תרבות האוכל במגזר הדתי-לאומי

כתב: עוז אלמוג, 2010


כשרות


בניגוד למגזר החרדי שמקפיד על כשרות מהדרין בלבד, המגזר הדתי-לאומי "מסתפק" ברובו (החריגים הם חלק מהחרד"לים) בכשרות של הרבנות הראשית (הן לגבי אכילה בבית והן לגבי אכילה במסעדות). יש מספר מקומות שבהן בידוע הוא שהרבנות לא תמיד מצליחה להשתלט על העומס ומאידך לציבור המסעדנים אין רצון להקפיד על הכשרות, ואז ההמלצה של הרבנים שעדיף שלא לאכול בהן.

בכל מקרה הרבנים ממליצים לפקוח עינים ובמידה ומישהו מבחין במשהו שנראה חשוד או שבעל המסעדה עובר על ההלכה – עליו/ה להימנע מלפקוד את המקום.


המקפידים נמנעים מלפקוד מסעדה שעובדת בשבת או שהינה חלק מרשת שעובדת בשבת. המקפידים גם אינם אוכלים ירקות עלעליים, אלא אם הם נקנו ממפעל שמגדל ללא תולעים (מה שנקרא ´גוש קטיף´) או שאדם המוכר כירא שמים העיד בפניהם שהוא עצמו בדק וניקה את הירקות.


המטבח המשפחתי


המטבח הטיפוסי תופס מקום מרכזי (הן מבחינת הפונקציות שלו והן מבחינת שטחו הפיזי) בבית המשפחה הדתית לאומית. גודלו ואיבזורו מושפעים מאורח החיים הדתי. המשפחות הדתיות הן מרובות ילדים (3-5), ומקובל מאד להזמין אורחים לשבתות וחגים (לרבות לארוחות חגיגיות המתקיימות במועדים הללו). על כן על המטבח להיות רחב דיו על מנת להכיל את כל בני המשפחה ואורחיהם ועל מנת שיוכל לאחסן את כלי האוכל והבישול הרבים הנדרשים.


יש משפחות המחזיקות שני שולחנות: שולחן אחד פשוט לימות השבוע ושולחן מפואר יותר הממוקם בפינת האוכל או בסלון המשמש לשבתות ולאירועים חגיגיים.


ההפרדה בין בשר וחלב, בין קודש לחול, ובין חמץ ואוכל כשר לפסח, מצריכה הפרדת כלים (לעיתים גם הפרדת שולחנות), ועל כן יש צורך במטבח שיוכל להכיל את כל הכלים, לרבות הכלים לאירועים ולמועדים השונים ואת השולחנות השונים.


מתקן לאיחסון בירכונים


מרבית המשפחות הדתיות מחזיקות מגוון רחב של בירכונים. בירכון הוא מעין חוברת מודפסת המחולקת כמזכרת בחתונה, בר/בת-מצווה ושמחות אחרות, והכוללת בתוכה את ברכת המזון ולעיתים גם קידוש של שבת, זמירות של שבת והבדלה. בחזיתו של הברכון מצוינים בדרך כלל פרטי האירוע ושמות בעלי השמחה (לדוגמה: "מזכרת משמחת הבר-מצווה של יואל כהן, ז' בתשרי, התשנ"ג"). על-מנת שהבירכונים יהיו זמינים לברכת המזון בסיום הארוחה, יש משפחות המניחות אותם במתקן מיוחד בסמוך לשולחן האוכל. מי שהאסתטיקה יקרה לליבו, ירכוש מתקן מעוצב שניתן לתלותו על קיר המטבח. אחרים עשויים להסתפק בניילונית התלויה על הקיר או המונחת בסמוך.


התפקיד המגדרי


בדורות הקודמים חלק ניכר מהנשים תפקדו כעקרות בית או עבדו במשרה חלקית בלבד. עבודות הבית וגידול הילדים, כולל בישול, הגשה ופינוי השולחן, נתפסו כתפקידן וחובתן המסורתית. את מיומנויות הבישול מקובל היה להנחיל מאימה לבנותיה. בדור הנוכחיים של הדתיות-הלאומיות האוריינטציה היא יותר עצמאית וקרייריסטית והדבר משתקף גם בחלוקת התפקידים בתוך המשפחה. נשים דתיות צעירות – רווקות ונשואות כאחד – פחות מבשלות בעצמן ויותר מתבססות על אוכל מוכן. גם הגבר במשפחה יותר נותן כתף בתחום הזה, בהשפעת הפמניזם.


עם זאת, בזרמים היותר מחמירים עדיין לומדות הבנות את מלאכת הבישול במדרשות ובמכללות וכך גם את תפקידן המגדרי השמרני בתוך הקן המשפחתי.


רוב הנשים במגזר מחזיקות בביתן ספרי בישול, בדומה לאחיותיהן החילוניות, ובהתאם למידת העניין שהן מגלות במתכונים ובחידושים. מיקומם של ספרי הבישול כפוף לאילוצים. יש נשים המציבות אותם על מדף במטבח ואילו אחרות, שמטבחן קטן מדי או שאין בו מדף מתאים, מציבות אותם בארון הספרים בסלון. מדורי הבישול באינטרנט דוחקים לאחרונה את ספרי הבישול בכל שדרות החברה הישראלית ובכלל זה גם במגזר הדתי-לאומי.


