בהיותי בכיתה ד', בבית ספר "פרדס" ברמת גן (רמת יצחק), הגיע ראש עירית רמת גן של אז אברהם קרניצי לנאום בפתיחת שנת הלימודים. עמדנו ברחבת "המסדרים" כיתות כיתות והקשבנו לנאום "חוצב הלהבות" שלו כפי שילדים בני 10 יכולים להקשיב. הוא נאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם ונאם וזה נמשך שעות, לפחות ככה לי זה נראה, למרות שיכול להיות שזה ערך דקות ספורות בלבד, ואמרתי לעצמי שכאהיה גדול ואם אני אגיע למצבים שאני צריך לנאום אז אעשה זאת בקצרה. עד היום כשהיו מצבים בהם הייתי צריך לנאום הייתי מספר את הסיפור של קרניצי ונאומו ומודיע כי אני עומד בהבטחה שנתתי לעצמי אז בתור ילד שעמד ברחבת בית הספר ושמע את הנאום הבלתי נגמר והנאום שלי יהיה קצר וכך עשיתי בכל הנאומים שנאמתי. הזכרתי את קרניצי ונאמתי נאום קצר, אבל הפיסקה יצאה קצת ארוכה.
אברהם קרניצי ז"ל נחשב על ידי רבים וותיקים ראש העיר המיתולוגי של רמת גן הוא נבחר לראשות העיר שוב ושוב במשך עשרות שנים עד שנהרג בתאונת דרכים. לפני עידן הקורונה נתתי הרצאה אצלי ב"היסטוריה ישראלית על המדף" לקבוצה שבית קרניצי אירגנה. הגיע גם סגן ראש העיר של רמת גן. אמרתי לו בבדיחות, כי אם קרניצי לא היה נהרג בשנות השישים כנראה הוא היה הסגן שלו.
האימרה המפורסמת והמחוייכת של קרניצי היתה: "כל אחד יכול להיות ראש עיר אבל לא כל ראש עיר יכול להיות נגר" (אבל תטעו, הוא לא היה צנוע). כיוון שאני רמת גני לשעבר אבל כמו שנאמר אתה יכול לצאת מרמת גן אבל רמת גן לא יכולה לצאת ממך, וביחוד היום, למרות שאני גר בתל אביב, "היסטוריה ישראלית על המדף" ששם יש את מרבית האוספים שלי ושם אני עורך מפגשי אספנות והרצאות בנושא נוסטלגיה ישראלית, נמצאת ברמת גן.
ומספר מילים על אברהם קריניצי. הוא נולד בשנת 1886 בגרודנה ברוסיה הלבנה למשפחה מסורתית (ליעקב וללאה לבית דב אברמוביץ) ונהרג בתאונת דרכים עם נהגו וחתנו בשנת 1969. היה ראש עירית רמת גן, עוד לפני שהיתה עיר, משנת 1926 ועד ליום מותו בשנת 1969. בגיל 15, נטש את "החדר" לטובת לימודי נגרות (זה מסביר את האימרה שלו). בתחילת העלייה השניה החליט לעלות ארצה והגיע לאיסטנבול, שם התחיל לעבוד כנגר חסך כסף ועלה ארצה בשנת 1905 בגיל 19. לאחר הגעתו ארצה עבד מספר חודשים כנגר ברחובות ובראשון לציון. לאחר מכן עבר ליפו ועבד גם בפתח תקווה. כחבר פעיל ב"פועלי ציון" נטל חלק בארגון פועלי היקב ובעקבות שביתתם למען שיפור תנאי עבודתם פוטר מעבודתו כנגר. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא הטורקי ומונה על כריתה ואספקה של עצים להסקת הרכבות. קריניצי היה מעורב בפעולות התיישבות וביטחון ונמנה עם ראשוני ארגון "ההגנה". בשנת 1917 לאחר שובו לארץ ישראל יצא למצרים, שם רכש מכונות ייצור והקים בתל אביב בשותפות עם ברוך גורלסקי בית-חרושת לרהיטים. הוא אירגן את המשטרה העירונית של תל אביב ב-1921, נמנה עם מייסדי שכונת נחלת בנימין והשתתף בייסוד מרכז בעלי מלאכה.
