דפוסי מגורים במגזר הדתי לאומי

כתבו: עוז אלמוג, סימה זלצברג, 2008


פיזור ברחבי הארץ[1]


אנשי המגזר הדתי לאומי מפוזרים במקומות רבים ברחבי הארץ. למעשה כמעט בכל יישוב עם אוכלוסיה יהודית מתגוררים דתיים לאומיים. למעט הקיבוצים והמושבים הדתיים ומספר התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון אין ולו יישוב אחד בארץ שבו יש ריכוז הומוגני ואפילו רוב של חובשי כיפות סרוגות.


עם זאת, קיימת נטייה של משפחות דתיות להתרכז בשכונות בערים הגדולות וליצור קהילה מקומית. זאת, הן בשל הצורך בבית כנסת משותף, במוסדות לימוד מתאימים לילדים ובשירותי דת נוספים, והן בשל המשיכה הטבעית של כל אדם לגור בחברת הדומים לו. זאת ועוד, דתיים מחפשים לקנות דירה בשכונות עם ריכוזי אוכלוסיה דתית, גם בשל ההנחה שבשכונות הללו תיווצר בשבת ובחגים אווירת קודש, החשובה לאקולוגית המחיה.


למרות הפיזור הגדול, רוב הדתיים הלאומיים מרוכזים במספר ריכוזים: ירושלים וסביבתה (כולל יישובי לווין כגון אשתאול, בית מאיר, בית נקופה, בית שמש, בקוע, בר גיורא, מבשרת ציון, מוצא עילית, נס הרים, עמינדב, קרית יערים, תירוש, תרום וכסלון), יהודה ושומרון, רמת הגולן, ערי השרון (פתח תקווה, נתניה, כפר סבא, רעננה, גבעת שמואל, ראשון לציון, רחובות, רעננה, רמן גן), באזור הקריות שליד מפרץ חיפה ובמושבים וקיבוצים דתיים (19 ישובים במדינת ישראל הם יישובים הנמנים על תנועת הקיבוץ הדתי - קיבוצים דתיים ומושבים שיתופיים).

היתר מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר בשכונות מבוססות (באילת, אשדוד, אשקלון, באר שבע, בני ברק, בת ים, גבעתיים, הרצליה, חדרה, חולון, טבריה, נהריה). רק מעטים מתגוררים בשכונות מצוקה ויישובים המאופיינים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה (האוכלוסייה הדתית בשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, עברו בשנים האחרונות או תהליכי חילון או לחילופין התחזקות דתית וחבירה לש"ס. לכן האחיזה של המגזר הדתי לאומי באזורים הללו נחלשה). חשוב להדגיש נקודה עקרונית שחמקה מעיני רבים: חרף הדימוי שלהם, רוב הדתיים הלאומיים אינם מתגוררים בשטחים ואפילו לא מעבר לקו הירוק (היום חלק גדול משכונות ירושלים הן בעצם מעבר לקו הירוק ונתפסות בטעות כהתנחלויות).


השכונה, מוסדות הדת והקהילה


דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, כמו גם השכונה והרחוב, אינם בעלי מאפיינים אחידים, אלא משתנים בהתאם לקבוצת ההשתייכות הדתית, גיל, עיסוק ומצב כלכלי. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לריכוזי אוכלוסייה דתית-לאומית, כמפורט להלן.

האוכלוסייה הדתית-לאומית מעדיפה בחלקה הגדול להתגורר בשכונות דתיות, בעיקר משיקולי חינוך, קירבה לשירותי דת והרצון לחיות בסביבה שלא תופרע במהלך שבתות וחגים . הציבור הדתי-לאומי, כאמור, מפולג למגוון זרמים וקבוצות, השונות אלה מאלה במידת הקפדתם והחמרתם הדתית, במידת פתיחותם לחברה ולתרבות הכללית-החילונית, בקודים ובערכים המנחים אותם, במידת חשיפתם לתרבות ואמנות, בהשכלתם, בסוג עיסוקם ובמצבם הכלכלי. כיוון שכך, כל אחד יעדיף להתגורר בשכנות לדומים לו מבחינה דתית, חברתית ותרבותית. באותה מידה, יש חשיבות להימצאותם של מוסדות חינוך, בתי-כנסת ושירותי דת אחרים, התואמים את השקפת-עולמם. כתוצאה, בריכוזי מגורים של חרד"לים, לא יימצאו הרבה דתיים מן הזרם המודרני-ליברלי, ולהיפך.


מקווה טהרה


בכל שכונה או יישוב דתי יימצא מקווה אחד לפחות לגברים ולנשים. בדרך כלל משתדלים למקם את המקווה במקום שאינו גלוי לעיני עוברים ושבים, על-מנת לשמור על צנעת הפרט של הנשים הבאות לטבול. לרוב, המקווה ממוקם באותו מבנה עם כניסות נפרדות לשני המינים, כיוון ששעות הטבילה שונות: גברים טובלים בשעות היום ונשים בערב. הנשים טובלות אחת לחודש, בתום ימי נידתן וספירת שבעה ימים נקיים. עוד טובלים במקווה גרים, כחלק מטקס הגיור, וגברים כחלק מטקס הטהרות רוחנית (בעניין טבילת גברים אין הלכה וכללים מוגדרים). גודלו של המקווה משתנה ממקום למקום ואין כלל אחיד בנדון. בהתאם לכך, משתנה גם מספר הנשים/האנשים היכולים להכנס אליו בו זמנית. המקווה מספק שירותים נלווים כגון מגבות, מסרקים, שמפו, מייבש שיער וכיו"ב. סוג השירותים הנלווים, משתנה אף הוא ממקווה למקווה, וכך גם המחיר. באופן כללי עלות הטבילה נעה בטווח של 15-40 במרבית המקוואות. כל מקווה מעסיק בלנית, שתפקידה לוודא כי שערה של האישה נכנס כולו לתוך המים, למניעת חציצה. אולם במהלך הדורות הבלניות קיבלו על עצמן גם לפקח על כלל ענייני החציצה של הנשים. 'איכות' המקווה נמדדת בהתאם למיקום ולנגישות, מידת הצפיפות, רמת הסניטציה והאיבזור, ימי ושעות הפתיחה. באופן כללי, ניתן לומר כי 'איכות' המקווה נגזרת ממעמדה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה המקומית.


מקווה כלים


סמוך למקווה הטהרה נמצא לרוב מקווה כלים, המיועד להכשרת כלי-בית חדשים שאינם מתוצרת הארץ. מדובר בכלי מתכת, זכוכית או קרמיקה. כלי עץ ופלסטיק, וכמובן מוצרי חשמל, פטורים. לפני הטבילה מסירים מהכלי כל תווית או מדבקה, וזאת כדי למנוע חציצה. מניחים את הכלי בתוך סלסלת רשת ומשקעים אותה במים. המטביל (שיכול להיות כל אדם מן הישוב) כלי מתכת וזכוכית מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". כלי חרס מצופים פטורים מברכה. מקווה הכלים הוא למעשה מאגר מי תהום, דמוי ברכה קטנטנה או באר קטן, המכוסה בדרך כלל במשטח אלומיניום למניעת חדירת לכלוך. יש מקוואות כלים המצויים מחוץ למקווה הטהרה, בסמוך לו, והם פתוחים 24 שעות ביממה (דוגמת זה שברחוב האר"י, בירושלים), לעומתם אחרים נמצאים בתוך המבנה של מקווה הטהרה, ניתן להטביל בהם כלים רק בשעות שבהם המקווה פתוח. הטבלת הכלים בחלק ממקוואות הכלים האי חינם אין כסף (בעיקר, כאשר מדובר במקווה כלים הנמצא מחוץ למבנה מקווה הטהרה, ואשר פתוח 24 שעות ביממה), ואילו באחרים, מקובל לשלם סכום סמלי, או להניח בצד כמה מטבעות – איש איש בהתאם לרצונו האישי.


בית-הכנסת


אימרה עממית קובעת, כי בכל מקום בו יימצאו שני יהודים, יהיו שלושה בתי-כנסת. מקורה של אמרה זו בבחירה האישית של כל יהודי את בית הכנסת, על-פי שלל משתנים: נוסח התפילה (רבים מעדיפים להתפלל בנוסח עליו גדלו בבית אבא, או בנוסח שנהג בישיבה בה למדו), החזן וסוג הניגונים, ההרכב האנושי של המתפללים, מידת שיוויוניותו המגדרית ומידת קרבתו למקום המגורים. בהתאם לכך, כמעט בכל שכונה ויישוב דתי יימצאו שני בתי-כנסת לפחות, אשכנזי וספרדי, ולרוב יותר, בכפוף למספר התושבים.


בית-הכנסת כמקום תפילה

השם "בית-כנסת" נגזר מהשורש כ.נ.ס, על שום היותו מקום התכנסות למטרת תפילה. יהודי דתי מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה וערבית), רצוי במניין, קרי, עשרה בוגרים (בני 13 ומעלה) לפחות. בציבור הדתי-לאומי, רוב רובם של המתפללים במהלך ימות השבוע הם גברים, ועל כן בתי-הכנסת מקיימים בעיקר מניינים לגברים, וכמעט שלא מתקיימת בהם תפילת נשים ופעילות קהילתית.


בית-הכנסת כמוקד לפעילות קהילתית

בית הכנסת השכונתי מתפקד כמעין מרכז תרבות מקומי שבו שכנים נפגשים זה עם הזה על בסיס קבוע, חוגגים שבתות, חגים ושמחות משפחתיות ביחד ומשתתפים בניחום אבלים.


ישנם בתי-כנסת שעיקר פעילותם בשבתות וחגים, והם משמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית. במסגרת זו מתקיימים בהם: תפילות בשבתות וחגים, כשעזרת הנשים פעילה ותוססת; 'קידוש' לאחר התפילה (במיוחד בשבתות בהן עולים לתורה נער שהגיע למצוות או חתן ערב חופתו); שיעורים והרצאות על פרשת השבוע, יהדות ואקטואליה, הן בשבתות והן בימות השבוע. בבתי-כנסת רבים יש גם קופה למתן צדקה בסתר, פעילות גמילות חסד (גמ"ח) לאיסוף כלים, תרופות ועוד לנזקקים, וכן מְכָל גניזה לתשמישי קדושה (סידור, תנ"ך, תפילין, מזוזות, ויוצא באלה פריטים שהשם המפורש מופיע עליהם), שיצאו בכלל שימוש. כשהמכל מתמלא, תכולתו נקברת במקום שהוקצה לכך בבית-העלמין. בחלק מבתי-הכנסת פועלת ועדת אירוח, שתפקידה לדאוג לאירוח לסעודות השבת או החג עבור מתפללים החפצים בכך. בבתי כנסת אלה מקובל כי הגבאי מכריז בקול רם, שכל מי שמעוניין להתארח לסעודת שבת/חג, יגיע אליו בתום התפילה. הגבאי מצמיד את המעוניינים באירוח (בדרך כלל אנשים מחוץ לקהילה, מחוץ לעיר ולעיתים אף מחוץ לארץ) למשפחה שהתנדבה באותה שבת לארח לסעודות. ועדת האירוח אחראית על ארגון תורנות אירוח בקרב משפחות המתפללים. ועדות אירוח פועלות בעיקר בבתי-כנסת חדשים מן הזרם הליברלי בערים הגדולות, שרבים ממתפלליהם ממוצא אנגלו-סקסי, והם אלה שייבאו נוהג זה ארצה. ועדות אירוח פעילות במיוחד קיימות בבתי-הכנסת ידידיה ושירה חדשה בירושלים, וכן בבית-הכנסת לכו נרננה בגבעת שמואל.


