החינוך במגזר הדתי-לאומי

עיבדו והוסיפו מידע ופרשנות: עוז אלמוג, תמר אלמוג[1]

חינוך ממלכתי דתי - רקע


חינוך ממלכתי-דתי (חמ"ד) ניתן בישראל על פי חוק חינוך ממלכתי, משנת 1953, בבתי ספר המוגדרים "ממלכתיים דתיים" (ממ"ד).


שורשיו ההיסטוריים של זרם חינוכי זה נעוצים ב"הסתדרות המזרחי" – תנועה פוליטית ציונית דתית, שקמה בשנת 1902 במסגרת סיעה בהסתדרות הציונית. הקמתה הייתה אחת התגובות של היהדות האורתודוקסית להתפתחות התנועה הציונית-החילונית. מחנה "המזרחי" התפתח לימים במדינת ישראל למה שזכה לכינויים הסוציולוגים "הציונות הדתית", "המגזר הדתי-לאומי" או "הכיפות הסרוגות".


מערכת החינוך של הציבור הדתי לאומי כוללת היום, לצד בתי הספר הממלכתיים-דתיים (חמ"ד), גם בתי ספר פרטיים, שחלקם מאוגדים ברשתות חינוך פרטיות (העיקריות הן "נועם" ו"צביה").


מטרות וחזון החמ"ד

בתי הספר הממלכתיים-דתיים נועדו להקנות חינוך לצעירים על פי התפישה האידיאולוגית של הציונות הדתית. זו תפישה המשלבת בין עקרונות הדת היהודית האורתודוכסית לערכי הציונות ("תורה ועבודה", "תורה עם דרך ארץ" או "מסורתיות ומודרניות").


להלן המטרות הרשמיות של זרם החינוך הזה, כפי שנוסחו על ידי מועצת חמ"ד:

בין אדם לעצמו: חינוך למידות טובות ושאיפה לצמיחה מתמדת ולמצוינות בכל תחומי החיים.

בין אדם לאלוהיו: חינוך לאמונה בקב"ה, לאהבת ה', ליראת שמים ולחיי תורה ומצוות.

בין אדם לזולתו: חינוך להכרת מעלת האדם, הנברא בצלם אלוהים, ולדבקות בכלל הגדול של "ואהבת לרעך כמוך" ובמצוות הנובעות ממנו.

בין אדם לעמו: חינוך לאהבת כלל ישראל, מתוך אחריות אישית ומעורבות חברתית.

בין אדם לארצו ולמדינתו: חינוך לאהבת הארץ, להכרה בערכה הרוחני, הלאומי וההיסטורי של מדינת ישראל, לאחריות לעתיד המדינה ולנכונות לפעול לשם כך.


פרופיל התלמידים בחמ"ד

בשנת הלימודים 2019/20 למדו בישראל כ-1.8 מיליון תלמידים, כאשר 247,000 מתוכם (כ-13.6%) למדו במערכות החינוך של החמ"ד (לשכה המרכזית לסטטיסטיקה. 28.8.2019. תחזית תלמידים במערכת החינוך, לשנים 2024 2020).


ההבדלים בין בתי הספר בחינוך של חמ"ד תלויים במשתנים מגוונים, כגון הרקע סוציו-אקונומי של ההורים, אופי היישוב, הרכב המורים, המסורת החינוכית ועוד.


איש לא יאמר זאת במפורש, אבל החינוך הממלכתי-דתי נחשב במגזר לפחות יוקרתי ומבוקש מהחינוך הפרטי (בעיקר על ידי העשירונים העליונים במגזר – שמעדיפים ברובם חינוך אליטי-פרטי).


מערכת חינוך דתית מיועדת באופן טבעי לילדים שבאים מבית דתי, אולם מאז ומתמיד קיבלה מערכת החמ"ד גם ילדים מבתים שאינם דתיים במובהק (לרוב מסורתיים בדרגה כזו או אחרת). שתי סיבות לכך:

הסיבה האידיאולוגית: אם יש הורים שמעוניינים שילדיהם ילמדו יהדות (באופן מורחב), באיזו "זכות" נמנע זאת מהם? אדרבא, רצוי שכל ילד יהודי ילמד יהדות אולי אף יתחזק באמונותו ואורחות חייו.

הסיבה החוקית: לפי הוראות משרד החינוך ילדים רשאים ללמוד אך ורק באזור מגוריהם (לכל בית ספר יש "אזור רישום"). לפיכך כל משפחה, דתית או חילונית, רשאית לבחור באחד מבתי הספר שנמצאים באזור הרישום שלה – דתי או חילוני. כלומר, לבתי ספר במסגרת החמ"ד אין שום אפשרות סינון (בניגוד לבתי הספר הפרטיים).


עם השנים התרבו מאוד מספר הילדים מבתים מסורתיים ולא דתיים במערכת החמ"ד (שיעורם מוערך בכ-25%). זאת, בין היתר כיוון שבתי ספר אלה פחות סלקטיביים ויותר סובלניים לתלמידים שמתקשים במערכת החינוך החילונית.


במקביל, מערכת החינוך הפרטית נעשתה יותר סלקטיבית על בסיס פרופיל המשפחה – בעיקר על בסיס הפרופיל הדתי-אמוני של המשפחה (לא נדיר שמשפחות שאינן "חזקות" מספיק בדתיותן נדחות). אף שתרבות הסלקציה זכתה לביקורת חריפה, מחוץ למגזר ובתוכו, היא לא הפסיקה להתפתח והפכה לאחד מתווי ההכר הבולטים של המגזר הדתי-לאומי.


הפרדה מגדרית בחמ"ד בעבר היו כל הכיתות במערכת החמ"ד מעורבות מבחינה מגדרית (בנים ובנות למדו באותה כיתה). היו לכך מספר סיבות: א. אילוץ מספרי (מספר קטן של ילדים בבית הספר). ב. זו הייתה מדיניות מכוונת של ראשי מערכת החמ"ד מאז הקמתה. הם האמינו שמערכת החינוך הדתית צריכה להידמות ככל האפשר לשאר מערכות החיים המודרניות במדינה. יתר על כן, החינוך המעורב העצים את בידולה של התרבות הדתית-לאומית מזו החרדית, שבה הפרדה מגדרית קשוחה (כולל במערכות החינוך) היא אחד מתווי ההכר הבולטים.


בעשורים האחרונים התחזקה הדרישה מצד קבוצות הורים להפרדה מגדרית בכיתות. הדבר נבע מתהליך ההתחרדות של חלקים במגזר הדתי-לאומי (על התהוות ה"חרד"ליות" ראו לעיל). כיוון שמערכת החמ"ד התנגדה להפרדה מגדרית, החלו ההורים להתארגן ולהקים מערכות נפרדות שעונות על ציפיותיהם האידיאולוגיות. עם השנים נפתחו עוד ועוד בתי ספר פרטיים בעלי תפיסת עולם דתית שמרנית יותר, שכללו גם הפרדה מגדרית. התהליך הזה היה כה נרחב שהוא גרר בסופו של דבר גם את המסגרות החינוכית של חמ"ד להפרדה מגדרית. הנה כי כן, ב-2017 כ–55% מהתלמידים הדתיים שנכנסו לכיתה א' החלו את מערכת החינוך בכיתה נפרדת, לעומת 40% בלבד ב–2000. זאת למרות שלפי המדיניות שמועצת החמ"ד פירסמה, יש להתחיל בהפרדה בין בנים ובנות בבתי הספר הדתיים רק מכיתה ד'.

חשוב לציין שהתפשטות מגמת ההפרדה המגדרית במגזר נבעה לא רק מסיבות דתיות. הורים רבים חשו שההפרדה הזו נוחה בהבטים מסויימים לשני המינים ומטיבה לכאורה עם התהליך הלימודי.


כחלק מהתעצמותה של ההפרדה המגדרית נוצרו לא רק כיתות מופרדות אלא גם בתי ספר נפרדים לבנים ולבנות. על פי מחקר שפרסמה ב-2018 תנועת נאמני תורה ועבודה (תנועה המייצגת זרם ליברלי בציבור הדתי-לאומי) בתוך 17 שנים (2000-2017) נרשם זינוק של 112% במספר התלמידים הלומדים בבתי הספר הנפרדים. הנה כי כן, ב–2000 67% מהתלמידים הדתיים למדו בבתי ספר יסודיים מעורבים וב-2017 כבר פחות מחצי (47%).


השינויים המשמעותיים במערכת החינוך הדתית בישראל באים לידי ביטוי רק בהקמה מוגברת של בתי ספר נפרדים אלא גם בהפיכת בתי ספר וותיקים, שהיו בעבר מעורבים, לבתי ספר מופרדים. התהליך מכונה בשם "הפרדה צומחת", ובמסגרתו בתי ספר יסודיים שעד כה פעלו בהם כיתות מעורבות בלבד מתחילים בהליך של פתיחת כיתות מופרדות כבר בכיתה א'. נכון ל-2017 יש ארבעה בתי ספר שעברו הליך כזה.


לפי אותו המחקר, לפתיחתם של כ–30% מבתי הספר היסודיים החדשים בזרם הממלכתי־דתי לא הייתה הצדקה מבחינת מספר התלמידים, והם נפתחו רק כדי לפצל לשניים את בית הספר הקיים. מדובר בבתי ספר קטנים במיוחד (כ–186 תלמידים בממוצע), שנפתחים מאות מטרים בודדים מבתי הספר הקיימים בשכונה או פועלים זה לצד זה. נכון ל-2017 פועלים 93 בתי ספר בהפרדה מגדרית מלאה, וכ-28% מתוכם הם בתי ספר קטנים מאוד, שנמצאים באותו יישוב ברדיוס של 1.5 ק"מ.


