המשפחה הדתית-לאומית - מסורות ומנהגים

כתבו: עוז אלמוג, סימה זלצברג, 2008

בר מצווה

בר-מצווה הינו טקס דתי במקור, לציון מלאות שלוש-עשרה שנים לילד היהודי. טקס זה מציין את המעבר שלו מילדות לבגרות, הן מבחינת ההתפתחות הגופנית והן מבחינת קבלת האחריות ההלכתית למעשיו. חז"ל רואים בבן השלוש-עשרה כשיר לקיים את כלל מצוות היהדות, ומכאן מגדירים אותו כ"איש" או "בר-מצווה" (כלומר, בן מצוות). גיל המצוות מחייב שלוש-עשרה שנים מלאות. הנער חייב להיות, כדברי חז"ל, "בן שלוש-עשרה ויום אחד". יש להקפיד על הוראה זו עד כדי כך, שאם נולד הבן בחודש אדר של שנה רגילה, ונכנס לגיל בר-מצווה כאשר השנה מעוברת (והיא מונה שלושה-עשר חודשים), אין הוא הופך בר-מצווה אלא רק מאדר ב' ואילך. בימים עברו, הדעה הרווחת הייתה, שהבגרות הגופנית-מינית היא אמת המידה היחידה להבחנה בין קטן לגדול. הופעתם של סימני בגרות, כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית-השחי או הערווה, הופעת הדימום הווסתי ("מחזור") אצל ילדות ותופעות גופניות אחרות, הן שהעניקו לנער או נערה סטאטוס של 'גדול'. אלא שההלכה לא הסתפקה במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפה עוד תנאי לפני חיובם של ילדים במצוות מסוימות בעלות משמעות משפטית-הלכתית, וזוהי הבגרות השכלית. למצוות אלה נקבע גיל מסוים, הנע בין גיל אחת-עשרה לשלוש-עשרה. חכמי המִשנה קבעו, כי בטווח גילים זה מתרחשת ההתבגרות השכלית, ומכאן גם המעבר מקטן לגדול. כך נקבע לגבי היכולת לנדור נדרים, לקדש אישה או ליטול התחייבויות כספיות. כל היכולות הללו דורשות מן הנער להבין מהי המשמעות של נדר או הבטחה, ולהיות מסוגל לעמוד בדברתו. מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והבגרות השכלית. מצב זה גרם להכבדה על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב כל המצוות האמורות בתורה. כך נקבע גיל שלוש-עשרה לבנים כגיל המעבר מקטן לגדול, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולקחת אחריות, אי-אפשר גם להיענש).

ציון הגעתם למצוות של נערים ונערות, הינה תופעה חדשה יחסית בדברי ימי ישראל. בתנ"ך לא מתואר טקס התבגרות כלשהו, ובן השלוש-עשרה היחיד המוזכר במפורש הינו ישמעאל בן אברהם, אשר נימול בגיל זה. "וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה בהימולו את בשר עורלתו" (בראשית י"ז, כ"ה). האיזכורים הראשונים לטקס בר-המצווה הם מתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). המִשנה קובעת: "בן חמש למקרא, בן עשר למִשנה, בן שלוש-עשרה למצוות" (מסכת אבות, פרק א'). למעשה, אין בתורה שבכתב יסוד מוצק כלשהו לקביעה זו, והיא נשענת על אסמכתות ורמזים מן המקרא. על שמעון ולוי, בני יעקב, שפשטו על בני העיר שכם והיכו בהם בשל הפגיעה באחותם דינה, נאמר: "וַיִקְחוּ...שִמְעון וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִיש חַרְבּוֹ". לוי היה באותה עת בן שלוש-עשרה שנים, והוא בעל הגיל הצעיר ביותר הזוכה לתואר "איש". הואיל וכל מערכת המצוות והמשפטים שבתורה דנה ב"איש" או ב"אישה", הסיקו מכך חכמינו כי רק בגיל שלוש-עשרה נקרא אדם בתואר זה, ואו-אז הוא מחויב במצוות. במדרש בראשית רבה מצטטים את הפסוק: "וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"א ח'). הפרשנות המקובלת היא כי מדובר במסיבת גמילה מהנקה. ואולם, המדרש גורס כי זוהי מסיבת גמילה מן הילדוּת המתרחשת בגיל שלוש-עשרה (מדרש בראשית רבה לפרשת וירא). מקורות מדרשיים אחרים מציינים כי דרכיהם של האחים התאומים יעקב ועשיו, בניו של יצחק אבינו, נפרדו בגיל שלוש-עשרה, משנתגלה אופיים הבוגר. רמז נוסף מצאו חז"ל בפסוק בספר ישעיהו: "עַם זוּ יָצַרְתִי לִי, תְּהִלָתִי יְסַפֵּרוּ". המילה "זו" - בגימטריה 13. כלומר, רק לאחר שהעם מגיע לגיל זה, חייב הוא לספר בתהילת הבורא. האיזכורים הראשונים לטקס התבגרות יהודי מופיעים בתקופת התלמוד (המאה השנייה עד החמישית לספירה). האמורא הבבלי רב יוסף, שנתבשר בגיל שלוש-עשרה כי הוא חייב במצוות, סבר שיש לציין זאת בעריכת מסיבה, אותה הגדיר "יום טוב לחכמים" (מסכת בבא קמא, פ"ז א'). ואילו במסכת סופרים מתואר מנהג ירושלמי עתיק, על-פיו נהגו ביום הכיפורים להביא אל זקני העיר בנים ובנות שגיל המצוות שלהם, על-מנת לקבל את ברכתם: "כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים" (מסכת סופרים, פרק י"ח הלכה ז').

בעת העתיקה הוכנסו ילדים וילדות יהודים לעול המצוות בהדרגה, בהתאם ליכולתם הגופנית וההכרתית לקיימן. אפילו הנחת תפילין נחשבה למצווה המתאימה לילדים קטנים, ובתנאי שהם מסוגלים לשמור עליהם כראוי. ניתן למצוא בספרות העת העתיקה (מהופעת הכתב ועד המאה החמישית לספירה) מקורות רעיוניים והלכתיים כאחת, המאזכרים את הגילים שתיים-עשרה ושלוש-עשרה. עם זאת, בעת העתיקה ובימי הביניים המוקדמים לא נלוותה לגיל המצוות חגיגה טקסית. המנהג לציין את גיל שלוש-עשרה בעלייה לתורה בבית-הכנסת, נקבע ככל הנראה במאה השמינית בבבל (תקופת הגאונים). במאה ה-11 באשכנז (אזור גיאוגרפי במרכז אירופה, שכלל את יהודי גרמניה, צרפת והמדינות הסמוכות, עד אנגליה במערב) נלוותה לטקס לראשונה ברכתו של אבי חתן הבר-מצווה, "ברוך שפטרני מעונשו של זה". במאה ה-13, בעיר וורמייזא שבגרמניה, נזכרת לראשונה קיומה של חגיגה לציון הגיעו של בן לגיל מצוות. חגיגה זו התבטאה ב"מלבושים חדשים" ובסעודה בשבת אחר הצהריים. בסוף ימי הביניים התפשט מנהג הסעודה והתמסד, תחילה בקהילות אשכנז ומאוחר יותר גם באיטליה ובארצות המזרח. מהמאה ה-16 בפולין השתמר בכתבי ר' שלמה לוריא (המהרש"ל), תיאור אירוע בר-מצווה מלווה בחגיגה, בסעודת מצווה רשמית ובדרשה, בנוסף לעלייה לתורה: "עושים שמחה ונותנים שבח והודיה לה' שזכה הנער להיות בר מצווה...ומחנכים את הנער לדרוש על הסעודה". במרוצת הדורות אימצו לעצמן קהילות רבות דרכים ומנהגים משלהן, לחגוג את בר-המצווה:

- בקהילות הספרדים נהגו להרגיל את הנער בקיום מצוות הנחת תפילין, כבר בגיל שתיים-עשרה.

- בקהילות האשכנזים מתחילים בהנחת תפילין כחודש לפני בר-המצווה.

- יהודי צפון-אפריקה נהגו לספר את שיער הנער, ביום חמישי שלפני העלייה לתורה. נהגו ללוות את הנער לבית-הכנסת בשירה וריקודים ולהמטיר עליו אגוזים וסוכריות. בבוקר העלייה לתורה יצקה האם מים על ידיו של הבן, והוא מצידו ביקש שתמחל לו אם פגע בה בשנות ילדותו.

- יהודי תימן נהגו להשקות את הנער בעראק (משקה אלכוהולי חריף) במהלך החגיגות, כביטוי להצטרפותו לחברה הבוגרת.

בציבור הדתי-לאומי, כמו גם בציבור המסורתי והחילוני, בר-מצווה הוא טקס התבגרות שנערך לנער בהגיעו לגיל שלוש-עשרה ויום אחד. הטקס נחלק לשניים: הנחת התפילין הראשונה, המתקיימת באמצע השבוע (בשבת, לפי ההלכה, אין מניחים תפילין) והעלייה לתורה בתפילת שחרית של שבת בבוקר.

מצוות הנחת תפילין היא מהתורה. בספר דברים נאמר: "וּקְשַרְתָּם לְאות עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֶיךָ". מצווה זו חוזרת עוד שלוש פעמים במקרא. התפילין ליד ולראש מורכבות מארבע פרשיות בתורה, שבהן מופיעים הפסוקים האמורים. הפרשיות כתובות על גבי קלף בכתב של סופר סת"ם, ונתונות בתוך נרתיקים מרובעים ("בתים"), העשויים עור של בהמה טהורה וצבועים שחור. לכל 'בית' מחוברת רצועת עור. התפילין הונחו על-ידי יהודים גם בזמן העתיק. למעשה, בתקופת בית-המקדש השני נהגו גדולי החכמים להלך עם תפילין במשך היום כולו, ולא רק בתפילת שחרית. בחפירות ארכיאולוגיות בקומראן ובמצדה נמצאו תפילין עתיקות מן המאה הראשונה לספירה. במערות מסתור במדבר יהודה נחשפו תפילין מימי מרד בר-כוכבא במאה השנייה לספירה, הזהות כמעט לחלוטין לתשמיש הקדושה המוכר לנו היום.

