המגזר הדתי-לאומי - קווי מתאר, חלק ג

כתב: עוז אלמוג

הפלג הפלורליסטי ("הדתי החדש")


לצד ההחמרה בתחום הדתי החל תהליך הופכי, שרבים מגילויו מהם סוקרו כבר לפני שני עשורים בכתבותיו של העיתונאי וחוקר החברה הדתי יאיר שלג (בוגר ישיבת ההסדר הר עציון), בעיתון הארץ ובספרו "הדתיים החדשים: מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל" (הוצאת כתר, 2000).

הדתי המודרני, או "הדתי החדש", מתכתב עם המציאות המשתנה ומעצב את אמונתו באופן גמיש, ברוח הפלורליזם הדמוקרטי בחברה הפוסט-מודרנית.

הדתי מהדגם הזה אינו מתבצר בעמדות דתיות או לאומיות קיצוניות, ונמנע משימוש במונחים גאוליים או משיחיים. הוא בעד הידברות עם החברה החילונית, מקבל את הלגיטימיות של מוסדות המדינה, צורך תרבות ואמנות ודוגל בפלורליזם ושיוויוניות. בשנים האחרונות, ניכרת הרחבה של השיוויון המגדרי גם לתחום הדתי: מניינים שיוויוניים, לימוד גמרא לנשים, פעילות של נשים בבית-הכנסת לכלל הציבור, ועוד. למעשה, עם הזמן גדל הדימיון בין פלח זה לבין היהודים הקונסרבטיבית בארצות-הברית (אף שרוב הדתיים המודרניים בארץ יסתייגו מההשוואה הזו) - בעיקר בכל האמור לנכונות לשנות מוסכמות מסורתיות, בעקבות אתוסים של זכויות אזרח והומניזם (לדוגמה: התפישה שראוי להתגמש בדיני נידה במקרה של נשים המתקשות להרות). עיקר מעייניו של הדתי המודרני נתונים לעיסוקיו החילוניים - קריירה ופנאי. ואכן, כשבוחנים את צרכני תרבות הפנאי בחברה הישראלית, מתברר שאין כמעט הבדלים בין הדתי המודרני ובין אחיו החילוני. על-פי-הרוב, הם צופים באותן תוכניות טלוויזיה, סרטים והצגות, קוראים אותם עיתונים ומבלים את חופשותיהם בארץ ובחו"ל באותם המקומות. יש הבאים על סיפוקם בהתמכרות לעבודה בסיגנון היאפי, או בעיסוק רוחני ויצירתי כזה או אחר - אקדמיה, ספרות, אמנות וכיוצא באלה. יש בתוכם כאלה שמנסים ליצור חוויה דתית-רוחנית-אינטלקטואלית חלופית לזו הדתית-שמרנית (לא כריאקציה לדת, אלא כתוספת ועידכון). דוגמאות בולטות הן קהילות "ידידיה" ו"שירה חדשה". בהיעדר משנה סדורה מבית-מדרשה של הציונות הדתית, מִיטלטל הדתי-מודרני בין שתי השקפות-עולם מנוגדות, בין יהדות נטולת מטאפיזיקה ותיאולוגיה המאפשרת לדגול באורח-חיים דתי ללא הנוכחות האימננטית של האל, ובין יהדות מסורתית המקדשת את האמונה וההשגחה העליונה המתמדת בחיי הפרט כבחיי האומה. זו, ככל הנראה, הסיבה לניעוּת (מוביליות) החברתית של הדתי-מודרני, ממנה ניתן לדלג בקלילות לחילוניות, תוך פריקת עול תורה ומצוות. מדובר בציבור משכיל ברובו - השכלה כללית ותורנית כאחת. לפיכך, רבים מהם יפנו לרב רק בסוגיות הילכתיות שלא הצליחו לפתור בכוחות עצמם, אך הם אינם רואים בו כתובת לסוגיות אחרות בחיי היומיום. הם עושים עצמם לרב ובוררים את המתאים להשקפתם ולאורח חייהם.


בקצה הסקלה של פלג זה נמצא ה"דתי לייט" המכונה גם דתל"ס (דתי לסרוגין). בקבוצה זו הדת משחקת תפקיד משני בלבד ולעתים זניח. הדתיים מהסוג הזה אינם מתגוררים בבועות הדתיות, אינם מקפידים על תפילות שלוש פעמים ביום, ופוקדים את בית-הכנסת בעיקר בשבתות וחגים. יש מהם גברים שאינם חובשים כיפה רוב השבוע.


על-פי-רוב, הם אינם טרודים ומוטרדים בסוגיות הלכתיות, ועל כן כמעט שאינם פונים לרב. בדומה, הרב אינו מהווה עבורם כתובת לסוגיות בתחומים אחרים בחיים, שאינם נוגעים בהלכה. הם שומרים כשרות, אך לא בהכרח ידירו רגליהם מבתי-קפה ומסעדות שאינם מנפנפים בתעודת הכשר. הם אינם דוגלים בהפרדה מגדרית, הן במסגרות החינוך והן בתנועת הנוער, ומרבים לבלות גברים ונשים בצוותא.

סימני זיהוי חיצוניים

הנשים והגברים כאחד, לבושים לפי צו האופנה, בהתאם לנוחות האישית ולטעם האישי, והם אינם בוחלים במותגים. באופן כללי, הופעת מרביתם אינה מסגירה את זהותם הדתית (למעט הכיפה אצל הגברים). מבחינת גדרי הצניעות - רוב הנשים אינן מקפידות על שרוול עד המרפק, חצאיות ארוכות מעבר לברך וצווארון סגור. כמו כן, רובן אינן מהססות להלך בלבוש צמוד ובצבעים רועשים והרפתקניים. רבות מהן הולכות עם מכנסיים וכן בחצאית-מכנס או בחצאית מעל המכנסיים. כמו כן, רבות מהן אינן מכסות את שיערן. מבין המכסות, הרוב הגדול אינן מקפידות על מידה מסוימת (כי מבחינתן, הכיסוי סמלי). הן מאמצות מגוון רחב של כיסויים, החל מכובעים אלגנטיים ואופנתיים, וכלה בבנדנות ומטפחות זרוקות. הגברים לבושים בסיגנון ספורטיבי, או ספורט-אלגנט, ואינם חולצים את פתילי הציצית מתחת לכנף חולצתם. למעשה, הפריט היחיד המייחד את הופעתם מזו של החילונים היא הכיפה שלראשם. מדובר בכיפה סרוגה (לרוב זעירה), לעיתים בצבע אחיד, לעיתים ברקע אחיד עם עיטור מסביב, ופעמים רבות כיפה צבעונית.


מגורים

ריכוזים גדולים: ירושלים (בעיקר בשכונות בָּקעָה, המושבה הגרמנית וקטמון הישנה), פתח תקווה, רעננה, חיפה (שכונת נווה שאנן וסביב ציר מוריה על הכרמל), שוהם, אפרת, אלון שבות, רחובות, הושעיה, תל-אביב ובשכונות מעורבות.


מנהיגים ומובילי דעה

בעיקר אנשי אקדמיה, אינטלקטואלים, אנשי תקשורת, אמנים ורבנים ורבניות בעלי השקפה פלורליסטית.