עוד עולה מהמחקר, כי בשנים 2014-2017 הקמת בתי ספר בהפרדה מלאה הפכה למועדפת על ידי המשרד, וכי 42% מבתי הספר החדשים בחינוך הממלכתי־דתי שנפתחו בשנים אלה היו בתי ספר מופרדים. ב13% נוספים מתקיימת הפרדה מלאה בכיתות הלימוד בתוך בתי הספר.


ב–2016, בעקבות עתירה של תנועת ישראל חופשית נגד מימון ההפרדה המגדרית בבתי הספר היסודיים על ידי משרד החינוך, הודיע המשרד כי יפסיק לממן הפרדת בתי ספר על בסיס מגדרי. בפועל, המגמה נמשכת. אף שבתי הספר המופרדים נפתחים בניגוד למדיניות המוצהרת של משרד החינוך, הוא מעניק להם סמל מוסד, מעביר תקציבים כפולים לבתי הספר המפוצלים עבור שכר המורים, השתתפות בשכר הצוות המנהלי והשתתפות בעלות הקמת בית הספר. כך מתקבלים שני בתי ספר קטנים שאחזקתם יקרה יותר מבית ספר אחד גדול יותר.


החינוך לגיל הרך - רקע


בחינוך הקדם יסודי של החמ"ד התחנכו בשנת הלימודים 2016/17 כ-84,000 ילדים וילדות, שהיוו 21% מהתלמידים בחינוך הממלכתי היהודי.


לציבור הדתי לאומי אין פתרונות מגזריים-ייחודיים לטיפול בפעוטות. בדומה להורים חילונים, גם הורים דתיים נעזרים במטפלת פרטית, פעוטון או מעונות יום.


הורים דתיים מעדיפים בדרך כלל מטפלת ביתית דתית, שסגנון החיים הדתי (כולל הלכות כשרות) נהירות לה.


גם במקרה של פעוטון או מעון יום העדיפות של ההורים הדתיים תהיה לכזה המנוהל על ידי מטפלת/לות דתיות, כדוגמת המעונות של רשת "אמונה".


גני טרום חובה

ברוב המגזר נהוג לשלוח ילדים בגיל 3 לגני טרום חובה דתיים, שבהם ילמדו הזאטוטים ערכים ואורח חיים דתיים: תפילות בוקר, ברכת המזון, סיפורי תורה וחוכמת ישראל וכיוצא באלה.


רוב גני טרום חובה במגזר מעורבים מבחינה מגדרית (בנים ובנות ביחד). עם זאת, בריכוזי אוכלוסיה חרד"לית (חרדית-דתית-לאומית) נהוגה הפרדה מגדרית.


גני חובה

גני החובה של החמ"ד הם בדרך כלל גנים מעורבים לבנים ובנות.


ביישובים גדולים ובשכונות בהן קיים ריכוז גדול של משפחות חרד"ליות (חרדיות-דתיות- לאומיות) ימצאו כמעט תמיד גנים נפרדים לבנים ולבנות. הגנים הנפרדים הם ברובם גנים פרטיים שהוקמו על ידי ההורים המעוניינים בכך, והם מנוהלים וממומנים על ידם.


הגנים שנמצאים תחת פיקוח החמ"ד כפופים לתוכנית הליבה של האגף לחינוך קדם יסודי בתוספת תכנים הייחודיים להם: תגבור תחומי היהדות ושימת דגש על קיום מצוות של חיי יומיום ועל מידות טובות.


> מצוות חיי היומיום

במסגרת התכנים הייחודיים לגן הילדים הממלכתי דתי, מתחנך הילד למצוות של חיי היומיום. באתר של האגף לחינוך קדם יסודי של משרד החינוך, מציגים את פירוט המצוות:

גמילות חסדים: אחד משלושה דברים שהעולם מתקיים בזכותם - "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים".

מצוות ביקור חולים: לטפל בצורכי החולה ולהתפלל עליו. בגן מטפחים את הרגשות האמפתיים לחולה.

השבת אבדה: המוצא אבדה חייב להחזירה לבעליה.

חבישת כיפה: סמל ליראת שמיים. הילד מורגל לחבשה, מהיותו בגיל חינוך.

קריאת שמע על המיטה: הילד לומד את חשיבות התפילה, הנאמרת לפני השינה, לחיזוק האמונה.

תפילת הדרך: הילד לומד את חשיבות התפילה כשיוצאים לסיור או לטיול, על מנת שה' ישמרם בצאתם ובבואם.

לימוד תורה: בימי שני וחמישי שבהם מוציאים את ספר התורה מארון הקודש, הילדים לומדים את חומש בראשית וחומש שמות. בגני חובה ובגנים התורניים הילדים מקבלים את דפי פרשת השבוע הנקראת באותו שבוע בבית הכנסת.

מצוות צדקה: בכל גן ממלכתי דתי יש קופת צדקה. הילד תורם לקופה, בהזדמנויות רבות כמו: לפני התפילה, בימי שישי, בראש חודש, בימי הולדת וכדומה.

מצוות ציצית: הילד לובש ציצית ומברך עליה בגן בבוקר בתפילת שחרית.

מצוות מזוזה: הילד לומד שבכל שער וכניסה לבית יהודי קבועה מזוזה על משקוף הדלת. המזוזה מעידה על כך שבמקום זה גר יהודי.

תפילת שמע ישראל: הילד לומד את חשיבות התפילה, הנאמרת על-ידי כל יהודי פעמיים ביום -בערב ובבוקר.

תפילת שחרית: הילד מתפלל כל בוקר בגן קטעים נבחרים מתפילת שחרית. הקטעים נבחרו על-ידי גדולי תורה מעדות שונות.

נטילת ידיים: הילד לומד על נטילת ידיים בשגרת היומיום. יש ליטול ידיים בעזרת כלי מתאים ("נטלה") כשמתעוררים בבוקר, לפני אכילת לחם לסוגיו השונים, וכן כאשר יוצאים מהשירותים.


לימוד אותיות הא'-ב'

בגנים רבים מתחילים ללמד את הזאטוטים החל מגן טרום חובה את אותיות ה-א"ב, ובגן החובה ממשיכים בלימוד הניקוד. המגמה היא שהילדים והילדות יגיעו לבית הספר היסודי כשהם יודעים לקרוא. הלימוד נעשה בצורה שהייתה מקובלת בעם ישראל לאורך הדורות, המכונה גם 'שיטת החדר'.


'שיטת החדר' היא שיטה בה לומדים כל אות בפני עצמה וחוזרים עליה, ואחר כך את כל האותיות עם ניקוד מסוים, כגון: א' עם קמץ, ב' עם קמץ וכך הלאה. אחרי ניקוד הקמץ יבוא ניקוד הפתח, ובאותה צורה: א' עם פתח, ב' עם פתח וכך הלאה.

רב הגן

בניגוד למגזר החרדי, בגנים של החמ"ד וכן בגנים הפרטיים משמשות נשים בתור גננות (לבנים ובנות כאחד). בשנים האחרונות נכנסה לגנים גם דמות גברית – 'רב גן'. תפקידו של הרב אינו מוגדר באופן פורמלי, והוא נבנה בתיאום עם הגננת ולפי אישיותו של הרב. יש מקומות בהם רב הגן מגיע כל בוקר להתפלל עם הילדים (בעיקר בגנים לבנים). יש גנים בהם הרב מבקר בגן פעם או פעמיים בשבוע ומספר לילדים את פרשת השבוע בשילוב מדרשי חז"ל או סיפור אחר בעל מסר חינוכי.


רב הגן אינו מחוייב להיות דווקא אישיות רבנית מכהנת. ישנם אברכים ב'כולל' או בישיבות גבוהות (ראו בהמשך) המשמשים כרבני גן. לעיתים עושה את התפקיד מורה למקצועות קודש, בנוסף על עבודתו כמורה, ויש גם אנשי חינוך בפנסיה ואף סבים ללא הכשרה חינוכית מקצועית, שמשמשים כרבני גן. מה שחשוב הוא שאותו 'רב גן' יהיה בעל אישיות שיודעת לשוחח עם הזאטוטים ולהעביר להם תכנים יהודיים באופן שובה לב.

רצף חינוכי מהגן לכיתה א'

בחינוך הממלכת-דתי מקפידים על שמירת הרצף החינוכי במעבר מגן החובה לבית הספר היסודי.

כדי ליצור רצף, מוקמת ועדת היגוי ליד כל בי"ס ממ"ד הכוללת את המפקח על ביה"ס, המפקחת על גני הילדים, רכזת השכבה הצעירה, רב ביה"ס, נציג ועד ההורים, יועץ חינוכי ונציג המרכז לחינוך הדתי. הוועדה בונה תכנית שנתית של פעילויות מגוונות שעיקרן היכרות הדדית: של ילדי הגן הממ"ד והוריהם עם ביה"ס הממ"ד, ושל בית הספר עם הנעשה בגן. הפעילויות כוללות היכרות של הילדים וההורים עם סגל בית הספר, העשייה החינוכית בו וכן עם המבנה הפיזי. ביה"ס לומד להכיר את הילדים וההורים ואת הנעשה בגנים שבהם הם לומדים. היכרות הדדית זו מקלה על שני הצדדים.


כל ועדת היגוי בונה תכנית המותאמת למאפיינים ולצרכי הקהילה ואין תכנית מחייבת אחת לכל המסגרות


החינוך היסודי הממלכתי-דתי


בתי הספר היסודיים של החינוך הממלכתי - דתי

בבתי הספר היסודיים של החמ"ד למדו בשנת הלימודים 2016/17 141,000 תלמידים.


