מראיין: עוז אלמוג
עוז: ספר קצת על הרקע האישי שלך.
גל: נולדתי בשנת 1975 בקיבוץ משמר דויד (היום יישוב קהילתי). בשנת 1982 עברו הוריי מהקיבוץ לגבעת שמואל ומאז ועד היום אני כאן. בית המכירות שהקמתי, "גל אספנות", עוסק במגוון רחב מאוד של תחומים: פריטים מירושות, עיזבונות ופינוי אגרנות כפייתית, פריטי ישראליאנה ויודאיקה, יצירות אמנות וחפצי נוי מגוונים.
עוז: איך התגלגלת לתחום הזה?
גל: הגעתי מאיסוף תקליטים. אני אוהב מוזיקה והתחלתי לאסוף תקליטי ויניל בצעירותי. נהגתי לפקוד את שוק הפשפשים ביפו מדי שבוע ולקנות שם תקליטים ישנים במחירי רצפה. באותה עת היה לי מעט מאד כסף לבזבז וכדי להגדיל את האוסף נאלצתי ללמוד את רזי החליפין בתחום. מהר מאד התאקלמתי באי-ביי והאוסף גדל עד ליותר מ-30 אלף תקליטים. ההצלחה במכירת התקליטים פתחה את עיני לתחומי אספנות נוספים. התחלתי להתמקד בעיקר בניירת היסטורית – תחום מאד מעניין ורווחי למי שמבין בו. כידוע, אנשים פרטיים וארגונים מפנים את הניירת הישנה שלהם ואפשר לדלות מהערימות המיועדות לפח לא מעט אוצרות בעלי ערך היסטוריוגרפי וכלכלי.
עוז: תן בבקשה דוגמא.
גל: אתה מכיר מן הסתם את הסגה סביב משפחת הופה.
עוז: כן. נעשה קצת סדר לקוראים שלנו שאינם מצויים בפרטי המקרה. מקס ברוד היה ידידו הקרוב של הסופר היהודי-צ'כי הנודע פרנץ קפקא. ברוד נמלט מפראג ב-1939 והתגורר בישראל בשלושת העשורים האחרונים של חייו. הוא לקח עמו ארצה במזוודה את שאריות עזבונו של קפקא, שמת ב-1924, ובכך הציל את האוצר האמנותי היקר מידי הנאצים. מביתו בתל אביב עסק ברוד בהוצאה לאור של כתבי קפקה שהפכו לנכסי צאן ברזל בספרות ובתיאטרון. הגב' אסתר אילזה הופה עבדה בתל אביב כמזכירתו האישית של ברוד. אשתו של ברוד מתה בטרם עת והשניים לא הביאו ילדים לעולם. לכן אחרי מותו של ברוד ב-1968 הופקד העיזבון של קפקה בידי אסתר מזכירתו. כך החלה סאגה משפטית מפותלת בת עשרות שנים. מקצת מהכתבים מכרה אסתר בסכומי כסף משמעותיים. כך למשל, כתב היד של הרומן המפורסם ביותר של קפקא, "המשפט", שנמכר תמורת כ-2 מיליון דולר, סכום שיא באותה עת (הרוכש העביר את כתב היד לארכיון הספרות הגרמנית בגרמניה, שבו שוכן בכספת עד היום). את רוב הכתבים החזיקה אסתר בכספות בנק בתל אביב ובציריך שבשווייץ. לפי חלק מהדיווחים, היו גם מסמכים חשובים שהוחזקו בדירתה הפרטית, ברחוב שפינוזה בתל אביב, בתנאי שימור לא נאותים.
