כתבו: עוז אלמוג, סימה זלצברג, 2008
פיזור ברחבי הארץ[1]
אנשי המגזר הדתי לאומי מפוזרים במקומות רבים ברחבי הארץ. למעשה כמעט בכל יישוב עם אוכלוסיה יהודית מתגוררים דתיים לאומיים. למעט הקיבוצים והמושבים הדתיים ומספר התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון אין ולו יישוב אחד בארץ שבו יש ריכוז הומוגני ואפילו רוב של חובשי כיפות סרוגות.
עם זאת, קיימת נטייה של משפחות דתיות להתרכז בשכונות בערים הגדולות וליצור קהילה מקומית. זאת, הן בשל הצורך בבית כנסת משותף, במוסדות לימוד מתאימים לילדים ובשירותי דת נוספים, והן בשל המשיכה הטבעית של כל אדם לגור בחברת הדומים לו. זאת ועוד, דתיים מחפשים לקנות דירה בשכונות עם ריכוזי אוכלוסיה דתית, גם בשל ההנחה שבשכונות הללו תיווצר בשבת ובחגים אווירת קודש, החשובה לאקולוגית המחיה.
למרות הפיזור הגדול, רוב הדתיים הלאומיים מרוכזים במספר ריכוזים: ירושלים וסביבתה (כולל יישובי לווין כגון אשתאול, בית מאיר, בית נקופה, בית שמש, בקוע, בר גיורא, מבשרת ציון, מוצא עילית, נס הרים, עמינדב, קרית יערים, תירוש, תרום וכסלון), יהודה ושומרון, רמת הגולן, ערי השרון (פתח תקווה, נתניה, כפר סבא, רעננה, גבעת שמואל, ראשון לציון, רחובות, רעננה, רמן גן), באזור הקריות שליד מפרץ חיפה ובמושבים וקיבוצים דתיים (19 ישובים במדינת ישראל הם יישובים הנמנים על תנועת הקיבוץ הדתי - קיבוצים דתיים ומושבים שיתופיים).
היתר מפוזרים ברחבי הארץ, בעיקר בשכונות מבוססות (באילת, אשדוד, אשקלון, באר שבע, בני ברק, בת ים, גבעתיים, הרצליה, חדרה, חולון, טבריה, נהריה). רק מעטים מתגוררים בשכונות מצוקה ויישובים המאופיינים ברמה סוציו-אקונומית נמוכה (האוכלוסייה הדתית בשכונות המצוקה ועיירות הפיתוח, עברו בשנים האחרונות או תהליכי חילון או לחילופין התחזקות דתית וחבירה לש"ס. לכן האחיזה של המגזר הדתי לאומי באזורים הללו נחלשה). חשוב להדגיש נקודה עקרונית שחמקה מעיני רבים: חרף הדימוי שלהם, רוב הדתיים הלאומיים אינם מתגוררים בשטחים ואפילו לא מעבר לקו הירוק (היום חלק גדול משכונות ירושלים הן בעצם מעבר לקו הירוק ונתפסות בטעות כהתנחלויות).
השכונה, מוסדות הדת והקהילה
דפוס המגורים של הציבור הדתי-לאומי, כמו גם השכונה והרחוב, אינם בעלי מאפיינים אחידים, אלא משתנים בהתאם לקבוצת ההשתייכות הדתית, גיל, עיסוק ומצב כלכלי. עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים ייחודיים לריכוזי אוכלוסייה דתית-לאומית, כמפורט להלן.
האוכלוסייה הדתית-לאומית מעדיפה בחלקה הגדול להתגורר בשכונות דתיות, בעיקר משיקולי חינוך, קירבה לשירותי דת והרצון לחיות בסביבה שלא תופרע במהלך שבתות וחגים . הציבור הדתי-לאומי, כאמור, מפולג למגוון זרמים וקבוצות, השונות אלה מאלה במידת הקפדתם והחמרתם הדתית, במידת פתיחותם לחברה ולתרבות הכללית-החילונית, בקודים ובערכים המנחים אותם, במידת חשיפתם לתרבות ואמנות, בהשכלתם, בסוג עיסוקם ובמצבם הכלכלי. כיוון שכך, כל אחד יעדיף להתגורר בשכנות לדומים לו מבחינה דתית, חברתית ותרבותית. באותה מידה, יש חשיבות להימצאותם של מוסדות חינוך, בתי-כנסת ושירותי דת אחרים, התואמים את השקפת-עולמם. כתוצאה, בריכוזי מגורים של חרד"לים, לא יימצאו הרבה דתיים מן הזרם המודרני-ליברלי, ולהיפך.
מקווה טהרה
בכל שכונה או יישוב דתי יימצא מקווה אחד לפחות לגברים ולנשים. בדרך כלל משתדלים למקם את המקווה במקום שאינו גלוי לעיני עוברים ושבים, על-מנת לשמור על צנעת הפרט של הנשים הבאות לטבול. לרוב, המקווה ממוקם באותו מבנה עם כניסות נפרדות לשני המינים, כיוון ששעות הטבילה שונות: גברים טובלים בשעות היום ונשים בערב. הנשים טובלות אחת לחודש, בתום ימי נידתן וספירת שבעה ימים נקיים. עוד טובלים במקווה גרים, כחלק מטקס הגיור, וגברים כחלק מטקס הטהרות רוחנית (בעניין טבילת גברים אין הלכה וכללים מוגדרים). גודלו של המקווה משתנה ממקום למקום ואין כלל אחיד בנדון. בהתאם לכך, משתנה גם מספר הנשים/האנשים היכולים להכנס אליו בו זמנית. המקווה מספק שירותים נלווים כגון מגבות, מסרקים, שמפו, מייבש שיער וכיו"ב. סוג השירותים הנלווים, משתנה אף הוא ממקווה למקווה, וכך גם המחיר. באופן כללי עלות הטבילה נעה בטווח של 15-40 במרבית המקוואות. כל מקווה מעסיק בלנית, שתפקידה לוודא כי שערה של האישה נכנס כולו לתוך המים, למניעת חציצה. אולם במהלך הדורות הבלניות קיבלו על עצמן גם לפקח על כלל ענייני החציצה של הנשים. 'איכות' המקווה נמדדת בהתאם למיקום ולנגישות, מידת הצפיפות, רמת הסניטציה והאיבזור, ימי ושעות הפתיחה. באופן כללי, ניתן לומר כי 'איכות' המקווה נגזרת ממעמדה החברתי-כלכלי של האוכלוסייה המקומית.