מספר זה היווה 19% מסך התלמידים שלמדו במערכת החינוך היסודית היהודית ו-14% מסך התלמידים שלמדו במערכת החינוך היסודית בישראל (יהודים וערבים).

מיתוג בתי הספר מגמת המיתוג של בתי הספר בישראל סחפה גם את מסגרות החינוך של חמ"ד. המיתוג נעשה חשוב במיוחד עבור מסגרות החמ"ד על רקע התחרות הקשה עם המסגרות החינוכיות הפרטיות במגזר.


המיתוג נעשה הן במישור הדתי והן במישור המדעי. כך למשל: "בית ספר ממ"ד תורני" (עם "קריצה" להורים המבקשים חינוך דתי יותר), "בית ספר ממ"ד תורני מדעי", "בית ספר ממ"ד תורני לאומנויות", או "בית ספר ממ"ד קהילתי". התוספת של האמנות/ מדע/ קהילתיות נועדה לבדל את החמ"ד לטובה מבתי הספר הפרטיים (שמדגישים לימודים תורניים בלבד) שתקרוץ לחלק מההורים מהפלח הפלורליסטי יותר במגזר.


מורים ומנהלים צוות ההוראה והניהול של בית הספר הממלכתי דתי מורכב מאנשים דתיים.


איוש המורים בבית הספר נתון בידי מפקח/ת בית הספר ולא בידי הנהלת בית הספר.


כל מועמד/ת להוראה בחמ"ד מחויב לעבור ועדת קבלה של הפיקוח על החינוך הדתי, מלבד העמידה בתנאי כניסה פרופסיונליים.


לעתים רחוקות מאושרת העסקתם של מורים שאינם דתיים – בעיקר כאשר מדובר במורה מקצועי. לעולם לא ישמש אדם שאינו דתי כמחנך/ת כיתה.


בניגוד לחרדים רוב סגל ההוראה והניהול במסגרות החינוך היסודיות של חמ"ד הן נשים (מורות ומנהלות). מורים גברים מלמדים בעיקר לימודי קודש וחינוך גופני לבנים.


רב בית הספר משרד החינוך מקצה לבתי ספר של החמ"ד תקן ושעות כדי שיוכלו לשלב אישיות תורנית. תפקיד זה נולד מתוך התדלדלות הדרגתית של מספר המורים הגברים, כך שצוותי ההוראה בחינוך היסודי נותרו כמעט רק על טהרת המין הנשי.


הרב נותן מענה הלכתי והדרכה דתית לצוות המקצועי של בית הספר ולתלמידים. הוא נוהג לעבור במהלך השבוע בכיתות השונות ולשוחח עם התלמידים. בדרך כלל השיחה תהיה על פרשת השבוע ועל לקח חינוכי-מוסרי אקטואלי הנלמד ממנה. אורך המפגש עם כל כיתה הוא פונקציה של מספר השעות שהוקצבו למשרת הרב במוסד ומספר הכיתות בבית הספר. ככלל, עבודת הרב גמישה וניתנת להתאמה לפי אישיותו ולפי צרכי בית הספר וההורים.


רב בית הספר משתתף גם בישיבות צוות המורים, ויועץ כאשר עולה על הפרק בעיה חינוכית עם הקשרים דתיים.


בחלק מבתי הספר הרב משמש גם מורה מן המניין, בדרך כלל למשנה ותלמוד.


תפילה בבית הספר

יום הלימודים נפתח בבית הספר הדתי בתפילה. בכיתות הנמוכות התפילה מתקיימת בכיתה, בדרך כלל בנוכחות המחנך/ת.


רוב בתי הספר היסודיים בחמ"ד הם שש-שנתיים ואין בהם תלמידים "בני מצווה" (מגיל 13 ואילך), ועל כן אין אפשרות להתפלל במניין (מינימום הגברים הנדרש לקיום תפילה בציבור הוא עשרה = מניין). ישנם בתי ספר בהם מתפללים תלמידי כתות ה'- ו' בצורה המדמה תפילה במניין בבית הכנסת – כלומר, יחדיו באולם גדול, כאשר אחד הילדים משמש כ"חזן" – שליח ציבור. בחלק מבתי הספר גם רב בית הספר נוכח בתפילה ומארגן אותה.


יש בתי ספר שרק הבנים מתפללים ב"מנין", ויש בתי ספר שגם הבנות מצטרפות. כמו בכל בית כנסת רגיל גם כאן קיימת הפרדה מוחלטת ביניהם: הבנים – בעזרת הגברים והבנות – בעזרת הנשים.

תכנים לימודיים

מלבד המקצועות הכלליים הנלמדים בחינוך הממלכתי העברי, בבתי הספר היסודיים של החמ"ד נהוג להקדיש שעות רבות ללימודי קודש ובכלל זה: תנ"ך, תושב"ע (תורה שבעל פה), תלמוד, דינים ומחשבת ישראל.


בחלק מהמקצועות הכלליים, כדוגמת ספרות והיסטוריה, תלמידי החמ"ד לומדים תוכנית לימודים ייחודית המותאמת לערכי הציונות הדתית היום. המשמעות היא שיש לא מעט צנזורה (לא פורמלית כמובן).


רשת נעם - בתי ספר יסודיים פרטיים במגזר הדתי-לאומי[2]

רקע

ככל שגברה הביקורת הפנימית על החינוך הממלכתי-דתי (בעיקר על רמה לימודית ורמת דתיות נמוכות) כך התחזק הצורך במציאת אלטרטיבות חינוכיות.


מלחמת ששת הימים, שנתפסה בציבור הדתי כמעשה נסים וכחלק מתהליך הגאולה, הביאה להתחזקות הגישה הדתית-שמרנית בקרב חלקים נרחבים במגזר. קבוצת הורים, בוגרי ישיבת מרכז הרב בירושלים (ישיבת הדגל של המגזר), שמרביתם התגוררו בשכונת קריית משה בירושלים, החלו לפעול למען יצירת מסגרת חינוכית לילדיהם, שתתאים לתפיסת עולמם השמרנית יותר.


הם ביקשו להקים מסגרת שמצד אחד תתבדל מהמסגרת החרדית (הלא ציונית) ומצד שני תתבדל מהחמ"ד שנתפס כלא מספיק דתי.


חברי הקבוצה הקימו בשנת 1971 גן חובה תורני בשם "גן נעם" ושני גנונים לילדים בגיל 3 - 4 בשכונת קריית משה בירושלים. כאשר ילדיהם הגיעו לגיל בית ספר הם ביקשו מבית הספר הממלכתי דתי להקים כיתות נפרדות לבנים ולבנות. משסורבו הקימו את בית הספר הראשון שקיבל גם כן את השם "נעם".


הקמת בית הספר גררה מחלוקות פוליטיות בציבור הדתי, בעיריית ירושלים ובמשרד החינוך בנוגע למתן האישור למוסד ולמימונו – מחלוקות שקיימות עד היום.


עם הזמן הוקמו בתי ספר נוספים (למשל, ברחובות, קריית אתא ופתח תקווה) בדמותו של בית ספר נעם וכך נוצרה רשת חינוך "נעם" שפועלת עד היום. כיוון שמדובר ברשת בררנית ותובענית, היא קיבלה תווית יוקרתית שמשכה אליה עם הזמן עוד ועוד חלקים בציבור הדתי-לאומי (גם משפחות עם אוריינטציה דתית יותר "לייטית").


אידיאולוגיה, תכנים ומבנה ארגוני הרשת כוללת בתי ספר מופרדים לבנים ובנות. הילדים לומדים בנפרד מכיתה א' עד כיתה ח'. לאחר מכן הבנים ממשיכים על פי רוב לישיבות, והבנות למסגרת תיכונית ("אולפנות") משלהן בשם "צביה" (ראו בהמשך). רשת החינוך "נעם – צביה" מונה נכון ל-2020 61 בתי ספר יסודיים ותיכוניים בפריסה ארצית.


המחנכים והמורים ברשת נדרשים לנהוג על פי המוסכמות הדתיות המחמירות. פירוש הדבר בין השאר הוא דרישה בלתי מתפשרת לכיסוי ראש אצל מורות נשואות.


החלוקה של תכני הלימוד ברשת נעם היא כדלהלן: 50% לימודי קודש ו- 50% לימודי חול. זאת, בניגוד למוסדות החמ"ד שבהם מוקדשים רק שליש מהלימודים ללימודי קודש.


לימודי הקודש ברשת נועם כוללים תכנים שאינם נלמדים בדרך כלל בחמ"ד. כך למשל פרשת השבוע; לימוד הלכה יומית בהנחיית רב בית הספר; לימוד מדרשי חז"ל בכיתה ד' ולימוד משנה בכיתות א' - ב'.


אף שהרשת מתייחסת ברצינות ללימודים המדעיים ותובעת גם בהם השקעה והצטיינות, גישה הכללית לתכנים דומה לזו החרדית, כלומר: הסתפקות בלימוד המקצועות הרלוונטיים לצורכי פרנסה בעתיד, כגון מתמטיקה, מחשבים וטכנולוגיה, ללא הקניית השכלה כללית רחבה יותר.


כדי להגן על הילדים מפני השפעות חיצוניות לא רצויות (מצד החברה החילונית) הקימו אנשי הרשת תנועת נוער בשם "אריאל". מדובר בתנועת נוער שמרנית יותר מזו הוותיקה ("בני עקיבא") והדבר מתבטא בין השאר בהקפדה מחמירה על הפרדה בין בנים לבנות..


