ימנית לאומנית, הממזגת אקטיביזם ציוני-דתי עם תפישה חרדית של ההלכה.

מידת השפעה של החרד"לים על החברה הדתית-לאומית, גדולה בהרבה ממשקלם המספרי. זאת, בשל הריכוז, העמדות המובהקות, ההתנגדות לדיאלוג עם העולם החילוני והעוצמה הרוחנית שהם מייצגים.


לימודי קודש בישיבות חדשות

התחזקות דתית היא המאפיין הבולט והחשוב ביותר של הזרם החרד"לי. היא מתבטאת בהקפדה דקדקנית יותר על קיום המצוות ובפירושן לחומרה (בהשוואה למה שהיה מקובל בעבר בציונות הדתית), בתפילה מתוך דבקות מוחצנת, בהחמרה בנושאי כשרות (אם כי לא בדרגת החומרה של החרדים), בהעצמת הדבקות בלימודי הקודש (מתוקף הציווי "והגית בם יומם ולילה") ובגידול משמעותי במספר הישיבות התורניות ותלמידיהן. כיוון שהם מקדשים את לימוד התורה כאידיאל, במשפחות רבות עול הפרנסה מוטל על כתפיה של האישה.


הערה: "הליטאים" הם קבוצה ביהדות החרדית ששורשיה נטועים בבית מדרשו של הגאון מווילנה. מלבד התנגדותם ההיסטוריות לתנועת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב, ידועים הליטאים במוסד הישיבה שלהם, בה פיתחו ושיכללו את לימוד התורה בסגנון ייחודי. במשך שנים רבות משלו הליטאים בכיפת האורתודוקסיה הדתית. מתוכם יצאו רוב העילויים וגדולי התורה. ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות של הציונות הדתית-לאומית, ניגנו רק 'כינור שני' ובקושי כינור בכלל בתזמורת התורנית. עיקר ייעודן היה השלמת ההשכלה התורנית של בוגרי התיכונים הדתיים.


עד תחילת שנות ה-80' הייתה רק ישיבה אחת, שאיפשרה לבוגרי החינוך הממלכתי דתי ללמוד באווירה, המזכירה במשהו את הישיבות החרדיות הגדולות. הייתה זו ישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה בירושלים, שאותה ייסד בשנת 1924 רבה הראשי הראשון של ארץ-ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ועמד בראשה עד פטירתו, בשנת 1935. בנו, הרב צבי יהודה קוק, נכנס לנעליו בשנת 1952 ועמד בראש הישיבה במשך שלושים שנה, עד פטירתו.


ישיבת מרכז הרב נודעה בכינוי "אם הישיבות הציוניות", משום שרוב מקימי הישיבות הציוניות במרוצת השנים חבשו את ספסליה, או היו תלמידיהם של רבנים בוגרי הישיבה. לתלמידי מרכז הרב ניתנה האפשרות לדחות את גיוסם לצה"ל גם לתקופה של עשר שנים, עד שיחושו מחוזקים רוחנית להתמודדות עם השירות הצבאי. ברם, בשלב זה כבר היו מרביתם נשואים עם ילדים, ולכן עשו שירות מקוצר. במרוצת השנים, בוגרים רבים 'חצו את הקווים' לישיבות חרדיות, שסיפקו להם אתגר תורני משמעותי יותר.


רבים מבוגרי הישיבות החרדיות חזרו ללמד בישיבות הציוניות, שסבלו באותה עת ממחסור במורים ורבנים. מקצתם התמנו עם הזמן למשרות רשמיות מטעם המדינה - ממשגיחי כשרות, רבני שכונות, רבני ערים, דיינים בבתי-הדין הרבניים ועד לרבנים הראשיים לישראל. כך נוצר תהליך זוחל של "חרדליזציה" בתוך הציונות הדתית.


בתחילת שנות ה-90' פתחו ראשי הישיבות הציוניות, הרמ"ים וקבוצות בוגרים, במהלך לשדרוג הישיבות מתוך מגמה להתחרות עם החרדים (להרחבה ראו בהמשך). בשלב הראשון נוצר גרעין קשה של אליטה חרד"לית. המומנטום נמשך, זרם המצטרפים גבר ואיתו גם מספר הישיבות ומוסדות החינוך הייחודיים. עד מהרה הפכו החרד"לים לתת-קהילה מובחנת, שנוכחותה הומחשה גם בממד החזותי (על כך בפירוט בהמשך).


ההתקרבות של החרד"לים לתפישת העולם החרדית החלה להשתקף בהדרגה גם בסממנים סמליים. כך למשל, הימנעות מהזמנת ראשי המדינה החילונים לכנס השנתי שעורכת ישיבת מרכז הרב לרגל יום שחרור ירושלים, או קריאתם של גדולי הרבנים החרד"לים, הרבנים הראשיים לשעבר אברהם שפירא ומרדכי אליהו לציבור הדתי, להשתתף בהפגנת הענק שארגנו המפלגות החרדיות ב-1999 נגד בית המשפט העליון.


הפרדה בין נשים לגברים

החרדים ראו ב"כיפות הסרוגות" מאז ומהעולם חפיפניקים בתחום הדת - כאלה המנסים לרקוד על שתי החתונות ובסוף נשארים ריקים מכאן ומכאן, ולכן פיתחו כלפיהם בוז עמוק. ההשפעה החרדית הגוברת בישיבות הציוניות הולידה בקרב מורי ותלמידי הישיבות החרד"ליות את השאיפה לסגור פערי מוסכמות גם בתחום ההפרדה המגדרית (אחד מתווי ההיכר של החברה החרדית).


כך צמחה התביעה החדשה להפריד בין בנים לבנות בבתי הספר, בישיבות, באולפנות ובתנועות הנוער. התביעה הזו נתקלה בהתנגדות עזה, בעיקר של מחנכים מהקיבוץ הדתי, מתנועת נאמני תורה ועבודה (תנועה ציונית דתית א-פוליטית, שהוקמה בשנת 1978, במטרה לקדם ערכי יהדות ליברלית) והמנהיגות המתונה של המגזר (אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת, אמנים ועוד).


אבל מחאתם לא עצרה את המגמה בכל מוסדות החינוך של הציונות הדתית. ההקצנה באה לידי ביטוי הן בהעלאת "רמת הדתיות" (כולל הפרדה מגדרית) במוסדות חינוך רבים והן ביצירת רשתות חינוך ותנועות נוער חרד"ליות למהדרין (על כך בהרחבה בהמשך).


עם הזמן, דור המחנכים הראשון, ובהם לא מעט רבנים חרדים, הצטמק בהדרגה, ובוגרי הישיבות והאולפנות הציוניות החרדליות החלו להיקלט בצוותי ההוראה ולהשפיע על המגזר כולו מבפנים.

אחת המהפכות המשמעותיות ביותר שחוללו החרד"לניקים, הייתה הרחבת תחום הלימודים התורניים לבנות. מאמצע שנות ה-80' החלו לקום מדרשות לנשים, ללימוד תורה לשמה. עד אז, כמעט בכל המקרים, לימודים תורניים על-תיכוניים לנשים היו במסגרת לימודי תואר או לימודי תעודה.

כיום, יש ברחבי הארץ מדרשות ואולפנות נפרדות לכל זרם, עם סגל מורים ומורות ותוכניות לימוד שונות בהתאם.


בודקים בציציות

הגברים החרד"ליים אימצו קוד לבוש המשלב בין המסורת הצברית לחרדית: חולצת כפתורים, אבל מחוץ למכנסיים וסנדלים (עם או בלי גרביים). רבים מגדלים זקן פרא, וחלקם אף פאות. מבחינה חיצונית, הם נראים כמו חרדים, למעט הכיפה הסרוגה. הם מקפידים על כיפה סרוגה גדולה, המכסה את מרבית קרקפתם, עם צבעיים לא צעקנים (כחול, חום וכו'). יש מבני הדור הצעיר החובשים כיפת צמר גדולה, וזאת כדי לחדד את ההבדל בינם לבין "המִזְרוּחְנִיקִים".


החל משנות השישים של המאה ה-20, בהשפעת תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ובעקבות הנטייה להחמרה דתית שדבקה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי, יותר ויותר מבני המגזר החלו מוציאים את פתילי הציצית מחוץ למכנסיים.


הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים נועדה לבטא מספר משמעויות סמליות: ראשית, המוציא פתילי ציציותיו מביע הזדהות עם התורה ומצוותיה. ישנם הסבורים כי הדבר חשוב במיוחד דווקא לאלה המצויים בסביבה חברתית חילונית, משום שהדבר מבטא סימן היכר לכך שהם מהדרים במצוות, ואינם מתביישים לקיימן גם בפרהסיה, בפני ציבור שאינו מקיים מצוות.


שנית, שיעור בלתי מבוטל של גברים המקפידים על הוצאת פתילי הציצית עושים זאת בעיקר משום שזו הנורמה המקובלת בסביבתם החברתית, זה "צו האופנה החברתי". קרי, מבחינתם, הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הינה אחד מן הביטויים המרכזיים של בן המחנה הדתי לאומי, בוגר "בני עקיבא", "אריאל" או "עזרא", תלמיד או תלמיד לשעבר בישיבת "הסדר" או באחת מ"ישיבות הקו" (הכוונה לקבוצת הישיבות הגבוהות וישיבות ה"הסדר" אשר הולכות בדרכו של הרב צבי ישראל טאו, נשיא ישיבת "הר המור". ישיבות הקו כוללות את "הר המור", "לנתיבות ישראל" ו"עטרת כהנים" בירושלים, "שבי חברון" בחברון, "מדברה כעדן" שבמצפה רמון, "איילת השחר" באילת, "נחלת יצחק" בתל אביב, ובית המדרש "נתיבות דרור" שבישוב תלם) ושכמותן, ההולך ב"דרך הנכונה". מדובר, אפוא, בנורמה שהשתרשה בעקבות קונפורמיזם חברתי.


אולם, הוצאת הפתילים היא, יותר מכל, הצהרת בטחון וגאווה קבוצתית. בעבר, הגישה שהנחתה את אנשי הציונות הדתית הקלאסית, היתה "היה דתי בביתך וחילוני בצאתך" - מבחינת ההופעה החיצונית. רבים ניסו ככל יכולתם להדמות בחזותם לחברה החילונית הסובבת, ולא להבליט את זהותם הדתית. הדבר נבע ממרכזיותו של האתוס החילוני בחברה הציונית והעמדת דמותו של הצבר "החופשי" כמודל. דתיים רבים (לא כולם כמובן) חשו באותה עת כבעלי דרגה חברתית נחותה בהשוואה לצבר החילוני המיתולוגי. דתיותם הביכה אותם לעתים בקרב חילונים והם ונטו להצניעה, בין השאר באמצעות גידול רעמת שיער שתצניע את הכיפה. היום, המגמה השתנתה. הוצאת פתילי הציצית מבטאת את הביטחון והגאווה העצמית הגוברים של פלחים מסוימים בציבור הדתי-לאומי ואת מעמדה העולה של הדת בחברה הישראלית כולה. מסורתיות ודתיות כבר אינן נחשבות לפחותות מעמד בקרב רוב האוכלוסייה הישראלית ולכן גם אין מקום להצניע אותן.


זאת ועוד, במקביל לנטייה להדמות בהופעה החיצונית לציוני הכללי המודרני, ניסו בעבר אנשי הציונות הדתית הקלאסית להבדיל עצמם מן החרדים, בין היתר באמצעות סממנים חיצוניים. תהליך ההתחרד"לות הביא לשינוי כיוון. בעוד שבעבר הסתייגו אנשי הציונות הדתית מהוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים ונמנעו מלעשות כן, משום שזיהו זאת עם החרדים, ולא רצו להיות מזוהים עימם ומתויגים ככאלה, כיום, בקרב רבים מבני המגזר, ניכרת מגמה הפוכה: הם דוגלים באימוץ אלמנטים מהופעתם החיצונית של החרדים, דוגמת הוצאת פתילי הציצית, ומבטאים בכך את הזדהותם עימם בתחומים מסוימים וכן את הסתייגותם הבוטה מן ההופעה החילונית המודרנית בימינו.


הוצאת פתילי הציצית מחוץ למכנסיים הפכה לסמל כה מרכזי בקרב פלחים מסוימים בציבור הדתי לאומי, עד כי קבוצת חיילים בצבא סרבו באחד המקרים לפקודת מפקדיהם להכניס את פתילי הציצית לתוך המכנסיים, והדבר עורר תרעומת גדולה בקרב רבים בציבור הדתי לאומי.


ביטוי למשמעות המרכזית שיש להוצאת/אי הוצאת הפתילים מחוץ למכנסיים, ניתן למצוא בעובדה שפעמים רבות, כאשר מנסים להכיר בין בחור ובחורה מן המחנה הדתי לאומי, אחד מן הנתונים הנשאלים על ידי הבחורה המיועדת או הנמסרים לה מתייחסים לאופן בו לובש הבחור את הציצית.


בדומה לכך, גם באתרי ההיכרויות השונים באינטרנט, המיועדים לציבור הדתי, בודקים בציציותיו של הבחור, תרתי משמע. כלומר, הבחור נדרש לציין אם הוא לובש ציצית ובאיזה אופן.

אופן לבישת הציצית מהווה, אפוא, בקרב חלק נכבד מן הציבור הדתי לאומי, אמצעי ליצירת מדרג דתיות של הגברים: ההולך כשפתילי הציצית מחוץ למכנסיו נחשב לאדוק יותר, למקפיד יותר מבחינה דתית, ל"יותר דוס" כלשונם של הליברלים. כיוון שכך, כפי שהגדיר זאת בוגר ישיבת הכותל: "בדרך כלל לא מכירים בחורה ההולכת בחצאית קצרה לבחור ההולך עם ציציות בחוץ" .


אלו ההולכים כשפתילי הציצית מחוץ למכנס וחולצתם בתוך המכנס נחשבים בקרב רבים במגזר ל"רציניים יותר", ל"מקפידים יותר", לעומת אלה ההולכים כשגם החולצה וגם הפתילים מחוץ למכנס. שכן, כאשר גם החולצה בחוץ, קיימת האפשרות שהפתילים בחוץ רק כדרך אגב, כחלק מן הרישול והזריקות המאפיינים את כלל הופעתו של הלובש, ואילו כאשר החולצה בפנים, ברור לכל שפתילי הציצית הוצאו מחוץ למכנס בכוונה תחילה, כדי להפגין את קיום המצווה והידורה.


אלה ההולכים כשהפתילים בתוך המכנסיים נחשבים ל"דוסים פחות", וכך נוהגים בעיקר "הרוב השקט" הבורגני, של הציבור הדתי לאומי, קרי, אותם גברים המגלים מעורבות בכל תחומי החיים במדינת ישראל ושיעור ניכר מהם/מילדיהם שירתו/משרתים בצבא באופן מלא. הם מפגינים פתיחות מרבית ביחס למודרנה ולעולם התרבותי שסביבם, לומדים או עובדים במסגרות חילוניות, ודוגלים בחברה מעורבת (מבחינה מגדרית) ובדיאלוג תרבותי ודתי.


כבוד בת מלך בלבושה

הנשים החרד"ליות מקפידות על חולצה בעלת שרוולים ארוכים (לכל הפחות שלושת-רבעי) וחצאית הנושקת לקרסול. אין כמעט בארון-הבגדים שלהן לבוש צמוד לגוף, המסגיר את הקימורים הנשיים. נשים (בעיקר המבוגרות יותר) נמנעות לרוב מלבישת חולצות טריקו, ונוטות יותר לחולצות מעומלנות ומכופתרות. חלק ניכר מהן מקפידות ללכת בסנדלים עם גרביים, גם בימות הקיץ, אולם שיעור בלתי מבוטל הולכות גם ללא גרביים, בהתאם לעמדתו המקלה של הרב שלמה אבינר (מהאידיאולוגים הבולטים של הציונות הדתית). הן חובשות כיסוי ראש, במגוון סוגים רחב - ממטפחת זרוקה ועד כובע מעוטר ואופנתי. הצעירות שבהן, עוטות מטפחות וכובעים מסוגננים (כולל "בנדנות" ו"טרבושים") במגוון צבעים וקשירות, ואילו המבוגרות מעדיפות לרוב כיסוי-ראש פשוט יותר ובצבעים רגועים. רוב רובן, צעירות ומבוגרות כאחת, מקפידות שלא לחשוף יותר מטפח של שיערן (על כך בהרחבה בהמשך).


ההשפעה הגוברת של החרדים הובילה להתפתחותו של עיסוק כפייתי במיוחד סביב הגוף הנשי בציונות הדתית, ובמיוחד סביב סוגיית הצניעות. כפועל יוצא, הדרך של נשים רבות בציבור הדתי לאומי להגדרת רמתן הדתית, הן עבור עצמן והן עבור החברה המתייגת אותן, היא באמצעות הלבוש. נוצר מדרג של רמת דתיות לפי מידת הכיסוי, כלומר לפי אורך החצאית, לפי אורך השרוולים, לפי אופי כיסוי הראש ולפי היות האישה לובשת או לא לובשת מכנסיים. מדד הלבוש מהווה מבחינתן גם מדד לגבי ערכים או מידות שלכאורה אינם קשורים, כגון חסד, צדיקות, חברות והתנהגות נכונה. ככל שהגוף מכוסה יותר, כך מתחדדת כביכול ה"צדיקות" של האישה החסודה.


תפיסות אלה הן פועל יוצא ובה בעת גם הגורם לכך שהממסד הדתי שם לעצמו מטרה חינוכית להשפיע על נערות דתיות להתלבש בצורה מכוסה יותר, והנושא תפס בעבר (היום מעט פחות) מקום מרכזי בסדר היום של אנשי החינוך במגזר הדתי לאומי. כתוצאה מכך נתונות הנערות במרבית מוסדות החינוך של המגזר הדתי לאומי תחת פיקוח ומשטור קפדניים בכל הנוגע לצניעות לבושן.


חשוב לציין כי בעבר, מרבית נשות המחנה הדתי-לאומי היו מגולות ראש ביומיום, והמעטות 'שלא הלכו בתלם', הליטו ראשן במטפחת. אלה היו פני הדברים בקרב נשות הקיבוץ הדתי, חברות ובוגרות בני עקיבא ונשות המפד"ל, עד שנות ה-70'. או אז הנץ תהליך של החמרה דתית, שבעקבותיו חידשו כיסויי-הראש את ימיהם כקדם.[1]


אסכולת "מרכז הרב", מבית-מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (בנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מייסד ישיבת מרכז הרב. צבי יהודה ניהל את הישיבה במשך שלושה עשורים, משנת 1952) חוללה מהפך בכל הנוגע לגדרי הצניעות שהיו נהוגים עד לאותה עת בחברה הציונית-דתית.


כיום, רק שיעור קטן מקרב נשות הציבור הדתי-לאומי הנשואות אינן מכסות את ראשן והחרד"ליות מקפידות על כך במיוחד ומכסות עד המילימטר האחרון.


כיוון שכיסוי הראש נעשה כה חשוב במגזר הדתי לאומי, נוצר מגוון מרהיב של סגנונות: כיפות צמר לנשים בעיצוב מינימליסטי; כיפה אתנית (כובע דמוי כיפה רחבה, שהרקע שלה בדרך כלל שחור ושוליה בצבעים מרהיבים); כומתה קלאסית (בֶּרֶט) במגוון צבעים, בדים ומרקמים; כובע כותנה פשוט, בדרך כלל בצבעים אחידים, לעיתים עם נגיעות של פרחים קטנים בשוליו; כובע מעומלן בסגנון אירופי קלאסי, בעל תיתורת צרה, קלוע מחומרים כמו קש או רָאטָן; כיסוי-ראש דמוי כיפה, שאליו מחוברת רשת המוסיפה נופך אלגנטי והידור; כובע מצחייה (קסקט); כובע בייסבול; כובע שנות ה-20' (צמוד לקרקפת, ששוליו מכסים את אזור האוזניים והמצח); כובע שנות ה-30'; בָּנְדָנָה (מטפחת ראש צבעונית. לדתיות יובאה לישראל על-ידי צעירות אמריקניות ש"עשו עלייה"); כָּאפִיָה (כיסוי-ראש ערבי מסורתי).


גם סוגי הקשירות המרובים הם חלק מה"דוסי-שיק" שנשות המגזר מטפחות: קשירת צעיף; קשירה חזיתית; קשירת "כתר הולנדי"; קשירת כתר; קשירות חצי-חצי; קשירת שתי מטפחות; קשירה צפתית, טורבן ועוד.


התחרדות המשפחה

הרבנים החרדים-לאומיים מעודדים את צאן מרעיתם להתחתן בגיל צעיר, מיד לאחר השירות הצבאי, ולעיתים אף קודם לכן. בנשים מפצירים לוותר כליל על השירות הלאומי והשירות הצבאי, לטובת הקמת משפחה מוקדם ככל האפשר. כתוצאה, רבות מהמשפחות בזרם זה הן מרובות ילדים (חמישה עד שבעה בממוצע).


מגורים

רוב החרד"לים מתגוררים בערים הגדולות - בעיקר ירושלים. עם זאת, הגרעין הקשה היכה שורשים בהתנחלויות או במאחזים שבגב ההר (אזור הרי השומרון המזרחי).


פנאי ובילוי רובם מנהלים אורח-חיים שמרני, צנוע וחף ממותרות. הם מקפידים על הפרדה מגדרית מגיל צעיר (מוסדות חינוך, תנועות נוער), ולעיתים, בדומה למקובל במגזר החרדי, מקיימים גם אירועי שמחה תוך הפרדה בין המינים. החרד"לים מנותקים מתרבות הצריכה והבילוי של העולם החילוני. את החופשות המעטות הם יבלו בטיולים בארץ, בעיקר באתרי מורשת המחוברים לשורשיו של עם ישראל בארצו, לא בחו"ל. מרביתם ידירו רגליהם מסרטים, הצגות תיאטרון או קונצרטים ולא ישחיתו זמנם על קריאת ספרות פופולארית כללית.


מנהיגים ומובילי דעה

מנהיגי הקבוצה הזאת הם רבנים בעלי אוריינטציה שמרנית. הזרם החרד"לי מקדש את הכרעת הרב, החל בשאלות הלכתיות, בנושאים מדיניים וכלכליים וכלה בשאלות של חיי היומיום. קיימות למעשה שלוש קבוצות הנהגה רוחנית-ההלכתי בתוך המגזר:

