המגזר הדתי-לאומי - קווי מתאר, חלק א

עיבד והוסיף: עוז אלמוג

ההשקפה הדתית-לאומית

השקפת היסוד הדתית-לאומית מנסה להתמודד עם המתח הכרוך בהליכה על החבל הדק שבין המסורת למודרנה. את ההשקפה הזאת תמצת הרב אברהם יצחק הכהן קוק באימרה: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". משמעה שהיהדות בנויה על מסורת ("הישן"), שאותה יש להפגיש עם המציאות העכשווית ("החדש"), והיא פתוחה כלפי החברה והעולם, ואינה מסתגרת.


אבל הדבר לא פשוט כלל ועיקר ויש לכך מחיר, שהולך ומאמיר עם השנים. ההשקפה הדתית לאומית הקלאסית כללה את קווי היסוד הבאים:

- תפישת הלאומיות היהודית והקמת מדינת ישראל, כציווי דתי הנובע מתורת ישראל.


- צידוד במעורבות פעילה להבטחת ריבונות יהודית על הארץ (כצעד מקדים לגאולת ישראל), בניגוד לתפישות חרדיות הגורסות כי גאולת הארץ תתממש רק עם בוא המשיח.


- התיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל (בתפישה הרחבה שרואה ביהודה ושומרון חלק בלתי נפרד מ"ארץ האבות"), והגדרת עבודת האדמה ויישוב הארץ כערכים מקודשים.


- קבלה עקרונית של הערכים והתובנות של הדמוקרטיה (שיוויון, חירות, כבוד האדם, הפרדת רשויות ועוד), ותפישתם כערכים ותובנות אוניברסליים שמקורם ביהדות.


- מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ולכן הרוב הדמוגרפי וכן צביונה וסמליה צריכים להישאר תמיד יהודים.


- יש לשמור על יחס של כבוד לנוכרי החי בארץ, מתוך תפישה כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. משמעות הדבר שיוויון זכויות אזרחי לכל המיעוטים הלא יהודים.


- חיוב שיתוף-פעולה בין דתיים לחילונים, וקיום דיאלוג עם החברה החילונית לפלגיה.


- תפישת השירות צבאי והלאומי כמצווה וחובה אזרחית שאין עליה ערעור.


- צידוד במערכת חינוך המשלבת לימודי קודש ולימודי חול.


- יחס חיובי כלפי השכלה כללית (מדע, שפות, אמנות וכו').


- טיפוח תנועות-נוער (בסגנון תנועות הנוער הציוניות) המושתתות על ערכי תורה, עבודה ודרך ארץ.


- במקרא נכתב: "כל כבודה (של) בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה, י"ד). החרדים נתנו לזה פירוש מחמיר שכולא ומדיר את הנשים באופן קיצוני (במגורים, בלבוש, בהשכלה ועוד). אצל הדתיים-הלאומיים הפרשנות המגדרית מרוככת יותר הן בתחום האפשרויות הפתוחות לנשים והן בתחום כללי הצניעות. על פי התפישה הרווחת בקרבם, הואיל והאישה נבראה אף היא 'בצלם אלוהים', אין להרחיקה לחלוטין מעולם הגברים. לפיכך, חברה דתית יכולה להיות חברה מעורבת (כל פלג במגזר ומידת העירוב שלו), ועדיין לא לחרוג מגבולות הצניעות.


בין החרדים לדתיים-הלאומיים


אנשי הציונות הדתית-לאומית מטביעים כיום את חותמם כמעט על כל תחומי החיים בישראל - פוליטיקה, צבא, כלכלה, משפט, אקדמיה, תקשורת, תרבות ואמנות. הם מגיעים לעמדות-מפתח לא מעט בעידודה של החברה הדתית, הדוחפת אותם להרחיב ולחזק את אחיזתם בתחומים אלה.


לא כך נראו הדברים בתחילת הדרך, לפני למעלה ממאה שנה. ראשוני הציונות הדתית, מייסדי תנועת המזרחי, היו רבנים חרדים שדחו על הסף כל ניסיון של הציונות החילונית לגעת בזהות התרבותית-דתית של העם היהודי. הם תבעו מהרצל לקבוע במפורש, שהציונות לא תעסוק בשאלות תרבותיות, ואף היתנו בכך את עצם הצטרפותם לתנועה הציונית.


הרב שמואל חיים לנדוי, ממנהיגי תנועת המזרחי טבע, בתחילת בשנות ה-20', את הסיסמה המיתולוגית "המרד הקדוש". לטענתו "אי-אפשר לנו להשליט את רוחנו, רוח התורה והמסורה, על בניין אחרים... עלינו להיות בעצמנו הבונים... וארץ-ישראל תיבנה כחפצנו". אבל בסופו של דבר ארץ ישראל ומדינת ישראל נבנתה קודם כל ולפני הכל כחפצם של המתפקרים. המסורת היהודית לא נעלמה. אדרבא, היא תמיד היתה חלק חשוב ובלתי נפרד מהוויה הארץ ישראלית. אבל זה היה התבלין בתבשיל הציוני ולא התרביך עצמו.


מצד שני, גם אידיאל "היהודי החדש" המתנער מהדת בדרך לעצמאות מדינית, לא ממש תפס. הציונות היתה בסופו של דבר הרבה פחות אתיאיסטיות ממה שקיוו מייסדיה הסוציאליסטים והרבה יותר סובלנות בגישתה לזרמים האורתודוקסים. מן העבר השני, התברר שגם יהודים דתיים הולכים בהמוניהם שבי אחר האידיאל היהודי החדש. כך נוצר מודל דתי-ציוני המקדש שם שמיים ובמקביל, מקדש גם ערכים ארציים, כמו בניין הגוף ובניין ארץ-ישראל. במרוצת השנים צמחו שתי תנועות מעשיות - הקיבוץ הדתי ובני עקיבא - שנטלו על עצמן להגשים את אידיאל 'היהודי הדתי החדש'.


בתוך הציונות הדתית נקבעה הבחנה מעניינת שסייעה לדתיים לתפקד בין שני העולמות: הנהגה הרוחנית (רבנים) המסתופפת באוהלה של תורה ולעומתה, חלק ניכר מצאן מרעיתה הדתי-לאומי המעדיף לאמץ עוד ועוד סממני זהות תרבותיים וסגנון חיים מן העולם החילוני (דיכוטומיה זו משתנה בשנים האחרונות, ועל כך נפרט להלן).


לאורך ההיסטוריה היהודית נחשבו הרבנים במובנים רבים למורמים מעם וזכו למעמד חברתי מיוחד. הקהילה אותה הנהיג הרב ציפתה ממנו להקפדה רבה יותר מבחינה דתית (ולמעשה מכל הבחינות), ובכלל זה להקפדה בתחום ההופעה החיצונית.

תפישות אלה עודן שרירות בקרב פלחים נרחבים במגזר הדתי לאומי. למעשה, בקרב אנשי המגזר הדתי לאומי ההבדלים בין הרבנים לבין צאן מרעיתם, לגבי מרכזיותה של הדת בחיים, גדולים יותר מההבדלים במגזר החרדי. שהרי אצל החרדים, רוב הגברים עוסקים בלימוד תורה (או לפחות נמצאים במסגרת של "כולל" או ישיבה) ומקפידים על תפילה במניין שלוש פעמים ביום, ואילו רוב הגברים במגזר הדתי לאומי אינם עסוקים רוב היום בדברים הקשורים לדת, אלא בעיקר בענייני חולין, בדומה לאלה שבהם עסוקים החילונים, קרי: עבודה, בילוי וכדומה.


לכן, הרבנים במגזר הדתי לאומי נחשבים במובנים רבים, בקרב פלחים נרחבים בו, למעין "עוגן בקרקע" הדתית בתוך אוקיינוס של פעילות שאינה בהכרח דתית. קצת בדומה לעקרות הבית שדואגות למשפחה בזמן שהבעל עובד - רבני המגזר הדתי-לאומי דואגים לכל הקשור בדת בזמן שהציבור שלהם עסוק בפרנסתו ו"בהבלי העולם הזה". עם זאת, בקהילות מסוימות ובזרמים מסוימים, מעמדם של הרבנים במגזר כמורי הלכה נעשה דומה יותר ויותר למעמדם של הרבנים החרדים, שעל פי הם יישק דבר, והם נושאים בתפקיד מנהיגותי ופסיכולוגי, כמי שמתווכים בעצותיהם והנחיותיהם בין התיאוריה ההלכתית לפרקטיקה היומיומית. המוכשרים שבהם מהווים גם מעין מורי דרך ואיקונים רוחניים (בעיקר באמצעות הדרשות והפרסומים הכתובים שלהם).


ניתן לומר כי המחלוקת בין החרדים לציונות הדתית, כמו גם המחלוקת הפנימית בתוך הציונות הדתית, נעה סביב מספר מרכיבי הזהות. עבור החרדים הדת היא לב הקיום; המיעוט החרד"לי (חרדים-לאומיים, המזוהים בעיקר עם האגף השמרני והרדיקאלי של הציונות הדתית) נע בין הממד הדתי והלאומי, תוך נטייה גוברת לזה הדתי, ואילו 'הרוב הדומם' של הציונות הדתית מיטלטל בין שלושת מרכיבי הזהות: דת, לאומיות וחיים מודרניים.


חשוב להדגיש כי הפער בין בית שמאי החרדי ובית הלל הדתי-לאומי רחב למדי, והדתיים אינם טורחים לטייחו. כך למשל, הדתי-לאומי הממוצע מרשה לעצמו להתגלח. הוא אמנם מקיים תרי"ג מצוות, אך אינו נוהג על פי "הוראות הפעלה" מחמירות ומאד ספציפיות בכל פעולה ופעולה בחיי היומיום שלו, כפי שעושה זאת החרדי (לרוב תוך כפיפות לרב זה או אחר). רבים פוסחים מעת לעת על תפילת מנחה או מעריב ואפילו על הנחת תפילין. גם ההפרדה בין נשים לגברים בעולם הדתי-לאומי אינה כה חדה ומחמירה כנהוג במגזר החרדי. הכשרות גם היא אינה כה מחמירה כמו בעולם החרדי, ויש לא מעט דתיים לאומיים שסועדים במסעדות, בתי קפה ודוכני מזון ברחבי ישראל ובחו"ל מבלי לבדוק קודם לכן בקפידה אם למקום תעודת כשרות תקפה (כמובן שמזון טרף וערבוב בין בשר וחלב, הם קו אדום שאיש אינו חוצה).


אורח-חייו של הדתי-לאומי הטיפוסי משיק בקווים רבים לזה של הצבר החילוני/מסורתי, המודרני. לרוב, הוא אינו מסתגר בגטאות עירוניות, מכבד את זכותו של החילוני לחיות את חייו כראות עיניו, אינו חוסם כבישים במחאה על חילול שבת. הוא/היא גם משתדל למצוא את שביל הזהב בין החובה לשמור על מצוות לבין הנוחות שמציעה הטכנולוגיה. בבתים רבים יש שעון שבת (המתוכנת להדליק ולכבות את האורות בשעה מסוימת), כיריים חשמליות לחימום תבשילים, ובבתי-קומות - גם מעלית שבת. כמעט מיותר לציין, שבמגזר החרדי נתפשת התנהגות כזו כחילול שבת מובהק.