אחרי מותה של אסתר המשיכו בנותיה, חוה ורות, בקו של אמן וסירבו בתוקף לאפשר גישה לעיזבון של קפקפה – זאת, למרות צוואתו של ברוד, בה הורה להעבירו לארכיון ציבורי. בעקבות כתבה ביקורתית בנושא, שפורסמה בעיתון "הארץ", תבעה הספריה הלאומית את האחיות ולאחר שלושה סבבים (בשלוש ערכאות) הכריע בית המשפט העליון לטובת הספריה. שופטי המחוזי מתחו ביקורת חריפה על משפחת הופה שהחזיקה לטענתם בעיזבון "שלא כדין" וקבעו "שלא השיקול של הגשמת רצונו האמיתי של ברוד הוא שעומד לנגד עיני המערערות בעניין זה, אלא הרצון להפיק רווח כספי מנכסי העיזבון". חרף הפסיקה הספריה הלאומית לא קיבלה את כל המסמכים, בין היתר בשל קשיים ביורוקרטיים, משפטיים וטכניים בפתיחת הכספות בחו"ל (אדרת, 2008).
איפה אתה נכנס לתמונה בסיפור הזה?
גל: ב-2020, בזמן הקורונה, כשלספריה הלאומית נגמר התקציב השוטף ופעילותה הוקפאה, כנראה שמנהל העיזבון של משפחת הופה הבין מכך שגם העבודה בדירה הסתיימה, ולכן הזמין פינוי של תכולתה. התמזל מזלי והצלחתי לשים את ידי על חלק מהאוצר. שילמתי לחברת פינויי דירות והעברתי בזריזות את תכולת הדירה כולה למיון במחסן ששכרתי. כצפוי לא התאכזבתי. בתוך כל הארגזים המיועדים לזריקה נותרו פנינים היסטוריים, כגון תצלום חתום של גוסטב מאלר או מכתב של אלברט איינשטיין.
עוז: נראה שפוטנציאל גילוי האוצרות גדל לא רק בהתאמה לזהות בעלי הדירה המיועדת לפינוי, אלא גם לאופן האגירה. כאשר הדירה עמוסה לעייפה בחומרים שנאגרו ללא שליטה, כלומר כאלה שלאיש כבר אין כוח, זמן וכסף למיין – היורשים מרימים ידיים.
גל: אתה צודק. אספר לך עוד סיפור מעניין בהקשר זה. ב-2016 קניתי משתי אחיות תכולת בית של אחיהן שהיה אמנם עדיין בחיים אך כבר מאושפז ללא סיכויי החלמה. מדובר באספן-אגרן שהחל לרכוש פריטים במכירות פומביות בחו"ל כבר בשנות השבעים. הכמות שהוא אגר היתה בלתי נתפסת. נאלצתי לשלם סכום של 3000 ₪ עבור יום פינוי. אתה צריך להבין שהבית היה כה עמוס בחפצים וארגזים מכל הסוגים והמינים, עד שבמסדרונות היה צריך ללכת צמוד לקיר כדי לפלס דרך. אפילו המקלחת כבר לא היתה שמישה וכל מה שנותר לשימוש יומי היו השירותים והמטבח. מה שהיה נעול בארונות - האחיות לא מכרו לי (אלה היו הפריטים היקרים יותר שנמכרו דרך בתי המכירות הגדולים בעולם). אני קיבלתי כביכול את השאריות. אבל השאריות הללו לא הכזיבו. הן הכילו עיתונים מקום המדינה, פריטי ציונות ויודאיקה ועוד ועוד. כדי למיין את שפע החומר שכרתי לשנה מחסן של מאה מטרים.
עוז: אבל איך ממיינים מפלצת כזו?
גל: זו אכן עבודה סיזיפית מבחינה פיזית ונפשית, אבל היא משתלמת לא רק בהיבט הכלכלי. אני אוהב את התהליך של הנבירה והמיון - הדליה של מחט בערימת שחת. קשה מאוד לתאר למשהו מבחוץ את הריגוש שיש בלפתוח דף מקופל ולגלות שמדובר במכתבים מש"י עגנון, דוד בן גוריון והרבי מליבוביץ' או בכרוז נדיר של מנחם בגין מהיום שאחרי הקמת המדינה. אם יש לך מספיק סבלנות, עין טובה וידע מוקדם, אפשר לבלות במקום כזה - דגש על בילוי - שעות ארוכות. ואכן בליתי שם לא פחות מחצי שנה. פשוט נעלמתי לקרוביי וחבריי והסתגרתי במחסן. אלה היו ימים הזויים ומרגשים. בכל סוף יום עבודה, ששבתי לדירתי למנוחה, התמלאתי תוך זמן קצר באנרגיה ותשוקה לחזור לזירת החיפושים. וכאמור, זה כמובן השתלם. כך למשל, מצאתי מכתב של רבי יעקב אבוחצירא השני, המכונה "אביר יעקב" - מחבר, דרשן ופייטן, סבו של הבבא סאלי, מאבות משפחת אבוחצירא הידועה ומגדולי רבני מרוקו - או מילון רוסי-עברי אשר היה בשימושו של אליעזר בן יהודה, הוקדש בחתימתו לבנו איתמר וכלל הגהות בכתב ידם.
