המשפחה הדתית-לאומית - מסורות ומנהגים

כתבו: עוז אלמוג, סימה זלצברג, 2008

בר מצווה

בר-מצווה הינו טקס דתי במקור, לציון מלאות שלוש-עשרה שנים לילד היהודי. טקס זה מציין את המעבר שלו מילדות לבגרות, הן מבחינת ההתפתחות הגופנית והן מבחינת קבלת האחריות ההלכתית למעשיו. חז"ל רואים בבן השלוש-עשרה כשיר לקיים את כלל מצוות היהדות, ומכאן מגדירים אותו כ"איש" או "בר-מצווה" (כלומר, בן מצוות). גיל המצוות מחייב שלוש-עשרה שנים מלאות. הנער חייב להיות, כדברי חז"ל, "בן שלוש-עשרה ויום אחד". יש להקפיד על הוראה זו עד כדי כך, שאם נולד הבן בחודש אדר של שנה רגילה, ונכנס לגיל בר-מצווה כאשר השנה מעוברת (והיא מונה שלושה-עשר חודשים), אין הוא הופך בר-מצווה אלא רק מאדר ב' ואילך. בימים עברו, הדעה הרווחת הייתה, שהבגרות הגופנית-מינית היא אמת המידה היחידה להבחנה בין קטן לגדול. הופעתם של סימני בגרות, כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית-השחי או הערווה, הופעת הדימום הווסתי ("מחזור") אצל ילדות ותופעות גופניות אחרות, הן שהעניקו לנער או נערה סטאטוס של 'גדול'. אלא שההלכה לא הסתפקה במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפה עוד תנאי לפני חיובם של ילדים במצוות מסוימות בעלות משמעות משפטית-הלכתית, וזוהי הבגרות השכלית. למצוות אלה נקבע גיל מסוים, הנע בין גיל אחת-עשרה לשלוש-עשרה. חכמי המִשנה קבעו, כי בטווח גילים זה מתרחשת ההתבגרות השכלית, ומכאן גם המעבר מקטן לגדול. כך נקבע לגבי היכולת לנדור נדרים, לקדש אישה או ליטול התחייבויות כספיות. כל היכולות הללו דורשות מן הנער להבין מהי המשמעות של נדר או הבטחה, ולהיות מסוגל לעמוד בדברתו. מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והבגרות השכלית. מצב זה גרם להכבדה על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב כל המצוות האמורות בתורה. כך נקבע גיל שלוש-עשרה לבנים כגיל המעבר מקטן לגדול, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולקחת אחריות, אי-אפשר גם להיענש).

ציון הגעתם למצוות של נערים ונערות, הינה תופעה חדשה יחסית בדברי ימי ישראל. בתנ"ך לא מתואר טקס התבגרות כלשהו, ובן השלוש-עשרה היחיד המוזכר במפורש הינו ישמעאל בן אברהם, אשר נימול בגיל זה. "וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהימולו את בשר עורלתו" (בראשית י"ז, כ"ה). האיזכורים הראשונים לטקס בר-המצווה הם מתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). המִשנה קובעת: "בן חמש למקרא, בן עשר למִשנה, בן שלוש-עשרה למצוות" (מסכת אבות, פרק א'). למעשה, אין בתורה שבכתב יסוד מוצק כלשהו לקביעה זו, והיא נשענת על אסמכתות ורמזים מן המקרא. על שמעון ולוי, בני יעקב, שפשטו על בני העיר שכם והיכו בהם בשל הפגיעה באחותם דינה, נאמר: "וַיִקְחוּ...שִמְעון וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִיש חַרְבּוֹ". לוי היה באותה עת בן שלוש-עשרה שנים, והוא בעל הגיל הצעיר ביותר הזוכה לתואר "איש". הואיל וכל מערכת המצוות והמשפטים שבתורה דנה ב"איש" או ב"אישה", הסיקו מכך חכמינו כי רק בגיל שלוש-עשרה נקרא אדם בתואר זה, ואו-אז הוא מחויב במצוות. במדרש בראשית רבה מצטטים את הפסוק: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"א ח'). הפרשנות המקובלת היא כי מדובר במסיבת גמילה מהנקה. ואולם, המדרש גורס כי זוהי מסיבת גמילה מן הילדוּת המתרחשת בגיל שלוש-עשרה (מדרש בראשית רבה לפרשת וירא). מקורות מדרשיים אחרים מציינים כי דרכיהם של האחים התאומים יעקב ועשיו, בניו של יצחק אבינו, נפרדו בגיל שלוש-עשרה, משנתגלה אופיים הבוגר. רמז נוסף מצאו חז"ל בפסוק בספר ישעיהו: "עַם זוּ יָצַרְתִי לִי, תְּהִלָתִי יְסַפֵּרוּ". המילה "זו" - בגימטריה 13. כלומר, רק לאחר שהעם מגיע לגיל זה, חייב הוא לספר בתהילת הבורא. האיזכורים הראשונים לטקס התבגרות יהודי מופיעים בתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). האמורא הבבלי רב יוסף, שנתבשר בגיל שלוש-עשרה כי הוא חייב במצוות, סבר שיש לציין זאת בעריכת מסיבה, אותה הגדיר "יום טוב לחכמים" (מסכת בבא קמא, פ"ז א'). ואילו במסכת סופרים מתואר מנהג ירושלמי עתיק, על-פיו נהגו ביום הכיפורים להביא אל זקני העיר בנים ובנות שגיל המצוות שלהם, על-מנת לקבל את ברכתם: "כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים, פרק י"ח הלכה ז').

בעת העתיקה הוכנסו ילדים וילדות יהודים לעול המצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הגופנית וההכרתית לקיימן. אפילו הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים, ובתנאי שהם מסוגלים לשמור עליהם כראוי. ניתן למצוא בספרות העת העתיקה (מהופעת הכתב ועד המאה החמישית לספירה) מקורות רעיוניים והלכתיים כאחת, המאזכרים את הגילים שתיים-עשרה ושלוש-עשרה. עם זאת, בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית. המנהג לציין את גיל שלוש-עשרה בעלייה לתורה בבית-הכנסת, נקבע ככל הנראה במאה השמינית בבבל (תקופת הגאונים). במאה ה-11 באשכנז (אזור גיאוגרפי במרכז אירופה, שכלל את יהודי גרמניה, צרפת והמדינות הסמוכות, עד אנגליה במערב) נלוותה לטקס לראשונה ברכתו של אבי חתן הבר-מצווה, "ברוך שפטרני מעונשו של זה". במאה ה-13, בעיר וורמייזא שבגרמניה, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה לציון הגיעו של בן לגיל מצוות. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה בשבת אחר הצהריים. בסוף ימי הביניים התפשט מנהג הסעודה והתמסד, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. מהמאה ה-16 בפולין השתמר בכתבי ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), תיאור אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה: "עושים שמחה ונותנים שבח והודיה לה' שזכה הנער להיות בר מצווה...ומחנכים את הנער לדרוש על הסעודה". במרוצת הדורות אימצו לעצמן קהילות רבות דרכים ומנהגים משלהן, לחגוג את בר-המצווה:

- בקהילות הספרדים נהגו להרגיל את הנער בקיום מצוות הנחת תפילין, כבר בגיל שתיים-עשרה.

- בקהילות האשכנזים מתחילים בהנחת תפילין כחודש לפני בר-המצווה.

- יהודי צפון-אפריקה נהגו לספר את שיער הנער, ביום חמישי שלפני העלייה לתורה. נהגו ללוות את הנער לבית-הכנסת בשירה וריקודים ולהמטיר עליו אגוזים וסוכריות. בבוקר העלייה לתורה יצקה האם מים על ידיו של הבן, והוא מצידו ביקש שתמחל לו אם פגע בה בשנות ילדותו.

- יהודי תימן נהגו להשקות את הנער בעראק (משקה אלכוהולי חריף) במהלך החגיגות, כביטוי להצטרפותו לחברה הבוגרת.

בציבור הדתי-לאומי, כמו גם בציבור המסורתי והחילוני, בר-מצווה הוא טקס התבגרות שנערך לנער בהגיעו לגיל שלוש-עשרה ויום אחד. הטקס נחלק לשניים: הנחת התפילין הראשונה, המתקיימת באמצע השבוע (בשבת, לפי ההלכה, אין מניחים תפילין) והעלייה לתורה בתפילת שחרית של שבת בבוקר.

מצוות הנחת תפילין היא מהתורה. בספר דברים נאמר: "וּקְשַרְתָּם לְאות עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ". מצווה זו חוזרת עוד שלוש פעמים במקרא. התפילין ליד ולראש מורכבות מארבע פרשיות בתורה, שבהן מופיעים הפסוקים האמורים. הפרשיות כתובות על גבי קלף בכתב של סופר סת"ם, ונתונות בתוך נרתיקים מרובעים ("בתים"), העשויים עור של בהמה טהורה וצבועים שחור. לכל 'בית' מחוברת רצועת עור. התפילין הונחו על-ידי יהודים גם בזמן העתיק. למעשה, בתקופת בית-המקדש השני נהגו גדולי החכמים להלך עם תפילין במשך היום כולו, ולא רק בתפילת שחרית. בחפירות ארכיאולוגיות בקומראן ובמצדה נמצאו תפילין עתיקות מן המאה הראשונה לספירה. במערות מסתור במדבר יהודה נחשפו תפילין מימי מרד בר-כוכבא במאה השנייה לספירה, הזהות כמעט לחלוטין לתשמיש הקדושה המוכר לנו היום.

בתקופת הגאונים (מאות שישית-עשירית לספירה) פרצה מחלוקת בין גדולי הדור האשכנזים, לגבי סדר הכתיבה הנכון של פרשיות התורה שבתפילין. בעקבותיה, הונהגו שני סוגי תפילין - תפילין נוסח רש"י (ר' שלמה יצחקי, המאה ה-11, מבכירי פרשני התורה והתלמוד) ותפילין נוסח רבנו תם (נכדו של רש"י). רוב התפילין הנמצאות בשימוש היום הן בנוסח רש"י. איך מניחים? מוציאים את התפילין של יד מן הנרתיק ומניחים את 'בית התפילין' על השריר שבחלק העליון של זרוע שמאל (ושמאליים על זרוע ימין), שתי אצבעות מעל המרפק. מטים את היד לכיוון הלב ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִילִּין". לאחר הברכה כורכים את רצועת התפילין על האמה שבע פעמים בשבעה סיבובים. אם יש שעון על היד, יש להסירו. כעת מוציאים 'תפילין של ראש' מן הנרתיק, מניחים על השערות שמעל למצח, בין העיניים ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו עַל מִצְוַת תְּפִילִּין". חוזרים לתפילין של יד וכורכים את קצה הרצועה על האמה (האצבע האמצעית) של יד שמאל, שלוש פעמים. במהלך הכריכה אומרים את הפסוק המעיד על הקשר החזק שבין עם ישראל לאלוהיו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אֲדונָי" (הושע ב' כ"א כ"ב). במסגרת תהליכי החיברות של הילד במשפחה הדתית, הוא לומד לקיים מצוות מגיל צעיר, על אף שאינו מחויב בהן עד הגיעו לגיל שלוש-עשרה. ואולם, להניח תפילין אין הוא רשאי לפני הגיעו למצוות, ועל כן, קיומה מהווה עבורו טקס מעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים. בציבור הדתי-לאומי, בהתאם למסורת היהודית, מקיימים את טקס הנחת התפילין ביום חול, לעיתים ביום-הולדתו השלוש-עשרה של הנער, ולעיתים ביום שני או ביום חמישי שלאחריו (ימים שבהם קוראים בתורה). בעדות מסוימות (בעיקר עדות המזרח) נהוג, שהנער מניח תפילין לראשונה כחודש או חודשיים לפני הגיעו למצוות. אלה וגם אלה מייחסים חשיבות רבה להנחת התפילין הראשונה של הנער בהגיעו למצוות. יש העורכים את טקס הנחת התפילין בבית-הכנסת, ויש העושים זאת בכותל המערבי ,שכן אבני הכותל מגלמות את זכר בית-המקדש שחרב, אלפיים שנות גלות וכיסופים לציון ושמחת שיבת עם ישראל לארצו גם יחד. לפיכך, משפחות רבות בוחרות לערוך את הטקס דווקא בכותל, ולהתחבר בדרך זו להיסטוריה היהודית ולשרשרת הדורות. בכותל מתנהלות תפילות בכל יום ובמשך כל שעות היום כמעט, ולכן ניתן לקבוע מועד להנחת התפילין בכל אחת משעות האור. מי שמבקש לשלב את הנחת תפילין בתפילת שחרית, יוכל להצטרף לאחד המניינים הרבים המתקיימים בכותל מהנץ החמה ועד כארבע שעות לאחר מכן. בימי שני או חמישי שבהם קוראים בתורה, ניתן לשלב באירוע גם עלייה לתורה (בתנאי שלנער כבר מלאו שלוש-עשרה). חשוב לזכור כי בכותל ישנה הפרדה בין גברים לנשים. נשים תוכלנה לקחת חלק בתפילה, רק ברחבה שמימין לעזרת הגברים. יש טקסים צנועים בהרכב מצומצם של המשפחה הגרעינית. מנציחים את האירוע במצלמה ולאחר מכן חוגגים בארוחה אינטימית במסעדה. יש העורכים טקס רב-משתתפים (בני משפחה, קרובים וחברים לכיתה), ולאחריו ארוחת בוקר חגיגית ולעיתים אף סיור מאורגן בסביבה (מנהרת הכותל, לדוגמה). אופי האירוע והיקפו נגזרים ממספר גורמים, ובהם רצונותיו של הילד, הנוהג המקובל בקרב חבריו לכיתה, היכולות הכספיות של ההורים וכדומה. בציבור החרד"לי (חרדי-לאומי) מקובל לקיים טקס צנוע ומצומצם ו"להוציא כמות שפחות כסף כשמגיעים לאירוע בני משפחה ממקום מרוחק, נהוג לחגוג איתם בארוחת בוקר אחרי הטקס, אבל הכל מאוד צנוע ולא מנקר עיניים".

בתי-הספר לבנים במגזר הדתי-לאומי מתעלמים מתלמידיהם, העומדים לחגוג את בר-המצווה שלהם. בראש ובראשונה, מלמדים אותם הכל אודות התפילין - מקור המצווה, ממה הן עשויות, כיצד להניח אותן, ואף מארגנים להם ביקור אצל סופר סת"ם הכותב את התפילין. יש בתי-ספר בהם מתרגלים עם התלמידים הנחת תפילין במשך כחודשיים. בנוסף, מצרפים חלק מתלמידי כיתות ח' לתפילה עם תלמידי כיתות ו'-ז', כשהבוגרים מדריכים אותם כיצד להניח תפילין. חלק ממוסדות החינוך מטילים על בני-המצווה שבדרך, להכין עבודת שורשים. זאת, במטרה להעמיק את הקשר של הנער עם מורשתו הדתית והרוחנית. תכנים נוספים המועברים לנערי המצווה: משמעות הכניסה לעול מצוות וכן סוגיות שונות שאינן בעלות זיקה דתית ישירה, כמו בגרות אישית ואחריות. בתי-ספר מסוימים שולחים את התלמידים לשני ימי סמינריון, במדרשה ללימודי יהדות וארץ-ישראל. במהלכם, הם משתתפים בסדנאות ומקשיבים להרצאות במגוון נושאים, ובהם קיום מצוות ואמונה, ארץ-ישראל ועם ישראל, התמודדות עם קשיים, אחריות הדדית וכיוצא באלה. בדומה, בחלק ממוסדות החינוך הדתי מארגנים "שבת בר-מצווה", שבמסגרתה יוצאים התלמידים למדרשה או בית הארחה, מקיימים סעודות שבת משותפות, מקשיבים להרצאות על יהדות ועם ישראל, ולרוב, לא יוצאים משם בידיים ריקות: הנהלת המוסד מעניקה להם שי סמלי, כגון ספר עיון ביהדות.

חלקו השני של טקס בר-המצווה הדתי-מסורתי מתקיים בשבת בבוקר, בבית-הכנסת. העלייה לתורה ואמירת ברכות התורה אל מול ספר התורה וקהל המתפללים, הן בעצם 'כרטיס הכניסה' של הנער לעולם המבוגרים. גבאי בית-הכנסת קורא לחתן הבר-מצווה להתכבד ולעלות לדוכן, שם מונח ספר התורה. הנער העטוף בטלית עולה וניצב ליד הבעל-קורא (לרוב, בעל קול ערב הבקי בטעמי המקרא). זה מצביע בעזרת שרביט כסף קטן דמוי אצבע על הפסוק בפרשת השבוע שבו עצר, הנער ייגע בו בעדינות בעזרת ציצית טליתו, ינשק ויברך: "בָּרְכוּ אֶת אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ". קהל המתפללים יענה לו: "בָּרוּךְ אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד". הנער יחזור על הפסוק ויסיים ב"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה". הקורא ממשיך לקרוא את הפרשה עד סופה, סוגר את שני חלקי ספר התורה בגלילה, מכסה אותו והנער מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה". רובם הגדול של בני-המצווה בציבור הדתי-לאומי, קוראים בעצמם את פרשת השבוע כולה וכן את ההפטרה (פרק קצר יחסית מספרי הנביאים הנקרא אף הוא בטעמי המקרא). בתום קריאת ההפטרה, אבי הנער, הניצב לצידו על הדוכן, אומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (או בנוסח מורחב: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֵׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּזֶה"), ובכך מעביר אליו את האחריות למעשיו. הברכה, שנזכרה לראשונה במקורות מן המאה החמישית לספירה, קשורה בתפישה המסורתית כי עד לגיל מצוות נזקפים חטאי הילדים לחובת אביהם. מרגע שנכנס הילד בעול מצוות, הוא מתחייב גם בשכר ועונש עליהן. לפיכך, האב מברך ושמח על שנפטר מעונש על מעשי ילדיו. בדומה, יש המפרשים את האמירה כאנחת רווחה של האב, על שנחלץ מ'עונש' אפשרי על שלא חינך את ילדיו כראוי. תפישה חינוכית שונה של הברכה רואה בה ביטוי כללי למעבר ולשינוי הסטאטוס בחיי הילדים, ולהבשלת מערכת היחסים בינם לבין הוריהם. הפטור שבברכה אינו על העונש להורים, אלא פטור ממערכת יחסים עונשית שבין קטן וגדול המבוססת על ציות, שכר ועונש, והמרתה במערכת יחסים בוגרת המושתתת על שותפות, התחשבות, אחריות והתייעצות. הגבאי חותם את החלק הדתי של הטקס בברכה: "מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת.... בּן ..... שֶׁמָּלְאוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהִגִּיעַ לְמִצְווֹת, וְעָלָה לַתּוֹרָה, לָתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבָה שֶׁגָּמַל אִתּוֹ. יִשְׁמְרֵהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִיחַיֵּהוּ, וִיכוֹנֵן אֶת לִבּוֹ לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם אֲדונָי וְלָלֶכֵת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים וְנאמַר אָמֵן". בקהילות רבות, נהוג להמטיר על חתן הבר-מצווה סוכריות ומיני מתיקה, בעיקר מ"עזרת הנשים" (מקום נפרד לנשים בצידי אולם התפילה או ביציע שמעליו). מנהג זה שאוב ממנהג דומה המתייחס לחתן העולה לתורה לפני נישואיו, ויש בו משאלה שחייו וחיי רעייתו יהיו משופעים ומתוקים. יש המלווים את מלאכת 'הרגימה' בפיזמון "טי לי לי לי לי..." המושר במנגינה מסורתית מסוימת.

כאמור, מרבית הנערים בציבור הדתי-לאומי קוראים בעצמם את פרשת השבוע ואת פרק ההפטרה. מדובר באתגר לא קל. שכן, הקריאה בתורה דורשת לימוד ותירגול רב. כידוע, פרשיות התורה נכתבות באותיות סת"ם, ללא ניקוד, ללא פיסוק, ללא דגשים וללא הפסקות בין הפסוקים. יתר על כן, הקריאה נעשית במנגינה מיוחדת, המשתנה מעדה לעדה, ועל-פי תגים ייחודיים הנקראים טעמי המקרא. כיוון שכך, נער שמנוי וגמור עימו להתמודד עם המשימה, יפתח בהכנות חודשים רבים, ולעיתים אף שנה, לפני המועד. הוא יעשה זאת בעזרת חונך מבוגר ומנוסה בכגון זה, מקרב משפחתו הקרובה או המורחבת. במידה שאין כזה, ישכרו עבורו הוריו מורה פרטי המתמחה בהכנת נערים לקריאת התורה (עלותו שיעור פרטי בן כשעה היא 200-50 שקלים). מספר השיעורים תלוי בכישרון המוסיקלי של הנער וכן באורך הקטע שבחר לקרוא (פרשת השבוע כולה, חלק מן הפרשה, מפטיר או הפטרה, גם הפרשה וגם ההפטרה). לרוב, תדירות השיעורים היא אחת לשבוע, בכפוף לזמן שנשאר עד הטקס וליכולות הכספיות של המשפחה. בזרם החרד"לי, הדרדקים ב"תלמודי תורה" לומדים את טעמי מקרא במסגרת בית-הספר, כבר בגיל צעיר. עליזה בן-דוד, שבניה לומדים בתלמודי תורה, סיפרה לנו כי "כבר בכיתה ב' הבן שלי ידע לקרוא בתורה עם טעמים. לקראת הבר-מצווה מוצאים מישהו שיעבור עם הילד על הפרשה לצורך ריענון וליטוש. לפעמים, גם האבא יכול לעשות זאת, אבל אין צורך ללמוד הכל מהתחלה". בעידן המחשב אפשר להיעזר בלומדה ללימוד קריאה בתורה. יש גם קלטת או דיסק המכילים הקלטה של פרשה יחידה, או כל הפרשות וההפטרות. לימוד הקריאה מחייב התמדה, השקעת זמן וריכוז. הורים שעימם שוחחנו, הודו כי הנערים מתייחסים לתהליך הלימוד ברגשות מעורבים. מחד, יש התלהבות, במיוחד כאשר הנער מרגיש שתפס את הפרינציפ והקריאה זורמת. מאידך, יש נערים שרואים בכך מטרד, משימה שהם חייבים לבצע ללא חשק ומתוך אילוץ. רוב רובם של ההורים במגזר אינם חוסכים בהכנת ילדם לקריאה בתורה. מבחינתם, הופעה מוצלחת של הצאצא (היינו, קריאה רציפה בטעמים הנכונים) מהווה מקור לגאווה. בתום התפילה, נהוג לערוך באולם בית-הכנסת (או בחצר, אם יש כזו) "קידוש". "קידוש" הוא כינוי לסעודה חגיגית הנערכת בשבת אחרי התפילה, בדרך כלל בבית-הכנסת. לפי ההלכה אין לאכול בשבת בבוקר לפני הקידוש ועל כן, הסעודה הראשונה המתקיימת ביום שבת נפתחת ב'קידוש', ומכאן מקור הכינוי (שבמסורת היהודית נקרא "קידושא רבא"). במרבית הקהילות מקובל לערוך קידוש בבית-הכנסת, בבית המשפחה או לעיתים באולם סמוך, לרגל אירוע משפחתי, והדבר אמור גם לגבי בר-מצווה. המוזמנים לקידוש הם קהל המתפללים ובנוסף, חברים ובני-משפחה, שאינם נמנים עם המניין הקבוע בבית-הכנסת (גברים ונשים כאחד). במחנה הדתי-לאומי קיים מגוון רחב של 'קידושים' לרגל בר-מצווה. יש משפחות העורכות קידוש צנוע, שבתפריטו שתייה חריפה, דג מלוח, מציות ועוגות. יש העורכות קידוש ברמה של ארוחה חגיגית, לעיתים חלבית ולעיתים בשרית. הקידושים הם כמעט תמיד בהגשה עצמית. אופי הקידוש ותכולתו מותנים במידה רבה בנורמות המקובלות בקהילה, במצבה הכלכלי של המשפחה ובאירועים מתוכננים נוספים לחתן הבר-מצווה. בחלק מקהילות הזרם הליברלי, עורכים קידושים בסטנדרט גבוה במיוחד, עם תפריט שמזכיר אולם אירועים. מנגד, בזרם החרד"לי, ההסתפקות במועט מושלת בכיפה - עוגות, שתייה ופיצוחים ותו לא. יש חרד"לים הממירים את הקידוש ב'עונג שבת'. מדובר במתכונת זהה פחות או יותר לקידוש בשבת, אך במקום להמתין עד שבת בבוקר לאחר התפילה, מקדימים ומקיימים אותו לאחר סעודת ליל שבת (הסעודה ביום שישי בלילה נקראת סעודת ליל שבת ולא ליל שישי, על אף שמתקיימת ביום שישי).