תקנון בתי הספר של הרשת מצהיר במפורש שהחינוך במסגרת הרשת נמנע מסממני תרבות הפנאי של המערב המתבטאים בקריאת עיתונים, בצפייה לא מבוקרת בטלוויזיה ובגלישה חופשית באינטרנט. בנוסף לכך, התקנון מפרט את כללי הצניעות הנהוגים בבתי הספר מבחינת ההפרדה בין בנים לבנות, הדרישה ללבוש פשוט וצנוע, רמת הדתיות בבית ההורים ועוד.


מבחינה מבנית, רשת נעם מורכבת משני שלבים עיקריים: גני נעם המיועדים לילדים בגיל 3-5 ובתי הספר לכיתות א' - ח'. גני הילדים נמצאים בבעלות העירייה, כאשר לרשת נעם יש שליטה על התכנים. בתי הספר היסודיים מפוקחים על ידי הפיקוח הממלכתי - דתי. הם מוכרים על ידי משרד החינוך כ"מוסד מוכר שאינו רשמי" וזוכים לתיקצוב בהתאם.


בשנת 2008 נחתמה אמנה בין ראשי רשת נעם המאוגדים בעמותה בשם "מרחביה" לבין ראשי מינהל החינוך הדתי. אמנה זו מפרטת את הסכמת שני הצדדים על עקרונות הרשת ועל אופן הפעלתה וקובעת הלכה למעשה את כלליה. האמנה מאפשרת לרשת נעם בין השאר לערוך סינון בקבלת תלמידים, בעיקר על פי רמת הדתיות של הוריהם, ולדרוש השלמה תקציבית ללימודים תורניים מוגברים באמצעות שכר לימוד המשולם על ידי ההורים. המשמעות היא חינוך אליטי פרטי אפור. האמנה אמנם מחייבת את הרשת לקבל גם תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שהוריהם בעלי רמת הדתיות המתאימה והרצון שילדיהם ישתלבו בבית הספר, כאשר הרשת מסייעת להם לעמוד בתשלומי שכר הלימוד. אבל בסופו של דבר רוב התלמידים הם כאלה שהוריהם יכולים להרשות לעצמם את הלימודים במוסדות הללו.


תלמודי תורה

כללי

"תלמוד תורה" במגזר הדתי לאומי היא מסגרת חינוכית המיועדת לבנים בלבד. היא משלבת בין מודל ה"חדר" הקלאסי – שבו למדו רק לימודי קודש, לבין מודל בית הספר היסודי הדתי.


הורים שאינם מסתפקים ברמת הדתיות של רשת "נעם" שולחים את ילדיהם למסגרות הללו שמזכירות יותר מכל מסגרת דתית אחרת את מסגרות החינוך החרדיות. כלומר מדובר במסגרת חינוך המיועדת לציבור "החרד"לי".


"תלמודי התורה" רובם ככולם הינם מוסד שמונה-שנתי. זאת, למרות שכמעט כולם הוקמו לאחר החלטת משרד החינוך על קיום בתי ספר שש שנתיים. שתי סיבות לכך: האחת, למנוע מהילדים יותר מדי מעברים בין בתי ספר. השנייה, כדי לאפשר קיום מנין לתפילה מדי יום, וזה אפשרי רק כאשר ישנם בבית הספר ילדים שעברו בר מצווה (ילדי כיתות ז' - ח'). למניין זה מצטרפים גם המחנכים.


סגל הוראה

צוות ההוראה של תלמודי התורה מורכב כמעט כולו מגברים. רק בכיתות הצעירות מלמדות לעיתים מורות. המחנכים – כולם גברים.


כל המורים עוברים ועדת קבלה מחמירה של עמותת ההורים. רוב המורים הם בוגרי ישיבות גבוהות בעלות רוח "חרדלית" ( "מרכז הרב", "הר המור" וכו'), או אברכים בוגרי ישיבות "הסדר" שלמדו מספר שנים לאחר נישואיהם.


חינוך על יסודי לבנים - רקע


רוב בתי הספר היסודיים במערכות החינוך של הציבור הדתי-ציוני הם שש שנתיים, מלבד תלמודי התורה ומספר בתי ספר פרטיים, ומכאן שרוב הילדים (בנים ובנות) במערכת החמ"ד עוברים לחטיבות הביניים בסיום לימודיהם היסודיים.


בעוד שבבתי ספר יסודיים רבים כתות הבנים והבנות נפרדות אך נמצאות במבנה אחד, הרי שבחטיבות הביניים ובתיכון כמעט כל בתי הספר נפרדים לחלוטין: בתי ספר לבנים ובתי ספר לבנות.


חטיבות ביניים דתיות לבנים


תלמידים חטיבות הביניים של החמ"ד קולטות כמעט את כל בוגרי בתי הספר היסודיים של החמ"ד, למעט חלק מהתלמידים שאינם באים מבית דתי ולכן עוברים לחטיבות ביניים ממלכתיות (לא דתיות).


כאשר לבית ספר יסודי של רשת "נועם" אין המשך של חטיבת ביניים ביישוב, יעברו גם תלמידיו לחטיבת הביניים של החמ"ד.


בשנת הלימודים 2016/17 למדו בחטיבות הביניים בישראל כ-420,000 תלמידים. 13% מהתלמידים ו-15% מהמוסדות היו שייכים למגזר הדתי (קרן דביר. 2018. מקבץ נתונים על חטיבות הביניים בישראל שנת הלימודים תשע"ז (2017/2018). קרן טראמפ).


סגל ההוראה

אנשי הסגל של חטיבות הביניים בחמ"ד הם אנשים דתיים. לעיתים, כשלא נמצא מורה דתי, ילמדו גם מורים מקצועיים שאינם דתיים.


בחלק מחטיבות הביניים מלמדות גם נשים כמורות מקצועיות, ובחלק - בעיקר בחטיבות שמהן ממשיכים לישיבות – מלמדים גברים בלבד.


מחנכי הכתות הם גברים בלבד. בתפקיד ישמש רק בוגר ישיבה או כולל.


מחנך הכיתה במסגרות העל יסודיות מכונה ר"מ. כינוי זה הוא ראשי תיבות של הביטוי 'ריש מתיבתא'. במקורו זהו ביטוי בארמית שפירושו – ראש ישיבה. עם השנים החלו בישיבות מזרח אירופה לקרוא לא רק לראש הישיבה ר"מ, אלא גם למורים שנתנו שיעורים בגמרא. לדוגמה, המשפט הבא: "הרב כהן הוא הר"מ של שיעור א'", פירושו שהרב כהן הוא זה שנותן שיעור בגמרא לתלמידי השנה הראשונה בישיבה.


מקצועות ותכני לימוד

רוב מקצועות הלימוד הבסיסיים בחטיבת הביניים בארץ דומים בכל המגזרים. בחטיבות הביניים הדתיות נלמדים מקצועות קודש ייחודיים שאינם נלמדים בבתי הספר החילוניים.


למקצועות הקודש מקדישים בחטיבת הביניים יותר שעות מאשר בבית הספר היסודי. הדגש בשלב הזה הוא על לימוד גמרא. בדרך כלל יקדישו את השעות הראשונות במערכת מדי יום, ללימודי הקודש. זאת משתי סיבות: האחת, חינוכית – להרגיל את הילד שהאדם היהודי מתחיל את יומו בדברים שבקדושה ואחר כך פונה לעסקיו. השנייה, פרקטית – בבוקר לחלק גדול מהתלמידים קל יותר להקשיב ולקלוט, ולכן קל יותר ללמד בו גמרא, לימוד הדורש ריכוז רב ויכולת הפשטה.


תרבות בית ספרית

החל מאמצע כתה ז' חוגגים הילדים בר מצווה, ולפי ההלכה, על האדם הבוגר להתפלל את שלוש תפילות היום במניין [= עשרה גברים בוגרים]. במערכת החינוך הדתית, על כל גווניה, מתחיל יום הלימודים בתפילה בציבור שבה משתתפים כל התלמידים. לצורך זה קיים בכל מוסד חינוכי אולם המשמש כבית כנסת. בית כנסת זה מנוהל על ידי התלמידים, אם כי הר"מים (מחנכים ומורים של מקצועות הדת) משתתפים גם הם בתפילה.


לאחר תפילת שחרית אוכלים התלמידים ארוחת בוקר, כי לפי ההלכה אין לאכול ולשתות לפני התפילה, ואחר כך מתחילים השיעורים בכתות.


התלמידים קובעים מי יהיה שליח הציבור (חזן) ומי יעלה לתורה בימי שני וחמישי ובימי צום שבהם קוראים בתורה. ברוב החטיבות יתפללו התלמידים גם תפילת מנחה.


אחת הפעילויות האופיינית לחינוך הדתי היא יציאה למדרשה לפעילות לימודית - חברתית. המדרשה היא מכון המתמחה בהעברת סמינרים בנושאי יהדות שונים. לרוב המדרשות יש חדרי אירוח, חדר אוכל ובית כנסת. בכיתות החטיבה מתקיים הסמינריון בדרך כלל בימי שישי ושבת, אליו מצטרפים הר"מים /מחנכים, ובמקרים רבים גם בני משפחתם של אנשי הצוות. הפעילות במדרשה מועברת על ידי תלמידי הישיבות הגבוהות.


ישיבות עירוניות של הציונות הדתית


רקע לפני חלוקת מערכת החינוך העל יסודית לחטיבות ביניים ולחטיבות עליונות התקיימו בחינוך הדתי שתי מסגרות תיכוניות עיקריות (החל מכיתה ט'): התיכון הדתי והישיבה התיכונית. ההבדל ביניהן התבטא בדברים הבאים:

מידת הדתיות: לישיבות הלכו נערים מבתים שבהם הקפידו יותר בקיום מצוות או שההורים רצו חינוך דתי יותר. האחרים הלכו לתיכון הדתי.