עוז: איך אתה יודע על חיסולי דירות?
גל: יצרתי מערכת קשרים ענפה עם חברות של פינוי דירות. הם קוראים לי כאשר יש תכולה עם פוטנציאל מעניין משום שהם יודעים שהם יכולים להרוויח אחוזים יפים מהמכירות.
עוז: אז מה מונע מאחרים לעשות בדיוק את מה שאתה עושה ולהרוויח בהתאם?
גל: בעיקרון זה שוק פתוח. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות המהירה של שוק האספנות והוינטג', גם התחרות בין הסוחרים ובין האספנים ששוחרים לטרף עלתה מדרגה. אבל כמו בכל ענף מסחרי, יש בתחום הזה מרכיב חשוב של ניסיון וקשרים. יש חברות פינוי שמתמקחות איתך באגרסיביות ומציעות אחוזים מוגזמים של שותפות ברווחים ויש כאלה שיוצרות יחסי אמון, עד כדי כך שנותנים לי את המפתחות לדירה שעומדת בפני פינוי. אני מגיע, מחטט, דולה את הפנינים ומפריש למפנים את חלקם היחסי בשלל הכספי.
סך הכל אני מתפרנס יפה וככל שמשתפרים בעבודה לומדים לעשות פחות טעויות. יש המון מתחרים אבל זה לא בעיה בשבילי, כי הידע שלי כל כך רחב שהוא מבחין אותי מצבא של סוחרים-חאפרים שלא מיומנים כמוני בגילוי פריטים יקרי ערך ובמכירתם. מכרתי לא מזמן מסמך של אלברט שוויצר. ידעתי לזהות שזה כתב יד אותנטי שלו. אבל חשוב להדגיש שלא כל יום עולה דג שמן ברשת. מרוויחים גם ממציאות קטנות. אני יודע למצוא בשוק קסטה ב-2 שקל ולמכור אותה לאדם הנכון ב-100 דולר.
עוז: האמרה הידועה שמה שהוא זבל לאחד יכול להיות זהב לאחר נכונה כפל כפליים בנישה שלך.
גל: נכון, אבל אני לא קצה הסקלה של הציידים בתחום. יש עוד דרגה אחת של דליית אוצרות מזבל. אני מכיר אדם שמסתובב בלילות בישובים עם פרופיל אמיד ומחטט בפחים שמחוץ לבתים המהודרים. להערכתי הכנסותיו יכולות להגיע ל-50 אלף שקלים בחודש. באחד הימים הוא מכר לי מזוודה קטנה מעור שהוא מצא בפח האשפה. היא הייתה שייכת במקור לאברך בישיבת מיר והכילה חומר מהתקופה שבה היהודים נמלטו מפולין לשחנאי - חומר מדהים ויקר ערך. בפעם אחרת הוא מצא ערכת עזרה ראשונה שבתוכה שכנו סכינים עתיקות של מוהלים. הם נעשו מכסף ועוטרו בחריטות אמנותיות וכתב עברי.
בברנג'ה מסתובב סיפור ידוע על אדם גבוה ורזה שמסתובב כבר מעל לעשרים שנה, לילה לילה, בין הפחים של תל אביב. על פי השמועות הוא מצא כל דבר אפשרי - החל ממכתבים של הרצל, טרומפלדור וביאליק, דרך ציורים של רובין, עד לסכומי כסף גדולים מאוד במזומן ואפילו מטיל של קילו זהב טהור. הברנש הזה מוכר את מציאותיו לסוחרים בשוק הפשפשים, והוא המקור של הרבה אוצרות שהתגלו לאספנים בשוק בעשורים האחרונים.
עוז: אני יודע שבעולם האספנות יש איזה חוק בלתי כתוב שאומר שאם מאן דבעי מסר או מכר לאדם בתמימות פריט, ללא מודעות לנדירותו ולשוויו האמיתי בשוק, הוא מחויב להחזיר לו אותו ולוותר על העסקה. בביזנס שלך הכל מבוסס למעשה על חוסר מודעות של הבעלים והיורשים לערך הכספי הטמון בחפצים שהם מפנים. אולי זה לא הכי מוסרי?
גל: הצחקתני. אם זה היה מתקיים, כל עולם החליפין בתחום האספנות היה מתמוטט ברגע. כל היופי בעולם הזה שהוא מבוסס על סוג של חליפין בלתי מאוזן אבל הוגן, כלומר כללי עסקה הידועים מראש לכל המשתתפים, כמו בקזינו. יש כאן תרבות של משא ומתן ומי שמוכר יודע שהוא מוותר מראש על זכות החיפוש והמציאה. זה לא רק "תן וקח" אלא סוג של משחק פוקר. כל אחד משחק בקלפים שלו ומי שמקדיש יותר זמן ואנרגיה וגם מוכן להסתכן - יכול לזכות בקופה שמנה, ובאותה מידה גם להפסיד.
עוז: אפרופו, הפסדת כספים בהשקעות לא מוצלחות?
גל: בוודאי, לא פעם ולא פעמיים. היו פריטים שקניתי בשוק הפשפשים והסתבר שהשווי הריאלי שלהם לא כזה גדול, או תכולת דירות שקניתי ולא היו שוות את ההשקעה. זה בהחלט הימור, אבל הימור מושכל, כי כפי שציינתי לך, עם כל הצניעות אני מגיע עם ידע וניסיון. זה לא רק העין שיודעת היכן לחפש ומה לחפש אלא גם היכולת לבדוק שווי של פריט כזה או אחר ולאתר קונים פוטנציאלים. הבט, יש לקוחות שמשלמים לפינוי און-בלוק, כי רוחב החפצים בדירה הם בררה ועבודת הפינוי אינה גדולה. מנגד, יש יורשים שמתמקחים איתך על כל גרוש כי הם יודעים שיכול להיות שתמצא דברים בעלי ערך. הרעיון שמישהו ירוויח משהו שהם פספסו קשה להם. חשוב לי להדגיש שהיו פעמים שהפסדתי לא רק בגלל מה שהשקעתי אלא בגלל מה שלא השקעתי. לדוגמא, היתה דירה בכיכר המדינה בתל אביב שהצעתי על תכולתה סכום מכובד של 75 אלף שקלים. זיהיתי בה מיד יצירות של צייר יהודי-רומני (כנראה ידיד המשפחה) שכל יצירה שלו יכולה להימכר באלפי אירו. הייתי בטוח שהיא בכיס שלי, אבל בסוף היא נמכרה לסוחר אחר.
עוז: איך אתה עושה הערכת שווי של הפריטים?
גל: במהלך השנים צברתי שורה ארוכה של לקוחות שאני יודע מה הם מחפשים ואיזה מחירים הם יכולים ורוצים לשלם. במקביל צברתי גם שמות של מומחים בתחום ההערכה, שאני סומך על חוות הדעת המקצועית שלהם לגבי האותנטיות והשווי של הפריט. חלק מהערכות השווי אני עושה באמצעות אתרים בינלאומיים שמרכזים תוצאות של מכירות פומביות. אתה עושה מנוי שנתי ויש לך גישה אל מנועי החיפוש שלהם.
עוז: כמה עולה השירות הזה?
