אגרוייסע מציאה - ערגה נוסטלגית בקיבוץ יפעת

ראיינו: עוז אלמוג וברקת ענבר כהן


לגלריית התמונות באתר

מתי התחלת לאסוף חפצי ישראליאנה ומדוע?


דרור ברק: למעשה מאז שאני זוכר את עצמי חפצים עניינו אותי. גדלתי בבית עם המון פריטים ישנים, חפצים מפעם. סבא וסבתא שלי גרו במושב והיה להם מחסן גדול מלא ב"אוצרות" היסטוריים: הפטיש הישן של סבא, כלובי התרנגולות, כלי עבודה ושלל חפצים אחרים. כבר בגיל 14-15 התחלתי לאסוף ובמשפחה קראו לי "המשפחתולוג" או "הארכיאולוג המשפחתי". הבית הישן של סבא וסבתא במושב, עם כל הסיפורים מפעם, ריתק אותי. עד היום כשאני מסתובב שם אני מתרגש.


מה אתה מחפש כשאתה רוצה פריט נוסף לאוסף?


דרור ברק: לאוסף שלי יש מוטיב משותף מאד ברור שנוצר מעצמו: אני אוסף רק פריטי ארץ ישראל. אין לי עניין בדברים מחו"ל, זה לא מדבר אליי. אני ישראלי שורשי ואני כל כך מחובר להיסטוריה של ישראל. לכן אני מחפש רק פריטים שיוצרו בארץ או הובאו מחו"ל אך היו בשימוש כאן. הכי אני אוהב את פריטי מלחמת השחרור. זהו גם נושא שחקרתי ולמדתי וזה מרתק אותי. השנים 1945-1950 הם שנות המאבק על הארץ: ההגנה, הפלמ"ח, מלחמת השחרור. האהבה שלי לתקופה באה לידי ביטוי בחדר הפלמ"חניק שבמוזיאון. אני גאה במיוחד בשינייל (מעיל צבאי) ובכובע הגרב שלובש לוחם הפלמ"ח שלי. אלו פריטים מקוריים שהיו שייכים ללוחמים מחטיבת הראל וניתנו לי לאוסף. את הסטן המקורי שיש לי קיבלתי כמתנת חתונה מהילה אשתי. הסוג השני של הפריטים שאני אוסף הוא חפצים שיש עליהם כיתוב (עדיף בעברית) "תוצרת א"י-פלשתינה" או "תוצרת הארץ". הפריטים הללו מרגשים אותי ומשמחים אותי. לדוגמא: בקבוקי סיפולוקס שיוצרו בכל עיר בארץ בשנות הארבעים והחמישים, או סבוני שמן תוצרת הארץ עם שם המפעל מוטבע עליהם, או טלפון עם שלוש ספרות וכדומה. המון שנים חיפשתי ספרייטור (מפרדה ביתית) – שזהו מכשיר מכני עם צנטרפוגה שנועד להפריד בין השומן לחלב ובכך להפיק חמאה. בסוף מצאתי ספרייטור ישן אצל אספן מעמק חפר והוא היה במצב נוראי. עשינו החלפות וקיבלתי את הספרייטור שלו. עשיתי לו שיפוץ רציני והיום הוא נראה כמו חדש בפינת המטבח.


איך בנית את האוסף?

דרור ברק: האוסף נבנה לאורך הרבה שנים. אפשר לחלק אותו לארבעה חלקים כרונולוגיים אך לא שווים:

בגיל 14-24 שנים - היו לי מספר פריטים מצומצם של המשפחה שלי. האוסף שכן אצלי בחדר בבית ההורים, על מדף או מתחת למיטה. הוא כלל לא יותר מ-30 פריטים.

בגיל 24-32 שנים - עבדתי כאיש מכירות. הסתובבתי כל היום ברחבי הארץ ואספתי כל מה שיכולתי. הייתי מגיע לישובים קטנים, למושבים, לאזורים חקלאיים ושם הייתי מקבל מאנשים פריטים שונים לאוסף. בתקופה זו אגרתי בעיקר כלי עבודה, כלי כביסה, פרימוסים, פיילות ומכשירי רדיו.