בתקופת הגאונים (מאות שישית-עשירית לספירה) פרצה מחלוקת בין גדולי הדור האשכנזים, לגבי סדר הכתיבה הנכון של פרשיות התורה שבתפילין. בעקבותיה, הונהגו שני סוגי תפילין - תפילין נוסח רש"י (ר' שלמה יצחקי, המאה ה-11, מבכירי פרשני התורה והתלמוד) ותפילין נוסח רבנו תם (נכדו של רש"י). רוב התפילין הנמצאות בשימוש היום הן בנוסח רש"י. איך מניחים? מוציאים את התפילין של יד מן הנרתיק ומניחים את 'בית התפילין' על השריר שבחלק העליון של זרוע שמאל (ושמאליים על זרוע ימין), שתי אצבעות מעל המרפק. מטים את היד לכיוון הלב ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִיוָּנוּ לְהָנִיחַ תְּפִילִּין". לאחר הברכה כורכים את רצועת התפילין על האמה שבע פעמים בשבעה סיבובים. אם יש שעון על היד, יש להסירו. כעת מוציאים 'תפילין של ראש' מן הנרתיק, מניחים על השערות שמעל למצח, בין העיניים ומברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו עַל מִצְוַת תְּפִילִּין". חוזרים לתפילין של יד וכורכים את קצה הרצועה על האמה (האצבע האמצעית) של יד שמאל, שלוש פעמים. במהלך הכריכה אומרים את הפסוק המעיד על הקשר החזק שבין עם ישראל לאלוהיו: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אֲדונָי" (הושע ב' כ"א כ"ב). במסגרת תהליכי החיברות של הילד במשפחה הדתית, הוא לומד לקיים מצוות מגיל צעיר, על אף שאינו מחויב בהן עד הגיעו לגיל שלוש-עשרה. ואולם, להניח תפילין אין הוא רשאי לפני הגיעו למצוות, ועל כן, קיומה מהווה עבורו טקס מעבר מעולם הילדים לעולם המבוגרים. בציבור הדתי-לאומי, בהתאם למסורת היהודית, מקיימים את טקס הנחת התפילין ביום חול, לעיתים ביום-הולדתו השלוש-עשרה של הנער, ולעיתים ביום שני או ביום חמישי שלאחריו (ימים שבהם קוראים בתורה). בעדות מסוימות (בעיקר עדות המזרח) נהוג, שהנער מניח תפילין לראשונה כחודש או חודשיים לפני הגיעו למצוות. אלה וגם אלה מייחסים חשיבות רבה להנחת התפילין הראשונה של הנער בהגיעו למצוות. יש העורכים את טקס הנחת התפילין בבית-הכנסת, ויש העושים זאת בכותל המערבי ,שכן אבני הכותל מגלמות את זכר בית-המקדש שחרב, אלפיים שנות גלות וכיסופים לציון ושמחת שיבת עם ישראל לארצו גם יחד. לפיכך, משפחות רבות בוחרות לערוך את הטקס דווקא בכותל, ולהתחבר בדרך זו להיסטוריה היהודית ולשרשרת הדורות. בכותל מתנהלות תפילות בכל יום ובמשך כל שעות היום כמעט, ולכן ניתן לקבוע מועד להנחת התפילין בכל אחת משעות האור. מי שמבקש לשלב את הנחת תפילין בתפילת שחרית, יוכל להצטרף לאחד המניינים הרבים המתקיימים בכותל מהנץ החמה ועד כארבע שעות לאחר מכן. בימי שני או חמישי שבהם קוראים בתורה, ניתן לשלב באירוע גם עלייה לתורה (בתנאי שלנער כבר מלאו שלוש-עשרה). חשוב לזכור כי בכותל ישנה הפרדה בין גברים לנשים. נשים תוכלנה לקחת חלק בתפילה, רק ברחבה שמימין לעזרת הגברים. יש טקסים צנועים בהרכב מצומצם של המשפחה הגרעינית. מנציחים את האירוע במצלמה ולאחר מכן חוגגים בארוחה אינטימית במסעדה. יש העורכים טקס רב-משתתפים (בני משפחה, קרובים וחברים לכיתה), ולאחריו ארוחת בוקר חגיגית ולעיתים אף סיור מאורגן בסביבה (מנהרת הכותל, לדוגמה). אופי האירוע והיקפו נגזרים ממספר גורמים, ובהם רצונותיו של הילד, הנוהג המקובל בקרב חבריו לכיתה, היכולות הכספיות של ההורים וכדומה. בציבור החרד"לי (חרדי-לאומי) מקובל לקיים טקס צנוע ומצומצם ו"להוציא כמות שפחות כסף כשמגיעים לאירוע בני משפחה ממקום מרוחק, נהוג לחגוג איתם בארוחת בוקר אחרי הטקס, אבל הכל מאוד צנוע ולא מנקר עיניים".

בתי-הספר לבנים במגזר הדתי-לאומי מתעלמים מתלמידיהם, העומדים לחגוג את בר-המצווה שלהם. בראש ובראשונה, מלמדים אותם הכל אודות התפילין - מקור המצווה, ממה הן עשויות, כיצד להניח אותן, ואף מארגנים להם ביקור אצל סופר סת"ם הכותב את התפילין. יש בתי-ספר בהם מתרגלים עם התלמידים הנחת תפילין במשך כחודשיים. בנוסף, מצרפים חלק מתלמידי כיתות ח' לתפילה עם תלמידי כיתות ו'-ז', כשהבוגרים מדריכים אותם כיצד להניח תפילין. חלק ממוסדות החינוך מטילים על בני-המצווה שבדרך, להכין עבודת שורשים. זאת, במטרה להעמיק את הקשר של הנער עם מורשתו הדתית והרוחנית. תכנים נוספים המועברים לנערי המצווה: משמעות הכניסה לעול מצוות וכן סוגיות שונות שאינן בעלות זיקה דתית ישירה, כמו בגרות אישית ואחריות. בתי-ספר מסוימים שולחים את התלמידים לשני ימי סמינריון, במדרשה ללימודי יהדות וארץ-ישראל. במהלכם, הם משתתפים בסדנאות ומקשיבים להרצאות במגוון נושאים, ובהם קיום מצוות ואמונה, ארץ-ישראל ועם ישראל, התמודדות עם קשיים, אחריות הדדית וכיוצא באלה. בדומה, בחלק ממוסדות החינוך הדתי מארגנים "שבת בר-מצווה", שבמסגרתה יוצאים התלמידים למדרשה או בית הארחה, מקיימים סעודות שבת משותפות, מקשיבים להרצאות על יהדות ועם ישראל, ולרוב, לא יוצאים משם בידיים ריקות: הנהלת המוסד מעניקה להם שי סמלי, כגון ספר עיון ביהדות.

חלקו השני של טקס בר-המצווה הדתי-מסורתי מתקיים בשבת בבוקר, בבית-הכנסת. העלייה לתורה ואמירת ברכות התורה אל מול ספר התורה וקהל המתפללים, הן בעצם 'כרטיס הכניסה' של הנער לעולם המבוגרים. גבאי בית-הכנסת קורא לחתן הבר-מצווה להתכבד ולעלות לדוכן, שם מונח ספר התורה. הנער העטוף בטלית עולה וניצב ליד הבעל-קורא (לרוב, בעל קול ערב הבקי בטעמי המקרא). זה מצביע בעזרת שרביט כסף קטן דמוי אצבע על הפסוק בפרשת השבוע שבו עצר, הנער ייגע בו בעדינות בעזרת ציצית טליתו, ינשק ויברך: "בָּרְכוּ אֶת אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ". קהל המתפללים יענה לו: "בָּרוּךְ אֲדונָי הַמְבוֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד". הנער יחזור על הפסוק ויסיים ב"בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה". הקורא ממשיך לקרוא את הפרשה עד סופה, סוגר את שני חלקי ספר התורה בגלילה, מכסה אותו והנער מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי נוֹתֵן הַתּוֹרָה". רובם הגדול של בני-המצווה בציבור הדתי-לאומי, קוראים בעצמם את פרשת השבוע כולה וכן את ההפטרה (פרק קצר יחסית מספרי הנביאים הנקרא אף הוא בטעמי המקרא). בתום קריאת ההפטרה, אבי הנער, הניצב לצידו על הדוכן, אומר: "ברוך שפטרני מעונשו של זה" (או בנוסח מורחב: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֵׁפְּטָרַנִי מֵעָנְשׁוֹ שֶׁלָּזֶה"), ובכך מעביר אליו את האחריות למעשיו. הברכה, שנזכרה לראשונה במקורות מן המאה החמישית לספירה, קשורה בתפישה המסורתית כי עד לגיל מצוות נזקפים חטאי הילדים לחובת אביהם. מרגע שנכנס הילד בעול מצוות, הוא מתחייב גם בשכר ועונש עליהן. לפיכך, האב מברך ושמח על שנפטר מעונש על מעשי ילדיו. בדומה, יש המפרשים את האמירה כאנחת רווחה של האב, על שנחלץ מ'עונש' אפשרי על שלא חינך את ילדיו כראוי. תפישה חינוכית שונה של הברכה רואה בה ביטוי כללי למעבר ולשינוי הסטאטוס בחיי הילדים, ולהבשלת מערכת היחסים בינם לבין הוריהם. הפטור שבברכה אינו על העונש להורים, אלא פטור ממערכת יחסים עונשית שבין קטן וגדול המבוססת על ציות, שכר ועונש, והמרתה במערכת יחסים בוגרת המושתתת על שותפות, התחשבות, אחריות והתייעצות. הגבאי חותם את החלק הדתי של הטקס בברכה: "מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת.... בּן ..... שֶׁמָּלְאוּ לוֹ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהִגִּיעַ לְמִצְווֹת, וְעָלָה לַתּוֹרָה, לָתֵת שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל כָּל הַטּוֹבָה שֶׁגָּמַל אִתּוֹ. יִשְׁמְרֵהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וִיחַיֵּהוּ, וִיכוֹנֵן אֶת לִבּוֹ לִהְיוֹת שָׁלֵם עִם אֲדונָי וְלָלֶכֵת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמוֹר מִצְווֹתָיו כָּל הַיָּמִים וְנאמַר אָמֵן". בקהילות רבות, נהוג להמטיר על חתן הבר-מצווה סוכריות ומיני מתיקה, בעיקר מ"עזרת הנשים" (מקום נפרד לנשים בצידי אולם התפילה או ביציע שמעליו). מנהג זה שאוב ממנהג דומה המתייחס לחתן העולה לתורה לפני נישואיו, ויש בו משאלה שחייו וחיי רעייתו יהיו משופעים ומתוקים. יש המלווים את מלאכת 'הרגימה' בפיזמון "טי לי לי לי לי..." המושר במנגינה מסורתית מסוימת.