רבני ישיבת מרכז הרב ובראשם הרב אברהם שפירא ז"ל (2007-1914), הרב הראשי לישראל לשעבר וראש הישיבה משנת 1982 ועד פטירתו; בנו, הרב יעקב אלעזר שפירא, שירש אותו כראש הישיבה; הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון ומראשי ישיבת ההסדר במקום; הרב אליקים לבנון, רב היישוב אלון מורה וראש הישיבה המקומית; הרב זלמן ברוך מלמד, ראש ישיבת בית אל ומרבני מפלגת תקומה, ובנו הרב אליעזר מלמד, רב היישוב הר ברכה וראש ישיבת ההסדר המקומית. רבני ישיבות הקו, ובראשם הרב צבי ישראל טאו, מייסד וראש ישיבת הר המור; הרב עודד וולנסקי, מראשי ישיבת הר המור; הרב אלי סדן, ראש המכינה הקדם-צבאית הראשונה בני דוד ביישוב עלי שבשומרון; הרב משה בלייכר, מייסד וראש ישיבת שבי חברון והרב יוסף קלנר, מלמד במוסדות תורניים ועורך מילון הראי"ה (לקט מכתבי הרב קוק). אליהם אפשר לצרף רבנים כריזמטיים בעלי עמדות לוחמניות, העומדים בראש ארגונים ומוסדות מגוונים. כך, למשל, הרב מרדכי אליהו ז"ל, לשעבר הרב הראשי הספרדי לישראל ומי שנחשב לסמכות הלכתית עליונה בעיני רבים; הרב שמואל טל, ראש ישיבת תורת החיים ביישוב יד בנימין; הרב יצחק גינזבורג, ראש עמותת גָל עֵינָי, ובעבר ראש ישיבת עוד יוסף חי בשכם; הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כוהנים בירושלים; הרב צפניה דרורי, רב העיר קריית שמונה, בוגר ישיבת מרכז הרב וממייסדי ישיבת כרם ביבנה; הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת-גן (שתלמידיו מאיישים מדי יום שישי דוכנים להפצת היהדות ברחבי גוש דן) והרב דוד דודקביץ', רב היישוב יצהר והרב הבלתי-מוכתר של "נוער הגבעות" (ראו בהמשך). מטבע הדברים, כיוון שמדובר בקבוצה דתית מאוד, הנשים תופסות מקום משני בהיררכיה הרוחנית. עם זאת, בדומה למגזר החרדי, נשות הרבנים המובילים מהוות מוקד הערצה והשראה עבור אחיותיהן בפלג זה. אחת הידועות בהן הייתה הרבנית חנה טאו ז"ל (אשתו של הרב צבי ישראל טאו, נפטרה ב-2005), מתלמידותיו של הרב צבי יהודה קוק, שהוגדרה כ"מהפכנית בלימודי תורה לנשים". בסוף שנות ה-60' החלה הרבנית טאו להעביר שיעורים לנשים בתורת הרב קוק, וגיבשה סביבה חוג תלמידות קבוע. היא ותלמידותיה הקימו במרוצת השנים כמה מן המדרשיות התורניות הראשונות, ובהן מכון אורה ומדרשת הרובע (מדרשה תורנית לבנות ברובע היהודי בירושלים), בהן היא לימדה במשך שנים. עוד שתי תלמידות-חכם גדולות בתורה, שנשות הפלג שותות בצמא את דבריהן, הן הרבנית דנה סליי (ראש מדרשת הרובע הנוכחית) והרבנית עידית איצקוביץ, מלומדת ודרשנית דגולה, מתלמידותיה הקרובות של הרבנית המנוחה חנה טאו. תופעה חריגה בנוף הדתי היא הרבנית בת-שבע קנייבסקי ז"ל (1932-2011), גיבורת-תרבות רוחנית, שמחלקת ברכות וסגולות לאלפי נשים במצוקה המשחרות לפיתחה. בעיני רבים בציבור החרדי היא נתפשה כאחת מל"ו צדיקי וגדולי הדור הנוכחי. לרבנית קנייבסקי ייחוס משפחתי מפואר: היא בתו של מנהיג הציבור הליטאי, הרב יוסף שלום אלישיב. בעלה, הרב חיים קנייבסקי, בנם של הרב יעקב ישראל קנייבסקי (המכונה "הסטייפלער") ושל אחותו של החזון אי"ש, הוא אולי הרב הכי פופולארי כיום ברחוב החרדי. בקהילות יהודיות בחוץ-לארץ יש בתים שבהם, לצד תמונות הרבנים הגברים תלויה על הקיר, במקום בולט, גם תמונתה. "היא צריכה להיכנס לספר השיאים של גינס", אמר עליה רב ליטאי חשוב, "מאז מרים הנביאה כמעט לא היו נשים יהודיות שהגיעו למעמד כזה". אחת מחסידותיה הרחיקה לכת ואמרה: "הרבנית מחזיקה את העולם, היא מחזיקה את העולם!" הרבנית לאה קוק מוגדרת כגדולת המחזירות התשובה בעת הנוכחית. היא נחשפה לציבור הרחב לא-מעט בזכות סרט תיעודי, התיקון, שעקב אחריה במשך קרוב לשנתיים (הסרט הוקרן בשנת 2002 בערוץ 8). בעלה, הרב דב הכהן קוק, הוא נצר לשושלת הרבנים הידועה. גם לה עצמה יש ייחוס רבני מרשים. זאת ועוד, בינה ובין הרבנית בת-שבע קנייבסקי יש קשר משפחתי (לאה היא נכדתו של הרב יוסף שלום אלישיב ואחייניתו של הרב חיים קנייבסקי, בעלה של הרבנית), על אף שמבחינת פעילותן ואופיין הן רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. הרבנית קוק היא דמות מוחצנת, ססגונית, סוחפת את עדת חסידיה בלהט משיחי, מרבה להשתמש בביטויים שלעיתים נשמעים כשפת רחוב ("אני חולה על הקדוש ברוך הוא"), ואולי זה סוד קסמה. החילונים תופשים אותה כדמות נלעגת, צעקנית, אבל תור המאמינים המשתרך מדי יום בפתח ביתה בטבריה, מציג תמונה שונה לחלוטין. בכרטיס הביקור הלא-רשמי שלה היא מוצגת כ"בעלת חסד ומזכת הרבים, ביתה פתוח לכל מי שזקוקה לעצה ותושייה, עבודת ה' אצלה מראש מעייניה, מוסרת את עצמה עבור כלל ישראל בתפילותיה ובאמירת תהילים". בנה ישראל (אחד מ-14 ילדיה) תיאר אותה כ"מי שדלוקה על כדורי אקסטזי, לאורך כל שעות היממה". הרבנית קוק עצמה אמרה באחת ההזדמנות, כי "התורה זה סם, אבל סם חיים, לא סם מוות". פרט לניצוח על כנסי חזרה בתשובה, היא מקיימת מדי יום בביתה בטבריה קבוצת תהילים לנשים. אומנם, הרבניות קנייבסקי וקוק צמחו מתוך המחנה החרדי, ושם גם זירת הפעילות העיקרית שלהן. עם זאת, הן בהחלט מדברות גם אל מקצת מהחרד"לים. דמויות בולטות נוספות, שאינן נושאות תואר רבני, אך מהוות מודל לחיקוי, להערצה, ומנגד גם לביקורת, הם המתנחל אברי רן וחוקר הספרות פרופ' הלל וייס. אברי רן, המוגדר כמנהיג הבלתי-מוכתר של נוער הגבעות, הוא דמות כמעט מיתית בשומרון. בכתבה שפורסמה אודותיו בעיתון הארץ (2003), תואר רן כמי ש"מנהיג ביד חזקה את תנועת המאחזים הבלתי-חוקיים בשטחים. מגוּבֵּה במיליציה של מתנחלים חמושים, הוא זורע פחד בקרב פלסטינים וחיילים כאחד... מעריציו רואים בו רועה רוחני ומודל לחיקוי. מתנגדיו רואים בו איש קנאי, אלים וחסר מעצורים". התיאורים של מי שנפגשו איתו מתחרים זה בזה בסופרלטיבים: "השריף של גבעות איתמר", "מייסד הנראטיב של המאחזים", "הגורו של המוזרים והתלושים", "אבי אבות המאחזים הלא-חוקיים", "אימת הפלסטינים" ועוד כהנה וכהנה. כתב הטלוויזיה ניצן חן, מהיחידים שריאיינו את אברי רן (ב-1995), תיאר אותו בהתפעלות כ"שילוב בין דוד המלך לרובין הוד". הוא נולד למשפחה חילונית בקיבוץ נחשולים. כשנה לפני גיוסו לצה"ל עזב את הקיבוץ יחד עם אמו ואחיו. בצבא שירת כמ"פ בשיריון (והשתחרר בדרגת סגן-אלוף). אחרי השחרור עבר להתגורר בתל-אביב, והתפרנס מעסק לייצור סנדלים ונעלי עור. בתחילת שנות ה-90' החליטו הוא ואשתו שרונה, במקור מושבניקית, לחזור בתשובה ולחולל שינוי דרמטי באורח-חייהם. ב-1993, ערב החתימה על הסכמי אוסלו, הם הצטרפו להתנחלות איתמר הסמוכה לשכם. כדי לחזק את הקשר לאדמה, ובו-בזמן להתקרב לאלוהים, הקימו בני הזוג רן מאחז בפיסגת אחת הגבעות שממזרח ליישוב, והעניקו לו את השם גבעות עולם. במאחז (הם מעדיפים להגדירו חווה) הוקמו לול אורגני ומחלבה גדולה לייצור גבינות צאן, המשווקים תחת המותג גבעות עולם. בנוסף, הם גידלו בחווה את עשרת ילדיהם, שרובם מתגוררים איתם עד היום. רן קנאי ללא תקנה לארץ-ישראל, וכשהוא מדבר עליה, "הוא כאילו נכנס למצב פסיכוטי, רואה את המציאות באופן שאנחנו לא מסוגלים לדמיין אותה", כפי שתיאר זאת אחד מחסידיו. בשנים האחרונות היה רן מעורב בתקריות של פגיעה בפלסטינים, וכן בפעילי שמאל יהודים. ב-2005 נשלח למעצר-בית לאחר שהורשע בהכאת פלסטיני, נמלט מהמעצר, הוכרז עבריין נמלט ולבסוף נלכד. במשפט שוחרר מחוסר הוכחות. פרופ' הלל וייס היה מרצה וחוקר במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, וראש החוג להוראת הספרות במכללת אורות ישראל ביישוב אלקנה בשומרון (הוא נמנה עם מייסדי היישוב ומתגורר שם עם משפחתו). כפעיל ימין מובהק, הוא היה חבר בתנועת מנהיגות יהודית ובחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. במאמר שכתב ב-1974 טבע וייס לראשונה את המושג "פוסט-ציוני". הוא שולל את הדמוקרטיה כפי שהיא נתפשת על-ידי הציבור הישראלי, וקורא להנהיג משטר מלוכני על-פי ההלכה. ב-2004 היה וייס שותף לרעיון חידוש הסנהדרין השנוי במחלוקת, ואף שימש כדובר "הסנהדרין החדשה". כמי שהיה, לפחות בעבר, חביב התקשורת החילונית, וייס נהנה מחשיפה על כל פעילות או הצהרה פרובוקטיבית, ואגב כך בנה לעצמו עמדת-כוח מסוימת בציבור החרד"לי. וייס נודע בלשונו השלוחה. הוא אינו מהסס למתוח ביקורת, לעיתים נוקבת וארסית, על אנשים ותופעות שאינם מתיישבים עם השקפת-עולמו. ב-2006, כשנשאל בראיון לערוץ הראשון לדעתו על "מצעד הגאווה" בירושלים, אמר, בין השאר: "כל אמצעי כשר לטאטוא מצעד התועבה מירושלים, כולל מעשה פנחס" (ורמז על רצח מתוך קנאות דתית). שנה לאחר מכן, כשכוחות משטרה וצבא פינו שתי משפחות יהודיות מהשוק בחברון (אחת מהן משפחת בתו וששת נכדיו), הוא איחל למח"ט חברון "שאמו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה, שילדיו יהיו יתומים ושהוא ימוגר במלחמה הבאה", והוסיף כי "השוטרים גרועים מגרמנים". הדברים עוררו ביקורת חריפה בציבור ובתקשורת, ושר הביטחון, אהוד ברק, דרש מנשיא אוניברסיטת בר-אילן להשעות את וייס עד שיתנצל. וייס התנצל באופן חלקי והסביר שהקללות נאמרו בעידנא דריתחא.


פוליטיקה

הקמת מפלגת "האיחוד הלאומי" ב-1999 (לקראת הבחירות ה-15) היוותה ביטוי נוסף להתפצלות הגדלה בתוך המחנה הדתי לאומי, ולמעשה גם בתוך המחנה הימני כולו, בין האגף הקיצוני לאגף המתון.


הפיצולים הרבים שעברה המפלגה במהלך העשור הבא, משקפים את הפיצולים והמחלוקות בתוך הציונות הדתית. להלן מצוטט מהויקיפדיה (בערך: "האיחוד הלאומי").


המפלגה הוקמה הוקם כאיחוד של מולדת (מפלגתם של רחבעם זאבי ובני אלון שהוקמה עוד ב-1988), תקומה (חנן פורת וצבי הנדל, שפרשו מהמפד"ל במרץ 1999) וחירות (בני בגין, מיכאל קליינר ודוד ראם, שפרשו מהליכוד בפברואר 1999). זה היה צירוף של פורשי מפלגות קיימות, עם מפלגות חדשות שהוקמו בעקבות חתימת הסכם ואי בסוף 1998. השאיפה הייתה להשיג סיעה משמעותית בכנסת, שתמנע מהליכוד בראשות בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, להוסיף ולוותר על שטחים מארץ ישראל, כפי שכבר עשה לדעתם בהסכם ואי.


בבחירות עצמן הפסיד נתניהו לאהוד ברק וגם הרשימה החדשה נכשלה יחסית לציפיותיה וזכתה ב-4 מושבים בלבד. בעקבות זאת, מיד לאחר הבחירות, ועוד לפני תחילת תקופת כהונת הכנסת החדשה פרש זאב בנימין בגין, באומרו שהוא נותר מנהיג ללא ציבור. חברי הכנסת מטעם הסיעה, עם תחילת כהונת הכנסת ה-15, היו לפיכך: רחבעם זאבי, חנן פורת, בני אלון ומיכאל קליינר. כמה חודשים אחר כך, באוקטובר 1999 פרש מהכנסת גם חנן פורת, שפינה מקום לצבי הנדל. המפלגה נותרה באופוזיציה לצדו של הליכוד.


ב-1 בפברואר 2000 התאחדה הסיעה עם סיעת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, ליצירת מסגרת חדשה - איחוד לאומי-ישראל ביתנו.


ב-6 בפברואר 2001 התקיימו בישראל הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001, כאשר הכנסת ממשיכה בכהונתה, בהרכבה הקודם. בעקבות ניצחונו של אריאל שרון בבחירות אלה, על אהוד ברק, הקים שרון ממשלה חדשה, שבמרכזה מפלגת הליכוד, שהייתה קודם לכן באופוזיציה. ליברמן וזאבי נכנסו לממשלה זו גם הם, כשרי התשתיות הלאומיות והתיירות, בהתאמה. בנוסף להם התמנה מטעם הסיעה המאוחדת גם יורי שטרן, כסגן שר במשרד ראש הממשלה.