מקובל להזמין לטקס העלייה לתורה בני-משפחה וחברים קרובים, הן של הנער והן של הוריו. בהנחה שלא כולם מתגוררים במרחק הליכה מבית-הכנסת, ולנוכח האיסור לנסוע בשבת, התפתח עם השנים הנוהג להזמין את המקורבים לאירוח למשך כל השבת. חשוב לציין כי אין מדובר באירוח של מה-בכך, אלא ב'הפקה' של ממש הכוללת מקומות לינה עבור האורחים, שלוש סעודות, הענקת מזכרות (ראו פירוט בהמשך), ועוד. בריכוזי חרד"לים ובהתנחלויות מקובל להלין את האורחים בבתים של שכנים שנסעו 'לעשות שבת' מחוץ ליישוב, או בחדרים של ישיבות/אולפנות ביישוב. את הסעודות אוכלים בחברותא באולם מתאים (בבית-הספר, בית-הכנסת, הישיבה) או בבית משפחת חתן בר-המצווה, אם זה רחב-ידיים דיו להכיל את כל האושפיזים. בשנים האחרונות התפתח, בעיקר בקרב המשפחות המבוססות יותר במגזר, מנהג לארגן שבת משותפת במלון או בבית-הארחה, ובמסגרת זו לקיים את התפילה החגיגית בשבת בבוקר, שלוש הסעודות וכדומה. בעלי האמצעים בזרם המרכזי או הליברלי אף מרשים לעצמם אירוח מלא במלון ארבעה או חמישה כוכבים למשך כל השבת. במקרים כאלה, המוזמנים יביאו מתנה בשווי גבוה מהרגיל.

את כניסתו של הנער לגיל המצוות נהוג לחגוג בסעודה חגיגית, הנקראת "סעודת מצווה". יש המקיימים אותה בחוג המשפחה המצומצמת, ויש המזמינים אליה את בני המשפחה המורחבת, מכרים וחברים של חתן בר המצווה. הכל על-פי היכולות הכספיות, הדפוסים המקובלים בקהילה ומעל הכל, רצונותיו של חתן בר-המצווה. יש המקיימים את הסעודה במסגרת "שבת בר-מצווה" או לאחר טקס הנחת התפילין (כארוחת בוקר חגיגית), ויש החוגגים אותה באולם או בגן אירועים. לרוב, סעודת מצווה באולם או בגן אירועים אינה נופלת בהיקפה מחתונה, כולל להקה/תזמורת ומנות בהגשה אישית, או בהגשה עצמית. יש משפחות שמוותרות על תוכנית אמנותית בתשלום, בהנחה שהמוזמנים כבר יעשו 'שָמֵייחַ'. בכל מקרה, שירה וריקודים, בדרך כלל מעגלים שבמרכזם חתן בר-המצווה, הם חלק בלתי-נפרד מהשמחה. משפחות חרד"ליות נמנעות ברמה העקרונית, ולרוב גם ברמה המעשית (עקב אילוצים כלכליים), מקיום סעודת מצווה מפוארת. במקרה הטוב, הן יחגגו באולם צנוע, עם תפריט צנוע ובהרכב מוזמנים מצומצם. בסעודת המצווה, בדומה לחגיגות אחרות בזרם החרד"לי, קיימת הפרדה בין נשים לגברים.

יומן האירועים מזמן לנער כמה וכמה מעמדים מרגשים ביותר, מהנחת התפילין הראשונה, העלייה לתורה וקריאת התורה וההפטרה, ועד הדרשה שהוא מוזמן לשאת בפני המוזמנים, בדרך כלל בבית-הכנסת. ראשיתה של הדרשה בימי בית-המקדש השני, כאשר הציבור היהודי התכנס לקריאה בתורה בשבתות, בחגים ובתעניות. באותם ימים, כל אחת מפרשות השבוע המוכרות לנו היום נקראה במשך שלוש שבתות רצופות, שליש פרשה בכל שבת. שאר הזמן הוקדש לתרגום הקריאה העברית לשפה מובנת לקהל וכן לנשיאת דרשה, היינו - הסברים ופרשנויות לפרק שנקרא. עם הזמן התרחבו תכני הדרשה אל מעבר לפרשת השבוע, ועסקו בענייני היום ובמסרים כלליים. לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) וכישלון מרד בר-כוכבא ברומאים (בשנת 135 לספירה), שימשה הדרשה גם אמצעי לעידוד רוחו הנכאה של העם ולמתן תשובות למצוקותיו. הדרשות כוונו בעיקר לאוזניהם של פשוטי העם, וכדי לרתק אותם נעזרו הדרשנים במשלים ובסיפורים, במשחקי מילים, בגימטריה ובדראמה. בימי הביניים, שימשה הדרשה תלמידי חכמים ביום חתונתם, על-מנת שיראו את כוחם בתורה. אמירת דברי תורה במהלך סעודת המצווה הייתה כמעט חובה. המנהג הועתק מן החתנים לנערים בהגיעם למצוות, ורווח עד ימינו. יש לציין כי אין כלל אחיד לגבי מועד נשיאת הדרשה. חתן בר-המצווה יכול לשאתה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, לאחר הקריאה בתורה ולפני תפילת מוסף; מיד בתום התפילה, במסגרת הקידוש או לפניו; ובסעודת המצווה המתקיימת בשבת או ביום חול בערב. יש נערים הנושאים דרשה רק פעם אחת, ויש העושים זאת פעמיים - גם בבית-הכנסת, גם בסעודת המצווה. לרוב, הדרשה נישאת מעל הבימה (המקום בו עומד החזן בשעת התפילה), כשהנער עומד בגבו אל ארון הקודש ופניו אל הקהל. בבית-הכנסת (לפחות בזרמים היותר שמרניים) אין אמצעי הגברה, ולכן על הנער להתאמן היטב על קריאה בקול רם וברור.

התכנים כוללים בראש ובראשונה דברי תורה, המתייחסים לפרשת השבוע, או להפטרה, שאותה קרא שעה קלה קודם לכן. על-פי-הרוב, הדרשה נסבה על משמעות הכניסה של נער יהודי לעול המצוות. יש המשלבים בדרשה גם סוגיות אקטואליות, הקשורות למדינת ישראל או לעם ישראל בכללו. בכל מקרה, נהוג לפתוח את הדרשה במילות תודה להורים ("שהביאוני עד הלום") ולבני-משפחה קרובים. יש נערים המעדיפים דרשה שנכתבה עבורם על-ידי מבוגר, בדרך-כלל אחד ההורים או האחים. מנגד, שיעור בלתי-מבוטל של נערים כותבים את הדרשה בכוחות עצמם, לעיתים בשיתוף עם בן משפחה בוגר. אלה האחרונים רואים בכתיבת הדרשה אתגר ואמצעי להפגנת למדנותם.

בסעודת המצווה וכן בסעודה של שבת הבר-מצווה, נהוג לכבד מוזמנים חשובים בנשיאת ברכה לחתן בר-המצווה ומשפחתו. המברכים הם על-פי-הרוב הורי החתן, אחיו, בני משפחה נוספים, ולעיתים אף רב בית-הכנסת או היישוב. הברכה מתובלת בדברי תורה, בחשיבות הכניסה לעול מצוות ומשבחת את הנער על היותו עוד חוליה ברצף ההיסטורי של עם ישראל.

יש משפחות המקנחות את החגיגה בטיול בטבע או בסיור לימודי. הטיול נועד בדרך כלל לחבריו של חתן בר-המצווה ולעיתים גם לבני משפחתו. אתר הסיור קשור בדרך זו או אחרת לביוגרפיה המשפחתית, לתחומי העניין והתחביבים של חתן השמחה וכדומה. לחלופין, יש המסיירים באתר הקשור לחג סמוך מבחינה רעיונית (דוגמאות: תצפית כוכבים בעקבות אור וחושך בחנוכה, קטיף פירות בט"ו בשבט, סיור בעקבות מעיינות בסוכות, סיור בכרמים בט"ו באב, סיור במפעל כלי כסף בעקבות ארבע הכוסות בפסח) או מבחינה גיאוגרפית (קברות המכבים בחנוכה, ירושלים בתשעה באב). רעיונות נוספים ניתן לשאוב מפרשת השבוע, מבחינה רעיונית (תצפית חלל בעקבות פרשת הבריאה, גן חיות בעקבות פרשת נח, ביקור באוהל בדואי בעקבות הכנסת האורחים של אברהם ושרה, דגם בית-המקדש או סיור בכותל בעקבות פרשות בספר ויקרא, ביקור בכפר דרוזי בעקבות סיפור יתרו), או מבחינה גיאוגרפית (עמק האלה בעקבות קרב דוד וגוליית, התבור בעקבות דבורה הנביאה או סדום בעקבות סיפור לוט). ואולם, חשוב להדגיש כי הטיול אינו מהווה תחליף לעלייה לתורה בשבת ולקריאה בתורה. זאת ועוד, יש המשלבים את הטיול בשבת הבר-מצווה. לדוגמה: יוצאים ביום חמישי או שישי לטיול ברמת הגולן, ונשארים 'לעשות שבת' באחד מבתי-ההארחה באזור.

סל המתנות שמקובל להעניק לחתן בר-מצווה בציבור הדתי-לאומי, כולל: ספרי עיון ביהדות, אך גם בתחומים אחרים הקשורים לעם ישראל וארץ-ישראל; מנוי לכתב-עת בתחומי העניין של הנער; משחקי מחשב ואביזרים הקשורים למחשב ולמוסיקה; פריטי יודאיקה (לדוגמה: גביע לקידוש ששם הנער חרוט עליו); המחאות ושוברי קנייה למיניהם. במקרים רבים, גם האורחים אינם יוצאים בידיים ריקות. המארחים מעניקים להם שי למזכרת, שיישאר ברשותם זמן רב אחרי האירוע, כגון: בירכונים (סיפרון או חוברת דקה, שמצידו האחד מודפסות ברכות ומצידו האחר תצלום ופרטים של חתן בר-המצווה), ספר הקידוש (הכולל את מגוון הקידושים למועדים השונים), פריטי יודאיקה שימושיים שעליהם מצוין כי הם "מזכרת מחגיגת הבר-מצווה של..."; שוקולד או מיני מתיקה עם שמו או תצלומו של חתן בר-המצווה על האריזה, ועוד.

בת מצווה

בת-מצווה הוא טקס המציין את הגעתה של נערה יהודיה לגיל 12, היום שבו היא מקבלת על עצמה עול תורה ומצוות. על-פי ההלכה, נערה בת 12 ויום אחד נחשבת ל"בוגרת", ומיום זה ואילך היא מחויבת לקיים את כל המצוות שהתורה מורה לה. גיל המצוות של הנערה מקדים בשנה את זה של הנער, כמו שנאמר במשנה: "בן שלוש-עשרה למצוות, ובת שתיים-עשרה למצוות" (אבות ה', כ"ה). ההסבר המקובל הוא שנערות מתבגרות מוקדם יותר מנערים מבחינה גופנית. מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והשכלית. מצב זה הכביד מאוד על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב במצוות. כך נקבע גיל שתיים-עשרה לבנות כגיל המעבר מקטנה לגדולה, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולהיות אחראי, אי-אפשר גם להיענש). באופן מסורתי לא צוינה הכניסה לגיל מצוות לבנות כפי שצוינה לבנים, בעיקר משום הפטור שיש לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות התלויות בזמן כגון תפילה, הנחת תפילין ולבישת טלית וציצית) ומכאן ההבדל בין תפקידיהם של נשים ושל גברים בבית-הכנסת. עם זאת, נערה שמלאו לה שתיים-עשרה שנים חייבת, בדיוק כמו נער בן שלוש-עשרה שנים, לקיים מצוות לא-תעשה (לא לאכול בצום יום הכיפורים, לא לגנוב, לא לחמוד וכדומה) וחלק ממצוות עשה (הדלקת נר חנוכה, שמיעת קידוש בשבת, צדקה, עונג שבת ועוד). כך גם לגבי מצוות ייחודיות לנשים, כגון הדלקת נרות, נידה והפרשת חלה, אשר חלק מתחילות ליישם לאחר בת-המצווה ואחרות, רק לאחר שנישאו. בימים עברו נטו לחשוב, כי בגרות גופנית-מינית היא אמת-המידה היחידה להבחנה בין קטנה לגדולה. הופעתם של סימני בגרות כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית השחי או הערווה, תחילת הדימום הווסתי ("מחזור") ותופעות גופניות אחרות, לרוב בסביבות גיל שתיים-עשרה, הן שהעניקו לנערה את המעמד של "גדולה". אלא שחכמי ההלכה לא הסתפקו במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפו עוד תנאי - בגרות שכלית. לשיטתם, בגרות שכלית נמדדת על-פי היכולת לנדור נדרים, ליטול התחייבויות כספיות ועוד. היכולות הללו דורשות מן הנערה להבין מהם נדר או הבטחה ולהיות מסוגלת לעמוד בדברתה. רק לאחר הבגרות הגופנית והשכלית ניתן לסמוך על הנערה המתבגרת כי תשתמש ביכולותיה בחוכמה, ורק אז ניתן יהיה לבוא אליה בטענות אם הפרה את הבטחתה. נקבע, כי תהליך זה מבשיל בין הגילים אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, ובמהלכם חל המעבר מקטן לגדול. חז"ל דרשו את הפסוק "וַיִבֶן ה' אֶלוֹקִים אֶת הַצֵלָע" (בראשית ב', כ"ב), המתאר את בריאתה של חווה: "וַיִבֶן, מלשון בינה; שבינה יתירה ניתנה באישה, אפילו יותר מאשר באיש." הרא"ש (רבנו אשר, מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים, חי בספרד ובאשכנז במאה ה-13) גרס, כי התפתחותה הרגשית של הבת קודמת לזו של הבן. הוא הסתמך על המדרש בבראשית רבא - "רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה (באישה) בינה יותר מן האיש" (פרשה יח, פסקה א) - ופירש זאת כך: "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באישה יותר מבאיש, היינו, הקדים בה בינה יותר מבאיש". אליבא דרבי אשר, בינה היא יכולת חשיבה בוגרת והתפתחות רגשית.

על-פי מקורות שונים, חגיגות בת-המצווה הראשונות נחגגו במאה ה-19, בקהילות מילאנו וטורינו באיטליה. חודשים ספורים לפני שמלאו להן שתיים-עשרה, החלו ילדות בקהילות אלו ללמוד הלכות ומצוות עם רב הקהילה. בחג השבועות, חג מתן תורה, נאספו בנות-המצווה, לבושות בגדי לבן וזרי פרחים לראשן, ליד ארון הקודש הפתוח בבית-הכנסת. רב הקהילה הציג להן שאלות הלכתיות ותורניות, והנערות נדרשו להפגין את ידיעותיהן ביהדות. לאחר מכן היו קוראות יחד ברכה שחוברה במיוחד לטקס, בזו הלשון: בָּרוּךְ אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב וְהֶחְיַנִי וְקִיּמַנִי לַזְּמָן הַזֶּה לָבוֹא בַּאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיךָ. ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְאֱמֶת, הִנֵּה הַיּוֹם הֲחִילוֹתִי גֶּשֶׁת אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתֶךָ. גַּם כִּי נַעֲרָה אָנוכִי וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִּמְאָסֵנִי, כִּי מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוז, וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְּמוּלֵי מֵחָלָב וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִילָּתֶךָ. אֵל אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל דָּעַת. מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילָּת יַעֲקב, הִיא חַיֵּינוּ וְאוֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבַמֶּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ. יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶךָ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּחוּקֵּי צִדְקְךָ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּבְלִימּוּדֵי חָכְמָתֶךָ. אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַעְתְּעִים וְלא אֵבוֹשׁ. בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלא תִּכְבַּדְנָה יָדַי. תַּבַּעְנָה שְׂפָתֵי תְּהִילָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלא אֶחֱשֶׁה. אֶתְפָּאֵר בּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. בְּיָדְךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד. חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בָּך לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וּבֵיתְךָ יִקָּרֵא בֵית תְּפִילָּה לְכָל הָעַמִּים. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ. יש גם תיעוד של טקס בת-מצווה קבוצתי, שהתקיים בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השילטון המקומי. גם טקס זה הוקדש לבחינת הידע של הבנות בלימודי קודש. יהדות דנמרק הייתה קהילה יהודית קטנה יחסית, הראשונה מבין קהילות סקנדינביה. קהילת יהודי צ'כיה היא מהוותיקות והמפוארות באירופה. במרוצת הדורות חיו ופעלו בה גדולי חכמי ישראל. בית-הקברות היהודי העתיק בפראג, ושרידיהם של בתי-כנסת מהמאות הקודמות, הם עדות אילמת לפעילות דתית ותורנית תוססת. הרבנית פאני נוידא (1819-1894), אשתו של רב הקהילה הצ'כי אברהם נוידא, חיברה מספר תפילות, ובהן "תפילת הנערה הצעירה", שאותה נשאה כלת בת-המצווה ביום שמחתה: אֱלוֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הָאֵל הַטּוֹב. אַתָּה דּוֹאֵג לְכָל בְּרוּאֶיךָ, אָב נֶאֱמָן, בְּצֵל כְּנָפְךָ חוֹסִים כָּל יְצוּרֶיךָ. גַּם לִי קָרָאתָ בִּתְּךָ, גַּם אוֹתִי מְלַוָּה אַהֲבָתְךָ, אַהֲבַת עוֹלָם. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא מוֹרִיקִים חָלְפוּ עָלַי יְמֵי יַלְדוּתִי, אוֹדְךָ עַל נְעוּרַי הַמְאוּשָּׁרִים, אוֹדְךָ עַל מַה שֶּׁאֲנִי. נָתַתָּ לִי מִכָּל טוּב, אֵם וְאָב יְקָרִים לְצִדִּי, מַנְחִים אוֹתִי בְּרוֹך וּבְאַהֲבָה, בְּעֵצָה וּבְעֶזְרָה, מְטַפְּלִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתִי, מְעַטְּרִים אֶת חַיַּי בִּשְׂמָחוֹת מְתוּקוֹת וְרַבּוֹת חֵן... אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַנְחֵה אֶת לִבִּי לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְלא לִסְטוֹת מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי, הַחֲסֵרָה נִיסָּיוֹן, לא אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וָרַע, חֲנוֹן אוֹתִי בְּחָכְמָתְךָ, לַמְּדֵנִי לְהַכִּיר בָּאֱמֶת, לְמַעַן אֶשְׁמוֹר עַל צְנִיעוּת וּמִידּוֹת טוֹבוֹת, עַל דְּבָרֶיךָ וּמִצְווֹתֶיךָ אַקְפִּיד בֶּאֱמוּנָה וּבְאַהֲבָה, וּבְנִקְיוֹן כַּפַּיִם אֶתְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ... בָּרְכֵנִי, אֵלִי, בְּבִינָה וּבִתְבוּנָה, בְּבְרִיאוּת גּוּף וָנֶפֶשׁ, בְּלֵב שָׂמֵחַ וּשְׂבַע רָצוֹן. תֵּן שֶׁלְּעוֹלָם לא אָסוּר מִמִּצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁלּא אֶפְגַּע וְלא אַכְעִיס אֶת הוֹרַי הָיְקָרִים, שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי לְשַׂמֵּחַ אוֹתָם בְּמַעֲשַׂי. שִׂים בִּרְכָתְךָ, אֱלוֹהַי, עַל יַקִּירַי, שֶׁלְּעוֹלָם אַל יִהְיוּ חוֹלִי, צָרָה וַחֲרָדָה מְנָת חֶלְקָם, שֶׁיִשְּׂאוּ בְּרָכָה בַּעֲמָלָם וּבְמִשְׁאֲלוֹת לִבָּם, וּבְמִשְׁלַח יָדָם וּבְעִסּוּקָם יִשְּׂאוּ פֵּירוֹת לָרוֹב. בָּרֵךְ אוֹתָם, אֵלִי, בַּאֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁבְּכוֹחַ וּבִבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ יִשְׂמְחוּ בְּחַיֵּיהֶם, אָמֵן. חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארצות-הברית, בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבית המשפחה, ועם הזמן חדרו אל בית-הכנסת. הנערה הראשונה שציינה את יום חגה בבית-כנסת הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו-יורק, בשנת 1922. בקהילות צפון אפריקה נהגו שביום השביעי של חנוכה עורכים "טקס חינוך לבנות". הבנות לובשות לבן ושרות במקהלה. במהלך הטקס מנשקות הבנות את ספר התורה ורב הקהילה מברכן. בחלק מן הקהילות נוהגים לצבוע את ידי כלת הבר-מצווה באבקת חִינָה, ולחגוג איתה את שאר מנהגי החינה, כמקובל אצל כלה ערב חופתה.

במשך אלפי שנים לא היה נהוג במרבית קהילות ישראל, לציין באופן מיוחד את הגעת הנערה לגיל בת-מצווה. מהמאה ה-19 החלו לחגוג את התאריך בחוגים אורתודוקסיים-מודרניים וליברליים. אופי החגיגה התפתח במהלך הדורות, במקביל להתפתחות היחס כלפי נשים ומעמדן בחברה. תמר ביטון, תושבת ירוחם, ממקימות" במדבר" (בית-מדרש יוצר בירוחם), "קמה" (בית ספר על-יסודי לבנות), וראש מדרשת הבנות "באר" פירסמה ב-2007 מאמר בפורום אירגון הנשים קולך תחת הכותרת "סיבת עילויה. טקס בת-מצווה כמחולל שינוי בקהילה". הפולמוס סביב בת-המצווה, היא כותבת, החל לפני פחות ממאה שנה, על רקע המאבק של היהדות הדתית ברפורמים ובקונסרבטיבים. שוללי החגיגה, ובראשם הרב משה פיינשטיין (1986-1895), מחשובי הרבנים והפוסקים האורתודוקסים בארצות הברית במאה ה-20, שראה בכך "דברי רשות והבל בעלמא", התנגדו מכמה טעמים עיקריים. ראשית, הם ראו בחגיגת בת-המצווה חיקוי של מנהגי הנוצרים. ואכן, הזרמים 'המתחדשים' העתיקו במידה רבה את טקס הקונפירמציה הנוצרי, שבו מתקבלים נערים ונערות כחברים בוגרים בקהילה. שנית, מסבירה ביטון, הם יצאו נגד עצם החדשנות המשנה מנהג אבות, באמצם את גישתו של החת"ם סופר - "חדש אסור מן התורה". טיעון נוסף נגד ציון יום בת-המצווה נוגע לאי-נחיצותו. הואיל והבת אינה מצטרפת לתפילה במניין ואינה עולה לתורה כמו הבן, הרי שאין הבדל בין היום שלפני הטקס ליום שאחריו, ולפיכך מיותר לקיים טקס ריק מתוכן מהותי. מנגד, תומכי טקס בת-המצווה טענו, כי עצם המעבר התודעתי משלב של קיום מצוות ברשות לשלב של "מצווה ועושה", הוא סיבה למסיבה. התומכים, ובהם הרב יחיאל יעקב ויינברג (רב ופוסק, 1966-1885. נולד ברוסיה, חי רוב שנותיו בגרמניה), הרב יוסף חיים (1909-1834), פוסק ומקובל שחי בבגדאד, מחבר ספר ההלכות בן איש חי והרב עובדיה יוסף ז"ל (מנהיגה הרוחני של ש"ס, לשעבר הרב הספרדי הראשי לישראל), מדגישים דווקא את החשיבות שבחינוך הבנות למצוות, אינם חוששים מחוקות הגויים, מאחר שהמוטיבציה שלהם למסיבה שונה, ואינם חוששים מחידוש. הרב ויינברג, מגדולי הפוסקים האורתודוקסיים, כתב כי: "שורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי, שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות. והפליה זאת שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות, פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת" (שרידי אש, חלק ב' סימן צג'). הרב יוסף חיים קבע: "גם הבת, ביום שתיכנס בחיוב המצוות... תהיה שמחה גדולה באותו היום, ותלבש בגדי שבת, ותברך ברכת שהחיינו ותכוון על כניסתה בעול המצוות" ("בן איש חי", פרשת ראה, סעיף י"ז). החרה-החזיק אחריו הרב עובדיה יוסף, שקבע כי יש לקיים מסיבה וסעודה לבנות-מצווה: "בוודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת-מצווה" (יביע אומר, חלק שישי, סימן כט), ובמקום אחר אמר: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות". יתירה מזאת, לנוכח תמורות הזמן והחשיפה לעולם המודרני, על חילוניותו והשינויים שחלו בו במעמד האישה, אין מנוס לטענתם מלחדש חגיגה זו "לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי", כדברי הרב ויינברג. רבות מהתשובות ההלכתיות בעניין בת-מצווה משתמשות בנימוק של שיוויון זכויות לבנות. כך, לדוגמה, הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל-אביב משנת 1973 ועד פטירתו ב-1998, וזוכה "פרס ישראל" לספרות תורנית, צידד בקיום חגיגת בת-המצווה, "על-מנת שלא להטיל קנאה בין הבן לבת". באורתודוקסיה המודרנית ובציבור הדתי-לאומי, מקובל זה עשרות שנים לערוך חגיגת בת-מצווה. אירוע זה עובר בשנים האחרונות תהליכי שינוי והתחדשות. מציינים אותו במגוון טקסים, המשקפים יותר מכל את תפישתו של הציבור הדתי-לאומי ביחס למקומה של האישה ולמחויבויותיה הדתיות וההלכתיות.

תהליכי השינוי וההתחדשות בטקסי בת-המצווה מוצאים את ביטוים בשלוש זירות החיברות העיקריות של הבנות. על כך ניתן ללמוד ממחקרה של שירה סורקיס-וייל (2007), שבדק את משמעותו של אירוע בת-המצווה בציבור הדתי לאומי: א. הממסד החינוכי הממלכתי. שיעורי בת-מצווה ותוכניות נוספות בבית-הספר. ב. הקהילה. השתתפות בתוכנית לימוד וולונטרית של מכון תורני או מדרשה ללימודי יהדות, לקראת בת-המצווה. ג. המשפחה. חגיגות המתקיימות בחיק המשפחה.

במרבית בתי-הספר במגזר הדתי-לאומי, תוכנית הלימודים של כיתות ו' לבנות עומדת בסימן חגיגת בת-המצווה. במהלך שנת הלימודים, משתתפות התלמידות בשיעורי "בת-מצווה", שגם בבתי-ספר דתיים מעורבים, מיועדים לבנות בלבד. במסגרת שיעורים אלה, מרחיבות הבנות את ידיעותיהן בתחומים תורניים הקשורים בעיקר לאישה, להליכותיה, למידותיה ולתפקידיה. במסגרת עבודת התזה שלה בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, צפתה סורקיס-וייל על תלמידות כיתות ו' וסימנה את תכני הלימוד המרכזיים, ובהם: ארון הספרים היהודי (סוגי טקסטים, פרשנים וכדומה), מידות (צניעות, ענווה מול גאווה), המצוות וסיווגן (מיפוי המצוות לפי עשה/לא תעשה, דאורייתא או דרבנן, מצוות לנשים ומצוות לגברים), מצוות הדלקת הנר, לימוד המזמור "אשת חיל" ועוד. בדומה "דעת" (אתר ללימודי יהדות ורוח), מציע תוכנית לימודים לבנות כיתה ו' לקראת אירוע בת-המצווה. התוכנית, המוגשת מטעם משרד החינוך והתרבות, נבנתה על-ידי צוות של אנשי חינוך ובהנחייתה של הוועדה לתיכנון תושב"ע (תורה שבעל-פה) לבתי-הספר הממלכתיים-דתיים, באוניברסיטת בר-אילן. נלמדים בה הנושאים הבאים: חובת הבת בקיום מצוות (מצוות עשה ולא תעשה, מצוות שהזמן גרמן, פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן), מצוות המיוחדות לנשים (הדלקת הנר, הפרשת חלה, נידה), חובת התפילה לאישה ולבת, מידות טובות בבת ובאישה, גמילות חסד של נשים, צניעות הבת, גבורת נשים, המזמור "אשת חיל", חגיגת בת-המצווה (מקורות ומנהגים). נושאים אלה ודומים להם, מועברים לבנות המגזר הדתי-לאומי במסגרת של שיעורי "בת-מצווה", כשהלמידה מתבצעת בדרכים מגוונות: מתוך דפי מקורות ודפי עבודה, באמצעות דיון, ולעיתים נסב הלימוד סביב סיפור הקשור לנושא. יש המסתייגים מן המסרים המועברים לבנות במסגרת שיעורים אלה. לדידם, מדובר במסרים מסורתיים בעלי מאפיינים פטריארכאליים, באשר לתפקידיה של האישה. המורות, במהלך שיעורי הבת-מצווה, מחזקות את התפישה השלטת בנוגע לתפקידה של האישה ביהדות, כמי שנועדה לדאוג לזולת ולטפל בו. סימוכין לתפישה זו הן מוצאות בסיפור בריאת חווה (מצלע אדם). בהדגשת פעילות החסד בחיי האישה היהודייה ובמזמור "אשת חיל", שיר המביע כבוד והערכה לאם ולאישה, שמקורו בספר משלי פרק ל"א, י"ג-ל"א. נהוג לשיר את המזמור בליל שבת, לפני הקידוש. להלן מילותיו: "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה/ בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר/ גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה/ דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה/ היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה/ ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה, וחוק לנערותיה/ זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם/ חגרה בעוז מתניה, ותאמץ זרועותיה/ טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה/ ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך / כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון / לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים / מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה / נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ / סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני / עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון / פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה / צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל / קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה / רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה / שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל / תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה." באמצעות שינון חומרים אלה ודומים להם, מסבירה סורקיס-וייל, מפנימות התלמידות מסרים ברורים לגבי כללי התנהגות נאותים, ובעיקר לגבי אופי הלבוש. הצניעות, יש לציין, מוגדרת כתכונה טבעית וכמעט מולדת של האישה. הביקורת על שיעורי בת-המצווה, באה מן הזרם הליברלי בציונות הדתית. מנגד, נשים במחנה החרד"לי הביעו שביעות-רצון רבה מתוכנית בת-המצווה בבתי-הספר בהם לומדות בנותיהן. אחת מהן, עליזה בן-דוד, תושבת בית אל, ציינה בסיפוק כי "מלמדים את הבנות מה שהן צריכות לדעת - על תפקידן ברוח היהדות". עוד הוסיפה בן-דוד, כי שיאה של כיתה ו' היא הצגת בת-המצווה שמכינות הבנות, ואשר מועלת בדרך כלל בסביבות פסח. ואכן, 'הצגת הסיום' מהווה נקודת-שיא מרגשת עבור המורות והתלמידות כאחת. רוב רובן של ההצגות המועלות משדרות מסר דתי-רוחני, הנוגע למקומן ותפקידן של נשים בחברה היהודית. כך למשל, באחד מבתי הספר העלו את ההצגה "טוביאנה" מעין גירסה מגוירת של "פוליאנה" ספר ילדים קלאסי פרי עטה של הסופרת האמריקנית אלינור פורטר. הגיבורה, פוליאנה, היא ילדה מאומצת פקחית ומלאת שמחת חיים). טוביאנה נגזר מהמילה "טוב", על שום המעשים הטובים של הגיבורה הראשית. בהצגת סיום בבית-ספר אחר ייהדו את הנסיכה הקטנה, עוד ספר ילדים קלאסי, שכתבה פרנסס ברנט בתחילת המאה הקודמת (סיפורה של ילדה יתומה בפנימיית בנות בניו-יורק, שבעזרת אומץ, דימיון וחביבות, מתגברת על הקשיים ומשנה את חייהם וגורלם של הסובבים אותה). בדרך זו, מעבר לחוויות, לאתגר ולריגושים הנלווים להצגה, מטמיעים בנשים הצעירות מסרים וערכים באשר לתפקידיה וסגולותיה של הבת היהודייה.

מכונים תורניים רבים ומדרשות ללימודי יהדות, מציעים בשנים האחרונות לאמהות ולבנותיהן להשתתף בתוכניות בת-מצווה. מדובר בלימוד חווייתי משותף של סוגיות הקשורות לאורח-חייה של בת ישראל. ההשתתפות בתוכניות שכאלה רווחת במיוחד בקרב נשות הזרם הליברלי והזרם המרכזי בציונות הדתית, ופחות בקרב הציבור החרד"לי. לפופולאריות רבה זוכה תוכנית הלימודים של "מת"ן" (מכון תורני לנשים), הנקראת האישה היהודית לדורותיה. חלקה הראשון של התוכנית מוקדש ללימוד בחברותא של אם ובת, מתוך דפי מקורות המחולקים להן, ומלווה בשאלות מנחות. החלק השני כולל פעילות משותפת וסיכומים. כל מפגש מתמקד בדמות מופת אחת של אישה יהודייה, מהתנ"ך ועד ימינו: רבקה אמנו, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, בנות צלפחד, חנה הגיבורה (אם שבעת הבנים), הצדקת אסתר ברוריה (אשת רבי מאיר בעל הנס), דונה גרציה (נדבנית ומדינאית יהודיה, בת למשפחת אנוסים במאה ה-15), נחמה ליבוביץ (פרשנית מקרא, מורה ומחנכת. אחותו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ) והרבנית ברכה קאפח (יוזמת ומנהלת מפעלי גמילות חסדים רבים ובהם "קמחא דפסחא". כלת "פרס ישראל" 1999 על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה). בכל המפגשים מלווה הלימוד בפעילויות כגון: ריקוד, שירה, יצירה ודראמה. במפגש האחרון בתוכנית מתקיימת מסיבת סיום, ובה מוצגת תערוכת עבודות שהבנות הכינו על דמויות נשיות שהן מעריכות. בנוסף, כוללת המסיבה ברכות, לימוד משותף של המזמור "אשת חיל", שירה של להקת נשים דתיות, הופעת מחול, ותפילה משותפת של בנות לקראת בת-המצווה. תוכניות ברוח זו מתקיימות במרבית המכונים והמדרשות, המכינים בנות לקראת בת-המצווה.

אופן ציון אירוע בת-המצווה בחיק המשפחה נגזר מן הקהילה אליה שייכת המשפחה, מצבה הכלכלי וכמובן משאלת-הלב של כלת השמחה. בשנים האחרונות ניכרת מגמה, בחלק מן המקרים, לשוות לאירוע נופך דתי, וזאת בלי לחרוג מהמוסכמות בדבר תפקידי נשים בתפילה. לדוגמה, בבתי-כנסת מסוימים, בעיקר מן הזרם הליברלי ולעיתים מן הזרם המרכזי, מקובל שאבי בת-המצווה עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן". בחלק קטן מבתי הכנסת מקובל כי כלת השמחה עצמה נושאת דרשה לאחר התפילה. יש בנות שאת הדרשה כותב/ת להן בן/בת משפחה בוגר/ת (אחד מן ההורים או האחים הגדולים יותר) והיא אך מקריאה אותה, ויש הרואות בכתיבת הדרשה אתגר, ומשקיעות את מירב מרצן ומאמציהן בכתיבת דרשה מרשימה. הדרשה בדרך כלל פותחת או מסיימת בדברי תודה לבני המשפחה. לאחר, פותחת הבת בדברי תורה, הקשורים בצורה זו או אחרת לפרשת השבוע ו/או להפטרה, תוך חיבורם לסוגיות אקטואליות עכשוויות בחברה הישראלית, ובפרט במעמדן של נשים בחברה היהודית, בזכויותיהן ובחובותיהן. יש לציין, כי מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים של נשים שהניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת. בעשורים האחרונים, ועם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, בכך שהכלילה בה מרכיבים טקסיים-פולחניים - דרשת בת-המצווה בבית-הכנסת בסיום התפילה וסעודת מצווה. מרכיבים אלה, שכאמור שנויים במחלוקת רבנית וחברתית, מקובלים על חלק מן הקהילות ופחות על אחרות. במספר מצומצם של בתי-כנסת, בדרך-כלל בתנועות הליברליות ביהדות, כולל טקס בת-המצווה גם עלייה לתורה, קריאה בתורה בפני הציבור ולעיתים אף התעטפות בטלית. תופעה אחרת היא "תפילת הנשים", במסגרתה פורשׁות נשים מן הקהילה לזמן הקריאה בתורה, ובת-המצווה קוראת בתורה ועולה לתורה בפני נשים בלבד. בחלק מן הקהילות (בעיקר בזרמים הרפורמי והמסורתי) מאפשרים לנערה לקרוא בתורה במניין מעורב, גברים ונשים כאחת. שיעור בלתי מבוטל של משפחות מהזרמים הליברלי והמרכזי, נוהג לציין את האירוע בחגיגה גדולה באולם אירועים, שלרוב אינה נופלת מחגיגת בר-המצווה לבנים. על פי רוב מקובל כי בדומה לבנים, גם כלת הבת מצווה, נושאת דרשה קצרה במסגרת חגיגית זו. על השינויים והתמורות הבין-דוריים בחגיגת בת-המצווה, ניתן ללמוד מדברים שכתבה תמר ביטון במאמרה" בר מצווה ובת מצווה". להלן קטעים נבחרים מהמאמר: "שאלתי את סבתא שלי אם היא חגגה בת-מצווה. היא צחקה צחוק קצר, נאנחה אנחה ארוכה וקבעה: 'כל העניין של ימי הולדת הוא המצאה חדשה'. אחר נזכרה בגעגועים בהכנות לבר-מצווה של האח שלה וסיפרה כמה טרחו אז אִמה והאחיות, ייצרו יין תפוחים וישניאק, אפו פשטידות וכבשו דג מלוח, והביאו הכל לבית-הכנסת בעיירה, לחגוג עם כחמישה מניינים של בני משפחה ושכנים. בחלוף דור הגיעה אמי לגיל בת-מצווה, ולכבודו זכתה בטקס משפחתי נשי: היא נלקחה אחר כבוד על-ידי אמה ודודתה לסיבוב קניות חגיגי בעיר הגדולה בני-ברק, ושם קנו לה חולצת שבת עם נקודות תכלת וחצאית כחולה כהה. אני זכיתי לגדול בתקופת מעבר, בחברה המודעת לכוחה לחולל שינוי, המביטה אחורה בעין בוחנת וקדימה בעין צופיה; חברה השואפת לשמור על ההלכה, אך לא בהכרח על המסורת; חברה דתית, שהקפידה לחולל שינויים במעמד האשה כמעט בכל תחומי החיים, אך חרדה מלהכניסם אל הקודש פנימה - אל תוך בית-הכנסת, אל לב הטקסיות. משפחתי ביקשה למוסס את המחסום הזה, וחגיגת בת-המצווה שלי התקיימה בבית-הכנסת של ילדותי, במהלך תפילתה שבת ואחריה. הייתה זו בריאה חדשה, יש מיש: מיד עם תום התפילה. לאחר שאחד הילדים שר "אנעים זמירות", נתבקש הקהל לשוב ולשֶׁבֶת, והמחיצה המפרידה בין גברים לנשים נפתחה. בביישנות הוּבלתי ממקומי המוגן ליד אמא בעזרת הנשים אל הקו הדימיוני התוחם בין העֲזרות, ומשם, מנקודת האמצע המשקיפה על הציבור, נשאתי את הדרשה שלי. האווירה הייתה עדיין אווירת התפילה, שובל של הוד וקודש עוד נמשך על המקום, נעימת התפילה עוד ריחפה בחלל, אך מבחינה הלכתית היה זה מעמד חדש - לא תוספת לתפילה, לא פלישה בוטה למסורת אבות, אלא מעין הערת שוליים שמוסיף הדור שלנו". הדרשה בין שתי העזרות הצטרפה לחידוש נוסף: בשעה שנתכבד אבי בעלייה לתורה, דבר הכי קרוב שאפשר להענקת מקום לבת-המצווה עצמה בתוככי הטקס הדתי, נזרקו סוכריות נגד כיוון הגרביטציה המסורתית, דהיינו מעזרת הגברים אל עבר עזרת הנשים. במקום שהנשים יזרקו אותן על 'החתן' (האב, ממלא המקום של הבת שמאחורי המחיצה) כפי שהיה מקובל במקומותינו, נזרקו הסוכריות על-ידי כמה בני דודים 'שתולים' בעזרת הגברים אל 'הכלה' הנוכחת-נפקדת. שינוי זה... סימן את מקומה הפיזי של בת-המצווה כנוכחת בטקס שלה. שני החידושים הללו, שבשניהם מרכיב של טישטוש גבולות, אם על-ידי היפוך תפקידים ואם על-ידי עמידה על הסף - עברו יחסית בשלום, ופרט למשפחה אחת שהביעה את מחאתה ופרשה מן הקהילה, נתקבלו המנהגים החדשים מאותה שבת, פרשת תולדות, לכל בנות המצווה בבית-הכנסת שלנו. היום, כמעט עשרים שנה אחרי שנהייתי לבת-מצווה, אני מדפדפת שוב באלבום בת-המצווה שלי [...] היום נראית לי ההזמנה לאירוע החגגי טקסט מרתק למחקר סוציולוגי: הזמנה אפולוגטית ומתפתלת, נושאת חומר נפץ, משקפת חוסר ביטחון מעורב בנחישות, חדשנות עטופה בשמרנות, שמבטאת צורך להיאחז באילנות גבוהים, בעוד חתרנותה זועקת בין שורותיה. יש בה רצון להיות קשור לעבר, מאושר על ידו, מרופד בדברי תורה. אך עצם הצורך לספק הסבר, מראה עד כמה לא מובן מאליו הוא המעשה. הרי המוכר והבנאלי אינו דורש הצהרה: בארוחת הערב הביתית אינך מזמין תפריט, ברחוב שלך אינך מנווט עם מפת דרכים... הצורך בעוגן ההלכתי שהודפס על ההזמנה שלי, מסמן את הנקודה המרתקת בתולדותיה קצרות השנים של חגיגת בת-המצווה. זהו שלב המעבר מדור ההורים, שברובו לא קיים כל טקס לבנות, לדור הנוכחי, שבו הפך הטקס מקובל. ... כמו בתחומים רבים אחרים שנולדו בעקבות המפגש עם המודרנה, ניכר כי חכמי ארצות המזרח פחות מאוימים מן העולם החיצוני ואינם נמצאים בעימות מתמיד על גבולות היהדות עם יריב שכן בדמות הרפורמה. כתוצאה מכך, פסיקתם בסוגיות חדשות העולות בהתאם למצב הדור היא מתונה יותר ונוטה לאפשר חידוש. לפיכך, ברי כי לא מקריות היא שעיטרה את הזמנתי דווקא בדברי פוסקים ספרדים. [...] עברו כבר קרוב לשני עשורים מאז שחילחל פנימה מנהג הדרשות של בנות מצווה בתום התפילה. הדבר הפך מקובל, ורוב הבנות נושאות דברי תורה מול פני הקהל בבית הכנסת" (תמר ביטון. 2004. סיבת עילויה - טקס בת מצווה כמחולל שינוי בקהילה, בת מצווה ובר מצווה. בעריכת עלמה כהן-ורדי. תל אביב).