התשתית המחברת בין הדתי-לאומי לאחיו החילוני, הונחה כבר בשנות נעוריה של החברה הציונית-דתית. תנועת בני עקיבא חרתה על דגלה את הסיסמה "תורה ועבודה בחזון ומעש", כאנטי-תזה לבדלנות החרדית. צמד המילים תורה ועבודה ביטא את תמצית ההוויה הדתית-לאומית, המשלבת קיום תורה ומצוות יחד עם מימוש פעולות מעשיות לבניין האומה והארץ. כך, במקביל ללימוד תורה והקמת ישיבות, הם נטלו חלק פעיל ומשמעותי בבניין הארץ והמדינה: בתחומי ההתיישבות (הקמת קיבוצים דתיים, מושבים ויישובים קהילתיים), החינוך (הקמת מערכת החינוך היסודי ממלכתי-דתי, האולפנות, הישיבות התיכוניות וישיבות הסדר), ההשכלה הגבוהה (רבים מנציגיה תופסים עמדות בכירות באקדמיה, במחקר, בהוראה, ברפואה ובטכנולוגיה), הכלכלה (רבים נמצאים בעמדות ניהול), הצבא (רבים נמצאים ביחידות נבחרות ובעמדות פיקוד), האמנות והעשייה הפוליטית.


בשונה מהחרדים, רוב הדתיים הלאומיים לא אימצו את המושג "תורתו אומנותו" ולרוב גם "לא המיתו עצמם באוהלה של תורה". רובם ככולם עובדים, מפרנסים את עצמם ואת משפחתם, ואינם סמוכים על שולחן הקצבאות לאברכים. העובדה שרבים מהם רכשו השכלה כללית ותעודת בגרות, הקלה את השתלבותם בשוק העבודה, במגוון רחב של עיסוקים.


בניגוד לחרדים, המגזר הדתי-לאומי (למעט מיעוט קיצוני ומתבדל) היה ונותר, בשר מבשרה של החברה הישראלית. בניו מעורים בכל שדרות הציבור ומזדהים ברובם עם מדינת ישראל וחוקיה, כולל שירות צבאי (לפחות של גברים). בניגוד לחרדים, אינטראקציה עם חילונים נתפשת כטבעית לחלוטין. הם אינם חוששים, שמא החילונים "יוציאו אותם לתרבות רעה". איש אינו מנסה להמיר את דתו (ודעתו) של האחר. כשדתי-לאומי אומר "כמה מחברי הטובים ביותר הם חילונים", לרוב אין בנימת קולו אפילו שמץ של ציניות.


ההליכה הזהירה בין שני העולמות הכתיב לציונות הדתית אג'נדה מתונה (פוליטית ודתית), וזו הייתה תמונת-המצב עד ערב מלחמת ששת הימים. המתינות באה לביטוי בתחום המדיני (הזדהות עקרונית עם המצע של מפלגת השילטון, מפא"י), הכלכלי (אימוץ עמדות סוציאליסטיות מתונות) וגם הדתי (ריקודים מעורבים בין בנים ובנות, נשים ללא כיסוי ראש, היעדר מוסדות חינוך תורניים על-תיכוניים ועוד). בשלושת העשורים האחרונים האיזון הזה מופר ויש לכך השלכות מרחיקות לכת על החברה הדתית לאומית, שבהן נדון בהמשך.


עם זאת, גם היום רוב הדתיים הלאומיים חשים קרבה גדולה יותר לחילונים ולמסורתיים מאשר לחרדים. לרוב, הדתי-לאומי אינו מגביל את עצמו למקום-מגורים מסוים. הוא מרגיש נוח בעיר הגדולה, בשכונה מעורבת, בבית שחלק משכניו הם חילונים. עקרונית, הוא אפילו חי בשלום עם הידיעה שהשכנים שלו אוכלים חמץ בפסח, או לא צמים ביום כיפור (גם אם הוא מצר על כך). הגם שתנועת מכוניות, כמו גם פתיחת מרכזי קניות ובתי שעשועים בשבת הן לצנינים בעיניו, אין הוא מטיף לחילוני לחזור בתשובה ומקבל את המצב הנתון בהבנה.


בחירת מקום-המגורים של הדתי-לאומי מונעת לרוב משיקולים תועלתיים (נוחות, קירבה למקום-העבודה, מוסדות חינוך איכותיים לילדים), ומעט מאוד משיקולים דתיים. התגבשות שכונות דתיות נוצרת, בדרך כלל, משיקולי נוחות (בתי-כנסת, בתי-ספר וקיני תנועת נוער המשרתים את האוכלוסייה באותה סביבה).

לאחרונה, במסגרת ההתקרבות של חלק מהמגזר הדתי-לאומי לסגנון החיים החרדי, ניכרת מגמת התכנסות לשכונות רוויות אווירה דתית, המאפשרת גם לגדל ולחנך ילדים לאורח-חיים דתי מעט יותר סטרילי. אבל בסך-הכל, רוב רובם של הדתיים חיים בשכונות ובבתי-דירות מעורבים. המקומות היחידים שבהם קיימת הומוגניות מוחלטת, או כמעט מוחלטת, של אנשי המגזר הדתי-לאומי הם ההתנחלויות בשטחים והקיבוצים הדתיים.


ניתן לזהות דתי-לאומי בנקל על-פי הופעתו החיצונית. תו הזיהוי העיקרי של גברים היא הכיפה הסרוגה ושל נשים (נשואות) בדרך כלל כיסוי מטפחת או כובע אופנתי. המלתחה הגברית מודרנית, ועם זאת בדרך כלל בסיסית, עממית משהו, דלת מותגים ולרוב לא מנקרת עיניים. אין בה פריטי לבוש חרדיים מובהקים (קפוטה, שטריימל, מגבעת שחורה), מצד אחד, או פריטים חילוניים מובהקים (ג'ינס צמוד, נעלי מגף, מעילי עור, חולצות בצבעים צעקניים), מצד שני. עם זאת, היום דברים משתנים לשני הקצוות – לבוש בעל אופי יותר חרדי (חולצות לבנות ומכנסיים כהות) מצד אחד, ולבוש יותר מותגי-חילוני-מתירני מצד שני. הדבר משקף את שני התהליכים הקוטביים העוברים על החברה החרדית, שבהם נדון בהמשך.

אותם דפוסי לבוש, פחות או יותר, מאפיינים את נשות המגזר הדתי-לאומי לדורותיהן. הן לבושות מודרני ואופנתי, אך בדרך כלל לא חושפני ולבטח לא ארוטי. הן מתעניינות בחידושי האופנה, מעריכות מותגים, אך רובן מציבות לעצמן גבולות ברורים. צניעות, איפוק וסולידיות מהוגנת הם שם המשחק. ארון הבגדים שלהן על פי רוב אינו כולל ג'ינסים צמודים ונמוכים, חולצות בטן, שמלות סטרפלס, חזיות פוש-אפ, נעלי עקב גבוה ומחודד וכדומה.


הן מטפחות את הופעתן החיצונית, מעצבות שיער, ובניגוד לאחיותיהן החרדיות, רובן אינן חובשות פאה או מכוסות מכף-רגל עד ראש. התחליף הוא שלל כיסויי-ראש, מכובעי מצחייה אופנתיים ועד כיפות צמר ססגוניות ותרבושים אופנתיים. ויש בהן כאלה שאינן מכסות כלל את ראשן.

אצל שני המינים אין בדרך כלל (למעט יוצאים מן הכלל) אלמנטים חיצוניים יוצאי-דופן כמו איפור מודגש, קעקועים, פירסינג או עיצובי שיער חריגים (תספורת קוצים, תגלחת ראש קצוצה דק, קוקו, בלורית משוחה בג'ל, בלונד לגברים וכדומה). מאידך, רוב הגברים מגלחים את זקנם ואינם מגדלים פאות לחיים, כפי שעושים זאת החרדים. גם התכשיטים הם במידה, אם בכלל. גברים לא יתקשטו בתליונים, צמידים או טבעות.


ציוני דרך היסטוריים בתולדות המגזר


הציבור הציוני-דתי עבר תהליכים ושינויים מפליגים, מאז ימיו הראשונים של המפעל הציוני ועד ימים אלה. ניתן לחלק את השינויים לארבע תקופות עיקריות (הערה: הסקירה להלן אינה כוללת תהליכים שהתרחשו במהלך משבר הקורונה והמתח הפנים-מגזרי בעקבות הבחירות לכנסת ה-24):


1948-1902: התגבשות במסגרת התנועה הציונית


תנועת המזרחי, הארגון המדיני-דתי בתוך התנועה הציונית, שנוסדה רשמית בשנת 1902, החלה להתגבש הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. כתביו של הרב יהודה אלקלעי (1878-1798), רב ספרדי מאזור הבלקן, שנחשב להוגה רעיון הציונות, למעשה קדמו לאלה של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ואפשר לראות בהם ניסוח ראשוני של השקפת העולם הציונית-דתית. הרב אלקלעי, שהיה ספוג רעיונות משיחיים בנוגע לגאולת עם ישראל, לא הסתפק ברקימת חזון, אלא תיכנן תוכניות מעשיות לפרטיהן. דיבר על תחיית הלשון העברית, על פנייה לסולטאן הטורקי ולמעצמות, על הקמת מסגרת מארגנת ליישוב הארץ ועל הקמת בנקים, שירכזו הון פרטי לפיתוח הקרקעות.


פרט לרב אלקלעי היו עוד כמה "מבשרי ציונות", שהבולטים בהם: הרב צבי הירש קלישר (1874-1795). רב יליד ליטא. טען כי גאולת ישראל מן הגלות וביאת המשיח, תתרחש לאחר שישוב עם ישראל לארץ-ישראל ויקיים מצוות הקשורות בארץ. ספרו דרישת ציון היה לספר יסוד להסברת רעיון השיבה לארץ-ישראל בקרב החרדים. יצא למסעות תעמולה באירופה כדי לעשות נפשות לרעיונותיו בקרב מנהיגי הקהילות היהודיות בתפוצות.


משה הס (1875-1812). הוגה-דעות יהודי-גרמני ומאבות הסוציאליזם הרעיוני. החל להתעניין בעם היהודי בעקבות עלילת דמשק (1840) שבה הואשמו יהודים ברצח נזיר נוצרי. בספרו הנודע רומא וירושלים (1862) הביע את שאיפתו להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. רעיונותיו השפיעו על ראשי הציונות הסוציאליסטית.


משה מונטיפיורי (1885-1784). נדבן ועסקן ציבור יהודי-אנגלי. בגיל 40 פרש מעסקיו הכלכליים והתמסר לעזרת בני עמו היהודים. שימש שנים רבות כנשיא ועד שליחי הקהילות. ביקר שבע פעמים בארץ-ישראל, ופעל רבות לביסוס היישוב היהודי כאן. בזכות פעולותיו זכה לכינוי "שר היהודים".

