כתב: הדי אור
אני חייב להתוודות, שלמרות שאנחנו לא בכנסיה ואני לא נוצרי, יש לי חולשה: כשאני רואה אוסף של דבר מה אני רוצה לרכוש אותו בין השאר מהחשש שלי שהאוסף הזה יתפרק ויהפוך להיות חלקי פריטים שלא קשורים אחד לשני אצל אספנים שונים. אני חייב להודות שכך התחלתי את אחד האוספים החשובים והגדולים שלי של בתי מלון.
ועכשיו לעצם הענין. נחשפתי לאוסף של קטעי עיתונים, תעודות, פלקטים, תמונות וכו' של חברת "ניבה". אני לא אוסף "ניבה". אומנם יש לי "לא אוסף" נחמד של פרטי לבוש וטקסטיל אבל ממש לא של "ניבה". וכן, אני משתדל בדרך כלל לאסוף פריטים שיוצרו רק עד שנות ה-70. זה לא מנע ממני בעדי לרכוש את האוסף הזה.
ניסים ברוך, שעלה מיגוסלביה בשנת 1933, הקים את מפעל "ניבה" בשנת 1934. מפעל "ניבה", ששכן ברחוב דרך יפו בתל אביב 25 התחיל כעסק משפחתי ונקרא תחילה "ניסים ברוך ובניו". זמן קצר לאחר מכן שונה השם ל"ניבה" שהם ראשי התבות של שם המייסד.
היורשים של ניסים ברוך, אברהם ושמעיה ברוך, ניהלו ופיתחו את המפעל. אח נוסף, יוסף, והגיס עמנואל עבדו במפעל. הדור הצעיר יותר, ישראל ברוך (בנו של אברהם ברוך), רוני זקהיים (חתנו ז"ל ואח של אסתי זקהיים), עופר ברוך ולביא ברוך (בניו של שמעיה) ניהלו את העסק לאחר שאברהם ושמעיה פרשו.
בשנת 1967 נרשמה "ניבה" כחברה בע"מ. המפעל נחשב בזמנו לחדשני בתחום האופנה הנשית, השתמש בטכנולוגיות חדשניות, כגון סריגים מחומרים סינטטים ונוחים, והקפי לבחר מעצבי אופנה צעירים, מוכשרים וחדשניים.
המעצבת הראשונה היתה לילי דרוויש, שהקימה את מחלקת הנשים בסוף שנות ה-60. קוו העיצוב הסגנוני שלה היה ספורטיבי. אליה הצטרף מאוחר יותר מעצב האופנה הצעיר גדעון אוברזון שעבד בחברה כ-13 שנים עד שהפך להיות מעצב אופנה עצמאי ומצליח מאוד.
תצוגות האופנה של חברת "ניבה" היו מושקעות ביותר והציגו בגדים פשוטים עם אלמנטים ייחודיים מגוונים. מותגי החברה שבו את לבן של נשים רבות במשך לא מעט שנים.
בשנות התשעים, בעקבות היבוא הזול מהמזרח הרחוק, הפסיקה החברה לייצר והתחילה לייבא במשך מספר שנים עד שסגרה את עסקי האופנה והטקסטיל כליל.
אגב, את הלוגו המפורסם של ניבה, שיש בו דימיון מסויים ללוגו של החאן בירושלים, עיצב המעצב המפורסם והמוכשר דן ריזינגר ז"ל.