כאמור, מרבית הנערים בציבור הדתי-לאומי קוראים בעצמם את פרשת השבוע ואת פרק ההפטרה. מדובר באתגר לא קל. שכן, הקריאה בתורה דורשת לימוד ותירגול רב. כידוע, פרשיות התורה נכתבות באותיות סת"ם, ללא ניקוד, ללא פיסוק, ללא דגשים וללא הפסקות בין הפסוקים. יתר על כן, הקריאה נעשית במנגינה מיוחדת, המשתנה מעדה לעדה, ועל-פי תגים ייחודיים הנקראים טעמי המקרא. כיוון שכך, נער שמנוי וגמור עימו להתמודד עם המשימה, יפתח בהכנות חודשים רבים, ולעיתים אף שנה, לפני המועד. הוא יעשה זאת בעזרת חונך מבוגר ומנוסה בכגון זה, מקרב משפחתו הקרובה או המורחבת. במידה שאין כזה, ישכרו עבורו הוריו מורה פרטי המתמחה בהכנת נערים לקריאת התורה (עלותו שיעור פרטי בן כשעה היא 200-50 שקלים). מספר השיעורים תלוי בכישרון המוסיקלי של הנער וכן באורך הקטע שבחר לקרוא (פרשת השבוע כולה, חלק מן הפרשה, מפטיר או הפטרה, גם הפרשה וגם ההפטרה). לרוב, תדירות השיעורים היא אחת לשבוע, בכפוף לזמן שנשאר עד הטקס וליכולות הכספיות של המשפחה. בזרם החרד"לי, הדרדקים ב"תלמודי תורה" לומדים את טעמי מקרא במסגרת בית-הספר, כבר בגיל צעיר. עליזה בן-דוד, שבניה לומדים בתלמודי תורה, סיפרה לנו כי "כבר בכיתה ב' הבן שלי ידע לקרוא בתורה עם טעמים. לקראת הבר-מצווה מוצאים מישהו שיעבור עם הילד על הפרשה לצורך ריענון וליטוש. לפעמים, גם האבא יכול לעשות זאת, אבל אין צורך ללמוד הכל מהתחלה". בעידן המחשב אפשר להיעזר בלומדה ללימוד קריאה בתורה. יש גם קלטת או דיסק המכילים הקלטה של פרשה יחידה, או כל הפרשות וההפטרות. לימוד הקריאה מחייב התמדה, השקעת זמן וריכוז. הורים שעימם שוחחנו, הודו כי הנערים מתייחסים לתהליך הלימוד ברגשות מעורבים. מחד, יש התלהבות, במיוחד כאשר הנער מרגיש שתפס את הפרינציפ והקריאה זורמת. מאידך, יש נערים שרואים בכך מטרד, משימה שהם חייבים לבצע ללא חשק ומתוך אילוץ. רוב רובם של ההורים במגזר אינם חוסכים בהכנת ילדם לקריאה בתורה. מבחינתם, הופעה מוצלחת של הצאצא (היינו, קריאה רציפה בטעמים הנכונים) מהווה מקור לגאווה. בתום התפילה, נהוג לערוך באולם בית-הכנסת (או בחצר, אם יש כזו) "קידוש". "קידוש" הוא כינוי לסעודה חגיגית הנערכת בשבת אחרי התפילה, בדרך כלל בבית-הכנסת. לפי ההלכה אין לאכול בשבת בבוקר לפני הקידוש ועל כן, הסעודה הראשונה המתקיימת ביום שבת נפתחת ב'קידוש', ומכאן מקור הכינוי (שבמסורת היהודית נקרא "קידושא רבא"). במרבית הקהילות מקובל לערוך קידוש בבית-הכנסת, בבית המשפחה או לעיתים באולם סמוך, לרגל אירוע משפחתי, והדבר אמור גם לגבי בר-מצווה. המוזמנים לקידוש הם קהל המתפללים ובנוסף, חברים ובני-משפחה, שאינם נמנים עם המניין הקבוע בבית-הכנסת (גברים ונשים כאחד). במחנה הדתי-לאומי קיים מגוון רחב של 'קידושים' לרגל בר-מצווה. יש משפחות העורכות קידוש צנוע, שבתפריטו שתייה חריפה, דג מלוח, מציות ועוגות. יש העורכות קידוש ברמה של ארוחה חגיגית, לעיתים חלבית ולעיתים בשרית. הקידושים הם כמעט תמיד בהגשה עצמית. אופי הקידוש ותכולתו מותנים במידה רבה בנורמות המקובלות בקהילה, במצבה הכלכלי של המשפחה ובאירועים מתוכננים נוספים לחתן הבר-מצווה. בחלק מקהילות הזרם הליברלי, עורכים קידושים בסטנדרט גבוה במיוחד, עם תפריט שמזכיר אולם אירועים. מנגד, בזרם החרד"לי, ההסתפקות במועט מושלת בכיפה - עוגות, שתייה ופיצוחים ותו לא. יש חרד"לים הממירים את הקידוש ב'עונג שבת'. מדובר במתכונת זהה פחות או יותר לקידוש בשבת, אך במקום להמתין עד שבת בבוקר לאחר התפילה, מקדימים ומקיימים אותו לאחר סעודת ליל שבת (הסעודה ביום שישי בלילה נקראת סעודת ליל שבת ולא ליל שישי, על אף שמתקיימת ביום שישי).

מקובל להזמין לטקס העלייה לתורה בני-משפחה וחברים קרובים, הן של הנער והן של הוריו. בהנחה שלא כולם מתגוררים במרחק הליכה מבית-הכנסת, ולנוכח האיסור לנסוע בשבת, התפתח עם השנים הנוהג להזמין את המקורבים לאירוח למשך כל השבת. חשוב לציין כי אין מדובר באירוח של מה-בכך, אלא ב'הפקה' של ממש הכוללת מקומות לינה עבור האורחים, שלוש סעודות, הענקת מזכרות (ראו פירוט בהמשך), ועוד. בריכוזי חרד"לים ובהתנחלויות מקובל להלין את האורחים בבתים של שכנים שנסעו 'לעשות שבת' מחוץ ליישוב, או בחדרים של ישיבות/אולפנות ביישוב. את הסעודות אוכלים בחברותא באולם מתאים (בבית-הספר, בית-הכנסת, הישיבה) או בבית משפחת חתן בר-המצווה, אם זה רחב-ידיים דיו להכיל את כל האושפיזים. בשנים האחרונות התפתח, בעיקר בקרב המשפחות המבוססות יותר במגזר, מנהג לארגן שבת משותפת במלון או בבית-הארחה, ובמסגרת זו לקיים את התפילה החגיגית בשבת בבוקר, שלוש הסעודות וכדומה. בעלי האמצעים בזרם המרכזי או הליברלי אף מרשים לעצמם אירוח מלא במלון ארבעה או חמישה כוכבים למשך כל השבת. במקרים כאלה, המוזמנים יביאו מתנה בשווי גבוה מהרגיל.

את כניסתו של הנער לגיל המצוות נהוג לחגוג בסעודה חגיגית, הנקראת "סעודת מצווה". יש המקיימים אותה בחוג המשפחה המצומצמת, ויש המזמינים אליה את בני המשפחה המורחבת, מכרים וחברים של חתן בר המצווה. הכל על-פי היכולות הכספיות, הדפוסים המקובלים בקהילה ומעל הכל, רצונותיו של חתן בר-המצווה. יש המקיימים את הסעודה במסגרת "שבת בר-מצווה" או לאחר טקס הנחת התפילין (כארוחת בוקר חגיגית), ויש החוגגים אותה באולם או בגן אירועים. לרוב, סעודת מצווה באולם או בגן אירועים אינה נופלת בהיקפה מחתונה, כולל להקה/תזמורת ומנות בהגשה אישית, או בהגשה עצמית. יש משפחות שמוותרות על תוכנית אמנותית בתשלום, בהנחה שהמוזמנים כבר יעשו 'שָמֵייחַ'. בכל מקרה, שירה וריקודים, בדרך כלל מעגלים שבמרכזם חתן בר-המצווה, הם חלק בלתי-נפרד מהשמחה. משפחות חרד"ליות נמנעות ברמה העקרונית, ולרוב גם ברמה המעשית (עקב אילוצים כלכליים), מקיום סעודת מצווה מפוארת. במקרה הטוב, הן יחגגו באולם צנוע, עם תפריט צנוע ובהרכב מוזמנים מצומצם. בסעודת המצווה, בדומה לחגיגות אחרות בזרם החרד"לי, קיימת הפרדה בין נשים לגברים.

יומן האירועים מזמן לנער כמה וכמה מעמדים מרגשים ביותר, מהנחת התפילין הראשונה, העלייה לתורה וקריאת התורה וההפטרה, ועד הדרשה שהוא מוזמן לשאת בפני המוזמנים, בדרך כלל בבית-הכנסת. ראשיתה של הדרשה בימי בית-המקדש השני, כאשר הציבור היהודי התכנס לקריאה בתורה בשבתות, בחגים ובתעניות. באותם ימים, כל אחת מפרשות השבוע המוכרות לנו היום נקראה במשך שלוש שבתות רצופות, שליש פרשה בכל שבת. שאר הזמן הוקדש לתרגום הקריאה העברית לשפה מובנת לקהל וכן לנשיאת דרשה, היינו - הסברים ופרשנויות לפרק שנקרא. עם הזמן התרחבו תכני הדרשה אל מעבר לפרשת השבוע, ועסקו בענייני היום ובמסרים כלליים. לאחר חורבן בית שני (בשנת 70 לספירה) וכישלון מרד בר-כוכבא ברומאים (בשנת 135 לספירה), שימשה הדרשה גם אמצעי לעידוד רוחו הנכאה של העם ולמתן תשובות למצוקותיו. הדרשות כוונו בעיקר לאוזניהם של פשוטי העם, וכדי לרתק אותם נעזרו הדרשנים במשלים ובסיפורים, במשחקי מילים, בגימטריה ובדראמה. בימי הביניים, שימשה הדרשה תלמידי חכמים ביום חתונתם, על-מנת שיראו את כוחם בתורה. אמירת דברי תורה במהלך סעודת המצווה הייתה כמעט חובה. המנהג הועתק מן החתנים לנערים בהגיעם למצוות, ורווח עד ימינו. יש לציין כי אין כלל אחיד לגבי מועד נשיאת הדרשה. חתן בר-המצווה יכול לשאתה בשבת בבוקר בבית-הכנסת, לאחר הקריאה בתורה ולפני תפילת מוסף; מיד בתום התפילה, במסגרת הקידוש או לפניו; ובסעודת המצווה המתקיימת בשבת או ביום חול בערב. יש נערים הנושאים דרשה רק פעם אחת, ויש העושים זאת פעמיים - גם בבית-הכנסת, גם בסעודת המצווה. לרוב, הדרשה נישאת מעל הבימה (המקום בו עומד החזן בשעת התפילה), כשהנער עומד בגבו אל ארון הקודש ופניו אל הקהל. בבית-הכנסת (לפחות בזרמים היותר שמרניים) אין אמצעי הגברה, ולכן על הנער להתאמן היטב על קריאה בקול רם וברור.