אדולף כרמיה (1880-1796). מדינאי צרפתי, עסקן ולוחם זכויות יהודי. פעל בענייני היהודים בצרפת ובעולם כולו. ייסד את חברת כל ישראל חברים (אליאנס).


מרדכי עמנואל נוח (1851-1785). עיתונאי, סופר ודיפלומט יהודי-אמריקני. חלוץ הרעיון הציוני-טריטוריאלי. הגה רעיון להקים עיר-מקלט יהודית בארצות-הברית, וכבסיס לכך הקים בבפאלו, ניו-יורק, מושבה ושמה אררט. משלא צלח הדבר בידו, הציע במאמר שכתב, לפתור את בעיית היהודים בתפוצות על-ידי ריכוזם בארץ-ישראל.


תנועת המזרחי (ראשי תיבות וסופי תיבות של "מרכז רוחני") הוקמה בשנת 1902, באסיפת יסוד בליטא. רק בחלוף תשעה עשורים התגלה לראשונה, כי הרצל הוא שיזם את הקמת המזרחי. את המידע הזה חשף הרב יהודה לייב מימון, ממקימי המזרחי, במסיבה שנערכה לכבודו בהגיעו לגבורות (1955). וכך סיפר: "הרצל הרגיש צורך בהקמת גוף מדיני-דתי בתנועה הציונית, כמשקל-נגד לחובבי ציון, שהתנגדו לעמדת הציונות המדינית שלו. הרצל האמין שימצא תמיכה לעמדתו בקרב היהדות הדתית, ולכן פנה אלי בנדון... הטלתי את המשימה על הרב יצחק יעקב ריינס, וכעבור חצי שנה נערך כינוס היסוד של המזרחי".


זמן קצר לאחר ייסודה נרתמה המזרחי לפעילות חינוכית בארץ-ישראל. אנשיה שיתפו פעולה עם אגודה דתית לעזרה הדדית, בשם אחווה, שפעלה בארץ בתחילת המאה הקודמת. בשנת 1905 הוקם ביפו 'חדר' ללימוד תורה, שנקרא חדר אחווה, ובו שולבו לימודי קודש וחול (מאוחר יותר שונה שם המוסד לתחכמוני, כשמה של הישיבה שהקים הרב ריינס בליטא, בסוף המאה ה-19. במרוצת השנים נקראו בשם זה עשרות רבות של בתי-ספר דתיים בישראל ומחוצה לה). במהלך העשור הראשון הוקמו 'חדרים' נוספים, ובכך הונחה התשתית הרעיונית והחינוכית לשילוב בין האתוס הציוני החדש לבין המסורת היהודית.


ב-1918 נערכה ועידת המזרחי הראשונה בארץ-ישראל, וב-1920 הועבר המרכז העולמי של המזרחי לירושלים. שנתיים אחר כך (ב-1922) הוקמה הפועל המזרחי, תנועה פוליטית שדגלה בבניין הארץ ובסוציאליזם המשולבים בשמירת מצוות, לימוד תורה וחינוך דתי, לאור הסיסמה "תורה ועבודה". שנה לאחר שהוקמה, השתתפה הפועל המזרחי לראשונה בקונגרס הציוני ה-13. הפועל המזרחי התקיימה כמפלגה עד 1956, אז התאחדה עם המזרחי לשם הקמת המפד"ל.


האירועים הנ"ל בישרו את תהליך ההתבססות וההשתרשות של התנועה, בתוך המסגרת הציונית הרחבה. אירוע מכונן בתולדות התנועה היה הקמת הרבנות הראשית (1921) ומינוי הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב הראשי. לימים יהפוך הרב קוק לאב הרוחני ומקור ההשראה והגאווה של הציונות הדתית כולה.

בראשית שנות ה-20', לאחר שהוענקה לה אוטונומיה בתחום החינוך הדתי ביישוב היהודי בארץ-ישראל, החלה המזרחי להקים את מוסדותיה החשובים, בהם: הסמינר למורים דתיים (1923), בית-הספר התיכון הדתי-לאומי הראשון, תחכמוני (1924), ישיבת מרכז הרב בירושלים, הישיבה הציונית הראשונה (1924); בית-הספר הדתי הראשון לבנות, תלפיות, בתל-אביב (1923), תנועת הנוער הדתי בני עקיבא (1929) ובית מדרש לגננות (1933.(


במקביל הוקמו המוסדות הכלכליים של התנועה: בנק המזרחי (1925) וקופת-חולים של הפועל המזרחי ) 1923אוחדה כעבור ארבע שנים עם קופת-החולים של ההסתדרות).


בשנות ה-20 וה-30 התפתחה גם תנועת ההתיישבות הדתית חקלאית בארץ ישראל. ב-1923, לאחר מאבק של זרם המזרחי בקונגרס לקבלת הקצאת קרקע להתיישבות, נפתחו מטבחים כשרים לפועלים. כעבור ארבע שנים (ב-1927), תקעו חברי הגרעין הדתי של הפועל המזרחי יתד ראשונה על אדמות שייח אָבְּרֵק בעמק יזרעאל. ב-1935 הוקם חבר הקבוצות של הפועל המזרחי (תנועת הקיבוץ הדתי) ובחודש יוני 1937 עלה לקרקע טירת צבי, הקיבוץ הדתי הראשון ביישובי חומה ומגדל בעמק בית שאן. באותה שנה הוקמה קבוצת הכשרה במושב החקלאי כפר גדעון שבעמק יזרעאל, שהועברה תוך זמן קצר לכפר פינס. עד להכרזת העצמאות בתש"ח, הספיקה התנועה הקיבוצית הדתית להעלות על הקרקע באזורי הספר עשר קבוצות: טירת צבי, שדה אליהו, יבנה, בארות יצחק, כפר עציון, משואות יצחק, עין הנצי"ב, סעד, עין צורים ושלוחות.


במלחמת העצמאות ספגו קיבוצי התנועה פגיעה קשה. עם פרוץ המלחמה נמצאו כל הקבוצות בקו החזית הקדמי: בפברואר 1948 הדפו חברי טירת צבי התקפה כבדה של "צבא ההצלה" (צבא מתנדבים מארצות ערב בפיקודו של פאוזי קָאוּקְגִ'י הלבנוני); כפר עציון, משואות יצחק ועין צורים, שלושת יישובי גוש עציון, עמדו במצור ממושך והדפו את כוחות הצבא הירדני במבואותיה הדרומיים של ירושלים, עד שנפלו, יום לפני הכרזת המדינה. רבים ממגיני כפר עציון נהרגו, האחרים שנכנעו לכוחות סדירים של הצבא הירדני, נטבחו על-ידי חיילי הלגיון הערבי וערביי האזור ורק ארבעה שרדו. חברי הקיבוצים האחרים נפלו בשבי הירדני. כפר דרום ננטש אחרי עמידה במצור במשך חודשיים. חברי קיבוץ בארות יצחק, שהוקם ב-1943 בסמוך לעזה, הדפו את חיילי הצבא המצרי מתוך חצר המשק.


המחיר היה כבד מנשוא. עשרות חברים נפלו בקרבות, חמישה יישובים חרבו עד היסוד, ומלבד בארות יצחק, נותרו כולם מחוץ לשטח מדינת ישראל. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, עברה תנועת הקיבוץ הדתי תהליך שיקום. בני הדור השני של נופלי כפר עציון, הקימו אותו מחדש על חורבות היישוב המקורי. על חורבות עין צורים ורבדים, קם הקיבוץ ראש צורים וליד חורבות משואות יצחק קם היישוב בת עין. בסך-הכל הוקמו שמונה קיבוצים חדשים: ראש צורים, עלומים, בית רימון, בני דרום, לביא, מגדל עוז, מירב ומעלה גלבוע.


תנועת המזרחי הצמיחה מתוכה מנהיגים כריזמטיים והוגי-דעות חשובים, אך רק בודדים הצליחו להשתלב בהנהגה הפוליטית, החברתית והאידיאולוגית המובילה של התנועה הציונית, ולהיכנס לפנתיאון היישוב הציוני ומדינת ישראל בראשיתה (כולל הרב קוק, שתולדותיו והגותו כלל לא נלמדו בשיעורי ההיסטוריה של החינוך הממלכתי וגם הממלכתי דתי). הסיבות לכך רבות ולא נרחיב בנושא. נציין רק שלוש סיבות מרכזיות:


א. האתוס האנטי-גלותי העומד ביסוד הציונות, ובמילים אחרות, הפניית עורף ליהדות ההלכה. לא במקרה, הרוב המכריע של מנהיגי התנועה הציונית בשנותיה הראשונות, היו יהודים שגדלו בבית דתי והסירו בבחרותם את הכיפה.


ב. האתוס הסוציאליסטי, שהיה דומיננטי בתקופה המעצבת של הציונות. אתוס זה ראה בדת "אופיום להמונים", ברוח קביעתו של קארל מרקס, מאבות הקומוניזם.


ג. מחלקות דתיות הוקמו במסגרת ארגון ההגנה כבר בשנים 1937-1936 (על אחת מהן פיקד ישעיהו לייבוביץ, לימים מהנודעים בהוגי-הדעות היהודים במאה העשרים). ב-1942 הוקמה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, ולוחמיה נטלו חלק חשוב בפעולות היחידה שנחשבה ליוקרתית ולמובילה בכוחות ההגנה. באותה עת הוקם הגדוד הדתי של הגדנ"ע (גדוד מודיעין) אליו התנדבו למעלה מ-800 בני-נוער, רובם מבתי-הספר של האליטה הדתית בירושלים: מעלה וחורב המעורבים, המזרחי לבנות וליפשיץ לבנים.


ברם, בסופו של דבר, "יפי הבלורית והתואר" (שהונצחו בשירו של נתן אלתרמן "מגש הכסף" וב"שיר הרעות" של חיים גורי) נתקבעו בזיכרון הלאומי ובמיתוס המכונן של מלחמת תש"ח, בדמות הצבר החילוני. הדגש היה על סמלי החלוציות, הביטחון והשורשים הארץ-ישראליים, ולא על סמלי המסורת היהודית. הדתיים חשו אומנם כשותפים פעילים בתנועת התחייה הלאומית, אך עדיין בתפקיד כינור שני ושלישי בתזמורת הציונית


1967-1948: שוליות חברתית במדינה הצעירה ושותפות פאסיבית בהנהגה


שני תהליכים עיקריים הביאו להתבססותו ולגיבוש דרכו וזהותו של המגזר הדתי-לאומי בשנות החמישים והשישים:


הקמת המפד"ל

המפלגה הדתית לאומית נוצרה כתוצאה מאיחוד תנועות המזרחי והפועל המזרחי. בבחירות לכנסת השלישית (יולי 1955) התמודדו המפלגות ברשימה משותפת תחת השם חזית דתית לאומית, וזכו ב-11 מנדטים. ב-1956 התאחדו סופית והקימו את המפד"ל. עד 1967 הייתה המפד"ל מפלגת מרכז וישבה בקואליציה עם מפא"י. כנגד התחייבותה ל"משמעת קואליציונית" קיבלה המפד"ל במרוצת השנים את משרדי הפנים, הדתות, הבריאות והסעד, כמו גם הבטחה לשמר את "הסטאטוס קוו" (הסכם משנת 1947 של דוד בן-גוריון, המכבד את האינטרסים הדתיים במדינה בארבעה תחומים: שבת, כשרות, אישות וחינוך).


קשה להגדיר את מערכת היחסים בין מפא"י והדתיים כירח דבש מתמשך. חילוקי-דעות ומתחים צפו ועלו פעם אחר פעם. תחילה הייתה זו מחלוקת בשאלת החינוך במעברות. ב-1958, בעקבות גל העלייה הגדול מפולין שבמסגרתו הגיעו נשים רבות ממוצא לא-יהודי, פרסם שר הפנים דאז, ישראל בר-יהודה, בעצת היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, הנחיות לפקידי הרישום ולפיהן, "אדם המצהיר בתום-לב שהוא יהודי יירשם כיהודי, ולא תידרש ראיה נוספת". המפד"ל ראתה בכך הפרת הסטאטוס קוו ופרשה מהקואליציה.


בחיפושיו אחר מוצא, פנה ראש הממשלה דוד בן-גוריון לחמישים אישים, שנחשבו באותם ימים ל"חכמי ישראל", כדי שיחוו דעתם בשאלת "מיהו יהודי" לעניין רישום הפרטים "דת" ו"לאום" בתעודת הזהות. הרוב המכריע של 'החכמים' (ובהם הוגי-דעות, רבנים, שופטים, פרופסורים וסופרים) תמך בעמדה האורתודוקסית-דתית, לפיה ההלכה היא הבסיס היחיד להגדרת הזהות היהודית. בן-גוריון מיהר לבטל את הנחיות שר הפנים שלו, הקים בדצמבר 1959 ממשלה חדשה, והמפד"ל שבה והצטרפה אליה. זמן קצר לאחר מכן פורסמו החניות חדשות, ולפיהן יירשם כיהודי "מי שנולד לאם יהודייה ואינו בן דת אחרת, או מי שנתגייר כהלכה".


הפולמוס סביב שאלת "מיהו יהודי" נרגע לתקופה קצרה בלבד. בשנת 1962 הגיש האח דניאל) דוד רופאייזן), כומר שנולד כיהודי והתגורר בישראל, עתירה לבג"ץ בדרישה להכיר בו כעולה על-פי חוק השבות. בג"ץ דחה את הבקשה, ובכך יצר תקדים לפירושה של המילה "יהודי" בחוק השבות, בשונה מן הדרך בה היא מתפרשת על-ידי היהדות האורתודוקסית.


בשנת 1968 עתר רב-סרן בנימין שליט לבג"ץ, בדרישה להורות למשרד הפנים לרשום את ילדיו כחסרי דת, אבל בני הלאום היהודי. אם ילדיו הייתה סקוטית נוצרייה שלא המירה את דתה, והצהירה על עצמה כחסרת דת. שליט נימק את עתירתו בכך שהוא מתכוון לחיות בארץ עם משפחתו ולחנך את ילדיו כיהודים.


בג"ץ קיבל את העתירה ברוב דחוק, וקבע שעל משרד הפנים לרשום את הילדים כיהודים. פסק-הדין חולל סערה פוליטית, ובעקבותיה התקבל בכנסת ב-1970 תיקון לחוק השבות, ונוספה ההגדרה כי יהודי הוא "מי שנולד לאם יהודייה, או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת".


במחצית שנות ה-60' דבק במפד"ל רבב השחיתות. היה זה בעקבות מה שנודע אז כ"פרשת תל גיבורים". במוקד הפרשה עמד יצחק רפאל, ממנהיגי המפד"ל, אז סגן שר הבריאות. רפאל יזם ב-1965 הקמת בית-חולים ממשלתי בשכונת תל גיבורים בחולון, והעיתונות האשימה אותו בקבלת שוחד מקבלנים שהיו מעורבים בפרויקט. חסינותו הוסרה והוגש נגדו כתב-אישום, אך אז החליט העד המרכזי והיחיד בפרשה למלא פיו מים, ורפאל זוכה מחוסר ראיות.


עם זאת, המפד"ל יצאה שרוטה וחבולה מהפרשה. בסיכומו של דבר, היא קיבעה את מעמדו השולי של המגזר הדתי בעיני הציבור הלא-דתי. רוב האוכלוסייה המסורתית-המזרחית, כלל לא הייתה מודעת למאבקים הפוליטיים ובקושי הכירה את מנהיגי המפד"ל. החילונים, המשכילים והמבוססים היו אדישים למפלגה הדתית ולמאבקיה.


התבססות החינוך הממלכתי

באוגוסט 1953 אושר בכנסת חוק החינוך הממלכתי, אשר נועד לבטל את שיטת הזרמים המפלגתיים בחינוך ולהנהגת חינוך ממלכתי דו-ראשי, אחד דתי ואחד כללי.


עם השנים חלה פריחה בתנועת בני עקיבא ובישיבות התיכוניות (על המסגרות הללו ואחרות בחינוך הדתי לאומי ראו בהרחבה בהמשך). תפקיד מכונן היה למדרשיית נועם, הנחשבת "אם הישיבות התיכוניות", שהוציאה מתוכה בוגרים רבים שעשו חיל במישור המקצועי. עם זאת, רק מעטים הצליחו להגיע לעמדות בכירות כשהכיפה עדיין על ראשם (רבים נטשו את הדת בשלב זה או אחר בחייהם). שיעורם של הדתיים בעמדות מפתח בצה"ל, בתקשורת, באמנות, בתעשייה, באקדמיה, במערכת המשפט ובתחומים אחרים, היה ונותר (לפחות עד שנות השמונים) נמוך באופן ניכר משיעורם באוכלוסייה.


הדור הצעיר של הציונות הדתית היה מודע לכך שכל עמדות המפתח במדינה תפוסות על-ידי המנהיגות החילונית. לכן, לא נותר לו אלא להשתלב בתפקידים זוטרים, בניסיון להוכיח שגם הוא מסוגל לתרום. למעשה, הייתה זו דינאמיקה סוציולוגית של ריבוד חברתי ומכפיל כוח של דור המייסדים. יוצאי אירופה האשכנזים (והחילונים), שחוללו את המהפכה הציונית וייסדו את היישוב החדש בארץ, הם וצאצאיהם (דור תש"ח ודור המדינה), החזיקו מטבע ראשוניותם והשכלתם ברוב התפקידים הבכירים ומינו עצמם ל'שומרי החומות' של התרבות הישראלית הדומיננטית.


תנועות הנוער החילוניות (השומר הצעיר, הצופים) גייסו את חניכיהן מקרב בני המעמד הבינוני והבינוני-גבוה, כלומר מהגימנסיות העירוניות, מהפנימיות החקלאיות ומבתי-הספר בקיבוצים. הפלמ"ח גייס אף הוא את לוחמיו ומפקדיו בעיקר מקרב תנועות הנוער, המושבים והקיבוצים החילוניים (כאמור, רק מעטים היו דתיים). המנהיגות הצבאית גויסה משורות ההגנה, הפלמ"ח ויוצאי הבריגדה היהודית (מתנדבים יהודים שלחמו לצד בריטניה בשלהי מלחמת-העולם השנייה), שהשתייכו רובם לאותו חוג חברתי.


המנהיגות הפוליטית ניזונה אף היא ממאגר אנשי הצבא הבכירים. בפני הצבר היה, אפוא, מסלול קידום סגור ומובטח: הדרכה ומנהיגות בתנועת-הנוער, שירות צבאי (רצוי ביחידה מובחרת) וקורס קצינים, פיקוד זוטר על כוח צבאי, השתתפות בקרבות, עלייה בסולם הפיקוד והיקלטות באחת מזרועות השילטון ולחלופין, בתפקיד בכיר במשק או בשירות הציבורי.


אומנם, היו חובשי כיפה שמונו לתפקידים בכירים במוסדות השילטון או בשירות הציבורי, אבל הם היו מיעוט בטל בשישים (ביחס למשקלם הדמוגרפי) והצלחתם לא יוחסה לרקע הדתי שלהם. במצב עניינים זה, המעט שנותר לנוער הציוני-דתי באותה תקופה היה להוכיח ש 'גם הוא בסדר', ולהטות שכם למאמץ הלאומי.


1982-1967: התזוזה לעבר מרכז הבמה הפוליטית


הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים ב-1967, בה כבשה ישראל שטחים נרחבים, בעיקר בגדה המערבית, הקים לתחייה את רעיון "ארץ-ישראל השלמה" (ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, כפי שתוארו במקורות). אנשי ציבור ואנשי-רוח רבים, שחלקם תמך ברעיון עוד לפני המלחמה, האמינו שתוצאות המלחמה הופכות אותו ישים. באותה שנה קמה התנועה למען ארץ-ישראל השלמה, שעם חבריה נמנו אישים דוגמת נתן אלתרמן, ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי, יהודה בורלא, זאב וילנאי ומשה שמיר. אלה פרסמו גילוי-דעת, בו נאמר בין היתר: "ארץ-ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ-ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".


יצוין, כי גם חוגי שמאל חברתי פעלו לקידום הרעיון, במסגרת התנועה למען ארץ-ישראל השלמה וחוג עין ורד. ב-1975 נערך בעין ורד, מושב עובדים בשרון, כינוס של חוג נאמני ארץ-ישראל השלמה של ההתיישבות העובדת, אשר כונה בהמשך "חוג עין ורד". אחד מראשי החוג היה אהוביה טבנקין, איש קיבוץ עין חרוד ובנו של יצחק טבנקין, ממייסדי תנועת העבודה. עם זאת, הרעיון והחזון הפכו בבת עינה של הציונות הדתית, ונפרסו לרבדים רבים במסגרת מערכות החינוך והדת שלה.


ההתיישבות בשטחי יהודה ושומרון שנכבשו (ולגרסת הציונות הדתית, שוחררו) החלה זמן קצר לאחר שוך הקרבות. כפר עציון שחרב במלחמת השחרור שב ונבנה בספטמבר 1967; יישובים הוקמו בבקעת הירדן, בגולן, בקריית ארבע ועוד. בפברואר 1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוקמה "גוש אמונים"- תנועה חברתית דתית-לאומית ששמה לעצמה מטרה לחדש את ההתיישבות ביהודה ושומרון, בחבל עזה, בגולן, בנגב ובגליל. התנועה העלתה גרעיני התיישבות נוספים לשומרון (עופרה, קדומים) בתמיכת ניצי המערך, ובראשם ישראל גלילי.