תנועת "נאמני תורה ועבודה" (המידע שלהלן מובא ברובו מהמקורות הבאים: אתר האינטרנט הרשמי של נאמני תורה ועבודה; הערך "נאמני תורה ועבודה" בויקיפדיה)

מי שמובילה את המאבק הפנים-מגזרי במגמת החרד"ליות ששטף את המגזר היא תנועת "נאמני תורה ועבודה". היא הוקמה ב-1978 על ידי קבוצת אישים בציונות הדתית בראשות ד"ר יחזקאל כהן, במטרה מוצהרת להנחיל את "ערכי היהדות הליברלית, ציונית ומוסרית בציבור הדתי ובחברה הישראלית".

מגמתם המוצהרת של המייסדים הייתה להקים תנועה רעיונית חברתית שתקדם סדר יום ליברלי החוזר לערכים הקלאסיים של ציונות דתית.


המניפסט של התנועה הגדיר את משמעות שמה: תורה – היסוד הרוחני, ההלכתי, המוסרי, הנצחי והמקודש. עבודה – היסוד החומרי, הסוציאלי, המבטא את הקיום הפיזי בעולם דינאמי ומשתנה, ומשום כך משמעותו ודגשיו מועדים תמיד לשינוי.


מקימי התנועה ראו ברב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת "המזרחי", אב רוחני ובדרכו ביקשו ללכת. גם הרב חיים הירשנזון, אף הוא מרבני "המזרחי", אומץ כאחד מאבות התנועה, בשל עמדותיו הלא שגרתיות בסוגיות של דת ומדינה ודרכו הליברלית בפסיקת הלכה.


רוב הפעילות של נאמני תורה ועבודה היא פעילות הסברתית במטרה להשפיע על השיח הציבורי. פעילות זו נעשית בעיקר באפיקים הבאים:

א. פרסומים שונים, כמו חוברות לנוער, כתב עת וניירות עמדה.

ב. כנסים, סימפוזיונים, ערבי ושבתות עיון.

ד. עבודה לוביסטית ומשפטית.

ה. התנועה מפעילה מיזמי מחקר על מנת להציע פתרונות לשאלות המעסיקות את הציונות הדתית, כדוגמת הפרדה מגדרית, השתלבות נשים בלימוד תורה ובפולחן דתי, דמוקרטיזציה של של שירותי הדת, קיום יחסי מין לפני החתונה, רווקות מאוחרת, שירות נשים בצה"ל, חלוקת תקציבים למוסדות חינוך, תוכניות לימודים במוסדות החינוך הדתיים (כולל סוגיית לימודי הקודש מול החול), היחס ללהט"בים, גופי הכשרות, גיור ועוד.

ו. התנועה מפעילה את "תאי נת"ע", תאי סטודנטים במספר אוניברסיטאות.

התנועה מקיימת קשר רעיוני וארגוני עם תנועת הקיבוץ הדתי ועם מרכז יעקב הרצוג המשמש בשנים האחרונות כמו"ל משותף לביטאונה "דעות".


התנועה סופגת ביקורת מחוגים שמרניים בציונות הדתית, המתארים אותה כליברלית יתר על המידה ואף כחורגת מגבולות האורתודוקסיה.

פעילות התנועה ממומנת בעיקרה על ידי תרומות של קרנות ושל אנשים פרטיים ובמיעוטה על ידי משרד התרבות וחברי התנועה.


מוסדות חינוך

הזרם הפלורליסטי בציונות הדתית הצמיח מוסדות חינוך ששמים דגש על רוחניות ניו –אייג', אומנות, קיימות, סוציאליזם ומדע.


ישיבות הגוש: ישיבת הר עציון, המכונה "הגוש" (בגלל מיקומה באלון שבות שבגוש עציון) הוקמה על ידי הרב יהודה עמיטל. ישיבה זו (בהמשך הוקמו אחרות ברוח שלה) התאפיינה ברוח פלורליסטית הן מבחינה פוליטית (קרובה יותר לשמאל) והן מבחינה דתית – יותר מודרנית ופחות מחמירה. מה שעוד אפיין אותה זו השפעה אמריקאית, שכללה בין השאר גם רוח של ניו-אייג' ושילוב של אלמנטים חסידיים (דגש על פולחן רגשי).


דוגמאות מובהקות למוסדות נוספים ברוח זו הם: פלך - תיכון תורני ניסויי לבנות, ברוח הפמיניזם הדתי; תיכון הרטמן לבנות; בית-הספר התיכון התורני ע"ש הימלפרב (טוען לחיבור התורה והחיים ברוח תנועת 'תורה עם דרך ארץ'); מדרשת לינדבאום (מדרשה תורנית לנשים הדוגלת בפמיניזם תורני אורתודוקסי (בעבר נקראה מדרשת ברוריה).


ישיבות שוויוניות: בקצה הפלורליסטי של הסקלה של הציונות הדתית נמצאות ישיבות שהן ממש מחוץ למיינסטרים של המגזר, שמושפעות מאתוסים חילוניים. הן הוקמו במהלך העשור האחרון של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21. תוכנית הלימודים וסדר היום מבוססים על אלה המקובלים בישיבות ההסדר והשילוב (ראו בהמשך), אך לומדים בהן בנים ובנות יחדיו. דוגמא אחת היא הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. יש להדגיש שמדובר עדיין בזרם שולי יחסית בציונות הדתית.


קיימים גם סניפים של בני עקיבא או הצופים הדתיים שמשקפים את הרוח הפלורליסטית.


פוליטיקה

דפוסי ההצבעה מגוונים. רוב המצביעים בפלג זה מצביעים לימין-מרכז.


הדתל"שים

הדתל"ש (דתי לשעבר) הוא חילוני שהיה בעבר דתי. ידוע גם בכינוי דתילוני (דתי-חילוני). הדתל"ש אומנם חצה את הכביש אל העולם החילוני, אך לא התנתק כליל משורשיו הדתיים ומהחינוך המסורתי-תורני שקיבל בילדותו ("גירסא דינקותא"). לעיתים הוא אף מתרפק עליהם בגעגועים. הוא מבלה בחוגים דתיים, ולרוב יעדיף להינשא לבן-זוג דתי או מסורתי, או דתי לשעבר, כמוהו. רבים משתמשים במטבעות-לשון דתיים-מקראיים, ובמקרים רבים, מעדיפים שילדיהם ילמדו בבית-ספר דתי. הדתל"ש הינו בעל זיקה משפחתית ורגשית לציונות הדתית. השוני הוא בכך שהוא חדל מלקיים מצוות. אינו מתפלל, אינו מברך, לא מקפיד בענייני כשרות, ובמקרים קיצוניים, אינו מאמין באלוהים. ציבור הדתל"שים מגוון למדי. ניתן למצוא בו כאלה שעזבו את הדת בעיקר מטעמי נוחות, ואחרים שעזבו מסיבות אידיאולוגיות-תיאולוגיות-פילוסופיות. בהתאם לכך, גם רמות קיום המצוות. יש גברים שיגדירו עצמם כחילונים, אך עדיין לא יכניסו טריפה לפיהם, ימשיכו להניח תפילין, וכדומה. בדומה, יש נשים חילוניות בהגדרתן, שממשיכות לשמור על כשרות ואף ללכת למקווה.