לימודים מופרדים: בתיכונים הדתיים היו הכתות מעורבות, בנים ובנות למדו באותה כתה ואת אותם המקצועות. הורה שלא רצה שבנו ילמד בכתה מעורבת שלח אותו לישיבה התיכונית.


השכלת המורים: בתיכונים הדתיים המחנכים היו בעלי השכלה פדגוגית - בוגרי סמינרים להוראה או בעלי השכלה אקדמית. בישיבות התיכוניות, לעומת זאת, היו המחנכים כולם בעלי השכלה תורנית – ר"מים (מורים לגמרא), שיכלו לתרום יותר בתחום לימודי הקודש.


מורים ומורות: בתיכונים לימדו גם נשים ואילו בישיבות התיכוניות הקפידו שאת כל המקצועות ילמדו רק גברים.


פנימיה: חלק גדול מהישיבות התיכוניות מתקיימות במסגרת פנימיתית.


היקף לימודי הקודש: בישיבה התיכונית הקדישו הרבה יותר שעות ללימודי הגמרא בפרט, וללימודי הקודש בכלל. ככלל, קיימים 3 סוגים של ישיבות: ישיבות קטנות – רק לימודי קודש (עם אפשרות ללימודים לבגרות מינימאלית בכיתה י"ב), ישיבות חצי קטנות – עם לימודי קודש עד שעות אחה"צ המאוחרות שלאחריהן לימודי תיכון, מינימאליים בדרך כלל. והישיבות התיכוניות הקלאסיות, הכוללות לימודים לבגרות מלאה עם תגבור מקצועות הקודש.


מתיכון דתי לישיבה עירונית

עם השנים התרחש תהליך זוחל שבו הפכו חלק גדול מהתיכונים העירוניים הדתיים לישיבות עירוניות, ללא פנימייה. היו לכך מספר סיבות:

- הישיבות התיכוניות, שהיו בעיקרן עם פנימייה, נחלו הצלחה הן מבחינה חינוכית דתית והן מבחינה לימודית כללית. הן שאבו אליהן את מיטב הנוער הן מהפן הדתי והן מהפן הלימודי. גם הורים שלא נטו לשלוח את ילדם לפנימייה, חשו שאין להם ברירה ואם הם רוצים שבנם יצליח בבגרות עליהם לשלחו לישיבה (עם פנימייה). הערה: המסירות ללימוד הקודש, לצד משמעת הברזל הכללית, שמייחדות מוסדות דת שמרניים, תורמות בעקיפין גם למשמעת הלמידה הכללית ולכן תורמת להישגי התלמידים גם בתחום הזה. במלים אחרות, תלמיד ממושמע, שגם מכבד את מוריו, הוא לרוב גם תלמיד שמצליח יותר בלימודיו. הישיבות נוטות להצליח יותר מהתיכונים גם בלימודי התוכן גם משום שהמורים בהן נבררים בקפדנות רבה יותר (בין היתר על בסיס הצטיינות בלימודי הקודש) ומחוייבים יותר מבחינה אידיאולוגית לשליחותם הפדגוגית.

- חלק גדול מבתי הספר התיכונים נשארו עם התלמידים החלשים יותר מבחינה דתית ולימודית.

- הורים רבים לא ששים להוציא את ילדם מהבית לפנימייה, אבל בלית ברירה משלמים את המחיר. הערה: מבלי להתייחס לשאלה הערכית אודות הלגיטימציה להוציא ילד מבית ההורים לצורך חינוך נפרד עם בני שכבתו – כדאי לציין שלצד החסרונות יש גם יתרונות פרקטיים רבים ללימוד הפנימייתי (ראו למשל הויכוח סביב החינוך הקיבוצי המסורתי).

- עם הזמן, יותר ויותר רשויות עירוניות והנהלות של תיכונים דתיים הסבו בתי ספר לישיבות עירוניות. מקצתן ישיבות ברמה גבוהה ללא פנימיה (למשל, הישיבה העירונית "יבנה" חיפה).


סגל הוראה

גם בישיבות העירוניות מחנכי הכתות הם ר"מים (מורים לגמרא). כיום מעדיפים ר"מים שהם גם בעלי תעודת הוראה ותואר אקדמי.


בישיבות העירוניות מלמדות גם נשים כמורות מקצועיות (אף שבהיקף מצומצם).


מקצועות לימוד

הישיבות העירוניות דומות לישיבות החרדיות בסדר היום הבסיסי שלהן, וכן בסגנון לימוד הגמרא וההלכה, אולם הן עוסקות גם בתחומים נוספים, בעיקר במחשבת ישראל - תחום שעוסקים בו בהרחבה ובהעמקה ושכמעט אינו קיים בעולם הישיבות החרדי.


ישיבות עירוניות רבות מגלות פתיחות גם למקורות הנמצאים מחוץ ל"ארון הספרים היהודי", וניתן למצוא בהן ספרי הגות ומחשבה שאינם תורניים, כאשר הרבנים ותלמידיהם בוחרים בקפידה לאילו רעיונות ודעות "חיצוניות" יש מקום בבית המדרש, ומה צריך להישאר בחוץ (כלומר צנזורה), ברוח בביטוי התלמודי "תוכו אכל, קליפתו זרק".


תלמידי הישיבות העירוניות ניגשים בנוסף לבחינות הבגרות הרגילות גם לבחינות במקצועות הבאים: תנ"ך מוגבר (בדר"כ בהיקף של 5 יחידות), מחשבת ישראל ברמה של 2-4 יחידות ותלמוד ברמה של 5 יחידות. לכן מספר הנקודות שלהם לבגרות גבוה ביחס לכלל התלמידים בארץ.


בשנים האחרונות נפתחו ישיבות שבהן מושם דגש על הצד החוויתי חברתי. כך למשל, ישיבות עם מגמות סיירות, צילום וכדומה. האווירה בישיבות הללו יותר נינוחה ופחות הישגית.

תרבות בית ספרית "חברותא": עיקר הלימוד בעולם הישיבות הקלאסי הוא עם בן זוג – "חברותא". זו מילה ארמית שפירושה התחברות (מלשון חבר). לכל תלמיד יש את החברותא שלו (שותף ללימודים) שאיתו מתכוננים לשיעור הגמרא, חוזרים על השיעור ובדרך כלל גם לומדים נושאים אחרים באופן עצמאי.


"סדר": זהו הכינוי לזמן הלימוד עם החברותא. בישיבה הקלאסית (שאינה ישיבה עם לימודי תיכון) אין מערכת לימודים. רוב הלימוד נעשה עם החברותא. בדרך כלל יש בישיבה שיעור אחד בלבד במשך היום – שיעור בגמרא שאותו נותן הר"מ. בבוקר שלפני השיעור מתכוננים לשיעור עם החברותא. זמן ההכנה נקרא בעגה הישיבתית "סדר". ואחרי צהרים חוזרים על הנאמר בשיעור, כדי להבין טוב יותר את הסבריו של הר"מ. גם זמן הלימוד הזה נקרא "סדר".

בישיבות העירוניות לימודי החול "נוגסים" במספר השעות המוקדשות ל"סדרים", אך עדיין קיים מאמץ לשמור על מסגרת כל שהיא של לימוד בחברותא ב"סדר" במשך היום, בדרך כלל בשעות הבוקר, לפני השיעור בגמרא.


שבתות ישיבה: כמו בחטיבות הביניים, גם בישיבות העירוניות נוהגים מדי פעם לארגן עבור התלמידים שבת משותפת, שבה שוהים תלמידי שכבה מסוימת ביחד כל השבת. בדרך כלל עושים זאת באכסניה דתית או בפנימייה דתית הפנויה באותה שבת. לשבת זו מצטרפים (כמו בחטיבות הביניים) המחנכים /הר"מים עם בני משפחותיהם.


ישיבות תיכוניות של הציונות הדתית שכוללות פנימייה

רקע כללי

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנחשב לדמות החשובה ביותר בתולדות הציונות הדתית, זיהה כבר בתחילת המאה ה-20 את חוסר ההתאמה התרבותית של הישיבות החרדיות לעולים הדתיים הציונים.


הישיבה הציונית הראשונה הוקמה בשנת 1938 על ידי הרב משה צבי נריה. שלוש ישיבות חשובות נוספות בתולדות התנועה הציונית-דתית הן ישיבת "כרם ביבנה" שהוקמה בשנת 1954 עבור קבוצה של בוגרי בני עקיבא, ישיבת "מרכז הרב" בירושלים (לימים הישיבה היוקרתית ביותר במגזר) וישיבת "שלעבים" בקיבוץ שלעבים – שתיהן הוקמו ב-1961.


במהלך שנות החמישים והלאה הושגו כמה סוגים של "הסדרים" עם צה"ל ביחס למסלול שירות בצבא שיאפשר לתלמידי הישיבה שירות משותף בצבא לתקופה מקוצרת. הדבר נתן דחיפה להקמת ישיבות ציוניות נוספות.


בשנות ה-80 וה-90 התרחבה מאוד המגמה של הקמת ישיבות ציוניות, שנבעה ממספר סיבות: מרצונם של יישובים רבים להקים ישיבות בתחומם; מריבוי האישים והגוונים בתוך הציונות הדתית המעוניינים לתת ביטוי ייחודי לשיטתם בישיבה משלהם; ומהגידול במספר בוגרי החינוך הציוני דתי המעוניינים ללמוד בישיבות.