ב-16 באוקטובר 2001 הגישו זאבי וליברמן את התפטרותם מממשלת שרון, במחאה על נסיגת צה"ל משכונות אבו סניינה וח'רת א-שייח בחברון, דבר שלטענתם חשף את יהודי חברון לאיומים של ירי צלפים מצד ארגוני הטרור הפלסטיניים. למחרת היום, ב-17 באוקטובר 2001, בטרם נכנסה ההתפטרות לתוקף, נרצח רחבעם זאבי על ידי מחבל פלסטיני מהחזית העממית, במלון הייאט במזרח ירושלים.


בעקבות הרצח משך ליברמן את התפטרותו וסמוך אחר כך נבחר כמנהיג הסיעה המשותפת במקום זאבי. בני אלון גבר בבחירות פנימיות על פלמח זאבי, בנו של רחבעם זאבי ונבחר למנהיג מולדת ובעקבות זאת מונה כמחליפו של זאבי במשרד התיירות. בכנסת, מחליפו של זאבי היה אורי אריאל.


בסופו של דבר פרשה הסיעה מהממשלה כחצי שנה אחר כך, ב-14 במרץ 2002, תוך שהיא מבקרת בחריפות את מדיניות ההבלגה בה נקטה הממשלה באותה עת למול השתלשלות אירועי האינתיפאדה השנייה. כשבועיים אחרי הפרישה, ב-27 במרץ אירע הפיגוע במלון פארק בנתניה ויומיים לאחר מכן החל מבצע חומת מגן, אולם הסיעה נותרה באופוזיציה לממשלת שרון עד תום כהונת הכנסת.


בבחירות ינואר 2003 התמודדה הרשימה המאוחדת תחת השם "איחוד לאומי" וזכתה ב-7 מושבים בלבד בכנסת: שלושה לישראל ביתנו (ליברמן, שטרן ונודלמן), שניים לתקומה (הנדל ואריאל) ושניים למולדת (אלון ואריה אלדד). התוצאה הזו היוותה ירידה במנדט אחד לעומת תוצאות הבחירות הקודמות, כשהאיחוד הלאומי וישראל ביתנו רצו בנפרד. רשימת חרות של קליינר, שהיה עד פברואר 2000 חלק מהמפלגה, ורץ כעת בנפרד יחד עם ברוך מרזל, זכתה בכאחוז אחד מקולות המצביעים, אותו מנדט שחסר לאיחוד הלאומי. רשימת קליינר לא עברה את אחוז החסימה.


האיחוד הלאומי הצטרפה לקואליציה ולממשלת שרון השנייה, שהוקמה בפברואר 2003 וכללה את הליכוד, שינוי, האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד"ל. בני אלון נשאר בתפקיד שר התיירות ואילו ליברמן התמנה לשר התחבורה.


בראשית יוני 2004, לקראת ולצורך השגת רוב בהצבעה בממשלה על תוכנית ההתנתקות, פיטר ראש-הממשלה שרון את השרים ליברמן ואלון, שניים מהמתנגדים לה. בעקבות הפיטורין, פרשה מפלגת האיחוד הלאומי מהקואליציה. כמו כן, פרש ח"כ מיכאל נודלמן (ישראל ביתנו) מהסיעה, עקב תמיכתו בהתנתקות בניגוד לעמדת הסיעה. ב-6 ביוני 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות בממשלה], לאור הרוב שנוצר בה לאחר פיטורי שני שרי האיחוד הלאומי. המפד"ל, ששריה התנגדו לתוכנית, נשארה למרות זאת בממשלה, למעט השר אפי איתם וסגן השר הרב יצחק לוי, שהתפטרו. איתם ולוי עזבו בהמשך את המפד"ל, הקימו את מפלגת ציונות דתית לאומית מתחדשת, שנקראה לאחר מכן אח"י, ובאוגוסט 2005, לקראת הבחירות לכנסת ה-17 ב-2006 הצטרפו לאיחוד הלאומי.


לקראת סוף אוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות, בכנסת, בהצבעה דרמטית בה התפצלה סיעת הליכוד לשני חלקים שווים פחות או יותר, תומכי ומתנגדי התוכנית. בראשית נובמבר, בעקבות אישור זה וכחצי שנה לאחר פרישת איתם ולוי, פרש מהממשלה גם החלק השני של המפד"ל, בראשות זבולון אורלב. בשלב זה, חלק זה של המפד"ל עדיין לא הצטרף לאיחוד הלאומי. באותה עת ובמקביל הודיעה גם מפלגת "ישראל ביתנו", שבבחירות הבאות היא תרוץ בנפרד. בפברואר 2006 היא אכן עזבה את הרשימה.


האיחוד הלאומי החלה את המירוץ בבחירות לכנסת ה-17, כשהיא כוללת בששת המקומות הראשונים ברשימתה שני נציגים מכל אחת מהמפלגות שהרכיבו אותה - מולדת, ציונות דתית לאומית מתחדשת ותקומה. עם זאת, לאחר לחצים מצד רבנים ותנועות ציבוריות של פעילי ימין הוסכם ב-9 בפברואר 2006 על רשימה משותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל, בה הוצבו ששת נציגי האיחוד הלאומי בתשעת המקומות הראשונים, בשילוב שלושה נציגים מהמפד"ל. הרב מרדכי אלון סירב לבקשה שהופנתה אליו לעמוד בראשות הרשימה המאוחדת ובמקומו הוצב בראשותה הרב בני אלון.


עוד לפני הבחירות, ב-1 בפברואר 2006 הגיעו חברי הכנסת של האיחוד הלאומי (אפי איתם, הרב בנימין אלון, פרופ' אריה אלדד ואורי אריאל) אל המאחז עמונה, על מנת למנוע את הריסתו על ידי כוחות המשטרה. במקום פרצו עימותים אלימים בין המתנחלים למשטרה, במהלכם נפצעו ופונו לאשפוז גם איתם ואלדד, לאחר שהוכו על ידי השוטרים. בעקבות האירועים הקשים הוציא האיחוד הלאומי הודעת גינוי ומחאה חריפה תחת הכותרת "במקום בו מכים ח"כים - נגמרת הדמוקרטיה" ותבע להקים ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מה שלטענתם התפרש כאלימות המשטרה בעמונה.


בבחירות שנערכו במרץ 2006, ניצחה מפלגת קדימה בראשות אהוד אולמרט, שירש את אריאל שרון חודשיים קודם לכן, בעיצומה של מערכת הבחירות, בעקבות האירוע המוחי שאירע לשרון. רשימת האיחוד הלאומי - מפד"ל לא עמדה בציפיות מרכיביה וזכתה בתשעה מושבים בכנסת, בלבד, מהם שישה לנציגי האיחוד הלאומי. ישראל ביתנו לעומת זאת, זכתה להצלחה גדולה בהתמודדותה העצמאית והשיגה בבחירות 2006, 11 מנדטים. רשימות ימין נפרדות בראשות ברוך מרזל ומיכאל קליינר, שרצו גם בבחירות אלה, השיגו ביחד פחות מאחוז אחד מהקולות ולא התקרבו אפילו לאחוז החסימה, שעמד הפעם על 2%.


הממשלה שהקים אהוד אולמרט כללה רשימות מרכז - שמאל, ביחד עם ש"ס, כאשר האיחוד הלאומי - מפד"ל התייצבה באופוזיציה, לצידה של מפלגת הליכוד המצומקת (12 מושבים בלבד). "ישראל ביתנו", שהייתה תחילה באופוזיציה גם היא, הצטרפה לממשלה באוקטובר 2006, כעבור כחצי שנה, זמן קצר לאחר תום מלחמת לבנון השנייה.


בדצמבר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה שנועדו להתקיים בפברואר 2009 החליטו תקומה ומולדת להתאחד עם המפד"ל, ליצירת מפלגה חדשה - הבית היהודי, שאמורה הייתה להתמקד בנושאי ערכים וחינוך ופחות בנושא ארץ ישראל השלמה. מתוך תשעת הח"כים המקוריים של המפלגה, חמישה פרשו תוך כדי ביצוע מהלך האיחוד: אפי איתם ומפלגת אח"י שלו, וכן אליהו גבאי מהמפד"ל, הצטרפו לליכוד, אריה אלדד פרש, על מנת לעמוד בראש התקווה - מפלגה ציונית לאומית - מפלגת ימין בעל אופי חילוני ושני ח"כים נוספים, צבי הנדל מתקומה ויצחק לוי מאח"י פרשו לחלוטין מהחיים הפוליטיים.


מארבעת הח"כים שנותרו, נשארו בבית היהודי בסופו של דבר שניים בלבד. מלאכת הכנת הרשימה החדשה הופקדה בידי ועדה ציבורית עצמאית, אולם לאחר פרסום הרשימה המיועדת לכנסת וערב סגירת רשימות המועמדים, פרשו ממנה שני חברי הכנסת של "האיחוד הלאומי", בני אלון ממפלגת מולדת, שהוצב במקום ה-17 הבלתי ריאלי ופרש בעקבות זאת מהחיים הפוליטיים] ואורי אריאל ממפלגת תקומה, שהוצב אמנם במקום השלישי ברשימת הבית היהודי, אך בחר בסוף לחזור ולהצטרף לחבריו לאיחוד הלאומי שפרשו עוד קודם לכן. הטענה של הפורשים הייתה, שהוועדה המסדרת מעלה בתפקידה בכך שכללה את כל חברי הכנסת של המפד"ל ברשימה הסופית, בעוד רק אחד מחברי האיחוד הלאומי (אריאל) הוצב בין עשרת המועמדים הראשונים. תקומה ומולדת הפורשות, נשארו לפיכך עם השם "האיחוד הלאומי", בעוד המפד"ל רצה בנפרד תחת השם "הבית היהודי". התקווה - מפלגה ציונית לאומית, שבראשה עמד אריה אלדד, חזרה והצטרפה אל תקומה ומולדת תחת השם האיחוד הלאומי, וכמו כן הצטרפה אליהן גם מפלגת ארץ ישראל שלנו של הרב שלום דב וולפא וברוך מרזל.


בראש רשימת האיחוד הלאומי החדשה - ישנה הזו הוצב הפעם יעקב כץ (כצל'ה), מראשי המתנחלים, מנהל מוסדות קריית הישיבה בית אל, ממייסדי גוש אמונים, ומי שהיה עוזר שר השיכון לענייני התיישבות, אריאל שרון, בשנים 1990 - 1992 ולאחר מכן המנכ"ל של ערוץ 7.


בבחירות לכנסת השמונה עשרה זכתה הרשימה ב-4 מושבים בכנסת, אחד יותר מהבית היהודי. חברי הכנסת מטעמה היו יעקב כץ ואחריו אורי אריאל נציג "תקומה", פרופ' אריה אלדד מ"התקווה", והרב ד"ר מיכאל בן ארי מ"ארץ ישראל שלנו" (בפועל נציג חזית יהודית לאומית של מרזל). נציג מולדת אורי בנק, שהוצב במקום החמישי, לא נכנס ובכך לראשונה מאז הקמת האיחוד לא יוצגה מולדת בכנסת. לאחר הבחירות והקמת ממשלת נתניהו השנייה נשארה הסיעה באופוזיציה, בעוד הבית היהודי כמו גם ישראל ביתנו מצטרפים לממשלה.


במהלך כל כהונת הכנסת השמונה עשרה פעלה הרשימה באופוזיציה בלבד.


ב-18 באוקטובר 2012, לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה התפצלה "האיחוד הלאומי" פעם נוספת. שניים מהח"כים, נציגי תקומה כץ ואריאל, חתמו על טיוטת הסכם לריצה משותפת עם מפלגת הבית היהודי בבחירות לכנסת ה-19, אך אריה אלדד ("התקווה") ומיכאל בן-ארי (איש "ארץ ישראל שלנו" שפרש כעת לחזית יהודית לאומית) פרשו מהאיחוד והקימו רשימה חדשה בשם עוצמה לישראל והחליטו לרוץ בנפרד. ב-19 בנובמבר 2012 אושרה בוועדת הכנסת בקשתם להתפלג מסיעת האיחוד הלאומי ולהקים את סיעת עוצמה לישראל.