תומכת נלהבת ברעיון הייתה תנועת הליכוד, אז עדיין באופוזיציה. מנהיגה, מנחם בגין, הבטיח להאיץ את תנועת ההתנחלות והתייחס למתנחלים כאל החלוצים החדשים. ב-1974 הוא הגיע לביקור הזדהות בהתנחלות אלון מורה ליד שכם והודיע, כי לשום ממשלה אין זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ-ישראל. במהפך של 1977, כשהליכוד עלה לשלטון, הבטיח בגין חגיגית: "יקומו עוד הרבה אלוני מורה". בגין והליכוד מימשו את הבטחתם, אם כי לא מיידית, והזרימו כספים רבים לבניית התנחלויות (מושג שהפך אז לקוד תרבותי) ביהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן.


הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים, שנתפש בציבור הרחב (לא רק בקרב יהודים דתיים) כמהלך של ההשגחה העליונה, העלה למרכז הבמה של הציונות הדתית את בית-מדרשו של הרב קוק, שהיה עד אז שולי למדי. פירות הניצחון היו מהפך בדמותה, אופייה ומקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית, כמו גם הצמחת אליטות חדשות ושינוי עמדות יסוד.


רוח חדשה החלה מפעמת בליבם של צעירי הציונות הדתית. לראשונה, הם חשו עצמם ראויים לאחוז בהגה המפעל הציוני, לא במקום ההנהגה החילונית הקיימת, אלא לצידה. גוש אמונים קם אומנם מתוך שליחות ואידיאל דתיים, אך סחף אחריו גם רבים מהציבור המסורתי. באותן שנים גדל בהדרגה מספר הצעירים הדתיים שהשתלבו בתפקידי פיקוד וקצונה בצבא, בתנופת ההתיישבות (בעיקר מעבר לקו הירוק) ועוד.


תנועת גוש אמונים ומפעל ההתיישבות שהובילה, מילאו תפקיד מרכזי בבניין הזהות העצמית של חלק גדול מהנוער הציוני-הדתי – שרובו כבר נולד בישראל. הצעירים הללו, שהקימו את גוש אמונים, חשו לראשונה גאוות יחידה, אשר חיזקה בצורה משמעותית את זהותם הציונית-דתית ואת תודעתם העצמית כאוונגרד לפני המחנה. את הגושפנקא הדתית-רוחנית למפעל ההתיישבות העניק הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב בירושלים. בעקבות השבר העמוק שחוללה בעם מלחמת יום הכיפורים, ציווה הרב על תלמידיו לשבות מלימודי קודש וללכת ליישב את יהודה ושומרון – השטחים מעבר לקו הירוק, שהפכו למזוהים עם הציונות הדתית ועם הקונפליקט המעצים עם הפלשתינים.


"מלחמת ששת הימים שימשה לציונות הדתית הוכחה מוחלטת לנכונות תפישתה", כותב הרב יובל שרלו במאמרו "האליטות הדתיות-לאומיות החדשות" (2007). "השיבה למרחבי ארץ-ישראל, המעבר החד מסכנת השמדה אל ניצחון מזהיר, הישועה הפלאית שמלחמה זו הביאה בכנפיה - כל אלה נתנו חיזוק להשקפת-עולמה. אך לציונות הדתית הקלאסית לבדה לא היו כלים רוחניים מתאימים, כדי להכיל את מלוא משמעות ההישג הצבאי... השיבה לנחלת אבות תבעה משמעות עמוקה לארץ-ישראל, אפילו על חשבון התפישה הממלכתית והמדינית שלה. זו נמצאה לה במשנתו של הרב קוק, שלימד כי ארץ-ישראל איננה קניין חיצוני לאומה, כי אם חלק בלתי-נפרד ממהותה".


עד למלחמת ששת הימים, האליטה של הציונות הדתית-לאומית הורכבה מההנהגה הפוליטית (בעיקר ראשי המפד"ל), אנשי הקיבוץ הדתי, אנשי רוח ואקדמיה ומעט רבנים. האחרונים היו מופקדים בעיקר על 'תיק החינוך'. מעבר לכך, לא היה להם מעמד של ממש. לרוב הקיבוצים הדתיים לא היה רב; רבנים לא תפשו מקום מיוחד בהנהגה, ושובצו ברשימה הפוליטית כעיטור ותו לא.


המהפך של מלחמת ששת הימים, והחיבור עם ממשיכי דרכו של הרב קוק, הוליד שתי אליטות חדשות - רבני הציונות הדתית והנהגת המתיישבים. הרבנים נעשו מורי הדור ומתיישבי יש"ע ראו בהם גורם מהותי בתהליך קבלת ההחלטות. הקיבוץ הדתי מינה לראשונה רבנים לקיבוציו. ראשי ישיבות ומוסדות חינוך נישאו על כפיים. חברי האליטה השנייה היו ראשי תנועת גוש אמונים, מי שהביאו את בשורת הציונות הדתית המתחדשת.


ההילה הכמעט משיחית שאפפה את תנועת גוש אמונים, השפיעה גם על המפד"ל, שהחלה לנקוט קו דתי וניצי יותר. באותה תקופה התחזק מאוד כוחם של צעירי המפלגה. ניצני המרד של הדור הצעיר במפד"ל זוהו לראשונה באפריל 1960, עם כינונו של "חוג הצעירים" במפלגה, כיוזמה של זבולון המר, יהודה בן-מאיר, דניאל ורמוס ומיכה ינון. הם שמו לעצמם מטרה לנער את הממסד המפד"לי השמרני והמאובן, שלדעתם לא הבין את מלוא המשמעות של התעצמות הדור החדש בציונות הדתית, ואת הפוטנציאל העצום של חובשי הכיפות הסרוגות כמחוללי מיפנה בעיצוב דמותה של החברה הישראלית.


זבולון המר, (1998-1936) מראשי "המורדים הצעירים", הפך לימים שר וסגן ראש הממשלה. בדברים שנשא ראש הממשלה, אהוד אולמרט לזכרו של המר בינואר 2008 (בעת ישיבה מיוחדת לציון עשר שנים לפטירתו), הוא אמר בין היתר: "צעירי המפד"ל, בהנהגתו של זבולון המר, הפכו להיות הגורם המתסיס והמהפכני ביותר בחיים הפוליטיים של ישראל, בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים... הם שינו את אופייה של המפד"ל - ממפלגה שייצגה את המרכז הפוליטי, המאוזן, המאופק, השומר על אופייה היהודי של המדינה, המגן על מורשתה ההיסטורית - אך מציב גדרות ברורים ביותר של סובלנות ושל פשרה, כן גם פשרה טריטוריאלית - והפכו אותה לחיל החלוץ של תנועת ההתיישבות, שפרצה גבולות ויצרה עובדות ששינו את פניה של הארץ.


בשלהי 1976 הביאה המפד"ל להפלת ממשלת רבין על רקע חילול שבת. הפרשה החלה ביום שישי, ה-10 בדצמבר 1976. שלושת מטוסי F15-A הראשונים של חיל האוויר הגיעו בטיסה ישירה מארצות-הברית לבסיס חיל האוויר תל נוף. שם המתינו להם ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, הרמטכ"ל, מפקדי חיל האוויר ונציגי הסגל הדיפלומטי. ואולם, בגלל תקלות שונות במהלך הטיסה הארוכה הסתיים הטקס החגיגי באיחור, סמוך לכניסת השבת. חלק מהשרים שבו לביתם לאחר כניסת השבת, וזו הייתה עילה מספקת לאגודת ישראל, להגיש הצעת אי-אמון בממשלה. שניים משלושת שרי המפד"ל נמנעו בהצבעה, שהתקיימה כעבור ארבעה ימים, רבין פיטר אותם ושבוע לאחר מכן התפטר בעצמו מראשות הממשלה. בכך, בעצם, תרמה המפד"ל תרומה לא-מבוטלת למהפך שהתחולל בבחירות, שהתקיימו במאי 1977, והעלו את הליכוד לשלטון.


שנים מאוחר יותר צמחה מתוך המכינות הקדם-צבאיות אליטה נוספת - מפקדים בכירים בצבא הנושאים בגאון את זהותם הציונית-דתית. במקביל ההנהגה הפוליטית, הציונית הדתית הוותיקה, הלכה ונדחקה לשוליים ובה בעת הלך ונחלש כוח השפעתם של הדתיים-הלאומיים בזירה הפוליטית, תוך התעצמות מקבילה של כוחם של החרדים.


1995-1982: מתחים בין ימין לשמאל, והתפתחות זהות הדתיים כ"מתנחלים"


הבחירות לכנסת העשירית, שנערכו ביוני 1981, היוו נקודת-מיפנה מבשרת רעות במעמדה של המפד"ל. בבת אחת היא איבדה מחצית ממספר המנדטים שלה, מ-12 בכנסת התשיעית לשישה בלבד בעשירית. הנפילה הגדולה אירעה בעקבות התפצלות המצביעים המסורתיים של המפד"ל לשלושה כיוונים: - העדתי: יוצג תחילה על-ידי תמ"י, ולאחר מכן על-ידי ש"ס. - הלאומי: יוצג על-ידי מפלגת התחיה, בהנהגתם של גאולה כהן ופרופ' יובל נאמן, שאליה עבר ח"כ חנן פורת, מראשי גוש אמונים. עד אז, המפד"ל הייתה "דמוקרטיה זוטא", עם סיעות שניהלו את המאבקים האידיאולוגיים בתוך הבית. הפרישה של פורת זיעזעה את אמות הסיפים, וחוללה שרשרת שינויים, פיצולים ואיחודים, שדחקו את המפלגה ימינה במפה הפוליטית. - החרדי. עד 1977 נהגו קבוצות קטנות של חרדים בעלי נטיות לאומיות, להצביע גם למפד"ל. אחרי הבחירות, משצורפה אגודת ישראל לקואליציה, הם נטשו את המפד"ל והצביעו למען אגודת ישראל ובהמשך, למען דגל התורה וש"ס.


שנות ה-80 וה-90 עמדו בסימן פרישות ופיצולים במפד"ל. הבולטים שבהם:

1980: מוקמת מועצת יש"ע, ארגון-העל של המתנחלים ביהודה, שומרון וחבל עזה. הקמתה מסמנת את העברת מרכז-הכובד המנהיגותי במגזר הדתי-לאומי, מהמפד"ל אל 'השטח', קרי למתנחלים ומנהיגיהם.


1981: שר הדתות, אהרן אבו-חצירא, פורש מהמפד"ל ומקים את סיעת תמ"י (תנועת מסורת ישראל). בבחירות שנערכות חודש לאחר פרישתו, ביוני 1981, זוכה תמ"י בשלושה מנדטים.


1982: עימות בישיבת מרכז הרב, הישיבה שעיצבה את הציונות הדתית, מוביל לפיצולה ולהחלשת מוקד כוח חשוב של המפד"ל. העימות פורץ בין ראש הישיבה החדש, הרב אברהם שפירא, לבין תלמידו הקרוב של הרב צבי יהודה קוק - הרב צבי טאו. טאו ואנשיו מאשימים את הרב שפירא, כי הוא מרוקן את הישיבה מאופייה התיאולוגי המיוחד והופך אותה לעוד ישיבה מן המניין. הם פורשים ולימים, כאשר העימות החריף, מקימים (ב-1997) את ישיבת הר המור, הנחשבת כיום למעוז של הזרם החרדי-לאומי.