מקווה כלים
סמוך למקווה הטהרה נמצא לרוב מקווה כלים, המיועד להכשרת כלי-בית חדשים שאינם מתוצרת הארץ. מדובר בכלי מתכת, זכוכית או קרמיקה. כלי עץ ופלסטיק, וכמובן מוצרי חשמל, פטורים. לפני הטבילה מסירים מהכלי כל תווית או מדבקה, וזאת כדי למנוע חציצה. מניחים את הכלי בתוך סלסלת רשת ומשקעים אותה במים. המטביל (שיכול להיות כל אדם מן הישוב) כלי מתכת וזכוכית מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים". כלי חרס מצופים פטורים מברכה. מקווה הכלים הוא למעשה מאגר מי תהום, דמוי ברכה קטנטנה או באר קטן, המכוסה בדרך כלל במשטח אלומיניום למניעת חדירת לכלוך. יש מקוואות כלים המצויים מחוץ למקווה הטהרה, בסמוך לו, והם פתוחים 24 שעות ביממה (דוגמת זה שברחוב האר"י, בירושלים), לעומתם אחרים נמצאים בתוך המבנה של מקווה הטהרה, ניתן להטביל בהם כלים רק בשעות שבהם המקווה פתוח. הטבלת הכלים בחלק ממקוואות הכלים האי חינם אין כסף (בעיקר, כאשר מדובר במקווה כלים הנמצא מחוץ למבנה מקווה הטהרה, ואשר פתוח 24 שעות ביממה), ואילו באחרים, מקובל לשלם סכום סמלי, או להניח בצד כמה מטבעות – איש איש בהתאם לרצונו האישי.
בית-הכנסת
אימרה עממית קובעת, כי בכל מקום בו יימצאו שני יהודים, יהיו שלושה בתי-כנסת. מקורה של אמרה זו בבחירה האישית של כל יהודי את בית הכנסת, על-פי שלל משתנים: נוסח התפילה (רבים מעדיפים להתפלל בנוסח עליו גדלו בבית אבא, או בנוסח שנהג בישיבה בה למדו), החזן וסוג הניגונים, ההרכב האנושי של המתפללים, מידת שיוויוניותו המגדרית ומידת קרבתו למקום המגורים. בהתאם לכך, כמעט בכל שכונה ויישוב דתי יימצאו שני בתי-כנסת לפחות, אשכנזי וספרדי, ולרוב יותר, בכפוף למספר התושבים.
בית-הכנסת כמקום תפילה
השם "בית-כנסת" נגזר מהשורש כ.נ.ס, על שום היותו מקום התכנסות למטרת תפילה. יהודי דתי מחויב להתפלל שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה וערבית), רצוי במניין, קרי, עשרה בוגרים (בני 13 ומעלה) לפחות. בציבור הדתי-לאומי, רוב רובם של המתפללים במהלך ימות השבוע הם גברים, ועל כן בתי-הכנסת מקיימים בעיקר מניינים לגברים, וכמעט שלא מתקיימת בהם תפילת נשים ופעילות קהילתית.
בית-הכנסת כמוקד לפעילות קהילתית
בית הכנסת השכונתי מתפקד כמעין מרכז תרבות מקומי שבו שכנים נפגשים זה עם הזה על בסיס קבוע, חוגגים שבתות, חגים ושמחות משפחתיות ביחד ומשתתפים בניחום אבלים.
ישנם בתי-כנסת שעיקר פעילותם בשבתות וחגים, והם משמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית. במסגרת זו מתקיימים בהם: תפילות בשבתות וחגים, כשעזרת הנשים פעילה ותוססת; 'קידוש' לאחר התפילה (במיוחד בשבתות בהן עולים לתורה נער שהגיע למצוות או חתן ערב חופתו); שיעורים והרצאות על פרשת השבוע, יהדות ואקטואליה, הן בשבתות והן בימות השבוע. בבתי-כנסת רבים יש גם קופה למתן צדקה בסתר, פעילות גמילות חסד (גמ"ח) לאיסוף כלים, תרופות ועוד לנזקקים, וכן מְכָל גניזה לתשמישי קדושה (סידור, תנ"ך, תפילין, מזוזות, ויוצא באלה פריטים שהשם המפורש מופיע עליהם), שיצאו בכלל שימוש. כשהמכל מתמלא, תכולתו נקברת במקום שהוקצה לכך בבית-העלמין. בחלק מבתי-הכנסת פועלת ועדת אירוח, שתפקידה לדאוג לאירוח לסעודות השבת או החג עבור מתפללים החפצים בכך. בבתי כנסת אלה מקובל כי הגבאי מכריז בקול רם, שכל מי שמעוניין להתארח לסעודת שבת/חג, יגיע אליו בתום התפילה. הגבאי מצמיד את המעוניינים באירוח (בדרך כלל אנשים מחוץ לקהילה, מחוץ לעיר ולעיתים אף מחוץ לארץ) למשפחה שהתנדבה באותה שבת לארח לסעודות. ועדת האירוח אחראית על ארגון תורנות אירוח בקרב משפחות המתפללים. ועדות אירוח פועלות בעיקר בבתי-כנסת חדשים מן הזרם הליברלי בערים הגדולות, שרבים ממתפלליהם ממוצא אנגלו-סקסי, והם אלה שייבאו נוהג זה ארצה. ועדות אירוח פעילות במיוחד קיימות בבתי-הכנסת ידידיה ושירה חדשה בירושלים, וכן בבית-הכנסת לכו נרננה בגבעת שמואל.