חשוב לסייג ולציין כי מנהג הדרשות של בנות-המצווה בתום התפילה, קידוש לרגל האירוע בבית-הכנסת ועלייה לתורה לנשים, כמתואר לעיל, אינם מקובלים בקהילות הזרם החרד"לי. כמו כן, משפחות הנמנות עם זרם זה כמעט שאינן מקיימות חגיגת בת-מצווה באולם גדול לנשים ולגברים. תחת זאת, חלק ניכר מהחגיגות נערך במסגרת נשית: מארגנים לבת מסיבה על טהרת המין הנשי, שבמהלכה, הבת ובדרך כלל גם אמה נושאות דרשה. הדרשה, כפי שמתארת אותה עליזה בן-דוד, מהיישוב בית אל, היא "ללא פילפולים הלכתיים. בדרך כלל היא עוסקת במידות, גמילות חסדים ובתפקידיה המסורתיים של האישה". המוזמנות הן בנות המשפחה הקרובה וחברותיה של הבת. האירוע מתקיים בדרך כלל בבית, בחצר הבית או באולם קטן ביישוב. על אף שאין מדובר באירוע המוני וראוותני, הוא בהחלט מושקע, הן מבחינת הביגוד שקונים לכלת השמחה ולבנות משפחה, הן באוכל המוגש והן בתוכנית. בתוכנית האמנותית: מוסיקה מתוך דיסקים, שירה וריקודים, וכן פעילות יצירתית - סדנאות יצירה או מלאכת יד (המועברות בדרך כלל על-ידי אשת מקצוע מן החוץ), מופע או מחזה קצר שמביאים מן החוץ, וכיוצא באלה. קיימים אירגונים ומדרשות תורניות המציעים מגוון תוכניות והפעלות לחגיגת בת-המצווה, כגון הצגות קצרות העוסקות בדמותן של נשים מן התנ"ך; מבחר סדנאות ללימוד חווייתי של עם ישראל כעם סגולה, על האבות והאמהות, על קבלת עול המצוות ועוד (באמצעות סיפור, פאזל ענק, גלגל המזל, משחק סיטואציות ודיון בקבוצות(; ומבחר הפעלות לבנות (כמו "מסע בעקבות ר' אריה לוין", פעילות להכרת דמותו הייחודית של ר' אריה לוין, 1969-1885, עילוי שנודע בכינויו "רב האסירים"); סדנה להיכרות עם מצוות הפרשת חלה (אחת משלוש המצוות שניתנו לנשים) ועוד. אופיים השונה של אירועי בת-המצווה בזרם החרד"לי לעומת אלה שבזרם המרכזי או הליברלי, אינו דבר של מה בכך. הוא משקף את הבדלי התפישה ביחס למקומן ותפקידן של בנות ונשים במרחב הביתי והציבורי גם יחד. בעוד שבזרם החרד"לי דבקים יותר בתפקידי המגדר המסורתיים, ביתר הקבוצות טוענים, לפחות ברמה ההצהרתית, ליתר שיוויון ומעורבות של נשים בכל התחומים (עוד על תופעה ראו: נוידא פאני, "תפילת הנערה הצעירה", תפילת נשים : פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, משכל 2005; מרגלית שילה (עורכת). 2003. להיות אישה יהודייה, הוצאת ליאור שרף-הפצות).

בחירת בני/בנות זוג במגזר

רווקות

גיל הנישואים הגדל ושיעורי הרווקות העולים מעסיקים את המגזר הדתי לאומי בשנים האחרונות. סדרת הדרמה "סרוגים" (שבוימה בידי לייזי שפירא ונוצרה במשותף על ידו ועל ידי חוה דיבון) שודרה במקור על ידי yes הטלוויזיה בלוויין ולאחר מכן גם בערוץ 2 ובערוץ 10. שלוש עונותיה, בנות 15 פרקים כל אחת, שודרו בין יוני 2008 לינואר 2012. היא זכתה לאחוזי צפייה גבוהים ובחמישה פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.

העלילה עסקה בחייה של קבוצת רווקים ורווקות ירושלמים מהמגזר הדתי לאומי. מאחר שלא נישאו, הם התקשו להשתלב במסגרות הדתיות הקיימות ותחת זאת הצטרפו לתת-החברה המכונה "הביצה הירושלמית" בקטמון וסביבתה, המורכבת מאנשים דומים להם. הסדרה הציגה נקודות חיכוך שונות בחברה הדתית-לאומית – רווקות מאוחרת, בעיות שונות בחיי הנישואין, הומוסקסואליות, יציאה בשאלה ועוד – ועוררה הד ציבורי גדול במגזר הדתי (סרוגים – סדרת טלויזיה, ויקיפדיה).

שיקולי בחירה

התפישה הדתית והאמונית רואה בנישואים, בראש ובראשונה, חובה דתית. "היענות לציווי השמיימי להקים בית בקדושה", ולא מהלך גשמי המנציח את האהבה והמשיכה המינית של בני-הזוג. חלקים נרחבים בחברה הדתית-לאומית, רובם מהזרם החרד"לי רואים בנישואים גם מילוי חובה ציבורית. לגבי דידם, זהו המהלך הראוי ביותר לשמירה על טוהר המחנה, להבטחת רמתם המוסרית ומצבם הדמוגרפי של היחיד והחברה ומעל הכל - ערובה להמשכיותה של הקהילה. השיקולים המנחים את הציבור הדתי-לאומי בתהליך מציאת בן-זוג לחיים, אינם שונים בהרבה מאלה של החברה הכללית. ניתן לסווגם לשתי קטגוריות מרכזיות:

- מאפיינים הנוגעים לבן-הזוג המיועד, כמו: הופעה חיצונית; גיל; מוצא; כישורים אינטלקטואליים ולימודים; מקצוע; הכנסה; מאפייני אישיות; מצב בריאות (גופנית ונפשית); שירות צבאי/לאומי; רמת דתיות/הקפדה על קיום מצוות; עמדות פוליטיות; כישורי ניהול משק-בית.

- מאפיינים הנוגעים למשפחתו של בן-הזוג המיועד, כמו: ייחוס משפחתי; מצבה הכלכלי; התאמתה למשפחת הצד השני; המצב הגופני והנפשי של בניה ורמת דתיותם.

חשוב להדגיש כי השיקולים שנמנו לעיל אינם מופעים לפי סדר חשיבותם, אלא משתנים מאדם לאדם, מהציפיות ומהדרישות של האחד כלפי האחר. מרבית השיקולים דומים לאלה הרווחים בחברה החילונית, להוציא אחדים הייחודיים לחברה הדתית-לאומית, כמפורט להלן.

א. הפסוק "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א, ל') מלווה את בנות המגזר הדתי-לאומי מגיל צעיר, ורובן הגדול נוהגות לפזם אותו לפני קידוש ליל שבת, כאחד הפסוקים במיזמור "אשת חיל". אף על פי כן, "הבל היופי" מעסיק את רובן יומם ולילה, ממש כמו אחיותיהן החילוניות. חשוב להן להפגין הופעה נאה ומושכת בעיני מחזריהן. שהרי, גם הבנים והגברים המזמרים בכל ליל שבת את "שקר החן והבל היופי", מעוניינים בבת-זוג נאה ומצודדת. בשונה מהסטנדרט של החברה החילונית, "הופעה חיצונית" בחברה הדתית כוללת רכיב מרכזי נוסף - צניעות. בעיני רבים במגזר, צניעותה של הנערה היא ביטוי לרמת דתיותה (כמאמר הפסוק בתהילים "כל כבודה של בת מלך פנימה"). יש גברים המעדיפים הופעה שמרנית וצנועה של בת-זוגם לעתיד (לבוש לא צמוד לגוף ולא חושפני, הימנעות מלבישת מכנסיים), ויש הסולדים מאיפור כבד וצעקני. לא מעט, בעיקר בני הזרם החרד"לי, טורחים לברר פרטים אלה עוד לפני הפגישה הראשונה, או במהלכה. על-פי 'הממצאים', הם מחליטים אם הבחורה עונה על ציפיותיהם. מנגד, יש גברים, בעיקר מהזרם הליברלי, שמתעלמים לחלוטין ממשתנים אלה, או מתייחסים אליהם בגישה הפוכה. כלומר, הם דווקא חושקים בבחורה הלובשת מכנסיים, לדוגמה, משום שעבורם זה מדד חיצוני לנאורות ולפתיחות שלה לעולם הגדול.

ב. בדומה לאחיותיהן החילוניות, רבות מבנות המגזר מעוניינות בגבר בעל הופעה נאה. אך בשונה מהחילוניות, הן מודדות את הופעתו החיצונית של בן-הזוג המיועד בסרגל דתי . במילים אחרות, הראה לי עד כמה אתה מדקדק בלבושך, ואומר לך עד כמה מדקדק במצוות. בנות הזרם החרד"לי עשויות להעדיף בחור מזוקן (ובשנים האחרונות גם מגודל פאות), הנוהג לחלוץ את פתילי ציציותיו מחוץ למכנסיים. יש שיטרחו לבדוק בציציותיו, תרתי משמע, קודם ה'דֵייט' הראשון. מבחינתן, המראה הזה אופייני לעלם ירא שמיים, בר אוריין, העשוי להיות בעל נאמן ואב למופת. מנגד, יש בנות, בעיקר מהזרם המרכזי ולבטח הליברלי, הסולדות ממראה מזוקן ומצויץ. לגבי דידן, ציציות בחוץ, זקן ופאות, הם סממנים מובהקים של הקצנה דתית, התנתקות מהעולם החילוני והמודרני ושמרנות המרוחקת שנות אור מעולמן הנאור והמתקדם.

ג. רבות מבנות הזרם החרד"לי, וחלק מהזרם המרכזי, יעדיפו לקשור את גורלן עם בן-זוג "שקובע עיתים לתורה". כלומר, בחור המתפנה מעיסוקיו היומיומיים ולומד תורה בקביעות. יש המעדיפות בחור שעשה את שירותו הצבאי במסגרת לימודיו בישיבת הסדר, ולא במסלול הצה"לי הרגיל (המסלול המשולב הוא בן חמש שנים, מתוכן שלוש שנים וחצי לימודי ישיבה ושנה וחצי שירות צבאי). המהדרות לא יסתפקו בסתם בוגר ישיבת הסדר, אלא יבררו באיזו ישיבה הוא למד. שכן, גם לישיבות יש מדרג. חלק מהישיבות נחשבות למקפידות ומחמירות ואחרות ליברליות ופתוחות. חרד"ליות מסוימות עשויות להציב 'תנאי קבלה' מחמירים יותר: על בחיר-ליבן להיות תלמיד ישיבה גבוהה (מוסד חינוך על-תיכוני, שכל-כולו קודש ללימודים תורניים), או לפחות כזה המתכנן ללמוד בישיבה גבוהה מיד לאחר השירות הצבאי. יש צעירים הנרשמים ללימודים בישיבה גבוהה עם סיום לימודיהם בתיכון, ודוחים את גיוסם לצה"ל, או בוחרים שלא לשרת כלל בצבא. מנגד, צעירות רבות מהזרם המרכזי ומהזרם הליברלי בציונות הדתית, מעדיפות דווקא בן-זוג הלומד באוניברסיטה ורוכש השכלה כללית. מבחינת הרקורד הצבאי, יש מהן המעדיפות בן-זוג שעשה שירות במסלול הרגיל ולא במסגרת ישיבת הסדר - נתונים המצביעים על מידת פתיחותו של המיועד למודרנה ולחברה החילונית. בשל העובדה שבנים רבים לומדים בישיבות הסדר, או ישיבות גבוהות, בעוד הבנות לומדות באוניברסיטה או במכללה, ונחשפות להשכלה כללית ולעולם המודרני, נוצר לעיתים פער גדול בין עולמם התרבותי של הצדדים. לא אחת, פערים אלה בלתי-ניתנים לגישור, והתוצאה - היעדר שפה משותפת בין שני המינים וקושי גובר והולך למצוא בן-זוג מתאים. היטיבה לבטא זאת סיגל, סטודנטית למדעי החברה באוניברסיטה העברית: "נפגשתי עם בחור שלא מזמן סיים ישיבת הסדר, ולא מצאנו שום נושא שיחה משותף. כאילו שכל אחד מאיתנו חי בעולם אחר לגמרי. יותר מזה, הבחור גם לא ידע איך להתנהג עם בחורה!"

ד. שיעור לא-מבוטל של בנות דתיות לומדות במדרשה, במקביל ללימודיהן האקדמיים. הדבר שכיח במיוחד בקרב סטודנטיות באוניברסיטת בר-אילן, המנצלות את עובדת קיומה של מדרשה לבנות במתחם. כמו כן, רבות נרשמות ללימודים (במקביל ללימודים האקדמיים או בסיומם) במכונים שונים הפזורים ברחבי הארץ. לכל זרם מוסדות לימוד משלו. בנות מהזרם המרכזי או הליברלי, חובשות בעיקר את ספסלי מדרשת לינדנבאום בירושלים, מדרשת הבנות בקיבוץ עין הנצי"ב ומתן (מכון תורני לנשים) בירושלים, עם סניפים ברעננה, רמת השרון, נתניה, בית שמש, חשמונאים, פתח תקווה, רמת אביב, זיכרון יעקב וכוכב יאיר. המוסד החביב על החרד"ליות היא מדרשת הרובע, מדרשה תורנית ברובע היהודי בירושלים. המניע ההגיוני ללמוד במדרשה תורנית, הוא הרצון להעשיר ולהעמיק את הידע התורני. ואולם, לדעת רבים, למניע זה חובר מניע נוסף, בעל משקל בלתי מבוטל: לימודים במדרשה לבנות הפכו בשנים האחרונות סמל סטאטוס בחברה הדתית-לאומית, נורמה חברתית ותו היכר כמעט כמו שירות ביחידה מובחרת, או להבדיל, לימודים בישיבה גבוהה אליטיסטית. מכאן, שצעירות רבות רואות בלימודים במדרשה סעיף נכבד בקורות-החיים שלהן, שירשים כל מחזר. הלימודים במדרשה נתפשים כיום כחולייה משמעותית בתהליך בחירת בת-הזוג, משום שהם מגדירים במידה רבה את שייכותה החברתית של הבחורה, לא פחות מציוני-דרך אחרים בחייה, כמו בית-הספר התיכון שבו למדה, תנועת הנוער אליה השתייכה, וכיוצא באלה. בנוסף, זהו כרטיס כניסה ל"מועדון הבחורות המלומדות". בחירת מדרשה המזוהה עם הזרם המרכזי או הזרם הליברלי, מרמזת על קווים פמיניסטיים באישיותה, ועשויה להעניק לה יתרון אצל בחורים החושקים בבת-זוג נאורה ואינטלקטואלית. מנגד, יש בחורים, בעיקר מהפלג החרד"לי, שמאפיינים אלה דווקא ירתיעו אותם. בעולם המושגים שלהם, "בחורה פמיניסטית" שווה בחורה הקוראת תיגר על הנורמות המגדריות, על הסדר החברתי בחברה הדתית ועל חלוקת התפקידים המסורתית.

ה. בית-ספר התיכון בו למד/ה הבחור/ה, מהווה אף הוא קריטריון משמעותי בבחינת בן-הזוג המיועד. עבור צעירים לפני השירות הצבאי ולפני לימודים גבוהים, התיכון מהווה מדד איכות עיקרי, אם לא יחיד. הוא מספק פרטים חשובים על רמת הלימודים, רמת הדתיות והשייכות החברתית. זאת, כיוון שבחברה הדתית-לאומית קיימת הבחנה (דיפרנציאציה) מובהקת בין התיכונים השונים. יש בתי-ספר, אולפנות וישיבות תיכוניות אליטיסטיים, שבהם נהוגים תנאי קבלה מחמירים בכל הנוגע לרמה הדתית ולהישגים בלימודים. מוסדות חינוך מסוימים אף מפשפשים בציציות הורי התלמיד או התלמידה, לוודא שהם שייכים לחוג החברתי 'הנכון'. בחור עם תפישת-עולם חרד"לית, לדוגמה, יעדיף על-פי-הרוב בוגרת אולפנה חדורת ערכים חרדיים-לאומיים. לעומת זאת, הוא עשוי להסתייג מבוגרת פלך, תיכון בנות אליטיסטי החביב על הציבור הדתי-ליברלי בירושלים. בדומה, חרד"לית תעדיף בוגר ישיבה תיכונית על פני בוגר תיכון הרטמן או הימלפרב בירושלים, המזוהים עם קו מודרני וליברלי, ולהיפך. מעניין לציין, כי במקרים מסוימים, בית-הספר התיכון נותר ברשימת שיקולי הבחירה של בן/בת-הזוג, שנים רבות לאחר סיום הלימודים.

ו. רמת העניין במקצועו של בן-הזוג המיועד מקבילה, במידה רבה, לרמת העניין בהשכלתו. כללית, כל בחורה רוצה לדעת אם בחיר-ליבה יהיה מסוגל לכלכל את המשפחה שיקימו ביחד. עם זאת, בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בשיעור הנשים בכל רובדי החברה הדתית-לאומית, שהפכו מפרנסות עיקריות, חלקן מתוך בחירה ומימוש עצמי, חלקן בעל-כורחן. ז. יש בחורים הפוסלים על הסף בת ששירתה בצבא, משום שבעשותה כן היא קראה תיגר על פסק הרבנות הראשית לישראל, האוסר על בנות דתיות לשרת בצבא. . הרבנות הראשית לישראל פרסמה ביום כ"א באדר א' תשי"א דעת תורה בחתימת שני הרבנים הראשיים לישראל - הרב הרצוג והרב עוזיאל זצ"ל. בפסק זה נאמר: "בדבר תיקון חוק שירות הביטחון העומד לפני הכנסת, הננו - אחר בירור המצב - מפרסמים דעת תורה שגיוס נשים, אפילו פנויות, במסגרת צבאית באיזו צורה שהיא אסור בהחלט". מאז ועד היום לא שינתה הרבנות הראשית פסק הלכה זה. בנוסף, השירות הצבאי נתפש בעיני רבים במגזר כמסגרת העלולה 'לקלקל' את הבת מבחינה דתית. ההנחה היא שחיילות דתיות מקפידות פחות על קיום מצוות, ובסך-הכל, רמתן הדתית נמוכה יותר בהשוואה לאחיותיהן שבחרו לעשות שירות לאומי. זאת ועוד, שירות צבאי מתייג את הבת כשייכת לזרם המרכזי או הליברלי. מסיבות אלו, צעירים מהזרם החרד"לי בעיקר (אך גם מהזרמים האחרים) לא מתלהבים, בלשון המעטה, מיוצאת צבא. מנגד, ישנם אלה שמסמנים V גדול בצד סעיף השירות הצבאי של הבחורה, כנקודת זכות בשיקולי הבחירה שלהם. מבחינתם, זו עדות מובהקת לכך שמדובר בבחורה שהשכילה למזג דתיות עם אידיאליזם, תרומה למדינה, חשיבה מודרנית והשתלבות בחברה הכללית. יתר על כן, יש הסבורים כי בנות אלו "דתיות יותר" מאחיותיהן מהשירות הלאומי, משום שהקפדה על אורח-חיים דתי במסגרת צבאית קשה ותובענית הרבה יותר. העובדה שהבחורה מקפידה על קיום מצוות, גם אחרי השירות הצבאי, מוסיפה לה נקודות זכות. זאת ועוד, צה"ל מציע כיום לחיילות מגוון תפקידים, חלקם כאלה הדורשים הכשרה מקצועית או אימונים מיוחדים, חלקם ביחידות מובחרות. חיילת דתייה ששירתה בתפקיד מאתגר, או ביחידה מובחרת, יכולה לראות בכך 'נדוניה' רצינית.

ומה ביחס לבנים? יש בחורות המעדיפות בן-זוג שלא עשה שירות צבאי רגיל, אלא במסגרת ישיבת הסדר. מבחינתן, העובדה שהבחור שילב שירות צבאי עם לימודים תורניים, מעידה על רמה דתית גבוהה. מנגד, בחורות מהזרם הדתי המרכזי/הליברלי יעדיפו להינשא לבחור שעשה את המסלול הצבאי הרגיל, מה שמעיד על מידת פתיחותו ונאורותו. לרוב, יוצא יחידה קרבית או יחידה מובחרת ימיס את לבבן בנקל.

ח. בדומה לחברה החילונית, לרבים בחברה הדתית-לאומית חשוב שהמיועד יהיה "מבית טוב", קרי, משפחה יציבה ממעמד חברתי-כלכלי בינוני ומעלה. הציבור הדתי מוסיף לכך עוד משתנה - והוא ייחוס משפחתי. היינו, קירבה לרב חשוב, או אישיות דתית רוחנית מוערכת. לרוב, ייחוס משפחתי איננו שיקול מכריע בהחלטה על בחירת המיועד/ת, אך קיומו בהחלט מוסיף נקודות. רמת הדתיות של בני משפחת המיועד/ת נכנסת אף היא למערכת השיקולים, לרוב לא כשיקול מרכזי, אך בהחלט נתון שיש לתת עליו את הדעת. לעיתים, רמת הדתיות חשובה יותר בעיני המחותנים-לעתיד, מאשר בעיני ילדיהם. נעמי, לבורנטית ירושלמית באמצע שנות החמישים, שבנה אהוד נשא לבחורה דתייה ממשפחה חילונית, שחה לנו בנימת אכזבה: "חבל, הייתי מעדיפה חותן שיוכל לשבת עם אהוד וללמוד ביחד דף גמרא".

רמת הדתיות של המיועד/ת מהווה מרכיב ייחודי גם כן במערכת שיקולי הבחירה של בני ובנות המגזר. לרבים חשוב שבן-הזוג המיועד יהיה ברמת דתיות גבוהה, קרי, מקפיד על שמירת מצוות. הדרך לבדוק זאת, מבחינתם, היא באמצעות הצגת מספר שאלות בעל-פה. בחור עשוי להישאל מהי השכלתו התורנית (ישיבה תיכונית, ישיבה גבוהה וכדומה), האם הוא נוהג לקבוע עיתים לתורה, כמה פעמים ביום/בשבוע הוא מתפלל בבית-הכנסת, האם הוא נוהג להוציא את ציציותיו מחוץ למכנסיו, וכיוצא באלה. בחורה תתוחקר בעיקר בכל הנוגע להקפדתה על גדרי הצניעות (לבישת מכנסיים, אורך השרוולים והחצאית, כיסוי הראש לאחר הנישואים), וכן על תדירות ביקוריה בבית-הכנסת. שאלות אלו ואחרות נשאלות לעיתים עוד קודם הפגישה הראשונה, במטרה לקבוע אם יש בכלל טעם במפגש. יש שהן נשאלות בשיחת הטלפון המקדימה, או באמצעות הגורם שתיווך בין השניים. ביטוי למשקל הרב המיוחס לרמת הדתיות של המיועד/ת, הם השאלונים שמתבקשים למלא פנויים-פנויות באתרי ההיכרויות לדתיים באינטרנט (ראו בהמשך הרחבה בנושא). חלק לא-מבוטל מהשאלות משמש מדד לרמת דתיותו של המשיב. רבים נפסלים על הסף, בגין רמת דתיות 'בלתי-מספקת'. עם זאת, חשוב לציין כי יש כאלה הנרתעים מיצירת קשר עם בעלי רמת דתיות 'גבוהה מדי'. מבחינתם, מדובר ב'דוסים' שהולכים ומתנתקים מהחברה החילונית ומהעולם המודרני. הרתיעה נובעת הן מאי-ההסכמה עם השקפת-עולמם ואורח-חייהם, והן מן החשש כי אחרי הנישואים הם עלולים להשליט בבית משטר דתי מחמיר.

ערוצי היכרות

אורח-החיים של חלק ניכר מן הציבור הדתי-לאומי (בעיקר המתונים ופחות המתחרדים) מזמן במידה זו או אחרת, מפגשים של בנים ובנות כבר מגיל צעיר, במסגרת תנועות הנוער ולעיתים גם במסגרת הלימודים (אם כי במרבית בתי-הספר במגזר, אין כיום חינוך מעורב). מסגרות אלו מהוות קרקע פורייה לליבלוב קשרים זוגיים מגיל צעיר. ואכן, מספר לא מבוטל של חברויות שנרקמו בקן תנועת-הנוער, הבשילו לכלל נישואים. בניגוד למוסכמות ברחוב החרדי, הקונצנזוס הדתי-לאומי אינו שולל מפגשים בין בנים ובנות גם בשלבים מאוחרים בחייהם, כמו למשל במסגרת לימודים גבוהים או מקום-עבודה. גם במקומות אלה נרקמו מערכות יחסים בין גבר ואישה דתיים, שהובילו אותם לחופה. מי שלא מצא את העזר כנגדו באחת המסגרות הנ"ל, או מי שגדל במשפחה חרד"לית שהטילה וטו על מפגשים 'אסורים' בין המינים, נכנס ל"שוק הנישואים".

איסוף המידע על אודות רווקים ורווקות פנויים בחברה הדתית-לאומית, בדומה למקובל בחברה החילונית, נעשה במרבית המקרים באמצעות 'גורמי תיווך': רשתות חברתיות, חברים משותפים, מסיבות לפנויים ופנויות, סעודות שבת משותפות לרווקים ורווקות, בתי-כנסת, אירועים וכנסים פוליטיים, שיעורים ומפגשים אינטלקטואליים, שדכנים ואתרי היכרויות באינטרנט.

א. חברים משותפים. היכרות באמצעות חבר או מכר משותף, היא אחת האפשריות הנפוצות ביותר במגזר. מכר משותף חולק עם כל צד פרטים בסיסיים אודות הצד האחר, ומבקש לדעת אם יש להם עניין להיפגש. משנענה בחיוב, הוא מוסר בדרך כלל לבחור את המספר הטלפון של הבחורה. החברה הדתית היא קהילה סגורה, וכמעט כולם מכירים את כולם. צעירים רבים, בעיקר חרד"ליים ותלמידי/בוגרי ישיבות הסדר, מנצלים עובדה זו כדי לקיים בירור דיסקרטי משלהם על הבחורה המומלצת. ברוב המקרים הם ימצאו מכר או ידיד, שיידע לספר על תכונותיה, מידותיה, רמת דתיותה והרקע המשפחתי שלה. בדומה, יש גם בחורות הטורחות להכין 'שיעורי בית' על הבחור המוצע, קודם שיתנו את הסכמתן למסור לו את מספר הטלפון שלהן. יש הנעזרים גם בשירותי האינטרנט. מדובר בעיקר ברווקים ורווקות מהזרמים המרכזי והליברלי, שלעיתים, כדי לדעת "עם מי יש להם עסק", מחפשים את שמו בגוגל. שולה, לדוגמה, נפסלה על הסף על-ידי יוחנן, משום שמצא באינטרנט כי השתתפה בהפגנה של הימין הקיצוני, כאמור לעיל.

ב. שדכנים ושדכניות. כמו במשלחי-יד רבים אחרים, גם כאן ניתן למצוא שדכנים מקצועיים, שזיווג זיווגים הוא אומנותם ופרנסתם, ושדכנים חובבניים, שנכנסים לתמונה במקרים ספציפיים. אלה יכולים להיות בני-משפחה, חברים, מכרים, רבנים, רבניות, או דמויות מפתח בקהילה. פעילותם של האחרונים זהה במידה רבה לזו של המכרים המשותפים, כמתואר לעיל. שדכנים מקצועיים מקבלים פניות מכל הזרמים, הקבוצות והגילאים בציבור הדתי-לאומי. מרבית הפונים הם בגילאים מבוגרים יותר, אלה שנחלו אכזבה ממאמצי השדכנים החובבניים בעניינם. רווקים או פנויים 'חפיפניקים', קרי, אלה שאינם מקפידים במיוחד מבחינה דתית, פחות נוטים לפנות לשדכנים. השדכן/נית יוצרים בדרך כלל את הקשר הראשוני, וכל השאר נתון בידי בני-הזוג. בשונה מהנהוג בחברה החרדית, ההחלטה של דתי-לאומי אם לצאת לפגישה שיזם עבורו שדכן מקצועי, אינה טעונה הסכמה של ההורים. רק בשלב יותר מאוחר, כשהזוג מתחיל לחשוב ברצינות על מיסוד הקשר, נכנסים הורי שני הצדדים לתמונה ועורכים בירור מעמיק על בן/בת-הזוג, אופיו ומשפחתו. קשה לאמוד את מספר משרדי/ארגוני השידוכים הפעילים במגזר. מרבית המרואיינים עימם שוחחנו בנושא ציינו כי מדובר מעשרות ועד מאות משרדים/ארגונים, מרביתם קטנים ופועלים בצורה בלתי פורמאלית. חלק קטן מהם מפרסמים עצמם בעיתונות הנפוצה בציבור הדתי לאומי (כגון, מקור ראשון ובשבע) וברשת האינטרנט. ואולם, עיקר המידע על אודותם עובר מפה לאוזן. חלק ניכר מהם עושים מלאכתם בהתנדבות, חינם אין כסף, לשם מצווה. אלה הגובים תשלום - מחירם נע בין סכום סמלי הנועד רק לכיסוי ההוצאות, ועד אלפי שקלים. חיים פלק, מייסד ישפה ציין כי "התשלום שאנו גובים הוא סמלי ביותר ונועד אך לכיסוי הוצאות. יתרה מזאת, קושי כלכלי של אדם לא ימנע מאיתנו לספק לו שירות. מי שאינו יכול לעמוד בסכום אינו נדרש לשלם". לנוכח העלייה בשיעור הרווקים הבוגרים במגזר, רבים מן הציבור הדתי לאומי התגייסו לעסוק בשדכנות באופן וולונטרי ולשם שמים, ובנו רשת בלתי פורמלית שתוביל להיכרויות. כך למשל קבוצה המכונה "קשרי קטמון" - קבוצת מתנדבים הדואגים לארגן פעילויות שונות לרווקים ורווקות מן המגזר, בטווח רחב של גילאים. הפעילויות כוללות קידוש קולקטיבי בשבת, סעודה שלישית, יציאה לקטיף של פירות וירקות למען נזקקים, הרצאות בתחומים שונים, יציאות לסופשבוע, ועוד.

ג. עמותות וסוכנויות היכרות. עמותת יָשְפֵה, היא אחד מערוצי השידוכים הפופולאריים ברחוב הדתי-לאומי. העמותה הוקמה בשנת 2000 על-ידי חיים פלק (בשעתו, יו"ר הדור הצעיר במפד"ל, עסקן פוליטי ופעיל מפלגה), וחברים בה הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי ורצון ערוסי, הרבנית יהודית שילת ואחרים. כל השדכנים של ישפה עושים מלאכתם בהתנדבות. מדובר בכ-150 איש, כ-90% מהם נשים, "המכירות את המגזר והמוכנות לתת כתף", כלשונו של פלק. יתרונו המובהק של מאגר הפנויים והפנויות של ישפה נעוץ בכך, שכלולים בו אך ורק מי שנפגש עם מראייני העמותה פנים אל פנים. זוהי שיטה בדוקה לחיזוק אמינות המידע שבידיה.

ישפה מציעה את שירותיה הטובים גם לאלמנים/אלמנות וגרושים/גרושות, המבקשים לבנות בית חדש. כמו כן, היא מקיימת סדנאות נפרדות לרווקים ורווקות, המסייעות להם לפתח מיומנויות בתקשורת בין-אישית ולקבל את ההחלטות הנכונות. בנוסף, העמותה מעסיקה יועצת זוגית ומשפחתית ("מְלָוָות שידוכים"), המסייעת לנרשמים בחשיבה מעמיקה יותר על עצמם ועל הקושי המלווה אותם בתהליך של חיפוש בן-זוג. פורום חברותא היא סוכנות 'שידוכים' נוספת הנהנית מפופולאריות במגזר. המיזם הזה, המגובה באתר אינטרנט, מארגן מפגשים חברתיים חווייתיים, בהם גלומים היתרונות של שיטות ההיכרויות השונות במגזר, עם הערך המוסף הייחודי של התוכנית. משתתפי המפגש מתוודעים איש אל רעותו בדרך חווייתית, העשירה בתכנים אקטואליים, רוחניים, פסיכולוגיים, ועוד. ד. "היכרות בזק". בשנים האחרונות, יובאה השיטה של speed dating"" הזו לישראל מארצות-הברית. הרעיון: מפגש של שש-עשר בנות עם שישה-עשרה בנים, לשיחה בת כעשר דקות של אחד על אחת. בכך מתאפשר לכל אחד מהמשתתפים לקיים שישה דֵייטים בשעה, ולחסוך מעצמו עשרות שעות של מפגשי 'בליינד דֵייט', שחלקם מסתיים במפח-נפש. המארגנים דואגים מראש להרכיב קבוצה בעלת נתוני פתיחה דומים, מבחינת גיל, השכלה ורמת דתיות. שיטה זו, הנפוצה במיוחד בקרב הציבור החילוני, נפוצה הרבה פחות בקרב הציבור הדתי לאומי. מפגשים בסגנון זה התקיימו במנזה של אוניברסיטת בר אילן, בבית הכנסת "אוהל נחמה" – בירושלים, ובבית הקפה "נהורה" בתל אביב. ה. מסיבות לפנויים-פנויות מהוות מקור לא-אכזב להיכרויות, בעיקר עבור פנויים-פנויות מהזרמים המרכזי והליברלי. מדובר בערבי שירה בציבור או במסיבות ריקודים, המתקיימים הן בבתים פרטיים והן במועדונים גדולים, שהמארגנים שוכרים לצורך האירוע, וגובים דמי כניסה. המקומות הפופולאריים למסיבות אלה הם גני אירועים או מועדונים שונים באיזור ירושלים והמרכז. לדוגמא, מסיבות מעין אלה התקיימו בנאות קדומים, במועדון במושב אורה (הסמוך לירושלים), בגן האירועים של קיבוץ צרעה, באתר מיני ישראל (שבלטרון), במועדון לולה-בר (בירושלים) ועוד. האווירה החופשית והמשוחררת במסיבות אלה מקלה, לרוב, את יצירת הקשר הבלתי-אמצעי. המסיבות מתקיימות לרוב בחגים בהם מותר לנסוע, דוגמת פורים, חנוכה ויום העצמאות, ואפשר להגיע ברכב למקום האירוע, אבל גם בימי חול, בהתאם לביקוש. נדיר למצוא במסיבות אלו רווקים ורווקות מהפלג החרד"לי, משום שיש בהן ישיבה מעורבת (נשים וגברים בצוותא), שירה מעורבת ועל-פי-הרוב גם ריקודים מעורבים, שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת-העולם החרד"לית.

ו. סעודות ליל שבת. סעודות ליל שבת המשותפות של רווקי 'הבִּיצָה' (ראו הרחבה בפרק "רווקים ורווקות במגזר הדתי-לאומי") הן תחליף לסעודה המשפחתית, ובה-בעת גם אמצעי בדוק להרחבת מעגל ההיכרויות. ביטוי מוחשי לכך היא התנועה הערה של צעירים מסעודה לסעודה. בסיום הסעודה הראשונה אליה זומנו, הם קופצים לסעודה בבית סמוך, וכך הלאה. כמו דבורים המרחפות מפרח לפרח ומלקטות אבקת פרחים, כך גם הרווקים 'מרחפים' להם מסעודה לסעודה ומלקטים שמות פוטנציאליים להיכרות עתידית. רווקים ורווקות מספרים על תחרות סמויה סביב מספר ההזמנות לסעודה. לדבריהם, המעמד החברתי של רווק/רווקה מתקבע, במידה רבה, לפי מספר ההזמנות שהוא/היא מקבלים ל"סעודות הבִּיצָה".

ז. בתי-כנסת. מעבר לייעודו העיקרי כבית תפילה, בית-הכנסת במגזר משמש מקום מפגש חברתי לרווקים ולרווקות, שאליו באים לראות ולהיראות. רבים בוחרים את בית-הכנסת 'שלהם' על-פי פרופיל ציבור המתפללים (בית-כנסת שמרבית מתפלליו מבוגרים או קשישים, לא ימשוך אליו צעירים רווקים), ולא על-פי קירבתו לביתם, או ביצועיו של החזן. במתחמי 'הביצות' בערים הגדולות יש כמה בתי-כנסת החביבים על רווקי המגזר:

מניין בית הכנסת" איחוד עולם" מתקיים בקומה השישית של המרכז הקהילתי "איחוד שיבת ציון, חוג הנוער הדתי", בפינת הרחובות בן יהודה וסמילנסקי בצפון תל-אביב. הוא מכונה בפי חבריו גם "מניין בשמיים", משום שצריך לטפס אליו שש קומות ברגל. המניין הוקם לפני כחמש שנים על-ידי קבוצת עולים חדשים דוברי אנגלית, שהשתקעו בתל-אביב. היום חברים בו מעל מאה מתפללים צעירים, מרביתם בעלי מקצועות חופשיים וסטודנטים. התפילה מתנהלת בשילוב שירה, עם קטעים מהרפרטואר של הרב קרליבך. במהלך השנים התרחבה במניין הזה גם פעילות ההיכרויות הבלתי-אמצעית, ונוצרו זוגות שהקימו משפחה. הזוגות הללו נשארו באזור והם מגיעים לתפילה עם ילדיהם הפעוטים. מניין בית הכנסת "לכו נרננה" משמש כמרכז תורני-רוחני תרבותי יחודי בגבעת שמואל. התפילות בו מתנהלות בנוסח הרב שלמה קרלביך תוך שמחה והתלהבות, והן מושכות ציבור מגוון ורב של מאות מתפללים מהישוב ומחוצה לו מדי שבת וחג. מרבית המתפללים הם רווקים או זוגות צעירים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. במהלך השבוע מתקיימות תפילות ופעילויות מגוונות מידי יום ביומו. בנוסף, קיימת ועדת אירוח האמונה על אירוח לסעודות שבת את כל הרווקים החפצים בכך. בשל הביקוש הרב, צר בית הכנסת מלהכיל את כל המתפללים ולכן רבים נאלצים מדי שבת להתפלל במעברים או אף מחוץ למבנה. בעוד האוכלוסיה של שני בתי הכנסת המתוארים לעיל כוללת בעיקר רווקים ורווקות, בית הכנסת אוהל נחמה נועד מלכתחילה למשפחות. חלק ניכר מן המתפללים בו הם אנגלוסקסיים או עולים מצרפת. ואולם, בכל ליל שבת וחג, הופך בית הכנסת למוקד עליה לרגל לרווקי ורווקות המגזר, ישראלים כמו גם יוצאי ארה"ב ואירופה. אלה צובאים על מדרגות מתחם בית הכנסת בתום התפילה, על מנת לראות ולהראות. במהלך השבוע, מתקיימים בבית הכנסת תפילות ושיעורים הניתנים הן על ידי חברי המניין והן על ידי אנשי אקדמיה וסופרים מן המגזר. בית הכנסת" יקר" משמש כמרכז חינוכי ותרבותי בלב שכונת קטמון. מידי שבוע מבקרים ביקר כ- 1,000 אנשים - דתיים וחילוניים, ישראלים ואנגלו-סקסים. בית הכנסת כולל קהילה לומדת ומרכז למעורבות חברתית, המקשר בין לימודי יהדות לבין מעורבות בחברה למען שיפור איכות החיים היומיומית. בנוסף, מתקיימים במסגרת בית הכנסת שיעורי יהדות במשך השבוע. התפילה ביקר נחשבת לממושכת במיוחד ומאופיינת בניגונים ברוח ניאו-חסידית וקרליבך. בית הכנסת "שירה חדשה" מתנהל ברוח שיוויונית בין המינים. מטרתו "ליצור קהילה דתית המשלבת מחויבות להלכה, מחויבות לתפילה ופמיניזם", לאור הצורך של נשים וגברים דתיים רבים להגדיר מחדש את מקומן של נשים בבית הכנסת. הדבר מוצא ביטוי בכך שהתפילה בשבת אינה מתחילה ללא נוכחות של מניין נשים. בנוסף, הנשים משתתפות בפעילות במהלך התפילה: משמשות כשליחות ציבור בחלקים שונים בתפילה שבהם, לדידם של חברי הקהילה, מותר מבחינה הלכתית לנשים להתחזן (כמו "קבלת שבת", פסוקי דזמרה), עולות לתורה, נושאות דרשות ונושאות בתפקידי גבאות. בדומה לבית הכנסת לכו נרננה בגבעת שמואל, גם בשירה חדשה פועלת ועדת אירוח אשר תפקידה לדאוג מידי שבת וחג לאירוח לסעודות עבור המתפללים החפצים בכך, וגם בו בית הכנסת צר מלהכיל את המתפללים הרבים המגיעים, במיוחד בעזרת הנשים. בבתי כנסת אלה עשרות הרווקים והרווקות אינם ממהרים להתפזר לביתם בתום התפילה, אלא נעמדים ברחבת הכניסה ומנהלים שיחות ערות על דא ועל הא. אגב כך, המבטים משוטטים סביב בניסיון לצוד דמות ששווה להתוודע אליה מקרוב. מטבע הדברים, הרווקים והרווקות מגיעים לבית-הכנסת במיטב מחלצותיהם, מטופחים למשעי. הואיל ומדובר במפגשים מעורבים (גברים ונשים בחברותא ללא מחיצה מפרידה), נדיר למצוא בהם רווקות או רווקים מהמגזר החרד"לי, המחמיר בכגון זה.

אירועים וכנסים פוליטיים. השתתפות בהפגנות פוליטיות ופעילות בתחום, היוו בעבר אמצעי בדוק להרחבת מעגל ההיכרויות. מדובר בעיקר בהפגנות של תנועות ומפלגות הימין, אליהן הגיעו צעירים מכל רחבי הארץ בהסעות מאורגנות.

ז. פעילויות מחאה. צעירים רבים נטלו חלק בהפגנות ובפעולות המחאה סביב ההתנתקות מגוש קטיף, בחודשים שקדמו לה, במהלכה (אוגוסט 2005) ולאחריה. יש לא מעט עדויות על אהבות וזוגות שנולדו על ברכי המאבק.

חודשים ספורים לפני ההתנתקות הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים תא כתום, גוף של "סטודנטים ואקדמאים למען ארץ-ישראל השלמה, ערכים יהודיים וציונות". המשימה הראשונה והדחופה הייתה להסביר לסטודנטים מדוע תוכנית ההתנתקות ("תוכנית העקירה", כהגדרתם) הינה טעות היסטורית ואסון לאומי. פעילי תא כתום חילקו עלוני הסברה וחוברות מידע, קיימו סיורים ביישובי גוש קטיף, ערכו 'יום כתום' בקמפוס במטרה לעורר את מודעות הסטודנטים, אירגנו הפגנה באוניברסיטת תל-אביב ובהמשך הקימו שם אוהל מחאה. תא "כתום" אומנם לא הצליח לבלום את הדחפורים שעלו על בתי גוש קטיף, הרסו וכתשו אותם עד דק, אך מקימיו יכולים אולי להתנחם בכך, שבזכות פעילותם הנמרצת הוקמו כמה וכמה בתים חדשים בישראל. במובן מסוים, תא כתום תיפקד במהלך המאבק כמועדון פנויים ופנויות לא-רשמי.