להלן הגורמים למגמת הפלורליזם (החילון) במגזר הדתי-לאומי:


הפמיניזם הדתי

פמיניזם דתי הוא זרם המבקש להחיל ערכים פמיניסטיים על המחשבה וההלכה היהודיים. רצף הדעות על פני הזרם רחב למדי, החל מקריאה כללית ובלתי מוגדרת לעצמאות גדולה יותר לנשים במרחב הדתי האורתודוכסי, וכלה בתביעות ספציפיות מרחיקות לכת, כגון שינוי פסקי הלכה שיוצרים העדפה לגברים, מעורבות של נשים בפסיקת הלכה ואפילו תביעה לשינוי נורמות תפילה בבתי הכנסת.


ראשיתו של הפמיניזם הדתי בארצות הברית – מולדת הפמיניזם המודרני בחברה המערבית. את ניצני הפמיניזם הדתי בישראל, ניתן לראות בפעולתן של פנינה פלאי שהקימה לראשונה בישראל מנייני נשים אורתודוקסיים, שאף קראו בתורה ושל חנה קהת, שהקימה בשנת 1998 את ארגון "קולך" (פורום נשים דתיות שהתגבש במגמה להשפיע על המודעות הנשית בציונות הדתית ובכדי לפעול מעשית לשינוי מקומה וקידומה של האשה הדתית בחיי הקהילה והמשפחה). במאמרה ""אליטות פמיניסטיות חדשות במגזר הדתי-לאומי" כתבה קהת: "בצד פסקי רבנים שמונעים זאת, ואף מנסים לאסור זאת, קמות נשים חכמות ומפרסמות דברי תורה שיש בהם עירעור על פסקי הלכה של רבנים. נשים גם לא גדלו במסגרת הסוציאליזציה התורנית ההיררכית, שבה תלמיד מקבל את דברי ההלכה ואת דברי רבו כתורה מסיני, ולפיכך, דברים שהן מפרסמות ניכרים בחשיבה עצמאית, אוטונומית וביקורתית".


"מול ההערכה והתמיכה, יש כמובן ביקורת וניסיונות השתקה מן האגף השמרני של החברה הציונית הדתית. יתר על כן, גם מבחינה חברתית, נשים קובעות היום במידה רבה את סדר-היום הציבורי של הקהילה הדתית-לאומית. הן העלו את נושא בית-הדין הרבני ויחסו לנשים, את מעמדן של עגונות ומסורבות גט, את נושא האלימות במשפחה, הטרדות מיניות ועוד. נגישותן של מנהיגות דתיות לאמצעי התקשורת, מאפשרת להן לערער את סדר-היום הציבורי, שהיה גברי בעיקרו".


פרופ' אליס שלוי (לשעבר יו"ר שדולת הנשים בישראל), שהייתה מנהלת של בית הספר התיכון הדתי לבנות פלך בירושלים בשנים 1975-1990 היא דמות מפתח נוספת במהפכת הנשים השקטה בציונות הדתית. מעבר לפעילותה האקדמית, היא הפכה את "פלך" למודל משפיע מאד (עם סניפים נוספים ברחבי הארץ). שלוי חינכה את תלמידותיה להגשמה אישית מלאה באופן שיוויוני לגברים, ואכן בין בוגרות תיכון זה, ישנן לא מעט נשים בתפקידים בכירים.


מאז שלהי שנות התשעים של המאה העשרים הפמיניזם הדתי בישראל עשה יותר ויותר נפשות ולנחל הצלחה אחר הצלחה, שטלטלה והסעירה את המחנה כולו. להלן כמה חשובות: - כניסת נשים ללימוד התלמוד, שהיה באופן מסורתי נחלת הגברים, ופתיחת מדרשות תורניות לנשים. הערה: ארבע מדרשות (לינדנבאום, מת"ן ונשמת בירושלים ומדרשת הקיבוץ הדתי בקיבוץ עין הנצי"ב) נחשבות לאוונגרד בשימן דגש על לימוד גמרא כמו בישיבה. חלק מהחידוש ב-1998 היה גם ישיבת הסדר לבנות בקיבוץ מגדל עוז שבגוש עציון. 'הישיבה' מציעה לבת הדתית מסלול של חמש שנות לימוד, שבמהלכן היא יוצאת לשירות לאומי או לגרעין נח"ל, ועם תום השירות חוזרת ללמוד.


- התפתחות קבוצות תפילה לנשים (בייחוד בולט הדבר בהתכנסות לצורך קריאת מגילת אסתר);


- פתיחת מניינים שוויוניים כגון שירה חדשה; נשים דתיות לומדות ומלמדות תורה, אם באקדמיה ואם במוסדות אחרים;


- נשים שהוכשרו לכך בתוכנית מיוחדת במדרשת נשמת, משמשות כיועצות הלכה בהלכות טהרת המשפחה, ומהוות כתובת נשית לשאלות הלכתיות בנושאים הקשורים לנשים.


- עם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, שבעבר כלל לא היתה מקובלת בחברה הדתית לאומית. לדוגמה, בבתי-כנסת מסוימים, בעיקר מן הזרם הליברלי ולעיתים מן הזרם המרכזי, מקובל שאבי בת-המצווה עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן".


בחלק קטן מבתי הכנסת מקובל כי כלת השמחה עצמה נושאת דרשה לאחר התפילה. יש בנות שאת הדרשה כותב/ת להן בן/בת משפחה בוגר/ת (אחד מן ההורים או האחים הגדולים יותר) והיא אך מקריאה אותה, ויש הרואות בכתיבת הדרשה אתגר, ומשקיעות את מירב מרצן ומאמציהן בכתיבת דרשה מרשימה.

יש לציין, כי מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים של נשים שהניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת.


גם במעמד הנשים בעולם המשפט היהודי חלה התקדמות, והעיסוק של טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים נפתח בשנים האחרונות בפני נשים, לאחר מסלול לימודים מתאים (כיום קיים רק המכון להכשרת טוענות בית דין המכשיר נשים לתפקיד). נשים גם השתלבו במועצות דתיות שונות, לאחר המאבק הממושך שניהלה על כך לאה שקדיאל, באמצעות האגודה לזכויות האזרח. בשנת 1997 הוקם בישראל ארגון "יד לאישה" למתן עזרה לנשים מסורבות גט. כמו כן החלה להינתן עזרה, סיוע וליווי לנשים שהוטרדו מינית במוסדות דתיים, וכן גובש והוחדר קוד אתי למניעת הטרדות מיניות במוסדות דתיים, בעקבות תלונות על הטרדות מיניות בידי רבנים (ובהתאם לדרישת החוק במדינת ישראל, ארגון אמונה וארגון "קולך").


כאמור, הפמיניזם הדתי נתקל מראשיתו בהתנגדות של הממסד הדתי בישראל. אך עם השנים הרדיקלי הפך "נורמלי" ומעשים שנחשבו ל"פמיניזם קיצוני" החלו להיתפש כמקובלים, לפחות בקרב חלק מהציבור הדתי לאומי.