הפרדה בין בשר וחלב


משפחות שומרות מצוות, מכלל הזרמים והקבוצות, לרבות הציבור הדתי-לאומי, מקפידות על הפרדה בין בשר לחלב, הן במאכלים והן בכלי האוכל והבישול. מכך נגזרים מוסכמות שונות, שחלקן נגזר מדרישות ההלכה וחלקן ממסורת ומנהגים. להלן נפרט:


כיורים נפרדים

כאמור, מרבית המשפחות מן הציבור הדתי-לאומי, המתגוררות בבית חדש או בבית ישן ששופץ, מתקינות במטבחן שני כיורים נפרדים. האחד בשרי, השני חלבי. המהדרים, והם המיעוט, מתקינים כיור שלישי לכלי פרווה. בעבר, מרבית הכיורים היו צמודים זה לזה, אך בשנים האחרונות, בדירות החדשות או המשופצות, ניכרת מגמה של הרחקת הכיורים זה מזה, וזאת כדי לצמצם למינימום את הסיכוי ל'תאונת עבודה' בעת הבישול או הדחת הכלים. מיקום הכיורים תלוי במידה רבה בגודלו של המטבח, במצבה הכלכלי של המשפחה ובסדרי העדיפויות שלה. משפחות שבמטבחן כיורים נפרדים מצוידות לרוב גם במגשים נפרדים לייבוש כלים. על אף ההעדפה לשני כיורים נפרדים, חשוב לציין כי מספר לא-מבוטל של משפחות דתיות-לאומיות מסתדרות עם כיור אחד. מדובר בעיקר במשפחות המתגוררות בבתים ישנים, או שעברו לדירה שהיה בה כיור אחד והמטבח לא שופץ. מאחר שאין הלכה המחייבת כיורים נפרדים, אלא הדבר נעשה מטעמי נוחות (וכסייג למניעת בילבול), מי שבמטבחו כיור אחד, יקפיד שלא להניח בו כלים חלביים ובשריים בעת ובעונה אחת. בנוסף, קיים מגוון פיתרונות להדחת כלים באותו כיור, כגון: הנחת תחתית/ רשת/ גיגית נפרדת לכלי בשר ולכלי חלב, וכך נמנע מגע ישיר שלהם עם הכיור; שטיפת הכלים 'באוויר' ללא הנחתם בכיור, ועוד.


מערכות כלים נפרדות

מבחינה הלכתית, חל איסור להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב (פרט לכלי זכוכית) ומכאן ההקפדה הגורפת על מערכות נפרדות של כלים שאינם עשויים זכוכית. נוסף על כך, יש מספר כלי פָּארְוֵוה, קרי, כלים שאינם בשריים ואינם חלביים. לדוגמה: סכין פארווה לחיתוך לחם, קערות לפירות וירקות או תבניות לאפיית עוגות פארווה.


שטחי איחסון נפרדים

על אף שאין איסור הלכתי חד-משמעי לאחסן כלי חלב וכלי בשר זה לצד זה, מרבית המשפחות הדתיות משתדלות לאחסן כלים אלה בנפרד, בעיקר כדי למנוע בילבול. הדבר מותנה, כמובן, בגודל המטבח ובשטחי האיחסון. בדרך כלל יש ארונות נפרדים, או לפחות מדפים נפרדים, וכן מגירות נפרדות לאיחסון הסכו"ם. יש משפחות, בעיקר חרד"ליות, הנוהגות להצמיד מדבקת "בשרי" ו"חלבי" על דלת הארונות והמגירות, ליתר ביטחון.


תנור אפייה

מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מצוידות בתנור אחד, המשמש לבישול ולאפייה של מאכלי בשר וחלב גם יחד, אם כי כמובן בנפרד. מקובל להמתין זמן-מה, לפחות עד שהתנור מתקרר, קודם שמכניסים לתוכו מאכל חלבי לאחר אפיית מזון בשרי, ולהיפך. משפחות בעלות אמצעים, בעיקר מן הזרם החרד"לי, ירכשו תנור ובו שתי יחידות אפייה נפרדות ללא דפנות משותפות, ובנוסף, הפרדה באמצעות אוויר או חומר מבודד כלשהו. במטבחן של משפחות מבוססות במיוחד (בעיקר מן הזרם המרכזי והזרם המודרני), ניתן למצוא לעיתים שני תנורי אפייה, האחד למאכלי חלב והאחר למאכלי בשר. בנוסף, הן נוטות לרכוש תנור המתנקה מעצמו, שמחירו גבוה בהרבה מהממוצע. זאת, מטעמי נוחות ובעיקר משום שהדבר מקל מאוד את ניקוי התנור והכשרתו לפסח.


מיקרוגל

רוב המשפחות בציבור הדתי-לאומי מסתדרות עם מיקרוגל אחד. משפחות הנמנות עם הזרם המרכזי או המודרני, משתמשות בדרך כלל באותו מיקרו למאכלי חלב ולמאכלי בשר. בעת השימוש מקפידים לכסות היטב את המזון עם מכסים נפרדים לבשר ולחלב, וכן דואגים לנקות את המיקרו היטב לפני ואחרי השימוש. בקרב הציבור החרד"לי, יש משפחות הנמנעות מלהשתמש באותו מיקרו לבשר ולחלב. בעלות האמצעים ירכשו שני מכשירים נפרדים, ואילו הפחות מבוססות יסתפקו במיקרו אחד, למזון חלבי או בשרי, בהתאם להחלטתן.


טוסטר-אובן

מבחינה הלכתית, אין להשתמש באותו טוסטר-אובן (תנורן, בעברית תקנית) למאכלי חלב ובשר כאחד. בשונה מתנור האפייה הגדול, גם אם משתמשים במגשים נפרדים או נוטלים פסק-זמן בין חימום מאכלי חלב לבשר, ולהיפך - אסור להשתמש בטוסטר-אובן לשני סוגי המאכלים. מאחר שמרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות ברשותן טוסטר-אובן אחד, רוב רובן משתמשות בו לחימום ולאפיית מאכלי חלב.


מדיח כלים

שיעור לא-מבוטל מקרב משפחות הזרם המרכזי והליברלי, הן בעלות מדיח כלים. מי שידה משגת, תרכוש מדיחים נפרדים לכלי חלב וכלי בשר. כשיש מדיח אחד, מייעדים אותו בדרך כלל להדחת כלים בשריים. חלק רוכשות שתי מערכות נפרדות של סלסלות ומגשים להנחת הכלים במדיח, אחת לכלים חלביים ואחת לבשריים, וזאת בהתאם לאישור של "מכון צומת" (מכון צומת - צוותי מדע ותורה [מלכ"ר] הוקם בשנת תשל"ז (1977) באלון שבות שבגוש עציון מתוך מגמה לפעול בצמתי המיפגש שבין דרישות ההלכה וחיי המעשה ויישום החזון של מדינת הלכה יהודית. בראש המכון עמד במשך שנים מייסדו, הרב ישראל רוזן). הצורך במדיח כלים מוכתב במידה רבה על-ידי המצב הכלכלי ומספר הנפשות בבית. מרבית המשפחות החרד"ליות מרובות ילדים, ועל כן, על אף העלות הגבוהה, רבות מהן מתאמצות ורוכשות מדיח כלים. בדומה למכשירי החשמל הביתיים האחרים, ניתן לפעיל גם מדיח כלים בשבת באמצעות שעון שבת. ואולם, ישנם חרד"לים הנמנעים מכך. הערה: הרב אליהו פסק בזמנו כי אין להשתמש במדיח בשבת גם באמצעות שעון שבת, לא משום שיש בכך חילול שבת, אלא משום מראית עין לחילול שבת (הכוונה לפעולה שאסור לעשותה לא משום שבמהותה יש מן החטא, אלא משום שהיא יוצרת רושם כאילו יש בה חטא).


מגבות כלים נפרדות

על אף שאין הלכה המחייבת מגבות נפרדות לכלי בשר וכלי חלב, מרבית המשפחות הדתיות מן המגזרים השונים, ובכלל זה מן הציבור הדתי-לאומי (בכל הזרמים והקבוצות), נוהגות להקפיד על הפרדה. יתירה מזו, משפחות רבות מצטיידות במגבות בצבעים שונים, כדי למנוע בילבול. הצבעים השכיחים הם אדום לכלי בשר, כחול או ירוק לכלי חלב.


כריות ספוג נפרדות

הן משפחות בעלות כיורים נפרדים והן בעלות כיור אחד משותף, תקפדנה על שימוש בכריות ספוג (סקוץ' ברייט) נפרדות לשיפשוף ולניקוי כלי בשר, כלי חלב וכלי פרווה. על-מנת למנוע בילבול, ובדומה לנהוג לגבי המגבות, הן יצטיידו בכריות בצבעים שונים לכל סוג כלי.


נטילת ידיים


נטלה

לפי ההלכה, יש ליטול ידיים (קרי, טיהור הידיים באמצעות שטיפה) לפני סעודה הכוללת לחם. ניתן להשתמש בכוס או ספל רגילים, אך במרבית המשפחות מעדיפים להשתמש בנָטְלָה - מעין ספל גדול בעל שתי ידיות. הנטלה מונחת על שפת הכיור, כדי שתהיה נגישה דרך קבע. ממלאים אותה במים ושופכים פעם אחת על כל יד ומברכים "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שקידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".


יש המסתפקים בנטלה פשוטה מפלסטיק, אחרים יקיימו את המצווה באמצעות נטלה אסתטית עשויה קרמיקה, פלסטיק דקורטיבי ומעוטר, נחושת רקועה או מתכות אחרות. יש נטלות מכסף טהור, המיועדות לשימוש באירועים חגיגיים בלבד, וברוב ימות השנה מונחות כאביזר נוי בוויטרינה, לצד יתר פריטי היודאיקה.

מותר להתחיל בארוחה רק לאחר ברכת הלחם. הברכה על הלחם היא: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ". במידה והארוחה אינה כוללת לחם, לא נוטלים ידיים אך מברכים ברכה כללית על המזון, בהתאם לסוגו (למשל "בורא מיני מזונות" על מאפים, "בורא פרי העץ" על פירות עץ), שכן מצוות עשה היא לברך על כל מה שאדם נהנה ממנו, שנאמר על סעודה שאכל ללא לחם יברך "ברכה אחרונה" (קיצור שולחן ערוך עמ' פו-פח).


בסוף הארוחה נוטלים ידיים בשנית ב"מים אחרונים", כדי להיטהר לפני "ברכת המזון" (הברכה שלאחר אכילת הלחם בסוף הארוחה). יש הנוהגים ליטול ידיים גם בזמן הארוחה אם נוצר מגע עם שיער הראש או עם הרגלים או עם כל דבר אחר הנחשב טמא על פי ההלכה היהודית.


פרט למצוות העשה ואל תעשה היהודיות הרגילות (כשרות, ברכת המזון, קידוש, ברכת המוציא לחם מהארץ ועוד) יש משפחות שאוחזות באמונות עממיות הקשורות באוכל. למשל, שאין לזרוק לחם לפח ומי שעושה זאת מביא על עצמו ועל בני בתו עוני.


שטיפת הכלים נעשית לרוב מיד עם תום הארוחה בכיור או במדיח הכלים.


פינה לנטילת ידיים

הואיל ואין מברכים בחדר הרחצה או השירותים, מקובל ליטול ידיים בכיור במטבח או ב"פינה לנטילת ידיים". פינה מעין זו קיימת בעיקר בדירות חדשות יחסית או משופצות, וממוקמת בדרך-כלל בין המטבח לשירותים, או בסמוך לשירותים.


בדרך זו גם נחסך מהסועדים הצורך להיכנס למטבח. הפינה לנטילת ידיים כוללת כיור, נטלה התלויה על וו ליד הכיור או מונחת בשוליו הרחבים, מגבת קטנה ולעיתים סבון. חשוב לציין, כי לפי ההלכה יש ליטול ידיים גם ביציאה מן השירותים, ולאחר מכן לברך את ברכת "אשר יצר" ("ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר יצר את האדם בחוכמה וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כסא כבודך שאם ייפתח אחד או ייסתם אחד מהם, אי-אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות").


העוצמה והחשיבות של החוויה הקולינרית במשפחה הדתית


תרבות האוכל בחברה הדתית לאומית היא מקור לחוויות ייחודיות ועוצמתיות שנחרטות בזכרונום של רבים. חשיבותה ועוצמתה של החוויה הקולינרית נובעות ממספר סיבות:

א. בשבתות וחגים זמני הארוחות נגזרים באופן ישיר ממועדי התפילה ומשתנים בהתאם לעונות השנה ובהתאם לסוגי התפילה. לדוגמא: ארוחת הערב ביום שישי יכולה להתאחר במספר שעות בכפוף למועד שקיעת החמה ולשעת התפילה. הסנכרון עם התפילות בבית הכנסת לצד התפילות שקשורות בארוחה (קידוש, ברכה על הלחם, ברכת המזון ועוד) מחזקים את החשיבות הטקסית והרגשית של הארוחות החגיגיות.


ב. ההלכה מחזקת את היסוד המשפחתי בארוחות. השולחן המשפחתי מתארך כדי להכיל את כל בני המשפחה המסובים סביבו לתפילה, שירה, אכילה ושיחה.


ג. אווירת השבת והחג מיוחדת אצל משפחות דתיות בין השאר משום שכולם הולכים יחדיו לבית הכנסת וחוזרים יחדיו לביתם, ומשום שאין את ההסחות הטיפוסיות לחברה החילונית (בילויים מחוץ לבית, צפייה בטלוויזיה, עיסוק בסמטרפון וכדומה). כתוצאה מכך המגע המשפחתי במועדים הללו הדוק יותר וכולל בין השאר שיחות ארוכות פנים אל פנים סביב השולחן.


ד. רבים זוכרים את שולחן האוכל המשפחתי כבמה חינוכית שיצקה בהם הרגלים וערכים. למשל, בשולחן השבת והחג נהוג לאכול בנימוס, ללבוש את מיטב המחלצות ולשוחח בשפה נקייה. בעבר נהוג היה שהילדים אינם מורשם לעזוב את השולחן במהלך ארוחת השבת, אלא ברשות האב (היום המשמעת התרופפה ברוח החינוך המתירני).


ה. כאמור, ברוב הבתים הדתיים מקובל עדיין שאת רוב הארוחות, ובוודאי את הארוחות החגיגיות מבשלת האם (לעיתים בעזרת בנותיה). אב המשפחה, שיושב בראש השולחן, הוא זה שמקדש על היין והלחם ולכן גם זוכה לטעום ראשון מהמנות. החלוקה המגדרית המסורתית הזאת מהווה בשנים האחרונות ניגוד הולך ומעמיק לאתוס הפמיניסטי שאליו נחשפים הצעירים הדתיים (רוב האימהות הדתיות כבר לא מלמדות את בנותיהן את רזי המטבח כפי שהן למדו מאימהותיהן). לכן עבור רבים (נשים וגברים כאחד) החזרה למודל המגדרי הישן היא סוג של אתנחתא נוסטלגית. זאת ועוד, המאכלים המסורתיים לצד התפריט העשיר והייחודי של כל אם ואם (ולרוב גם של העדה) מטביעים בבני המשפחה זיכרון קולינרי ורגשי רב עוצמה.


ו. במהלך השנים החלו להיכנס למטבח הדתי-לאומי ספרי בישול המדגישים את הזיקה ליהדות ואת המאפיינים המסורתיים בתבשילים. מיזוג הגלויות הביא לגיוון המאכלים במשפחות הדתיות.

ועדיין כמעט לכל עדה יש שפת מזון משלה, שכוללת בין השאר כינויי מאכלים ושמות מנהגים. הם מהווים חלק בלתי נפרד מהאירוע המשפחתי החגיגי וכנגזר מכך גם מתקבעים בזכרון לכל החיים.


שולחן השבת


פריט הריהוט המרכזי בבית החרד"לי, בדומה לבית החרדי, הוא שולחן האוכל הממוקם בסלון. רהיט זה מכונה גם "שולחן השבת", משום שסביבו מתכנסת כל המשפחה בשבת ובחג לקיום מצוות "שלוש סעודות" (בשבת נהוג לאכול - בליל שבת, למחרת בבוקר/צהריים וסעודה שלישית לפנות ערב). השולחן הטיפוסי כולל לרוב אפשרות להרחבתו במטר נוסף באמצעות שליפת מדף נסתר. הוא מיועד בדרך כלל לשישה עד שמונה סועדים לפחות, ולאחר שהוגדל יכולים להסב אליו עוד ארבעה אנשים.

"שולחן השבת" משרת משפחות רבות גם בימי חול, כמוקד של פעילות משפחתית, בעיקר של הילדים. הילדים יושבים כל ערב סביב שולחן האוכל, אחד קורא ספר, השני מכין שיעורי-בית ואף אחד לא מסתגר בחדרו. בדרך זו האם זמינה לכולם ויכולה לעזור לכולם בו-זמנית בשיעורי-הבית, מבלי להתרוצץ מחדר לחדר. לכן, השולחן בדרך כלל מבולגן ולא נחשב לשטח סטרילי. מנגד, יש משפחות המפרשות את "שולחן השבת" כפשוטו, ונמנעות מלהסב אליו בימי חול.


מקרר


חלק ניכר מן המקררים מיוצר כך, שמנועי תא הקירור ותא ההקפאה מתחילים לפעול רק עם פתיחת דלת התא. בנוסף, עם פתיחת דלת המקרר נדלקת תאורה פנימית וכבה עם סגירתו, פעולות המהוות חילול שבת. יצרניות המקררים הגו פיתרון בדמות דגם, המאפשר ניטרול של הלחצנים האחראיים על הפעלת המנועים והדלקת האור עם פתיחת דלת המקרר. ניטרול הלחצנים גורם לכך שהמנועים 'חושבים' שדלת המקרר סגורה כל הזמן, ולכן שומרים על טמפרטורה קבועה. בנוסף, הדבר גם מונע את הדלקת האור במקרר עם פתיחתו. עם זאת, רוב רובן המשפחות בציבור הדתי-לאומי, מכלל הזרמים והקבוצות, מסתפקות במקרר הסטנדרטי, ומסלקות את המיכשול ההלכתי באמצעות ניטרול ידני של תאורת המקרר ו'הלבשת' פקקים מיוחדים על הלחצנים לפני כניסת השבת.


משטח חימום חשמלי


בשל האיסור להדליק ולכבות מערכת חשמלית בשבת, ובשל האיסור להבעיר אש בשבת, לא ניתן לחמם אוכל על-ידי הפעלת תנור, מיקרו או כיריים גז. הפיתרון המקובל כמעט בכל בית דתי-לאומי הוא "משטח חימום חשמלי "("פלטה חשמלית" בלשון העם), המופעלת כל השבת, או לפרקי-זמן קצובים באמצעות שעון השבת, בהתאם לרצונם של בני-הבית. על הפלטה מניחים סירים עם תבשילים שהוכנו מראש. יש המכסים אותם במגבת, השומרת על חומם. פיתרון נוסף לחימום האוכל בשבת הם תנורים, שניתן להפעילם במתכונת של "מקרר שבת". כלומר, מנוע התנור אינו מתחיל לפעול בתגובה לפתיחת דלת התא וכניסת אוויר קר, אלא שומר על טמפרטורה קבועה.


מֶחַם חשמלי


מאחר שהרתחת מים אסורה בשבת, מרבית המשפחות בציבור הדתי-לאומי מחזיקות מֵחַם חשמלי המופעל מכניסת השבת ועד צאתה. המחמירים טוענים כי שימוש במֵחַם חשמלי רגיל אינו מונע חילול שבת, וזאת משלושה טעמים: מזיגת המים עלולה לזרז הפעלה חשמלית; קיים חשש להרתחת המים הכלואים במדיד (צינורית המחוון לכמות המים שבמֵחַם); קיים חשש להפעלת מנגנונים נלווים. רבני "מכון צומת" נדרשו לעניין, ולאחר בדיקה התירו לשימוש דגמים של מיחמים שאין בשימוש בהם חשש חילול שבת. לכל מֵחַם כזה מוצמדת תווית 'כשרות'. החרד"לים, הנוטים להחמרה במצוות, מקפידים להשתמש אך ורק במחמים אלה. הציבור מהזרם המרכזי והליברלי, פחות מודע לחשש חילול שבת עקב שימוש במֵחַם רגיל, ואצלו ניכרת פחות הקפדה בעניין.


נפת הקמח


זהו כלי שנועד להבטיח כי בקמח, שנקנה בשקיות הרגילות, לא ישארו תולעים או חרקים אחרים, ועל כן מנפים את הקמח באופן ידני. גודלה של הנפה, ובעיקר גודל החורים שבה, תלוי במידת הדתיות של המשפחה. ככל שמחמירים יותר, החורים יהיו קטנים יותר. יש המחמירים עוד יותר ומכניסים את הקמח לאחר ניפויו למקרר על מנת להשמיד את החרקים שנשארו לאחר הניפוי אם נשארו כאלה.


ערכת "לחם משנה"


במרבית הבתים שומרי תורה ומצוות, בכל המגזרים, מקובל לברך בסעודות שבת וחג על שני לחמים, בדרך כלל חלות. מנהג זה (המכונה "לחם מִשְנֶה") מהווה זכר לכמות הכפולה של המָן, לחם המידבר שהוריד ה' לבני ישראל ביום שישי. בימי חול ירד מן בכמות שהספיקה ליום אחד, ואילו ביום שישי ירדה כמות כפולה, גם ליום השבת (שמות ט"ז, כ"ב-כ"ז). "לחם המִשְנֶה", כלומר שתי החלות, מונחות זו לצד זו על שולחן סעודת השבת. מקובל להניחן על קרש חיתוך המיוחד לשבת, ובצמוד להניח סכין חיתוך, שאף היא מיוחדת לשבת. את החלות מכסים במפית דקורטיבית קטנה עד לאחר הקידוש. מנהג כיסוי החלות נובע ממספר סיבות: א. בשל המצווה לברך על הלחם לפני היין. ואולם, מאחר שבסעודת ליל שבת מקדשים על היין תחילה, מכסים את החלות ובכך 'מעלימים' אותן מן העין. ב. הכיסוי הינו זכר למן שכוסה בשיכבת טל מלמטה ושיכבת טל מלמעלה. ג. בכיסוי החלות יש משום מתן הדרת כבוד לסעודת השבת. מרבית המשפחות משתמשות במפית שעליה רקום או מודפס הכיתוב "שבת שלום", לעיתים בתוספת עיטורים. אחרות, מסתפקות במפית אסתטית ללא כיתוב כלשהו.


כלי הגשה ואכילה


כל משפחה מחזיקה בכלי ההגשה ואכילה נפרדים לבשר וחלב, וכן קיימים כלים שונים לשבת וחול, לפסח ושאר ימות השנה. השוני בין הכלים הוא בעיקר בצבע (בשר וחלב – בד"כ אדום וכחול בהתאמה) ובפאר (הכלים בשבת מפוארים יותר, למשל הצלחות עשויות חרסינה ולא זכוכית, הסכו"ם מעוצב או אף מוזהב וכו').


גם כאן ניכרים הבדלים בין המחמירים למקלים. בקרב המקלים לא תהיה הפרדה בכוסות זכוכית בין ארוחות בשריות וחלביות מהטעם שזכוכית אינה נחשבת כחומר "בולע", אולם המחמירים נוהגים להפריד גם בין כוסות הזכוכית.


כלי אוכל חדשים (בישול, הגשה ואכילה) נהוגים להטביל במקווה לפני השימוש, בעיקר כלים תוצרת חוץ.


גם המפות והמפיות נבדלות במועדים השונים ועל פי סוגי הארוחות.


במהלך השבוע יכוסה השולחן במפה פשוטה מפלסטיק שקל לנקותה משיירים של אוכל. יש הנוהגים לכסות את השולחן במפות צבעוניות במהלך השבוע, כאשר צבע המפה מעיד על סוג הארוחה (גוון אדום לארוחה בשרית וכחול לחלבית) ויש אשר נוהגים לאכול את הארוחה החלבית על גבי השולחן (שאיננו מכוסה במפה) ואת הבשרית על המפה.


המפה בשבת תהיה לבנה ומפוארת יותר. לרוב היא מקושטת ברקמות ואף באיורים הקשורים לשבת או למועד מסוים ("שבת שלום", "מועדים לשמחה" "ואכל ושבעת וברכת"). לרוב עוברות מפות אלה בירושה ומכאן גם יוקרתם הייחודית.


בשבת נהוג להניח על השולחן מפיות אישיות, ויש אשר נוהגים לגלג מפית אישית בכוס של כל סועד. בעת אירוח בשבת יש אשר מניחים מפית אישית מבד לכל סועד.


הדתיים עושים שימוש במפיות מיוחדות לצורך כיסוי החלה בשבת ולצורך כיסוי הפלטה בשבת. מפיות אלה מאותרות ברקמות הקשורות לשבת, כגון: "שבת שלום" "ריחות של שבת" וכיו"ב.


נימוסי שולחן


רבים זוכרים את שולחן האוכל המשפחתי כבמה חינוכית שיצקה בהם הרגלים וערכים.

בעבר נהוג היה להקפיד על הנימוסים הבאים – בעיקר בשבתות וחגים: אחם לתפוס את מקום האב בראש השולחן; חשוב לציין לטובה את תבשיליה של האם; האכילה היא בסכין ומזלג; אין לגעת בשיער וברגלים בזמן הארוחה; אין להניח מרפקים על השולחן; אין להשתמש בקיסמים לניקוי השיניים בסוף הארוחה; יש להביא את האוכל לפה ולא להפך (את הפה לצלחת); אין לעזוב ככלל את שולחן השבת אלא ברשות האב; אין לעזוב את שולחן השבת עד סיום ברכת המזון; יש להסב לשולחן במיטב הבגדים; אין לפלוט גסויות (במקרה של פליטת מילה גסה או לא הולמת יינזף הפולט ביתר שאת בשבת).


למרבה הצער כמו בכל החברות הנימוסים המסורתיים הללו הולכים ומתפוגגים עם הזמן.


דיאטה


ב-2006 פורסם מחקר של פרופ' יעל לצר מביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה שמצא כי נערות דתיות סובלות הרבה פחות מדימוי גוף נמוך מאשר חברותיהן החילוניות.


כמו כן נמצא שככל שנערה דתית ומאמינה יותר כך יהיו לה פחות הפרעות אכילה. מידת שביעות הרצון שלה ממראה גופה תעלה, ולא יפריע לה במיוחד אם היא שמנה או רזה מדי. ההתעסקות שלה סביב אוכל ומשקל גופה תהיה נמוכה יותר ודימוי הגוף שלה יהיה גבוה יותר.


אחד ההסברים שניתן לתופעה היה: "החברה החילונית מייחסת חשיבות גבוהה למראה החיצוני, בעוד החברה הדתית מחנכת את הנערות לחשוב שהמראה החיצוני חשוב פחות, ושמה שחשוב באמת הוא להצליח כאם וכאשת משפחה." (ליאור אל-חי, 'מי לא סובל מהפרעות אכילה: נערות דתיות', ידיעות אחרונות, 3.4.2006, עמ' 31). עם זאת, אפשר להניח בבטחון רב, שהפערים הללו צומצמו בימינו, כמו פערים נוספים שצומצמו בין המגזר הדתי למגזר החילוני (ולא תמיד לטובת הדתיים).


ארוחת השבת


בדומה למשפחות החילוניות גם במשפחות הדתיות זמני הארוחות בימי החול אינם קבועים בשל העובדה שבני המשפחה אינם נמצאים תמיד כולם בדירה (כל אחד סועד בזמנו החופשי ולעתים קרובות גם מול הטלוויזיה).


לעומת זאת, בשבתות וחגים זמני הארוחות נגזרים באופן ישיר ממועדי התפילה ומשתנים בהתאם לעונות השנה ובהתאם לסוגי התפילה. לדוגמא: ארוחת הערב ביום שישי יכולה להתאחר במספר שעות בכפוף למועד שקיעת החמה ולשעת התפילה. הסנכרון עם התפילות בבית הכנסת לצד התפילות שקשורות בארוחה (קידוש, ברכה על הלחם, ברכת המזון ועוד) מחזק את החשיבות הטקסית והרגשית של הארוחות החגיגיות.


אווירת השבת והחג מיוחדת אצל משפחות דתיות בין השאר משום שכולם הולכים יחדיו לבית הכנסת וחוזרים יחדיו לביתם, ומשום שאין את ההסחות המאפיינות את החברה החילונית (בילויים מחוץ לבית, צפייה בטלוויזיה, עיסוק בסמטרפון וכדומה). כתוצאה מכך המגע המשפחתי במועדים הללו הדוק יותר וכולל בין השאר שיחות ארוכות פנים אל פנים סביב השולחן.


לפי המסורת היהודית יש להימנע מעמל בשבת, ומסיבה זו מכינים את האוכל לפני כנסית השבת, אין מבעירים אש או מדליקים חשמל. לחימום האוכל משתמשים בפלטה של שבת המופעלת ע"י שעון שבת, המכוון לזמני הארוחה.


ערב שבת

ביום שישי נהוג להימנע מארוחת צהרים על מנת "לשמור מקום" לארוחת הגדולה בערב.עם כניסת השבת לאחר הדלקת הנרות ולפני היציאה לבית הכנסת יושבת המשפחה לקפה ועוגה. לאחר התפילה מתכנסת המשפחה לארוחת ערב-שבת.


ארוחת ערב שבת נפתחת בקידוש כאשר אבי המשפחה מברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן" ולאחר מכן לוגם ראשון ("שלא יהיה פסק בין הברכה לשתייה" – קיצור שולחן ערוך עמ' קנב-קנה) ואת מרב הכמות ("המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלוא לוגמיו בלי הפסק" - קיצור שולחן ערוך עמ' קנב-קנה), ולאחר מכן מעביר האב את היין לאשתו ולבסוף הילדים (נהוג כי הילדים שותים לחפי סדר גילים יורד אך אין זו הלכה אלא מנהג שנשתרש).


הקידוש הוא ברכה על היין ומקור שמו בשורש ק.ד.ש., ללמד על ההבחנה מימי חול.את הקידוש אומרים לפני הארוחה ואחריו נאמרות הברכות. בכל שבת ומועד הוא נאמר פעמיים לפני כל ארוחה. (קיצור שולחן ערוך עמ' קנב-קנה).


לאחר קידוש היין מברך אבי המשפחה על שתי החלות. נהוג לטבול את החלה במלח ככתוב "על קורבנך תקריב מלח". שולחן השבת דמוי מזבח וכזכר לקורבן זורים מלח על הלחם (קיצור שולחן ערוך עמ' פג). בסוף הארוחה מברכים את ברכת המזון.


אב המשפחה, שיושב בראש השולחן, הוא גם זה שזוכה לטעום ראשון מהמנות.


יום השבת

בשבת חלה חובת אכילה של שלוש סעודות, כנאמר: "כל אדם מישראל בין איש ובי אישה חייבים לאכול בשבת שלוש סעודות, אחת בלילה ושתיים ביום...זמן סעודה שלישית הוא משיגיע זמן מנחה גדולה" (קיצור שולחן ערוך עמ' קנד).


לפני היציאה לבית הכנסת (בסביבות השעה 7.30) נוהגים בני הבית להתכבד בקפה ועוגה, ולאחר החזרה מבית הכנסת (10.30) מתכנסים לארוחת יום השבת. אחר הצהרים מתכנסים שוב ל"סעודה שלישית".

יש משפחות הנוהגות להסב לקפה ועוגה דווקא עם החזרה מבית הכנסת (בסביבות 10.30) ורק בשעות הצהרים (14.00) לאכול את ארוחת יום השבת. משפחות אלה לא מקפידות בהכרח על קיומן של שלוש סעודות.


מאכלי השבת

במשפחות מסורתיות וחילוניות רבות נהוג לאכול בשבת ובחג מאכלים מסורתיים, שמעניקים לאירועים את צביונם המיוחד והחגיגי. אבל אצל הדתיים ההקפדה כמובן רבה יותר, הן משום שמדובר במצווה הלכתית והן בשל האוריינטציה החזקה יותר של שמירת המסורת.


בשבתות מתאפיינות הארוחות בגיוון ובעושר הקולינארי, ובמקרים רבים אף באוכל מסורתי-עדתי אותנטי. עדות בעלות מאכלים טיפוסיים לעדה מרבים להכינם לשבת (קובה, ג'חנון, קוסקוס, חמין, חריימה, גפילתע-פיש וכיו"ב). הארוחות לרוב עשירות בסלטים ונהוג כי הארוחה מורכבת משלוש מנות.

ההכנות לקראת ארוחות השבת מתחילות מבעוד מועד, מיום חמישי ואף במהלך יום שישי.


בקרב המשפחות האשכנזיות נהוג לאכול ארוחה בשרית בערב שבת וארוחה חלבית בשבת בצהרים. בקרב המשפחות הספרדיות נהוג לאכול ארוחה בשרית בערב שבת ובשבת בצהריים, ואילו הסעודה השלישית הינה חלבית.


בדומה למקובל בקרב החרדים גם אצל הדתיים הלאומיים החמין (צ'ולנט) הוא מאכל מסורתי חוצה עדות – בעיקר בשבת ובאירועים חגיגיים (ברית, בר מצווה וכו'). מקורו של המאכל ממזרח ומערב אירופה. הוא מורכב מתפוחי אדמה, שעועית, חומוס, חיטה, גריסים ובשר. ייחודו של החמין הוא הכנתו במשך הלילה שבין שישי לשבת על הפלטה החשמלית. בעבר נהגו להכין את החמין בתנור ציבורי, שנקרא קנון. ה"טפינה" – הוא החמין הצפון אפריקאי, הדומה לחמין האירופאי בתוספת ביצים הבשר שומני יותר. אגב, רש"י פירש את מקור המילה על ידי פירוקה לחלקים: Chaud – חם, Lent – איטי, כלומר: חימום איטי.


פינוי השולחן

שטיפת הכלים בשבתות משתנה ממשפחה למשפחה בהתאם לרמת אדיקותן: המשפחות המחמירות נמנעות משטיפת כלים בערב שבת, זולת אם הכלים נדרשים גם לארוחת השבת למחרת. את הכלים מארוחת השבת מותירים עד צאת השבת ורק אז שוטפים אותם. המשפחות שאינן מחמירות נוהגות לשטוף כלים גם בשבת, ואף במדיח הכלים המופעל ע"י שעון שבת.


חלק מהמשפחות נוהגות להשתמש בשבת בכלי ניקיון מיוחדים. כך למשל, נהוג בספוגים מיוחדים לשבת ("הספוגים של שבת"), שאינם סופגים מים לתוכם, וזאת בשל איסור על ספיגת מים בשבת.


הבדלה

במוצאי שבת עורכים הבדלה, טקס הכולל בשמים ויין כדי שריח השבת יישאר לכל השבוע.


האוכל בחגים


סדר ראש השנה

נהוג לאכול מיני מאכלים, כאשר על כל מאכל מברכים בנפרד, וביניהם תפוח בדבש (שתהיה שנה מתוקה), רימון ("שירבו זכויותינו כרימון" ראש דג ("נהיה לראש ולא לזנב"). נהוג אף לאכול פרי חדש כסמל להתחלה חדשה ומברכים עליו "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, בהחיינו וקיימנו הוגיענו לזמן הזה". בניגוד לשבת, בה נהוג לטבול את החלה במלח, בראש השנה טובלים את הלחם בדבש לשנה טובה ומתוקה.

(פרט פיקנטי: במשפחה שבה האב הוא איטלקי, נהגו הילדים, שלא אהבו את המאכלים של ראש השנה, לאכול פיצה ולברך "שיתפוצצו אויבנו". הפיצה ללא גבינה כי הארוחה המרכזית כוללת בשר).


סוכות

הארוחות כולן נערכות בסוכה ואף מתווספת תוספת לקידוש "...ולישב בסוכה". בנוסף מברכים על כל אורח חדש שמגיע לסוכה, כמנהג האושפיזין.


פסח

החג מאופיין באי-אכילת חמץ, כאשר קיימת הבחנה בין האשכנזים והספרדים בכל הקשור לחומרת ההפרדה, בעיקר לגבי קטניות.


לפני החג נהוגים לערוך את ביעור החמץ, הוצאת החמץ מהבית ושריפתו.


בליל הסדר עורכים את הסדר כהלכתו, קוראים בהגדה, שותים ארבע כוסות אוכלים ארוחה חגיגית ומקפידים על קיום החובה לאכול שליש מצה, ביצה ומרור.


האיסור על חמץ בפסח חל על אכילה, ראייה ושימוש בכלים שבהם אוכלים במשך השנה. כיוון שכך, אנשים שומרי מצוות, ובכלל זה גם אנשי הציבור הדתי-לאומי, משתמשים במערכת כלי אוכל ייחודית לפסח, המאוחסנת כל ימות השנה בארון מיוחד או במחסן. ליל הסדר נערך בדרך כלל בהרכב נרחב של בני משפחה וחברים, ולכן, מי שידו אינה משגת לרכישת מערכת כלים וסכו"ם ייחודית לפסח, ישתמש בכלים חד-פעמיים או יגעיל את כליו. הגעלת כלים מתבצעת על ידי הטבלת הכלים במים רותחים, האמורים לנקות את הכלי מטעם המאכלים שבושלו בו, ובאופן זה ניתן להכשיר כלי חמץ לפסח, קרי, להשתמש בפסח בכלים שהשתמשו בהם כל השנה. בשיטה זו מכינים כלי גדול (הרבנות הראשית לישראל נוהגת להציב לפני פסח חביות ענק במקומות שונים בארץ לרווחת הציבור), ממלאים אותו במים ומרתיחים אותם. את הכלים הטעונים הכשרה מכניסים לתוך החבית/הסיר הגדול באופן שהמים הרותחים יגעו בכל חלקי הכלי. ברגע שכל הכלי נגע במים הוא הוכשר והחמץ שבו נפלט למים (או נשרף, לדעות אחרות). על המים לרתוח בשעת הכנסת הכלי, שכן זוהי הטמפרטורה שבה בלעו את טעם המאכל הקודם.


שבועות

נהוג לאכול בחג זה מאכלים חלביים. הסיבות לכך הן שתיים:

האחת – מתוך הכתוב "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם"

השנייה – זהו חג מתן תורה ולפני קבלת התורה אכלו בני ישראל בשר טמא, ורק לאחר מכן קיבלו את דיני הכשרות. מאחר והמאורע התרחש בשבת לא יכלו להגעיל את הכלים ולכן אכלו חלב.


פורים

הדתיים הלאומיים מקפידים על קריאת המגילה בבית הכנסת כאשר הילדים נוהגים להרעיש ברעשנים בכל עת ששמו של המן הרשע מוזכר במגילה.


כמו כן מקפידים הדתיים הלאומיים "סעודת פורים" לאחר קריאת המגילה ביום. יש המקפידים גם על מנהג משלוח המנות, אף שאיבד ממשמעותו המקורית (משלוח לאביונים). המאכל המאפיין את החג הוא "אוזן המן" מאפה בצורת משולש.


צומות ותעניות


במסורת היהודית קיימים חמישה צומות עיקריים:

יום כיפור – הנחשב כיום שבו נגזר גורלו של אדם לשנה הקרובה, חל ביום י' בתשרי.

תשעה באב – לזכר חורבן בית המקדש.

צום גדליה

תענית אסתר

י"ז תמוז


נהוג לאכול "סעודה מפסקת" לפני תחילת הצום. יש משפחות בהן נהוג לאכול משהו קליל (כגון ארוחה חלבית) ויש אשר נוהגות לאכול ארוחות בשריות. ארוחה זו נחשבת ל"סעודת מצווה".


בתום הצום נהוג לאכול משהו קל (כגון קפה ועוגה) על מנת להרגיל את הקיבה לאוכל, ולאחר כשעה לאכול ארוחה גדולה יותר.


צום יום החתונה – הוא צום שצמים החתן והכלה ביום חתונתם, מעין "יום כיפור" קטן, שבו נמחלים להם כל עוונותיהם וגם לזכר חורבן בית המקדש. את הצום הם שוברים בחתונה עצמה בשתיית היין מתחת לחופה וארוחה קלה בחדר האיחוד (קיצור שולחן ערוך עמ' רצ).