התכנים כוללים בראש ובראשונה דברי תורה, המתייחסים לפרשת השבוע, או להפטרה, שאותה קרא שעה קלה קודם לכן. על-פי-הרוב, הדרשה נסבה על משמעות הכניסה של נער יהודי לעול המצוות. יש המשלבים בדרשה גם סוגיות אקטואליות, הקשורות למדינת ישראל או לעם ישראל בכללו. בכל מקרה, נהוג לפתוח את הדרשה במילות תודה להורים ("שהביאוני עד הלום") ולבני-משפחה קרובים. יש נערים המעדיפים דרשה שנכתבה עבורם על-ידי מבוגר, בדרך-כלל אחד ההורים או האחים. מנגד, שיעור בלתי-מבוטל של נערים כותבים את הדרשה בכוחות עצמם, לעיתים בשיתוף עם בן משפחה בוגר. אלה האחרונים רואים בכתיבת הדרשה אתגר ואמצעי להפגנת למדנותם.

בסעודת המצווה וכן בסעודה של שבת הבר-מצווה, נהוג לכבד מוזמנים חשובים בנשיאת ברכה לחתן בר-המצווה ומשפחתו. המברכים הם על-פי-הרוב הורי החתן, אחיו, בני משפחה נוספים, ולעיתים אף רב בית-הכנסת או היישוב. הברכה מתובלת בדברי תורה, בחשיבות הכניסה לעול מצוות ומשבחת את הנער על היותו עוד חוליה ברצף ההיסטורי של עם ישראל.

יש משפחות המקנחות את החגיגה בטיול בטבע או בסיור לימודי. הטיול נועד בדרך כלל לחבריו של חתן בר-המצווה ולעיתים גם לבני משפחתו. אתר הסיור קשור בדרך זו או אחרת לביוגרפיה המשפחתית, לתחומי העניין והתחביבים של חתן השמחה וכדומה. לחלופין, יש המסיירים באתר הקשור לחג סמוך מבחינה רעיונית (דוגמאות: תצפית כוכבים בעקבות אור וחושך בחנוכה, קטיף פירות בט"ו בשבט, סיור בעקבות מעיינות בסוכות, סיור בכרמים בט"ו באב, סיור במפעל כלי כסף בעקבות ארבע הכוסות בפסח) או מבחינה גיאוגרפית (קברות המכבים בחנוכה, ירושלים בתשעה באב). רעיונות נוספים ניתן לשאוב מפרשת השבוע, מבחינה רעיונית (תצפית חלל בעקבות פרשת הבריאה, גן חיות בעקבות פרשת נח, ביקור באוהל בדואי בעקבות הכנסת האורחים של אברהם ושרה, דגם בית-המקדש או סיור בכותל בעקבות פרשות בספר ויקרא, ביקור בכפר דרוזי בעקבות סיפור יתרו), או מבחינה גיאוגרפית (עמק האלה בעקבות קרב דוד וגוליית, התבור בעקבות דבורה הנביאה או סדום בעקבות סיפור לוט). ואולם, חשוב להדגיש כי הטיול אינו מהווה תחליף לעלייה לתורה בשבת ולקריאה בתורה. זאת ועוד, יש המשלבים את הטיול בשבת הבר-מצווה. לדוגמה: יוצאים ביום חמישי או שישי לטיול ברמת הגולן, ונשארים 'לעשות שבת' באחד מבתי-ההארחה באזור.

סל המתנות שמקובל להעניק לחתן בר-מצווה בציבור הדתי-לאומי, כולל: ספרי עיון ביהדות, אך גם בתחומים אחרים הקשורים לעם ישראל וארץ-ישראל; מנוי לכתב-עת בתחומי העניין של הנער; משחקי מחשב ואביזרים הקשורים למחשב ולמוסיקה; פריטי יודאיקה (לדוגמה: גביע לקידוש ששם הנער חרוט עליו); המחאות ושוברי קנייה למיניהם. במקרים רבים, גם האורחים אינם יוצאים בידיים ריקות. המארחים מעניקים להם שי למזכרת, שיישאר ברשותם זמן רב אחרי האירוע, כגון: בירכונים (סיפרון או חוברת דקה, שמצידו האחד מודפסות ברכות ומצידו האחר תצלום ופרטים של חתן בר-המצווה), ספר הקידוש (הכולל את מגוון הקידושים למועדים השונים), פריטי יודאיקה שימושיים שעליהם מצוין כי הם "מזכרת מחגיגת הבר-מצווה של..."; שוקולד או מיני מתיקה עם שמו או תצלומו של חתן בר-המצווה על האריזה, ועוד.

בת מצווה

בת-מצווה הוא טקס המציין את הגעתה של נערה יהודיה לגיל 12, היום שבו היא מקבלת על עצמה עול תורה ומצוות. על-פי ההלכה, נערה בת 12 ויום אחד נחשבת ל"בוגרת", ומיום זה ואילך היא מחויבת לקיים את כל המצוות שהתורה מורה לה. גיל המצוות של הנערה מקדים בשנה את זה של הנער, כמו שנאמר במשנה: "בן שלוש-עשרה למצוות, ובת שתיים-עשרה למצוות" (אבות ה', כ"ה). ההסבר המקובל הוא שנערות מתבגרות מוקדם יותר מנערים מבחינה גופנית. מניתוח המקורות עולה, כי גיל הכניסה למצוות השתנה בהתאם לאופי המצווה. יתר על כן, קביעה מדויקת של גיל החובה בכל מקרה ומקרה, חייבה בדיקה פרטנית של הילד/ה הנוגע בדבר מבחינת היכולת הגופנית והשכלית. מצב זה הכביד מאוד על המערכת המשפטית-הלכתית, וכפה על החכמים לקבוע גיל אחיד לחיוב במצוות. כך נקבע גיל שתיים-עשרה לבנות כגיל המעבר מקטנה לגדולה, הן לעניין החיוב הן לעניין הענישה (שהרי בלי יכולת לבחור ולהיות אחראי, אי-אפשר גם להיענש). באופן מסורתי לא צוינה הכניסה לגיל מצוות לבנות כפי שצוינה לבנים, בעיקר משום הפטור שיש לנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן (מצוות התלויות בזמן כגון תפילה, הנחת תפילין ולבישת טלית וציצית) ומכאן ההבדל בין תפקידיהם של נשים ושל גברים בבית-הכנסת. עם זאת, נערה שמלאו לה שתיים-עשרה שנים חייבת, בדיוק כמו נער בן שלוש-עשרה שנים, לקיים מצוות לא-תעשה (לא לאכול בצום יום הכיפורים, לא לגנוב, לא לחמוד וכדומה) וחלק ממצוות עשה (הדלקת נר חנוכה, שמיעת קידוש בשבת, צדקה, עונג שבת ועוד). כך גם לגבי מצוות ייחודיות לנשים, כגון הדלקת נרות, נידה והפרשת חלה, אשר חלק מתחילות ליישם לאחר בת-המצווה ואחרות, רק לאחר שנישאו. בימים עברו נטו לחשוב, כי בגרות גופנית-מינית היא אמת-המידה היחידה להבחנה בין קטנה לגדולה. הופעתם של סימני בגרות כגון צמיחת שתי השערות הראשונות תחת בית השחי או הערווה, תחילת הדימום הווסתי ("מחזור") ותופעות גופניות אחרות, לרוב בסביבות גיל שתיים-עשרה, הן שהעניקו לנערה את המעמד של "גדולה". אלא שחכמי ההלכה לא הסתפקו במבחן הבגרות הגופנית, והוסיפו עוד תנאי - בגרות שכלית. לשיטתם, בגרות שכלית נמדדת על-פי היכולת לנדור נדרים, ליטול התחייבויות כספיות ועוד. היכולות הללו דורשות מן הנערה להבין מהם נדר או הבטחה ולהיות מסוגלת לעמוד בדברתה. רק לאחר הבגרות הגופנית והשכלית ניתן לסמוך על הנערה המתבגרת כי תשתמש ביכולותיה בחוכמה, ורק אז ניתן יהיה לבוא אליה בטענות אם הפרה את הבטחתה. נקבע, כי תהליך זה מבשיל בין הגילים אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, ובמהלכם חל המעבר מקטן לגדול. חז"ל דרשו את הפסוק "וַיִבֶן ה' אֶלוֹקִים אֶת הַצֵלָע" (בראשית ב', כ"ב), המתאר את בריאתה של חווה: "וַיִבֶן, מלשון בינה; שבינה יתירה ניתנה באישה, אפילו יותר מאשר באיש." הרא"ש (רבנו אשר, מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים, חי בספרד ובאשכנז במאה ה-13) גרס, כי התפתחותה הרגשית של הבת קודמת לזו של הבן. הוא הסתמך על המדרש בבראשית רבא - "רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר: ניתן בה (באישה) בינה יותר מן האיש" (פרשה יח, פסקה א) - ופירש זאת כך: "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתרה באישה יותר מבאיש, היינו, הקדים בה בינה יותר מבאיש". אליבא דרבי אשר, בינה היא יכולת חשיבה בוגרת והתפתחות רגשית.