גל: זה משתנה מאתר לאתר, החל ממנוי של 20 דולר לשנה שדורש אתר שמעריך את שווים של תקליטי ויניל ועד למנוי של 400 דולר לשנה שדורש אתר שמעריך שווים של ספרים. גם אימותים מקצועיים, שנועדו לוודא שאין זיופים, עולים כסף. רציתי בזמנו לאמת חתימה של ג'ימי הנדרקיס אבל תעודה מקצועית מהסוג הזה עלתה 300 דולר וכבר לא היה שווה עבורי את ההשקעה. במקרים יותר מסובכים צריך להיות יצירתי ונחוש. כך למשל, יצא לי בעבר לבדוק רשימות מצאי של מוזיאונים כדי לגלות אם האוצרים שלהם קנו יצירות מצלמים מסוימים. צלם-אמן שליצירות שלו אין עדיין שווי שוק, אבל מוזיאונים מתחילים כבר להתעניין ולקנות טיפין טיפין את יצירותיו/ה – הוא פוטנציאל עתידי ששווה להשקיע בו. אני מסתכל גם על שווי פריטים שנמכרו בבידספיריט או במכירות פומביות של סותבי'ס, כריסטיס' ובתי מכירות גדולים אחרים.
חשוב מאד להיות יסודי כי הרי אין באמת מחירון חד משמעי, אלא דינמיקה שמורכבת משווי אובייקטיבי של הפריט (למשל יופיו או נדירותו) יחד עם המון מיתוסים, דעות קדומות, רגשות וטרנדים חברתיים.
עוז: איך הרמה של השמאים בארץ?
גל: עד כמה שאני יודע לא טובה. אין לנו בישראל מסורת אמתית בתחום הזה. למרבה הצער יש כל כך הרבה שרלטנים בשוק. נתקלתי לא אחת בדו"חות-שמאות שנעשו עבור חברות ביטוח ורובם היו פשוט בדיחה מבחינה מקצועית. הם לא רלוונטיים לכלום. גברת אחת ביקשה ממני לבדוק עבורה תמונה של מארק שאגל שהוערכה (לבקשת חברת הביטוח) על ידי שמאי ב-50 אלף דולר. לא לקח לי זמן רבה לגלות שמדובר בליטוגרפיה הכי זולה שמחירה לא מתקרב אפילו למחיר שהשמאי נקב. אבל באותה נשימה חייבים לסייג שיש פה ושם יש גם מעריכים מקצועיים. מכרתי לא מזמן פריט שהוצמד לו דו"ח שמאות מצוין, כולל מדידות מדויקות וצילומים. הוא נכתב על ידי חוקרת אמנות. בקיצור, קשה היום לדעת מי מקצועי ומי רוצה להוציא ממך כסף.
עוז: זה אולי אחד היתרונות של דפי הפייסבוק. אפשר לשאול ולהתייעץ עם אספנים בקבוצה.
גל: אני לא משתמש כמעט באפיק הזה. בתקופה של איסוף התקליטים היתה לי קבוצת פייסבוק שאחי ניהל עבורי. כפלטפורמת מכירה הפייסבוק פחות מתאים לי. לצורך שאלות וייעוץ ברוב התחומים אני יכול לפנות באופן ישיר למומחים שאני מכיר.
עוז: אנשים שאינם אספנים ושענתיקות ווינטג' לא מעניינים אותם מסתכלים על האספנים המכורים בתימהון. הם לא מצליחים להבין איך אדם יכול להתרגש מחפצים פשוטים, לעיתים אזוטריים, שעבר זמנם ובטל קורבנם, ובעיקר להשקיע הון בלרכוש אותם. זה עוד יותר לא מובן להם שהפריטים הללו נקנים רק כדי להיות מאוחסנים בדירת האספן/ית כאבן שאין לה הופכין.