התפישה האידיאולוגית בציבור הציוני-דתי היא להתפרס בכל רחבי הארץ, ולהקים ישיבה בכל מקום שבו יש צורך בחיזוק התורה (כגון בגוש דן), החברה (כגון בעיירות פיתוח) או ההתיישבות (כגון ביהודה ושומרון).


נכון ל-2020, קיימות 92 ישיבות תיכוניות, מתוכן 59 עם פנימייה מלאה ו-33 ללא פנימייה. 6 מתוכן כוללות גם פנימייה חלקית - מספר ימים בשבוע (אתר הישיבות התיכוניות).


חשיבות הפנימייה בישיבה הציונית יש להדגיש כי החלטת ההורים במגזר הדתי לאומי לשלוח את בנם או בתם למוסדות עם פנימייה אינה נובעת מתפקוד לקוי של ההורים בבית או ממצוקה כלכלית. החלטה זו באה מתוך הכרה כי בפנימייה מתחנכים התלמידים במעין חממה דתית-חינוכית שעוטפת אותם במשך כל היממה ומתרגלת אותם לאורח חיים דתי מלא. הפנימייה היא מעין חממה לגידול נוער דתי בתנאים אופטימאליים.


חיי הפנימייה גם מלמדים את החניכים לחיות בצוותא, תוך התחשבות בזולת.


התלמידים שוהים בפנימייה שבועיים רצופים שבסופם הם נוסעים לביתם לחופשת שבת. בעגה המקובלת נוהגים לומר 'שבת – כן, שבת – לא'. מטבע הדברים השהייה המשותפת לאורך זמן יוצרת הווי חברתי הייחודי לישיבה, שעובר במסורת ממחזור למחזור.


הורים רבים רואים חשיבות רבה בבחירת הישיבה התיכונית שתתאים ביותר לבנם. מדובר בבחירה לארבע שנים ומטבע הדברים כל הורה היה רוצה לבחור פעם אחת בלבד ואת הטוב ביותר. להלן חלק מהקשיים המלווים את המשפחה (הבן וההורים) בבחירת הישיבה המתאימה להם:

- ההיצע גדול מאד, ואולי גם מבלבל.

- הישיבה המועדפת על הבן אינה תמיד זו המועדפת גם על חבריו הטובים.

- קיימת התלבטות האם ללכת לכיוון של פנימייה שהבן לא חווה מעולם או ללמוד במוסד ללא שינה (אקסטרני), שמשאיר את הבן עדיין בבית.

- האם לבחור ישיבה לפי הפוטנציאל הלימודי של הבן או לפי מצבו בהווה?

- האם לנסות להתקבל לישיבה בררנית מאוד (יש כאלה בהן מתקבל אחד על כל עשרה מועמדים) או למנוע מראש אכזבה כמעט בטוחה וללכת על מקום עם סיכויי קבלה גבוהים יותר?


סגל הישיבה והפנימייה מחנך - ר"מ: כמו בישיבות העירוניות גם כאן המחנכים הם ר"מים. מאגר הר"מים הגיע בעבר בעיקר מעולם הישיבות החרדיות - אברכים בוגרי ישיבות חרדיות שחיפשו דרך להתפרנס, מצאו בעבודה זו פתרון טוב. המשכורת הייתה טובה, שעות העבודה היו בדרך כלל עד ארוחת הצהרים, ואחרי הצהרים הם יכלו להמשיך ללמוד תורה במסגרת "כולל" כלשהו. כך, מבחינת תפיסת עולמם הם לא עזבו את עולם התורה, ונשארו מחוברים אליו גם בעבודתם.

אך עם הזמן התעוררה בעיה: הר"מים שעבדו במוסדות של הציונות הדתית עם נוער ממשפחות אלה, לא החזיקו בהשקפת העולם הציונית דתית, ולפעמים היו אפילו אנטי-ציוניים. דבר זה גרם למתח בינם לבין תלמידיהם. המתח התהווה בעיקר סביב חגיגת יום העצמאות (החרדים לא חוגגים את היום הזה) וסביב הרעיון של המשך לימודי התורה (רוב הצעירים הדתיים לא מעוניינים בקריירה של לימוד תורה והוראתה). עם השנים גדל מאוד מספר הישיבות הגבוהות הציוניות והר"מים החרדיים הוחלפו בהדרגה בר"מים מתוך המגזר הדתי-לאומי.

כיום כמעט כל הר"מים בישיבות הינם יוצאי ישיבות ה"הסדר" והישיבות הגבוהות הציוניות, המזדהים עם דרכה החינוכית של עולם "הכיפות הסרוגות".


מדריך: לכל כתה יש גם מדריך (מעין חונך), האחראי על ניהול הכיתה בפנימייה. המדריך הוא בחור צעיר, בוגר ישיבה תיכונית לאחר שירות צבאי או בוגר ישיבת הסדר, בדרך כלל רווק, שלוקח עבודה זו לתקופה זמנית של שנה שנתיים. הוא דואג לפעילויות חברתיות כיתתיות וגם אחראי על המשמעת בפנימייה.


אם בית: בכל פנימייה יש גם אם בית האחראית על תחזוקת הפנימייה, והמשמשת, לפי הצורך, גם כמעין דמות אימהית לנערים.

הארגון הפיזי של הפנימייה

בפנימיות לומדים נערים מכתות ט' - יב', כשלכל שכבה יש אגף משלה.


התנאים הפיזיים של הפנימייה משתפרים והולכים עם השנים וכוללים היום גם שירותים צמודים בחדרים. בחדר חולקים מספר תלמידים (לרוב עד ארבעה).


בישיבות רבות יש חדרי אוכל מרווחים, אולם ספורט, מגרש כדורסל, ולעתים גם חדר כושר עם מדריך.

שבת בישיבה

כאמור כל שבת שנייה שוהים התלמידים בפנימייה. מאחר ושבת אינו יום לימודים, דואגים אנשי הצוות ליצור אווירה חגיגית הייחודית לשבת.

התפילות בשבתות בישיבה מתנהלות בנחת ומלוות בהרבה שירה. גם סעודות השבת מלוות בשירה מלכדת - כל ישיבה לפי הניגונים שלה, בשילוב שירי שבת של עדות שונות שהילדים מביאים מהבית. הסעודה השלישית של שבת, המתקיימת לפנות ערב, ידועה כסעודה שהשירים המושרים בה הם שירים שקטים, שירי נשמה, שירים עם רגש. השירה נמשכת בסעודה זו שעה ארוכה.


בסעודות השבת אוכלים בחדר האוכל גם הר"מים עם משפחותיהם, על מנת ליצור אווירה של משפחתיות. סעודות השבת מלוות באמירת דברי תורה, מפי תלמידים ור"מים.


השבת אינה מיועדת רק למנוחה או בטלה. צוות הישיבה משתדל למלא זמן זה בתכנים חינוכיים על מנת להנעים לנערים את שהייתם. בחלק מהישיבות עושים מאמץ גדול להביא אורח לשבת שיכניס עניין נוסף. לעיתים מזמינים את אחד הבוגרים של הישיבה שיש לו סיפור מיוחד, או בעל מקצוע מיוחד שגם יודע לרתק. האורח נוהג להישאר לשוחח אחרי הרצאתו עם התלמידים המעוניינים בכך.

יש ישיבות שבהם עורכים בליל שבת אחרי האוכל מעין "טיש" חסידי. התלמידים המעוניינים בכך מתאספים באחת הכתות, או בבית של אחד הר"מים, מגישים לשולחן פיצוחים ושתיה, שרים שירים שונים ומספרים סיפורי חסידים.

חגים בישיבה

התלמידים שוהים במסגרת הישיבה במספר חגים: ראש השנה, יום הכיפורים, פורים, יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום העצמאות, יום ירושלים ושבועות. שהייה זו בחגים נחשבת לחלק מהתהליך החינוכי של הישיבה.


ראש השנה ויום הכיפורים: במסורת היהודית ימים אלה הם ימי חשבון נפש ("ימים נוראים"). לקראת ימים אלו נעשות בישיבה פעילויות של הכנת הלב, כך שימי החג, ובעיקר יום הכיפורים, יהיו נקודות שיא של חוויות רוחניות. הפעילויות האלו מתחילות מתחילת שנת הלימודים, ולעיתים מקדימים בישיבות את פתיחת שנת הלימודים כדי שהתלמידים ישהו ימים רבים יותר באווירה של הכנה ל'ימים הנוראים".

הפעילויות כוללות "שיחות" (הרצאות) של רבנים, של חוזרים בתשובה ושל הצוות החינוכי על משמעות התשובה ועל לקיחת אחריות אישית. שני המסרים העיקריים בשיחות אלו הם: להתכונן ליום הדין ולהשתדל להיות אדם טוב יותר. המגמה היא שהדברים לא יישארו תיאורטיים, ולכן מנסים לדרבן כל אחד לקבל על עצמו לעשות מעשה טוב אחד ולהתמיד בו.

התלמידים גם נוסעים לתפילה ואמירת סליחות לכותל המערבי או למערת המכפלה בחברון, או לקברי צדיקים בגליל ובעיקר לקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון וקבר האר"י בצפת. לעיתים הנסיעות הללו נעשות בלילה ומשלבים בהן גם מפגשים עם רבנים ואנשים מעניינים. מארגנים את לוח הזמנים כך שאמירת הסליחות תהיה לפנות בוקר. יש בכך כדי להשרות אווירה מיוחדת.

בימים של ראש השנה ויום כיפור מתקיימת תפילה מיוחדת. היא נעשית בניחותא תוך שילוב קטעי שירה - כל ישיבה לפי המסורת שלה. כמו כן משלבים שיחות ודברי תורה מענייני היום.