1983: קבוצה של אנשי מפד"ל פורשת מהמפלגה, כמחאה על כך שנשארה בממשלה גם לאחר פינוי חבל ימית. הפורשים, בראשותו של ח"כ הרב חיים דרוקמן, מקימים את מפלגת מצ"ד (מחנה הציונות הדתית). בהמשך, הם חוברים לפועלי אגודת ישראל במסגרת רשימת מורשה. הרשימה זוכה בשני מנדטים בלבד בבחירות לכנסת ה-11 בשנת 1984 ומתפרקת כעבור שנתיים.


1988: הרב יהודה עמיטל, מראשי ישיבת הר עציון, מקים מפלגת שמאל-מרכז ציונית-דתית, מימ"ד (ראשי תיבות של "מדינה יהודית, מדינה דמוקרטית"). הייתה זו מעין ריאקציה לתהליך ההקצנה ימינה. המסר שביקשה מימ"ד להעביר לציבור הדתי: אנחנו נסחפים ומתנתקים מהאליטה הוותיקה. בואו נחזור למרכז.


כל הפיצולים הללו הכשירו את הקרקע לפיצול הגדול יותר, שהחל להבשיל בין ראשי הפלג החרדי-לאומי (החרד"לים) לשאר המגזר הדתי-לאומי.


בעקבות פינוי חצי האי סיני וחבל ימית (באפריל 1982), והמחלוקת הציבורית המתלהטת סביב מלחמת שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה, שפרצה ביוני 1982 ונמשכה שמונה-עשרה שנים), החריפו העימותים בין הימין והשמאל בישראל. הדתיים-לאומיים, ובראשם המתנחלים, הפכו לאחד מסמלי המחלוקת הזו, בין מרצונם ובין בעל-כורחם. בשלב זה, החלה נוצרת זהות תדמיתית בין הדתיים הלאומיים לבין המתנחלים. האסוציאציה של דתי בעיני החילונים והמסורתיים, הייתה של אדם המחזיק בדעות ימניות (לרוב קיצוניות) ורק במקום השני שומר מצוות.


ב-1984 רעשה הארץ בעקבות מעצרם של חברי "המחתרת היהודית". זה השם שניתן להתארגנות של מתנחלים, שביצעו מעשי טרור ונקם נגד פלסטינים. הרקע להקמת ההתארגנות הייתה שורה של מעשי טרור רצחניים מצד הערבים כלפי המתנחלים, והתערערות תחושת הביטחון של המתנחלים. המחתרת הוקמה והחלה לפעול ב-1980 חבריה הספיקו לבצע שני פיגועי נקם (מלכוד מכוניות של ראשי ערים חברי אש"ף ופיגוע במכללה האסלאמית בחברון), ונתפסו באפריל 1984 על-ידי השב"כ, לפני שעלה בידם לממש את תוכניתם לפוצץ חמישה אוטובוסים במזרח ירושלים.


עשרים ותשעה חברי "המחתרת היהודית" נעצרו בתוך זמן קצר, והועמדו לדין. הציבור הגיב ברגשות מעורבים, שנעו בין זעזוע מעצם העובדה שיהודים מבצעים פעולות טרור, לבין הבנה ואהדה. חלק מהנאשמים הסכימו לעיסקות טיעון ואחרים ניסו להפוך את התביעה למשפט פוליטי. בגזר-הדין המרכזי בפרשה נידונו שלושה מחברי המחתרת למאסר עולם, והאחרים לעונשים של שבע שנות מאסר ומטה. אסירי העולם שוחררו ב-1990, לאחר שהנשיא דאז, חיים הרצוג, קצב את עונשם.


פרשת "המחתרת היהודית" העמיקה את השסע בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי-לאומי, ובראשו המתנחלים. תגובת רוב המתנחלים הייתה התבצרות בעמדות הפוליטיות והעמקת העוינות כלפי 'יפי הנפש', שרובם נמנו עם השכבה המשכילה והאשכנזית.


בה בעת החל תהליך הדרגתי של שינוי ערכי היסוד, שעליהם הושתתה מדינת ישראל מאז היווסדה - תהליך שהעמיק את הפער בין האוכלוסייה החילונית-אשכנזית-ותיקה לבין הציונות הדתית. ההתיישבות החלוצית איבדה את מעמדה כיעד ציבורי מרכזי (בין השאר, עקב הפיחות במעמדו של ענף החקלאות). הביטחון ואפילו קליטת עלייה נדחקו מעט לטובת שורה ארוכה של ערכים ועיסוקים אחרים, מזכויות הפרט ועד היי-טק, מחשבים, כלכלה ופיננסים; מחלומות של "שלום עכשיו" ועד עיסוק קדחתני בסוגיות מוסר, רווחת הפרט, זכויות האישה, ועוד.


מצב זה יצר מבוכה אצל צעירי הציונות הדתית. הם, שהמשיכו להתחנך על ערכי תרומה והתנדבות, ציונות והתיישבות, מצאו עצמם מניפים בגאון דגלים שהאליטה החילונית המשכילה קיפלה זה מכבר. נתנו להם להבין שהם בשר מבשרה של החברה הישראלית כולה, והנה הם נדחקים לקבוצה שערכיה אינם רלוונטיים, אנכרוניסטיים או אף מאיימים על התפישה הערכית החדשה. לפתע מאשימים אותם - בעיקר מפלגות השמאל ורוב התקשורת החילונית - בחבלה ב'תהליך השלום' עם הפלסטינים ובאימוץ דפוסים אנטי-דמוקרטיים (גזענות כלפי הערבים, וכדומה). התוצאה הייתה תחושת איום מתמיד על גאוות היחידה והערך העצמי של הדתיים, לצד תחושות ניכור ומרירות כלפי האליטה החילונית שבמאחזי השלטון.


2005-1995: עלבון, גאווה והחרפת הפיצול פנימי


ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות ומדרשות תורניות לבנות

תפקיד חשוב במעמד המרכזי שקיבל צה"ל בהוויית הציונות הדתית ובהשתלבות הגוברת של צעירי המגזר ביחידות המובילות של הצבא, היה לישיבות ההסדר, למכינות הקדם צבאיות ולמדרשות התורניות לבנות – כולם מוסדות שהתפתחו בעשור הזה (על המסגרות הללו ראו בהרחבה בהמשך).


הרצח במערת המכפלה והתפתחות הימין הקיצוני

ישיבות ההסדר, המכינות הקדם-צבאיות והמדרשות לבנות, הזניקו את מחנה הכיפות הסרוגות לעמדת-כוח משמעותית במסגרות הצבאיות והפיחו בהם תחושת מובילות חברתית. בה בעת, חל קיטון במספר הצעירים המאיישים גרעיני התיישבות בתוך הקו הירוק, לצד תנופת הקמה של מאחזים ויישובים לא-מורשים בשטחי יהודה ושומרון (פעילות שהחריפה את העימות עם השלטונות).


הסכמי אוסלו שנחתמו עם הרשות הפלסטינית (ספטמבר 1993), גרמו לשבר גדול במחנה הדתי-לאומי, שאחד מביטוייו היה הטבח שביצע הרופא הדתי ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.


התקופה שקדמה לטבח במערת המכפלה הייתה של מתיחות ביטחונית גדולה בעקבות הסכמי אוסלו והעברת שטחים רבים ביהודה ושומרון לשליטה של כוחות השיטור הפלסטיניים. תקופה זו לוותה בהסלמה בניסיונות הפיגוע נגד מטרות צבאיות ואזרחיות, בעיקר מצד גורמי אסלאם קיצוניים דוגמת חמאס והג'יהאד האסלאמי, שראו בהסכמים אלו כבגידה.


כרופא חירום, ברוך גולדשטיין טיפל בחיילים ואזרחים שנפגעו בפיגועים אלו, ואף זכה לתעודת הוקרה מידי קצין הרפואה הפיקודי של פיקוד המרכז, אריה אלדד, על סיועו בטיפול בחיילים שנפצעו בפיגוע ירי בחברון.


בפורים תשנ"ד (25 בפברואר 1994), בשעה 5 לפנות בוקר, הגיע גולדשטיין למערת המכפלה כשהוא לבוש מדי צה"ל ונושא דרגות סרן. ב"אולם אברהם" שבמערה התפללו 13 יהודים וב"אולם יצחק" התפללו באותה עת כ-800 מוסלמים, בתפילת יום השישי שלפני תחילת צום הרמדאן. גולדשטיין עבר ל"אולם יצחק", ובאמצעות רובה "גליל" שהיה ברשותו, רצח 29 מתפללים מוסלמים ופצע 125 מהם. לאחר שחדל מלירות, משום שאזלה התחמושת שהייתה ברשותו או עקב מעצור בנשקו, הצליחו המתפללים להשתלט עליו ולהרוג אותו. היה זה המקרה הקשה ביותר של טרור יהודי בישראל.


וועדת החקירה הממלכתית שחקרה את הטבח במערת המכפלה הגיעה למסקנה כי גולדשטיין פעל לבדו, ללא תמיכה או סיוע מגורמים אחרים. יתר על כן, ברוך גולדשטיין לא היה חובש כיפה סרוגה טיפוסי. הוא נולד בברוקלין, ניו יורק, ונעשה לימים פעיל בליגה להגנה יהודית בארצות הברית – באותה עת ארגון קיקיוני שרוב חובשי הכיפה הסתייגו ממנו. הוא עלה ארצה רק ב-1983 ולמרות שהיה רופא קהילתי בקריית ארבע ושירת כרופא במילואים, עדיין נחשב אאוט-סיידר.


אבל חרף הרקע האישי הלא טיפוסי שלו, היותו תושב חברון (מתנחל על פי ההגדרה הרווחת) וחובש כיפה טען את מעשהו בסמליות והטיל כתם על הציונות הדתית כולה.


הרב יהודה עמיטל, ראש תנועת מימד, כתב כי גולדשטיין "הצליח להכתים את העם היהודי ואת תורת ישראל בכתם של שפיכת דם נקיים. מעבר לשפלות המוסרית והדתית של הריגת חפים מפשע, שעה שכרעו ברך בפני בורא עולם - הרצח הנורא הביא לידי חילול שם שמים בעיני העולם כולו." (נסים משעל [עורך]. 1997. ואלה שנות. ידיעות ספרים).


חשוב לציין שמנהיגי המגזר הדתי לא עשו ברובם מאמץ כביר להסיר את הכתם הזה. נכון שכמעט כולם הביעו הסתייגות עד שאט נפש מהמעשה, אבל בסה"כ התגובות מימין היו מעורבות. בגילוי דעת שפרסמה מועצת קריית ארבע נאמר, בין השאר: "אנו משתתפים בכאב ובצער המשפחות שיקיריהן נפלו, אך את כתב האישום יש לכוון נגד ממשלת ישראל והעומד בראשה שלא פעלו כנגד הפיגועים, ובכך גרמו בעקיפין לטבח". כשנשאל הרב דב ליאור (רבה של קריית ארבע) על הרצח ביקש להזכיר לשואלים שברוך גולדשטיין היה רופא וטיפל בהרבה מקרים וייתכן שנטרפה דעתו ממה שראה והיו שהעידו שקודם הטבח אמר "אני לא מסוגל יותר".