חשוב לציין, שאף שנשים אלה אינן מגדירות את השינוי שהן מחוללות כאנטי-דתי ואף טוענות לעליה בדרגת הדתיות שלהן, בשל התעמקותן בדת והעצמאות שהן נוטלות לעצמן לפסוק הלכה המתאימה יותר לנשים, בפועל מדובר בהתרסה של ממש על המסורת המקובלת. לא בכדי רבנים רבים במגזר הסתייגו (וחלקם עדיין מסתייגים) ממעשיהן. פרופ' תמר אלאור, אנתרופולוגית וסוציולוגית באוניברסיטה העברית, ייחדה את ספרה "בפסח הבא: נשים ואוריינות בציונות הדתית" (1998) לניתוח המהפך הפמיניסטי בחברה הדתית, שקרב את האגף הפלורליסטי לסגנון חיים דתי המזכיר את זה המקובל בקרב התנועות הקונסרבטיבית והרפורמית בארה"ב. אלאור גורסת שהגדר נפרצה בהדרגה - חרף המחאה וגילויי המבוכה של הממסד הרבני - בזכות נשים אורתודוקסיות, שעלו לישראל מאנגליה ומאמריקה באמצע שנות ה-70', לאחר שכבר נחשפו לפמיניזם האנגלו-סקסי. הן נתנו את הכיוון ואת הטון. לאחיותיהן הישראליות נדרש עשור שלם לעכל את הבשורה, לאזור אומץ ולהצטרף למהפכה.


כאן נבהיר: המושגים "קונסרבטיבי" ו"רפורמי" בציונות הדתית הם עדיין בחזקת טאבו וגם הפלורליסטים ביותר דוחים את ההשוואה. אבל מי שמנתח את סגנון החיים יכול בנקל למצוא דמיון הולך וגדל בין הזרם הפלורליסטי הישראלי לזרמים הפלורליסטים בארה"ב.


אלטרנטיבה אידאליסטית להתנחלויות

במקביל הלכה והתחזקה במחנה הדתי הליברלי אלטרניבה ערכית להתנחלות – שירות חברתי בתוך הקו הירוק – בעיקר בעיירות פיתוח ובשכונות חלשות בערים הגדולות. המובילים במגמה זו הם הגרעינים התורניים. גרעין תורני הוא קבוצה של משפחות או יחידים מתוך הציונות הדתית (לאו דווקא הפלג הליברלי), שמתארגנים להתגורר ביחד באזור שאינו נחשב "דתי", מתוך מטרה לחזק את זיקת תושביו לדת וליהדות, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. סיסמת-הקרב שלהם הייתה: "להתנחל בלבבות". לא פעם קרה שקהילות דתיות בפריפריה, שחשו חלשות מבחינה חינוכית, יזמו או עודדו הבאת גרעין תורני ליישובם.


הגרעין הראשון הוקם כבר בסוף שנות ה-60', בקריית שמונה, ביוזמת הרב צפניה דרורי. אבל לא הצליח להדביק את הציבור הדתי כולו. רק כאשר הסתבר שההנחלויות בשטחים מיצו את עצמן התחזקה האלטרנטיבה הזאת.


בשנת 1997 התארגנו הגרעינים התורניים והקימו את קרן מורשת במטרה לתחזק את הגרעינים הקיימים ולהקים גרעינים חדשים. בשיאה, תמכה הקרן בכ־40 גרעינים ובתוכם כ־700 משפחות. נשיא הקרן היה הרב מרדכי אליהו, לשעבר הרב הספרדי הראשי לישראל, והשקפת-עולמו השפיעה על ציביונם של הגרעינים התורניים שהיו תחת חסותו. בשנת 2005 נקלעה קרן מורשת לקשיים כלכליים, שהביאו לסגירתה.


רבני צהר

תופעה נוספת המשקפת כמיהה להשפעה באפיקים אלטרנטיבים היא "רבני צהר". באמצע העשור הקודם הקימה קבוצת רבנים מהציונות הדתית את עמותת רבני צוהר, במגמה "ליטול חלק בעיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל, מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים". עמותת צֹהר- חלון בין העולמות (ע"ר), הנתמכת על ידי קרן אבי חי מיום הקמתה, היא איגוד של רבנים אורתודוקסיים, מהזרם הציוני, המונה היום למעלה מ-800 רבנים. העמותה הוקמה לאחר רצח יצחק רבין ראש ממשלת ישראל בשנת 1995, כאשר בקרב כמה רבנים צעירים במגזר החלה לחדור ההכרה שבעקבות המשבר בציונות הדתית נדרש שינוי קונצפציה, הן בעיצוב נתיבים ערכיים לחברה הדתית-לאומית והן במערכת היחסים עם הציבור החילוני.


הפעילויות של צֹהר נעה בעיקרה במגמה לעצב דמות חדשה ועדכנית של רב חובש כיפה סרוגה במדינת ישראל של היום. השאיפה היא לעשותו לדמות אהודה ובעיקר גם "ידידותית לסביבה" החילונית.


פעילות העמותה מכוונת לציבור המגוון בישראל וכוללת בין היתר עריכת חופות (בדרך כלל ברוח סחבקית יותר ממה שהיה נהוג בעבר), הדרכת חתנים וכלות, קידום וליווי רבנים המעורבים בכל תחומי החיים והחברה, הוצאת כתב עת, וארגון כנסים רעיוניים (תחת מסר של הידברות וקשב הדדי), ארגון תפילות משותפות למעוניינים, בעיקר בימים הנוראים; פרסום מחקרים וניירות עמדה בנושאים שעל סדר היום הציבורי; הצעה וקידום חקיקה בתחום החברה, המשפחה והאתיקה מתוך עולם ערכים יהודי; ארגון כנסים וימי עיון לרבנים ולמומחים מתחומי דעת שונים בנושאים שעל סדר היום הציבורי.


צֹהר פיתחה פרויקט ייחודי אשר מלווה ותומך במשפחות אבלות לאחר פטירת יקיריהן. מתנדבי צֹהר נפגשים עם המשפחה האבלה בבית החולים, תומכים בה נפשית, ורגשית ומסייעים לה בהוצאת התעודות השונות ובהדרכה לקראת הלוויה, השבעה, השלושים וכו'. הפרויקט התחיל באזור המרכז ועתיד להתרחב לכל הארץ.


עלון פרשת שבוע- צֹהר לשבת מחולק בבתי הכנסת וזוכה לפופלריות רבה. כתב עת צֹהר - אחת לשלושה חודשים מוציאה צֹהר גיליון אשר מהווה במה לשיח הציבורי הציוני דתי במדינת ישראל. בכתב העת כותבות דמויות רבניות בולטות בקרב הציבור הציוני דתי, על נושאים שונים העומדים על סדר היום של מדינת ישראל בכלל ושל הציונות הדתית בפרט.


"מתפללים ביחד" היא יוזמה של מניינים משותפים לדתיים וחילוניים ברחבי הארץ. מתוך רצון לגשר בין שתי מגמות, מצד אחד קדושתו של יום כיפור המדבר אל רוב הציבור ומצד שני הניכור כלפי בתי הכנסת והתפילות הרשמיות הוחלט בצֹהר להזמין את הציבור הכללי "למגרש נייטראלי", מקום בו יוכל כל אדם להרגיש בנוח. התפילה מנוהלת בצורה מסבירה- מסבירת פנים ומסבירת הנהלים, המילים והכוונות. לציבור המתפללים מחולקים מחזורים מיוחדים ודפי הסבר אשר מסבירים בקצרה את התוכן והחשיבות של הקטעים השונים בתפילה.


הבט מעניין בפעילות צהר, הוא המאבק הגלוי והסמוי כאחד נגד הכיבוש הזוחל של "טריטוריות דתיות" על ידי העסקנים החרדיים. כך, למשל, בזמנו הגיש צוהר בקשה לבטל את החלטת הוועדה למינוי דיינים מאחר שהיא מנוגדת לדבריו "לערכיה היהודיים והדמוקרטיים של מדינת ישראל ומהווה פגיעה קשה ביותר באמון הציבור במערכת בתי הדין הרבניים. לטענת הארגון, החלטת הוועדה נגועה בפגמים חמורים ומהווה פגיעה חמורה בזכויות היסוד של שוויון בזכות לבחור ולהיבחר ובזכות לחופש העיסוק".

גם התמיכה של רבני צֹהר במערך הגיור של הרב דרוקמן, שהותקף בשצף קצף על ידי מנהיגי הציבור החרדי, מבטאת את הקו הכללי שהוא מוביל, של מתינות דתית (אנטי כפייה דתית) ועשיית נפשות ליהדות בדרך של קירוב לבבות וגמישות.


אין ספק שארגון צוהר תרם תרומה עצומה לשיפור בתדמיתם של הדתיים הלאומיים בציבור החילוני והמסורתי בישראל. כמה ממנהיגיו הצעירים הפכו לדמויות מוכרות ואהודות, הן בציבור הדתי והן החילוני. כך למשל, הרב רפי פוירשטיין, פסיכולוג קליני, בעל מדור פרשנות ב-ynet, הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, הרב דוד סתיו רב היישוב שוהם; הרב יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר פתח תקווה; הרב אלישע אבינר רב בישיבת ההסדר מעלה אדומים ורב שכונה בעיר; הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת "הכל חינוך" ורב השכונה הדתית "היכל משה" באורנית.


במקביל החלו קבוצות של דתיים בעלי השקפה פלורליסטית לפעול בגלוי - בארגונים, בבתי-כנסת, בתקשורת, בכנסים וכדומה'. כך למשל, ב-2001 הוקמה תנועת ציונות דתית ריאלית, קבוצה של צעירים ציונים דתיים, שחששו ממצבה ההולך ומידרדר (לשיטתם) של החברה הציונית-דתית. הם האשימו את מנהיגי הציונות הדתית בהתמקדות בחיזוק האחיזה בשטחי יש"ע, תוך התעלמות משלל הבעיות הכרוכות באחיזה זו, כמו גם מבעיותיה האמיתיות של החברה הישראלית בכלל ושל הציבור הציוני-דתי בפרט. המסר המרכזי של תנועה זו: קריאה לכלל הציבור הציוני-דתי להתעורר מחלום ארץ-ישראל השלמה. האם המסר הזה חלחל לציבור הדתי לאומי? התשובה: תלוי אצל מי.


חלקים מהחברה הדתית לאומית, לא רק שאינם מקבלים את הדיאגנוזה הזאת, אלא שלדעתם יש להעמיק את מפעל ההתיישבות ולשים אותו בראש סולם העדיפויות הלאומי. זהו האגף החרד"לי שהוזכר לעיל. חלקים אחרים, שהם להערכת רבים הרוב בחברה הדתית, מסכינים עם הידיעה (לרוב בלית ברירה ומתוך תחושת כאב) שחלום ארץ ישראל השלמה כבר לא יוגשם ושיש להפנות את החברה הדתית לאומית לאפיקי הצטיינות והגשמה אחרים. רבים לא יודו בזאת בפומבי, כי עדיין נושא ההתנחלות היא בבחינת טאבו ברוב המגזר הדתי-לאומי. אבל עצם העובדה שהיום רוב רובו של הציבור הדתי הלאומי לא מתגורר ביישובים שמעבר לקו הירוק, אומרת דרשני. גם המיעוט היחסי של המשתתפים בהפגנות בתקופת ההתנתקות העיד על הרוח הכללית. למעשה עם הקמת חומת המגן החוצצת בין מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון, נגוז חלום ארץ ישראל השלמה.


התפקרות (יציאה בשאלה)

פרופ' מוטי בר-לב ז"ל (נפטר ב-1996), סוציולוג חינוכי מבית-הספר לחינוך מאוניברסיטת בר-אילן, הקדיש עשר שנים מחייו למחקר מקיף על היוצאים בשאלה. הערה: יציאה בשאלה היא תהליך חברתי ונפשי, שבו אדם שומר מצוות משנה את אורח חייו ואמונותיו והופך חילוני. המונח "חזרה בשאלה" שהשתרש בשפה העברית, שגוי ומקורו בהיפוך לא-מדויק של המונח "חזרה בתשובה". מימצאי הביניים של המחקר הראשון מסוגו, עוררו עם פירסומם, ב-1994, סערת רוחות בחברה הציונית דתית.


בר-לב מצא כבר במחצית שנות התשעים, כי מספר היוצאים בשאלה בחברה הישראלית גדול ממספרם של החוזרים בתשובה - אחד מכל חמישה צעירים, חובשי כיפה סרוגה, בוגר החינוך הדתי בישראל, אינו ממשיך לקיים אורח-חיים דתי. בישיבות התיכוניות, שהחברה הדתית ציונית כל-כך משתבחת בהן, נטישת הדת הגיעה על פי ממצאיו עד כדי כ-20%. בתיכונים הדתיים המצב היה חמור בהרבה. באולפנות לבנות, השיער היה נמוך יותר - פחות מ-10%. בקיבוצים הדתיים - כרבע מהבנים והבנות נטשו על פי מחקרו את הדת "אין בית שאין בו מת", אמר פרופ' בר-לב בראיון לאתר תנועת הנוער בני עקיבא. "המגפה כבר הפילה בנים ובנות של רבנים ידועי-שם וראשי ישיבות, וילדים של אנשי ציבור ופוליטיקאים דתיים מוכרים. מדי יום מאבדת הציונות הדתית אנשים טובים, איכותיים ומוכשרים. גן הילדים הדתי, בית-הספר הממלכתי-דתי, הישיבה התיכונית, ישיבת ההסדר - אינם עוד 'תעודת ביטוח' בפני חילון". רבים מהצעירים יצאו (ועדיין יוצאים) בשאלה בעיקר בתקופת השירות הצבאי. הריחוק מהבית, העצמאות הכלכלית, המגע ההדוק עם חילונים - כל אלה ועוד תורמים לתהליך הזה.


הערה: סוגיית ההתפקרות מעסיקה את המגזר הדתי-לאומי עד עצם היום הזה. מאז הסקר של בר לב נערכו עוד מספר סקרים שהניבו תוצאות שונות. נציין שהאומדן אינו קל הן בשל בעיות מתודולוגיות והן משום שהחלוקה אינה דיכוטומית (או שאתה דתי או שאתה חילוני) וכולל למעשה טווח רחב של דתיות (מהחילוני, דרך המסורתי ועד לחרדי). באופן כללי אפשר לומר שההיקף הנרחב של חילון במגזר הדתי-לאומי התרחש בקרב ילידי שנות ה-20 עד שנות ה-60 של המאה הקודמת. הסיבות לכך הן ככל הנראה ההגירה מארצות האסלאם לישראל, השפעת השואה, והשפעת האתוס הציוני-סוציאליסטי. שיעור החילון הלך והתייצב במהלך שנות השמונים והחל לטפס שוב בשנות התשעים של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המילניום החדש. בעשור האחרון ניכרת מגמה של ירידה בשיעורי החילון, מן הסתם בשל השפעתם של מסגרות החינוך הדתיות על בוגריהם ובשל העליה בתדמית החיובית של המסורתיות בכלל המגזרים. עם זאת, עדיין שיעור לא מבוטל, שנע בין 25-40 אחוזים מבוגרי החינוך הדתי, נוטש את הדת באופן חלקי או מלא (על כך בהרחבה ראו: אריאל פינקלשטיין. 2021. החברה הדתית-לאומית בנתונים. נאמני תורה ועבודה).


שמעון לב הוא אחד מאלה ש"הורידו את הכיפה" בזמן השירות הצבאי. לב נולד בירושלים בשנת 1962, למשפחה דתית ציונית משכילה, למד בישיבה תיכונית ושנה אחת בישיבת מרכז הרב, חוד החנית של הציונות הדתית לאומית. היה חניך ומדריך בתנועת הנוער בני עקיבא, ופעיל בתנועת גוש אמונים. במהלך שירותו הצבאי, במלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל), יצא בשאלה. אחרי הצבא יצא למסע חיפוש עצמי של שנה וחצי במזרח.


ב-1998 יצא לאור ספרו "ושיודע לשאול. ארבעה-עשר מונולוגים של דתיים לשעבר" (הוצאת חרגול), שעורר הד תקשורתי רב. בהקדמה לספר כתב: "אנחנו שומעים הרבה את סיפוריהם של החוזרים בתשובה, אבל בישראל חיים רבים מאנשים 'הכיפות הסרוגות' - בוגרי בני עקיבא, ישיבות ואולפנות תיכוניות - שעברו תהליך הפוך. ההערכות מדברות על 15-25 אחוז מקרב הנוער הדתי-לאומי ש'הורידו את הכיפה'. לא קל למצוא סטטיסטיקה מהימנה בנושא רגיש זה, ועוד פחות ברור כמה חרדים נעשו חילונים, אבל יש מקום להניח שמאז הקמת מדינת ישראל, יותר אנשים נעשו לא-דתיים מאשר חזרו בתשובה".


אביו של שמעון, הפיזיקאי פרופ' זאב לב (2004-1922), מייסד בית-הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים, שנקרא על שמו, היה יהודי ירא-שמיים עד יום מותו. הוא התקשה לעכל את העובדה ששניים משלושת בניו (שמעון ואחיו נחום, לימים אל"מ בצה"ל שנהרג בתאונת אופנוע) יצאו בשאלה. וכך כתב שמעון: "אין יום שאבא לא חושב על זה שאנחנו לא דתיים... הוא נכנס לקטע שבגללו תהיה הפסקת השושלת וזה התחיל להעיק עליו. בגלל ההחלטות שלו, שושלת של אחד עשר דורות של רבנים נגמרה... אני חושב שבמלחמת שלום הגליל אבא שלי התחיל פתאום לתפוס שיש לי עולם שלם מאחורי, שאני לא תלוש... אז הוא התחיל להשלים עם זה ולדבר על זה שהמשפחה שלנו היא רבגונית".


תהליך היציאה בשאלה מתרחש בשלבים, ומתחיל כבר בגיל ההתבגרות. המחנך הדתי, פרופ' שרגא פישרמן, אחד החוקרים הבולטים של נושא הדתל"שים (דתיים לשעבר), שאף כתב ספרים ומאמרים בנושא, ניתח בספרו "נוער הכיפות הזרוקות" (1999) את תחושת הבילבול האוחזת בחלק מהמתבגרים הדתיים. "כאשר מתרחש הבילבול הזה ועולות שאלות קיומיות", כתב, "עשוי המתבגר לפנות להתנהגויות של חיפוש או עלול לסגת לתחושה שאין הוא מסוגל למצוא את דרכו. בעבר הוא לא חשב על אמונותיו ולא התלבט; עתה, משהחל להסס, הוא מודע לבילבול הקיים אצלו בכל הנוגע לאמונותיו. הוא חש שהחתירה לאידיאלים שבהם בחר להאמין היא למעלה מכוחותיו, ולכן עלול לבחור באחת משלוש דרכי מילוט: א. ניכור ואנטי-דתיות. ניכור מוגדר כהתרחקות מהמטרות ומהנורמות של המשפחה, הקהילה והחברה, והוא, בדרך כלל, תולדה של כעס אצור. אדם מנוכר יחוש חוסר ביטחון, ציניות, אומללות ודחייה עצמית. מתבגר שחש בילבול ולא מצא את דרכו, לרוב יגדל להיות מבוגר המנוכר מהדת ומהציבור הדתי. הניכור עשוי להיות מופנה כלפי הממסד הפוליטי הדתי, הממסד הרבני, המחנכים בבית-הספר ולבסוף דתיים ככלל. תחושותיו כלפי הדת והדתיים נעות מלעג, סלידה ועד איבה של ממש. הניכור מהווה עבורו מפלט ממציאת תשובות. ההומור הלעגני פוטר אותו מהתלבטויות ובכך מנציח את הבילבול.


ב. הפכפכות. מתבגר המתנער ממחויבותו לדפוס התנהגות דתית, לרוב יגדל להיות מבוגר שאינו מוכן להתמודד, לשאול ולהעלות ספקות. הוא יתפשר על משהו שבין אורח-חיים דתי (הנתפש בעיניו כקיצוני ובלתי-מתפשר), לבין אורח-חיים חילוני (שעדיין נתפש בעיניו כמופקר). הוא מצהיר שהוא "דתי בלב", אך אינמו מתעמק במניעים להתנהגותו ומתחמק מהתמודדות עם שאלות נוקבות. לעיתים, כשקשה לו להתנהג בהתאם לנורמות שקבע לעצמו, הוא מגמיש ומתאים את התנהגותו לנסיבות.

זהותו האמונית אינה מגובשת וחוסנו הנפשי לא יעמוד לו בשעת מבחן. הוא יתאים את התנהגותו לנורמות המקובלות בחברה, הדתית או החילונית, שבה הוא נמצא. לעיתים, יצטדק ויאמר 'ברומא התנהג כרומאי' ולעיתים, ימצא הצדקות אחרות, אשר לרוב נשמעות יותר כהסבר בדיעבד, מאשר תפישת-עולם אמונית מגובשת.

מתבגר בתהליך החיפוש והלבטים עשוי ללכת עד הקצה בהתנהגותו, על-מנת לבחון את זהותו. לעומתו, מבוגר בסטאטוס ההפכפכות 'יילך עם הזרם' ויתנהג בהתאם לנוחיותו. כך, הוא עשוי ללכת לבית-הכנסת בשבת בבוקר, ואחרי התפילה לנסוע לטיול במכוניתו. הוא אינו מגדיר עצמו כרפורמי או כקונסרבטיבי, שהרי הוא נואש מגיבוש זהותו האמונית. התנהגותו ההפכפכה היא ביטוי לחוסר החלטיות.


ג. היווצרות תרבות שוליים. אסקפיזם הנובע מתוך בילבול וייאוש, ומאפיין אנשים החשים כי חייהם ריקים מתוכן. חלקם בוחר להינתק מהמציאות באמצעות התמכרות לסמים או לאלכוהול."

מגמת היציאה בשאלה שתיארו פרופ' בר-לב והסופר שמעון לב, לא נבלמה ולמעשה רק התחזקה. קשה לאמוד את מספר היוצאים בשאלה משום שמדובר בתופעה רבת גוונים ופנים. מאז 1994 נעשו מספר סקרים שעוררו פולמוס (כולל לגבי תקפות הנתונים).


עצם ההתבוננות על התופעה כמשהו דיכוטומי (כלומר או שאתה דתי או שאתה חילוני) היא שגיאה סוציולוגית משום שהטווח רחב. צעירים רבים במגזר הדתי-לאומי נחלשים באמונתם ובנכונותם לקיים תרי"ג מצוות - תופעה שאנשי המגזר מכנים "חפיפניקיות". החפיפניקים אינם נוטשים רשמית את כור מחצבתם, ורבים מהם ממשיכים לחבוש כיפה. עם זאת, מבחינות רבות הם כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם הדתי.


במרוצת שנת תשנ"ט (1999) נערכו שני סקרים חינוכיים מקיפים, בקרב חברי תנועת הנוער הדתי בני עקיבא. האחד, במסגרת סמינריוני ההדרכה של התנועה, בהשתתפות כאלף ומאתיים מדריכים בגיל 16. השני, בקרב אלף ושלוש מאות חניכי התנועה, תלמידי כיתות ט'. הסקרים, אשר נערכו בליווי סוציולוגים וסטטיסטיקאים מומחים, ביקשו לבחון את העמדות הערכיות של הנוער הדתי ביחס לתרבותו ולעולמו הרוחני, כמו גם דפוסי התנהגות אופייניים, בעיקר בכל הנוגע לתרבות הפנאי.


הסקרים העלו, שהנוער הציוני-דתי בישראל של תחילת שנות ה-2000, מודע לשינויים המתחוללים בהרגלי הפנאי ובדפוסי ההתנהגות שלו. לראשונה נחשפו תופעות חריגות שלא היו מוכרות לחלק גדול מהציבור הדתי-לאומי, או שהיו מוכרות והודחקו, ובהן: עישון (סיגריות, נרגילה ואפילו סמים קלים); בילוי במסיבות דיסקו ביתיות או בפאבים; צפייה בסרטי זימה או גלישה לאתרי פורנו באינטרנט; פריצת סייגים הילכתיים וחברתיים בתחום היחסים שבינו לבינה; הליכה בגילוי ראש ואימוץ מה שכונה "תסרוקות משונות", ועוד.


התופעות הללו זכו לתהודה בעקבות מאמרו המקיף של הרב יונה גודמן, ראש המכון הגבוה לחינוך ואמונה במכללת אורות ביישוב אלקנה (מדרשה דתית להכשרת מורות), תחת הכותרת "הנוער הציוני דתי בעין הסערה: שינויים ותמורות בתרבותו ובערכי חייו". גודמן, לשעבר מזכ"ל בני עקיבא, כתב: "בעבר, ראשי מוסדות חינוך דיווחו על קשיי למידה ודפוסי התנהגות לא-רצויים, בעיקר אצל תלמידים בני שכבות חברתיות-כלכליות נמוכות. כיום, תופעות דומות מתגלות, לדבריהם, גם אצל תלמידים 'מבית טוב', כאלה שהוריהם למדו בחינוך התורני, והמשתייכים לשכבות חברתיות-כלכליות בינוניות ומעלה. בעבר, רוב הקשיים החינוכיים התגלו אצל נערים, שהתקשו בלימודים. בשנים האחרונות הצטרפו למעגל גם נערים בעלי מסוגלות למידה גבוהה. בעבר, התופעות הקשות נתגלו לראשונה בקרב תלמידי כיתות י' ומעלה. כיום, הן רווחות כבר בקרב תלמידי כיתות ז'-ח'. בעבר, נערים דתיים שנתפשו כבעייתיים, נדחקו לשולי החברה והכיתה מבחינת מעמדם החברתי. כיום, הם מודל לחיקוי ומושא לקינאה של בני גילם.


הלגיטימציה החברתית, היוקרה והמעמד להם זוכים אותם נערים ש'יצאו לתרבות רעה', הם ביטוי להיפוך מגמה במבנה החברתי של הכיתה או הקבוצה. מבחינת המחנכים, זהו השינוי המדאיג והמשמעותי ביותר."


הגורמים הסוציו-היסטוריים למגמת הפלורליזם בציונות הדתית


טישטוש ההבדלים בין דתיים וחילונים

בראש הגורמים והמניעים למגמת החילון בקרב הנוער הציוני-דתי, עומדים התהליכים הכלליים העוברים על החברה המערבית, ובתוכה גם החברה הישראלית. מהפכת התקשורת חשפה את הצעירים לשיח הדמוקרטי החדש: שיוויון זכויות (נשים, להט"בים וכו'), פלורליזם תרבותי (חיה ותן לחיות), שבירת סמכויות ומחיצות, שקיפות, ביקורתיות אישית וחברתית, וכדומה.


בשנת 1996, סמוך לפטירתו, עוד הספיק פרופ' מוטי בר-לב לפרסם מאמר בנושא "השפעות העולם המודרני על גילויי חילון בנוער הדתי", ובו מנה 13 גורמי השפעה עיקריים של העולם המודרני על תהליך החילון של הנוער הדתי:

- התחזקות כוחה של המדינה ופיחות במעמדם של מוסדות הדת המסורתיים.


- נביטה והתגבשות של תרבות נעורים אוטונומית, במנותק מתרבות המבוגרים.


- עידן הפנאי המוּנָע מאינטרסים כלכליים, דוחק את ערכי הדת.


- התארכות גיל 'הפטור' של בני-נוער מחובות של מבוגרים וממחויבויות חברתיות.


- לימודים במוסדות השכלה גבוהה חילוניים, חושפים את הצעירים לדעות ולאנשים שעלולים לזעזע את עולמם הדתי.


- התאהבות ונישואים לבן/בת-זוג חילוני, עלולה להאיץ התנתקות מכבלי הדת.


- פיחות בסמכות הפורמלית של המשפחה.


- חלק מבתי-הספר הדתיים הפכו "פס ייצור לציוני בגרות". לכן, ההשקעה בהישגים לימודיים באה לעיתים על חשבון חינוך לערכים דתיים.