פורים: זהו חג שמתבטא באווירה קלילה יותר. המסר החינוכי הוא שיש לשמוח אבל במסגרת הגבולות ההלכתיים. פורים אינו קרנבל של מסיבות בסגנון החילוני. האווירה לקראת פורים מתחממת בהדרגה, החל מראש חודש אדר.

בימים הקודמים לפורים יוצאים התלמידים לפעילויות קהילתיות: לשמח מאושפזים בבתי חולים, דיירים בבתי אבות או במוסדות לאנשים עם מוגבלויות, לאסוף מוצרי מזון ל"משלוח מנות", לארוז אותם ולחלקם למשפחות נזקקות.

בישיבות מקובל להכתיר את "רב פורים". זה תלמיד מי"ב שמחליף כביכול את ראש הישיבה. זה מנהג הלקוח מעולם הישיבות הקלאסי של מזרח אירופה שם היו נוהגים לבחור לקראת פורים באחד מהתלמידים המבוגרים שהיה בעל שכל חריף ולשון חדה כ"רב פורים". הוא הולבש כמו ראש הישיבה, דרש בפני התלמידים והרבנים דרשה מעין הלכתית שכל כולה הייתה ביקורת מרומזת או גלויה על תופעות שונות בישיבה. לעיתים גלשה הביקורת גם לפסים אישיים כנגד ראש הישיבה או מי מהמורים. כשהוקמו הישיבות התיכוניות בארץ הם העתיקו נוהג זה, ומאוחר יותר כשהוקמו האולפנות לבנות גם הן העתיקו את הנוהג ("רבנית פורים").

כמובן, ש"רב פורים" עובד בשיתוף עם ראש הישיבה וכל הפעילויות שהוא מארגן מתואמות עמו. "רב פורים" מוכתר במסגרת מסיבה שמאורגנת על ידי השכבה הבוגרת. התלמידים משקיעים הרבה בכתיבת ההצגה, בבימויה ובשילוב אפקטים שונים. לדוגמא: הורדת "רב פורים" בסנפלינג מתקרת האולם או הורדתו ממסוק שכור לתוך הקהל. ככל שיש בהצגה יותר אפקטים כך היא נחשבת יותר בעיני התלמידים. הצגה זו נכתבת כסוג של ביקורת מחויכת ומבוקרת כלפי אירועים או תופעות בחיי הישיבה ולעיתים גם מהווה "חיסול חשבונות" סמוי עם מי מאנשי הצוות.

גם השבת שלפני פורים נחגגת באווירה מיוחדת ושמחה יותר. ובליל חג הפורים, לאחר קריאת המגילה, מתחפשים התלמידים ושרים ורוקדים לצלילי תזמורת עד כלות הכוחות.


יום הזיכרון ויום העצמאות: הרוב המוחלט של בוגרי הישיבות התיכוניות משרתים בצה"ל מתוך תפיסת עולמם הציונית דתית, הרואה בשירות בצבא לא רק חובה אזרחית אלא גם מצווה דתית. הם משרתים בכל היחידות כולל הנבחרות שבהן.

אין כמעט ישיבה תיכונית שאין בה פינת הנצחה/ חדר זיכרון לבוגריה שנפלו בעת שירותם הצבאי. ביום הזיכרון לומדים משניות לעילוי נשמת חללי צה"ל, כמקובל בהלכה. כמו כן מקיימים טקסי זיכרון, כמקובל במערכת החינוך. יש ישיבות בהן חלק מהתלמידים יוצאים בצורה מאורגנת להשתתף בטקסי הזיכרון הממלכתיים בבתי הקברות הצבאיים. בישיבות אחרות מקיימים טקסי מעבר לפנות ערב, כדי לחבר את יום הזיכרון ויום העצמאות.


לקראת כניסת יום העצמאות מתלבשים כל התלמידים לבוש חג ומתכנסים בבית המדרש לתפילת ערבית חגיגית, המלווה בקטעי שירה, לפי הנוסח שקבעה הרבנות הראשית. עם סיום התפילה ושירת המנון המדינה מתכנסים התלמידים והר"מים עם משפחותיהם, לסעודת חג בחדר האוכל, המקושט בדרך כלל בצבעי כחול ולבן. הסעודה מלווה בשירי קודש ובדברי תורה המתאימים לאירוע. יש המשלבים גם שירי מולדת כשהמילים מוקרנות על מסך.


יום ירושלים: כ"ח באייר הוא היום שבו מציינת הציונות הדתית את יום שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים (תופעה הייחודית בעיקר למגזר הדתי-לאומי ומהווה סוג של הצהרת כוח והזדהות). בערב זה האירועים דומים לאירועי יום העצמאות: תפילה חגיגית, סעודה עם דברי תורה ושירי ירושלים. למחרת מתקיימת תפילה חגיגית בתוספת ה"הלל" הנאמר בשירה.

רוב הישיבות מעלות ביום זה את תלמידיהן לירושלים להשתתפות בצעדה המסורתית ממרכז העיר אל הכותל המערבי תוך כדי שירה וריקודים – "ריקודגלים".


שבועות: חג זה מסמל במסורת היהודית את יום קבלת התורה, שהיא הבסיס הרוחני של עם ישראל מאז יציאת מצרים, לפני כ-3500 שנה. האווירה בחג השבועות בישיבה מושפעת מתפיסה זו, כאשר הדגש המרכזי הוא משמעות התורה לעם ישראל. מלבד התפילות החגיגיות וסעודות החג, מתקיים בישיבה לימוד לאורך כל הלילה, כמקובל בכל קהילות ישראל – "תיקון ליל שבועות". הלימוד נעשה בצורות שונות: לומדים גמרא בחברותות, שומעים הרצאות ועוסקים בפעילויות שונות בקבוצות. ישיבות רבות מזמינות לחג משפחות צעירות של אברכים מהישיבות הציוניות, כדי לשוחח עם התלמידים.


ישיבות תיכוניות, שקשורות לזרם החרד"לי (חרדי-דתי-לאומי) בתוך הציונות הדתית


רקע כללי

משנות השמונים של המאה העשרים התרחשו בציונות הדתית תהליכי שינוי משמעותיים: מצד אחד התקרבות לסגנון החיים החילוני (עד כדי נטישת הדת) ומצד שני אימוץ סגנון חיים דתי נוקשה ושמרני יותר. סגנון זה מכונה "חרדלי" – שילוב בין המלים דתי-לאומי לחרדי.


גבולותיו של הזרם החרדי־לאומי אינם חדים וברורים. חלק ממאפייני הקבוצה דומים לאלה של הדתיים־לאומיים וחלקם דומים יותר לאלה של הציבור החרדי.


מבחינה פוליטית החרדים־לאומיים דוגלים ברעיון הימני-לאומני של "ארץ ישראל השלמה" ומתנגדים לוויתור על שלטון יהודי בשטחי ארץ ישראל, ובפרט ביהודה ושומרון וברמת הגולן. רובם הגדול רואים את הציונות והקמת מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו". קיבוץ גלויות, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים נתפסים על ידם, כביטויים של התגשמות תהליך הגאולה היהודי, שבהמשכו יגיע המשיח וייבנה בית המקדש.


מוסדות החינוך של הציבור החרד"לי

הישיבות התיכוניות-תורניות: בישיבות התורניות של המגזר הדתי לאומי קיים דגש רב יותר על לימודי קודש, הקפדה הלכתית והתאמה להשקפת העולם של ה"חרדים-לאומיים". לימודי הקודש תופסים את מרבית יום הלימודים, ולימודי החול (לקבלת תעודת בגרות מינימלית) נלמדים בשעות אחר הצהריים.


הישיבות הקטנות-לאומיות: המושג "ישיבה קטנה" לקוח מעולם הישיבות הקלאסי - החרדי. אצלם לא לומדים לימודי תיכון ועם סיום בית הספר היסודי מתחיל הנער ללמוד בישיבה, שעיקר הלימוד בה הוא גמרא. כדי להבחין בין ישיבות שבהם לומדים נערים צעירים, לבין ישיבות שבהם לומדים המבוגרים יותר, קוראים לישיבה מהסוג הראשון "ישיבה קטנה" – כלומר: לצעירים, ולישיבה למבוגרים – "ישיבה גדולה".

ה"ישיבות הקטנות" קמו במגזר הציוני דתי בסוף שנות ה-90 על ידי הורים שהיו מעוניינים בהרחבת לימודי הקודש על חשבון צמצום מקצועות החול והלימודים לקראת בחינות הבגרות (בחלקן ניתן להשלים בשנה הרביעית לימודי חול אחרי הצהריים כדי לקבל תעודת בגרות מינימלית). הישיבות הקטנות כוללות פנימייה.

המטרה של הישיבות הקטנות היא לגדל אליטה תורנית שתקדיש את זמנה להתעלות בתורה, כדי להוות את עמוד השדרה הרוחני של הדור הבא.


ישיבות הקו: בשנות ה-90 המאוחרות התפלגה קבוצה של ר"מים (בראשות הרב טאו) מישיבת "מרכז הרב", והקימה ישיבה חדשה בשם "הר המור". הישיבה הזו, שנחשבת לספינת הדגל של הזרם החרד"לי, הצמיחה מוסדות לימוד (ישיבות ומכינות קדם צבאיות) הקשורים אליה ולמנהיגה. "בישיבות הקו" מתנגדים לעירוב לימודי חול בתוך לימודי הקודש.