הפרדה בין המינים ושיוויוניות מגדרית
בבתי-הכנסת האורתודוקסיים (ובכלל זה בתי-הכנסת של הציבור הדתי-לאומי) נהוגה הפרדה בין נשים לגברים. במרביתם מוקצה לנשים אזור תפילה ("עזרת נשים") ביציע או בצידי אזור הגברים. ואולם, בבתי-כנסת בעלי אופי שיוויוני יותר, "עזרת הנשים" זהה בגודלה ובעיצובה ל"עזרת הגברים". ד"ר דבי וייסמן, ממייסדות בית-הכנסת ידידיה בירושלים ומן הדמויות הדומיננטיות בו, המאופיין ברוח ליברלית ושיוויונית, ציינה כי "אישה שביקרה לא מזמן בבית-הכנסת שלנו הודתה, שברגע הראשון היא לא הצליחה להבחין בין עזרת הנשים לעזרת הגברים, ואני ראיתי זאת כמחמאה גדולה". עזרת הנשים מופרדת מעזרת הגברים באמצעות מחיצה, וילון, סורג, וכיוצא באלו. על-פי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר אחד. המחמירים תובעים שגובהה יהיה עד מעל לראשי המתפללים. מכאן ניתן להבין, כי כגובה המחיצה כך עומק ההחמרה הדתית. ברוב בתי-הכנסת החרד"ליים, לדוגמה, המחיצה מונעת מן הגברים להשקיף על הנשים, ולהיפך. בבתי-כנסת מן הזרם המרכזי או הליברלי, לעומת זאת, המחיצה אינה חוסמת את שדה-הראייה. הבדל נוסף בין בתי-כנסת השונים במגזר הדתי-לאומי, הוא מידת השיוויוניות המגדרית. באופן כללי, ניתן לומר כי בתי-הכנסת בזרם הליברלי, נתפשים בעיני עצמם ובעיני אחרים במגזר כשיוויוניים יותר, לעומת בתי-הכנסת בזרם החרד"לי. ביטוי מובהק לשיוויוניות מגדרית ניתן לראות בבית-הכנסת "שירה חדשה" בירושלים. מטרתו המוצהרת הינה "ליצור קהילה דתית המשלבת מחויבות להלכה, מחויבות לתפילה ופמיניזם", לאור הצורך של רבים בקהילה להגדיר מחדש את מקומן של נשים בבית-הכנסת. כך, התפילה בשבת מתחילה רק לאחר שהתאסף מניין נשים. בנוסף, הנשים נוטלות חלק פעיל במהלך התפילה, עוברות לפני התיבה בחלקים מסוימים בתפילה שבהם, עולות לתורה, נושאות דרשות וממלאות תפקידי גבאות.
עלוני שבת
עלוני שבת, המופצים בבתי-הכנסת בכל ערב שבת, נועדו לספק מידע על הסוגיות המרכזיות שמעסיקות את אנשי המגזר ו/או את אוכלוסיית-היעד שלהם. שמות העלונים מעידים על תוכנם. לדוגמה: "בראש יהודי", "מאורות הדף היומי", "דרך האמונה", "מעט מן האור", "שבת בשבתו" ו"ישע שלנו". העלונים כוללים מאמרים קצרים על פרשת השבוע ועל סוגיות הלכתיות ואקטואליות, הנוגעות לחגים הקרבים ולמצבו של העם היהודי ומדינת ישראל. בנוסף, ניתן למצוא בהם תשובות ועצות בתחומי-חיים שונים, כמו זוגיות, משפחה וחינוך הילדים. במהלך השנים הלכה והתעצמה מרכזיותם של עלוני השבת, כמו גם מספרם. כיוון שכך, יש בתי-כנסת המקצים להם מקום מיוחד בכניסה, בדמות ארון מחולק לתאים שבכל אחד מהם עלון שונה, לטעמו ולנטייתו של המתפלל. העלונים נכתבים ויוצאים-לאור ביוזמת גורמים שונים ומגוונים, חלקם מוסדיים (מכון מאיר ללימודי יהדות בירושלים, מכון צומת לתורה והלכה, עמותת תורה אחרי צבא, ועוד), חלקם פרטיים. המו"ל הפרטי הידוע מכולם הוא יעקב פוגלמן, תושב הרובע היהודי העתיק בירושלים, המקפיד להפיק עלונים שבועיים בעברית ובאנגלית, ובנוסף, שולח אותם בדוא"ל לרשימת תפוצה גדולה. עדות לפופולאריות הרבה של העלונים, הן הפירסומות הגודשות חלק מהם. ניתן למצוא בהם מודעות על תוכניות לימודים למיניהן, הצעות נופש, פעילויות תרבות ואקטואליה, נדל"ן, שירותי מסחר ושירותים אחרים. ראוי להזכיר שני עלונים שבועיים המכוונים לנשים ו/או הנכתבים בעיקר על-ידי נשים: עלון קולך (פורום נשים פמיניסטיות דתיות), המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם המרכזי והליברלי, וסיוון, המופץ בעיקר בקרב נשים מן הזרם החרד"לי.