על-פי מקורות שונים, חגיגות בת-המצווה הראשונות נחגגו במאה ה-19, בקהילות מילאנו וטורינו באיטליה. חודשים ספורים לפני שמלאו להן שתיים-עשרה, החלו ילדות בקהילות אלו ללמוד הלכות ומצוות עם רב הקהילה. בחג השבועות, חג מתן תורה, נאספו בנות-המצווה, לבושות בגדי לבן וזרי פרחים לראשן, ליד ארון הקודש הפתוח בבית-הכנסת. רב הקהילה הציג להן שאלות הלכתיות ותורניות, והנערות נדרשו להפגין את ידיעותיהן ביהדות. לאחר מכן היו קוראות יחד ברכה שחוברה במיוחד לטקס, בזו הלשון: בָּרוּךְ אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם שֶׁגְּמָלַנִי כָּל טוּב וְהֶחְיַנִי וְקִיּמַנִי לַזְּמָן הַזֶּה לָבוֹא בַּאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיךָ. ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְאֱמֶת, הִנֵּה הַיּוֹם הֲחִילוֹתִי גֶּשֶׁת אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלָתֶךָ. גַּם כִּי נַעֲרָה אָנוכִי וְאֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִּמְאָסֵנִי, כִּי מִפִּי עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עוז, וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְּמוּלֵי מֵחָלָב וְעַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִילָּתֶךָ. אֵל אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר, מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל דָּעַת. מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילָּת יַעֲקב, הִיא חַיֵּינוּ וְאוֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבַמֶּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמוֹר כִּדְבָרֶךָ. יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶךָ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּחוּקֵּי צִדְקְךָ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁךָ וּבְלִימּוּדֵי חָכְמָתֶךָ. אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַעְתְּעִים וְלא אֵבוֹשׁ. בְּשֵׁם אֱלוֹהֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלא תִּכְבַּדְנָה יָדַי. תַּבַּעְנָה שְׂפָתֵי תְּהִילָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלא אֶחֱשֶׁה. אֶתְפָּאֵר בּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי. בְּיָדְךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי. הַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד. חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בָּך לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וּמָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה וּבֵיתְךָ יִקָּרֵא בֵית תְּפִילָּה לְכָל הָעַמִּים. בָּרוּךְ אַתָּה אֲדונָי לַמְּדֵנִי חוּקֶּיךָ. יש גם תיעוד של טקס בת-מצווה קבוצתי, שהתקיים בשנת 1866 בדנמרק, ככל הנראה בהוראת השילטון המקומי. גם טקס זה הוקדש לבחינת הידע של הבנות בלימודי קודש. יהדות דנמרק הייתה קהילה יהודית קטנה יחסית, הראשונה מבין קהילות סקנדינביה. קהילת יהודי צ'כיה היא מהוותיקות והמפוארות באירופה. במרוצת הדורות חיו ופעלו בה גדולי חכמי ישראל. בית-הקברות היהודי העתיק בפראג, ושרידיהם של בתי-כנסת מהמאות הקודמות, הם עדות אילמת לפעילות דתית ותורנית תוססת. הרבנית פאני נוידא (1819-1894), אשתו של רב הקהילה הצ'כי אברהם נוידא, חיברה מספר תפילות, ובהן "תפילת הנערה הצעירה", שאותה נשאה כלת בת-המצווה ביום שמחתה: אֱלוֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הָאֵל הַטּוֹב. אַתָּה דּוֹאֵג לְכָל בְּרוּאֶיךָ, אָב נֶאֱמָן, בְּצֵל כְּנָפְךָ חוֹסִים כָּל יְצוּרֶיךָ. גַּם לִי קָרָאתָ בִּתְּךָ, גַּם אוֹתִי מְלַוָּה אַהֲבָתְךָ, אַהֲבַת עוֹלָם. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא מוֹרִיקִים חָלְפוּ עָלַי יְמֵי יַלְדוּתִי, אוֹדְךָ עַל נְעוּרַי הַמְאוּשָּׁרִים, אוֹדְךָ עַל מַה שֶּׁאֲנִי. נָתַתָּ לִי מִכָּל טוּב, אֵם וְאָב יְקָרִים לְצִדִּי, מַנְחִים אוֹתִי בְּרוֹך וּבְאַהֲבָה, בְּעֵצָה וּבְעֶזְרָה, מְטַפְּלִים וּמְפַרְנְסִים אוֹתִי, מְעַטְּרִים אֶת חַיַּי בִּשְׂמָחוֹת מְתוּקוֹת וְרַבּוֹת חֵן... אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַנְחֵה אֶת לִבִּי לִבְחוֹר בַּדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה וְלא לִסְטוֹת מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר. בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹ אֲנִי, הַחֲסֵרָה נִיסָּיוֹן, לא אֵדַע לְהַבְחִין בֵּין טוֹב וָרַע, חֲנוֹן אוֹתִי בְּחָכְמָתְךָ, לַמְּדֵנִי לְהַכִּיר בָּאֱמֶת, לְמַעַן אֶשְׁמוֹר עַל צְנִיעוּת וּמִידּוֹת טוֹבוֹת, עַל דְּבָרֶיךָ וּמִצְווֹתֶיךָ אַקְפִּיד בֶּאֱמוּנָה וּבְאַהֲבָה, וּבְנִקְיוֹן כַּפַּיִם אֶתְהַלֵּךְ לְפָנֶיךָ... בָּרְכֵנִי, אֵלִי, בְּבִינָה וּבִתְבוּנָה, בְּבְרִיאוּת גּוּף וָנֶפֶשׁ, בְּלֵב שָׂמֵחַ וּשְׂבַע רָצוֹן. תֵּן שֶׁלְּעוֹלָם לא אָסוּר מִמִּצְוַת כִּבּוּד אָב וָאֵם, שֶׁלּא אֶפְגַּע וְלא אַכְעִיס אֶת הוֹרַי הָיְקָרִים, שֶׁיַּעֲלֶה בְּיָדִי לְשַׂמֵּחַ אוֹתָם בְּמַעֲשַׂי. שִׂים בִּרְכָתְךָ, אֱלוֹהַי, עַל יַקִּירַי, שֶׁלְּעוֹלָם אַל יִהְיוּ חוֹלִי, צָרָה וַחֲרָדָה מְנָת חֶלְקָם, שֶׁיִשְּׂאוּ בְּרָכָה בַּעֲמָלָם וּבְמִשְׁאֲלוֹת לִבָּם, וּבְמִשְׁלַח יָדָם וּבְעִסּוּקָם יִשְּׂאוּ פֵּירוֹת לָרוֹב. בָּרֵךְ אוֹתָם, אֵלִי, בַּאֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁבְּכוֹחַ וּבִבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ יִשְׂמְחוּ בְּחַיֵּיהֶם, אָמֵן. חגיגות משפחתיות וקהילתיות אישיות החלו בארצות-הברית, בצרפת ובאיטליה בראשית המאה ה-20 והתפשטו מאז לקהילות רבות. בתחילה נחגגו הטקסים רק בבית המשפחה, ועם הזמן חדרו אל בית-הכנסת. הנערה הראשונה שציינה את יום חגה בבית-כנסת הייתה, ככל הידוע, יהודית קפלן מניו-יורק, בשנת 1922. בקהילות צפון אפריקה נהגו שביום השביעי של חנוכה עורכים "טקס חינוך לבנות". הבנות לובשות לבן ושרות במקהלה. במהלך הטקס מנשקות הבנות את ספר התורה ורב הקהילה מברכן. בחלק מן הקהילות נוהגים לצבוע את ידי כלת הבר-מצווה באבקת חִינָה, ולחגוג איתה את שאר מנהגי החינה, כמקובל אצל כלה ערב חופתה.

במשך אלפי שנים לא היה נהוג במרבית קהילות ישראל, לציין באופן מיוחד את הגעת הנערה לגיל בת-מצווה. מהמאה ה-19 החלו לחגוג את התאריך בחוגים אורתודוקסיים-מודרניים וליברליים. אופי החגיגה התפתח במהלך הדורות, במקביל להתפתחות היחס כלפי נשים ומעמדן בחברה. תמר ביטון, תושבת ירוחם, ממקימות" במדבר" (בית-מדרש יוצר בירוחם), "קמה" (בית ספר על-יסודי לבנות), וראש מדרשת הבנות "באר" פירסמה ב-2007 מאמר בפורום אירגון הנשים קולך תחת הכותרת "סיבת עילויה. טקס בת-מצווה כמחולל שינוי בקהילה". הפולמוס סביב בת-המצווה, היא כותבת, החל לפני פחות ממאה שנה, על רקע המאבק של היהדות הדתית ברפורמים ובקונסרבטיבים. שוללי החגיגה, ובראשם הרב משה פיינשטיין (1986-1895), מחשובי הרבנים והפוסקים האורתודוקסים בארצות הברית במאה ה-20, שראה בכך "דברי רשות והבל בעלמא", התנגדו מכמה טעמים עיקריים. ראשית, הם ראו בחגיגת בת-המצווה חיקוי של מנהגי הנוצרים. ואכן, הזרמים 'המתחדשים' העתיקו במידה רבה את טקס הקונפירמציה הנוצרי, שבו מתקבלים נערים ונערות כחברים בוגרים בקהילה. שנית, מסבירה ביטון, הם יצאו נגד עצם החדשנות המשנה מנהג אבות, באמצם את גישתו של החת"ם סופר - "חדש אסור מן התורה". טיעון נוסף נגד ציון יום בת-המצווה נוגע לאי-נחיצותו. הואיל והבת אינה מצטרפת לתפילה במניין ואינה עולה לתורה כמו הבן, הרי שאין הבדל בין היום שלפני הטקס ליום שאחריו, ולפיכך מיותר לקיים טקס ריק מתוכן מהותי. מנגד, תומכי טקס בת-המצווה טענו, כי עצם המעבר התודעתי משלב של קיום מצוות ברשות לשלב של "מצווה ועושה", הוא סיבה למסיבה. התומכים, ובהם הרב יחיאל יעקב ויינברג (רב ופוסק, 1966-1885. נולד ברוסיה, חי רוב שנותיו בגרמניה), הרב יוסף חיים (1909-1834), פוסק ומקובל שחי בבגדאד, מחבר ספר ההלכות בן איש חי והרב עובדיה יוסף ז"ל (מנהיגה הרוחני של ש"ס, לשעבר הרב הספרדי הראשי לישראל), מדגישים דווקא את החשיבות שבחינוך הבנות למצוות, אינם חוששים מחוקות הגויים, מאחר שהמוטיבציה שלהם למסיבה שונה, ואינם חוששים מחידוש. הרב ויינברג, מגדולי הפוסקים האורתודוקסיים, כתב כי: "שורת ההיגיון הישר וחובת העיקרון הפדגוגי, שחייב כמעט לחוג גם לבת את הגעתה לחיוב המצוות. והפליה זאת שעושים בין בנים לבנות בנוגע לחגיגת הבגרות, פוגעת קשה ברגש האנושי של הבת הבוגרת" (שרידי אש, חלק ב' סימן צג'). הרב יוסף חיים קבע: "גם הבת, ביום שתיכנס בחיוב המצוות... תהיה שמחה גדולה באותו היום, ותלבש בגדי שבת, ותברך ברכת שהחיינו ותכוון על כניסתה בעול המצוות" ("בן איש חי", פרשת ראה, סעיף י"ז). החרה-החזיק אחריו הרב עובדיה יוסף, שקבע כי יש לקיים מסיבה וסעודה לבנות-מצווה: "בוודאי שיש מצווה לערוך סעודה ושמחה לבת-מצווה" (יביע אומר, חלק שישי, סימן כט), ובמקום אחר אמר: "וראוי לחוג את כניסתה למצוות בסעודת הודאה ושמחה, כיון שמהבחינה הזאת אין כל הבדל בין נער ונערה, בהגיעם לחיוב מצוות". יתירה מזאת, לנוכח תמורות הזמן והחשיפה לעולם המודרני, על חילוניותו והשינויים שחלו בו במעמד האישה, אין מנוס לטענתם מלחדש חגיגה זו "לחיסון רוחני ולעידוד מוסרי", כדברי הרב ויינברג. רבות מהתשובות ההלכתיות בעניין בת-מצווה משתמשות בנימוק של שיוויון זכויות לבנות. כך, לדוגמה, הרב חיים דוד הלוי, רבה הראשי של תל-אביב משנת 1973 ועד פטירתו ב-1998, וזוכה "פרס ישראל" לספרות תורנית, צידד בקיום חגיגת בת-המצווה, "על-מנת שלא להטיל קנאה בין הבן לבת". באורתודוקסיה המודרנית ובציבור הדתי-לאומי, מקובל זה עשרות שנים לערוך חגיגת בת-מצווה. אירוע זה עובר בשנים האחרונות תהליכי שינוי והתחדשות. מציינים אותו במגוון טקסים, המשקפים יותר מכל את תפישתו של הציבור הדתי-לאומי ביחס למקומה של האישה ולמחויבויותיה הדתיות וההלכתיות.

תהליכי השינוי וההתחדשות בטקסי בת-המצווה מוצאים את ביטוים בשלוש זירות החיברות העיקריות של הבנות. על כך ניתן ללמוד ממחקרה של שירה סורקיס-וייל (2007), שבדק את משמעותו של אירוע בת-המצווה בציבור הדתי לאומי: א. הממסד החינוכי הממלכתי. שיעורי בת-מצווה ותוכניות נוספות בבית-הספר. ב. הקהילה. השתתפות בתוכנית לימוד וולונטרית של מכון תורני או מדרשה ללימודי יהדות, לקראת בת-המצווה. ג. המשפחה. חגיגות המתקיימות בחיק המשפחה.

במרבית בתי-הספר במגזר הדתי-לאומי, תוכנית הלימודים של כיתות ו' לבנות עומדת בסימן חגיגת בת-המצווה. במהלך שנת הלימודים, משתתפות התלמידות בשיעורי "בת-מצווה", שגם בבתי-ספר דתיים מעורבים, מיועדים לבנות בלבד. במסגרת שיעורים אלה, מרחיבות הבנות את ידיעותיהן בתחומים תורניים הקשורים בעיקר לאישה, להליכותיה, למידותיה ולתפקידיה. במסגרת עבודת התזה שלה בבית-הספר לחינוך של האוניברסיטה העברית, צפתה סורקיס-וייל על תלמידות כיתות ו' וסימנה את תכני הלימוד המרכזיים, ובהם: ארון הספרים היהודי (סוגי טקסטים, פרשנים וכדומה), מידות (צניעות, ענווה מול גאווה), המצוות וסיווגן (מיפוי המצוות לפי עשה/לא תעשה, דאורייתא או דרבנן, מצוות לנשים ומצוות לגברים), מצוות הדלקת הנר, לימוד המזמור "אשת חיל" ועוד. בדומה "דעת" (אתר ללימודי יהדות ורוח), מציע תוכנית לימודים לבנות כיתה ו' לקראת אירוע בת-המצווה. התוכנית, המוגשת מטעם משרד החינוך והתרבות, נבנתה על-ידי צוות של אנשי חינוך ובהנחייתה של הוועדה לתיכנון תושב"ע (תורה שבעל-פה) לבתי-הספר הממלכתיים-דתיים, באוניברסיטת בר-אילן. נלמדים בה הנושאים הבאים: חובת הבת בקיום מצוות (מצוות עשה ולא תעשה, מצוות שהזמן גרמן, פטור נשים ממצוות שהזמן גרמן), מצוות המיוחדות לנשים (הדלקת הנר, הפרשת חלה, נידה), חובת התפילה לאישה ולבת, מידות טובות בבת ובאישה, גמילות חסד של נשים, צניעות הבת, גבורת נשים, המזמור "אשת חיל", חגיגת בת-המצווה (מקורות ומנהגים). נושאים אלה ודומים להם, מועברים לבנות המגזר הדתי-לאומי במסגרת של שיעורי "בת-מצווה", כשהלמידה מתבצעת בדרכים מגוונות: מתוך דפי מקורות ודפי עבודה, באמצעות דיון, ולעיתים נסב הלימוד סביב סיפור הקשור לנושא. יש המסתייגים מן המסרים המועברים לבנות במסגרת שיעורים אלה. לדידם, מדובר במסרים מסורתיים בעלי מאפיינים פטריארכאליים, באשר לתפקידיה של האישה. המורות, במהלך שיעורי הבת-מצווה, מחזקות את התפישה השלטת בנוגע לתפקידה של האישה ביהדות, כמי שנועדה לדאוג לזולת ולטפל בו. סימוכין לתפישה זו הן מוצאות בסיפור בריאת חווה (מצלע אדם). בהדגשת פעילות החסד בחיי האישה היהודייה ובמזמור "אשת חיל", שיר המביע כבוד והערכה לאם ולאישה, שמקורו בספר משלי פרק ל"א, י"ג-ל"א. נהוג לשיר את המזמור בליל שבת, לפני הקידוש. להלן מילותיו: "אשת חיל מי ימצא, ורחוק מפנינים מכרה/ בטח בה לב בעלה, ושלל לא יחסר/ גמלתהו טוב ולא רע, כל ימי חייה/ דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה/ היתה כאניות סוחר, ממרחק תביא לחמה/ ותקם בעוד לילה, ותתן טרף לביתה, וחוק לנערותיה/ זממה שדה ותקחהו, מפרי כפיה נטעה כרם/ חגרה בעוז מתניה, ותאמץ זרועותיה/ טעמה כי טוב סחרה, לא יכבה בלילה נרה/ ידיה שלחה בכישור, וכפיה תמכה פלך / כפה פרשה לעני, וידיה שלחה לאביון / לא תירא לביתה משלג, כי כל ביתה לבוש שנים / מרבדים עשתה לה, שש וארגמן לבושה / נודע בשערים בעלה, בשבתו עם זקני ארץ / סדין עשתה ותמכור, וחגור נתנה לכנעני / עוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון / פיה פתחה בחכמה, ותורת חסד על לשונה / צופיה הליכות ביתה, ולחם עצלות לא תאכל / קמו בניה ויאשרוה, בעלה ויהללה / רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה / שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל / תנו לה מפרי ידיה, ויהללוה בשערים מעשיה." באמצעות שינון חומרים אלה ודומים להם, מסבירה סורקיס-וייל, מפנימות התלמידות מסרים ברורים לגבי כללי התנהגות נאותים, ובעיקר לגבי אופי הלבוש. הצניעות, יש לציין, מוגדרת כתכונה טבעית וכמעט מולדת של האישה. הביקורת על שיעורי בת-המצווה, באה מן הזרם הליברלי בציונות הדתית. מנגד, נשים במחנה החרד"לי הביעו שביעות-רצון רבה מתוכנית בת-המצווה בבתי-הספר בהם לומדות בנותיהן. אחת מהן, עליזה בן-דוד, תושבת בית אל, ציינה בסיפוק כי "מלמדים את הבנות מה שהן צריכות לדעת - על תפקידן ברוח היהדות". עוד הוסיפה בן-דוד, כי שיאה של כיתה ו' היא הצגת בת-המצווה שמכינות הבנות, ואשר מועלת בדרך כלל בסביבות פסח. ואכן, 'הצגת הסיום' מהווה נקודת-שיא מרגשת עבור המורות והתלמידות כאחת. רוב רובן של ההצגות המועלות משדרות מסר דתי-רוחני, הנוגע למקומן ותפקידן של נשים בחברה היהודית. כך למשל, באחד מבתי הספר העלו את ההצגה "טוביאנה" מעין גירסה מגוירת של "פוליאנה" ספר ילדים קלאסי פרי עטה של הסופרת האמריקנית אלינור פורטר. הגיבורה, פוליאנה, היא ילדה מאומצת פקחית ומלאת שמחת חיים). טוביאנה נגזר מהמילה "טוב", על שום המעשים הטובים של הגיבורה הראשית. בהצגת סיום בבית-ספר אחר ייהדו את הנסיכה הקטנה, עוד ספר ילדים קלאסי, שכתבה פרנסס ברנט בתחילת המאה הקודמת (סיפורה של ילדה יתומה בפנימיית בנות בניו-יורק, שבעזרת אומץ, דימיון וחביבות, מתגברת על הקשיים ומשנה את חייהם וגורלם של הסובבים אותה). בדרך זו, מעבר לחוויות, לאתגר ולריגושים הנלווים להצגה, מטמיעים בנשים הצעירות מסרים וערכים באשר לתפקידיה וסגולותיה של הבת היהודייה.