בגיל 32-45 שנים - בגיל 32 עברתי לקיבוץ יפעת. בשלב הזה של חיי כבר הייתי מוכר כאספן נלהב. בשנים אלו גם האינטרנט נכנס לתמונה. העליתי מצגת לאינטרנט וקיבלתי בזכותה תרומה של מאות חפצים. בזכות זה הגדלתי את האוסף בכמות הפריטים באיכותם ובמגוון. אלו הם שנים של מיסוד האוסף וארגונו בשני חדרים קטנים אצלנו בבית.

מגיל 45 ועד היום - קיבלתי מבנה ישן מהקיבוץ (מקלחת ציבורית משנות החמישים), ומאז אני עסוק בשיפוץ האכסניה הזו שתהיה ראויה לאוסף שלי. חילקתי את הפריטים לפי נושאים ורעיונות ולכל נושא אני מקדיש חלל תצוגה נפרד.


מהיכן אתה משיג היום פריטים?


דרור ברק: המקורות לחפצים מגוונים: פינוי דירות, תרומה של אנשים, ערימות אשפה, וגם החלפה עם אספנים אחרים. לגבי רכישה, אני קונה מעט יחסית (פחות מ-5% מהאוסף), אני רוכש דברים שקשה להשיג: בעיקר פרפומריה ותכשירי היגיינה: סבונים, משחות שיניים, סבונים, תמרוקים וכיוצא באלה.


אנא פרט


דרור ברק: הבט, הייתי איש שיווק ומכירות די טוב. החזקתי רכב גדול עם עגלה והסתובבתי בכל הארץ כדי לשווק. אבל בכל סוף יום עבודה הקפדתי להקדיש זמן לחיפוש חפצים ישנים. זה הדליק אותי. נהגתי לשאול עוברי אורח היכן מתגוררים וותיקי המקום, בעיקר במושבים. לא הססתי לדפוק על דלתותיהם ולשאול אם יש ברשותם חפצים ישנים שייאותו להיפטר מהם. רוב האנשים שמחו על הבקשה ופתחו בפני חדרים ומחסנים מלאי אוצרות. זה היה לפני 20-30 שנה אבל היום כבר הרבה יותר קשה לקבל חפצים בדרך זו. עם השנים הלך ופחת מספר האנשים המעוניינים לתת חפצים בחינם. היום רובם או דורשים כסף או שפשוט לא מוכנים לתת מתוך הנחה שיש בידיהם רכוש עם ערך כספי. באופן כללי לאנשים יש היום הרבה יותר מודעות לוינטג' רטרו, נוסטלגיה ואספנות. הם לא ממהרים להיפרד מהחפצים הישנים שברשותם.


אפשר לשער שתהליך החיפוש "הבלשי" לא מעט מזמן הפתעות


דרור ברק: בהחלט. שמע סיפור נחמד על כיצד מצאתי את אחד הפריטים היפים במוזיאון שלי – תיבת נגינה שמנגנת "הבה נגילה". לפני הרבה שנים ראיתי תיבת נגינה אצל אחד האספנים. שאלתי אותו מהיכן היא הגיע לרשותו והוא לא ידע להשיב. הוא הניח שמישהו מסר לו ולא זכר את שם המוסר. לא ויתרתי. פתחתי את התיבה וגיליתי בתחתיתה את כתובת "בית זרע". כלי נרגש לקחתי את התיבה ונסעתי ישר לקיבוץ בית זרע. כשהגעתי עברתי מדלת לדלת ושאלתי אנשים מה הם יודעים על תיבות נגינה. אף אחד לא ידע להשיב, עד שהגורל זימן לי ברנש שהפתיע אותי. הוא ציין שאכן היה בקיבוץ מפעל לייצור תיבות נגינה שנסגר בשנות השבעים. מי היה מאמין! ולא זו בלבד אלא הסתבר שיש איש אחד בן תשעים, ששמו אהרן פייגנבלום שעבד במפעל הזה. איתרתי עד מהרה את ביתו של פייגנבלום ודפקתי על דלתו. הוא סיפר על המפעל שנחשב בזמנו לבין הטובים בעולם (את הידע הביאו העולים שהתערו בקיבוץ). סיפרתי לו שאני אספן ושאלתי אם יש לו איזה תיבה לתת לי. את תשובתו אזכור עד היום: "יש לי כמה תיבות למזכרת אבל כל כך יפה ומרגש שהגעת אלי שכמחווה אתן לך אחת. זה ממחיש לך משהו חשוב באספנות: לכל חפץ יש את הסיפור ההיסטורי שלו (אלה שהשתמשו והחזיקו בו) ואת הסיפור של הגעתו לידי האספן/נית. לפעמים הסיפור של ההתגלגלות לאספן (ולפעמים למוזיאון או ארכיון) יותר מעניין ומרגש מהסיפור ההיסטורי של החפץ.