ח. שיעורים וערבים אינטלקטואליים. מדובר בשיעורים והרצאות בענייני הלכה, יהדות והגות המועברים על-ידי רבנים, אנשי אקדמיה ואנשי-רוח, הן במהלך השבוע והן בשבתות וחגים. חלקם מתקיימים במקומות ציבוריים (בתי-כנסת, מכונים שונים, בתי-מדרש למיניהם), וחלקם בבתים פרטיים. מרבית המשתתפים הם אנשים משכילים המבקשים להרחיב את אופקיהם. לצידם, רווקות ורווקים שבאים לא רק לשמוע אלא גם לראות ולהיראות, ובעיקר - להרחיב את מעגל ההיכרויות שלהם. לפני בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים, יזם יואב רוזנברג, אינטלקטואל ירושלמי דתי, יחד עם קבוצת חברים קטנה, שיעור שבועי בשבת אחר-הצהריים. השמועה עברה מפה לאוזן ומהר מאוד החלו צעירים רבים מכל קצווי הבירה להתייצב למפגש, שזכה לשם השיעור של יואב. השיעור השבועי המשיך במתכונת דומה, אחת לשבוע-שבועיים, בביתם של יואב ואשתו אליעד. חלק מן המרצים הם ממשתפי השיעור הקבועים ואחרים, מרצים אורחים. סביב כל שיעור מתפתח דיון אינטלקטואלי, המאפשר מתן ביטוי עצמי לכל אחד מהנוכחים, כמו גם שיחות אישיות בתום השיעור. השיעור של יואב הוליד לא מעט זוגות ומשפחות בישראל, ועד היום הוא מהווה מוקד משיכה לרווקים ורווקות דתיים. שיעור מבוקש נוסף בירושלים התקיים בביתה של אביגיל ליבמן, בת המגזר, העוסקת במחקר ובהוראה במדעי הרוח. השיעור, שנוסד בתחילת 2006, מתקיים בימי חול, אחת לחודש, וגם אליו מתייצבים רבים כדי להרחיב אופקים והיכרויות גם יחד.

ט. אתרי היכרויות. אתרי ההיכרויות והשידוכים באינטרנט ממלאים תפקיד חשוב בתהליך של מציאת בן-זוג בחברה הדתית לאומית, לא פחות מאשר בחברה החילונית. בשנים האחרונות, זוגות רבים מהמגזר, בטווח-גילאים רחב, הכירו ובאו בברית הנישואים באדיבות 'משרד השידוכים הווירטואלי' ברשת. מדיניות ההרשמה והשימוש באתרי ההיכרויות אינה אחידה. יש אתרים הגובים תשלום עבור השירות, יש המציעים התנסות חינם למשך תקופה מסוימת, שלאחריה נדרש המשתמש לשלם, ויש העושים זאת חינם אין כסף (לשם מצווה). להלן סקירה של אתרי ההיכרויות והפורומים המובילים, העומדים לרשות הפנויים והפנויות במגזר: דוסידייט נחשב לאחד האתרים הפופולאריים ביותר בקרב הציבור הדתי-לאומי. הוקם ביולי 2001 על-ידי גרייסון לוי. לפי הגדרתו, זהו "אתר ההיכרויות היחידי בישראל המיועד ליהודים דתיים בלבד. ההרשמה והחברות הן חינם, וההרשמה לחברים חדשים לוקחת מספר דקות". ההרשמה והחברות הן ללא כסף, אבל כדי ליזום קשר עם אחד החברים, יש לרכוש מנוי. כיפה נחשב לאתר האינטרנט המוביל בציבור הדתי מציע לגולשיו את פורום שידוכים לא כלה דרכנו. הפורום מקיים מפגשים אחת לחודש בערך, כולל כמה שבתות בשנה. המשתתפים הם גילאי 18-35, רווקים ורווקות מרחבי הארץ, שומרי תורה ומצוות, רובם בוגרי ישיבות הסדר ואולפנות. דאבל קליק - אתר היכרויות וירטואלי, שנולד כיוזמה משותפת של אתר כיפה ועמותת ישפה, העוסקת בהיכרויות במגזר הדתי זה מספר שנים. נכון לתחילת 2009, האתר סגור לרגל שידרוג. בְּנֵה קִנְךָ - אתר לדתיים ולמסורתיים בלבד. הפונים הם בעיקר בני 30 ומעלה. פרופיל המשתמשים, כפי שהוא מוגדר באתר: "אלפים מכל הגילים ומכל רמות ההשכלה והעיסוקים...בוגרי ישיבות תיכוניות, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, מכון לב, הטכניון ואוניברסיטאות...בוגרות אולפנה, שירות לאומי, מכללות ואוניברסיטאות, בית יעקב וסמינרים". המעוניינים מתבקשים למלא טופס הרשמה המכיל כמה עשרות שאלות, בחלקן פרטים אישיים, חלקן נוגעות לציפיות מבן/בת-הזוג. לאתר שלושה סניפים (בירושלים, רמת-גן ובאר שבע), וגולשים המעוניינים בכך מוזמנים ליצור קשר ולתאם פגישה אישית. קשר של קיימא - אתר היכרויות חדש יחסית לציבור הדתי על שלל גווניו, שלדברי מקימיו "נבנה ומתוחזק בהתנדבות, לשם שמיים בלבד". הם מפליגים בשבחי האתר, ומספרים בין היתר כי "בשאלות לנרשמים בחרנו כל נושא בקפידה ונתנו אפשרויות מגוונות לתשובות, כדי לתת מענה לכל חלקי הציבור הדתי. בכרטיס האישי חיברנו את 'שאלון קיימא', שנועד לתת חשיפה מעמיקה לאישיות, מידות, ושאיפות בחיים. כך ניתנת ההזדמנות לבני-זוג פוטנציאליים לקבל ראייה מעמיקה על כל אחד ואחת ללא מאמץ". זאת ועוד, למייסדים יש יומרות לחולל מהפך בעולם ההיכרויות הדתי. "קשר של קיימא לא יהיה רק אתר היכרויות, אלא גם מרכז ליוזמות חדשות ופעולות שייערכו במקביל לפעילות האתר, ברחבי הארץ", הם מבטיחים. האתר מאפשר העלאת קבצי קול ותמונה (וידיאו), ומציע מערכת יצירת קשר מיידי, פורומים, צ'טים ועוד. שָדְכ-ָנֵט - אתר חינם לכלל הציבור המסורת, הדתי והחרדי. מבנה החיפוש, ההרשמה והשאלות מקיפים את הנושאים החשובים, לפי הבנתם של הוגי האתר.

דתי דֵייט - הוקם כאתר היכרויות דתי ייחודי, לבוגרי תנועות הנוער בני עקיבא, עזרא ואריאל, ולבוגרי ישיבות ואולפנות. דתי דֵייט חוסה תחת כנפיו של אתר חבר'ה, רשת חברתית המאגדת את הקהילה המקוונת הגדולה בישראל. הואיל וחלק גדול מגולשי חבר'ה הם חבר'ה דתיים, הוחלט להקים למענם את אתר ההיכרויות הזה. משימה בשניים - מגדיר עצמו כ"אתר היכרויות ארצי וייחודי העוסק במתן שירות לכלל הפנויים והפנויות מהמגזר הדתי והחרדי על כל גווניו". האתר אינו למטרת רווח והשירותים בו ניתנים חינם אין כסף. בנוסף, האתר מציע מגוון רחב של פעילויות ושירותים, כגון: סדנאות, טיולים, ימי עיון, החלפת מידע וחשיפה לשדכנים הפרושים בכל רחבי הארץ. כולנו שדכנים - יוזמה של הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית אל וראש ישיבת עטרת כוהנים, שנועדה לתת מענה לתופעה ההולכת ומתרחבת של פנויים ופנויות בציבור בישראל. האתר מאפשר לכל אחד (ולא רק לפנויים) להמליץ על פנוי או פנויה שהוא מכיר, ולנסות לקבוע להם דייט עם פנוי/ה אחר באתר. כל משפחה המעוניינת למצוא שידוך עבור פנוי או פנויה שהיא מכירה, מתבקשת למלא שאלון המתפרסם באתר, להדפיס ולמסור לרכז שדכנים באזור מגוריה. האירגון מפעיל עשרות 'רכזי שדכנים', המאגדים את השאלונים בחוברת, שתישלח מאוחר יותר לכל ממלאי השאלונים, לצורך בחירה. קשרים - אתר ליהודים דתיים ושומרי מסורת המעוניינים להינשא ולהקים בית יהודי. מציע "מאגר איכותי וגדול של יהודים שומרי תורה ומצוות". לדברי המייסדים, "האתר תוכנן בהתייעצות עם שדכנים מקצועיים, רבנים ואנשי מעשה". לנוחות המשתמשים מתפרסמים באתר מספרי טלפון של שדכנים שפועלים לשם שמיים (חלקם בחינם וחלקם בתשלום מופחת). גֵ'יי-דֵייט - השלוחה הישראלית של אתר ההיכרויות הבינלאומי www.jdate.com, שנוסד בשנת 1997. האתר מיועד לכלל הציבור היהודי בעולם - דתיים וחילונים כאחד - ובו גולשים גם בני המגזר, בעיקר מהזרמים המרכזי והליברלי. הפילוח באתר מבחינת הקריטריונים הקשורים לדתיות, מתייחס לשמירת כשרות (רק בבית, בבית ובחוץ, בכלל לא וכו') ולהגדרה עצמית של דתיות (כגון: אורתודוקסי, אורתודוקסי מודרני, קונסרבטיבי, רפורמי, חסידי, חילוני, וכו'). אין באתר התייחסות לנכונות הבחורה לכסות ראשה לאחר נישואיה, להיותה לובשת/לא לובשת מכנסיים, לאורך חצאיתה ולמשתנים נוספים הקשורים בדתיות האשה, כמו גם לתדירות לימוד תורה אצל הגבר, לסוג הכיפה שהוא חובש, לאופן לבישת הציצית, ועוד. עקב כך, נמנעים רבים מן הזרם החרד"לי להשתמש בשירותי האתר, ופונים לאתרים לאתרים המאפשרים קבלת מידע מדויק יותר על מידת ההקפדה הדתית של האדם. דֵייטָה - אתר שעלה לרשת בדצמבר 2006, כיוזמה של שני צעירים דתיים, מציע פיתרון יצירתי לייעול שיטת ההיכרויות הנפוצה במגזר: הרווק ממלא את פרטיו האישיים בתוספת צילום. בסיום ההרשמה, הוא מקבל קוד אישי שאותו הוא מוזמן למסור לחבר, לשכנה או לקרוב-משפחה. אלה, מצידם, יעבירו את שמו ואת הקוד למשודך הפוטנציאלי, לטעמם. האחרון יוכל להיכנס לאתר, ולאחר הרשמה לצפות בכרטיס האישי. כעת, לאחר שפרטי שני הצדדים מצויים באתר, הם מוזמנים לעיין בהם ולהחליט אם יש טעם להיפגש. ההרשמה לאתר חינם. בבדיקה שערכנו בפברואר 2009 האתר כבר לא היה ברשת. פופידֵייט - אתר היכרויות ואירועים שניבנה במיוחד לציבור הדתי והמסורתי. האתר אינו מפרסם את פרטים ההתקשרות של החברים שנרשמו אליו (ההרשמה חינם). כשחברים מסוימים רוצים להתקדם עם הקשר, אחרי שכבר התכתבו באמצעות מנגנון ההודעות באתר, הם עצמם יחליפו ביניהם את פרטיהם האישיים (טלפון או אימייל), ובכך מובטחת להם דיסקרטיות מלאה. בבדיקה שערכנו בפברואר 2009 האתר כבר לא היה ברשת. עדן דֵייט - עוד אתר שמבטיח "מענה אמיתי לצרכים של גולשים דתיים ומסורתיים". באתר מנגנון חיפוש מהיר של בן/בת-זוג בכל רחבי הארץ. זיווג משמיים - אתר היכרויות וזוגיות ברוח היהדות. מערכת האתר מגדירה אותו כ"מערכת היכרויות מתקדמת המבוססת על מאגר חברים איכותי בעלי אותה מטרה רצינית (מציאת בן-זוג), ומאפשרת לסנן אנשים לא רציניים המסתפחים לאתר". האתר מאפשר לכל אחד ואחת לשלוח מאמר פרי-עטו בכל נושא שעולה על רוחו (חוויה אישית, שיר שחיבר וכדומה). מאמר שיימצא ראוי יפורסם, ובכך יחשוף צדדים באישיותו, מעבר למידע הבסיסי בטופס האישי או בתצלום. שניים שהם אחד – אתר היכרויות למנויים בתשלום, שהוקם על-ידי חברה משפחתית בעלת ניסיון רב בתחום השידוכים. מייסדיו "עושים הכל על-מנת שהאתר יהיה אתר ההיכרויות האיכותי והמוביל לציבור הדתי והמסורתי". עד שזה יקרה, הם מחויבים לדיסקרטיות, ומבטיחים לגולשים כי לא יעבירו את פרטיהם האישיים לחברים אחרים באתר. אור שמחה - אתר היכרויות למטרת נישואין בלבד. מיועד לכלל הפנויים והפנויות בקרב הציבור הדתי, הלאומי ,המסורתי, החרדי לגווניו ולמתקרבים לתורת ישראל, בארץ ובעולם. האתר מתגאה ב"מאגר גדול במיוחד של פנויים/פנויות, לכל רמות ההשכלה והעיסוקים, לכל הגילאים והזרמים". למרות זאת, בדף הבית של האתר טורחים להדגיש, כי פועלת בו "מחלקה מיוחדת לציבור הדתי-לאומי חובשי הכיפות הסרוגות". האתר פועל בשיתוף-פעולה נרחב עם שדכנים ושדכניות "מהמובילים בתחום בארץ ובעולם". דתילי נשי - הפורטל המוביל לאישה הדתית בישראל, חלק מרשת דתילי, רשת אתרי תוכן ומקומונים לציבור הדתי בישראל. במדור השידוכים באתר יכולים המעוניינים לפרסם את פרטיהם האישיים, בצירוף תיאור כללי קצר והדרישות הבסיסיות מבן-הזוג, בסיגנון מודעות דרושים הקלאסיות. דוגמאות למודעות מאמצע 2008: "בחורה דתית-לאומית בת 31, מחפשת בחור ממוצא אשכנזי בוגר תיכון דתי בגילאי 35-31, עד גובה 1.75 מ', עובד במקום מסודר". או: "שלום, קוראים לי יוסף. אני מעוניין להכיר בחורה מסורתית בוכרית וכמובן אשת חיל. אני מאור יהודה ומחפש בחורה מהאזור". מודעה נוספת: "אלמנה, דתית-לאומית, אם לשלושה מתבגרים מקסימים, גבוהה (1.78 מ'), מחפשת את האחד והיחיד שרוצה להיכנס לפרק ב' יציב ובטוח". ראש יהודי - עמותה ששמה לעצמה מטרה להעמיק את הזהות היהודית בכל שכבות האוכלוסייה, גישור בין אוכלוסיות ואחדות העם. בתחילת 2008 חנכה העמותה במשותף עם עמותת ישפה, פרויקט היכרויות לבעלי תשובה המעוניינים להכיר בן/בת-זוג לחיים. ישפה עוסקת בהיכרויות לציבור הדתי-לאומי על גווניו (ראו הרחבה בערך זה לעיל). ראש יהודי לקח על עצמו את הטיפול בבעלי תשובה, או 'מתחזקים' בלבד. לאחר ששילם דמי הרשמה חד-פעמיים (180 ש"ח), מוזמן החוזר בתשובה לפגישת היכרות ולראיון עם אחת משדכניות העמותה. היא זו שתלווה אותו לאורך כל התהליך, עד למציאת השידוך המתאים.

י. זירת הפייסבוק. הרשת החברתית חביבה מאד על אנשי המגזר והיא מזמנת היכרויות רבות – עקיפות וישירות – בין בני זוג פוטנציאלים. בהקשר זה ראוי לציין את יוזמתה של עמילי עמרוסי. אשת התקשורת, המתחזקת חשבון פייסבוק עם אלפי עוקבים, הודיעה באוקטובר 2020 לעוקביה כי החליטה להפסיק לשתף פוסטים של מחפשות ומחפשות זוגיות, וזאת לאחר שנתיים בהן עשתה זאת על בסיס יומי ושיתפה אלפי פוסטים, מהם יצאו לא מעט בני זוג ואפילו חתונה. עמרוסי כתבה כי אחרי שנתיים היא הבינה שהדרך שלה אינה מצליחה "לייצר" זוגות, וכי לא בטוח שפייסבוק מועיל יותר מאתרי היכרויות:

"סליחה. מחילה. מצטערת. לא יכולה לשתף עוד פוסטים של מחפשי ומחפשות זוגיות. סליחה. לפני שנתיים התחייבתי שכל איש ואישה שיפרסמו פוסט "מחפש/ת" עם תמונה – יזכו לשיתוף על הקיר שלי. שיתפתי מאות פוסטים כאלה. מהשיתופים יצאו כמה דייטים, ואפילו זוג נשוי אחד, אבל גם כאבי לב. רווקות שראו את כמויות הנשים על הקיר שלי – חוו רגעי ייאוש וצער. אימהות לרווקות נכנסו לדיכאון. היו ימים שהעליתי עשרה פוסטים שונים של סינגליות. זה הכאיב והקשה על מי שנמצאת בחיפוש. זה ריפה את הידיים. אני לא יודעת להסביר איפה הגברים. עשיתי מה שיכולתי. שנתיים. עשרות אלפי עוקבים. מאות שיתופי מחפשים/ות. זוג אחד. אני מתבוננת בצער ענק על תערוכת היפהפיות הבודדות על הקיר שלי – וממשיכים לתייג אותי – ואחרי שנתיים של ניסיון, לא בטוחה שבאופן הזה (פרסום תמונה וכרטיס), פייסבוק מועיל יותר מאשר אתרי ההיכרויות. לפייסבוק זכויות רבות במציאת שידוכין – אבל דרך פעילות ברשת. קבוצות משותפות, השתתפות בקהילות וירטואליות, מישהו שמגיב לתגובה שלך, מישהי שהגיבה לפוסט שעקבת אחריו, דיון שמתפתח. באופן המפורש של חיפוש אחר בן זוג, עדיפים אתרי ההיכרויות או השידוכים של פעם. ולהתפלל ממש חזק. הוורידים שלי מתפוצצים מתפילות. עבור החברות המופלאות שלי, רווקות וגרושות. עבור נשים שפנו אליי בפרטי לבקש. עבור האמהות הדואגות שתייגו אותי בפוסטים של בנותיהן. הלוואי שהיה לי מאגר סודי של גברים ראויים עבורן. אני לא רואה טעם להמשיך לשתף. אני מצטערת. זה כנראה לא עובד" (מדור חדשות. 25.10.2020. "זה לא עובד": אמילי עמרוסי בהודעה לרווקים ולרווקות. סרוגים).

החתונה הדתית-לאומית

רקע

חופה וקידושין בציבור הדתי-לאומי מתנהלים על-פי כללי הטקס והמסורת, כדת משה וישראל. טקס הקידושין נערך במעמד ציבורי מתחת לחופה (טלית או יריעת בד מעוטרת), הנמתחת בין ארבעה מוטות, תחת כיפת השמיים. החופה מהווה תחליף סמלי לתקרה המשותפת, תחתה מסתופפים בני-הזוג. את הטקס עורך רב (המכונה "מסדר הקידושין"), על-מנת להבטיח כי יתבצע על-פי הכללים ההלכתיים. על-פי תקנה הלכתית עתיקה, נדרשת נוכחות של לפחות מניין (עשרה) גברים בוגרים. הטקס נפתח בשתי ברכות של הרב מסדר הקידושין אחת על כוס יין ("בורא פרי הגפן") ואחת על מצוות הקידושין ("ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו על-ידי חופה וקידושין ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על-ידי חופה וקידושין"). הרב נותן לחתן לשתות מהכוס, ולאחר מכן מועברת הכוס לאם הכלה שנותנת לבתה ללגום מהיין. החתן פונה לכלתו, אומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", ועונד טבעת על אצבע יד ימינה. נהוג שלאחר נתינת הטבעת אומר הקהל, "מקודשת מקודשת". טבעת הנישואים מבטאת את הקשר והזיקה בין בני הזוג. השלב הבא הוא הקראת נוסח שטר הכתובה על-ידי הרב. החתן מאשר את תוכנה, ומוסר אותה לכלה. לבסוף, החתן מזכיר את חורבן בית-המקדש באמירת "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחִכִּי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", ומנפץ ברגלו כוס זכוכית.

שימוש בטלית בקרב האשכנזים

בעוד שבעבר רק בני עדות המזרח נהגו להתעטף בטלית בשעת החופה, כיום קיימת נטייה גם בקרב חלק מן האשכנזים לעשות זאת. אימוץ מנהג זה נובע מכך שהחתן מתעטף תחת החופה בטלית חדשה, המצדיקה ברכת "שהחיינו" (ברכת הודיה לאל על הגעה לזמן מיוחד מסוים וחגיגי, כגון: חגים, אכילת פרי חדש, לבישת בגד חדש, וכיוצא באלה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"). חתנים אשכנזים רוצים אף הם לברך "שהחיינו" תחת החופה, והטלית החדשה מספקת להם עילה טובה לכך.

"חדר הייחוד" בעדות המזרח

בקרב האשכנזים נהוג, כי בני-הזוג אינם מתראים זה עם זו שבוע לפני החתונה. לאחר טקס החופה הם פורשים ל"חדר ייחוד", חדר סגור וריק, ננעלים בפנים ושוהים שם בגפם מספר דקות. שני עדים כשרים (לרוב עדי הקידושין) מוודאים מראש שהחדר אכן סגור וריק, ולאחר כניסת החתן והכלה ונעילת הדלת, הם נשארים לשמור עליו מבחוץ. הרעיון הכללי הוא יצירת מתחם סגור ומבודד, בו יכולים החתן והכלה לממש פיזית את ברית הנישואים שכרתו דקות ספורות קודם (ההלכה מגדירה זאת כ"ייחוד הראוי לביאה"). הנוהג הוא שהחתן והכלה מנצלים את שהותם בחדר לשיחה ולאכילת משהו קל, לשבירת הצום, ולא לפעילות אינטימית. בשנים האחרונות, יש יותר ויותר יוצאי עדות המזרח המאמצים את המנהג שלא להתראות שבוע לפני החתונה, משום שלדבריהם הנתק הקצר מעצים את הכמיהה ההדדית.