הפרדה בין המינים ושיוויוניות מגדרית

בבתי-הכנסת האורתודוקסיים (ובכלל זה בתי-הכנסת של הציבור הדתי-לאומי) נהוגה הפרדה בין נשים לגברים. במרביתם מוקצה לנשים אזור תפילה ("עזרת נשים") ביציע או בצידי אזור הגברים. ואולם, בבתי-כנסת בעלי אופי שיוויוני יותר, "עזרת הנשים" זהה בגודלה ובעיצובה ל"עזרת הגברים". ד"ר דבי וייסמן, ממייסדות בית-הכנסת ידידיה בירושלים ומן הדמויות הדומיננטיות בו, המאופיין ברוח ליברלית ושיוויונית, ציינה כי "אישה שביקרה לא מזמן בבית-הכנסת שלנו הודתה, שברגע הראשון היא לא הצליחה להבחין בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, ואני ראיתי זאת כמחמאה גדולה". עזרת הנשים מופרדת מעזרת הגברים באמצעות מחיצה, וילון, סורג, וכיוצא באלו. על-פי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר אחד. המחמירים תובעים שגובהה יהיה עד מעל לראשי המתפללים. מכאן ניתן להבין, כי כגובה המחיצה כך עומק ההחמרה הדתית. ברוב בתי-הכנסת החרד"ליים, לדוגמה, המחיצה מונעת מן הגברים להשקיף על הנשים, ולהיפך. בבתי-כנסת מן הזרם המרכזי או הליברלי, לעומת זאת, המחיצה אינה חוסמת את שדה-הראייה. הבדל נוסף בין בתי-כנסת השונים במגזר הדתי-לאומי, הוא מידת השיוויוניות המגדרית. באופן כללי, ניתן לומר כי בתי-הכנסת בזרם הליברלי, נתפשים בעיני עצמם ובעיני אחרים במגזר כשיוויוניים יותר, לעומת בתי-הכנסת בזרם החרד"לי. ביטוי מובהק לשיוויוניות מגדרית ניתן לראות בבית-הכנסת "שירה חדשה" בירושלים. מטרתו המוצהרת הינה "ליצור קהילה דתית המשלבת מחויבות להלכה, מחויבות לתפילה ופמיניזם", לאור הצורך של רבים בקהילה להגדיר מחדש את מקומן של נשים בבית-הכנסת. כך, התפילה בשבת מתחילה רק לאחר שהתאסף מניין נשים. בנוסף, הנשים נוטלות חלק פעיל במהלך התפילה, עוברות לפני התיבה בחלקים מסוימים בתפילה שבהם, עולות לתורה, נושאות דרשות וממלאות תפקידי גבאות.


עלוני שבת

עלוני שבת, המופצים בבתי-הכנסת בכל ערב שבת, נועדו לספק מידע על הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את אנשי המגזר ו/או את אוכלוסיית-היעד שלהם. שמות העלונים מעידים על תוכנם. לדוגמה: "בראש יהודי", "מאורות הדף היומי", "דרך האמונה", "מעט מן האור", "שבת בשבתו" ו"ישע שלנו". העלונים כוללים מאמרים קצרים על פרשת השבוע ועל סוגיות הלכתיות ואקטואליות, הנוגעות לחגים הקרבים ולמצבו של העם היהודי ומדינת ישראל. בנוסף, ניתן למצוא בהם תשובות ועצות בתחומי-חיים שונים, כמו זוגיות, משפחה וחינוך הילדים. במהלך השנים הלכה והתעצמה מרכזיותם של עלוני השבת, כמו גם מספרם. כיוון שכך, יש בתי-כנסת המקצים להם מקום מיוחד בכניסה, בדמות ארון מחולק לתאים שבכל אחד מהם עלון שונה, לטעמו ולנטייתו של המתפלל. העלונים נכתבים ויוצאים-לאור ביוזמת גורמים שונים ומגוונים, חלקם מוסדיים (מכון מאיר ללימודי יהדות בירושלים, מכון צומת לתורה והלכה, עמותת תורה אחרי צבא, ועוד), חלקם פרטיים. המו"ל הפרטי הידוע מכולם הוא יעקב פוגלמן, תושב הרובע היהודי העתיק בירושלים, המקפיד להפיק עלונים שבועיים בעברית ובאנגלית, ובנוסף, שולח אותם בדוא"ל לרשימת תפוצה גדולה. עדות לפופולאריות הרבה של העלונים, הן הפירסומות הגודשות חלק מהם. ניתן למצוא בהם מודעות על תוכניות לימודים למיניהן, הצעות נופש, פעילויות תרבות ואקטואליה, נדל"ן, שירותי מסחר ושירותים אחרים. ראוי להזכיר שני עלונים שבועיים המכוונים לנשים ו/או הנכתבים בעיקר על-ידי נשים: עלון קולך (פורום נשים פמיניסטיות דתיות), המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם המרכזי והליברלי, וסיוון, המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם החרד"לי.


מבנה בית-הכנסת

יש בתי-כנסת גדולים, מפוארים ומרשימים, ויש בתי כנסת סולידיים וצנועים. יש בתי כנסת, הממוקמים במבנה קבע, ויש בתי-כנסת הממוקמים במבנה ארעי, במוסד או באולם (אולם ספורט בבית-הספר, לדוגמה) המשמשים במהלך השבוע לייעודים אחרים.


בית-כנסת חלופי

בשכונות/יישובים שבהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית, יש המקיימים לעיתים מנייני תפילה בביתו של אחד התושבים. בעיר אפרת, לדוגמה, שמרבית תושביה דתיים, פעמים רבות מתקיימת תפילת ערבית של מוצאי-שבת בבית פרטי, שאליו מתקבץ למעלה ממניין אנשים המתגוררים בקירבת מקום. זאת, מאחר שמדובר בתפילה שאינה כוללת עלייה לתורה, ועל כן אין צורך בארון קודש ובספר תורה.


המרחק מבית-הכנסת

כאמור, אחד השיקולים בבחירת בית-הכנסת, הוא מידת קירבתו למקום המגורים. מרחק ההליכה מהבית לבית-הכנסת משמעותי במיוחד בשבתות ובחגים, בהם רוב בני המשפחה (בעיקר הגברים) עושים את דרכם לבית-הכנסת ברגל לפחות פעמיים. לעיתים, השיקולים האחרים גוברים ואז ישנם מי שמוכנים להרחיק לכת, תרתי משמע, למען בית-כנסת המועדף עליהם. רבים ממתפללי בית-הכנסת שירה חדשה, לדוגמה, מתגוררים בקירבת בתי-כנסת אחרים, אך מעדיפים להגיע אליו רגלית, חרף המרחק.


קהילתיות ושייכות


שכונות ויישובים בהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, מאופיינים בתחושת שייכות קהילתית עמוקה. הדבר ניכר במיוחד ביישובים קטנים ובמאחזים, בהם הכל מכירים את הכל, או בקהילות קטנות שמלכתחילה הוקמו סביב בית-הכנסת, הישיבה או 'הכולל'. השייכות נוצרת גם על רקע תפילה משותפת באותו בית-כנסת, בלי קשר למקום מגוריהם של המתפללים. השייכות והקהילתיות מוצאות את ביטוין במספר מישורים:


עזרה הדדית

העזרה ההדדית מתבטאת בטקסי מעבר למיניהם, כמו גם בנסיבות חיים המחייבות הירתמות של גורמים חיצוניים, כדלהלן:

- סיוע בהכנת כיבוד ל'קידוש' שעורכת המשפחה אחרי תפילת שבת בבוקר בבית-הכנסת, לציון בר-מצווה, חתונה וכדומה.

- סיוע בהכנת ארוחות למשפחות שהאם אינה יכולה לעשות זאת זמנית (עקב לידה או מחלה).

- הכנת ארוחות לאבלים היושבים 'שבעה' (מבחינה הלכתית אסור להם להכין אוכל בעצמם).

- סיוע בטיפול בילדים שאחד מהוריהם נפל למשכב או חלילה נפטר.

- ביקור חולים (שמעבר לתועלת המעשית נחשב גם מצווה).

- תורנות הסעות בין הורי התלמידים הזקוקים להסעה לבית-הספר וממנו, או לחוגים מחוץ ליישוב

- גמ"חים. התארגנויות על בסיס התנדבות למטרת גמילות חסד, המשאילות חינם (או במחיר סמלי) ציוד רפואי, ציוד-עזר לקשישים ומוגבלים, תרופות, כיסאות לאבלים ועוד, ולעיתים גם נותנות כסף לנזקקים.

"התחושה היא שיש תמיד על מי לסמוך, וכשאתה בבעיה או במצוקה, תהיה התגייסות של כלל הקהילה לעזור לך". משפט זה, בנוסחים שונים, השמיעו רבים בציבור הדתי-לאומי עימם שוחחנו בנושא, וזאת בלי קשר לזרם אליו הם שייכים או מזוהים.


אירוח

בציבור הדתי-לאומי מקובל מאוד לארח ולהתארח בסעודות שבת אצל חברים ומכרים הגרים בקירבת מקום, ו/או המשתייכים לאותה קהילה. במהלך השבוע כולם טרודים בענייניהם, אך בשבת כל בני המשפחה מסבים בצוותא לשלוש סעודות. לפיכך, סעודות אלו מהוות הזדמנות מצוינת לאירוח חברים ומכרים, להעמקת ההכרות עם משפחות חדשות בקהילה, לבילוי נינוח בצוותא ולשיחות בענייני דיומא. בנוסף, האירוח לסעודת השבת מהווה הזדמנות למארחים (ובעיקר למארחת) להפגין את מיומנויות הבישול והאפייה שלה, את טעמה בסידור השולחן, בבחירת כלי-האוכל וכדומה.


תפילות, שיעורים ופעילות תרבותית


כפי שצוין לעיל, בית-הכנסת מהווה גם מוקד של פעילות קהילתית. תחושת השייכות והקהילתיות מתגבשת, אפוא, בעקבות תפילות משותפות באותו בית-כנסת. לעיתים, מתקיימים בבית-הכנסת שיעורי דת ויהדות, הרצאות, או פעילות תרבותית אחרת, ולעיתים הם מתקיימים במסגרות אחרות (המתנ"ס, המועדון או הספרייה המקומית). וכך, גם אם בני השכונה/היישוב אינם מתפללים באותו בית-כנסת, עצם הנוכחות בפעילויות אלה מקבעת את הקהילתיות.


מוסדות חינוך


בחלק מן השכונות/היישובים שבהם יש ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, פועלים מוסדות חינוך המהווים חלק בלתי-נפרד מהמרקם המקומי. מוסדות החינוך מאופיינים באוריינטציה דומה או זהה לזו של היישוב/השכונה, ומרבית חברי סגל ההוראה וההנהלה שלהם נמנים עם תושבי המקום, או מתגוררים בו בשכירות. באופן זה, מוסדות החינוך המקומיים מהווים מקור פרנסה עבור חלק מתושבי המקום (על מוסדות החינוך של הציונות הדתית ראו בפרק נפרד לעיל).


הגרעינים התורניים


גרעין תורני היא קבוצה של משפחות או יחידים מהציונות הדתית, שהתארגנו לעבור ולהתגורר באזור שאוכלוסייתו הדתית דלה, מתוך מטרה לחזק את זיקת המקומיים ליהדות, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. ליבת הגרעין התורני הוא ה'כולל' או הישיבה הגבוהה המוקם באזור. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך הן לגילאים הצעירים והן למבוגרים. הגרעינים הראשונים הוקמו בעיירות פיתוח, כמו קריית שמונה (סוף שנות ה-60'), מעלות (בשנות ה-70'), וירוחם (בשנות ה-80'). כיום הם מפוזרים בכל רחבי הארץ, מאילת בדרום ועד מעלות ושלומי בצפון. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של הקמת גרעינים תורניים גם בערי המרכז, כמו תל-אביב, הרצליה ורמת-גן.

מטי דומברובסקי, שחקרה את הנושא במסגרת עבודת דוקטורט באוניבסיטת בר אילן, ציינה כי קיימים כ-50 גרעינים ובהם כ-1000 משפחות. ואולם, דומברובסקי מוסיפה כי "היום כמעט כל קבוצה של משפחות דתיות-לאומיות שמתרכזת ביישוב מסוים, אם סביב ישיבת הסדר, אולפנה, או מקום עבודה גדול, קוראת לעצמה 'גרעין תורני' ופעמים רבות אף נרשמת בשם זה אצל רשם העמותות". מטרתם של הגרעינים התורניים הייתה "להתנחל בלבבות", כלשון הסיסמה שליוותה את הקמתם (ואומצה שנים מאוחר יותר על-ידי מועצת יש"ע ומפוני גוש קטיף). באופן מעשי יותר, המשימה שהוטלה עליהם הייתה 'לחזק' את האוכלוסייה הדתית המקומית מבחינה מספרית, ערכית ואידיאולוגית, באמצעות מוסדות החינוך ופעולות חינוכיות יזומות נוספות; לקרב את החילונים המקומיים למורשת היהודית ולחולל שינוי חינוכי וחברתי בעיירות פיתוח. אף כי אלו מטרותיהם המוצהרות של הגרעינים התורניים, חשוב לציין כי הם שונים זה מזה באופיים ובדרכי פעולתם. זאת ועוד, הניסיון "להתנחל בלבבות" ספג חיצי ביקורת הן מצד מנהיגי הציונות הדתית והן מצד המקומיים. עיקר הביקורת מתייחס לחוסר הלהיטות של חברי הגרעין להתחבר אל תושבי המקום. תחת זאת, הם ממשיכים לטפח מסגרות נפרדות לאנשיהם בלבד. בנוסף, נטען כי רבים מהם (במיוחד אברכי ה'כולל') ממעטים לעסוק בפעילות חברתית, שלשמה בין היתר הגיעו למקום, משום שלטענתם היא מאלצת אותם לבטל תורה. חלק מחברי הגרעינים הקימו מוסדות חינוך חצי-פרטיים, עבור ילדיהם ועבור ילדים נבחרים מתוך הקהילה הקולטת. הם משכו אליהם את התלמידים 'הטובים' יותר (מבחינה לימודית והתנהגותית), ולעיתים גם המבוססים יותר, ובכך פגעו ברמה הכללית של בתי-הספר המקומיים. בעייתיות נוספת התגלתה בכל הנוגע לפער האידיאולוגי בינם לבין האוכלוסייה המקומית. פער זה היקשה ומקשה על יצירת ערוצי הידברות וניסיונות לקיום פעילות דתית משותפת. נראה, אפוא, כי פעילותם של הגרעינים התורניים ותרומתם לקהילה אינה חד משמעית. יש מקומות בהם חברי הגרעין אכן "התנחלו בלבבות", ואילו במקומות אחרים, תרומתם שנויה במחלוקת, וקיומם עורר מחלוקות מקומיות וויכוחים עם התושבים.


סניף תנועת-הנוער


תנועת-הנוער נתפשת בציבור הדתי-לאומי בכללותו כסוכן חיברוּת (סוציאליזציה) מרכזי עבור בני הדור הצעיר, המנחיל להם נורמות, ערכים ואידיאולוגיה. בנוסף, השתתפות פעילה בתנועת-נוער מרחיקה את הצעירים ממקומות ועיסוקים אחרים, הנתפשים כבלתי-רצויים, ומאפשרת להם להתרועע עם בני-טובים כמותם. כיוון שכך, ניתן למצוא סניף של תנועת-נוער בכל יישוב/שכונה בעלי ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי. בריכוזי אוכלוסייה מהזרם המרכזי או הליברלי, יהיו אלה בעיקר סניפי בני עקיבא. בירושלים, בשכונת בית הכרם ובמרכז העיר, פועלים שני קינים של הצופים הדתיים, שחניכיהם הם בנים למשפחות מהזרם הליברלי. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, פועלים בעיקר סניפי תנועת-הנוער אריאל, שהתפצלה מבני עקיבא בשנת 1979 (התנועה דוגלת בפעילות לאור דרכה של התורה, בצניעות, בקדושה ובהפרדה מלאה בין המינים, ברוח משנתו של הרב קוק) ותנועת עזרא.


שירותים מקומיים


יש יישובים ושכונות שבהם פועל מתנ"ס (לדוגמה, בית אל, הרובע היהודי בירושלים), ויש כאלה שהפעילות החברתית והתרבותית מתקיימת בין כותלי בית-הכנסת בעיקר. בקהילות/יישובים/שכונות בהם רוב הציבור נמנה עם הזרם המרכזי או הליברלי, רוב הפעילויות מעורבות, נשים וגברים יחד. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, הפעילויות כמעט תמיד נפרדות. באשר למגרשי ספורט וגני משחקים, אין הבדל עקרוני בין ריכוזי האוכלוסייה השונים. ואולם, הארכיטקט דן עבודי הסביר לנו כי ברבים מן היישובים וההתנחלויות, שבהם שיעור גבוה של ילדים, ניכרת השקעה רבה במגרשי ספורט ובגני משחקים. עוד ציין, כי חלק מהיישובים קיבלו גני משחקים שיובאו בשלמותם מיישובי גוש קטיף לאחר פינויים. בחלק מן היישובים והשכונות יש בריכות שחייה. ברובן השחייה נפרדת - יום לגברים ויום לנשים. מיעוטן מאפשר שחייה מעורבת בחלק מן השעות, ובחלק אחר ישנן שעות נפרדות לנשים ולגברים.


שמירה וביטחון


השמירה בשכונות בהן קיים רוב של ציבור דתי-לאומי, בדומה לשכונות החילוניות, מופקדת בידי המשמר האזרחי, או בשמו החדש אק"מ (אגף קהילה ומשמר אזרחי). המשמר מגייס מתנדבים מכל מגזרי האוכלוסייה, לרבות הציבור הדתי-לאומי. במאחזים ובהתנחלויות יש קצין ביטחון (קב"ט) האחראי על הביטחון השוטף. בנוסף, בכניסה לכל יישוב מעבר לקו הירוק יש עמדת שמירה עם שער אלקטרוני, הפועלת עשרים-וארבע שעות ביממה. השומר החמוש בודק כל רכב וכל אדם לא-מזוהה, המבקשים להיכנס. במקומות מסוימים, בעיקר במאחזים מבודדים, יש תיגבור של חיילי צה"ל. מערך השמירה ההדוק חשוב במיוחד, בשל קירבתם של היישובים למרכזי אוכלוסייה ערבית. מעבר להיבט הביטחוני, יישובים רבים מהווים יעד מבוקש לפריצות וגניבות של תושבי כפרים ערביים שכנים. על מערך השמירה אחראי קצין הביטחון של היישוב, אשר צריך להיות בעל רקע צבאי של חי"ר, והוא עובד בשיתוף פעולה עם הצבא. בחלק מן היישובים מערך השמירה כולל גידור. בדרך כלל מדובר בגדר רשת המשולבת בתיל ודרך עפר היקפית, שלאורכה מפטרלים תושבי הישוב בתורנות. אותם ישובים הנמנים מגידור, מונחים על ידי תפיסה אידיאולוגית וביטחונית הטוענת כי הגדר תוחמת את גבולות היישוב ואין הם רוצים לתחום את גבולותיו. לשיטתם, קיומה של גדר מעביר את המסר של "עד לכאן [לגדר] אפשר להגיע" ובכך נותנים לכאורה לגיטימציה להתקרב ליישוב עד לאותה נקודה מגודרת. מאידך, העדרה של גדר אינו מגדיר את טווח הקרבה ליישוב, ובכך למעשה מונעים לגיטימציה מן התושבים הערבים להתקרב ליישוב, גם למרחק בטווח של גידור – לו היה. בנוסף, הסבירו לנו רבים מתושבי הישובים הנמנעים מגידור, קיומה של גדר משדר פחד והתבצרות, הן לתושבי המקום והן לתושבים הערבים מסביב. בחלק מן היישובים מציבים מצלמות אבטחה על גבי תרנים או גדרות. ההחלטה בדבר הצבת מצלמות הבטחה סביב הישוב היא החלטה צבאית ומדינית, הקשורה במיקומו של הישוב, בגודלו ובמידה שבה הוא מבודד מיישובים אחרים. באופן כללי, המגמה היא כיום להציב מצלמות בכמה שיותר ישובים, אך מדובר בתהליך שלא מתרחש מהיום למחר. מרבית התושבים ביישובים השונים נושאים נשק דרך קבע. רובם הגדול – נשק אזרחי – אקדח, ואלו שבתפקידי שמירה נושאים נשק צבאי – רובה. בכל הישובים יש פטרולים הן בשעות היום והן בשעות הלילה, אשר תדירותם משתנה מיישוב ליישוב. הדבר מותנה במיקום היישוב, בגודלו ובאמצעי המיגון העומדים לרשותו. למשל, ביישוב המוקף גדר ומצלמות אבטחה, הסביר לנו מ.ב, קצין בטחון של אחד היישובים בשומרון, תדירות הפטרולים תהיה נמוכה יותר לעומת ישוב ללא גדר ומצלמות. הצבא מפיץ הוראות פתיחה באש לכל הישובים, והן משתנות מישוב לישוב בהתאם למיקומו ולמידת הסכנה הפוטנציאלית שלו. באופן כללי, מדובר ב"הנחיות מחמירות ביותר" כפי שציין באוזנינו מ.ב. בנוסף, גם מפיצים גם הוראות ביטחוניות לתושבים, כיצד להתנהל במקרה של חדירת מחבלים ליישוב. במסגרת ההנחיות, נמסר לתושבים כי במקרה של חדירה הם מקבלים הודעה להישאר בבתים, ועליהם לנעול דלתות וחלונות, ולהיות קשובים להנחיות בהמשך. התושבים מתבקשים להכין בביתם "מקום בטוח" יחסית, שאינו בסמוך לדלת, ובקרוואנים – שגם אינו סמוך לקיר, הואיל והקירות חדירות ירי. ב"מקום הבטוח" צריכים להיות מוכנים זה מכבר שתיה ומיני מתיקה להרגעת הילדים.


תחבורה, רכבים וחניות


רכב פרטי הוא הכרח לכל אנשי היישובים, ההתנחלויות והמאחזים, בשל הנגישות המוגבלת של שירותי התחבורה הציבורית, בהשוואה ליישובים הגדולים והוותיקים יותר. לכן, מרבית המשפחות ביישובים הן בעלות רכב פרטי. ביישובים הוותיקים והמבוססים, יש שטחי חניה מוסדרים לכל התושבים. בבתים פרטיים יש חניה צמודה בחזית, לעיתים מקורה. במאחזים אין שטחי חניה מוסדרים, וכל אחד מחנה את הרכב על השביל ליד ביתו. בשכונות החדשות בערים יש חניה מסודרת צמודה לבית, או לפחות בקרבתו. ואולם, בחלק מן השכונות הוותיקות (גם היוקרתיות) שוררת מצוקת חניה, והדיירים מחנים בכל מקום פנוי מזדמן, לעיתים מרחק מספר דקות הליכה מהבית. כאמור, מרבית המשפחות המתגוררות ביישובים מעבר לקו הירוק, מחזיקות בבעלותן רכב פרטי. עם זאת, יש לא מעט תושבים שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב, צעירים שעדיין לא הוציאו רישיון נהיגה ומשפחות שבבעלותן רק רכב אחד, ובשעות היום, כשאבי המשפחה נוסע ברכב לעבודתו, נותרים שאר בני הבית ללא אמצעי תחבורה. למענם פותח "מפעל הטרמפים". כמעט כל רכב יוצא, עוצר בתחנה הסמוכה לשער היישוב ואוסף טרמפיסטים. כמו כן, ביישובים קטנים, כל אחד יודע פחות או יותר מי עובד והיכן, והם מתאמים מראש את ההסעה. אחת המרואיינות, שירה מהיישוב עמונה, סיפרה לנו שהיא מצוידת ברשימה טלפונית של מקומיים העובדים באזור גוש דן. כשהיא מגיעה לסידורים בתל-אביב, היא נוהגת להתקשר אליהם ולתאם הסעה חזרה הביתה. במקביל, בני המקום יודעים שהיא נוסעת כל יומיים לירושלים, והמעוניינים בטרמפ מתקשרים ומתאמים איתה מראש.


מסחר


מרכז מסחרי

השכונות המעורבות (אוכלוסייה דתית וחילונית) בהן מתגוררים דתיים מהזרם המרכזי או הליברלי, כוללות מרכז מסחרי המשרת את כלל התושבים. רוב רובן של החנויות במרכז זה סגורות בשבת. בחלק מן היישובים וההתנחלויות, יש מרכז מסחרי, ובחלק רק מספר חנויות לצרכים בסיסיים (צרכניה, חנות פירות וירקות, פיצריה, חנות מתנות, וכדומה), זאת בהתאם לגודל היישוב ולוותק שלו. כל החנויות ביישובים הללו סגורות בשבת. בנוסף, ישנם מרכזים מסחריים הממוקמים על אם הדרך המובילה למספר יישובים סמוכים, והם משרתים את כל היישובים באזור, דוגמת המרכז המסחרי שער בנימין, המשרת את יישובי המועצה המקומית מטה בנימין (בית אל, שילה, עמונה, עופרה, מיגרון, פסגות ועוד); או המרכז המסחרי של גוש עציון, המשרת את יישובי הגוש (אלון שבות, מגדל עוז, כפר עציון, ראש צורים, בת עין, אלעזר, ועוד). מרכז מסחרי טיפוסי כולל סופרמרקט (לדוגמה, שיווק השקמה של רמי לוי), חנויות בגדים, חנות למוצרי חשמל, חנות לכלי בית, חנות מתנות, בית מאפה ובית-קפה. בשכונות וביישובים שמרבית אוכלוסייתם חרד"לית, חנויות המזון המקומיות אינן מסתפקות בהכשר של הרבנות הראשית, אלא מקפידות על הכשרים "מהודרים" (כהגדרתן) שיענו על דרישות המקומיים. סוגי ההכשר הם פועל יוצא של הנחיות הרבנים, המהווים עבורם סמכות דתית ורוחנית עליונה.


מסחר ביתי/"מסחר לילה"

מדובר במסחר המתנהל בבית פרטי, פעילות נפוצה במיוחד ביישובים ובהתנחלויות וכן בשכונות שרוב תושביהן נמנים עם הזרם החרד"לי. זאת, בדומה לפעילות הרווחת בחברה החרדית. המסחר הביתי מתקיים בעיקר בשעות הערב המאוחרות, ומכאן כינויו "מסחר הלילה", כלשונה של הדס חנני, אשר חקרה את הנושא בחברה החרדית. מרבית היוזמות של המסחר הביתי, כמו גם מרבית צרכניו, הן נשים. מרבית נשות הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד מהזרם החרד"לי, הן אמהות לחמישה ילדים בממוצע, והמסחר הביתי מאפשר להן לצאת לקניות בשעות הערב לאחר שהשכיבו את הילדים לישון, והבעלים שבו הביתה מעמל יומם. יתרון נוסף היא העלות הנמוכה יחסית של המוצרים ב'חנויות' אלו, בזכות 'הוצאות התיפעול' הנמוכות שלהן (אין שכר דירה, מיסים, שכר עבודה, וכיוצא באלה). אגב, על פי בדיקה אקראית (אך לא מייצגת) שעשינו בקרב מספר מרואיינות הסתבר שבמסחר הביתי שהן קונות – בד"כ מוכרים עם מע"מ ומקבלים קבלות. החנויות הביתיות מציעות למכירה פריטי לבוש, אביזרים (בעיקר תכשיטים וכיסויי-ראש), עבודות יד, קישוטים לבית, כלי בית, וכיוצא באלה. החנויות מפרסמות עצמן בדרך כלל על לוחות מודעות בשכונה/ביישוב, שילוט בכניסה לבניינים, פירסום מודעות בעלון המקומי של היישוב (במידה שיש כזה), בדואר אלקטרוני וכמובן, מפה לאוזן.


לוחות מודעות


בדיון על לוחות מודעות, יש להתייחס למספר סוגים של לוחות מודעות.


לוח קיר בשכונות מעורבות

מדובר בלוח מודעות קיר הנמצא בשכונות מעורבות, בהן שיעור גבוה של דתיים-לאומיים, אך גם שיעור בלתי-מבוטל של אוכלוסייה חילונית. לוח שכזה יכלול מודעות סטנדרטיות (מודעות אבל, מודעות על מופעים והצגות), ובנוסף, מודעות על הרצאות ושיעורים במרכזים שונים בעיר ובבתי-כנסת באזור, בנושאים הקשורים ליהדות, פרשת השבוע, חגים ומועדים קרבים. לקראת חגים ואירועים מסוימים תופענה מודעות רלוונטיות, כגון: מקומות בהם ניתן להגעיל כלים לקראת פסח, מקומות בהם מתקיים שוק ארבעת המינים לסוכות, קונצרט חזנות, וכיוצא באלה.


לוח קיר בשכונות דתיות-לאומיות/ חרד"ליות

המודעות בלוחות בשכונות אלו אינן שונות מהותית מהמודעות בשכונה מעורבת, בהבדל עיקרי אחד - לא ייראו שם מודעות על מופעים והצגות בעלות תכנים "חילוניים". לחלופין, יהיו שם מודעות על מופעים בעלי אופי דתי וצנוע, קרי, מופעים שיש בהם הפרדה בין המינים, מופעים בנושאים הקשורים ליהדות, שירים בעלי אופי דתי (שירים חסידיים, ניגוני קרליבך וכדומה), ובעיקר ללא ניבול-פה.


לוח מודעות בבתי-כנסת

מקום מרכזי נוסף להצבת לוח מודעות הוא בית-הכנסת, אליו מגיעים רבים מחברי הקהילה לפחות אחת לשבוע. ניתן למצוא לוחות מודעות בחזית בית-הכנסת ו/או גם בתוכו, הן בערים והן ביישובים השונים. אופי המודעות ותוכנן עשוי לספק מידע רב, שממנו ניתן לבנות פרופיל של הקהילה. באופן כללי, ההודעות השכיחות מתייחסות למועדי התפילה בימי חול, בשבתות וחגים, כמו גם הודעות על השיעורים המתקיימים במסגרת בית-הכנסת במהלך השבוע. בבתי-כנסת המשמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית, ניתן למצוא מודעות על שיעורים הניתנים על-ידי או ביוזמת חברי הקהילה, גם מחוץ לבית-הכנסת; על פעילויות חברתיות שוטפות בקהילה ואירועים חגיגיים שונים ('קידוש' שיתקיים בבית-הכנסת לרגל חתונה או בר/בת-מצווה של אחד המתפללים); טקס יום העצמאות שיתקיים בבית-הכנסת; ערב שירה. בנוסף, לוח המודעות מספק מידע עדכני על אירועים שונים בחיי המתפללים הקבועים ומשפחתם, כגון הולדת ילד/נכד, נישואים, בר/בת-מצווה, ולהבדיל, מודעות אבל על פטירת חבר בקהילה או בן משפחתו. בדרך כלל, מציינים במודעת האבל את מיקום הבית בו יושבים 'שבעה' ואת זמני התפילה. במקרים מסוימים, נוספת למודעה קריאה להתנדבות לתורנות הכנת ארוחות לאבלים (על-פי ההלכה, על האבל נאסר להכין לעצמו אוכל במשך ימי 'השבעה'). לוחות המודעות בבתי-כנסת ביישובים קטנים (ולעיתים רחוקות, גם ביישובים גדולים) מכילים גם מודעות בעלות אופי אישי יותר, כמו הזמנת כל התושבים לשמחה של אחד מבני המקום (ברית, בר-מצווה, חתונה); ברכות לתושבים חדשים שנקלטו ביישוב; קטעי עיתונות טריים המתייחסים ליישוב; מידע על מכירות בבתי התושבים (ראו לעיל, "מסחר ביתי/מסחר לילה"); מידע על הסעות מן היישוב ואליו; וכמובן מודעות השבת אבידה (פריט כלשהו שנמצא, והמוצא הישר מזמין את בעליו לקבלו) וכן מודעות של מי שאיבד פריט ומוסר את תיאורו.


קופות חולים


בדומה לשכונות 'חילוניות', גם בשכונות בעלות ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, פועלים סניפים של קופות החולים השונות. סניפים כאלה פועלים גם במרבית היישובים הוותיקים והמבוססים. עם זאת, רבים מתושביהם פוקדים גם את סניף קופת החולים בעיר הקרובה (בעיקר כאשר מעוניינים בשירותיו של רופאים מומחים, שאינם זמינים בסניף המקומי). ביישובים הקטנים והחדשים אין סניפי קופת חולים, ותושביהם מטופלים בסניף הקרוב למקום מגוריהם.


אסתטיקה ותחזוקה


האסתטיקה והתחזוקה של סביבת המגורים משתנות ממקום למקום. בקיבוצים, במושבים ובמרבית היישובים וההתנחלויות, סביבת המגורים מטופחת למדי, לרבות השטחים המשותפים. השבילים סלולים ונקיים, המדשאות מוריקות והמתקנים בגני המשחקים מתוחזקים. גם במאחזים, שבהם התשתיות דלות במיוחד, ניכר מאמץ משותף של כלל התושבים לטיפוח ולתיחזוק השטחים המשותפים. ביישובים המבוססים יותר, משקיעים גם בפינות ישיבה עם ספסלים מעוצבים וערוגות פרחים. בחלק ניכר מן היישובים מקפידים על שמירת הניקיון בשטחים הפרטיים והציבוריים גם יחד, ופחי אשפה מוצבים במקומות שונים לשירות התושבים. בשכונות עירוניות שבהן ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי, קיים טווח רחב של דרגות תחזוקה וניקיון. משפחות ממעמד חברתי-כלכלי גבוה, מתגוררות בדרך כלל בשכונות מטופחות ומתוחזקות יותר, ולהיפך. באשר לתחזוקה ולניקיון הדירות והשטחים הפרטיים - גם כאן קשה להכליל, והדבר תלוי בעיקר בערכים ובאסתטיקה של הפרט. ברם, מטבע הדברים, מרבית המשפחות המבוססות יכולות להרשות לעצמן סיוע בניקיון הבית, לעומת המשפחות שמצבן הכלכלי פחות טוב.

כללים ומוסכמות התנהגות באזור המגורים


רקע

הנורמות המרכזיות בציבור הדתי-לאומי מתייחסות בעיקר לעזרה הדדית בקרב התושבים (כפי שפורט לעיל), שמירת השבת, שמירה של כשרות ולבוש בהתאם לגדרי הצניעות המקובלים. מטבע הדברים, מידת הפיקוח החברתי על אדם המתגורר ביישוב/שכונה מעורבת ואינו מוכר או מזוהה בהכרח כחלק מן הקהילה הדתית, מוגבלת ביותר בהשוואה לפיקוח המתקיים ביישוב/שכונה שמרבית תושביהם דתיים ונתפשים מלכתחילה כשומרי מצוות. בשכונות וביישובים אלה, מי שנתפס מחלל שבת בפרהסיה, אוכל מזון לא כשר או חורג מגדרי הצניעות המקובלים, נתקל מיד בתגובות עוינות מצד התושבים. במקרה הטוב מדובר ברכילות מפה לאוזן על התנהגותו או בהטחת ביקורת ישירה בפניו, במקרה הגרוע זה עלול להסתיים בנידוי ובחרם חברתי. התגובות הללו הן בבחינת הקדמת תרופה למכה. החשש הוא שמא התנהגות חריגה זו תשפיע לרעה על תושבים אחרים, בעיקר הצעירים, ובכך תערער את הסדר החברתי. כאמור, הציבור הדתי-לאומי אינו עשוי מקשה אחת, אלא הוא מורכב ממגוון קבוצות וזרמים השונים זה מזה במידת החמרתם הדתית ובתפישותיהם ביחס לתרבות הכללית-חילונית. לפיכך, ניתן להבחין בשונות בכללים ובמוסכמות החברתיות במקומות המגורים השונים.


פיקוח על ההופעה החיצונית של נשים

ביישובים ובשכונות הנחשבים מעוזי חרד"לים, נהוג קוד צניעות מחמיר ונשים שאינן מכסות את ראשן כהלכה, שלא לדבר על נשים גלויות-ראש, חשופות לביקורת של בני המקום. רינה, תושבת שכונה ירושלמית שרוב אוכלוסייתה חרד"לית, סיפרה לנו על תגובות שכנותיה, כאשר החליטה להסיר את כיסוי הראש. לדבריה, אף אחת מהן לא העלתה על דעתן שמישהי תעז להסתובב גלוית-ראש בראש חוצות. הן סברו לתומן כי המירה את כיסוי-הראש בפאה, ומיהרו להחמיא לה: "יפה, שינוי מרענן". עידית, מאחד היישובים החרד"ליים שמעבר לקו הירוק ביטאה באוזנינו ביקורת על "האברכיות ביישוב, שהחלו להוציא קצת שיער מחוץ למטפחת". לדבריה, "עד השנים האחרונות, רוב האברכיות אצלנו נהגו לכסות את ראשן לגמרי, אבל עכשיו את רואה יותר ויותר נשים שמוציאות שיער החוצה, וזה ממש 'ירידת הדורות'..." בשכונות/יישובים מעורבים או המאוכלסים בעיקר בציבור מן הזרם המרכזי ו/או הליברלי, קיימת גמישות רבה יותר בנוגע לגדרי הצניעות של הנשים, עד לרמה של התעלמות ממי שלובשת מכנסיים ואינה מכסה ראשה. עם זאת, קשה עד בלתי-אפשרי למנוע רינונים על נשים שבמשך שנים הלכו עם כיסוי-ראש וביום בהיר אחד הסירו אותו, נשים בלבוש צמוד, חושפני או פרובוקטיבי, וכיוצא באלה.