ב-29 בנובמבר 2012 הסכימו "הבית היהודי" ושני הח"כים שנותרו באיחוד הלאומי על רשימה משותפת בבחירות. נפתלי בנט ישמש כראש הסיעה ובעשירייה הראשונה ישובצו ארבעה מאנשי תקומה באיחוד הלאומי. המועמדים בעשירייה זו: נפתלי בנט, אורי אריאל, ניסן סלומיאנסקי, הרב אלי בן דהן, איילת שקד, אורי אורבך, זבולון כלפא, אבי וורצמן, מוטי יוגב ואורית סטרוק. הרשימה המשותפת כללה גם את מפלגת מולדת ויו"ר מולדת אורי בנק הוצב במקום ה-17 ברשימה המאוחדת שרצה תחת השם "הבית היהודי בראשות נפתלי בנט - מיסודם של האיחוד הלאומי מפד”ל החדשה". ארץ ישראל שלנו, שנותרה ללא ייצוג בכנסת לאחר פרישת בן ארי מהמפלגה, לא הצליחה במגעים עם גופים שונים ולא התמודדה בבחירות לכנסת התשע עשרה.


במקביל גם המפד"ל – המפלגה הוותיקה והמסורתית של הציונות הדתית נקלעה למשבר מתמשך. מפלגת הבית היהודי הוקמה בשלהי הכנסת ה-17 (2009) כהמשך לסיעת האיחוד הלאומי-מפד"ל במטרה לאחד את המפלגות שהיו בסיעה זו (מולדת, תקומה, אח"י ומפד"ל) למפלגת ימין דתית-מסורתית אחת ובראשה עמד הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ. הניסיון נכשל עוד לפני הבחירות לכנסת השמונה עשרה, שבהן ייצגה רשימת הבית היהודי את המפד"ל בלבד תחת הכינוי "הבית היהודי - מפד"ל החדשה". לקראת הבחירות לכנסת התשע עשרה הצטרפה מפלגת תקומה מחדש לבית היהודי (בשמה החדש, "האיחוד הלאומי-תקומה"), שוב במטרה להתאחד בהמשך למפלגה אחת.


בבחירות הפנימיות לראשות מפלגת הבית היהודי, ב-6 בנובמבר 2012, ניצח נפתלי בנט (יליד 1972) את זבולון אורלב ברוב של כ-67% מהקולות, ונבחר ליושב-הראש שלה. בחירה בבחור צעיר שלא מגיע מרקע משפחתי מיינסטרימי של המגזר (הוא נולד בחיפה להורים שחזרו בתשובה ועלו ארצה ב-1967 ותקופה מסוימת בצעירותו הסיר את כיפתו) והמגדר בסמלי סטטוס ישראלים כלליים ולא דתיים (קצין בסיירת מטכ"ל, הייטקיסט מצליח, עוזר בלשכת ראש הממשלה ומנהל הקמפיין שלו) סימנה את הקו הפלורליסטי הפוסט-דתי של הבית היהודי ואת ניצחון הקו הפלורליסטי בציונות הדתית. נסיקתה של איילת שקד החילונית (ילידת 1976) לעמדת מנהיגות של המפלגה (בכנסת ה-19 הייתה שקד יושבת ראש סיעת הבית היהודי בכנסת) והקמת "הימין החדש" ואחר כך רשימת "ימינה" – רק חיזקו את המגמה הכללית. החרד"לים נאלצו לאמץ לעצמם מסגרות מפלגתיות נפרדות: "עוצמה יהודית" ו"האיחוד הלאומי-תקומה".


עם השנים נוצרה זיקה מובהקת בין הימין הקיצוני בפוליטיקה הישראלית, לבין החברה החרד"לית. הם מתנגדים לכל פשרה ביהודה ושומרון, ובוחנים את נכונותם לשרת בצה"ל בכפוף להוראות הרבנים בסוגיות כגון דיני כשרות, פיקוח נפש ופינוי התנחלויות (מהלך הנוגד את אמונתם הדתית והלאומית).

זיקה זאת התחדדה מאוד במהלך המאבק שהובילו רבני החרד"לים נגד ההתנתקות מגוש קטיף (2005). ההתנתקות הזניקה את התחושות הללו לשיא. כפי שציין אנשיל פפר: "העובדה שדווקא שרון, מי שמילא תפקיד מכריע בהקמת ההתנחלויות, היה זה שגם העלה עליהן את הכורת, רק חיזקה את קביעתם בדבר ריקנותה של הציונות החילונית. עד אז חיה הקהילה החרד"לית את חייה בנפרד מההוויה הישראלית הכללית. ההתנתקות העלתה אותה על מסלול התנגשות עם הממשלה, עם צה"ל ועם הזרם המרכזי בחברה. במאבק נגד הנסיגה השתתפו גם דתיים מזרמים אחרים וקומץ ימנים חילונים, אבל יותר מכל היא הייתה אירוע מכונן עבור הקהילה החרד"לית".


הרבנים אומנם התנגדו לאלימות כלפי חיילי צה"ל, אך חלקם קראו לחיילים הדתיים, במיוחד בוגרי הישיבות, לסרב פקודה אם יידרשו לפנות את אחיהם מבתיהם. אחרים לא אמרו זאת במפורש, אך גם לא גינו. העידוד חסר התקדים לסרבנות, המחיש את עומק הקרע בציונות הדתית ואת התנתקותו הרוחנית-תרבותית המואצת של הפלג החרד"לי מהמדינה החילונית.


חלק מהחרד"לניקים מאס בממסד ובמערכת הפוליטית, מסרב להשתתף בבחירות ומצהיר אמונים לערכים לאומיים ודתיים 'נצחיים' ו'עליונים' יותר. אבל בשונה מהקיצונים בעדה החרדית, הם אינם כופרים עקרונית בריבונותו של הממסד הממלכתי, אלא גורסים שמדינת ישראל בצורתה הנוכחית סיימה את תפקידה ההיסטורי, ועל כן יש לכונן תנועה חדשה שתממש את החזון. הקו הקיצוני בא לידי ביטוי לא רק בהצבעה (או אי-הצבעה) לכנסת, אלא גם בדרשות, בשיעורים ובכתבים של רבנים רבים.


רוב החרד"לניקים שכן מצביעים בבחירות מזוהים עם מפלגת האיחוד הלאומי. חלק כלל אינם מצביעים, חלק מזוהים עם ש"ס ויהדות התורה. אפרופו, ב-1999 נוצר שיתוף פעולה בין תנועת חב"ד לבין מספר יישובי מתנחלים, שהביא גם להקמת מטה בחירות משותף. ביישובים מסוימים מעבר לקו הירוק, בהם יצהר ובית אל, שמרבית תושביהם מזוהים עם הפלג הקיצוני של החרד"לים, נרשמו אחוזי הצבעה ניכרים למפלגות החרדיות, בעוד המפד"ל זוכה רק לקולות בודדים. הפלג הזה גם החל להתנתק בהדרגה ממועצת יש"ע, שאותה הוקיע כמשת"פית של השילטון.

חלק מסוים (קשה לאמוד את גודלו) מזוהה במידה כזו או אחרת עם תנועות זעירות של ימין רדיקאלי, שמקצתן נפסל על ידי בג"ץ לריצה לכנסת (כולן לא עברו את אחוז החסימה): "כך", "עוצמה יהודית", "ארץ ישראל שלנו", "כהנא חי".


השקפת עולמם של הפלג היותר רדיקאלי באגף החרד"לי מתבטאת במרכיבים הבאים:

א. יחס עוין, ולעתים אלים, כלפי עובדי ציבור ואנשי כוחות הביטחון שהיו מעורבים בפינוי התנחלויות (זו יכולה לבוא לידי ביטוי בגידופם, ייחולים למותם בצורה עקיפה, טקסי "פולסא דנורא", או התרת דמם בפסקי דת). בשנות האלפיים החלה תופעה של התנכלות לקציני צה"ל שהיו מעורבים בתוכנית ההתנתקות, כגון הפגנות לפני בתיהם וקריאות להדרת הדתיים שבהם מתפילות בבתי כנסת. דרך פעולה אחרת היא הגשת תביעות אזרחיות נגד שוטרים שהיו מעורבים בעימותים אלימים עם מתנחלים או מפגינים.


ב. הקמת התיישבויות באופן עצמאי וללא היתרים, כדי לקבוע עובדות בשטח ולעיתים במחאה על פיגועים שביצעו ארגוני טרור פלסטיניים.


ג. טרור יהודי כנגד האוכלוסייה הערבית: יחידים והתארגנויות מחתרתיות שונות ביצעו פיגועי טרור נגד ערבים, בהם התנקשות המחתרת היהודית בראשי עיריות ביהודה ושומרון, טבח מערת המכפלה ורצח הנער מוחמד אבו ח'דיר.


ד. "תג מחיר": דרך פעולה בלתי חוקית שבה נוקטים לעיתים צעירים דתיים, הכוללת פגיעה בפלסטינים או ברכושם, פגיעה ברכוש משטרת ישראל וצה"ל (בעיקר בכלי רכב), הפגנות וחסימת כבישים. פעולות אלה מבוצעות לעיתים בתגובה להריסת מבנים בלתי חוקיים במאחזים על ידי מערכת הביטחון או בתגובה לתקיפות של ערבים כלפי יהודים.


ה. חלק מהצעירים החרד"לים מבקשים לשרת בנח"ל החרדי, תוך הפרדה מוחלטת בין גברים ונשים. גדוד הנח"ל החרדי מאפשר לבני-נוער חרדים, המשתייכים להסדר "תורתו אומנותו" ואינם לומדים בישיבות, להתגייס לשירות קרבי, תוך שמירה על ציביונם המיוחד ועל אורח החיים לו הורגלו: מסגרת יומיומית מסודרת לתפילות, שיעורי קודש מפי רבנים, מזון כשר למהדרין וכדומה. חיילות מדריכות הן מחוץ לתחום בבסיסיהם. לוחמי הנח"ל החרדי משרתים שלוש שנים, מהן שנתיים שירות קרבי ושנת לימודים.


השיעור הגדל והולך שלהם בגדוד הנח"ל החרדי, הביא בזמנו למצב שהרוח השלטת בו הייתה כהניסטית. חיילי הגדוד היו מעורבים בתקריות רבות עם האוכלוסייה הפלסטינית והדבר כמעט הוביל לפירוק היחידה, עד שאגף כוח-אדם בצה"ל התערב ומנע את המשך גיוסם.


משיחיות חדשה

למגמת ההקצנה החרדלית יש גם ביטויים משיחיות ומיסטיציזם. רוב החרדלים על ההנחה, כי הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים והכותל, הם סימני אתחלתא דגאולה מובהקים. להלן מספר גופים ואירגונים, הפועלים בקדחתנות לזירוז ביאת המשיח ולהקמת בית-המקדש השלישי על הר הבית. כולם משקפים ותומכים בעקיפין ובמישרין בתופעת החרד"לות. אף שבעיני רבים (בעיקר חילונים), פעילותם נתפשת כהזויה וחסרת תכלית, הם עצמם חדורי אמונה ולהט משיחי יוקד:

- עטרת כוהנים - עמותה המתמקדת ביישוב העיר העתיקה שבירושלים, וביצירת רוב יהודי בעיר העתיקה ובמזרח ירושלים. למעשה, מאחורי המפעל הזה מסתתרת כוונה ושאיפה לשרת בבית-המקדש השלישי, לכשיקום (במהרה בימינו, לפי אמונתם).


- נאמני הר הבית - תנועה פוליטית שנוסדה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), במטרה להקים את בית-המקדש השלישי על הר הבית. באופן מעשי, מתרכזת פעילות התנועה בניסיונות לעלות להר הבית, לרוב תוך הפרת צווי בית-משפט ועימותים עם כוחות הביטחון.


- התנועה לכינון המקדש - תנועה ששמה לעצמה מטרה להקהיל קהילות ברבים ולעורר את דעת העם, רבניו ומנהיגיו, לכונן את בית-המקדש ולהשיב כוהנים לעבודתם. התנועה מארגנת עליות להר הבית, ליחידים ולקבוצות. ביטאון התנועה, "ייבנה המקדש", משמש במה לדיון הילכתי והגותי במכלול ענייני ההר והמקדש.


- תנועת חי וקיים - פועלת למען תפילת יהודים בהר הבית.


- אגודת אל הר ה' - חוג רעיוני בראשות ישראל מידד, הפועל למען זכויות היהודים על הר הבית.


- אגודת אל הר המור - עוסקת במתן הרצאות בנושא ההלכתי של העלייה להר הבית, ובעידוד העלייה להר לפי דיקדוקי ההלכה.


- נשים למען המקדש - תנועה הפועלת להנחלת נושא המקדש בלבבות הנשים. מתעמקת בלימוד המקדש, בדגש על עמדת ההלכה בנושא עליית נשים להר הבית.


- מכון המקדש - ממוקם בעיר העתיקה בירושלים. עוסק בפעילויות חינוכיות לנוער ולמבוגרים, להגברת התודעה של בית-המקדש. בראש המכון עומד הרב ישראל אריאל, שבמקביל, נמנה עם הפעילים המרכזיים בקבוצה קטנה של אישים, שהחליטה ב-2004 להקים מחדש את הסנהדרין.