גל: הכרתי כל מיני סוגי אספנים. יש כאלה שאוספים לשם האיסוף, לעתים באופן כפייתי ואולי קצת ילדותי, אבל יש כאלה שמתעניינים לעומק בשדה שבו התאהבו, לומדים ונעשים מומחים כמו אנשי אקדמיה. אני מודה שלפעמים זה באמת קצת מוזר איך חפץ היסטורי נעשה פתאום כל כך מבוקש. מניסיוני למדתי שיש כאן בהחלט מרכיב משמעותי של טרנדים ומוסכמות זמניות. אתן לך דוגמא: בתחום הקרמיקה הארצישראלית הפריטים של האמנית-קדרית חווה סמואל (מחלוצות התחום בארץ) נחשבו תמיד למבוקשים ויקרים במיוחד. אני לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל רוב האנשים לא יכולים להבדיל בין החנוכיות שלה לחנוכיות שילדים מייצרים בגן. ובכל זאת הן שוות אלפים. לך תדע.
אפרופו חווה סמואל, שמע סיפור: הפריט הכי נחשק שלה בעולם האספנות זה סט שחמט. קראו לי פעם לדירה בפינוי, בגלל המון ספרים בגרמנית שהושארו בעיזבון. פתאום הבחנתי שחנוכייה של חווה סמואל עומדת על מדף כשלצידה ערימה גדולה של זבל בקרטונים. מיהרתי לשלוף אותה לפני שתושלך לפח ושאלתי את היורשים אם היו עוד פריטים דומים. התשובה השאירה אותי חצי צוחק חצי בוכה. הם סיפרו בתמימות שהיה גם סט שחמט שעליו היתה חתומה לא אחרת מחווה סמואל, אבל בגלל שהיה חסר בו פיון הם השליכו אותו לפח. לידיעתך הסט שווה 5000-7000 דולר וחוסר של פיון אחד בסט כמעט ולא היה פוגע בשוויו.
עוז: באופן כללי אני יודע שמחירי הישראליאנה זינקו בעשור האחרון.
גל: נכון. יש הרבה יותר ביקוש לפריטים הללו. מחירים של פריטי ישראליאנה נדירים יכולים להרקיע לאלפי דולרים. לדוגמא, כרזה של יום העצמאות הראשון נמכרה ב-20 אלף דולר. "שרוליקים" מקרמיקה נדירים יכולים לעבור את ה-1000 דולר. ראיתי סט אגרטלי "חרסה" גדולים נמכר לאחרונה ב-2600 דולר לפני עמלה. ב-2018 נמכרה "גמדא" של אל על באי-ביי ב-5000 דולר. אני מכרתי גמדא של אגד ב-1000 דולר.
עוז: מה משפיע על טרנדים אספניים?
גל: מכלול של גורמים, מקצתם חבויים. למשל ספרים ואלבומים שמסכמים תחום אספני יוצרים הרבה פעמים באז אספני. זה משום שהם לא רק מייצרים עניין תקשורתי, אלא נותנים מושג טוב יותר לאספנים מה נדיר ומה שכיח, מה יקר ומה זול. אתן לך שתי דוגמאות: ב-2019 יצא ספרו של אלכס גולדברג "קטלוג פתקאות אמצעי תשלום מנייר בישראל" (בהוצאה עצמית) והוא שינה לחלוטין את המחירים בתחום הנוּמִיסְמַטִיקַה הישראלית. גם הספר של קובי קלייטמן "לפיד קרמיקה: כלים בכור ההיתוך" (הוצאה עצמית, 2020) הגדיל את הבאז סביב אספנות של קרמיקה ארצישראלית.
עוז: נדמה לי שהבאז הראשון סביב הקרמיקה החל בעקבות הספרים של פרופ' נורית כנען קידר ובעיקר התערוכה שהיא אצרה במוזיאון ארץ ישראל "ארץ חפץ, אמנות ועיצוב במתכת בשני העשורים למדינה" (2006). להערכתי הקורנה מינפה את הביקוש בתחום הזה לא מעט בזכות הפריחה של פלטפורמות הבידספירט והפייסבוק.
גל: יתכן.
עוז: מעניין אותי מי הלקוחות הקבועים שלך. לא אלה שקונים בבידספיריט אלא אלה שאיתם אתה בקשר קבוע.