כשהוקמה "עיר גנים" (שמה הראשון של רמת-גן), כשכונת-גנים ממזרח לתל אביב, הצטרף אליה קריניצי, ועד מהרה היה לדמות המרכזית ביישוב. ב-1926 העניק הממשל הבריטי מעמד של מועצה מקומית לרמת-גן הקטנה וקריניצי מונה לנשיא (יו"ר) המועצה הראשון. מאז ועד 1969 ניצח ב-12 מערכות בחירות ברציפות. הוא החזיק, ככל הנראה, בשיא עולמי כראש רשות מקומית: 43 שנים (24 שנים כראש המועצה ועוד 19 שנים כראש העירייה). הוא עמד תמיד בראש קואליציות של מפלגות מהמרכז והימין וכל הניסיונות להחליפו עלו בתוהו. כבעל אמצעים מילא את תפקידו הציבורי ברמת-גן, כל השנים, ללא שכר. לצד פיתוח עירוני מואץ והקמת מפעלי תעשייה שהגיעו ביזמתו לרמת-גן (עלית, פלאלום, צ.ד., עסיס, צוף, דובק, צורי ועוד), הוא נטע ברמת-גן עשרות גנים, יותר מבכל עיר אחרת בארץ.
עם קום המדינה התרכז בקליטת העלייה ובהקמת שני פרוייקטים גדולים: הראשון הוא הפארק הלאומי , שיא היוזמה הירוקה דאז, שנחנך בשנת 1951 בנוכחות ראש הממשלה דוד בן-גוריון. השני היה אצטדיון רמת גן. הוא היה הראשון מבין ראשי הערים שאימצו יחידה של צה"ל – הצנחנים שהפכו מאז לאחד ממותגי העיר.
בנובמבר 1969, זמן קצר לאחר שנבחר לתפקיד ראש העירייה בפעם ה-12, נספה בתאונת דרכים יחד עם חתנו ישעיהו שמואלביץ ונהגו ברוך עזאני. התאונה אירעה מוקדם בבוקר, כאשר השלושה היו בדרכם חזרה לרמת גן ממפעל "ברבור" בעכו, שהיה בבעלותו של קריניצי. השלושה הובאו למנוחות בחלקת קבר מיוחדת בפארק הלאומי ברמת-גן.
קריניצי היה נשוי לבתיה לבית קרסוקוב ולשניים נולדו ארבעה ילדים - שני בנים ושתי בנות. הוא הוריש בצוואתו את ביתו לעיריית רמת־גן שהפך לארכיון ולמוזיאון לתולדות רמת-גן (פתוח לציבור הרחב).
קריניצי כתב שני ספרים אוטוביוגרפיים: "בכוח המעשה" (1950) ו"במו ידי" (1959). בחייו הרבה לפאר את עצמו ואת מעשיו, ואף ראה לעצמו זכות בכך. אתרים ומוסדות בעיר נקראו על שמו של קריניצי עוד בחייו, ושלטונו במוסדות העיר ובנעשה בה היו מוחלטים. בספרו האוטוביוגרפי הוא מודה שהשתיק את חברי המועצה, הקים בית ספר שלא על דעתה וכפה על המועצה לא מעט דברים נגד רצונה. זה נראה קצת דורסני, אבל אולי לאנשי חזון כמוהו מותר להיות קצת דיקטטורים. כשרצה לעשות משהו, דבר לא עצר בדרכו. כך למשל, הוא גייס בריונים כדי להחריב מקום בו חשד שהוא בית זונות. מטבע הדברים היו לו לא מעט שונאים ולשונות רעות טענו מאחורי גבו כי נהג לתבוע כי בתי הספר ומוסדות הציבור בה ירוהטו בתוצרת נגרייתו.
כמו רבים מראשי העיר באותה תקופה, גם קריניצי היה בקשר הדוק עם ראשי המדינה. בזמן מלחמת העצמאות היה צורך דחוף למצוא מקום למטה הכללי ששכן עד אז בבית האדום ברחוב הירקון בתל אביב. קריניצי נענה לבקשתו של דוד בן-גוריון ופינה בצו חרום את בית ההבראה "החלמה" וממקום זה נוהל צה"ל במלחמת העצמאות. בן-גוריון קבע בעיר את לשכתו כשר הביטחון ובגינת בית ההבראה הושבעו ב- 27 ביוני 1948 אלופי צה"ל וצולמה התמונה המפורסמת שבמרכזה דוד ופולה בן-גוריון. ב- 1949 הועברו משרדי שלישות צה"ל למחנה השלישות הראשית שבו הם שוכנים עד עד היום.
כתיבה: הדי אור