- הנוער המודרני סולד משמרנות ומשתוקק להתחדשות. מוסדות חינוך דתיים המלמדים על-פי האסכולה הליטאית (פלג ביהדות החרדית הידוע בהתמסרותו ובדבקותו בלימוד תורה), נתפסים אצלם כמיושנים ודרקוניים.


- אוטונומיה ומימוש עצמי, יחסיות, אינדיווידואליזם, לגיטימציה לסקרנות ולהטלת ספקות - ערכים השולטים בעולם החילוני - הם היפוכה הגמור של הגישה הטוטאלית המאפיינת את החינוך הדתי.


- שירות צבאי שלא במסגרת דתית, חושף את הצעיר הדתי להשפעות חילוניות.


- הדימוי העצמי של הנוער הדתי נשחק, לנוכח מתקפת אמצעי התקשורת על הממסד הדתי, המתואר לרוב באור שלילי.


- בעידן המקצועות הטכנולוגיים-מדעיים, יורדת קרנם של המקצועות ההומאניים, ובהם לימודי הקודש.

לגורמים שציין בר לב אפשר להוסיף עוד שניים: ראשית, כל עוד הציונות הדתית הייתה מיעוט מאוים, היא השקיעה בטיפוח 'גאוות יחידה' וזהות דתית קולקטיבית. משהפכה, לפחות בעיני עצמה, כוח מוביל בחברה הישראלית, גבה ליבה וממאוימת הפכה מאיימת ולכן החלה לספוג חיצי ביקורת.

שנית, החינוך הדתי, שנעשה שמרן ומקפיד יותר, נחל הצלחה רבתי בחיזוק האמונה בקרב צעירים רבים. ברם, להתחזקות זו היה גם מחיר. 'המחוזקים' הרתיעו חלק מחבריהם שלא רצו להרחיק לכת, וכתוצאה מכך נוצר קיטוב בין הקבוצות. משם ועד לחילון המרחק לא היה רב.


השפעת הפוסט-מודרניזם

הוגי-דעות רבים מתייחסים לתקופה הנוכחית כאל עידן פוסט-מודרני. העידן המודרני התאפיין באידיאלים ובאמונות שונות, כגון סוציאליזם, קומוניזם, ליברליזם ועוד. לכל אחד הייתה תובנה בדבר האופן שבו רצוי לתקן את העולם. אך המשותף לכולם הייתה ההכרה שיש אמת, ושאותה ניתן לחשוף. הפוסט-מודרניזם, לעומת זאת, גורס שהכל סובייקטיבי. אין אמת אחת ואין להינעל על קונספציה אחת. אדרבא, חייבים להיות קשובים ופתוחים לאמיתות אחרות. כל אחד וראייתו האישית, כל אחד והנראטיב שלו לגבי המציאות.


במילים אחרות: בחברה פוסט-מודרנית, האמת היא שאין אמת. תובנה זו חלה לא רק לגבי ההווה ועמדות ערכיות על העולם הרצוי, אלא אפילו לגבי העבר.


למותר לציין כי מי שיונק מצעירותו משדי התרבות הפוסט-מודרנית, סופג מסרים הסותרים ומערערים הנחות-יסוד של החינוך התורני שקיבל. הרי היהדות מושתתת על אמונה באל אחד, תורה קדושה ועיקרי אמונה נוספים ומוחלטים, שאינם נתונים לפרשנות או לעירעור. לעומתה, הפוסט-מודרניזם דוגל בפלורליזם רעיוני, ומציע מציאות פתוחה ודינאמית, אשר אינה מקדשת מושגים מוחלטים.


הרב שמעון גרשון רוזנברג, הידוע יותר בראשי-תיבות שמו, שג"ר (2007-1950), נולד וגדל בירושלים. את השכלתו התורנית רכש בישיבת נתיב מאיר ובישיבת ההסדר כרם ביבנה. הוא נפצע קשה במלחמת יום הכיפורים (1973), כאשר לחם בקרבות השיריון ברמת הגולן. בתחילת שנות ה-80' לימד בישיבת הכותל, אחר-כך היה ממקימי ישיבת מקור חיים ומראשיה. ב-1996 הקים את ישיבת שיח יצחק בעיר אפרת שבגוש עציון, ועמד בראשה עד פטירתו.


כשהממשלה אישרה את תוכנית ההתנתקות (2005), הצטרף הרב שג"ר לגילוי-דעת של קבוצת רבנים מן הציונות הדתית, שהביע התנגדות לסרבנות בצה"ל. באותה עת הוא נקרע בין עמדתו הפוליטית הימנית (נגד נסיגות משטחי יש"ע) לתפישתו החברתית ולהכרה בכיבוש כמשחית.


הרב שג"ר היה דמות ייחודית בהגות הציונות הדתית. ספרו כלים שבורים: תורה וציונות דתית בסביבה פוסט-מודרנית (2003), הוא ניסיון לתת מענה דתי להלכי-הרוח המנשבים היום בעולם הכללי, בהנחה שיש בתורה כלים להתמודד איתם. הרב שג"ר היה הראשון שבמקום לדחות את הפוסט-מודרניזם, חיבק אותו ואף ניסה לשלב אותו במעין משנה דתית. הוא קיבל חלק נכבד מהטיעונים הפוסט-מודרניים, וזיהה ביניהם רעיונות ומושגים בקבלה ובחסידות. בספרו הנ"ל טען, כי דווקא הדה-קונסטרוקציה (מונח המתייחס לדרך בה פרטים 'מקריים' בטקסט, עשויים לערער את מבנה הטיעון שאותו ביקש מחבר הטקסט המקורי להדגיש), שאותה זיהה עם שבירת הכלים הקבלית, נותנת לאדם את היכולת לעצב בחופשיות את עולמו הדתי.


עמדתו זו, עוררה התנגדות רחבה מצד אלה הרואים בהכנסת הפוסט-מודרניזם הספקני לבית-המדרש, צעד שעלול להוביל לכפירה. הם ראו בהשקפת-עולמו מתן גושפנקא הילכתית לשינוי פנימי של הדת, מעין רפורמציה של הדת מבלי לחרוג מהמסגרת האורתודוקסית. מבקריו טענו שבעצם מדובר בסוס טרויאני, כי עצם הכנסת האינדיווידואליזם בדלת האחורית לעולמה של תורה, הורסת את הרקמה המסורתית. המציאות הוכיחה שהם כנראה צדקו.


יש הטוענים, כי הזיווג בין הציונות הדתית הקלאסית (המזרחניקית) לבין משנת הרב קוק, נועד מראש לכישלון משום שהוא כולל מתח מובנה בין חזון אוטופי לבין המציאות המעשית, בין ההשפעה הפנימית להשפעה החיצונית.


הציונות הדתית הקלאסית נטועה בשני העולמות, מותקפת ומאותגרת במפגש עם התרבות הפוסט-מודרנית. עולמה של ההלכה קבוע ויצוק, מוחלט, תובעני ושמרני. הפוסט מודרניזם לעומת זאת, ביסודו חותר לפירוק הקיים, נוטה להגמיש קטגוריות ותפישות ולטשטש היררכיות ודיכוטומיות מסורתיות. בשל כך מתגלע עימות יומיומי בין התרבות העכשווית, לבין תפישת הכל קודש.