גל: לצערי איני יכול לספק לך שמות כי אני מחויב בדיסקרטיות. תחום האספנות הוא מאד רגיש.
עוז: אני יודע יש בתחום הזה הרבה אספנים ששומרים על פרופיל נמוך ונמנעים באדיקות מחשיפה. הלוואי ויכולתי לשכנע את כולם לתרום לנו תמונות בעילום שם, כדי להעשיר את הפורטל.
גל: אוכל לכל היותר לברר איתם.
עוז: יש לך לקוחות חרדים?
גל: בהחלט. באי-ביי אתה יכול למצוא מאות ואולי אפילו אלפים כאלה, אף שרובם לא גרים בישראל.
עוז: במה הם מתעניינים?
גל: יש אספנים חרדים "כבדים" בתחום היודאיקה שמקצתם מתעניינים גם בדברים רחבים יותר של היסטוריה יהודית ואפילו ישראליאנה. מטבע הדברים רבים מהם נמשכים לפריטי אספנות המקושרים לרבנים גדולים. למשל, מזכרות מחתונת אדמו"ר או דגלי שמחת תורה שחולקו בביקור רב גדול. הם אוהבים גם הכשרים היסטוריים. מכרתי ב-260 דולר יין לקידוש מ-1982 רק בגלל ההכשר המיוחד שניתן לו.
עוז: איך הם קונים כאשר האינטרנט לכאורה סגור?
גל: בעבר היו אספנים חרדים שהלכו לחברים חילונים כדי להשיג גישה לאינטרנט ואז נהגו להתקשר אלי ולהגיש הצעה בטלפון. היום, בעקבות הקורונה, האינטרנט הרבה יותר נגיש לחרדים וזה משפיע גם על הקלות שבה הם יכולים לרכוש פריטי אספנות במכירות הפומביות.
עוז: מה עם אספנים ערבים? יש לך לקוחות כאלה?
גל: בהחלט. הכרתי פעם אספן דרוזי עם אוסף מכובד מאד של שטרות מטבעות וסמלים ישראלים.
עוז: אני מניח שהפלסטינים מחפשים פריטים שקשורים למורשת הלאומית שלהם, כפי שהם תופשים ומטפחים אותה.
גל: יש לי לקוח ערבי שאוסף צילומים היסטוריים של דמויות ערביות. הוא קונה גם מסמכים היסטוריים ודרכונים פלסטינים מתקופת המנדט. סך הכל יש לי כ-15 לקוחות ערבים, אבל חלקם לא מישראל. אספן מכווית קנה תקליטים של סבא של דודו טסה. אספן מבחריין קנה ממני שטרות מתקופת המנדט. אגב, יש לי אוסף גדול של המפלגה הקומוניסטית משנות העשרים עד שנות החמישים. ניסיתי למכור אותו כארכיון ולא מצאתי קונה, אבל יש אספנים ערבים שקונים כרזות בודדות מהאוסף הזה.
עוז: מצד אחד זה מוזר מאד שאף גוף ערבי, פוליטי או אחר, לא ביקש לרכוש את האוסף המיוחד הזה. מצד שני, אנחנו יודעים שיש בעיה גדולה של תיעוד ושימור במגזר הערבי. כתבתי על זה באחד מדפי המידע באתר הישראליאנה. הלוואי ואקבל תרומות של תמונות מאספנים ערבים.
גל: אנסה לעזור לך כמיטב יכולתי.
עוז: תודה רבה לך על השיחה המאד מעניינת ומעשירה וכמובן גם על הנכונות לתרום צילומים לאתר הישראליאנה. זה לא מובן מאליו. כתבתי במאמר המבוא לאספנות שאני רואה בבתי המכירות גורם חשוב בשימור התרבות הישראלית. אני רוצה שאנשים כמוך ירוויחו טוב גם משום שאתם מצילים המון פריטים היסטוריים מכליה.
מקורות
אדרת עופר. 5.8.2018. חוה הופה, יורשת כתבי קפקא, מתה בגיל 85, הארץ.
חווה סמואל, ויקיפדיה.
.