מבנה בית-הכנסת
יש בתי-כנסת גדולים, מפוארים ומרשימים, ויש בתי כנסת סולידיים וצנועים. יש בתי כנסת, הממוקמים במבנה קבע, ויש בתי-כנסת הממוקמים במבנה ארעי, במוסד או באולם (אולם ספורט בבית-הספר, לדוגמה) המשמשים במהלך השבוע לייעודים אחרים.
בית-כנסת חלופי
בשכונות/יישובים שבהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית, יש המקיימים לעיתים מנייני תפילה בביתו של אחד התושבים. בעיר אפרת, לדוגמה, שמרבית תושביה דתיים, פעמים רבות מתקיימת תפילת ערבית של מוצאי-שבת בבית פרטי, שאליו מתקבץ למעלה ממניין אנשים המתגוררים בקירבת מקום. זאת, מאחר שמדובר בתפילה שאינה כוללת עלייה לתורה, ועל כן אין צורך בארון קודש ובספר תורה.
המרחק מבית-הכנסת
כאמור, אחד השיקולים בבחירת בית-הכנסת, הוא מידת קירבתו למקום המגורים. מרחק ההליכה מהבית לבית-הכנסת משמעותי במיוחד בשבתות ובחגים, בהם רוב בני המשפחה (בעיקר הגברים) עושים את דרכם לבית-הכנסת ברגל לפחות פעמיים. לעיתים, השיקולים האחרים גוברים ואז ישנם מי שמוכנים להרחיק לכת, תרתי משמע, למען בית-כנסת המועדף עליהם. רבים ממתפללי בית-הכנסת שירה חדשה, לדוגמה, מתגוררים בקירבת בתי-כנסת אחרים, אך מעדיפים להגיע אליו רגלית, חרף המרחק.
קהילתיות ושייכות
שכונות ויישובים בהם קיים ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, מאופיינים בתחושת שייכות קהילתית עמוקה. הדבר ניכר במיוחד ביישובים קטנים ובמאחזים, בהם הכל מכירים את הכל, או בקהילות קטנות שמלכתחילה הוקמו סביב בית-הכנסת, הישיבה או 'הכולל'. השייכות נוצרת גם על רקע תפילה משותפת באותו בית-כנסת, בלי קשר למקום מגוריהם של המתפללים. השייכות והקהילתיות מוצאות את ביטוין במספר מישורים:
עזרה הדדית
העזרה ההדדית מתבטאת בטקסי מעבר למיניהם, כמו גם בנסיבות חיים המחייבות הירתמות של גורמים חיצוניים, כדלהלן:
- סיוע בהכנת כיבוד ל'קידוש' שעורכת המשפחה אחרי תפילת שבת בבוקר בבית-הכנסת, לציון בר-מצווה, חתונה וכדומה.
- סיוע בהכנת ארוחות למשפחות שהאם אינה יכולה לעשות זאת זמנית (עקב לידה או מחלה).
- הכנת ארוחות לאבלים היושבים 'שבעה' (מבחינה הלכתית אסור להם להכין אוכל בעצמם).
- סיוע בטיפול בילדים שאחד מהוריהם נפל למשכב או חלילה נפטר.
- ביקור חולים (שמעבר לתועלת המעשית נחשב גם מצווה).
- תורנות הסעות בין הורי התלמידים הזקוקים להסעה לבית-הספר וממנו, או לחוגים מחוץ ליישוב
- גמ"חים. התארגנויות על בסיס התנדבות למטרת גמילות חסד, המשאילות חינם (או במחיר סמלי) ציוד רפואי, ציוד-עזר לקשישים ומוגבלים, תרופות, כיסאות לאבלים ועוד, ולעיתים גם נותנות כסף לנזקקים.
"התחושה היא שיש תמיד על מי לסמוך, וכשאתה בבעיה או במצוקה, תהיה התגייסות של כלל הקהילה לעזור לך". משפט זה, בנוסחים שונים, השמיעו רבים בציבור הדתי-לאומי עימם שוחחנו בנושא, וזאת בלי קשר לזרם אליו הם שייכים או מזוהים.
אירוח
בציבור הדתי-לאומי מקובל מאוד לארח ולהתארח בסעודות שבת אצל חברים ומכרים הגרים בקירבת מקום, ו/או המשתייכים לאותה קהילה. במהלך השבוע כולם טרודים בענייניהם, אך בשבת כל בני המשפחה מסבים בצוותא לשלוש סעודות. לפיכך, סעודות אלו מהוות הזדמנות מצוינת לאירוח חברים ומכרים, להעמקת ההכרות עם משפחות חדשות בקהילה, לבילוי נינוח בצוותא ולשיחות בענייני דיומא. בנוסף, האירוח לסעודת השבת מהווה הזדמנות למארחים (ובעיקר למארחת) להפגין את מיומנויות הבישול והאפייה שלה, את טעמה בסידור השולחן, בבחירת כלי-האוכל וכדומה.
תפילות, שיעורים ופעילות תרבותית
כפי שצוין לעיל, בית-הכנסת מהווה גם מוקד של פעילות קהילתית. תחושת השייכות והקהילתיות מתגבשת, אפוא, בעקבות תפילות משותפות באותו בית-כנסת. לעיתים, מתקיימים בבית-הכנסת שיעורי דת ויהדות, הרצאות, או פעילות תרבותית אחרת, ולעיתים הם מתקיימים במסגרות אחרות (המתנ"ס, המועדון או הספרייה המקומית). וכך, גם אם בני השכונה/היישוב אינם מתפללים באותו בית-כנסת, עצם הנוכחות בפעילויות אלה מקבעת את הקהילתיות.