15 שנים לאחר הטבח, התייחס הרב שלמה אבינר למעשה ואמר בתשובה שנתן בשו"ת "מעלה": "ברור שברוך גולדשטיין לא פעל מתוך רגשי נקמה פרטיים", ו"דווקא בגלל זה הוא היה צריך לבקש רשות מהאומה, כי אחר כך מי שיצטרך לקחת את המעמסה של האחריות זו האומה כולה. אם הוא היה שואל אותנו היינו אומרים לו לא לעשות את זה. ככה לא פועלים. אבל הוא לא שאל אותנו. והוא נהרג. הרי הוא ידע שמה שהוא עושה זה מסוכן, לכן ודאי שהוא זכר צדיק לברכה, זכר קדוש לברכה, אבל המעשה היה מעשה לא נכון" (צופיה הירשפלד. 3.3.2009. הרב אבינר: ברוך גולדשטיין טעה, אבל הוא קדוש. Ynet).


חלקים מאנשי הימין הרדיקלי בישראל (רובם ככולם חובשי כיפה) ואחדים מתושבי חברון הביעו לאורך השנים תמיכה מפורשת במעשהו של גולדשטיין. חלק מאנשי הימין טוענים עד היום שהטבח מנע פיגוע גדול שעמד להתבצע.


גולדשטיין נקבר בקריית ארבע, בגן שהקים לזכרו של הרב כהנא, לאחר שנדחתה בקשת משפחתו לקבור אותו בבית הקברות היהודי בחברון. במקום הוקמה אחוזת קבר, והוא הפך לאתר עלייה לרגל לאנשי ימין קיצוני שעורכים במקום הילולה ביום השנה למותו של גולדשטיין, יום הטבח. נוסח המצבה על קברו מדבר בעד עצמו: פ"נ הקדוש הרופא ר' ברוך קאפל גולדשטיין זצוק"ל הי"ד בן ר' ישראל יבדלחט"א. דור שביעי לאדמו"ר הזקן "בעל התניא" ר' שניאור זלמן מליאדי. מסר נפשו למען עם ישראל תורתו וארצו. "נקי כפיים ובר-לבב". נולד ה' בטבת תשי"ז. נרצח על קידוש ה' י"ד באדר, פורים תשנ"ד. תנצב"ה".

לזכרו של גולדשטיין הוציאו תומכיו את הספר "ברוך הגבר". עורכי הספר הועמדו לדין והורשעו בעבירה של הסתה לגזענות. זאת ועוד, בקרב פעילי ימין קיצוני יש הקוראים לילדיהם על שמו, ויש המתחפשים בפורים בתחפושת ברוך גולדשטיין.


ב-6 באפריל 1994, עם תום תקופת האבל המוסלמית של 40 יום לאחר הטבח, בוצע פיגוע מכונית התופת בעפולה, שהיה פיגוע ההתאבדות הראשון בתוך תחומי הקו הירוק ופתח גל פיגועים אשר חמאס הכריז עליו כנקמה על הטבח. לטענת המזרחן מתי שטיינברג המעבר של חמאס ממיקוד פיגועי ההתאבדות ביעדים צבאיים ובתחומי השטחים, ליעדים אזרחיים בתחומי הקו הירוק נבע ישירות מטבח גולדשטיין.


המאבק נגד הסכמי אוסלו ורצח ראש הממשלה יצחק רבין

ממשלת העבודה-מרצ, שאימצה את עיקרון "שטחים תמורת שלום", הכירה באש"ף כנציגו הרשמי של העם הפלסטיני והסכימה להקמת ישות פלסטינית בגדה וברצועה – נתפשה ברוב הציבור הדתי-לאומי כ"ממשלת זדון" שיש להעבירה מהארץ. פרץ של עוינות ותחושת עלבון בקע מתוך מחנה הכיפות הסרוגות. המחאה שנעשתה בוטה ואלימה מיום ליום, איימה לחולל מלחמת אחים.


אחד הסימנים לכך היה מחאה רבנית קולקטיבית נגד פינוי יישובים. באותה עת, עם פתיחת הדיון הציבורי אודות מסירת שטחים במסגרת הסכם שלום ("שטחים תמורת שלום"), הוקמה עמותת רבנים לפיקוח נפש, בראשות הרב יעקב יוסף, בנו בכורו של הרב עובדיה יוסף. העמותה, שאיגדה כ-250 רבנים, פירסמה פסק-הלכה נגד ממשלת רבין והסכמי אוסלו. בשאלת ההשתתפות בפינוי יישובים, פסקו הרבנים חד-משמעית: "…ברור ופשוט שאסור לכל יהודי לקחת חלק בכל מעשה של סיוע לפינוי יישוב, מחנה או מתקן, כפי שפסק הרמב"ם, שגם אם המלך ציווה לעבור על דברי תורה - אין שומעין לו. (הלכות מלכים ג, ט).


גוף נוסף שנוסד באותם ימים, היה "קונגרס הרבנים פיקוח נפש", בו היו חברים למעלה משלוש מאות רבנים. כולם חתמו על פסק-הלכה הקובע, כי תורת ישראל אוסרת למסור שטחים תמורת שלום. שכן, הדבר מסכן את ביטחון יושבי הארץ. במשך שנות קיומו קיים קונגרס הרבנים פעילות ציבורית ענפה, במטרה לסכל את הכוונה למסור חלקים מארץ-ישראל לפלסטינים.


ציון-דרך נוסף הייתה "זו ארצנו", תנועת ימין חוץ-מפלגתית שהוקמה בתחילת 1995 על-ידי משה פייגלין ושמואל סאקט, מהיישוב קרני שומרון. שם התנועה נועד להביע את עמדת מייסדיה, ולפיה ארץ-ישראל שייכת באופן בלעדי ליהודים. בשיאה מנתה התנועה עשרות אלפי חברים ופעילים משני עברי הקו הירוק. מחאת זו ארצנו, שכוונה כנגד ממשלת רבין והסכמי אוסלו, התבטאה בפעולות של מרי אזרחי, כגון חסימת צירי תנועה, אי-תשלום מיסים והפגנות ללא רישיון מהמשטרה.


ב-1997 הוגש נגד פייגלין כתב אישום בגין המרדה, והוא נידון למאסר בפועל, שהומר לעבודות שירות. לימים, לאחר שיחרורו, הקים את תנועת מנהיגות יהודית, הצטרף לליכוד והתמודד על ראשות המפלגה ומועמדה לראשות הממשלה. בפריימריס של הליכוד, שהתקיימו באוגוסט 2007, הגיע פייגלין למקום השני אחרי בנימין נתניהו, עם קרוב לרבע מכלל קולות המצביעים. ראשי הליכוד, יש לציין, לא אימצו את התנועה ומנהיגה אל חיקם, אלא להיפך, הביעו הסתייגות וחשש מהנזק התדמיתי שהיא עלולה לגרום למפלגה ביום פקודה. החשש היה מפני זיהוי של הליכוד כתנועה ימנית קיצונית.


הזילזול והביטול שהפגין ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, במחנה הדתי-לאומי, רק ליבו את האש (שתי התבטאויות זכורות שלו בגנות המתנחלים, היו "פרופלורים", במובן של כאלה שעושים סתם רוח ו"הם לא מזיזים לי"). דומה שיותר משכעסו וכאבו במחנה הדתי-לאומי את הפגיעה בשלמות ארץ-ישראל, הם חרדו מקריסת האידיאולוגיה "הגוש אמונית" ומהתנפצותו של החלום המשיחי, שעליו נבנתה תרבות שלמה. גוש אמונים נלחם מאז על חייו, יותר משנלחם על חייה של ארץ-ישראל.


לאחר רצח יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, כאשר מחנה הכיפות הסרוגות ספג ביקורת חברתית קשה, נראה שהגוש עומד לערוך חשבון-נפש ולבצע שידוד מערכות ערכי. ימים ספורים לאחר הרצח, אמר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת ההסדר הר עציון, את הדברים הבאים: "אנחנו משפחת הרוצח. הוא טופח במיטב מוסדותינו. לא יתכן שמי שלוקח קרדיט כשהשמש זורחת, יתנער פתאום כשמתחיל לרדת גשם". הוסיף על כך הרוצח עצמו, יגאל עמיר, בעדותו לפני ועדת שמגר: "ללא פסק הלכה או פסק דין רודף, שחלו על רבין מפי מספר רבנים שאני יודע עליהם, הייתי מתקשה לרצוח. רצח כזה חייב להיות מגובה. אם לא היה לי גב ולא היו עומדים מאחורי אנשים רבים נוספים, לא הייתי פועל".


ואולם, דבריו של הרב ליכטנשטיין ודברים אחרים שהשמיע הרב יואל בן-נון, ממייסדי גוש אמונים (לפיהם, יש בידיו ראיות ושמות של רבנים שפסקו לרבין "דין רודף", ובכך הכשירו, לדעתו, את הקרקע לרצח), היו לא יותר מקולות בודדים באפלה. רוב המחנה הדתי-לאומי לא ערך חשבון נפש קולקטיבי ונקט בגישה של תקיפת התוקפים (שחלקם אכן ניצלו את הרצח כדי לנגח ולבוא חשבון עם המתנחלים).

עם זאת, בסופו של דבר, הרצח והשלכותיו אכן זרעו מבוכה ותחושת אי-נוחות. רבים מהמחנה הדתי-לאומי חשו, שיגאל עמיר כמו הטביע אות קין על מצחם, לפחות במהלך השנה הראשונה שלאחר הרצח. הרב יואל בן-נון כתב על כך במאמרו "הלב השבור של הציונות הדתית" (1996): "עונשו האמיתי של יגאל עמיר וחבריו הוא בכך, שהם עשו למען הפלשתינים יותר מכל השמאל הישראלי במשך 28 שנים. הם נתנו להסכם אוסלו גושפנקא של עם ישראל, וחיסלו את הימין הלגיטימי, בעיקר הדתי, אולי לדור שלם... האיש הזה, הרוצח, ירה בכולנו, וחיסל את האיש האחרון שעוד נלחם באמת על "תוכנית אלון משופרת"... המסקנה היא אחת, היא נהירה לי כבר שנים רבות: 'תהליך השלום' הוא גזירת-שמיים ואין לעצרו. אפשר רק להשתלב בו, או לזוז הצידה." אבל המציאות הישראלית תמיד מתעתעת ותהליך השלום קיבל תפנית מזעזעת שהשפיעה בעקיפין במישרין על מעמדו ותדמיתו של הימין הישראלי ובכלל זה של אנשי הכיפות הסרוגות.


תקופת פיגועי התופת ושיקום התדמית של הכיפות הסרוגות

כשלושה חודשים לאחר רצח רבין, שטף את המדינה גל פיגועי טרור רצחניים. ב־25 בפברואר 1996 נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל מתאבד נוסף באוטובוס בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת, ערב חג הפורים, פוצץ עצמו מחבל מתאבד ברחוב דיזנגוף בלב תל-אביב, וקטל 13 בני-אדם.