מכונים תורניים רבים ומדרשות ללימודי יהדות, מציעים בשנים האחרונות לאמהות ולבנותיהן להשתתף בתוכניות בת-מצווה. מדובר בלימוד חווייתי משותף של סוגיות הקשורות לאורח-חייה של בת ישראל. ההשתתפות בתוכניות שכאלה רווחת במיוחד בקרב נשות הזרם הליברלי והזרם המרכזי בציונות הדתית, ופחות בקרב הציבור החרד"לי. לפופולאריות רבה זוכה תוכנית הלימודים של "מת"ן" (מכון תורני לנשים), הנקראת האישה היהודית לדורותיה. חלקה הראשון של התוכנית מוקדש ללימוד בחברותא של אם ובת, מתוך דפי מקורות המחולקים להן, ומלווה בשאלות מנחות. החלק השני כולל פעילות משותפת וסיכומים. כל מפגש מתמקד בדמות מופת אחת של אישה יהודייה, מהתנ"ך ועד ימינו: רבקה אמנו, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, בנות צלפחד, חנה הגיבורה (אם שבעת הבנים), הצדקת אסתר ברוריה (אשת רבי מאיר בעל הנס), דונה גרציה (נדבנית ומדינאית יהודיה, בת למשפחת אנוסים במאה ה-15), נחמה ליבוביץ (פרשנית מקרא, מורה ומחנכת. אחותו של הפרופ' ישעיהו ליבוביץ) והרבנית ברכה קאפח (יוזמת ומנהלת מפעלי גמילות חסדים רבים ובהם "קמחא דפסחא". כלת "פרס ישראל" 1999 על תרומתה המיוחדת לחברה ולמדינה). בכל המפגשים מלווה הלימוד בפעילויות כגון: ריקוד, שירה, יצירה ודראמה. במפגש האחרון בתוכנית מתקיימת מסיבת סיום, ובה מוצגת תערוכת עבודות שהבנות הכינו על דמויות נשיות שהן מעריכות. בנוסף, כוללת המסיבה ברכות, לימוד משותף של המזמור "אשת חיל", שירה של להקת נשים דתיות, הופעת מחול, ותפילה משותפת של בנות לקראת בת-המצווה. תוכניות ברוח זו מתקיימות במרבית המכונים והמדרשות, המכינים בנות לקראת בת-המצווה.

אופן ציון אירוע בת-המצווה בחיק המשפחה נגזר מן הקהילה אליה שייכת המשפחה, מצבה הכלכלי וכמובן משאלת-הלב של כלת השמחה. בשנים האחרונות ניכרת מגמה, בחלק מן המקרים, לשוות לאירוע נופך דתי, וזאת בלי לחרוג מהמוסכמות בדבר תפקידי נשים בתפילה. לדוגמה, בבתי-כנסת מסוימים, בעיקר מן הזרם הליברלי ולעיתים מן הזרם המרכזי, מקובל שאבי בת-המצווה עולה לתורה בשבת שלאחר האירוע, ומברך את בתו בזו הלשון: "מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, ואמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה, הוא יברך את ... שמלאו לה שתיים-עשרה שנה והגיעה למצוות, ועלה אביה לתורה לתת שבח והודיה לה' יתברך על כל הטובה שגמל עם בתו. ישמרה הקדוש-ברוך-הוא ויחיה, ויכונן את לבה להיות שלם עם ה' וללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו כל הימים, ונאמר אמן". בחלק קטן מבתי הכנסת מקובל כי כלת השמחה עצמה נושאת דרשה לאחר התפילה. יש בנות שאת הדרשה כותב/ת להן בן/בת משפחה בוגר/ת (אחד מן ההורים או האחים הגדולים יותר) והיא אך מקריאה אותה, ויש הרואות בכתיבת הדרשה אתגר, ומשקיעות את מירב מרצן ומאמציהן בכתיבת דרשה מרשימה. הדרשה בדרך כלל פותחת או מסיימת בדברי תודה לבני המשפחה. לאחר, פותחת הבת בדברי תורה, הקשורים בצורה זו או אחרת לפרשת השבוע ו/או להפטרה, תוך חיבורם לסוגיות אקטואליות עכשוויות בחברה הישראלית, ובפרט במעמדן של נשים בחברה היהודית, בזכויותיהן ובחובותיהן. יש לציין, כי מידת מעורבותן של בנות בפולחן הטקסי בבית-הכנסת, הינה נושא שנוי במחלוקת הלכתית וציבורית. ידוע על מקרים בודדים של נשים שהניחו נשים תפילין ועלו לתורה, אך בדרך כלל ולאורך הדורות, נשים לא נטלו חלק בטקסי קריאה ועלייה לתורה, לא התעטפו בטלית ולא הניחו תפילין. לפיכך, גם טקס כניסת הבת לגיל מצוות, לא כלל מרכיבים טקסיים ופולחניים בבית-הכנסת. בעשורים האחרונים, ועם התרחבות ההשכלה התורנית של נשים בעולם הדתי, חלו תמורות גם במידת מעורבות הנשים בתוככי בית-הכנסת. תופעה זו השפיעה על אופן חגיגת בת-המצווה, בכך שהכלילה בה מרכיבים טקסיים-פולחניים - דרשת בת-המצווה בבית-הכנסת בסיום התפילה וסעודת מצווה. מרכיבים אלה, שכאמור שנויים במחלוקת רבנית וחברתית, מקובלים על חלק מן הקהילות ופחות על אחרות. במספר מצומצם של בתי-כנסת, בדרך-כלל בתנועות הליברליות ביהדות, כולל טקס בת-המצווה גם עלייה לתורה, קריאה בתורה בפני הציבור ולעיתים אף התעטפות בטלית. תופעה אחרת היא "תפילת הנשים", במסגרתה פורשׁות נשים מן הקהילה לזמן הקריאה בתורה, ובת-המצווה קוראת בתורה ועולה לתורה בפני נשים בלבד. בחלק מן הקהילות (בעיקר בזרמים הרפורמי והמסורתי) מאפשרים לנערה לקרוא בתורה במניין מעורב, גברים ונשים כאחת. שיעור בלתי מבוטל של משפחות מהזרמים הליברלי והמרכזי, נוהג לציין את האירוע בחגיגה גדולה באולם אירועים, שלרוב אינה נופלת מחגיגת בר-המצווה לבנים. על פי רוב מקובל כי בדומה לבנים, גם כלת הבת מצווה, נושאת דרשה קצרה במסגרת חגיגית זו. על השינויים והתמורות הבין-דוריים בחגיגת בת-המצווה, ניתן ללמוד מדברים שכתבה תמר ביטון במאמרה" בר מצווה ובת מצווה". להלן קטעים נבחרים מהמאמר: "שאלתי את סבתא שלי אם היא חגגה בת-מצווה. היא צחקה צחוק קצר, נאנחה אנחה ארוכה וקבעה: 'כל העניין של ימי הולדת הוא המצאה חדשה'. אחר נזכרה בגעגועים בהכנות לבר-מצווה של האח שלה וסיפרה כמה טרחו אז אִמה והאחיות, ייצרו יין תפוחים וישניאק, אפו פשטידות וכבשו דג מלוח, והביאו הכל לבית-הכנסת בעיירה, לחגוג עם כחמישה מניינים של בני משפחה ושכנים. בחלוף דור הגיעה אמי לגיל בת-מצווה, ולכבודו זכתה בטקס משפחתי נשי: היא נלקחה אחר כבוד על-ידי אמה ודודתה לסיבוב קניות חגיגי בעיר הגדולה בני-ברק, ושם קנו לה חולצת שבת עם נקודות תכלת וחצאית כחולה כהה. אני זכיתי לגדול בתקופת מעבר, בחברה המודעת לכוחה לחולל שינוי, המביטה אחורה בעין בוחנת וקדימה בעין צופיה; חברה השואפת לשמור על ההלכה, אך לא בהכרח על המסורת; חברה דתית, שהקפידה לחולל שינויים במעמד האשה כמעט בכל תחומי החיים, אך חרדה מלהכניסם אל הקודש פנימה - אל תוך בית-הכנסת, אל לב הטקסיות. משפחתי ביקשה למוסס את המחסום הזה, וחגיגת בת-המצווה שלי התקיימה בבית-הכנסת של ילדותי, במהלך תפילתה שבת ואחריה. הייתה זו בריאה חדשה, יש מיש: מיד עם תום התפילה. לאחר שאחד הילדים שר "אנעים זמירות", נתבקש הקהל לשוב ולשֶׁבֶת, והמחיצה המפרידה בין גברים לנשים נפתחה. בביישנות הוּבלתי ממקומי המוגן ליד אמא בעזרת הנשים אל הקו הדימיוני התוחם בין העֲזרות, ומשם, מנקודת האמצע המשקיפה על הציבור, נשאתי את הדרשה שלי. האווירה הייתה עדיין אווירת התפילה, שובל של הוד וקודש עוד נמשך על המקום, נעימת התפילה עוד ריחפה בחלל, אך מבחינה הלכתית היה זה מעמד חדש - לא תוספת לתפילה, לא פלישה בוטה למסורת אבות, אלא מעין הערת שוליים שמוסיף הדור שלנו". הדרשה בין שתי העזרות הצטרפה לחידוש נוסף: בשעה שנתכבד אבי בעלייה לתורה, דבר הכי קרוב שאפשר להענקת מקום לבת-המצווה עצמה בתוככי הטקס הדתי, נזרקו סוכריות נגד כיוון הגרביטציה המסורתית, דהיינו מעזרת הגברים אל עבר עזרת הנשים. במקום שהנשים יזרקו אותן על 'החתן' (האב, ממלא המקום של הבת שמאחורי המחיצה) כפי שהיה מקובל במקומותינו, נזרקו הסוכריות על-ידי כמה בני דודים 'שתולים' בעזרת הגברים אל 'הכלה' הנוכחת-נפקדת. שינוי זה... סימן את מקומה הפיזי של בת-המצווה כנוכחת בטקס שלה. שני החידושים הללו, שבשניהם מרכיב של טישטוש גבולות, אם על-ידי היפוך תפקידים ואם על-ידי עמידה על הסף - עברו יחסית בשלום, ופרט למשפחה אחת שהביעה את מחאתה ופרשה מן הקהילה, נתקבלו המנהגים החדשים מאותה שבת, פרשת תולדות, לכל בנות המצווה בבית-הכנסת שלנו. היום, כמעט עשרים שנה אחרי שנהייתי לבת-מצווה, אני מדפדפת שוב באלבום בת-המצווה שלי [...] היום נראית לי ההזמנה לאירוע החגגי טקסט מרתק למחקר סוציולוגי: הזמנה אפולוגטית ומתפתלת, נושאת חומר נפץ, משקפת חוסר ביטחון מעורב בנחישות, חדשנות עטופה בשמרנות, שמבטאת צורך להיאחז באילנות גבוהים, בעוד חתרנותה זועקת בין שורותיה. יש בה רצון להיות קשור לעבר, מאושר על ידו, מרופד בדברי תורה. אך עצם הצורך לספק הסבר, מראה עד כמה לא מובן מאליו הוא המעשה. הרי המוכר והבנאלי אינו דורש הצהרה: בארוחת הערב הביתית אינך מזמין תפריט, ברחוב שלך אינך מנווט עם מפת דרכים... הצורך בעוגן ההלכתי שהודפס על ההזמנה שלי, מסמן את הנקודה המרתקת בתולדותיה קצרות השנים של חגיגת בת-המצווה. זהו שלב המעבר מדור ההורים, שברובו לא קיים כל טקס לבנות, לדור הנוכחי, שבו הפך הטקס מקובל. ... כמו בתחומים רבים אחרים שנולדו בעקבות המפגש עם המודרנה, ניכר כי חכמי ארצות המזרח פחות מאוימים מן העולם החיצוני ואינם נמצאים בעימות מתמיד על גבולות היהדות עם יריב שכן בדמות הרפורמה. כתוצאה מכך, פסיקתם בסוגיות חדשות העולות בהתאם למצב הדור היא מתונה יותר ונוטה לאפשר חידוש. לפיכך, ברי כי לא מקריות היא שעיטרה את הזמנתי דווקא בדברי פוסקים ספרדים. [...] עברו כבר קרוב לשני עשורים מאז שחילחל פנימה מנהג הדרשות של בנות מצווה בתום התפילה. הדבר הפך מקובל, ורוב הבנות נושאות דברי תורה מול פני הקהל בבית הכנסת" (תמר ביטון. 2004. סיבת עילויה - טקס בת מצווה כמחולל שינוי בקהילה, בת מצווה ובר מצווה. בעריכת עלמה כהן-ורדי. תל אביב).