פיקוח על לבוש הגברים ועל שמירת שבת

הגברים ביישובים בעלי ציביון דתי אף הם נתונים לפיקוח חברתי הנוגע ללבוש (בעיקר אלה "שהורידו את הכיפה") וחילול שבת בפרהסיה. יעל, תיכוניסטית ביישוב הנחשב למתון יחסית, שמרבית תושביו נמנים עם הזרם המרכזי או הזרם הליברלי בציבור הדתי-לאומי, סיפרה לנו כי אביה חדל לשמור שבת והסיר את הכיפה. "יותר מכל מפריע לי שאבא לי נוסע בלב היישוב בשבת, לעין כל. אף אחד לא העיר לי על כך, אבל אני יודעת שכולם מדברים על זה מאחורי הגב". ואולם, כמעט שלא ניתן למצוא גברים בני היישוב החורגים מנורמות הלבוש וההתנהגות בפרהסיה, היות והם עצמם מעדיפים לעזוב את הישוב מרצונם האישי. הם אינם מרגישים בנוח להתגורר ביישוב בו הנורמות המקובלות אינן מתאימות יותר לאורח חייהם ה"חדש".


פיקוח בענייני כשרות

הפיקוח החברתי על כשרות מוגבל למדי, משום שקשה לסביבה לעקוב אחר הרגלי צריכת המזון של אדם בין כותלי ביתו. עם זאת, משנודע כי משפחה מסוימת ביישוב חרד"לי אינה מקפידה על הכשרים 'מהודרים' מעבר להכשר של הרבנות הראשית, יהיו תושבים שידירו רגליהם מביתה וכן יימנעו מלהציע לבעלת-הבית להשתתף בהכנת סעודות לאבלים, למשפחת יולדת וכדומה. חשוב לציין כי הבדלים אלו בנוגע להקפדה על הכשרים מסוימים, לא בהכרח קשורים למקום המגורים, אלא עשויים להתגלות גם באותו יישוב או שכונה. לדוגמה: רבים מהזרם החרד"לי מקפידים על אכילת ירקות עלים (חסה, כרוב, שמיר, פטרוזיליה, נענע ועוד) מתוצרת חסלט - עלי קטיף . חברה זו מתמחה בייצור ובשיווק של מוצרי ירקות עלים וסלטים מצוננים נקיים מחרקים ותולעים, תוך מתן מענה לדרישות הכשרות. רבים הנמנים עם הזרם החרד"לי, נמנעים מלאכול סלטים בבית חברים שאינם מקפידים על קניית ירקות עלים מתוצרת חסלט - עלי קטיף.


ועדות קבלה יישוביות

ביישובים רבים, בעיקר יישובים קהילתיים קטנים והומוגניים, פועלת ועדת קבלה ("ועדת קליטה", בהגדרה נקייה), המופקדת על הליך הקבלה של תושבים חדשים. תפקידה לוודא שהמצטרפים החדשים יישרו קו עם קוד ההתנהגות המקובל ביישוב ולא יהיו חריגים בנוף המקומי. לרוב, הליך הקבלה מתחיל באירוח המשפחה המועמדת לסעודת שבת אצל מספר משפחות מן היישוב (על-פי-הרוב, אירוח אצל משפחות שונות בכל אחת משלוש סעודות השבת), שלאחר מכן מגישות לוועדה חוות-דעת על התרשמותם; ראיון אישי עם חברי ועדת הקבלה/הקליטה ובחלק מן היישובים, גם מבדקים חיצוניים במכון המתמחה בכך. הקריטריונים לקבלה משתנים מיישוב ליישוב. מרביתם שמים דגש על רמת דתיותו של המועמד ויציבותו הנפשית. אלו נקבעים, כאמור, בהתאם להתרשמותם האישית של חברי היישוב, ועדת הקבלה ו/או חוות-דעת מקצועית (במידה שהמועמד נשלח למבדקים חיצוניים). המכנה המשותף לכל היישובים הוא הרצון לשמר קהילה הומוגנית, ולמנוע פריחה של 'עשבים שוטים' בחצר האחורית. הרב חיים ב. מישיבת הר עציון המשיב לשאלות באתר האינטרנט כיפה, מתייחס לשאלת גולש בנושא ומפרט את תנאי הקבלה ביישוב בו הוא מתגורר: היות המועמד שומר שבת, שומר כשרות ומכבד את זמני הקהילה (תפילות, שמחות וכדומה); ללא עבר פלילי או מחלת נפש; נשוי. בנוסף, "ביישוב הסמוך לנו יש דרישה מוזרה, שגבר צריך להיות מזוקן. ביישוב אחר מקבלים רווקים, אך אסור להחזיק בבית טלוויזיה ואינטרנט" . יוסי, תושב אחד היישובים הקטנים בשומרון, טוען כי ועדות הקבלה פוסלות מועמדים רק לעיתים רחוקות, בעיקר על רקע סוציאלי. לדבריו: "לקלוט משפחה בידיעה מראש שיש לה בעיות סוציאליות, זו אחריות, זה נטל, ואנחנו כישוב קטן לא יכולים להרשות את זה לעצמנו". שרה, מיישוב אחר בצפון, הסבירה כי "זאת הדרך שלנו להגן על היישוב, על התושבים". רבים בחברה הכללית סבורים, כי הליך הסינון ותנאי הקבלה עלול להחריף את הקיטוב החברתי וליצור חיץ בין הקבוצות השונות בעם. הרב חיים ב. דוחה את הטענה ומסביר, שבסך-הכל זה לטובת המועמד. "אם יישוב מחליט שאדם ספציפי לא מתאים, זה אומר, שאם האיש היה מתקבל ליישוב הוא לא היה נהנה לגור בו, לא היה מסתדר עם שכניו, היו מסתכלים עליו בעין לא טובה וכדומה. האם היית רוצה לגור עם שכנים שלא בדיוק שמחים לקראתך, שהשקפת-עולמם שונה משלך? נניח שאותו מועמד נוהג לצפות בשידור משחקי כדורגל בטלוויזיה, או לחלופין גולש באינטרנט. מה הוא יעשה ביישוב שאין בו אפילו תשתית לקליטת שידורי טלוויזיה או חיבור לאינטרנט?" לדברי הרב חיים ב., ניתן למצוא אסמכתא הלכתית לפעילותן ועדות הקבלה. פסקי-הלכה רבים מצביעים על כך, ש"יש סמכות לקהל או לנבחריו, לקבוע נהלים וחוקים, לגבות מיסים, למכור או לקנות נכסי ציבור, לחלק צדקה, למנות ולהדיח גבאים או חזנים. אפשר לראות את זה בעניינים רבים, כמו קבלת חבר חדש לקהילה (הכוונה לבית-הכנסת), דמי קבורה ומקומות קבורה, קביעת חוקים ונהלים בקהילה ואפילו עונשים למי שעובר עליהם... בני העיר יכולים להחרים תושב, שנכנס בניגוד לרצונם".


בנייה ורכישת דירה


השיקולים המרכזיים בבחירת הדירה

בדומה לחברה הכללית, גם בקרב הציבור הדתי-לאומי, שלושת המשתנים החשובים ברכישת דירה, כפי שנוהגים המתווכים השונים לציין, הם: "מיקום, מיקום ומיקום". הגורמים הקובעים בעיני בני המגזר הם: קירבה למוסדות חינוך מתאימים לילדים, קירבה לקהילה דתית/בית-כנסת ההולם את אופי דתיותם, הרכב האוכלוסייה, קירבה למקום-העבודה, קירבה להורים, איכות החיים במקום, וכמובן העלות. רבים מבני הזרם החרד"לי יעדיפו להתגורר בקירבת מוסדות חינוך המושתתים על אווירה תורנית, לימודי יהדות והימנעות ככל האפשר מלימודים חילוניים-כלליים. לעומתם, אנשי הזרמים המרכזי והליברלי, יעדיפו מוסדות חינוך המשלבים הרחבת אופקים בתחומי יהדות עם תחומים 'חילוניים', אשר יכשירו את ילדיהם לקראת לימודים במוסדות להשכלה גבוהה. יש מהם שאינם נבהלים גם ממוסדות חינוך מעורבים - בהם לומדים בנים ובנות יחד. חרד"לים הלומדים ב'כולל' או בישיבה, יחפשו דירה במיקום קרוב ככל האפשר. תלמידי ישיבות הסדר שנישאו במהלך לימודיהם, גרים בקירבת מקום לישיבה, בדרך כלל בדירות המוקצות לאברכים. שכונת מצפה נבו במעלה אדומים, לדוגמה, הוקמה על-ידי גרעין של זוגות נשואים, שהבעל למד בישיבת ההסדר המקומית ברכת משה. במהלך השנים התרחבה השכונה ועימה מספר התושבים, הנמנים כולם עם הציבור הדתי-לאומי. בני הזרם המרכזי/ליברלי יעדיפו להתגורר בקירבת בית-כנסת, שבו הם 'מרגישים בבית', היינו, ללא מחיצה הרמטית בין גברים ונשים, פעילות משותפת של שני המינים וכיוצא באלה. יתירה מזאת, רבים (ובעיקר רבות) יעדיפו בית-כנסת המאפשר לנשים ליטול חלק פעיל במהלך התפילה. מנגד, חרד"לים יעדיפו קרבה לבית-כנסת מסורתי, שלא נכנע למגמות פמיניסטיות. איציק אלוני, מנהל מערך הפיתוח והשיווק של בנק אדנים למשכנתאות, סבור כי אחוז גבוה מהציבור הדתי נוטה להעדיף שכונות או פרויקטים המיועדים לבני קבוצת ההשתייכות שלו. חברת משהב, לדוגמה, בנתה בגבעת שמואל את פרויקט משכנות אילן, הכולל 212 יחידות דיור בנות 3-5 חדרים. בכל בניין מפרט טכני המותאם לצורכי המגזר הדתי, כולל שתי מעליות שבת. פרויקטים דומים לאוכלוסייה הדתית נבנים באזור הדרום, בניצנים ליד אשדוד ובאחוזת אתרוג (שכונה משנת 1995) הממוקמת בצמוד ליישוב "מרכז שפירא". לדברי אלוני, "ניתן למצוא ציבור דתי-לאומי גם בשכונות 'חילוניות' או 'מעורבות'. בעלי הכיפות הסרוגות אינם להוטים לגור ביישוב על טהרת הדתיים, אלא מעוניינים במגע עם החברה הכללית". בדומה לחברה הכללית, גם בציבור הדתי-לאומי מעוניינים להתגורר בסביבה בעלת איכות חיים גבוהה. מנגד, חרד"לים רבים מוכנים להתפשר על גורם זה, כל עוד סביבת המגורים שלהם הולמת את צרכיהם הדתיים והחינוכיים (קרי, מוסדות חינוך חרד"ליים לילדים, ישיבה/'כולל' ובית-כנסת התואמים את אורח-חייהם). לפיכך, רבים מהם מתגוררים בדירות ישנות וצפופות, בין היתר בשכונת קריית משה בירושלים, בגלל קירבתה לישיבת מרכז הרב.

מגורים מעבר לקו הירוק: איכות חיים ואידיאולוגיה

באופן כללי, עלות בית ביישוב מעבר לקו הירוק נמוכה בהרבה מזו של בית עם מפרט דומה בעיר, וזאת, לפי הארכיטקט דן עבודי, מכמה טעמים: ראשית, הבנייה ביישובים אלה נעשית בדרך כלל על ידי קבלנים ערבים מהשטחים, שעלותם נמוכה יותר לעומת עלותם של קבלים שאינם מהשטחים. שנית, "הכל עניין של היצע וביקוש" ומאחר שיש פחות ביקוש לבתים מחוץ לקו הירוק, עלותם נמוכה יותר. שלישית, המדינה מסבסדת חלק מהבתים בחלק מהיישובים. כיוון שכך, רבים מן הציבור הדתי-לאומי (כמו גם אחיהם החילונים), אשר שאפו להגשים את החלום של בית פרטי צמוד-קרקע וגינה, יחד עם איכות חיים גבוהה, עברו להתגורר ביישובים מעבר לקו הירוק. הארכיטקט דן עבודי מחלק את אוכלוסיית יהודה ושומרון לשתי קבוצות מרכזיות: האחת, אנשי הגרעין האידיאולוגי, שבחרו להתגורר בהתנחלויות בראש ובראשונה מטעמים רעיוניים-אמוניים. לדבריו, קבוצה זו, המהווה מיעוט קטן מכלל אוכלוסיית השטחים, לא תמהר להתפנות ביום פקודה. השנייה, כוללת את מרבית התושבים שמעבר לקו הירוק, הדוגלים גם הם באידיאולוגיה ימנית (אלמלא כן לא היו גרים בהתנחלויות). ברם, השיקול המרכזי למעבר אל מעבר לקו הירוק היה היכולת הכלכלית לרכוש בית פרטי צמוד-קרקע ובכך לשדרג את איכות המגורים ואיכות החיים. לרוב, רכישת בית בחלק מהיישובים שמעבר לקו הירוק, נעשית באמצעות פנייה למינהלת היישוב עצמו. אם יש בבעלות היישוב קרקע פנויה, עשויה המינהלת ליזום פרויקט בנייה ולמכור באמצעותו בתים. דרך נוספת היא קניית מגרש ממינהל מקרקעי ישראל, ובנייה עליו באופן פרטי. בנוסף, דירות ובתים רבים נרכשים באמצעות אמנה, תנועת ההתיישבות של גוש אמונים. התנועה נוסדה בשנת 1978, במטרה ליישב את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה (יש"ע), הגולן, הגליל והנגב. היא פועלת בעיקר להקמת יישובים חדשים ולפיתוח יישובים קיימים. פעילויותיה של אמנה כוללות :

- הקמת יישובים. הכנת תוכניות מיתאר ומימושן על-פי התנאים הפוליטיים.

- הקמת גרעיני התיישבות. עידוד קבוצות להתארגן לגרעיני התיישבות, סיוע בגיבושן החברתי והאירגוני וליווי עד העלייה לקרקע ואף לאחר מכן, עד לשלב בו הגרעין מסוגל לנהל את עצמו.

- קליטת עלייה. התנועה מעודדת את יישוביה להתגייס למשימה הלאומית של קליטת עולים מכל התפוצות, על-ידי סיוע בהכנת מסגרות קליטה, השגת סיוע כספי, טיפול חברתי ועוד.

- הפניית אנשים להתיישבות. הגברת המודעות הציבורית לחשיבות ההתיישבות ביש"ע על-ידי הסברה, פירסום ושיווק.

- מחלקת בנייה. התנועה, באמצעות החברה-הבת שלה, בנייני בר אמנה, מקדמת מיזמי בנייה ביישוביה. הקריטריונים: בית ברמה איכותית אך לא ראוותנית, במחיר סביר ובהתאמה לצורכי המשתכנים.

אתר האינטרנט של תנועת אמנה מספק מידע על היישובים השונים - רקע היסטורי, הגדרה דתית (חרדי, חרד"לי, דתי, מעורב או חילוני), גודל היישוב, מספר הנפשות ופירוט השירותים השונים הקיימים בו. בנוסף, האתר מציע מידע עדכני על היצע הבתים והדירות בכל יישוב, סוג הנכס (מגרש, בית צמוד-קרקע, קרוואן) וטווח המחירים. קונים פוטנציאליים מוזמנים ליצור קשר באמצעות האתר, או להתקשר טלפונית למזכירות היישוב.

פירסום ושיווק דירות במגזר הדתי-לאומי

כאמור, שיעור בלתי-מבוטל של הציבור הדתי-לאומי, בעיקר מן הזרמים המרכזי והליברלי, מתגורר בשכונות מעורבות בערים, ועל כן, ערוצי הפירסום של דירות ובתים לרכישה/ השכרה זהים לאלו שבחברה הכללית (עיתונים, אינטרנט, מאגרי מידע ומשרדי תיווך). בה בעת, ישנם רבים אחרים, המעוניינים בסביבת מגורים הומוגנית, עם הדומים להם. קבלנים זיהו זה מכבר את המגמה, והם מפרסמים בעיתונות המגזרית (מקור ראשון, בשבע), וכן בעלוני השבת, מודעות והצעות לרכישת דירות ובתים בשכונות בעלות ציביון דתי-לאומי, הן באופן פרטי והן בצורה מאורגנת.

בתוך הדירה[2]


מזוזה

כל יהודי מצווה לקבוע מזוזה בפתח ביתו וחדריו, כאמור בפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" (דברים ו' ט'; דברים י"א כ'). הדבר נועד לשמש תזכורת תמידית לאמונה באל ולגמול על קיום מצוות ("למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם"). חז"ל ראו במזוזה סממן זיהוי יהודי מובהק, וכן סגולה להרחקת האדם מן החטא ולהגנה על הבית ודייריו. על-פי ההלכה, יש לקבוע מזוזה בפתחי בתים וחדרים המשמשים לאכילה או לשינה, ולכן חדרי השירותים והאמבטיה פטורים. את המזוזה יש לקבוע בתחתית השליש העליון של הקורה האנכית הימנית בדלת הכניסה לבית או לחדר. האשכנזים נוהגים לקבוע את המזוזה באלכסון, ואילו הספרדים קובעים אותה בקו אנכי ישר. בתוך בית המזוזה מצוי קלף מגולגל ובו כתובות, על-ידי סופר סת"ם, שתי פרשיות מן התורה שבהן נזכר הציווי: האחת, "שמע ישראל" (דברים ו', ד'-ט'), השנייה "והיה אם שמע" (דברים י"א, י"ג-כ"א). על קלף המזוזה נהוג (אך אין חובה) לכתוב מאחור את האותיות שדי - שהינן אחד משמות ה', והן ראשי-תיבות של "שומר דלתות ישראל", כך שהמילה שדי מופיעה בחזית המזוזה. את הקלף המגולגל עוטפים (בדרך כלל בניילון), כדי להגן עליו מפגעי מזג האוויר, ומכניסים ל"בית מזוזה" . בית המזוזה עשוי ממגוון חומרים, חלקם יקרים יותר וחלקם פחות, החל במתכות לסוגיהן, פלסטיק, עור, קרמיקה או פורצלן שעליהם עיטורים וציורים שונים במגוון צבעים, וכלה בעץ המעוטר באבני חן ו/או חריטות למיניהן. יש המתייחסים למזוזה כאל פריט אמנות מושקע. אחרים קובעים אותה רק כדי לצאת ידי חובה, ולא מוצאים בה מאומה זולת המשמעות הדתית. הציבור הדתי-לאומי, על מגוון קבוצותיו וזרמיו, מקפיד על קביעת מזוזה. עם זאת, ניתן להבחין בשונות מסוימת בקרב הזרמים השונים. אורכה של מזוזה סטנדרטית נע בין 10 ל-12 סנטימטרים. אך המהדרים יעדיפו מזוזה ארוכה יותר, המכילה קלף גדול בהרבה. הסיבה: בקלף הסטנדרטי אותיות הפרשיות זעירות, ולכן קיים חשש גדול יותר לכשרות המזוזה (זו מותנית בין היתר באופן כתיבת האותיות, וכשהן קטנות קשה יותר להקפיד על כתיבה נכונה, מחד, ולזהות שגיאות באותיות, מאידך). החרד"לים, הנוטים להחמיר במצוות, יעדיפו מזוזות ארוכות יותר. השונות המסוימת בין הזרמים, מתבטאת גם בבית המזוזה. באופן כללי, המזוזות החביבות על אנשי הזרם המרכזי או המודרני הן בעלות נופך אמנותי יותר, ולעיתים גם יקרות יותר, מאלו של הציבור החרד"לי. האחרונים נוטים להסתפק בבתי מזוזה בעיצוב סטנדרטי ושבלוני. הבדל נוסף בין שני הזרמים במגזר נוגע למנהג נישוק המזוזה. רוב רובם של החרד"לים נוהג לנשק למזוזה באמצעות העברת אצבעות כף-היד על השפתיים והחלקתן לאחר מכן על המזוזה. בקרב אנשי הזרם המרכזי ובמיוחד בקרב אנשי הזרם המודרני, שיעור הנוהגים כך נמוך למדי.


קטע לא-מסויד כ"זכר לחורבן"

חז"ל תיקנו מספר תקנות, כדי להזכיר לעם ישראל את חורבן בית-המקדש. הם הדגישו כי דווקא בעת שאדם שמח מאוד על שזכה להקים לעצמו בית, עליו לזכור שהשמחה אינה שלמה, בשל חורבן הבית. מסיבה זו תיקנו חכמים כי בשעה שאדם הבונה את ביתו הפרטי מגיע לשלב הסיוד, עליו להותיר קטע לא-מסויד שגודלו אמה על אמה (אמה הינה מידה עתיקה, המתייחסת למרחק שבין המרפק לקצה האצבע הארוכה. פוסקים שונים נחלקו במרוצת הדורות בדבר אורכה המדויק של האמה, ופסיקתם נעה מ-45 סנטימטרים ועד 58 סנטימטרים). הקטע החשוף אמור להימצא במיקום בולט, ולכן קבעו חכמים למקמו מול הפתח, כלומר, בקיר הנמצא מול דלת הכניסה. היו פוסקים שהבינו כי הכוונה היא מעל לפתח, כדי שהקטע הלא-מסויד יהיה תמיד לנגד עיניהם של יושבי הבית. ואולם, לדעת רוב הפוסקים, המיקום המדויק הינו מול הפתח, כדי שכל הנכנס לבית יבחין בו מייד. רק בבית בו לא ניתן למקם את האמה מול הפתח, מותר למקמה מעל לפתח (שולחן ערוך, אורח חיים, דף תקס, עמ' א; מ"ב ג; ערוה"ש ה) . השארת "זכר לחורבן" הינה מנהג ולא הלכה, ועל כן לא כל הציבור הדתי-לאומי מקפיד לקיימו. ההקפדה רווחת בעיקר בבתי משפחות חרד"ליות, שעצם הווייתן הדתית מבטאת משיחיות, גאולה וכמיהה לבניין בית-המקדש במהרה בימינו. השארת "זכר לחורבן" על קיר הבית, יש בה משום ביטוי לתפישה זו. ניתן לראות "זכר לחורבן" גם בבתים של בני הזרם המרכזי, אך כמעט שלא באלה של הזרם המודרני/ ליברלי. זאת, משום שהאבל על חורבן הבית והכמיהה לבניינו במהרה, אינם בראש מעייניהם ולפיכך, הם אינם חשים צורך לתת לכך ביטוי כה בולט.

יש דיירים הנוהגים לעטר את שולי קטע הקיר החשוף באלמנטים אמנותיים (ציור של חומות ירושלים, מרכיבים הקשורים בבית-המקדש, וכדומה), הן מטעמים אסטטיים והן כביטוי לכמיהה לבניין הבית השלישי. אחרים מפרשים את ה"זכר לחורבן" כפשוטו ונמנעים מלהוסיף לקטע הלא-מסויד נופך אסטטי, שלדעתם מטשטש את ייעודו המקורי.


ארון/כוננית ספרי קודש

כמעט בכל בית דתי, חרדי ודתי-לאומי כאחת, יש ארון או לפחות כוננית של ספרי קודש בסיסיים, 'קלאסיים', בהם ש"ס (שישה סדרי משנה), תלמוד בבלי, משנה תורה לרמב"ם, ש"ס שטיינזלץ (עם פירוש של הרב עדין שטיינזלץ), משניות קהתי (עם פירוש של הרב פנחס קהתי), שמירת שבת כהלכתה (מאת הרב יהושע ישעיה נויבירט) ועוד. בהגדרה כוללת, זהו "ארון הספרים היהודי", מטבע-לשון שאמצעי התקשורת עושים בו בשנים האחרונות שימוש שוטף ותכוף, אם כי לא תמיד בהקשר הדתי בלבד. במרבית הבתים, הארון או הכוננית ממוקמים במקום גלוי לעין בסלון או בחדר העבודה, כמעין הצהרת כוונות של בעל-הבית: אני קובע עיתים לתורה, ועל כן זקוק לגישה יומיומית לספרים הללו. "קביעת עיתים לתורה" הינה מושג המופיע פעמים רבות כחלק מחיובו של אדם מישראל בקיום מצוות תלמוד תורה. בעניין זה כתב הרמב"ם: "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו ובין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה' (משנה תורה, תלמוד תורה פ"א(.

כמות הספרים ותכניהם, אף הם מעידים על היקף למדנותו. בבתים חרד"ליים, בדומה לבתים חרדיים, ארון הספרים ימוקם תמיד בחדר המרכזי והגלוי של הבית, שהוא בדרך כלל הסלון או חדר האוכל. בצורה זו הם מפגינים את היותם קובעים עיתים לתורה, וחלקם גם את העובדה שתורתם היא אומנותם.

מיקום הארון בסלון או בחדר האוכל, נובע גם מסיבה פונקציונלית: שטח הדירה של משפחה חרד"לית טיפוסית, שהיא לרוב גם מרובת ילדים, קטן יחסית למספר הנפשות המתגוררות בה. לפיכך, החדר היחידי בבית בו ניתן למקם ארון ספרים, יהיה בדרך כלל הסלון/החדר המרכזי. בקרב בני הזרם המרכזי/הליברלי, יש הממקמים את ארון ספרי הקודש בחדר העבודה או בחדר אחר בדירה. לכך מספר טעמים: ראשית, בבתים של ציבור זה יש על-פי-הרוב יותר חדרים ביחס למספר הנפשות, מאשר בציבור החרד"לי, לעיתים גם חדר עבודה, ועל כן מתאפשר להם למקם את ארון הספרים בחדרים אחרים בבית. בנוסף, יש מהם הסבורים כי בהצגת ספרי הקודש בחדר המרכזי, הגלוי לעין כל, יש מן הגאווה, ו"אני לא צריך להראות לכולם שאני לומד תורה", כפי שאמרו לנו מספר אנשים. הסבר אפשרי נוסף להבדלים במיקום ארון הספרים, נעוץ בתכולתו. על-פי-הרוב, תכולת ארון הספרים החרד"לי דלה בהרבה מזו של בני הזרמים האחרים במגזר. שכן, הראשונים אינם מכניסים בדרך כלל הביתה ספרות פופולארית או ספרות יפה, שתכניה מנוגדים להשקפת-עולמם. בנוסף, שיעור אנשי-המקצוע והאקדמאים בקרבם נמוך בהרבה בהשוואה למגזרים האחרים. לפיכך, ארון הספרים החרד"לי מכיל בעיקר ספרות תורנית (במיוחד ממשנתם של הרב אברהם יצחק קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק) וכן ספרים הקשורים בארץ-ישראל ועם ישראל. לעומת זאת, על מדפי הספרים בבתים דתיים-לאומיים רבים ניתן למצוא ספרות תורנית לצד ספרות יפה ופופולארית, ספרי עיון, הגות ומחשבה, ספרי אמנות והיסטוריה, וכן ספרות מקצועית. טבעי, אם כן, שספרייה מגוונת זו תמוקם בחדר העבודה.


תשמישי קדושה

בכל בית דתי, בין אם חרדי ובין אם דתי-לאומי, יימצאו תשמישי קדושה. לרוב מדובר בגביע יין לקידוש בשבתות וחגים, פמוטים לנרות שבת, חנוכייה, פמוט לנר הבדלה וקופסת בשמים להרחה בהבדלה. לרוב, פריטים אלו מונחים על שידה, מדף פתוח או מדף עם דלת זכוכית שקופה (ויטרינה), ומשמשים לנוי לא פחות מאשר לקיום מצווה. רבים מן הפריטים הללו עשויים כסף טהור. כיוון שכך, כמותם ואיכותם עשויות להעיד על מצבה הכלכלי של המשפחה. עם זאת, ניתן למצוא תשמישי קדושה מכסף טהור גם במשפחות שמצבן הכלכלי אינו מזהיר. חלקן קיבלו את הפריטים הללו כמתנת חתונה או בר-מצווה, אחרות חסכו פרוטה לפרוטה ורכשו אותם לשם הידור מצווה. נהוג כי אֵם המשפחה מדליקה בערב שבת נרות כמספר ילדיה. בדרך-כלל, משפחות חרד"ליות ברוכות ילדים יותר ממשפחות מן הזרם המודרני ולעיתים גם מן הזרם המרכזי, ולכן הדעת נותנת שבביתן יימצאו יותר פמוטים להדלקת נרות שבת. בבתים רבים מותקן מדף מיוחד לפמוטים, הממוקם על-פי-הרוב בסלון או בפינת האוכל. בדומה להבדלים בין הזרמים בכל הנוגע למזוזה, קיימת שונות גם באשר לחפצי היודאיקה ותשמישי הקדושה. באופן כללי, נמצא יותר פריטי יודאיקה בעלי נופך אמנותי (לאו דווקא מכסף, אלא מחומרים איכותיים ויקרים אחרים), ולרוב גם יקרים יותר, בבתי הזרם המרכזי, ובמיוחד המודרני, לעומת בתי החרד"לים. הבדלים אלה נובעים, כאמור, מהיכרות והערכה רבה יותר של הראשונים ביחס לאמנות ולחפצי אמנות, ובכלל זה פריטי יודאיקה. לכך יש להוסיף שתי נקודות חשובות: האחת, לחרד"לים יש פחות אמצעים לרכוש חפצי יודאיקה יקרים במיוחד. השנייה, הצגת פריטי יודאיקה יקרים, נתפשת כמנוגדת לערכי הצניעות והפשטות שלאורן הם חיים.

שעון שבת

לנוכח האיסור לבצע בשבת כל פעולה היוצרת פתיחה או סגירה של מעגל חשמלי, הונהג כבר לפני שנים רבות הפיתרון של "שעון שבת". מדובר בהתקן המתוכנת מבעוד מועד להדלקה ולכיבוי אוטומטיים של מערכות החשמל בבית. שעון שבת פועל כקוצב זמן (טיימר) המתחבר למערכת החשמלית, ומכוון לפני כניסת השבת בהתאם ללוח-הזמנים של הדיירים. שעון השבת הנפוץ ביותר פועל מכאנית. במרבית בתי המגזר, שעון השבת מחובר ללוח החשמל הראשי של הדירה. בגלגל החיצוני של השעון מותקנת מערכת זיזים, אשר באמצעותם ניתן לקבוע את שעת ההפעלה או הכיבוי. באמצע השעון מותקן מפסק קטן המאפשר שלושה מצבים. כשמעבירים את המפסק למצב שעון שבת, ניתן לראות זיזים אדומים קטנים מסביב לשעון ולידם סימונים של עשרים-וארבע שעות היממה. על-ידי לחיצה החוצה של הזיז ניתן לקבוע מתי יופעל המפסק ולכמה זמן. לחיצה פנימה תגרום להפסקת הפעולה. בהתקנת השעון ניתן להפריד בין השליטה על התאורה לבין השליטה על השקעים, כך שמכשירי החשמל יופעלו בשעון נפרד. פוסקי הלכה מתירים שימוש בשעון שבת גם במכשירי חשמל, כגון מזגן או תנור אפייה, ולכן מרבית יצרניות המכשירים הללו מציעות תוספת מובנית של שעון שבת בכל מכשיר .


מזגן

דתיים-לאומיים מהזרמים המרכזי והליברלי, אינם נמנעים מהפעלת מזגן 'רגיל' בשבתות וחגים. יש המפעילים אותו למשך כל השבת, ויש המווסתים את פעולתו באמצעות שעון שבת, כמתואר לעיל. ואולם, גם כאן יש מחמירים במצווה קלה כחמורה הטוענים, כי הפעלת מזגן 'רגיל', גם באמצעות שעון שבת, עלולה לגרום לחילול שבת. שהרי, עוצמת המנוע משתנה בהתאם לשינויים בטמפרטורת החדר, הנובעים ממספר הנוכחים בחדר או מפתיחת דלתות וחלונות. עקב זאת, בסוף שנת 2006 הוציאה חברת תדיראן לשוק "מזגן שבת" יחיד מסוגו, פרי פיתוח בלעדי שלה: במזגן זה יש מנגנון המאפשר פעולת מנוע רציפה ואחידה, ללא תלות בשינויים בטמפרטורת החדר. מכון צומת (ראו לעיל) אישר את השימוש במזגן זה בשבת, כמובן לאחר שהופעל באמצעות שעון שבת, או הודלק למשך כל השבת. בדיעבד התברר, כי מיעוט קטן בלבד של דתיים-לאומיים רכש את "מזגן השבת" של תדיראן.


מוצרי היגיינה ייחודיים לשבת

נייר טואלט / טישו. במשפחות דתיות רבות מכל הזרמים, מקפידים שלא לתלוש נייר בשבת, ובכלל זה נייר טואלט. המקור לכך הוא איסור מלאכת מְתַקַן. במשנה נכתב: "אין שוברין את החרס ואין קורעין את הנייר לצלות בו מליח" (מסכת ביצה, דף ל"ב), וזאת משום שיש בכך תיקון כלי, כפי שנפסק להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ש"מ, סעיף י"ג). כיוון שכך, משפחות המקפידות בקלה כחמורה, נוהגות להכין מבעוד מועד נייר טואלט חתוך, לקנות חבילות נייר טואלט חתוך, או לפתוח חבילת ממחטות נייר (טישו) ולהניחה בסמוך לשירותים.


סבון ומשחת שיניים נוזליים. משפחות דתיות רבות אינן נוהגות להשתמש בסבון מוצק בשבת, בשל איסור מלאכות מְמַרֵח (מורח) ומְמַחֵק (מוחק). התחליף הזמין הינו סבון נוזלי. מאותה סיבה, יש משפחות המשתמשות בשבת רק במשחת שיניים נוזלית או במי פה. חשוב לציין כי בעניין זה אין לעשות הכללה, ונכון יהיה לומר שהדבר משתנה ממשפחה למשפחה, כשבקרב החרד"לים קיימת הקפדה רבה יותר.


סוכה

סוכה היא מבנה ארעי המשמש בעיקר לאכילה ולשינה בשבעת ימי חג הסוכות. מפרט ההקמה כפוף לכללים הלכתיים מוגדרים, החל מהמימדים (יש גודל מינימום ומקסימום), המשך בסכך (חומר צומח תלוש, שאינו מקבל טומאה ומכסה מעל מחצית שטח התקרה, כך ש"צילה יהיה מרובה מחמתה") וכלה במיקום (עליה להיות פתוחה לשמיים, כך שמי שמקיים מצוות שינה בסוכה, לא יישן תחת קורת-גג כלשהי). גודל הסוכה בציבור הדתי-לאומי נקבע בהתאם לדרישות ההלכה ובנוסף, בכפוף לגודל המשפחה ולשטח שעליו היא מוקמת. רבים בונים "סוכה לנצח" - מבנה המורכב ממוטות מתכת המתחברים זה לזה ועליהם נמתחות יריעות בד. סוכה זו קלה ומהירה לבנייה. אחרים, בונים פרגולה בחצר או במרפסת, כבסיס לדפנות הסוכה. מאחר שהסוכה חייבת להיות תחת כיפת השמיים, ניתן לבנותה בחצר, על הגג, או במרפסת שאין תקרה מעליה, מה שמכונה "מרפסת סוכה". "מרפסת סוכה" מהווה פיתרון התואם להלכה ולבנייה המודרנית, שאינה מאפשרת הקצאת שטח אישי לכל משפחה בחצר הבניין. מרפסת סוכה בולטת מהבניין ועם זאת אינה מהווה גג בנוי למרפסת שבקומה מתחתיה. הנחיית משרד השיכון בשנת 2000, היא לבנות מרפסת סוכה בגודל 3.6 עד 4 מ"ר. מקובל לבנות מרפסת סוכה גדולה יותר, כאשר לפחות 5 מ"ר משטחה פתוחים לשמיים. מיקומה של מרפסת הסוכה מבחינת הקשר אל הדירה, אינו קבוע. משרד השיכון ממליץ, כי הגישה אליה תהיה מחדר הדיור בעדיפות הראשונה, מהמטבח (שלא דרך מרפסת השירות) בעדיפות השנייה, ומחדר השינה המרכזי בעדיפות השלישית. יש משפחות המנצלות את מרפסת הסוכה לאיחסון, כחדר כביסה וכשטח משחקים לילדים. השלב הבא הוא קישוט הסוכה. משימה זו מוטלת בדרך כלל על הצעירים במשפחה, ואלה נרתמים לה בנפש חפצה ובהתלהבות. אחרים יסתפקו בשלל קישוטים מוכנים לסוכה, הנמכרים בדוכנים בשוק, בחנויות לכלים חד-פעמיים וברשתות למוצרי פנאי.


לוח ספירת העומר

ספירת העומר היא פרק-הזמן שבין חג הפסח לחג שבועות, ארבעים ותשעה ימים שתחילתם בהקרבת קורבן העומר, ביום השני של חג הפסח. ביום החמישים לספירה, חוגגים את חג השבועות, שנקרא כך, על שם שבעת השבועות של הספירה. מקור המצווה הוא בספר ויקרא (כ"ג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עומֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימות תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִית תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'", וכן בספר דברים (ט"ז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבועות תִּסְפָּר לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפור שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבועוֹת לַה' אֱלוהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוהֶיךָ". המנהג הוא לשלב את ספירת העומר בבית-הכנסת בסוף תפילת ערבית. נהוג להקדים לספירה את האמירה: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה כמו שכתוב בתורה: וספרתם לכם..." לפני הספירה יש לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על ספירת העומר". המנהג הוא ששליח הציבור מברך את הברכה וסופר בקול, ואחריו הקהל מברך וסופר לעצמו. לאחר הברכה סופרים כדלהלן: ביום הראשון אומרים "היום יום אחד לעומר", וכך הלאה. בחלק מן המשפחות עם ילדים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, יש התולים על קיר במטבח או בפינת האוכל את "ספירת העומר" - לוח הכולל את 49 הימים של ספירת העומר, ובו מסמנים כל יום שעובר במסגרת "ספירת העומר". למשך כל שבעת השבועות, כתזכורת לבני-הבית שעליהם לקיים את מצוות ספירת עומר מדי יום ביומו.


מוסכמות בתחום הצניעות

מטעמי צניעות, נוהגים בציבור הדתי-לאומי שלא לשכן בנים ובנות באותו החדר, גם כשמדובר באחים ואחיות. במשפחות חרד"ליות, ההפרדה נעשית כבר בגיל צעיר, כאשר הילדים הם בני שש-שמונה בערך. בקרב משפחות מן הזרם המרכזי או הליברלי, מתחילים להפריד בין המינים רק כשהילדים מגיעים לשלב ההתפתחות המינית (החל מגיל 10-11). פער שנים זה הינו ביטוי להחמרה המאפיינת את הזרם החרד"לי בכל הנוגע להפרדה בין המינים, ולא רק בין כותלי הבית. החרד"לים מקפידים על חינוך נפרד לבנים ובנות, תנועת-נוער נפרדת ומוסדות נפרדים להשכלה גבוהה (תורנית וחילונית כאחד). בזרמים המרכזי והליברלי, לעומת זאת, אין מפרידים בין המינים במסגרות הללו. במקרים רבים, הקפדה על הפרדה בין בנות לבנים עלולה לפגוע באיכות החיים. לדוגמה, משפחה מרובת ילדים עם יותר בנות מבנים, או להיפך, המתגוררת בבית קטן יחסית. הדבר יוצר חלוקה לא-שיוויונית של הנפשות המאכלסות כל אחד מהחדרים. אסתר, אם לארבעה משכונת קריית משה בירושלים, שלושה מהם בנים, נאלצת לשכן את שלושתם בחדר אחד, בעוד אחותם נהנית מחדר נפרד משלה. "נכון שהחדר של מיכל יותר קטן מזה של שלושת הבנים, אבל עדיין, הרבה יותר נעים לה להיות לבד, לעומת שלושת הבנים ביחד", סיפרה לנו. "אבל מה לעשות? יש לנו רק שלושה חדרי שינה ולא נלין את מיכלי עם בן באותו החדר".


חדרי המגורים

ניתן למצוא מגוון רחב של עיצובי חדר שינה הורים בזרם המרכזי ובזרם הליברלי, בהתאם לטעמם האישי של בני-הזוג ולמצבם הכלכלי. באופן כללי לא ניתן להצביע על מאפיינים הייחודיים לחדרי שינה של ציבור זה, והם די דומים לאלה שבבתים חילוניים.

עיצוב חדר הילדים נתון לטעמם האישי של הילדים והוריהם ומוכתב מהזרם האידיאולוגי וממצבה הכלכלי של המשפחה. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לחדרי הילדים במגזר, ובראשם קישוטי הקירות. חדרים רבים מעוטרים בפסוקים, אמרות חז"ל וברכות. לדוגמה, הפסוק מספר שמואל א', "אל הנער הזה התפללתי", בתוספת איורים, התלוי מעל מיטת התינוק. מעל מיטות הילדים הגדולים יותר, שכבר עומדים על דעתם ויודעים קרוא וכתוב, נהוג לתלות 'הודעות' בנוסח "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (תזכורת לאמירת "קריאת שמע" לפני השינה) ו"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" (תזכורת לאמירת ברכת "מודה אני" עם קומם). תזכורת מקורית נוספת מספק השעון המעורר המונח ליד המיטה. במקום צילצול טורדני, בוקעים ממנו צלילי השיר "מודה אני". כמו בכל חדר ילדים, גם זה של ילדי המגזר מקושט לעיתים ביצירות שמכינים הילדים בגן. מאחר שמרביתם לומדים בגנים דתיים, 'היצירות' שלהם נושאות אופי יהודי-דתי, לעיתים בתוספת פסוקים או אמרות חז"ל. בחדרי ילדים רבים יש מדף ספרים או ספרייה המחזיקים, בנוסף לספרות ילדים ונוער 'חילונית' קלאסית (איה פלוטו, מעשה בחמישה בלונים, הבית של יעל, דירה להשכיר, בייגלה וכיו"ב), ספרים העוסקים בדת ובמסורת, מדרשים ואגדות חז"ל (שלום לך אורחת, כה עשו חכמינו ועוד). בחדרי ילדים בוגרים יותר יימצאו גם ספרי עיון ולימוד (שישה סדרי משנה, ספר האגדה וכדומה), חלקם מתנות שקיבלו לבר-המצווה שלהם. המתבגרים אוהבים לקשט את דלת הכניסה לחדרם בכרזות, פוסטרים וסטיקרים, לרוב כאלה שיש בהם אמירה (סטיקרים פוליטיים, סטיקרים של מותגים ואף סטיקרים הקשורים לשירות הצבאי).

חשוב לציין כי גם צעירים המכירים היטב את גיבורי התרבות החילונית, ואולי אף מעריצים אותם בסתר, יימנעו בדרך כלל מתליית פוסטרים חושפניים או פרובוקטיביים.


הסלון

בקרב הציבור הדתי-לאומי ניתן לזהות שתי גישות ביחס לתליית תמונות של בני משפחה: האחת מצדדת בתליית תמונות שכאלה, במיוחד של הילדים והנכדים, המהווים מקור גאווה למשפחה. השנייה נמנעת מכך, מחשש עינא בישא (עין הרע), אך מתפשרת על תמונות של יקיריה שהלכו לעולמם. בנוסף, ישנן משפחות המסתייגות מכך משיקולים 'אמנותיים'. לגבי דידן, צילומים ממוסגרים של בני משפחה פוגמים באופי העיצובי של הבית. סוג נוסף של תמונות המאפיין משפחות מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי, הן תמונות נוף ישראלי (המעידות על הזיקה העמוקה לארץ), ציורים מופשטים בגווני פסטל מאופקים (המעידים על עידון וצניעות) וציורים ורישומים של דמויות יהודיות ותנ"כיות - חלקם מקוריים וחלקם רפרודוקציות. בנוסף, ניתן למצוא עבודות יד של האם וכן עבודות-יד קנויות.

בזרם החרד"לי נהוג לתלות דיוקנאות של רבנים מן העבר וההווה, הנתפשים בעיני המאמינים כמנהיגים רוחניים, ובהם: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב צבי יהודה קוק, הרב מרדכי אליהו (הרב הראשי הספרדי בשנים 1993-1983. סמכות דתית-רוחנית מרכזית בציבור החרד"לי); והרב יוסף חיים מבגדד (1834-1909, פוסק, מקובל, דרשן ומנהיג. נקרא "הבן איש חי", על שם ספרו המפורסם ביותר). כמו כן שכיחים על הקירות פסוקים, ברכות ואמרות של רבנים (במיוחד של הרב קוק), רקומים או כתובים בעיצובים גראפיים שונים. בולטת במיוחד היא "ברכת הבית", התולה בדרך כלל ליד דלת הכניסה, בפרוזדור או בסלון, ומופיעה במספר ניסוחים. להלן שניים מהשכיחים ביותר : יהא זה המקום/ נווה, משכן, לשלום/ פה תנוח לה, שלווה/ כאן תדרוך האחווה/ פה יפגשו נחת ושמחה/ עם ברכה והצלחה/ בצל זאת הקורה/ יתרונן קול תורה/ בזה המעון בזו הפינה/ תהא שרויה השכינה/ בזה השער/ לא יבוא צער/ בזאת הדירה/ לא תבוא צרה/ בזאת הדלת/ לא תבוא בהלת/ בזאת המחלקה/ לא תבוא מחלוקת/ בזה המקום/ תהי ברכה ושלום משפחות שבהן האם או הבנות מיומנות במלאכת-יד (רקמה, אפליקציות, מחרוזות ועוד), יציגו לראווה בסלון את התוצאה. אחרות ירכשו עבודות-יד מוכנות מחנויות פנאי. בנוסף, בבתים חרד"ליים לא מעטים יש צמחיה, עציצים וגם פרחים טריים - בעיקר לשבת.

הרוב המכריע של החרד"לים נמנע מרכישת מכשיר טלוויזיה, הנחשב בעיניו למשוקץ, לנוכח המסרים שהוא מעביר. משפחות שהחליטו ללכת נגד הזרם, ממקמות את הטלוויזיה בדרך כלל בחדר השינה של ההורים, לא בסלון. בכך הם מצניעים את נוכחותה ומשדרים לילדים שהיא 'מחוץ לתחום' עבורם. בנוסף, המיקום בחדר ההורים מקל עליהם לסנן את התוכניות בהן צופים הילדים. קיומה או היעדרה של טלוויזיה בבית, מהווה בעיני רבים בציבור החרד"לי מעין מדד דתיות. משפחה השוללת טלוויזיה נחשבת בעיני עצמה ובעיני סביבתה כ"יותר מקפידה", "יותר מחמירה", ובאופן כללי, "יותר דתית". ואכן, מספר חרד"לים עימם שוחחנו, ציינו בגאווה: "אין אצלנו בבית טלוויזיה. אנו לא מחזיקים את המכשיר הזה!" חדרי שירותים

במרבית הדירות, הן הישנות והן החדשות, ישנם שני חדרי שירותים. האחד כולל אסלה בלבד, והשני גם כיור רחצה ואמבטיה. המשפחות החרד"ליות הן ברובן ברוכות ילדים, ושני חדרי שירותים הם מינימום הכרחי. בבתים רבים (בעיקר בתים חדשים או משופצים) מותקן בפתח חדר השירותים כיור, המשמש לנטילת ידיים לאחר עשיית הצרכים. על שפת הכיור מונחת נָטְלָה ולעיתים סבון, וכן מגבת קטנה. יש התולים על הקיר את ברכת "אשר יצר", אותה יש לומר לאחר עשיית הצרכים.


הערות

[1] מובא בקיצורים מתוך: עוז אלמוג ושרון הורנשטיין. 2008. תפרוסת האוכלוסייה הדתית-לאומית בישראל. אתר אנשים ישראל: המדריך לחברה הישראלית. את הריכוזים של האוכלוסייה הדתית לאומית מיפינו על בסיס הצבעה לכנסת בשנת 2006 למפלגות הדתיות-ציוניות. סה"כ הצביעו למפלגות הדתיות הציוניות באזורים הללו 173,539 איש, שהיוו כ-77% מכלל המצביעים למפלגות אלה בארץ. בניגוד למערכות בחירות קודמות, המפלגות הגדולות לא היוו בבחירות הללו אופציה ריאלית עבור מצביעים מקרב המגזר הדתי לאומי. [2] חלק זה מובא מתוך מאמרם של סימה זלצברג ועוז אלמוג. 2008. דפוסי מגורים באוכלוסיה הדתית. אתר "אנשים ישראל: המדריך לחברה הישראלית".