כיסוי ראש הכלה לאחר החופה

בדרך כלל, בנות המגזר הדתי-לאומי המכסות ראשן עם נישואיהן, עושות זאת רק לאחר ליל הכלולות. משמע, במהלך טקס החתונה הן עדיין גלויות ראש. ואולם, לפני מספר שנים הוציא הרב דב ליאור פסק הקורא לכלות לכסות את ראשן מייד לאחר החופה, בצאתן מ"חדר הייחוד". הרב ליאור, ראש ישיבת ההסדר בקריית ארבע, נמנה עם הזרם הימני ביותר (מבחינה פוליטית ודתית כאחת) במחנה החרד"לי. פסק זה היווה ביטוי מובהק למגמת ההחמרה בציבור הדתי-לאומי. כלות חרד"ליות רבות החלו מכסות ראשן, מייד עם צאתן מ"חדר הייחוד". הנושא הפך בזמנו אחד ממוקדי השיח החברתי במחנה זה. עם הזמן התברר, כי מדובר בפסק מחמיר במיוחד, גם לטעמם של החרד"לים. השיח בנושא דעך בהדרגה ובמקביל, ירד מספר הכלות הממהרות לכסות ראשן מייד לאחר החופה. "כנראה שזו גזירה שהציבור [הנשים] אינו יכול לעמוד בה, ולכן היא ירדה במידה רבה מסדר-היום של זוגות ערב כלולותיהם. גם הרבנים כבר כמעט שלא מתעסקים בזה", הסבירה לנו טובה מאיר, בת המגזר שנישאה לפני שנים ספורות.

חופה ברוח פמיניסטית-שיוויונית

בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולות של פמיניסטיות דתיות משכילות, הקוראות תיגר על טקס הנישואים המסורתי. הן סבורות כי הטקס בעייתי מבחינה זו שהוא מנציח את מעמדה של האישה כקניינו של הבעל. "ריטואלים המציבים אותן בעמדת-כוח נחותה מבחינה משפטית מול בני-זוגן", כהגדרתה של ד"ר עירית קורן, בוגרת התוכנית ללימודי מיגדר באוניברסיטת בר-אילן, שכתבה עבודת דוקטורט בנושא. כוונתה בעיקר לריטואלים כמו הקפת הכלה את בן-זוגה שבע פעמים בתחילת החופה, שתיקתה בשעה שהחתן עונד את טבעת הנישואים לאצבעה, ועוד. זוגות המבקשים להינשא באווירה שיוויונית, נוקטים כיום צעדים, שתכליתם לחדד את סממני השיוויון ביניהם ולהקהות את התחושה שהכוח מצוי רק בידי הגבר. עם זאת, חשוב להקדים ולומר, כי הצעדים שיפורטו להלן, אינם רווחים בחתונות של בני המגזר הדתי-לאומי. מדובר לפי שעה בקומץ קטן של זוגות, שהמחצית הנשית שלהם הן פמיניסטיות דתיות משכילות (השכלה כללית ותורנית כאחת), עם מחויבות להלכה ברמה זו או אחרת, שנחשפו לסביבה דתית אנגלו-סקסית. עירית קורן סבורה כי מדובר בתופעה מתפשטת, המשליכה על הציבור האורתודוקסי בכללו ועל השיח הדתי בפרט.

עריכת ה"הסכם לכבוד הדדי"

ההסכם לכבוד הדדי הוא חוזה בעל תוקף משפט והלכתי, הקובע תנאים כספיים נוקשים על כל אחד מבני-הזוג במקרה שבו אחד מן הצדדים יסרב להעניק או לקבל את הגט. הסכם זה, חרף חשיבותו, לוקה בשתי מגרעות. האחת, אין בו מענה לבעיית העגונות, משום שכאשר בן-הזוג נעלם או מאבד את שפיותו, אין את מי לתבוע. השנייה, עדיין מתאפשר לבן-הזוג שלא לתת גט, אם בחר לשלם לצד האחר את מלוא הסכום כמתחייב מן ההסכם. בנוסף, הליך האכיפה של הסכם זה בבית-משפט אזרחי עלול להתארך מאוד. עיכוב זה משמעותי, לעיתים קריטי, עבור מי שמבקשת להינשא מחדש וללדת ילדים.

עריכת "טיש" על-ידי כל אחד מבני-הזוג בנפרד

בחתונות בציבור הדתי לאומי מקובל כי לפני החופה, בעת קבלת הפנים, החתן, אביו, אבי הכלה והרב מסדר הקידושין, יושבים באיזו פינה באולם או בתוך חדר צדדי, וממלאים את שטר הכתובה. בחלק מן החתונות, בעיקר מן הזרם המרכזי ומן הזרם הליברלי החתן עורך במעמד זה מעין "טיש". טיש (ביידיש: שולחן) הוא אירוע שמקורו בחצרות החסידיים במזרח אירופה, ועיקרו הסבת האדמו"ר וחסידיו סביב שולחן לרגל סעודה חגיגית (שבת, חג, שמחת בר-מצווה, חתונה ועוד). אלה מצטופפים סביב רבם הנערץ, מביטים במעשיו ואכילתו, שרים ניגוני שמחה ותפילה, ושותים בצמא את דברי התורה היוצאים מפיו. הלחם שעליו מברך האדמו"ר ושאר המאכלים שמהם הוא טועם (הנחשבים לבעלי סגולה), מחולקים לצאן מרעיתו. בדומה לטיש החסידי, גם ל"טיש" שעורך החתן, מגיעים חברים ומכרים מן המוזמנים לחתונה (כל החפץ בכך, מקרב המוזמנים), מתיישבים סביבו, שותים ל"חיים", שרים ואומרים דברי תורה. בשנים האחרונות, בחתונות אורתודוקסיות בעלות אופי שיוויוני, יש כלות המקיימות מעין טיש לפני החופה, במהלכו הן אומרות דבר תורה, מברכות, מקבלות ברכות ושרות עם הנשים החוגגות עימן – מרבית הנשים המגיעות לחתונה. יתרה מזאת, יש חתונות, בעיקר של נשים פמיניסטיות דתיות, שבהן מתקיים טיש רק סביב הכלה.

כיסוי פני הכלה

על-פי המנהג המסורתי, לפני שהכלה נכנסת לחופתה, החתן קרב אליה, מעיף בה מבט ואחר מכסה את פניה בהינומה. טקס זה נקרא "בָּאדֶעקְן" (ביידיש: בדיקה). כלומר, החתן בודק ומוודא שהכלה אותה הוא עומד לשאת היא אכן בחירת ליבו. מקורו בפגישתם של רבקה אמנו ויצחק אבינו, שם נאמר "ותקח הצעיף ותתכס" (בראשית כ"ד, ס"ה). או-אז, היא אומרת את ה"תפילה לכלה" וצועדת עם הוריה לעבר החופה. במהלך טקס החופה והקידושין נותרת הכלה כשפניה מכוסות בהינומה, עד להרמתה בידי חתנה, לצורך לגימה מכוס יין הקידושין שבידו. ואולם, לאחרונה, יש כלות המפשילות את ההינומה ממש עם תחילת החופה, כדי להפגין את רצונן להיות נראות בטקס המשמעותי של חייהן, כפי שעשתה עירית קורן בחופתה שלה.

התפילה לכלה

'התפילה לכלה' היא תפילה שחלק מן הכלות הדתיות נוהגות לומר לפני החופה. תוכנה מתייחס לבקשת הכלה למחילת חטאים ולחיי נישואין מוצלחים. תפילת הכלה אינה הלכה אינה מנהג, ועל כן אין מדובר בתפילה בעלת נוסח אחיד ומוסכם. יש הנוהגים כי חברותיה של הכלה מכינות עבורה תפילה זו על כרטיס מעוצב ובעיטורים מיוחדים. באתר כיפה, בתשובה לשאלת גולשת, עונה הרב חיים רטיג, ראש ישיבת ההסדר "בינות" רעננה: "ברכת כלה אינה חיוב, ולכן, כראות עינייך ניתן לבחור את התפילה היפה ביותר, זו שמדברת אלייך הכי הרבה. זו התפילה החביבה עלייך". אותו אתר מציע לא פחות מחמישה נוסחים. להלן שתי דוגמאות, שתכניהן והנוסח בהן משקפים את אלה של יתר התפילות לכלה המקובלות. "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו. ויבן ה´ אלוקים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם ויברך אותם אלוקים ויאמר להם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ". - רבונו של עולם, הריני באה לפניך בשמחה רבה להודות לך על שהחייתני וקיימתני והגעתני לזמן הזה, וזיכיתני ביום הזה להנשא ל .... הנה כי כן, הריני מתחרטת חרטה גמורה על כל מה שעשיתי נגד עצתך הטובה ועל כל מה שקציצרתי בעבודתך, - אבינו שבשמים - אני , הניצבת לפניך היום, מוכנה להנשא ל_______ בקדושה ובטהרה על ידי חופה וקידושין ושבע ברכות. יהי רצון מלפניך שתתן לי את האיש שאני נכנסת לחופה עמי, בסימן טוב ובמזל טוב לאורך ימים ושנות חיים ונגילה ונשמחה יחד בבנים ובבנות ורוב טוב. 'שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם' אמן כן יהי רצון" "אדון יחיד מלא רחמים , צופה ומביט עד סוף כל הדורות, המנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים ,תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך. רבנו של עולם , הרי אני באה אליך בשמחה רבה, להודות לך על שהחייתנו וקיימנו לזמן הזה,ויגל כבודי ובשעה הקדושה הזו ,עת מוחלים כל העוונות, הריני מתחרטת חרטה גמורה על כל מה שעשיתי נגד רצונך הטוב,ועל כל מה שקיצרתי בעבודתך,ואני רוצה בלב שלם ובנפש חפצה לעבדך באמת מכאן והלאה לתמיד... ונזכה לבריאות הגוף ולאור עליון,ותרחם על כנסת ישראל עם קודשיך. ותבטל ותמתיק כל הדינים מעל כל עמך ישראל בגשמיות וברוחניות. אבינו שבשמים ,אני___________ בת__________ הניצבת לפניך היום מוכנה להנשא ל__________ בן _________ בקדושה ובטהרה ע"י חופה וקידושין ושבע ברכות. יהיה רצון מלפניך שתתן לי את האיש שאני נכנסת לחופה עמו בסימן טוב ובמזל טוב לאורך ימים, ונזכה לדור באהבה ובשלום, בקדושה ובטהרה כרצונך באמת, נגילה ונשמחה יחד בבנים ובבנות ורוב טוב..."

אחיזת כלונסאות החופה

בחתונות אורתודוקסיות נהוג למנות ארבעה גברים שיאחזו בכלונסאות החופה, כשעצם המינוי נחשב מעין הערכה והוקרה. ואולם, בשנים האחרונות ניתן לראות גם נשים האוחזות במוטות החופה. מבחינת הכלה, כמו גם חברותיה האוחזות בכלונסאות, מדובר בשבירת המונופול הגברי על עוד היבט בטקס דתי. הן מנצלות את העובדה, שאין איסור הלכתי על אחיזת הכלונס בידי אישה, ומבצעות אקט פמיניסטי סמלי, המבטא שיוויון בין המינים, בכלל, ובין הבעל לאשתו, בפרט. לגבי דידן, אין עיתוי מתאים יותר לצעד הפגנתי שכזה, מאשר הטקס שבו קושרים גבר ואישה את גורלם.

הקפות תחת החופה

בחתונות אשכנזיות נהוג, כי הכלה מבצעת שבע הקפות סביב בן-זוגה בתחילת החופה. המקור למנהג זה הוא הפסוק "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר" (ירמיהו ל"א, כ"א). פשטו של מקרא הוא שהנקבה מחזרת אחר האיש. כאן נענית הכלה לחיזורי החתן, ומגיע תורה שלה לחזר אחריו... היא בונה כעין חומה מסביבו, שאינה מאפשרת לפגוע בנמצא בתוכה, וגם גורמת לכך שלא יפזול מחוצה לה. פרשנים בני זמננו מצביעים על הדימיון בין הקפת הכלה את החתן להקפת חומות יריחו עד להפלתן, כפי שציווה אלוהים את יהושע (בשני המקרים, מדובר בשבע הקפות). לשיטתם, כשם נפילת חומות יריחו מסמלת את כניסתם של בני ישראל לנחלתם, כך גם 'נפילת החומות' שבין בני הזוג מסמלת את הנחלה אותה הם עתידים לבנות. נשים רבות בוחרות לוותר לגמרי על חלק זה של הטקס, שאין לו תוקף הלכתי. מנגד, עירית קורן העדיפה שלא לבטלו כליל, אלא לבצעו בשינוי קל, אם כי דרמטי. "לא רציתי לוותר על המרכיב הזה שסברתי שהוא יפה מבחינה ויזואלית ויש בו אלמנטים נשיים הקשורים לשלמות ולמעגליות", היא מתארת. "אולם גם כאן רצינו לבטא תפישה שלפיה אין מרכז מחד ושוליים מאידך. לכן, לאחר שלושה סיבובים וחצי שהקפתי את בן-זוגי, הוא הקיף אותי שלושה סיבובים וחצי. הקהל היה המום לנוכח השינוי הזה והגיב תחילה בצחוק קל, אך לפתע פרץ במחיאות כפיים סוערות".

ענידת טבעת לחתן על-ידי כלתו

חלק בלתי-נפרד מכל חתונה אורתודוקסית הוא המעמד, שבו עונד החתן את טבעת הנישואים על אצבע יד ימינה של בחירת-ליבו. לא מקובל שהכלה תענוד במקביל טבעת על אצבעו של בחיר-ליבה. זאת, על אף שאין כל איסור הלכתי לבצע זאת (להרחבה ראו בערך "טבעת נישואין" בפרק על לבוש הגברים). ואולם, בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים עומדות על זכותן לענוד טבעת נישואים לבעלן, מייד לאחר הקראת הכתובה. מבחינתן, מדובר באקט פמיניסטי שיוויוני בעל משמעות סמלית, המבטא הדדיות בהליך הקניין בין הגבר לאישה.

הכתובה והקראתה

הקראת נוסח שטר הכתובה נתפשת כחלק מתפקידיו המסורתיים של הרב המסדר את הקידושין. באחרונה, יש כלות המעדיפות להטיל את המשימה החשובה הזו על אישה, אשר ביקרה הן חפצות. זו יכולה להיות בת משפחה, חברה, וכל דמות נשית אחרת אותה רוצים לכבד. בכך הן "מכניסות עוד קול נשי תחת החופה", כפי שהגדירה זאת עירית קורן, וגייסה למשימה את חברתה הטובה. הכתובה בנוסחה המסורתי כוללת רק את מחויבויותיו של הבעל כלפי אשתו. יש נשים המוסיפות לה גם את מחויבותן כלפי בעלן. לפיכך, הקראת מסמך הכתובה, שביסודו הוא מסמך חד-צדדי, על-ידי אישה דווקא, מעניקה לו גם "קול ונופך נשיים".

אולם השמחות

זוגות בציבור הדתי-לאומי נישאים, לרוב, באותם אולמות אירועים המשמשים זוגות חילונים. ואולם, הם מקפידים לוודא כי לאולם יש תעודת הכשר מהרבנות הראשית. יש זוגות (בעיקר בקרב המחנה החרד"לי) המקפידים על הכשרים נוספים, הנחשבים ל'מחמירים' יותר.

לאירוע שמחה כמו חתונה, נהוג להזמין את כל המשפחה המורחבת.

השתתפות בחתונה, כמו גם בסעודת החתונה, נחשבת למצווה (מצוות שימוח חתן וכלה).

החברה הדתית-לאומית היא הרבה יותר קיבוצית וקהילתית באופייה. משפחות ויחידים שייכים לקהילה ולבית-כנסת, ולפיכך נהוג להזמין לשמחה המשפחתית גם את חברי הקהילה ומתפללי המניין הקבוע בבית-הכנסת.

השירה, הריקודים ו"עשיית השמח" בחתונה, מהווים נדבך מרכזי בחתונות במגזר זה. בציבור הדתי-לאומי יש ציפייה גבוהה במיוחד שהחבר'ה – חבריהם של החתן והכלה - ידאגו "לעשות שמח". הדבר בולט במיוחד בקרב צעירים מן הזרם המרכזי ומן הזרם החרד"לי, בהם רבנים מן החתנים הם בוגרי ישיבות הסדר וישיבות תורניות. חתן הלומד בישיבת הסדר או בישיבה גבוהה, נוהג להזמין את כל 'השיעור' שלו (כלומר, בני המחזור שלו בישיבה). הכלה, מצידה, תזמין את הבנות עימן שירתה בשירות הלאומי או בצבא, חברות לספסל הלימודים, ועוד. מאחר שמדובר במשפחות מרובות ילדים, שבחלקן (בעיקר החרד"ליות) מתקיימת חתונה בקצב של אחת לשנתיים-שלוש (בשל פער הגילאים המצומצם בין הילדים), טבעי שהעומס הכלכלי על הורי החתן או הכלה אינו מאפשר את קיומה באולם בעלות גבוהה מדי. מרבית החתונות מתקיימות, אם כן, באולמות צנועים יחסית, אך רחבי-ידיים דיים כדי להכיל את מאות המוזמנים. זאת, בנוסף לרחבת ריקודים גדולה, שהיא קריטריון בסיסי לבחירת האולם המתאים לאירוע. רבים במגזר, במיוחד בפלג החרד"לי שלו, נמנעים מעריכת שמחה באולם פאר גם מטעמים ערכיים. הם נרתעים מראוותנות לשמה, ומעדיפים לשים דגש על מצוות שימוח החתן והכלה, כולל השירה והריקודים של החבר'ה. ואולם, יש בציבור הדתי לאומי, בעיקר בקרב הזרמים המרכזי והליברלי, ציבור מבוסס למדי, שאינו בוחל באולמות/גני אירועים מפוארים ויוקרתיים. משפחות הנמנות עם ציבור זה משקיעות את מירב מרצן וכספן להפקת אירוע יקר ומקורי, תוך הקפדה על כל תו ותג, החל מן התפריט וכלה בעיצוב הברכונים.

רוב הצעירים מן הציבור הדתי לאומי, גם אלה שמשפחותיהם גרות בצפון ובדרום, מעדיפים להינשא באזור המרכז ובירושלים. מרביתם לומדים, עובדים ומתגוררים באזורים אלה. לפיכך, חלק מהוצאות החתונה של תושבי הצפון או הדרום, כולל תחבורה מאורגנת לאורחים לאולם השמחה הנמצא באזור המרכז או בירושלים וסביבותיה.

חלק מן האולמות או גני האירועים הפונים למגזר הדתי, מציעים קייטרינג משלהם, אחרים מאפשרים הבאת שירות קייטרינג חיצוני, כפי שמקובל גם בחתונות חילוניות. גם תפריט האירוע דומה בקווים כלליים בשני המגזרים. ואולם, בציבור הדתי לאומי, בעיקר בזרמים החרד"לי והמרכזי, יש העדפה להגשה אישית (יש לציין שברוב האולמות וגני האירועים קיים בר משקאות וכיבוד קל המשמש את האורחים לפני החופה. המנה העיקרית מוגשת לשולחנות). ואולם, בשנים האחרונות, נוספו לתפריט מנות, המכונות "מנות המשמחים". מדובר במנות צנועות וזולות, ללא אפשרות בחירה, המיועדות לחבריהם הצעירים של החתן והכלה. "מנת משמחים" מורכבת בדרך כלל ממאפה (בורקאס) וסלטים למנה ראשונה, רבע עוף, אורז ושניצל למנה העיקרית. יוזמי "מנות המשמחים" הם ארבעה רבנים מרכזיים בציבור הדתי-לאומי (ובהם הרב צפניה דרורי), שביקשו לצמצם במשהו את העלות הכספית הגבוהה של האירוע. אותם צעירים (שמספרם עשוי להגיע לעשרות רבות) מוזמנים בעיקר כדי לשמח חתן וכלה, ולכן הוריהם של בני-הזוג אינם חשים מחויבות להגיש להם מנה מלאה ויקרה, כמו לשאר המוזמנים. מכאן נולד הרעיון לערוך שולחנות מיוחדים לחבר'ה הצעירים, בהם תוגשנה "מנות המשמחים". חשוב לציין, כי זר לא יבחין בהבדל בין שולחנות אלה ליתר השולחנות באולם. מי שכן מודע לכך הם המלצרים, שמקבלים הנחיה מראש להגיש ליושביהם את התפריט הצנוע יותר. נוהג זה קנה לו אחיזה בציבור הדתי-לאומי והפך עניין שבשיגרה בחתונות רבות. החבר'ה הצעירים עצמם יודעים מראש, כי יושיבו אותם בשולחנות "המשמחים". הם מקבלים באהבה את מנת המזון הבסיסית, ואינם מרגישים מקופחים. זאת ועוד, הם יודעים כי בבוא יומם להיכנס לחופה, הם עצמם יפצלו את התפריט למנות יקרות ול"מנות משמחים". אגב, בעלי אולמות מסוימים (בהם הדר דימול ברמת-גן), מסרבים להגיש מנות שכאלה, בטענה שהדבר פוגע במוניטין שלהם. בשונה מן החרדים, המקפידים על הפרדה באמצעות מחיצה בין נשים לגברים במהלך סעודת המצווה, מרבית הציבור הדתי-לאומי אינו מדקדק בכך. עם זאת, בחלק מן החתונות בזרם החרד"לי, גוברת בשנים האחרונות הנטייה להפרדה בין המינים בשעת הסעודה. לעיתים, ההפרדה מוגבלת למוזמנים הצעירים (היינו, החברים הרווקים של בני הזוג), ואילו המשפחות והזוגות הנשואים יושבים בשולחנות מעורבים.

בציבור הדתי-לאומי רווח זה שנים הנוהג של הפקת בִּירְכּוֹן (סיפרון או דף עבה שמצידו האחד מודפסת ברכת המזון, ולעיתים זמירות וברכות נוספות, ומצידו האחר שמות החתן והכלה). בסיום האירוע, ולאחר ברכת המזון, יכולים המוזמנים לקחת את הבירכון כמזכרת צנועה. כיוון שמדובר בהשקעה גבוהה יחסית, זוגות רבים החלו מאמצים חלופה זולה יותר: בירכונים סטנדרטיים ללא כיתוב מיוחד, שניתן לקבלם חינם אין כסף מגמ"ח של בירכונים. בציבור הדתי בכללו ישנם גמ"חים (עמותות וארגונים של גמילות חסד) רבים ומגוונים, המשאילים חינם או בעלות נמוכה ציוד וכלים לצרכים שונים. בין השאר, ניתן לשאול ציוד לחתונות, כגון שמלות כלה, חליפות לחתנים ובירכונים, אותם נהוג להחזיר לאחר החתונה. לעיתים, הם נקנים על-ידי בני-הזוג והמוזמנים יכולים לקחתם למזכרת. יש בעלי שמחה שמראש מוותרים על הבירכונים, ומעדיפים להעניק לאורחיהם מזכרות אחרות, מקוריות יותר, כגון: מגילת אסתר, בחתונה המתקיימת סמוך לפורים; טקסט יום העצמאות (הכולל ברכות ותפילה מיוחדת שנהוג לומר בבתי הכנסת בליל העצמאות). בחתונה המתקיימת סמוך ליום העצמאות; תפילה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב, וכיוצא באלה שירים ומזמורים.