חשוב לסייג ולציין כי מנהג הדרשות של בנות-המצווה בתום התפילה, קידוש לרגל האירוע בבית-הכנסת ועלייה לתורה לנשים, כמתואר לעיל, אינם מקובלים בקהילות הזרם החרד"לי. כמו כן, משפחות הנמנות עם זרם זה כמעט שאינן מקיימות חגיגת בת-מצווה באולם גדול לנשים ולגברים. תחת זאת, חלק ניכר מהחגיגות נערך במסגרת נשית: מארגנים לבת מסיבה על טהרת המין הנשי, שבמהלכה, הבת ובדרך כלל גם אמה נושאות דרשה. הדרשה, כפי שמתארת אותה עליזה בן-דוד, מהיישוב בית אל, היא "ללא פילפולים הלכתיים. בדרך כלל היא עוסקת במידות, גמילות חסדים ובתפקידיה המסורתיים של האישה". המוזמנות הן בנות המשפחה הקרובה וחברותיה של הבת. האירוע מתקיים בדרך כלל בבית, בחצר הבית או באולם קטן ביישוב. על אף שאין מדובר באירוע המוני וראוותני, הוא בהחלט מושקע, הן מבחינת הביגוד שקונים לכלת השמחה ולבנות משפחה, הן באוכל המוגש והן בתוכנית. בתוכנית האמנותית: מוסיקה מתוך דיסקים, שירה וריקודים, וכן פעילות יצירתית - סדנאות יצירה או מלאכת יד (המועברות בדרך כלל על-ידי אשת מקצוע מן החוץ), מופע או מחזה קצר שמביאים מן החוץ, וכיוצא באלה. קיימים אירגונים ומדרשות תורניות המציעים מגוון תוכניות והפעלות לחגיגת בת-המצווה, כגון הצגות קצרות העוסקות בדמותן של נשים מן התנ"ך; מבחר סדנאות ללימוד חווייתי של עם ישראל כעם סגולה, על האבות והאמהות, על קבלת עול המצוות ועוד (באמצעות סיפור, פאזל ענק, גלגל המזל, משחק סיטואציות ודיון בקבוצות(; ומבחר הפעלות לבנות (כמו "מסע בעקבות ר' אריה לוין", פעילות להכרת דמותו הייחודית של ר' אריה לוין, 1969-1885, עילוי שנודע בכינויו "רב האסירים"); סדנה להיכרות עם מצוות הפרשת חלה (אחת משלוש המצוות שניתנו לנשים) ועוד. אופיים השונה של אירועי בת-המצווה בזרם החרד"לי לעומת אלה שבזרם המרכזי או הליברלי, אינו דבר של מה בכך. הוא משקף את הבדלי התפישה ביחס למקומן ותפקידן של בנות ונשים במרחב הביתי והציבורי גם יחד. בעוד שבזרם החרד"לי דבקים יותר בתפקידי המגדר המסורתיים, ביתר הקבוצות טוענים, לפחות ברמה ההצהרתית, ליתר שיוויון ומעורבות של נשים בכל התחומים (עוד על תופעה ראו: נוידא פאני, "תפילת הנערה הצעירה", תפילת נשים : פסיפס נשי של תפילות וסיפורים, משכל 2005; מרגלית שילה (עורכת). 2003. להיות אישה יהודייה, הוצאת ליאור שרף-הפצות).

בחירת בני/בנות זוג במגזר

רווקות

גיל הנישואים הגדל ושיעורי הרווקות העולים מעסיקים את המגזר הדתי לאומי בשנים האחרונות. סדרת הדרמה "סרוגים" (שבוימה בידי לייזי שפירא ונוצרה במשותף על ידו ועל ידי חוה דיבון) שודרה במקור על ידי yes הטלוויזיה בלוויין ולאחר מכן גם בערוץ 2 ובערוץ 10. שלוש עונותיה, בנות 15 פרקים כל אחת, שודרו בין יוני 2008 לינואר 2012. היא זכתה לאחוזי צפייה גבוהים ובחמישה פרסי האקדמיה הישראלית לטלוויזיה.

העלילה עסקה בחייה של קבוצת רווקים ורווקות ירושלמים מהמגזר הדתי לאומי. מאחר שלא נישאו, הם התקשו להשתלב במסגרות הדתיות הקיימות ותחת זאת הצטרפו לתת-החברה המכונה "הביצה הירושלמית" בקטמון וסביבתה, המורכבת מאנשים דומים להם. הסדרה הציגה נקודות חיכוך שונות בחברה הדתית-לאומית – רווקות מאוחרת, בעיות שונות בחיי הנישואין, הומוסקסואליות, יציאה בשאלה ועוד – ועוררה הד ציבורי גדול במגזר הדתי (סרוגים – סדרת טלויזיה, ויקיפדיה).

שיקולי בחירה

התפישה הדתית והאמונית רואה בנישואים, בראש ובראשונה, חובה דתית. "היענות לציווי השמיימי להקים בית בקדושה", ולא מהלך גשמי המנציח את האהבה והמשיכה המינית של בני-הזוג. חלקים נרחבים בחברה הדתית-לאומית, רובם מהזרם החרד"לי רואים בנישואים גם מילוי חובה ציבורית. לגבי דידם, זהו המהלך הראוי ביותר לשמירה על טוהר המחנה, להבטחת רמתם המוסרית ומצבם הדמוגרפי של היחיד והחברה ומעל הכל - ערובה להמשכיותה של הקהילה. השיקולים המנחים את הציבור הדתי-לאומי בתהליך מציאת בן-זוג לחיים, אינם שונים בהרבה מאלה של החברה הכללית. ניתן לסווגם לשתי קטגוריות מרכזיות:

- מאפיינים הנוגעים לבן-הזוג המיועד, כמו: הופעה חיצונית; גיל; מוצא; כישורים אינטלקטואליים ולימודים; מקצוע; הכנסה; מאפייני אישיות; מצב בריאות (גופנית ונפשית); שירות צבאי/לאומי; רמת דתיות/הקפדה על קיום מצוות; עמדות פוליטיות; כישורי ניהול משק-בית.

- מאפיינים הנוגעים למשפחתו של בן-הזוג המיועד, כמו: ייחוס משפחתי; מצבה הכלכלי; התאמתה למשפחת הצד השני; המצב הגופני והנפשי של בניה ורמת דתיותם.

חשוב להדגיש כי השיקולים שנמנו לעיל אינם מופעים לפי סדר חשיבותם, אלא משתנים מאדם לאדם, מהציפיות ומהדרישות של האחד כלפי האחר. מרבית השיקולים דומים לאלה הרווחים בחברה החילונית, להוציא אחדים הייחודיים לחברה הדתית-לאומית, כמפורט להלן.

א. הפסוק "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל" (משלי, ל"א, ל') מלווה את בנות המגזר הדתי-לאומי מגיל צעיר, ורובן הגדול נוהגות לפזם אותו לפני קידוש ליל שבת, כאחד הפסוקים במיזמור "אשת חיל". אף על פי כן, "הבל היופי" מעסיק את רובן יומם ולילה, ממש כמו אחיותיהן החילוניות. חשוב להן להפגין הופעה נאה ומושכת בעיני מחזריהן. שהרי, גם הבנים והגברים המזמרים בכל ליל שבת את "שקר החן והבל היופי", מעוניינים בבת-זוג נאה ומצודדת. בשונה מהסטנדרט של החברה החילונית, "הופעה חיצונית" בחברה הדתית כוללת רכיב מרכזי נוסף - צניעות. בעיני רבים במגזר, צניעותה של הנערה היא ביטוי לרמת דתיותה (כמאמר הפסוק בתהילים "כל כבודה של בת מלך פנימה"). יש גברים המעדיפים הופעה שמרנית וצנועה של בת-זוגם לעתיד (לבוש לא צמוד לגוף ולא חושפני, הימנעות מלבישת מכנסיים), ויש הסולדים מאיפור כבד וצעקני. לא מעט, בעיקר בני הזרם החרד"לי, טורחים לברר פרטים אלה עוד לפני הפגישה הראשונה, או ב