רבים מהאספנים עדיין עושים עבודת רגליים מחפשים בשווקים, בחנויות ובעיקר בפלטפורמות המגוונות של האינטרנט. אתה לא משתלב בטרנד?


דרור ברק: אני לא באיביי ולא בבידספיריט. אני לגמרי "הונגרי קדמון". כך אני קורא לעצמי. אין לי מושג מה זה אינסטגרם ובפייסבוק אני בקושי מבקר. אני לא איש מחשבים ולמען האמת גם סובל מקשיי קשב וריכוז. את רוב הפריטים שלי אני עדיין מקבל בדרכים מסורתיות, כלומר מתנות מחברים, בני משפחה וסתם אנשים טובים ונדיבים. היתרון שלי הוא שאני אספן מוכר בזכות המוזיאון. בכל שבוע אני מקבל טלפון בנוסח פחות או יותר כזה: "אתה דרור האספן המשוגע? אז יש לי משהו בשבילך. הסבתא נפטרה, אז תבוא לנס ציונה ותיקח דברים כי מוכרים את הבית". ואני נוסע מייד, ממלא את הבגאז' וחוזר למוזיאון שמח וטוב לב. צריך לציין שיש לי גם מספר חברים אספנים, מקצוענים וצדיקים אמיתיים, שמהם אני מקבל פריטים ולעתים גם מחליף איתם. כך למשל הדי אור, מיכאל לוריא, איתי גיל וגולן פרץ. אני חייב להם המון.

אספר לך סיפור: יש בקבוק מולוטוב שפותח בטכניון בחיפה עבור הפלמ"ח ונקרא בקבוק איליאוף, על שם פרופסור איליאוף. בבקבוק זה השתמשו הלוחמים במלחמת השחרור במספר קרבות ויש אפילו שטענו שהטנק הסורי הידוע בדגניה נעצר בזכות בקבוק תבעירה כזה. קיבלתי שני בקבוקים כאלה מאדם בן שמונים מקיבוץ בית השיטה. אחד מהם שיפצתי והצבתי במוזיאון שלי והשני נתתי לידידי גולן פרץ שבתמורה זיכה אותי באלונקה צבאית ממלחמת השחרור. אלונקה שיש עליה עדיין כתמי דם.


את עניין החיטוט בזבל כדאי להסביר לקוראים שלנו.

דרור ברק: זה ממחיש לך שני דברים על האספנים: דבקות במטרה ויצירתיות. בסופו של דבר מדובר בעבודת בילוש, וכל עבודה כזו מחייבת ליכלוך ידיים וגוף. אני לא מתבייש לחטט במזבלות של מושבים ובבתים נטושים – מה שמוגדר "רכוש נטוש". רבים מלאי אוצרות היסטוריים. זה יכול להיות מנורה קטנה וישנה, מקל הליכה מרופט או שטיח שהתבלה ושאפשר לחדשו. אני לא " אַלְטֶה זָכְן" (במובן של רוכל בדברים ישנים), כי הצד הכספי לא מעניין אותי. אני גם לא סמרטוטר שעוסק בקניה ומכירה של סחורה משומשת (מה שבאנגליה מכונה Rag-and-bone man). אבל אני כן מחפש "אלטע זאכן" (דברים ישנים ביידיש) היסטוריים בשביל האוסף והמוזיאון שלי. אפשר לקרוא לנו "מצילי אוצרות".