- הסנהדרין החדשה - תחילת היוזמה לחידוש הסנהדרין, באגודה שהוקמה בשנת 2002 על-ידי קבוצת רבנים, ושמה "השיבה שופטינו - לכינון בית-הדין הגדול". באוקטובר 2004 התקיימה בטבריה התכנסות רשמית ראשונה של "הסנהדרין החדשה", ובה 71 חברים. שנה לאחר מכן מונה הרב עדין שטיינזלץ ז"ל, חוקר התלמוד הנודע וחתן פרס ישראל, לכהן כנשיא הסנהדרין. הרוח החיה שמאחורי המפעל, המבטא אכזבה ממערכת המשפט בישראל, היה פרופ' הלל וייס, פרופסור לספרות באוניברסיטת בר-אילן וחבר בתנועת מנהיגות יהודית. וייס צוטט כמי שאמר: "כאן יהיה מלך, סנהדרין ובית מקדש. בלי שלושת האלמנטים האלה, עם ישראל לא ייכון על אדמות".


למגמת ההתחרדות של המגזר הדתי לאומי יש ביטויים חזותיים מובהקים. כך, למשל בתחום הציצית. לאורך כל השנים, נהגו הגברים בציבור הדתי לאומי לטמון את פתילי הציצית מתחת הבגד.


הסיבות הסוציו-היסטוריות לתופעת החרד"לות


לרבים נדמה כי הזרם החרדי-לאומי בציבור הדתי הינו תופעה חדשה יחסית, שניצניה נראו לראשונה באמצע שנות ה-90'. אולם לדברי אנשיל פפר, גרעין התופעה - שאיפה לחיי הגשמה והתיישבות בארץ-ישראל תוך הקפדה על קיום המצוות - נבט כבר בשחר ימי הציונות.


"הנטייה הזאת בלטה על רקע הדימוי שנוצר לאנשי תנועת המזרחי הציונים-דתיים, כמי שמקלים ומתפשרים בשמירת ההלכה. בכל תולדות תנועת המזרחי היו בתוכה אישים שקראו להתרחק מהציונות החילונית ולהחמיר בכל הקשור לפולחן ולמסורת. זרם מקביל צמח גם בתוך אגודת ישראל החרדית. הייתה זאת תנועת הפועלים החרדית פועלי אגודת ישראל (פא"י), שהוקמה ב-1922 ודגלה בשיתוף-פעולה עם הציונות בבניית הארץ. שנים רבות היא התקיימה במתח מתמיד עם התנועה-האם, עד שחבריה נטמעו במפלגות דתיות וחרדיות אחרות. אבל לפני היעלמותה מהזירה הפוליטית, ב-1986, הספיקה פא"י לטבוע את המושג "חרדי-לאומי", ולהשתמש בה להגדרת תנועת הנוער שלה, עזרא".


עם זאת, תופעת החרדיות הלאומית התחזקה והפכה לתופעה חברתית סוחפת ומשמעותית רק החל משנות התשעים. להלן מספר סיבות אפשריות להתחזקות הפלג החרד"לי בציונות הדתית:


עלייה במעמד החרדים והתחברותם ההדרגתית להוויה הישראלית

ככלל, החרדים כבר אינם נתפשים בעיני הציבור החילוני כמיעוט אזוטרי מנוכר ומנותק, בין השאר בזכות גיבורי תקשורת דתיים כמו הרב יעקב אייכלר, קובי אריאלי, ידידיה מאיר ואשתו, סיוון רהב-מאיר, דודי זילברשלג ואחרים. גם נציגיהם בכנסת, ובראשם הרב משה גפני, הם דוברים רהוטים של המגזר, שלרוב מספקים 'סחורה' ידידותית למשתמש החילוני.


החרדים החלו נוכחים יותר ויותר במגרש הלאומי וצברו נקודות זכות ואהדה ציבורית (בין השאר בקרב דתיים לאומיים), בין השאר בזכות ארגוני הצלה, חסד ותרומה התנדבותיים שהוקמו (בשלהי שנות השבעים ובשנות השמונים) ומופעלים על ידי חרדים, לטובת הציבור כולו (ולא רק לטובת הקהילה החרדית). בין הבולטים: - זק"א (זיהוי קורבנות אסון): ארגון מתנדבים חרדי המסייע למשטרת ישראל ולכוחות ההצלה בזירות של פיגועי טרור ואסונות.

- יד שרה: אגודת מתנדבים המעניקה מגוון שירותים טיפוליים, רפואיים וסיעודיים לאוכלוסיות נזקקות.


- עזר מציון: העמותה הגדולה בישראל בתחום הסיוע הפארא-רפואי לחולים ולמוגבלים.


- עזרה למרפא: אגודת מתנדבים הפועלת במישורים רבים להקלה על סבלם של חולים ובני משפחתם. - הצלה ישראל: ארגון התנדבותי המאגד כונני מד"א דתיים וחרדים, ומאפשר להם לשלב את הרפואה והצלת החיים עם ההלכה.


בנוסף, יש מספר לא מועט של אגודות צדקה וסיוע במגזר החרדי, המספקות חבילות מזון, בגדים ומצרכי יסוד למעוטי יכולת ולנזקקים מכל שכבות האוכלוסייה.


זאת ועוד, הפופולאריות הגוברת של פניה לעצה וברכה ממקובלים ויודעי נסתר, (בין היתר של אנשי-עסקים חילוניים, מהבכירים במשק) תרמה לטישטוש הגבולות בין הדתי/חרדי לבין המסורתי/חילוני.

התקשורת החילונית, למרות העוינות המסורתית שהיא מפגינה כלפי החרדים, כבר לא מתארת אותם בשחור ולבן (במשך שנים רווח הכינוי המכתים "השחורים", שנגזר מלבושם השחור האחיד), ומזהה אצלם קשת של גוני-ביניים. אתרי האינטרנט והפורומים הייחודיים לחרדים (בין הידועים: בחדרי חרדים), חושפים ים של מידע מרתק אודותם. לפתע מתברר שלא מדובר בחייזרים מזוקנים המבודדים מהעולם החיצון, אלא באנשים בשר ודם, שמקצתם גולשים באינטרנט, נוסעים לחו"ל, מבלים במסעדות, מנצלים את חידושי הטכנולוגיה ומחוברים לעולם הגדול (הכל, כמובן, במגבלות הלכתיות מסוימות). כל התופעות הללו החלישו את הסטיגמה השלילית שהיתה לחרדים, לא רק בקרב חלקים בציבור החילוני והמסורתי אלא גם בקרב דתיים (המושפעים מהחברה החילונית), והקלו על ההתקרבות אליהם.


תנועת חב"ד תרמה תרומה משמעותית להפלת המחיצות בין הציבור החרדי והחילוני. רבים מראשי המדינה, סלבריטאים ואנשי ציבור, רובם ככולם חילונים, נהגו לנצל את שהותם בניו-יורק, כדי לעלות לרגל לביתו של מנהיג חב"ד, הרבי מלובאביץ' ז"ל, ולקבל את ברכתו. סניפי חב"ד הפזורים ברחבי תבל, מציעים בית חם בכל ימות השנה, ובעיקר בחגים, לאין-ספור ישראלים, תרמילאים ואחרים. טקסי סדר הפסח ההמוניים שהם מארגנים, הפכו שם דבר. בכל מפגש כזה בין צעירים זרוקים וחב"דניקים מזוקנים, נוצר קליק מיידי ונופלת עוד מחיצה.


חב"ד היא גם תנועה ימנית אקטיבית, ובמסגרת זו סייעה לליכוד ולבנימין נתניהו בבחירות 1996, כשיצאה בקמפיין ארצי תחת הכותרת "נתניהו טוב ליהודים". האג'נדה הפוליטית הזאת הוסיפה חישוק לחיבור, שנוצר בין הדתיים הלאומיים (בעיקר המתנחלים) לבין צעירי חב"ד. ככלל, החרדים 'שברו ימינה' מבחינת עמדותיהם הפוליטיות, מה שהקל על הדתיים להתחבר אליהם. זה התחיל בתקופת כהונתו הראשונה של נתניהו כראש ממשלה, ונמשך עד היום.


ש"ס, שהוקמה בשנת 1982 כמפלגה ספרדית חרדית, לא רק "החזירה עטרה ליושנה", אלא אף הנמיכה מאוד את מפלס הניכור רב-השנים של הציבור המסורתי ביחס לחרדיות. הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני של ש"ס, נעשה גיבור תרבות שסיפק לא מעט כותרות, חלקן בעקבות פסקי-הלכה שנויים במחלוקת. ההתרסה הבוטה שלו כלפי מעוזי האליטה 'הלבנה', יצרה גלי הזדהות בקרב רבים מהציבור המסורתי והדתי, שראו בו אדם חזק, עצמאי ועז כריזמה. החיקויים הרבים של דמותו בתוכניות בידור שונות בטלוויזיה, נלעגים ככל שהיו, רק העצימו את הפופולאריות שלו. אין זה מקרה שלא מעט רבנים מהמגזר הדתי (ובראשם הרב אליהו), החלו לחקות את הרב יוסף ולצבור עוצמה.


אייקון תקשורתי נוסף מבית-היוצר של ש"ס היה אריה דרעי, מטאור בשמי הפוליטיקה והציבוריות הישראלית. דרעי, שהחזיק בתואר "השר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל" (התמנה לשר הפנים בגיל 29), הורשע כעבור שנים בפלילים ואף ריצה עונש מאסר בפועל. אך כל זה כמעט ולא סדק את ההילה הכריזמטית והרומנטית שאפפה אותו, וכתוצאה מכך גם את ש"ס החרדית. ש"ס, בהנהגת דרעי ואחריו אלי ישי, המחישה לציבור הדתי-לאומי שעצמאות ופרובוקטיביות הן מתכון בדוק 'לסובב את החילונים על האצבע'. ההתרסה של ש"ס המחישה לדתיים ש'אצבע משולשת' כלפי הממסד החילוני והשתלטות מאורגנת על מעוזי השליטה המסורתיים, מניבים תוצאות טובות למגזר המאורגן.


גם הקסם של חסידות ברסלב עשה את שלו. רבי נחמן מבְּרֶסְלָב (1810-1772), מייסד חסידות ברסלב, היה נינו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות. עוד בטרם מלאו לו עשרים, הפך ר' נחמן מנהיג של חבורת חסידים. אך תפישת-העולם הייחודית שלו, התבטאויותיו וגילו הצעיר, עוררו תסיסה והתנגדות בקרב שאר מנהיגי החסידות בדורו. בגיל 24 נטש את משפחתו ונסע לארץ-ישראל. כאן שהה תקופה קצרה וחזר לעיר ברסלב שבאוקראינה, שם יצר את עיקרי תורתו. ר' נחמן נפטר בדמי ימיו ממחלת השחפת, והוא בן 38 בלבד, ונקבר בעיר אוּמָן שבאוקראינה.


חסידות ברסלב מדגישה את חשיבות השמחה בעבודת ה'. שני משפטים מרכזיים בהקשר זה, שאותם משננים החסידים: "אין ייאוש בעולם כלל" ו"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד".


בתחילת שנות ה-90' התרחבה מאוד פעילותם של חסידי ברסלב בישראל. הם עוסקים רבות בקירוב חילונים אל הדת, על-ידי הפצת קלטות, חוברות, מדבקות ועוד ובהם עיקר תוכני החסידות (הסיסמה המזוהה יותר מכל היא "נ נח נחמן מאומן"). 'הנח-נחים' של ברסלב מתנחלים לא אחת בצמתים מרכזיים ובמקומות הומי אדם, מקפצים ומרקדים באקסטזה לצלילי נעימות חסידיות. המוסיקה והריקודים הקצביים – שמזכירים תרבות היפית של שנות השישים - קוסמים לצעירים רבים, גם חילונים.

במאמר מוסגר נדגיש כי 'הנחנחים' (המכונים "חסידי הפתק")– הם לא מהפלג המקורי אלא בעלי תשובה. למעשה, הברסלבים הוותיקים-המקוריים אינם מזהים אותם כחלק מן החסידות.

אחד המפעלים המשגשגים של חסידי ברסלב, הן הנסיעות המאורגנות לעיר אוּמָן, כדי להשתטח על קברו של הרבי ביום השנה לפטירתו. לנסיעות אלו מצטרפים לא רק חסידים, אלא גם דתיים, מסורתיים וחילונים 'מתחזקים'.