מוסדות חינוך
בחלק מן השכונות/היישובים שבהם יש ריכוז גבוה של אוכלוסייה דתית-לאומית, פועלים מוסדות חינוך המהווים חלק בלתי-נפרד מהמרקם המקומי. מוסדות החינוך מאופיינים באוריינטציה דומה או זהה לזו של היישוב/השכונה, ומרבית חברי סגל ההוראה וההנהלה שלהם נמנים עם תושבי המקום, או מתגוררים בו בשכירות. באופן זה, מוסדות החינוך המקומיים מהווים מקור פרנסה עבור חלק מתושבי המקום (על מוסדות החינוך של הציונות הדתית ראו בפרק נפרד לעיל).
הגרעינים התורניים
גרעין תורני היא קבוצה של משפחות או יחידים מהציונות הדתית, שהתארגנו לעבור ולהתגורר באזור שאוכלוסייתו הדתית דלה, מתוך מטרה לחזק את זיקת המקומיים ליהדות, ליצור אינטגרציה ולהניע שינוי חברתי. ליבת הגרעין התורני הוא ה'כולל' או הישיבה הגבוהה המוקם באזור. גרעינים רבים מקימים מוסדות חינוך הן לגילאים הצעירים והן למבוגרים. הגרעינים הראשונים הוקמו בעיירות פיתוח, כמו קריית שמונה (סוף שנות ה-60'), מעלות (בשנות ה-70'), וירוחם (בשנות ה-80'). כיום הם מפוזרים בכל רחבי הארץ, מאילת בדרום ועד מעלות ושלומי בצפון. בשנים האחרונות מתפתחת מגמה של הקמת גרעינים תורניים גם בערי המרכז, כמו תל-אביב, הרצליה ורמת-גן.
מטי דומברובסקי, שחקרה את הנושא במסגרת עבודת דוקטורט באוניבסיטת בר אילן, ציינה כי קיימים כ-50 גרעינים ובהם כ-1000 משפחות. ואולם, דומברובסקי מוסיפה כי "היום כמעט כל קבוצה של משפחות דתיות-לאומיות שמתרכזת ביישוב מסוים, אם סביב ישיבת הסדר, אולפנה, או מקום עבודה גדול, קוראת לעצמה 'גרעין תורני' ופעמים רבות אף נרשמת בשם זה אצל רשם העמותות". מטרתם של הגרעינים התורניים הייתה "להתנחל בלבבות", כלשון הסיסמה שליוותה את הקמתם (ואומצה שנים מאוחר יותר על-ידי מועצת יש"ע ומפוני גוש קטיף). באופן מעשי יותר, המשימה שהוטלה עליהם הייתה 'לחזק' את האוכלוסייה הדתית המקומית מבחינה מספרית, ערכית ואידיאולוגית, באמצעות מוסדות החינוך ופעולות חינוכיות יזומות נוספות; לקרב את החילונים המקומיים למורשת היהודית ולחולל שינוי חינוכי וחברתי בעיירות פיתוח. אף כי אלו מטרותיהם המוצהרות של הגרעינים התורניים, חשוב לציין כי הם שונים זה מזה באופיים ובדרכי פעולתם. זאת ועוד, הניסיון "להתנחל בלבבות" ספג חיצי ביקורת הן מצד מנהיגי הציונות הדתית והן מצד המקומיים. עיקר הביקורת מתייחס לחוסר הלהיטות של חברי הגרעין להתחבר אל תושבי המקום. תחת זאת, הם ממשיכים לטפח מסגרות נפרדות לאנשיהם בלבד. בנוסף, נטען כי רבים מהם (במיוחד אברכי ה'כולל') ממעטים לעסוק בפעילות חברתית, שלשמה בין היתר הגיעו למקום, משום שלטענתם היא מאלצת אותם לבטל תורה. חלק מחברי הגרעינים הקימו מוסדות חינוך חצי-פרטיים, עבור ילדיהם ועבור ילדים נבחרים מתוך הקהילה הקולטת. הם משכו אליהם את התלמידים 'הטובים' יותר (מבחינה לימודית והתנהגותית), ולעיתים גם המבוססים יותר, ובכך פגעו ברמה הכללית של בתי-הספר המקומיים. בעייתיות נוספת התגלתה בכל הנוגע לפער האידיאולוגי בינם לבין האוכלוסייה המקומית. פער זה היקשה ומקשה על יצירת ערוצי הידברות וניסיונות לקיום פעילות דתית משותפת. נראה, אפוא, כי פעילותם של הגרעינים התורניים ותרומתם לקהילה אינה חד משמעית. יש מקומות בהם חברי הגרעין אכן "התנחלו בלבבות", ואילו במקומות אחרים, תרומתם שנויה במחלוקת, וקיומם עורר מחלוקות מקומיות וויכוחים עם התושבים.
סניף תנועת-הנוער
תנועת-הנוער נתפשת בציבור הדתי-לאומי בכללותו כסוכן חיברוּת (סוציאליזציה) מרכזי עבור בני הדור הצעיר, המנחיל להם נורמות, ערכים ואידיאולוגיה. בנוסף, השתתפות פעילה בתנועת-נוער מרחיקה את הצעירים ממקומות ועיסוקים אחרים, הנתפשים כבלתי-רצויים, ומאפשרת להם להתרועע עם בני-טובים כמותם. כיוון שכך, ניתן למצוא סניף של תנועת-נוער בכל יישוב/שכונה בעלי ריכוז גבוה של ציבור דתי-לאומי. בריכוזי אוכלוסייה מהזרם המרכזי או הליברלי, יהיו אלה בעיקר סניפי בני עקיבא. בירושלים, בשכונת בית הכרם ובמרכז העיר, פועלים שני קינים של הצופים הדתיים, שחניכיהם הם בנים למשפחות מהזרם הליברלי. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, פועלים בעיקר סניפי תנועת-הנוער אריאל, שהתפצלה מבני עקיבא בשנת 1979 (התנועה דוגלת בפעילות לאור דרכה של התורה, בצניעות, בקדושה ובהפרדה מלאה בין המינים, ברוח משנתו של הרב קוק) ותנועת עזרא.
שירותים מקומיים
יש יישובים ושכונות שבהם פועל מתנ"ס (לדוגמה, בית אל, הרובע היהודי בירושלים), ויש כאלה שהפעילות החברתית והתרבותית מתקיימת בין כותלי בית-הכנסת בעיקר. בקהילות/יישובים/שכונות בהם רוב הציבור נמנה עם הזרם המרכזי או הליברלי, רוב הפעילויות מעורבות, נשים וגברים יחד. בריכוזי אוכלוסייה חרד"לית, הפעילויות כמעט תמיד נפרדות. באשר למגרשי ספורט וגני משחקים, אין הבדל עקרוני בין ריכוזי האוכלוסייה השונים. ואולם, הארכיטקט דן עבודי הסביר לנו כי ברבים מן היישובים וההתנחלויות, שבהם שיעור גבוה של ילדים, ניכרת השקעה רבה במגרשי ספורט ובגני משחקים. עוד ציין, כי חלק מהיישובים קיבלו גני משחקים שיובאו בשלמותם מיישובי גוש קטיף לאחר פינויים. בחלק מן היישובים והשכונות יש בריכות שחייה. ברובן השחייה נפרדת - יום לגברים ויום לנשים. מיעוטן מאפשר שחייה מעורבת בחלק מן השעות, ובחלק אחר ישנן שעות נפרדות לנשים ולגברים.
שמירה וביטחון
השמירה בשכונות בהן קיים רוב של ציבור דתי-לאומי, בדומה לשכונות החילוניות, מופקדת בידי המשמר האזרחי, או בשמו החדש אק"מ (אגף קהילה ומשמר אזרחי). המשמר מגייס מתנדבים מכל מגזרי האוכלוסייה, לרבות הציבור הדתי-לאומי. במאחזים ובהתנחלויות יש קצין ביטחון (קב"ט) האחראי על הביטחון השוטף. בנוסף, בכניסה לכל יישוב מעבר לקו הירוק יש עמדת שמירה עם שער אלקטרוני, הפועלת עשרים-וארבע שעות ביממה. השומר החמוש בודק כל רכב וכל אדם לא-מזוהה, המבקשים להיכנס. במקומות מסוימים, בעיקר במאחזים מבודדים, יש תיגבור של חיילי צה"ל. מערך השמירה ההדוק חשוב במיוחד, בשל קירבתם של היישובים למרכזי אוכלוסייה ערבית. מעבר להיבט הביטחוני, יישובים רבים מהווים יעד מבוקש לפריצות וגניבות של תושבי כפרים ערביים שכנים. על מערך השמירה אחראי קצין הביטחון של היישוב, אשר צריך להיות בעל רקע צבאי של חי"ר, והוא עובד בשיתוף פעולה עם הצבא. בחלק מן היישובים מערך השמירה כולל גידור. בדרך כלל מדובר בגדר רשת המשולבת בתיל ודרך עפר היקפית, שלאורכה מפטרלים תושבי הישוב בתורנות. אותם ישובים הנמנים מגידור, מונחים על ידי תפיסה אידיאולוגית וביטחונית הטוענת כי הגדר תוחמת את גבולות היישוב ואין הם רוצים לתחום את גבולותיו. לשיטתם, קיומה של גדר מעביר את המסר של "עד לכאן [לגדר] אפשר להגיע" ובכך נותנים לכאורה לגיטימציה להתקרב ליישוב עד לאותה נקודה מגודרת. מאידך, העדרה של גדר אינו מגדיר את טווח הקרבה ליישוב, ובכך למעשה מונעים לגיטימציה מן התושבים הערבים להתקרב ליישוב, גם למרחק בטווח של גידור – לו היה. בנוסף, הסבירו לנו רבים מתושבי הישובים הנמנעים מגידור, קיומה של גדר משדר פחד והתבצרות, הן לתושבי המקום והן לתושבים הערבים מסביב. בחלק מן היישובים מציבים מצלמות אבטחה על גבי תרנים או גדרות. ההחלטה בדבר הצבת מצלמות הבטחה סביב הישוב היא החלטה צבאית ומדינית, הקשורה במיקומו של הישוב, בגודלו ובמידה שבה הוא מבודד מיישובים אחרים. באופן כללי, המגמה היא כיום להציב מצלמות בכמה שיותר ישובים, אך מדובר בתהליך שלא מתרחש מהיום למחר. מרבית התושבים ביישובים השונים נושאים נשק דרך קבע. רובם הגדול – נשק אזרחי – אקדח, ואלו שבתפקידי שמירה נושאים נשק צבאי – רובה. בכל הישובים יש פטרולים הן בשעות היום והן בשעות הלילה, אשר תדירותם משתנה מיישוב ליישוב. הדבר מותנה במיקום היישוב, בגודלו ובאמצעי המיגון העומדים לרשותו. למשל, ביישוב המוקף גדר ומצלמות אבטחה, הסביר לנו מ.ב, קצין בטחון של אחד היישובים בשומרון, תדירות הפטרולים תהיה נמוכה יותר לעומת ישוב ללא גדר ומצלמות. הצבא מפיץ הוראות פתיחה באש לכל הישובים, והן משתנות מישוב לישוב בהתאם למיקומו ולמידת הסכנה הפוטנציאלית שלו. באופן כללי, מדובר ב"הנחיות מחמירות ביותר" כפי שציין באוזנינו מ.ב. בנוסף, גם מפיצים גם הוראות ביטחוניות לתושבים, כיצד להתנהל במקרה של חדירת מחבלים ליישוב. במסגרת ההנחיות, נמסר לתושבים כי במקרה של חדירה הם מקבלים הודעה להישאר בבתים, ועליהם לנעול דלתות וחלונות, ולהיות קשובים להנחיות בהמשך. התושבים מתבקשים להכין בביתם "מקום בטוח" יחסית, שאינו בסמוך לדלת, ובקרוואנים – שגם אינו סמוך לקיר, הואיל והקירות חדירות ירי. ב"מקום הבטוח" צריכים להיות מוכנים זה מכבר שתיה ומיני מתיקה להרגעת הילדים.