בתום ברכת המזון נוהגים לברך שבע ברכות (המכונות גם "ברכות נישואים" או "ברכת חתנים"), שאותן תיקנו חז"ל, כחלק מטקס הנישואים. מוטיב בולט בשבע הברכות הוא המעבר מהכלל אל הפרט. מבריאת העולם, יצירת אדם הראשון וגאולת ישראל, עד לשמחת החתן והכלה. שבע הברכות גם צופות פני עתיד: יוצאי חלציו של הזוג הטרי, התקוות הרבות שתולים בהם והציפייה לשמחה הגדולה שתבוא עם התגשמות תקוות אלה. נוהג שבעולם הוא, שהברכות נאמרות על-ידי גברים בלבד, בני משפחה וחברים קרובים של בני-הזוג. מבחינה הלכתית, אין מניעה לשתף אישה בשבע הברכות. ואכן, בשנים האחרונות יש כלות המבקשות מאישה היקרה לליבן לעשות זאת. לרוב, מדובר בכלות שחשוב להן להגביר את עוצמת הקול הנשי בפולחן הדתי.

רבים מקרב הציבור הדתי-לאומי, גם זוגות מן הזרם המרכזי, נמנעים מריקודים מעורבים בחתונה (הכוללים מעגל ובו רוקדים בצוותא נשים וגברים). יתרה מזאת, יש שאינם מסתפקים במעגלים נפרדים אלא טורחים להציב מחיצה בין מתחמי הריקודים של הגברים והנשים. כלומר אנו מדברים על שלוש דרגות: 1. ריקודים מעורבים – מעגלים מעורבים של נשים וגברים. 2. ריקודים נפרדים – מעגלים נפרדים לנשים ולגברים, אך ללא מחיצה (יצא מהאופנה) 3. ריקודים נפרדים באמצעות מחיצה ולעיתים בקצוות שונים של האולם (רווח יותר ויותר בשני העשורים האחרונים). יש לציין כי בעבר הרחוק (לפני שנות השבעים), המושג של מחיצה בחתונות של הציבור הדתי-לאומי כלל לא היה קיים. הריקודים ברוב החתונות היו מעורבים, בנים ובנות יחד, בסיגנון הורה, כפי שהיה מקובל בתנועת הנוער בני עקיבא. ואולם, מאמצע שנות ה-70', עם ההחמרה הדתית שהחלה פושטת בקרב פלחים מסוימים במגזר והניסוח מחדש של גדרי הצניעות, רבים מצעירי המגזר החלו להקפיד על מעגלים נפרדים לגברים ולנשים בעת הריקודים, והחל גם עידן המחיצות. ההקפדה על הצבת מחיצה בין מעגלי הגברים למעגלי הנשים החלה רווחת במיוחד בתחילת שנות ה-90, בעקבות העלייה המשמעותית שחלה במספר ישיבות ההסדר והישיבות התורניות. זאת ועוד, בשנים האחרונות יש מהדרים שאינם מסתפקים במחיצה, ומציבים מה שמכונה בפי הצעירים "מכלאה" או "כלוב". מדובר ביריעת בד עבה, העוטפת את מתחם הריקודים של הבנות ואוטמת אותו לחלוטין, ובלבד שעין גברית לא תשזוף אותן, רחמנא ליצלן. "כיום", מספרת טובה מאיר, "יש הפרדה ויש הסתרה. הפרדה באמצעות המחיצה, הסתרה באמצעות הכלוב או המכלאה שמבודדת לגמרי את הבנות הרוקדות". המהדרים שבמהדרים יטילו את מלאכת צילום המחוללות על צלמת (ולא צלם). ואם לא די בכך, הם מבקשים מעורך הווידיאו לשבץ קטעי צילום אלה כקובץ נפרד בסוף קלטת או דיסק החתונה. בדרך זו מתאפשר לנשים ולגברים לצפות בסרט בצוותא, עד לקטע הריקוד של הנשים, שבו קמים הגברים ופורשים. דרכה של כל הקצנה שהיא מחוללת, במוקדם או במאוחר, תגובת-נגד. ואכן, בשנים האחרונות מזהים מגמה של התרופפות הקודים הדתיים וגדרי הצניעות, בקרב חלק לא-מבוטל של צעירי המגזר. אחד הביטויים לכך הוא שובם של הריקודים המעורבים לזירת החתונות. הריאקציה הביאה בכנפיה גם גיוון בתפריט הריקודים. בעוד שבעבר היו אלה מחולות הורה מעורבים, כיום רבים מצעירי המגזר, בעיקר מהזרם הליברלי, מקפצים ברחבה לצלילי דיסקו ופה ושם גם מפגינים מיומנות בצעדי ריקוד סלוני זה או אחר. לרוב, בכל חתונה יש שני שלבים עיקריים של ריקודים. בראשון, מייד לאחר החופה ועם כניסת החתן והכלה לאולם, מתמלאת רחבת הריקודים במעגלי רוקדים, מהחברים הצעירים של הזוג ועד המבוגרים. בשלב שני, לאחר המנה העיקרית, עוברים למתכונת יותר אינדיווידואלית, בה כל אחד רוקד לעצמו או עם בן/בת-זוגו.

בדרך כלל, מקובל להזמין תזמורת ולא תקליטן. את הטון נותנת המוסיקה החסידית - שירים חסידיים בלחנים קצביים ("חסידיסקו"). בחתונות של זוגות מהזרם הליברלי ובחלק מחתונות הזרם המרכזי, ניתן לשמוע גם להיטים עדכניים, ישראלים ולועזיים כאחד. שני הטרנדים החמים הם מוסיקה אירית ומוסיקת קאנטרי. הלהקות המבוקשות בחתונות המגזר הן משני סוגים עיקריים. האחד, להקות "המקפצים", שחלק מחבריהן הם כליזמרים. הרפרטואר המגוון מורכב משירים חסידיים קלאסיים, פיוטים של הרב קרליבך, לצד מוסיקת רוק, מוסיקת עולם, מוסיקה ים-תיכונית, בתוספת אפקטים קוליים ייחודיים (כינור, סקסופון, חמת חלילים, תופים אפריקניים, וכדומה). המוסיקה שלהן מכוונת לכך שכל חוגג יוכל לרקוד ולקפץ בגפו, ועל כן הן מכונות "המקפצים".

הסוג השני הן להקות "קונבנציונליות", המנגנות מוסיקה חסידית ושירים עבריים במהלך הריקודים, ומוסיקה קלאסית בין המנות.

מרבית הזוגות מזמינים להקה ורק שיעור נמוך יחסית של זוגות מזמינים לחתונתם גם זמרים בני המגזר, דוגמת נתנאל קופרמן, שלומי גרטנר ודניאל אהביאל.

על-פי-הרוב, לאחר הגשת המנה העיקרית יש הפסקה בריקודים, המוקדשת להופעות של בני משפחה וחברים. לדוגמה: אחיינים צעירים של החתן או הכלה, הפוצחים בשיר הלל שחובר על-ידי הוריהם, לצלילי מנגינה מוכרת. פעמים רבות, כאשר החתן הוא בחור ישיבה, חבריו לספסל הלימודים יפזזו ויכרכרו לפניו, לשמח לב חתן וכלה. לעיתים, חברותיה של הכלה ידקלמו שיר, או נאום קצר בשבח בני הזוג. בשנים האחרונות, בעיקר בחתונות חרד"ליות, רווח "ריקוד החברות", המקבילה הנשית להופעתם של חברי החתן. מדובר בריקוד שחברותיה של הכלה מכינות מראש, והמוקדש לה אישית. הן מבצעות אותו לעיניה ולעיניהן של הנשים בלבד, מאחורי מחיצת ההפרדה (להרחבה בנושא ראו: קורן עירית. 2007. "קול ברמה נשמע": נשים דתיות ודרכיהן לאתגר טקס הנישואין האורתודוקסי, עבודת דוקטור, לימודי מגדר, אוניברסיטת בר אילן).

גירושין

רקע

השיח החברתי בנושאים הקשורים לגירושים בציבור הדתי-לאומי, הולך ומתעצם בשנים האחרונות, וזאת בעקבות העלייה בשיעור הזוגות הנשואים בחברה זו שהחליטו להיפרד. את הגידול ניתן לייחס במידה רבה לאותם גורמים שהשפיעו על הגידול בשיעור הגירושים בחברה החילונית, ואשר מחלחלים יותר ויותר גם לחברה הדתית-לאומית. אלה כוללים בעיקר:

- עלייה בשיעור הנשים המשכילות ובעלות מקצוע מכניס. התוצאה: תלות כלכלית פוחתת והולכת שלהן בבעל ורצון עז יותר למימוש עצמי, מעבר לתפקידי המגדר המסורתיים.

- שינויים שחלו במבנה המשפחה המסורתי, המחלחלים אט-אט גם לחברה הדתית-לאומית. אחד מהם הוא השינוי במעמדה של המשפחה כערך מרכזי שיש לשמרו בכל מחיר, לרבות ויתור על מימוש עצמי, זוגיות מוצלחת ועוד.

- חשיפה לחברה המודרנית. צעירים דתיים רבים נישאו בגיל צעיר יחסית (תחילת שנות העשרים לחייהם), בטרם צברו ניסיון חיים ורכשו השכלה ומקצוע. מאז נישואיהם הם עברו כברת דרך, רכשו השכלה ומקצוע ונחשפו 'לעולם הגדול', לחברה המודרנית. חשיפה זו עודדה אותם לבחון מחדש את מצבם האישי, הזוגי והמשפחתי.

- הפמיניזם הדתי, אשר מעודד, מגבה ונותן לגיטימציה למימוש עצמי. נשים דתיות החשות כלואות במוסד הנישואים, שואבות תעצומות נפש, אומץ ולגיטימציה לפרק את המסגרת, הנחשבת מזה דורי דורות ערך עליון ומקודש ביהדות.

הצפת הבעיה בציבור הדתי-לאומי

רבקה בן-ששון היתה זו שהעזה להעלות לראשונה את סוגית מעמדם של הגרושים, ובעיקר הגרושות, בציבור הדתי לאומי, בהרצאתה "הגרושה השקופה" בכנס "קולך" (פורום נשים דתיות) שהתקיים בקיץ 2007 בירושלים. בהמשך מנתה את הסיבות להתעלמות ממצבן של הגרושות בחברה הדתית-לאומית: חוסר תשומת-לב לנושא, אדישות, ובעיקר התעלמות מכוונת מצד הרבנים, מחשש שהשיח הפתוח עלול לעודד נשים אחרות לשבור את המסגרת. בנוסף, היא התייחסה למספר קשיים עימם נאלצים להתמודד גרושים בחברה הדתית. על אף שדבריה התייחסו בעיקר לגרושות, הם רלוונטיים במידה זו או אחרת גם לגברים באותו מצב.

הקושי במעבר מסטטוס של נשוי/אה לסטטוס גרוש/ה

גרושים בחברה הדתית-לאומית נאלצים להתמודד עם הסטאטוס החדש שלהם לא רק בבית פנימה, אלא גם מול הקהילה והחברה הסובבת אותם. כדי למחיש זאת, ערכה בן-ששון אנלוגיה בין מצבו של האָבֵל למצבה של הגרושה, ומצאה כי בעוד שמנהגי האבלות היהודים מכתיבים השתתפות חברתית, תמיכה, חמלה והזדהות עם האָבֵל - לגרושה אין מסגרת חברתית תומכת, או לפחות מזדהה עם תחושות האובדן, הנתק ולעיתים העלבון המציפות אותה. וכך, הגרושה/הגרוש אמורים לשוב לשיגרת חייהם סמוך לאחר תום טקס הגירושים, ואם אין להם משפחה או חברים תומכים ומחבקים, הם נשארים לבד עם רגשותיהם. הבדל נוסף: כשאדם נפטר, יש פירסום על כך במודעות אבל, או מפה לפה, כמתחייב ממצוות חסד של אמת (הטיפול בנפטר, לוויה וניחום אבלים). לעומת זאת, מי שהתגרש אינו מכריז על כך בראש חוצות, ועליו ליידע בעצמו את מכריו וקרוביו בדבר השינוי במעמדו האישי. בן-ששון קובלת על חסרונו של טקס מעבר ממעמד של נשוי-נשואה למעמד של גרוש-גרושה, בחברה היהודית - חברה הנותנת מקום של כבוד לטקסים, במיוחד טקסי מעבר. לנוכח זאת, היא קוראת ליצור אב-טיפוס של טקס שכזה, אשר יכלול סממנים של אבל, אך בה בעת ידגיש את המשכיות החיים.

מצוקת השבתות והחגים

גרושים וגרושות ללא משפחה מורחבת משלהם - או כאלה שהתנתקו ממשפחתם בעקבות גירושיהם - חווים קושי מיוחד בעיקר בשבתות ובחגים. שכן, במועדים אלה, הנחשבים לאירועים משפחתיים מובהקים, הם עלולים למצוא עצמם בגפם. הגרושה הדתית סובלת הרבה יותר, משום שמעבר לבדידות הרגשית, היא נאלצת להתמודד בשבתות ובחגים הן עם תחומים 'גבריים', שבעבר בוצעו על-ידי הבעל, והן עם מנהגים ומטלות דתיות, שכעת עליה לבצע בכוחות עצמה, כמו: קידוש, ברכת "המוציא" (ברכה שמברכים על הלחם: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ"), הבדלה, הדלקת נרות חנוכה, ועוד. כמו כן, אין מי שייקח את ילדיה לתפילה בבית-הכנסת בשבת, ינחה וידריך אותם במהלך התפילה, או יסייע להם לגלול את ספר התורה. ממנה נבצר לעשות זאת, שכן היא "עומדת חסרת אונים בעזרת נשים", כלשונה של בן-ששון. בנוסף, כאשר בתום התפילה מתעכבים הזוגות מחוץ לבית-הכנסת ומשוחחים ביניהם, והגרושה עומדת לבדה מבלי שאיש ייגש אליה, היא חשה דחויה, בודדה, כמעט מנודה. המצוקה היא בעיקר מנת חלקן של הנשים הגרושות ופחות של הגברים הגרושים. רבות מן הגרושות הדתיות מדווחות, כי הקהילה נוהגת בהן איפָה ואיפָה. הדבר מתבטא בירידה בהזמנות להתארח אצל קרובים ומכרים בשבתות ובחגים, ובהוצאתן אל מחוץ למעגל החברתי בבית-הכנסת. משוא-הפנים כלפי הגרושה הדתית נובע מכך, שהיא נתפשת בעיני זוגות נשואים בפרט והחברה הדתית בכלל, כאיום פוטנציאלי על שלמות המשפחה וחיי הזוגיות, ולפיכך רבים מעדיפים לשמור מרחק. בדומה, נשים שבהיותן נשואות נהגו לארח בביתן קרובים ומכרים בשבתות ובחגים, מדווחות כי בעקבות השינוי במעמדן האישי, הקרובים והמכרים חשים אי-נוחות עקב חסרונו של אב המשפחה, גבר שיעשה קידוש, וכדומה, ומדירים רגליהם מביתן.

קבוצות תמיכה לגרושות דתיות

לנוכח המציאות העגומה, החלה" אמונה "(תנועת האישה הדתית-לאומית) ליזום קבוצות תמיכה לגרושות דתיות, במסגרת המרכז לייעוץ וטיפול במשפחה (מיט"ב) שלה. לא מכבר הסתיים המחזור השישי, ורשימת ההמתנה למחזורים הבאים הולכת ומתארכת. מדובר בפרויקט ייחודי ומבוקש בקרב הגרושות הדתיות, בשל הדגש המושם על מצבן הייחודי. עמליה אהלי, מנהלת "מיט"ב אמונה" בתל-אביב, ומי שהשתתפה בהנחיית מפגשי הקבוצה, מסבירה כי גרושות דתיות טרודות ומוטרדות משאלות נוספות לאלה המעסיקות את אחיותיהן-לצרה החילוניות. "אמא שהולכת עם בניה לבית-הכנסת, למשל, צריכה לשאול את עצמה מי יישב לצידם בעזרת הגברים, מי יראה להם באיזה קטע בסידור נמצא החזן, מי יעשה קידוש בליל שבת. אנחנו מנסות לענות ביחד על כל השאלות הללו, בנוסף לשאלות ההתמודדות עם הילדים והסטיגמה שנדבקת אליהם. לצערי, למרות הקידמה, הציבור שלנו ממשיך להדביק סטיגמה לגרושה, והיא מוצאת עצמה לא אחת נאלצת לענות על שאלות בנוסח 'איפה טעיתי'". במקביל, צצות ועולות במפגשים שאלות גם לגבי פרק ב'. הנשים מבקשות לדעת איך לעשות את זה נכון בפעם הבאה ואיך לא לחזור שוב על טעויות. כמו כן, דנים בסוגיות הלכתיות הנוגעות למעמדה האישי הייחודי של הגרושה, ובהן כיסוי הראש. אהלי:" ניהלנו דיון שבמהלכו שאלנו כל אחת מהמשתתפות, איך תרגיש ללא כיסוי הראש. בחנו גם את תחושותיה כלפי הדת בכלל, בעקבות המציאות החדשה אליה נקלעה. אנחנו בעצם מדברות על הכל, תוך ניווט מקצועי".

דרכים להקלה על תהליך הגירושים וקבלת הגט

בעקבות הפמיניזם המחלחל בשנים האחרונות לעורקיה של חברה הדתית-לאומית, ננקטו שני צעדים מרכזיים שיש בהם להקל, ולו במקצת, את הליך הגירושים וקבלת הגט. מדובר בהכשרת טוענות רבניות לייצוג נשים וגברים הנמצאים בהליכי גירושים, בבתי הדין הרבניים, ובחיבור הסכם לכבוד הדדי קודם הנישואים, כמפורט להלן.

א. במסגרת החתירה לשיוויון מעמד לנשים, הקימה בשנת 1989 הטוענת הרבנית נורית פריד את המכון להכשרת טוענות רבניות. עד לאותה עת, הוכשרו רק גברים לתפקיד זה, שעיקרו ייצוג גברים ונשים בבתי-הדין הרבניים. ואולם, משאישרו הממסד הרבני ואבות בתי-הדין לנשים ללמוד תורה שבעל-פה, תלמוד ושולחן ערוך, והסכימו לקבלן כטוענות רבניות בבתי-הדין, נפתחה הדלת לתחום משפטי-הלכתי זה גם בפני נשים דתיות. חשיבותן של טוענות רבניות בכך שבהיותן נשים, הן מסוגלות להבין טוב יותר את מסכת הייסורים שעוברת מסורבת גט, ובהתאם לכך גם להעצים אותה בפני הדיינים, לרוב טוב יותר מכפי שהיה עושה זאת גבר טוען רבני. העדפת טוענת רבנית עשויה לנבוע ממניעים רגשיים, כפי שמסבירה ענת נובוסלסקי, טוענת רבנית מהעיר מודיעין. לדבריה: "כשמדובר בגירושים ויש עיסוק בנושאים אישיים, לפעמים קל יותר לאישה, ובמיוחד לאישה דתייה, להיחשף בפני אישה ולא גבר. מנגד, יש גם גברים שיבחרו בייצוג נשי בבית-הדין, אך זאת על בסיס מקצועיות. כמו שבוחרים רופא או עורך-דין על סמך מקצועיותו וההמלצות עליו, כך בוחרים גם טוען רבני". איך הדיינים מקבלים את הנוכחות הנשית בבית-הדין? לדברי נובולסקי, "מרבית הדיינים נמנים על חוגים חרדיים. חלקם מקבלים את הנוכחות הנשית בכבוד ובאהדה ולאחרים קשה יותר. רואים את זה ביחס שלהם. בהערות עוקצניות".

ב. נוסח "ההסכם לכבוד הדדי למניעת סרבנות גט" התפרסם לראשונה במחצית העשור הראשון של המילניום וגרר תגובות שונות ומגוונות של הממסד הרבני. הרב דוד בן-זזון, רב הקיבוץ עין צורים ואחד משלושת מחברי ההסכם (שני האחרים הם הרב אלישיב קנוהל והטוענת הרבנית רחל לבמור), vסביר כי "ההסכם בא לסייע לבית-הדין הרבני ולזוגות שהחליטו להתגרש, לסיים את ההליך הכואב במהירות וביעילות. ההסכם מקל על בית-הדין הרבני במקרים שבהם לא ניתן לאכוף גירושים מבחינה הלכתית. לבני-הזוג הוא מאפשר סיום ההליך בזמן סביר ומניעת מצב של עיגון, או משיכת זמן מצד בן-הזוג שלא אצה לו הדרך". ההסכם לכבוד הדדי תורגם למספר שפות (אנגלית, צרפתית וספרדית), ונוסף לו סעיף מיוחד המעניק להסכם אפשרות אכיפה בינלאומית, כאשר אחד מבני-הזוג אינו גר בישראל בעת הצורך למימושו. במקרה זה, ההסכם הופך להסכם בוררות, כאשר הבורר הממונה הוא "בית-הדין דאמריקא", הממוקם בניו-יורק. מטרתו המרכזית של ההסכם היא למנוע סרבנות גט. ההסכם לבדו אין בו כדי לפתור את כל בעיות סרבנות הגט והעגינות בעם ישראל, אולם הוא מהווה פיתרון מעשי ראשון בשורה של פיתרונות הלכתיים נוספים, שכולם יחד עשויים להביא למיגור התופעה. ההסכם זהה ורלוונטי לכלל הציבור, דתיים וחילוניים כאחד, והגורמים השונים המעורבים והתומכים בחיבורו עסוקים בהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי באמצעות מאמרים בנושא, ימי עיון המיועדים לקהל הרחב וכן הרצאות בנושא במוסדות שונים ובבמות ציבוריות; חלק מן הרבנים מסדרי הקידושין - אלה התומכים בהסכם - נרתמים למשימה, ותורמים להפצת ההסכם באמצעות מתן הסבר לבני הזוג על חשיבותו ומשמעויותיו. חשוב לציין כי ההסכם אמנם רלוונטי וזהה גם לחילונים, אך הוא משמעותי במיוחד לדתיים מן הסיבה הפשוטה שאשה עגונה חילונית לא בהכרח תמנע מעצמה חיי זוגיות אינטימיים עם גבר אחר, ואילו אשה דתית לא תעשה זאת מטעמים הלכתיים.