לא תמיד הנסיעה מכוונת. קורה לא אחת שאני נוסע עם אשתי לטייל ובדרך עובר באיזה יישוב שבו יש בתים פרוצים ונטושים. היא נשארת במכונית ואני יוצא לצייד. נכנס על קצה אצבעות ומוצא מציעות.


מה מיוחד במוזיאון הפרטי שבנית?

דרור ברק: קודם כל חשוב להדגיש שהמוזיאון בנוי כפינות נושאיות: חנות מכולת, בונקר תש"ח, מטבח, מרפאה, חצר כביסה, בית- מלאכה למכשירים, חדר-להשכיר ועוד. במוזיאון למעלה מ-2,500 חפצים, חלקם נדירים. למשל תת-מקלע "סטן" אורגינלי ממלחמת השחרור, חפצי ארגון "ההגנה" והצבא הבריטי, אריזות מזון ישנות, מכונות תפירה, מכשירים להכנת חמאה ושמנת תוצרת בית, צעצועי פח, מכונות כתיבה, מכונת כביסה "צח3" הראשונה בארץ ועוד. בכל פינה במוזיאון ישנם פעלולים טכניים שנבנו על ידי ואותם מפעילים המבקרים בעצמם במהלך הסיור - אלמנט המרגש מאוד את המבקרים ובייחוד את הילדים.


אין ספק שהדבר הכי מקורי במוזיאון שלך הוא אופן ההצגה וההגשה למבקרים. אתה למעשה פריפורמר. מעין ליצן מקצועי שיודע לספר סיפור היסטורי – בעיקר לילדים ונוער. אפשר לחוש את זה אפילו מהלוק העגול והחייכני שלך. ספר קצת על הפעלולים


דרור ברק: תראה, שמונים אחוזים מהאורחים שלי הם ילדים שבאים לרוב עם הוריהם. השאר הם בעיקר גימלאים או מטיילים באזור שקופצים לראות. יש כאלה שחוזרים למוזיאון פעם נוספת ואפילו פעם שלישית כי החוויה עבורם היא חוויה אינטראקטיבית ומוחשית (לונה פארקית) שפונה אליהם בגובה העיניים. היא בנויה על המופעים שלי ועל הפעלולים שאת כולם בניתי במו ידיי. לכן אני לא קורא למקום מוזיאון אל "מופזיאון".


למשל, במטבח יש בובה שמבשלת. מהסיר עולים אדים. בחצר הכניסה התקנתי כמה כפתורים. יש כפתור שממלא את הדלי במים ויש כפתור שממלא את דוד הכביסה שממנו עולות בועות סבון. בובה מכבסת על קרש כביסה. ויש כפתור שמפעיל את רדיו שבו אפשר לשמוע שיר של יפה ירקוני. זה בועות סבון. כפתור אחד מפעיל את הרדיו ושומעים את יפה ירקוני. הכל בשביל האווירה שחשובה מאד לילדים. בבית הספר מלמדים אותם היסטוריה מתוך ספרים, בלי שהם יכולים לחוש את רוח הזמן.


בבונקר הפלמ"ח יצרתי פעלולים חמודים במיוחד כמו מנורות נפט שנדלקות וחייל שמפעיל מכשיר מורס. דרך חרכי הירי אפשר לשמוע את הדי המלחמה. אני מעמיד את הילדים על שק ונותן להם אקדחים בנוסח של פעם כדי שישיבו כביכול אש למקורות הירי.

ויש עוד ועוד כדי לעשות את הכל חי: מהחלון רואים רעמים, ברקים וגשם והציפורים בשובך אוכלות. אפילו מכונה שמשחיזה סכינים התקנתי. בחנות המכולות שומעים את בן גוריון מכריז על הקמת מדינתנו ורואים את המקטרת שלו מעשנת בפיו.


מדהים שהכל בנית לבד. יש לך הכשרה הנדסית?