תחבורה, רכבים וחניות
רכב פרטי הוא הכרח לכל אנשי היישובים, ההתנחלויות והמאחזים, בשל הנגישות המוגבלת של שירותי התחבורה הציבורית, בהשוואה ליישובים הגדולים והוותיקים יותר. לכן, מרבית המשפחות ביישובים הן בעלות רכב פרטי. ביישובים הוותיקים והמבוססים, יש שטחי חניה מוסדרים לכל התושבים. בבתים פרטיים יש חניה צמודה בחזית, לעיתים מקורה. במאחזים אין שטחי חניה מוסדרים, וכל אחד מחנה את הרכב על השביל ליד ביתו. בשכונות החדשות בערים יש חניה מסודרת צמודה לבית, או לפחות בקרבתו. ואולם, בחלק מן השכונות הוותיקות (גם היוקרתיות) שוררת מצוקת חניה, והדיירים מחנים בכל מקום פנוי מזדמן, לעיתים מרחק מספר דקות הליכה מהבית. כאמור, מרבית המשפחות המתגוררות ביישובים מעבר לקו הירוק, מחזיקות בבעלותן רכב פרטי. עם זאת, יש לא מעט תושבים שאינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב, צעירים שעדיין לא הוציאו רישיון נהיגה ומשפחות שבבעלותן רק רכב אחד, ובשעות היום, כשאבי המשפחה נוסע ברכב לעבודתו, נותרים שאר בני הבית ללא אמצעי תחבורה. למענם פותח "מפעל הטרמפים". כמעט כל רכב יוצא, עוצר בתחנה הסמוכה לשער היישוב ואוסף טרמפיסטים. כמו כן, ביישובים קטנים, כל אחד יודע פחות או יותר מי עובד והיכן, והם מתאמים מראש את ההסעה. אחת המרואיינות, שירה מהיישוב עמונה, סיפרה לנו שהיא מצוידת ברשימה טלפונית של מקומיים העובדים באזור גוש דן. כשהיא מגיעה לסידורים בתל-אביב, היא נוהגת להתקשר אליהם ולתאם הסעה חזרה הביתה. במקביל, בני המקום יודעים שהיא נוסעת כל יומיים לירושלים, והמעוניינים בטרמפ מתקשרים ומתאמים איתה מראש.
מסחר
מרכז מסחרי
השכונות המעורבות (אוכלוסייה דתית וחילונית) בהן מתגוררים דתיים מהזרם המרכזי או הליברלי, כוללות מרכז מסחרי המשרת את כלל התושבים. רוב רובן של החנויות במרכז זה סגורות בשבת. בחלק מן היישובים וההתנחלויות, יש מרכז מסחרי, ובחלק רק מספר חנויות לצרכים בסיסיים (צרכניה, חנות פירות וירקות, פיצריה, חנות מתנות, וכדומה), זאת בהתאם לגודל היישוב ולוותק שלו. כל החנויות ביישובים הללו סגורות בשבת. בנוסף, ישנם מרכזים מסחריים הממוקמים על אם הדרך המובילה למספר יישובים סמוכים, והם משרתים את כל היישובים באזור, דוגמת המרכז המסחרי שער בנימין, המשרת את יישובי המועצה המקומית מטה בנימין (בית אל, שילה, עמונה, עופרה, מיגרון, פסגות ועוד); או המרכז המסחרי של גוש עציון, המשרת את יישובי הגוש (אלון שבות, מגדל עוז, כפר עציון, ראש צורים, בת עין, אלעזר, ועוד). מרכז מסחרי טיפוסי כולל סופרמרקט (לדוגמה, שיווק השקמה של רמי לוי), חנויות בגדים, חנות למוצרי חשמל, חנות לכלי בית, חנות מתנות, בית מאפה ובית-קפה. בשכונות וביישובים שמרבית אוכלוסייתם חרד"לית, חנויות המזון המקומיות אינן מסתפקות בהכשר של הרבנות הראשית, אלא מקפידות על הכשרים "מהודרים" (כהגדרתן) שיענו על דרישות המקומיים. סוגי ההכשר הם פועל יוצא של הנחיות הרבנים, המהווים עבורם סמכות דתית ורוחנית עליונה.