ההתקרבות של החרדים נבעה גם מתהליכים כלכליים. רבים מהחרדים יצאו מהגטאות מוקפי החומה, עברו תהליכי מודרניזציה וביצעו נחיתה רכה בכלכלת הישראלית. המחנה החרדי הוציא מקרבו לא מעט אנשי-עסקים, הנחשבים בשר מבשרה של קהיליית העסקים הישראלית, ואף הבינלאומית. הידוע מכולם הוא המיליארדר החרדי לב לבייב, שעסקי היהלומים והנדל"ן שלו חובקים עולם.


הבורסה ליהלומים ברמת-גן משופעת ביהלומנים חרדים, חלקם מיליונרים כבדים. רבים מהם התחילו את דרכם כפועלים במלטשות יהלומים, וטיפסו בהתמדה למעמד של סוחרים. לפי הערכות של גורמים בענף, למעלה משליש מחברי הבורסה ליהלומים הם חרדים. ראוי לציין כי גם סחר היהלומים בניו-יורק ובאירופה (בעיקר בבלגיה) נשלט בידי משפחות חרדיות, שחלקן עלו לישראל.


צוהר לעולם החרדי פתחו גם כמה וכמה חוזרים בתשובה מפורסמים מעולם הבידור, ובראשם הבדרן אורי זוהר, הזמר פופיק ארנון, השחקן והזמר שולי רנד והזמרת רותי נבון. בדרנים נוספים 'שגילו את האור' במרוצת השנים, ואגב כך עשו יחסי ציבור לעולם החרדי: נירה עדי ורפי גרנות (צמד מגישי תוכניות ילדים בטלוויזיה בשנות ה-80'); רקדנית הבטן ברכה (ברי) סימון; דדי בן-עמי ודני גולן (שני זמרים צעירים ומצליחים בתחילת שנות ה-80'); אשת הרדיו והטלוויזיה נועה ירון; הזמר בני אלבז (בצעירותו זמר רוק פרוע, ולאחר שחזר בתשובה, הפך זמר-הבית של ש"ס. התפרסם בשיר "הוא זכאי" על אריה דרעי, שאותו חיבר וביצע); השחקן יהודה ברקן; כתב הטלוויזיה אורי רווח ומגישת הטלוויזיה סיוון רהב-מאיר.


יש, כמובן, חוזרים בתשובה ידועים גם מתחומים אחרים, בהם איש-העסקים שלמה קאליש (מייסד ומנכ"ל קרן הון סיכון מצליחה); חבר-הכנסת שלמה בניזרי והרב עדין שטיינזלץ (הקים וניהל את מוסדות "מקור חיים", הקים ישיבות, כתב ספרות תורנית ענפה. חתן "פרס ישראל" למפעל חיים). לצידם, יש כמה כדורגלנים ידועים, שגילו כי הדשא החרדי ירוק יותר והפסיקו לשחק כדורגל משבת לשבת.

אם לסכם, הביטחון העצמי שמפגינים החרדים, והתחושה שהם נעשו מקובלים על חלקים נרחבים מהציבור בישראל, העלו את קרנם גם בעיני החברה הדתית. כאן, החיבור היה טבעי וקל יותר, בשל המכנה המשותף הדתי. ביטוי להתקרבות זו הם מחנות משותפים לנוער דתי וחרדי (בעיקר הליטאים), בילוי משותף בבתי-מלון כשרים וכדומה.


השפעת הרב כהנא

הסימנים לתהליך ההקצנה במגזר הדתי-לאומי, שהכשיר את הקרקע להתפתחות תת-המגזר החרד"לי, זוהו עוד במחצית שנות ה-80' על-ידי פרופ' אהוד שפרינצק ז"ל (2002-1940), פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה העברית ומומחה בנושא הימין הקיצוני בישראל. בניגוד לרוב הציבור הישראלי ואף לברוני התקשורת, שהניחו בטעות שמדובר בתופעה שולית ואזוטרית שתיעלם עם הזמן, שפרינצק ושותפתו לאחד הספרים, פרופ' רות גביזון, התייחסו בכובד-ראש למורשתו האידיאולוגית והחברתית של הרב מאיר כהנא, ולמעשה חזו את הנולד.


בשנת 1984 עלתה לכותרות "המחתרת היהודית", התארגנות של מתנחלים דתיים, שתיכננו וביצעו במשך ארבע שנים סידרת פעולות טרור נגד אישים ויעדים פלסטיניים ביהודה ושומרון. חבריה נעצרו, נשפטו ונידונו לתקופות מאסר ממושכות. צודק אנשיל פפר בהערכתו, כי החלטת חברי "המחתרת היהודית" לפעול בניגוד לחוקי המדינה, ועל בסיס אידיאולוגיה לעומתית קדימה בשני עשורים את מגמת ההתרסה החרד"לית נגד המדינה שזנחה, לדעתם, את הערכים הלאומיים והיהודיים ואף פעלה כנגדם. מי שהטביע את חותם משמעותי על מפת הימין הקיצוני בישראל וסימן במידה רבה את המגמה החרד"לית היה הרב מאיר כהנא (1990-1932). עד עלייתו לישראל, ב-1971, הוא חי ופעל בניו-יורק, שימש כרב קהילה, ערך שבועון יהודי-דתי וב-1968 ייסד את הליגה להגנה יהודית, ארגון ימין רדיקלי שדגל בשימוש בכוח במאבקים הבין-גזעיים בין יהודים ומיעוטים אתניים אחרים בארצות-הברית. תומכיו טוענים, כי כהנא הטיל את הליגה להגנה יהודית למערכה ציבורית אלימה למען פתיחת שערי ברית-המועצות ליהודים המעוניינים להגר ממנה.


ב-1971 עלה לישראל, ייסד את התנועה הפוליטית כך וגייס לשורותיה צעירים דתיים לוחמניים, שהלכו שבי אחר תפישת-העולם שלו. עיקריה: גירוש בכוח של ערביי ישראל (טרנספר) וכינון מדינת הלכה, היינו, ניהול המדינה על-פי חוקי ההלכה והמשפט העברי, ומתן קדימות לחוקים אלו על פני חוקי הכנסת.

כסמל התנועה נבחר דגל צהוב ובו אגרוף קמוץ המונף אל על, כשהוא בתוך מגן דוד, והמילים "רק כך". סיסמת הקמפיין שלו לקראת הבחירות לכנסת האחת-עשרה ב-1984, הייתה: "תנו לי את הכוח - אני אטפל בהם". ועדת הבחירות המרכזית פסלה את רשימתו, בין היתר בטענה שהיא "דוגלת בעקרונות גזעניים ואנטי-דמוקרטיים... תומכת בגלוי במעשי טרור, מנסה ללבות שנאה ואיבה בין חלקים שונים באוכלוסייה ומתכוונת לפגוע ברגשות וערכים דתיים של חלק מאזרחי המדינה".


הרב כהנא עתר לבית-המשפט העליון, וזכה. בבחירות שנערכו הוא עבר את אחוז החסימה, ונכנס לכנסת כחבר יחיד מטעם סיעתו. כחבר בית הנבחרים הוא המשיך לקדם את האג'נדה שלו, בנאומים מתסיסים ובהצעות-חוק שהוגדרו גזעניות, למורת-רוחם של מרבית הח"כים. הפרובוקציה נמשכה גם מחוץ לכותלי משכן הכנסת. באוגוסט 1984 הוא ביקר באום אל-פחם, במטרה לעודד את תושביה להגר למדינות ערב. ההפגנה הידרדרה למהומה אלימה עם פצועים רבים.


בעקבות אירוע זה ואחרים החלה מערכה פוליטית וציבורית להצר את צעדיו. מליאת הכנסת אישרה החלטה להגביל את חסינותו הפרלמנטרית, ולא לאפשר לו גישה חופשית לכל מקום. אמצעי התקשורת הממלכתיים הטילו עליו חרם (שבוטל בעקבות עתירתו לבג"ץ). גלי צה"ל הקדישו יום שידורים למאבק בגזענות ובכהניזם.


הכנסת נקטה צעדים שנועדו להגביל את יכולתו להציע הצעות חוק גזעניות, ובין היתר תיקנה את חוק העונשין וקבעה כי הסתה לגזענות תיחשב כעבירה פלילית, הנושאת עונש של עד חמש שנות מאסר. אך התיקון המשמעותי ביותר בוצע ב"חוק יסוד: הכנסת", ואיפשר לפסול רשימה המבקשת להתמודד בבחירות לכנסת, אם יש במטרותיה או במעשיה: שלילת קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי ו/או שלילת האופי הדמוקרטי של המדינה ו/או הסתה לגזענות. לאור התיקון לחוק, נמנעה מרשימת כך ההשתתפות בבחירות לכנסת השתיים-עשרה בשנת 1988.


כהנא נפלט מהזירה הפוליטית ותנועת כך הוצאה אל מחוץ לחוק, אך היא לא התפרקה והמשיכה לפעול במחתרת. שנתיים לאחר מכן מצא הרב כהנא את מותו בנסיבות טראגיות: בנובמבר 1990, כשסיים נאום במלון בניו-יורק, קרב אליו אדם לבוש כיהודי חרדי וירה בו למוות מטווח אפס. הרוצח נתפס וזוהה כמוסלמי יליד מצרים. הוא נשפט באשמת רצח, אך חבר מושבעים זיכה אותו מחמת הספק.


לאחר מותו שונה שם התנועה לתנועת "כהנא חי". בנו ממשיכו ומנהיג התנועה, הרב בנימין זאב כהנא, נרצח אף הוא בידי ערבים: בדצמבר 2000, בעת שנסע עם אשתו וששת ילדיהם לביתם בהתנחלות תפוח, הם נקלעו למארב ירי קטלני של מחבלים פלסטינים. בנימין ואשתו נהרגו, חמישה מששת ילדיהם נפצעו.

בתקופת פעילותו הפוליטית והציבורית של הרב מאיר כהנא, היה קונצנזוס לא רק בכנסת ובמערכת המשפט, אלא גם בציבור הישראלי, שמנהיג "כך" עבר כל גבול. בעיני רבים, התבטאויותיו שיקפו השקפת-עולם גזענית ואלימה, הרחוקה מרחק רב מרוח היהדות. למעשה, רוב הציבור ראה בו תופעה אזוטרית חולפת, אג'נדה של אדם שנוי במחלוקת, בלשון המעטה. לימים באה המציאות וטפחה על פניהם.

כהנא אומנם עבר מהעולם, אבל תפישתו ומורשתו לא רק שלא הסתלקו איתו, אלא החלו להכות שורשים ברבדים נרחבים למדי במחנה הדתי והחרדי. בתחילה, הייתה זו פעילות מחתרתית. אך בעקבות הזעם העצום שהוליד טרור המתאבדים הפלסטינים, היא פרצה אל פני השטח.


תנועת "כהנא חי", ממשיכת המורשת, אומנם הוצאה אל מחוץ לחוק, אך המשיכה להתארגן בסניפים ולהגיח מעת לעת לפעולות מחאה. שני ממשיכיה של מורשת כהנא הם ברוך מרזל ואיתמר בן-גביר, שהתקשורת נוהגת להצמיד לשמם את התואר "פעיל הימין הקיצוני". בן-גביר התפרסם בפרובוקציות שלו נגד הממסד בכלל והפלסטינים בפרט. מרזל היה חבר במזכירות תנועת כך, ועמד בראשה לאחר הירצחו של כהנא. ב-2004 הקים את מפלגת חזית יהודית לאומית, על-מנת להתמודד בבחירות לכנסת השבע-עשרה ולא עבר את אחוז החסימה (מאז ניסה עוד מספר פעמים ללא הצלחה).


כוכב תשדיר הבחירות, שהוקרן בתחילת מרץ 2006, היה לא אחר מאשר הרב מאיר כהנא. התשדיר נפתח בצילומים של הרב כהנא הצועד במסדרונות הכנסת, כשברקע מתנגן הג'ינגל של המפלגה. בסצנה הבאה נראה מרזל כשברקע תמונתו של כהנא, תוך שהוא נושא דברים: "הייתי העוזר של הרב בכנסת, וכולם נהגו לשאול אותו 'איך תגרשו את האויב'? היום ניתנה התשובה. כולנו ראינו מה שרון עשה בגוש קטיף. כך גם נפעל עם אויבינו - בנחישות וברגישות".


מי שהשתעשע במחשבה כי מורשתו הקיצונית והלוחמנית של הרב כהנא הסתלקה מהעולם יחד איתו, קיבל תזכורת כואבת בדמות רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, חמש שנים בדיוק לאחר מכן. בעקבות הרצח התחוורו לציבור החילוני ממדי התופעה, מבחינה כמותית ואיכותית. לפתע נחשפה קרקע רעיונית ואירגונית פורייה במחנה הדתי-לאומי, המנביטה זרעי משיחיות דתית-לאומית בעלת מאפיינים המזכירים תנועות קיצוניות אחרות ברחבי העולם: תפישה עצמית אדנותית, השקפת עולם אנטי-דמוקרטית (במובן המקובל במערב) ואנטי-סובלנית (בעיקר כלפי יהודים 'שמאלנים' וערבים) ולגיטימציה לאלימות פוליטית.

צוהר לתפישת-העולם הזו ולממדי התופעה נפתח בספרו של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח", שיצא לאור ב-1998 ועורר הדים רבים. רכלבסקי ליקט מלוא החופן ציטוטים מתוך מקורות יהודיים קלאסיים ופסקי-הלכה עכשוויים, המבטאים חוסר סובלנות כלפי הזר והשונה. וכך כתב, בין היתר: "במסורת היהודית המרכזית, כפי שהיא מקובלת ומתפרשת היום על-ידי מרבית העולם הדתי, עולם האדם היררכי הוא. ברומו, עומד האדם היהודי שרק לו יאה תואר האדם, ובתחתיתו - הגוי השפל, שאם נשמה יש לו הרי ממין נחות היא. שהרי הנשמה רוכבת היא על הגוף כאדם על החמור. אצל היהודי, טפל הוא החמור לרוכבו המכריע אותו, ולכן הגוף משני לנשמה, היהודי רובו ככולו נשמה אלוהית, לכן נכון לכנותו אדם... הגוי עיקרו גוף חוטא, חמור טמא, ומיעוט נשמתו נכנע הוא לחלוטין בפני הטומאה הגופנית, שהופכת למהותו האמיתית של הגוי ומרחיקה אותו מלהיות ראוי להיקרא אדם".


רבים במגזר הדתי-לאומי, ובהם אישי ציבור ואנשי-רוח, דוגמת הפרופסורים למחשבת ישראל, אבי רביצקי ובנימין איש-שלום, שפכו אש וגופרית על הספר. הם האשימו את רכלבסקי בהכללות גורפות, תיוג והוצאת דברים מהקשרם, והישוו את גישתו לתגובתם של מנהיגים בציבור החילוני כלפי כל המגזר הדתי-לאומי אחרי רצח רבין. מערכות העיתונים הוצפו במאות מכתבי קוראים נזעמים, שטענו כי רכלבסקי שטחי ושטוף שנאה.


אבי גיסר, רב ההתנחלות עופרה, פירסם בפברואר 1999 מאמר נרחב בעיתון "פנים" (של הסתדרות המורים) שבו התפלמס עם רכלבסקי. בין היתר כתב: "ממצאיו של רכלבסקי ספגו ביקורת קטלנית ונוקבת כמעט מכל בר-סמכא בתחומים שבהם עוסק ספרו...אך זכו להערכה בקרב עיתונאים הלהוטים לחגוג את סיום עונת המפגשים והשיח המשותף בין דתיים לחילונים... אינני מבטל כלל את השפעת ספרו של רכלבסקי. להיפך, אני חושש שאוסף מקורותיו ומסקנותיו יוסיפו חומר בעירה למדורת האיבה, המאיימת לפרום את המארג העדין והרגיש של החברה בישראל, ולהגביה חומות של ניכור וחשדנות הדדית. לכן חשוב לי להדגיש, כי אני חולק על מסקנותיו של רכלבסקי, שחלק ניכר מהן נשען על עובדות שאינן נכונות, ועל אמינות הבחירה האקלקטית של מקורותיו, כל אחד מהם לחוד וכולם יחד".


רכלבסקי אכן נטה לנפח דברים ולנתח באופן חד-ממדי את הציונות הדתית. התרעתו על הסכנה שאורבת למדינת ישראל ("הקמת מדינת הלכה על חורבותיה של מדינת ישראל הציונית") נראית גם ממרחק הזמן מרחיקת לכת, אם כי לא לגמרי מופרכת. עם זאת, גם הרב גיסר וחבריו המתונים לא יכלו להתכחש אז, ובוודאי אינם יכולים להתכחש היום, לעובדה שבערוגה הדתית-לאומית מלבלבת קבוצה לא מבוטלת של אנשים שהשקפת עולמם הדתית והחברתית-פוליטית תואמת את תיאוריו של רכלבסקי.


הנה כי כן, בתחילת ספטמבר 1998 התכנסו בבנייני האומה בירושלים לא פחות מאלפיים איש, כדי לדון בשאלת הקמתו מחדש של בית-המקדש. הגיב על כך העיתונאי ירון לונדון: "התכנסות ציבור לא מבוטל כדי להתכונן לבניית בית-המקדש, היא עדות מסייעת לטיעונו של רכלבסקי. אני קונה את העירעורים של אבי רביצקי ובנימין איש-שלום, אבל עם כל הכבוד שאני רוחש להם, תגובותיהם מתעלמות מלב העניין" (ידיעות אחרונות, 23.9.1998).


אותו רכלבסקי, אגב, חולל בתחילת 2008 פרובוקציה נוספת, כשהוזמן לדיון בוועדת הפנים של הכנסת בנושא חוק החמץ. רכלבסקי יצא חוצץ נגד החוק, שאותו הישווה, במרומז, לחוקי הגזע של נירנברג. "דווקא בגלל ההיסטוריה שלנו, היינו צריכים להיזהר מפני כניסתם של חוקים גזעניים לספר החוקים הישראלי", אמר. "בחוק החמץ ובחוק הנישואין...יש יסוד גזעני, הדומה יותר מדי לחוקים ההם מהארץ ההיא". דבריו חוללו סערה, והוא הותקף בחריפות על-ידי ח"כים הן מימין והן משמאל, שתבעו ממנו לחזור-בו.


השפעת הרב יצחק גינזבורג

לנוכח ההתקרבות הזאת של הדתיים לעולם החרדי, רק טבעי היה שיימצאו דמויות כריזמטיות של רבנים לימינאליים (כאלה שמצד אחד אינם המנהיגים המוכרים של הציבור החרדי, ומצד שני אינם באים מקרב המנהיגות המסורתית של הציונות הדתית), שיתנו תוקף הילכתי לתהליך ויסחפו המונים. דוגמה לדמות חרדית כזאת, שחרד"לניקים רבים מזדהים איתה, הוא הרב יצחק גינזבורג, חסיד חב"ד ומיסטיקן המשלב מרכיבים מהאידיאולוגיה החרדית המסורתית, עם תפישה לאומנית קיצונית של ארץ-ישראל השלמה ושלילת זכויותיהם (ואף התרת דמם) של מי שאינם יהודים.


הרב גינזבורג נולד בארצות-הברית בשנת 1944, שם חזר בתשובה ובגיל עשרים-ואחת עלה לישראל. התחבר לחסידות חב"ד ועמד בראש ישיבת עוד יוסף חי בשכם וה'כולל' ביריחו, עד לנסיגת צה"ל משכם, ב-2001. עמותת גָל עֵינָי, שאותה הקים, מוציאה לאור את ספריו וכתביו, העוסקים בחסידות ובתורת הקבלה.


הרב גינזבורג (מאז ה'תש"ל מתגורר עם משפחתו בכפר חב"ד) נחשב לבעל דעות ימניות קיצוניות, ואף נחקר במשטרה בחשד להסתה (באחד מספריו הוא האשים את השמאל באחריות לרצח עשרות יהודים). בעקבות הטבח במערת המכפלה שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין, בפברואר 1994, העביר הרב גינזבורג לתלמידיו שיעור שבו שיבח והצדיק את הרצח ההמוני. כותרת השיעור, "ברוך הגבר", נבחרה גם כשם הספר שהוציאו תומכי גולדשטיין לזכרו.


הגותו של הרב גינזבורג פרצה את מסגרות החשיבה המקובלות, והציעה דרכים מעשיות להגשמת תכנים שהם מעבר לעולם הטבעי והחומרי. לנוכח המבוי הסתום אליו נקלעה, לדעתו, מדינת ישראל, רבים מחסידיו מאמינים שדווקא הגותו היא המפתח לתיקון החברה היהודית בארץ-ישראל. רבים מתלמידיו באים מרקע דתי-לאומי, ולכן נוטים לזהות קווי דימיון בין רעיונותיו לאלה של הרב קוק.


השאיפה להיחשב לראשונה מובילים חברתיים

הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים נתפש כחלק ממהלך ניסי. בעיני רבים בציבור הדתי, הניצחון - ובעיקר השיבה לירושלים ולשערי הר הבית - היווה הוכחה לכך שימות המשיח הולכים ומתממשים לנגד עינינו. לדברי הרב יובל שרלו, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהשבר בציונות הדתית בעקבות מלחמת יום הכיפורים, היה טראומטי הרבה פחות מאשר בחברה הישראלית כולה. מבחינה מסוימת, הציונות הדתית יצאה מחוזקת. שכן, שנה אחרי המלחמה החלה תנופת ההתנחלות הגדולה. הציבור הציוני-דתי ראה בה, איפוא, שלב בייסורי הגאולה וחבלי הלידה של התחייה.


הציונות הדתית הכביכול "בינונית" הפנימה את התובנה הזו ונסחפה אחריה. היסחפות זו באה לידי ביטוי גם במישור הפוליטי. סיעת הצעירים במפד"ל (בראשותם של זבולון המר ויהודה בן-מאיר) תפשה את מקום המבוגרים המתונים, והייתה שותפה מאוחר יותר למהפך הפוליטי של 1977, כמו גם לגיבוש הנאמנות לארץ-ישראל ולהתיישבות בה. שינוי זה, מציין הרב שרלו, היה חלק מתנועה רחבה בהרבה, שפירותיה הבכירו בעיקר לאחר מלחמת יום הכיפורים.


המגזר הדתי-לאומי נמשל על-ידי הרב שרלו ל"משגיח הכשרות בקרון האחורי של הרכבת הציונית", שעבר לקרון הקטר במטרה לדהור קדימה. אך אז גילה, למגינת-ליבו, כי הרכבת הוסטה למסילה צדדית ונבלמה. המסילה הצדדית, אם להמשיך במטאפורה, הייתה בשולי בית הנתיבות של אוסלו, בירת נורווגיה, שם נרקחו ב-1993 הסכמי השלום בין ישראל ואש"ף.


אחד הסעיפים המרכזיים בהסכם אוסלו, חייב את נסיגת כוחות צה"ל מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. עבור מצדדי ההסכם, היה זה מהלך של "שטחים תמורת שלום". הימין, לעומת זאת, ראה בכך את תחילת חורבנו של מפעל ההתיישבות. התיסכול העמוק חידד את ההבנה, שמסלול ההתיישבות ביש"ע תקוע וצריך לחפש נתיב אליטיסטי אחר. אחד הנתיבים היה מצוינות דתית. ההכרה שהחברה הישראלית החילונית אינה רואה במפעל ההתיישבות בשטחים, גילגול מודרני של ימי "חומה ומגדל" (למעשה, רוב הציבור החילוני והמסורתי נמנע מלהתיישב מעבר לקו הירוק, גם כשתמך במפעל), יצרה דיסוננס קוגניטיבי.


אבי תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי הוא ליאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי אמריקני. הוא פיתח אותה ב-1953, בעקבות מחקרו על כת דתית שנקלעה למשבר זהות ואמונה, עקב אי-התממשות הנבואה של מנהיגה אודות ביאת המשיח. הנחת היסוד של פסטינגר הינה, שהאדם שואף לעקיבות פנימית (consistency) בין נתונים, רעיונות ואמונות שהוא מחזיק בהם. הסתירה או חוסר התאימות בין ידיעות, רעיונות, דעות או אמונות שונות על הסביבה, על עצמו, או על התנהגות הזולת, הנוצרות מפעם לפעם במוחו של האדם, מכונה על-ידי פסטינגר "דיסוננס" (צריר, בעברית). דיסוננס עשוי להתרחש כאשר האדם חווה אירוע חדש, או כאשר מגיע אליו מידע חדש, שיש בהם כדי לסתור או לערער דעות או אמונות קודמות שלו.


המחקר האמפירי מוכיח כי סתירה כזו, המערערת את יסודות הבניין הקוגניטיבי והרגשי שאדם בונה (ובעקיפין, גם את זהותו וביטחונו העצמי), יוצרת תחושת אי-נוחות נפשית (תיסכול, מועקה, חוסר שקט, חרדה וכדומה). תחושה זו, שניתן להגדירה "כאב פסיכולוגי", היא שמניעה את הפרט לנסות להיפטר, או לפחות לצמצם, את "הדיסוננס הקוגניטיבי" ולהגיע שוב לעקיבות ולהרמוניה בין האמונות והדעות שבהן הוא מחזיק. הדיסוננס גדל ביח