מאזן האימה של הפיגועים, שבהם נרצחו עשרות ישראלים ונפצעו מאות, שינה את האווירה הציבורית מן הקצה אל הקצה. רצח רבין נדחק לשולי התודעה הציבורית, והסקרים לקראת בחירות 1996 הצביעו לראשונה על יתרון קל למועמד הימין, בנימין נתניהו, על פני ראש הממשלה המכהן, שמעון פרס. בבחירות לכנסת הארבע-עשרה, שהתקיימו בסוף מאי 1996, זכתה המפד"ל בתשעה מנדטים, הישג מרשים שהזכיר את ימיה הגדולים. נראה היה שהמחנה הדתי-לאומי התאושש ועלה מחדש על מסלול ההמראה.


למעשה, ההישג החד-פעמי הזה (בבחירות לכנסת החמש-עשרה צנחה המפד"ל לחמישה מנדטים) סלל את דרכם של חובשי הכיפה הסרוגה חזרה ללב הקונצנזוס. גם כך הורגשה נטייה (פטרונית משהו, ניתן לומר) של האליטה החילונית לחבק אותם במקום לנדותם. זאת, משהתחוור לרבים בציבור החילוני שהשלום עם הפלסטינים רחוק כרחוק מזרח ממערב (תרתי משמע), וישראל זקוקה לצבא חזק וללוחמים חדורי מוטיבציה ושליחות לאומית (תכונות שיוחסו לצעירי המחנה הדתי-לאומי). לכן, החלו לרומם שוב את הציבור הזה. במקביל, חל תהליך פיצול בתוך המגזר, שעליו נעמוד בהמשך.


בשנת 2002 התפרסם בכתב-העת ארץ אחרת, סקר של מכון דחף, בנושא יחסו של הציבור היהודי הבוגר למתנחלים. לשאלה: "האם בשנתיים האחרונות יחסך למתנחלים השתנה לטובה או לרעה, או לא השתנה?" השיבו הנסקרים כך: 21% השתנה לטובה. 60% לא השתנה, 16% השתנה לרעה (3% לא השיבו). לשאלה: "מה יחסך למתנחלים, אוהד, אדיש או עוין?" התקבלו התשובות הבאות: 25% אוהד מאוד. 28% די אוהד, 26% אדיש, 8% די עוין, 6% עוין (7% לא השיבו). כלומר, התמונה הכללית היא שרק מחצית מהציבור הישראלי אחד אז במידה כזו או אחרת את המתנחלים והרוב היה אדיש כלפיהם. מנגד, רק מיעוט (13%) הפגין כלפיהם עוינות ברמה זו או אחרת.


בתקופת ההתנתקות מגוש קטיף (קיץ 2005), המתנחלים עוררו אמפטיה וחמלה מקיר אל קיר, כי רוב הציבור הזדהה עם המצוקה והשבר שפקדו אותם והעריך את הקו המתון הכללי והמאוד אנושי שהנחה אותם (מתפנים ובוכים). עם זאת, האמפטיה לא עירערה את ההסכמה הרחבה בדבר הצורך לפנות את יישובי גוש קטיף וארבעה מיישובי צפון השומרון. במילים אחרות, רוב הישראלים לא קיבלו את העיקרון של אי-פינוי בכל מחיר. במובן זה, המתנחלים נוכחו פעם נוספת שהם לא ממש הצליחו להתנחל בלבבות הציבור הרחב. מספר מנהיגים מתוך המחנה נתנו לתחושה הזאת ביטוי פומבי.


תדמיתם של הדתיים הלאומיים המשיכה להשתפר בעיני חלק גדול מהציבור היהודי החילוני-מסורתי והיו לכך מספר סיבות: א. השיעור הגבוה של דתיים ביחידות קרביות יוקרתיות ובקרב שכבת הפיקוד, העניקה להם תדמית של נוער איכותי ופטריוטי, ששם את השירות למען המדינה בראש סולם הערכים. התדמית הזאת התעצמה לנוכח הגל הנגדי של השתמטות מצה"ל (בעיקר בחלקים מסוימים בציבור החילוני) וסוציומטיות כללית בחברה הישראלית. התקשורת החלה לחשוף לעתים קרובות למדי סיפורים של חיילים וקצינים חובשי כיפה, שלחמו באומץ לב והקריבו את גופם ואפילו חייהם למען המולדת. במידה מסוימת הסיפורים הללו הזכירו את סיפורי המופת שנקשרו לאנשי הקיבוצים בתקופת היישוב ובעשורים הראשונים למדינה. לא מעט חילונים שגינו בעבר את הדתיים בשל ההתנחלויות בשטחים, החלו לראות בהם אנשים ערכיים ואיכותיים, שנותרו נאמנים לערכי השירות לכלל – ערכים שהולכים ונזנחים על ידי ילדיהם ונכדיהם, לטובת מטרות אישיות וחומרניות.


ב. כיוון שתהליך השלום קרס, וכיוון שפלשתינים אכזבו רבים בשכבה המשכילה, הכעס הגדול על הימין הדתי שרווח בשנות התשעים, הלך נחלש. ג. בעקבות מהפכת התקשורת חלה עליה משמעותית בנוכחות של אנשים דתיים במדיה לסוגיה. מקצתם נעשו סלבריטאים ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה והשפעתם על התדמית המוכללת של הדתיים-הלאומים נעשתה משמעותית. בהקשר זה ראוי לציין את הסדרה "סרוגים" שתרמה באופן משמעותי להכרות האינטימית יותר של הציבור הישראלי – ובכלל זה השכבה החילונית - עם אורח החיים של צעירים דתיים. פתאום התברר שיש בלבטים הכנים שלהם הרבה כנות וקסם אנושי. ד. במהלך שני העשורים האחרונים צמח דור של צעירים וצעירות דתיים שאימץ לעצמו סגנון חיים המשלב מרכיבים רבים מסגנון החיים השליט בציבור החילוני. למשל, תרמילאות (טיול אחרי צבא למזרח הרחוק ולדרום אמריקה), השתתפות בפסטיבלי מוסיקה ולבוש מותגי. כך הלכו וכהו ההבדלים בין שני המגזרים (חילוני ודתי) ונחלשה הסטיגמה הישנה. יתרה מזאת, עם הזמן התרבו נקודות המפגש בין חילונים/מסורתיים לדתיים, כיוון שהדתיים חדרו יותר ויותר לטריטוריות שבעבר הודרו או הדירו עצמם מהם. המפגש הזה – שיוצר חברויות ומקטין סטיגמות הדדיות - מתרחש בצה"ל, באקדמיה, באתרי בילוי, במקומות העבודה ועוד.

ה. הדימוי השלילי של הדתיים הלאומיים רווח בעבר בעיקר בקרב השכבה האשכנזית הוותיקה. אבל בשנים האחרונות החברה הישראלית סוגרת פערים בתחום העדתי-מגזרי. אחת הסיבות והתוצאות לתהליך הזה הוא אימוץ של טעמים, תפישות עולם וסגנון חיים מזרחי (ים תיכוני) ללב התרבות הפופולארית. היהודים ממוצא מזרחי תמיד היו קרובים לדת ומאז מלחמת יום כיפור הצבעתם נוטה למפלגות הימין - בעיקר הליכוד (זו גם הסיבה שרובם לא חשו מלכתחילה עוינות לדתיים). לכן התחזקותם הפוליטית והתרבותית של בני עדות המזרח תרמה בעקיפין להתקרבות כללית בין החילונים/מסורתיים לבין הדתיים.

גם העולים מברה"מ לשעבר אינם עוינים את הדתיים הלאומיים ורבים אף רחשו ועדיין רוחשים להם הערכה רבה. נכון שרבים מהעולים וצאצאיהם ילידי הארץ רחוקים באורח חייהם והשקפת עולמם מהדת, אבל התפישה הפוליטית הרווחת בציבור דוברי הרוסית היא ימנית-לאומנית מובהקת והדבר יוצר מכנה משותף עמוק עם המגזר הדתי-לאומי. יתרה מכך, בשנים האחרונות בצה"ל (בעיקר ביחידות הלוחמות) נוצרה אליטה צעירה חדשה, שהיא מעין "קואליציה של מיעוטים", שחשו בעבר מקופחים ודחויים: עולים, יוצאי עדות המזרח ודתיים. בקואליציה הזאת נוצרה תחושה של אחווה ושותפות גורל. ו. בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש - רנסנס היהדות בחברה הישראלי" (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2010), סקר העיתונאי וחוקר החברה הדתית, יאיר שלג, מגמה שהלכה וצברה נפח באותה עת: עיסוק מחודש ואינטנסיבי ביהדות. הדבר מצא ביטוי באינספור יוזמות רוחניות: בתי מדרש וקבוצות לימוד; קהילות תפילה חילוניות; טקסי חתונה יהודים אלטרנטיביים; תוכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות ליהדות; טורים עיתונאיים המוקדשים לפרשת השבוע; מופיע יידיש קייט והומור יהודי (כולל ביידיש); זמרים המלחינים ומבצעים פיוטים עתיקים, חדשים ומחודשים; לימודי חסידות וקבלה, ועוד ועוד. התופעה הזו נמצאת בזיקה למשבר הזהות שעוברת החברה הישראלית כולה בעקבות היחלשות עמוד האש הציוני והופעת תרבות הרייטינג, הקרייריזם, הנהנתנות והאינדיווידואליזם. מדובר בערגה נוסטלגית לעידן התמימות, ובכמיהה לבסיסי, לקהילתי ולרוחני (אנטי חומרנות). התהליך שמתרחש בישראל מושפע וקשור באופן ישיר גם לגל המתגבר של "הרוחניות החדשה" (New Age) הפוקד את העולם המערבי כולו.

ז. ההתקרבות לדת וחזרה לשורשים היהודיים תרמה ללא ספק להידוק הקשר בין חילונים (שראו בדת אלמנט שלילי) לבין דתיים.


ח. שינוי סדר היום הערכי-פוליטי בקרב האליטה הישראלית החילונית ריכך את האיבה הפוליטית המסורתית לציונות הדתית. הוויכוח האידיאולוגי (בטחוני-מדיני) בין ימין לשמאל דעך בשל שינוים גיאו-פוליטיים, עייפות החומר, העדר פרטנר אמיתי בצד השני, ומוקדי עניין חדשים שהביא איתו העידן הגלובלי והדיגיטלי.


מפעל ההתיישבות בכללותו נדחק לשולי סדר-היום הלאומי, לא מעט בשל משבר הקיבוצים והירידה בחשיבות החקלאות וההתיישבות בספר. הציונות הדתית נאלצת, אפוא, לאסוף את שברי האתוס המרכזי שלה בארבעת העשורים האחרונים – אתוס ההתיישבות. התוצאה הבלתי-נמנעת: משבר פנימי ותחושה של אובדן כיוון ודרך.