מסחר ביתי/"מסחר לילה"
מדובר במסחר המתנהל בבית פרטי, פעילות נפוצה במיוחד ביישובים ובהתנחלויות וכן בשכונות שרוב תושביהן נמנים עם הזרם החרד"לי. זאת, בדומה לפעילות הרווחת בחברה החרדית. המסחר הביתי מתקיים בעיקר בשעות הערב המאוחרות, ומכאן כינויו "מסחר הלילה", כלשונה של הדס חנני, אשר חקרה את הנושא בחברה החרדית. מרבית היוזמות של המסחר הביתי, כמו גם מרבית צרכניו, הן נשים. מרבית נשות הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד מהזרם החרד"לי, הן אמהות לחמישה ילדים בממוצע, והמסחר הביתי מאפשר להן לצאת לקניות בשעות הערב לאחר שהשכיבו את הילדים לישון, והבעלים שבו הביתה מעמל יומם. יתרון נוסף היא העלות הנמוכה יחסית של המוצרים ב'חנויות' אלו, בזכות 'הוצאות התיפעול' הנמוכות שלהן (אין שכר דירה, מיסים, שכר עבודה, וכיוצא באלה). אגב, על פי בדיקה אקראית (אך לא מייצגת) שעשינו בקרב מספר מרואיינות הסתבר שבמסחר הביתי שהן קונות – בד"כ מוכרים עם מע"מ ומקבלים קבלות. החנויות הביתיות מציעות למכירה פריטי לבוש, אביזרים (בעיקר תכשיטים וכיסויי-ראש), עבודות יד, קישוטים לבית, כלי בית, וכיוצא באלה. החנויות מפרסמות עצמן בדרך כלל על לוחות מודעות בשכונה/ביישוב, שילוט בכניסה לבניינים, פירסום מודעות בעלון המקומי של היישוב (במידה שיש כזה), בדואר אלקטרוני וכמובן, מפה לאוזן.
לוחות מודעות
בדיון על לוחות מודעות, יש להתייחס למספר סוגים של לוחות מודעות.
לוח קיר בשכונות מעורבות
מדובר בלוח מודעות קיר הנמצא בשכונות מעורבות, בהן שיעור גבוה של דתיים-לאומיים, אך גם שיעור בלתי-מבוטל של אוכלוסייה חילונית. לוח שכזה יכלול מודעות סטנדרטיות (מודעות אבל, מודעות על מופעים והצגות), ובנוסף, מודעות על הרצאות ושיעורים במרכזים שונים בעיר ובבתי-כנסת באזור, בנושאים הקשורים ליהדות, פרשת השבוע, חגים ומועדים קרבים. לקראת חגים ואירועים מסוימים תופענה מודעות רלוונטיות, כגון: מקומות בהם ניתן להגעיל כלים לקראת פסח, מקומות בהם מתקיים שוק ארבעת המינים לסוכות, קונצרט חזנות, וכיוצא באלה.
לוח קיר בשכונות דתיות-לאומיות/ חרד"ליות
המודעות בלוחות בשכונות אלו אינן שונות מהותית מהמודעות בשכונה מעורבת, בהבדל עיקרי אחד - לא ייראו שם מודעות על מופעים והצגות בעלות תכנים "חילוניים". לחלופין, יהיו שם מודעות על מופעים בעלי אופי דתי וצנוע, קרי, מופעים שיש בהם הפרדה בין המינים, מופעים בנושאים הקשורים ליהדות, שירים בעלי אופי דתי (שירים חסידיים, ניגוני קרליבך וכדומה), ובעיקר ללא ניבול-פה.
לוח מודעות בבתי-כנסת
מקום מרכזי נוסף להצבת לוח מודעות הוא בית-הכנסת, אליו מגיעים רבים מחברי הקהילה לפחות אחת לשבוע. ניתן למצוא לוחות מודעות בחזית בית-הכנסת ו/או גם בתוכו, הן בערים והן ביישובים השונים. אופי המודעות ותוכנן עשוי לספק מידע רב, שממנו ניתן לבנות פרופיל של הקהילה. באופן כללי, ההודעות השכיחות מתייחסות למועדי התפילה בימי חול, בשבתות וחגים, כמו גם הודעות על השיעורים המתקיימים במסגרת בית-הכנסת במהלך השבוע. בבתי-כנסת המשמשים גם כמוקד לפעילות קהילתית, ניתן למצוא מודעות על שיעורים הניתנים על-ידי או ביוזמת חברי הקהילה, גם מחוץ לבית-הכנסת; על פעילויות חברתיות שוטפות בקהילה ואירועים חגיגיים שונים ('קידוש' שיתקיים בבית-הכנסת לרגל חתונה או בר/בת-מצווה של אחד המתפללים); טקס יום העצמאות שיתקיים בבית-הכנסת; ערב שירה. בנוסף, לוח המודעות מספק מידע עדכני על אירועים שונים בחיי המתפללים הקבועים ומשפחתם, כגון הולדת ילד/נכד, נישואים, בר/בת-מצווה, ולהבדיל, מודעות אבל על פטירת חבר בקהילה או בן משפחתו. בדרך כלל, מציינים במודעת האבל את מיקום הבית בו יושבים 'שבעה' ואת זמני התפילה. במקרים מסוימים, נוספת למודעה קריאה להתנדבות לתורנות הכנת ארוחות לאבלים (על-פי ההלכה, על האבל נאסר להכין לעצמו אוכל במשך ימי 'השבעה'). לוחות המודעות בבתי-כנסת ביישובים קטנים (ולעיתים רחוקות, גם ביישובים גדולים) מכילים גם מודעות בעלות אופי אישי יותר, כמו הזמנת כל התושבים לשמחה של אחד מבני המקום (ברית, בר-מצווה, חתונה); ברכות לתושבים חדשים שנקלטו ביישוב; קטעי עיתונות טריים המתייחסים ליישוב; מידע על מכירות בבתי התושבים (ראו לעיל, "מסחר ביתי/מסחר לילה"); מידע על הסעות מן היישוב ואליו; וכמובן מודעות השבת אבידה (פריט כלשהו שנמצא, והמוצא הישר מזמין את בעליו לקבלו) וכן מודעות של מי שאיבד פריט ומוסר את תיאורו.