ישיבות "החסידות החדשה": בעקבות התפתחות "החסידות החדשה" (נקראים גם חסד"לים – חסידים דתיים לאומיים) בציבור הציוני דתי (חלק מוכרים כ"נוער הגבעות"), קמו ישיבות רבות המשלבות אווירה ותכנים חסידיים בלימודיהן. ישיבות אלה אינן נפרדות לגמרי מהקבוצות האחרות שנמנו, אך הן מציגות דרך אחרת בעבודת ה' והדגשים אחרים בתכני הלימוד. אם ישיבות הקו הושפעו מהזרם הליטאי הלמדני, ישיבות "החסידות החדשה" הושפעו מהזרם החסידי (כלומר עבודת השם באמצעות ריקוד, שירה ושמחה). תלמידיהן גם מתאפיינים בהופעה חיצונית ייחודית – שילוב של ניו אייג' והיפיות. הדרך הרעיונית שלהם אינה דומה לישיבות חסידיות חרדיות אלא שילוב של חסידות בדרך הציונית לאומית.


הכנה לצה"ל או הכוונה להמשך לימודים תורניים (אחרי סיום התיכון או הישיבה)

בנים דתיים שלמדו בישיבה תיכונית ובשנים האחרונות גם כאלה שלמדו בתיכונים דתיים או ישיבות עירוניות, שמעוניינים להמשיך בלימודים תורניים גבוהים במסגרות של ישיבה גבוהה, ישיבת הסדר או מכינה קדם צבאית, יכולים לדחות את גיוסם לצה"ל כל עוד הם לומדים.


בכתות י"ב עורכים פעילויות הכנה לצה"ל בהתאם לשתי האפשרויות: גיוס בתום הלימודים (בעיקר בתיכונים הדתיים) או המשך לימודים תורניים (בעיקר בישיבות).


ההכנה לגיוס לצה"ל במסגרות החינוך הדתיות דומה לזו המקובלת בתיכונים הכלליים בתוספת הדגשים לחייל הדתי. בקרית החינוך בישיבת "שעלבים" קיים מכון המתמחה בקיום סדנאות הכנה לצה"ל לבתי הספר התיכוניים הדתיים.


בישיבות העירוניות נהוג לשלוח את תלמידי כתות י"א וי"ב בקבוצות קטנות לשהות מספר ימים בישיבה גבוהה / הסדר / מכינה על מנת להתרשם. בעגה המקובלת בישיבות זה נקרא "שבו"ש" (שבוע ישיבה). בכל ישיבה יש תלמיד מבוגר האחראי על אירוח הנערים – לדאוג למקומות בפנימייה, לארגן להם מפגשים עם התלמידים ועם הר"מים.


חלק מישיבות ה"הסדר" והישיבות הגבוהות שולחות נציגים (ראש הישיבה או ר"מ או תלמידים מבוגרים) לישיבות העירוניות והתיכוניות, כדי לשוחח עם כתות י"ב ועם תלמידים בודדים ולהציג בפניהם את דרכה של ישיבתם.


חינוך על יסודי לבנות - רקע


רוב בתי הספר היסודיים במערכות החינוך של הציבור הציוני – דתי הם שש שנתיים, מלבד תלמודי התורה ומספר בתי ספר פרטיים, ומכאן שרוב הילדים (בנים ובנות) במערכת החמ"ד עוברים לחטיבות הביניים בסיום לימודיהם היסודיים.


בעוד שברוב בתי הספר היסודיים כתות הבנים והבנות נפרדות אך נמצאים במבנה אחד, הרי שבחטיבות הביניים ובתיכון כמעט כל בתי הספר נפרדים לחלוטין: בתי ספר לבנים ובתי ספר לבנות.

כמו במערכת העל יסודית של הבנים, גם חטיבות הביניים של הבנות תהיינה בדרך כלל צמודות, במבנים סמוכים, לחטיבות העליונות. לכן המעבר מחטיבה לחטיבה הוא ברוב המקרים די חלק.


הבנות של המגזר הדתי לאומי לומדות בתיכונים עירוניים או באולפנות (ראו בהמשך).


תיכונים דתיים עירוניים לבנות


תלמידות

מידת הדתיות: רוב התלמידות בתיכונים הדתיים לבנות באות מבתים דתיים. יש גם מעט בנות שהוריהן מגדירים את עצמם כמסורתיים או אפילו כחילוניים. בחטיבות הביניים אין כמעט אפשרות להנהלת החטיבה לא לקבל תלמידה שאינה מבית דתי. לחטיבה העליונה יש להנהלה יותר סמכויות לברור מועמדות. בדרך כלל, לא תהווה אי-הדתיות של ההורים סיבה לא להמשיך בחטיבה העליונה.


קוד הלבוש: התלמידות בבתי הספר הדתיים מחויבות להתלבש בהתאם לתכתיבי הצניעות של בית הספר. כמעט כל בתי הספר הדתיים אינם מאפשרים לבנות להגיע ללימודים במכנסיים ובחולצות ללא שרוולים, ועל פי רוב גם מבקשים מהן להימנע מכך בהיותן מחוץ למסגרת הלימודים. התלמידות מגיעות לבית הספר אך ורק בחצאית, ועליה להגיע לפחות עד הברכיים. התפיסה העומדת מאחורי קביעה זו היא שלבוש חושפני מבטא חוסר צניעות ושמכנסיים מבליטים את מתאר קו הגוף במקומות שהצנעה יפה להם. מרבית הבנות הצעירות חברות בתנועות "בני עקיבא", "אריאל" ו"עזרא", שגם בהן אין מקובל ללכת במכנסיים. לכן, מרבית הבנות בגיל בית הספר אינן לובשות מכנסיים גם "בחיים שמחוץ לבית הספר". לרוב בתי הספר יש תקנון התנהגות כללי, הכולל גם תקנות צניעות. אלה מתייחסות לאורך החצאית ושרוולי החולצה ולמגבלות נוספות הנוגעות להופעתן של הבנות, כגון הימנעות מאיפור כבד, מנעילת כפכפים במסגרת בית הספר, מצביעת שיער, מענידת תכשיטים רבים ורועשים וכיו"ב. בחלק מבתי הספר של הזרם החרד"לי (חרדי דתי לאומי), כמו רשת "צביה" (ראו להלן), מחויבות הבנות ללבוש גרביים במסגרת בית הספר. סנדלים ונעלי עקב הם מחוץ לתחום. בזמן האחרון התפתחה בחלק מהציבור הדתי לאומי אופנה של לבישת מכנסיים (כולל מכנסי טייץ) מתחת לחצאית (ביטוי מרומז להתחברות לטרנד החילוני), ומטבע הדברים אופנה זו גלשה גם לבתי הספר הדתיים. אין מדיניות אחידה כיצד להתייחס לתופעה זו וכל מוסד קובע מדיניות לעצמו. בדרך כלל בבתי הספר הנחשבים לליברליים יותר מאפשרים זאת. חשוב לציין שישנם מצבים בהם אין מנוס מלבישת מכנסיים, למשל בשיעורי חינוך גופני. אז לובשות הבנות מכנסי טרנינג. בטיולים בחיק הטבע, הנערכים במסגרת בית הספר או התנועה, שבהם הדרך אינה ישרה, עולים ויורדים על הרים או בסולמות וחבלים, וברור שהליכה ללא מכנסיים היא זו שאינה צנועה, נוהגות הבנות ברוב בתי הספר ללבוש חצאית רחבה, על מנת לאפשר צעדים נוחים ורחבים לצורך הטיול, ומתחתיה מכנסיים.


סגל המורים

צוות המורים הם בעקרון אנשים דתיים. כמורים מקצועיים יתקבלו גם כאלו שאינם דתיים.


מחנכות הכיתה תהיינה בדרך כלל נשים. פה ושם יש גם מחנכים גברים.


מקצועות הלימוד


הן בחטיבת הביניים והן בחטיבה העליונה לומדים לפי תכנית הלימודים הכללית של משרד החינוך (לקראת בחינות הבגרות) עם ההדגשים המתחייבים מהיות בית הספר דתי.


ההדגשים לבנות החמ"ד: תורה שבעל פה: במקום לימודי התלמוד של הבנים, ברוב בתי הספר לומדות הבנות תורה שבעל פה בהיקף של 3 יחידות לימוד. מקצוע זה מורכב מלימוד משנה, הלכות מעשיות לחיי הבת הדתית, ולימוד נושאים נוספים על פי בחירת בית הספר - מתוך רשימת נושאים שפרסם הפיקוח על התורה שבעל פה שבאגף החינוך הדתי של משרד החינוך.

תלמוד: במספר תיכונים לומדות הבנות תלמוד, בהיקף של יחידה אחת או שתיים.

מחשבת ישראל: למרות שאין זה מקצוע חובה לבחינות הבגרות ואפשר להמיר אותו בבחינה בספרות, ברוב בתי הספר נגשים לבחינת בגרות במחשבת ישראל לפחות בהיקף של יחידה אחת (ומשלימים ביחידה אחת בספרות). בבתי הספר שאינם מגישים לבגרות במחשבת ישראל, משתדלים ללמוד את המקצוע כחובת לימוד בית ספרית, בגלל חשיבותו להשקפת העולם הדתית.


בית הספר כאולפנית

בשנים האחרונות גדל מספר ההורים המעוניינים בחינוך תורני לבנותיהם ולכן יותר בנות לומדות באולפנות (ראו להלן). כדי לתת מענה להורים אלה במסגרת החמ"ד הופכים חלק מבתי הספר העירוניים הדתיים לבנות לאולפנית ("מיני" אולפנה) – אולפנה ללא פנימייה (בדומה לישיבה עירונית של הבנים).