דרור ברק: אני אוטודידקט. יש לי ידיים טובות ואני לומד הכל לבד. תאר לך שאפילו פסנתר למדתי לנגן לבד ברמה של שירי יוני רכטר.


מה שיפה במיוחד בעיני זה הנימה הומוריסטית שהיא חשובה ביותר ללימוד היסטוריה

דרור ברק: נכון. כבר הזכרת שאני מעין ליצן היסטורי (הליצנים תמיד היו גם סוג של מורים). זה חשוב לי כדי לשבות את לב הילדים. אתן לך מספר דוגמאות. אני אומר להם: "אתם יודעים ילדים חמודים כשסבתא היתה תינוקת (זה נותן ממד של זמן), לרוב האנשים לא היה שירותים בארץ. ולמה לא היה שירותים? כי בשביל זה חייבים צינורות מתחת לאדמה שלוקחים את הקקי לים. אז איפה עשו קקי? היו מזמינים בן אדם שהיה חופר בור בחצר והיו יוצאים לחצר לעשות קקי." ואז אני מתיישב בפינת המרפאה ואומר לה: "אני עושה קקי, אל תפריעו לי." כמובן שכולם פורצים בצחוק. ואז אני ממשיך" "אתם יודעים איך קראו לבור בחצר? קראו לו ג'ורה. לכן כאשר אתם מדברים דברים לא יפים לפעמים אומרים לכם שיש לכם פה ג'ורה." ההומור מדבר אליהם ומקרב אותם לתקופה. לפעמים אני בונה גשר בין כאן ועכשיו. למשל, בחדר של הגברת אני מתחפש לאישה. שם קומבניזון, שרשרת וטבעת. ואז אני עושה להם את הפרצוף של הסלפי של הבנות של היום הם מתעלפים מצחוק.


גם חיקויים אני עושה. למשל של קרייני רדיו. שוב כדי לקרב אותם לרוח הזמן. שיבינו את ההבדל התהומי בין הציניות של היום לפתוס של פעם.


מהם תוכניותיך לעתיד?

דרור ברק: אני עדיין בשלב ההתלהבות. כשהתחלתי חלמתי שיבואו לראות את המוזיאון שבניתי בעמל רב. דמיינתי לא יותר מעשרות. לשמחתי היום אני מארח מאות אנשים בחודש.

בחלומי אני רואה כאן משפחות קטנות שמגיעות ליום של כייף, מסתובבים, מספרים לי, אני מספר להם, ונוצרת אינטראקציה איתי ועם האוסף. אני רוצה להמשיך ולפתח את האוסף – זה בוער בי. יש לי עוד המון רעיונות איך ומה לעשות, אני רוצה לשפר, לשדרג, ליפות ולפתח את המקום.



בתקופת הקורונה יזמת "סיורים בלוקיישנים ואתרים מגניבים ברחבי הארץ הישר אל המסך שלכם". אני מבין שהסיור הוירטואלי הועבר באתר וואלה NEWS, בפייסבוק ובוואלה תיירות. אנא הבהר.


דרור ברק: עזוב, תודה לאל שהתקופה הלא פשוטה הזו כבר מאחורינו. היה קשה ועכשיו טוב. אני מטפח מוזיאון שעוסק בעבר אבל פניי תמיד לעתיד - עתיד שבו כולם ידעו לכבד ולשמור על העבר של כולנו.


מקורות

אגרוייסע מציאה - המופזיאון הראשון בישראל, דף פייסבוק.

טל אלירן. 4.7.2012. דרור ברק - כתבה בערוץ הראשון מהדורת מבט, יוטיוב.

דרור ברק - תוצרת הארץ. 15.2.2014. יוטיוב.

מערכת וואלה! תיירות. 17.1.2021. חגיגת נוסטלגיה: צפו בסיור הכי מצחיק ומרגש ב"א גרוייסע מציאה".

מחנם ותחיה יסדרו. ראיון עם דרור ברק, חדשות 12.









https://www.facebook.com/drorbarak.nostalgia/



https://www.youtube.com/watch?v=7OjTOXZyTxo



מראיינים: