ביה"ס לריקודים סמי ובנו

לתערוכת התמונות באתר

רקע

בית הספר לריקודים “סמי ובנו” נוסד בארץ ישראל בשנת 1934 בידי המורה לריקוד סמי פרי, ונוהל לאורך שנים בידי סמי ובנו, שמי פרי. בין השנים 1934–1999 היה זה בית הספר המוכר והפופולרי ביותר לריקודים סלוניים בישראל, ושמו הפך כמעט למטבע לשון בתחום לימודי הריקוד.

הסטודיו נפתח בתל אביב ברחוב "החלוצים", ולאחר זמן קצר עבר לאולם בקומה השנייה מעל "גלידריית ויטמן" ברחוב "אלנבי". בשנת 1944 עבר בית הספר לכתובת קרן קיימת 26 בתל אביב (כיום שדרות בן־גוריון), ובהמשך נפתח גם סניף בחיפה.

התמונות באדיבות עדי פרי

בשנות החמישים, עם פריחת תרבות הבילוי העירונית, נרשמה בתל אביב נהירה גדולה לריקודים סלוניים: גלי העלייה החדשים הצטרפו לשיעורים פרטיים ולקבוצות קטנות, והסטודיו הפך למוסד תל־אביבי מובהק - סמל תרבותי "עירוני" שעמד בניגוד לאתוס הקיבוצי של שנות השישים.

הבוהמה התל־אביבית, פוליטיקאים ואנשי צבא פקדו אותו בקביעות; בין המבקרים נמנו, בין היתר, השחקנים עודד תאומי, יוסף שילוח, שמוליק סגל, שלמה בר־שביט ומרים זוהר.

נוכחותו של בית הספר חלחלה גם לתרבות הפופולרית: הוא הוזכר בעיתונות, הופיע ברמיזות ובאזכורים בקולנוע ובטלוויזיה (למשל בסרט "גבעת חלפון אינה עונה" ובתוכניות "שמיניות באוויר" ו"מטרונום"), ואף עמד במרכזם של שני סרטים תיעודיים: “"אין רגליים שמאליות" (שירות הסרטים הישראלי) ו"אין דה מוד" ("מעלה" — בית ספר לקולנוע).

במשך עשרות שנים נתפס "סמי ובנו" כאוטוריטה המרכזית בישראל בעולם הריקודים הסלוניים.

שמי פרי, בנו של סמי, החל ללמד סטפס כבר בגיל 13 ובהמשך עבר להוראת ריקודים סלוניים. הוא הצטיין בבחינות לריקודים דרום־אמריקאיים בחסות החברה המלכותית של מורי הריקודים בלונדון, והיה מן הדמויות שהביאו לתל אביב את הסטנדרט המקצועי של סגנונות אלה. משנת 1961 ניהל שמי את בית הספר.

לצד ההוראה, בית הספר פרסם ספרים וחוברות הדרכה, ובהם: "למד לרקוד בבית: ריקודים חברתיים" (שלושה כרכים מאת שמי פרי), "כל ריקודי הדיסקוטק והריקודים הישנים", וחוברות נוספות. בין הסגנונות שנלמדו בו: טנגו, רוקנרול, ואלס אנגלי, ואלס וינאי, טוויסט, פסודובלה, סלואו פוקסטרוט, רומבה, צ׳ה־צ׳ה־צ׳ה, ממבו, סמבה ועוד. במהלך שנות פעילותו העמיד "סמי ובנו" למעלה מחמישים אלף תלמידים.

בשנת 1965 ייסד שמי את העמותה לקידום הריקודים הסלוניים בישראל, ועמד בראשה עד 1996. בשנת 1995 יזם והכין את התחרות המקצועית הראשונה בישראל לריקודים סלוניים, שנערכה ב"בית דני" בתל אביב וזכתה להצלחה ולהכרה מצד גורמים בינלאומיים באירופה. באותה שנה סימן גם פסטיבל מחול כרמיאל נקודת זינוק נוספת לפופולריות של הז’אנר, כאשר קבוצת רקדנים ממועדון הריקודים הסלוניים ROT WEIS מדיסלדורף הופיעה בפני קהל של כ־30,000 צופים והותירה רושם רב. בשנות התשעים קלט בית הספר מורים לריקודים סלוניים מברית המועצות לשעבר, שהשתלבו בפעילות העמותה והרחיבו את תשתית ההוראה בארץ.

בית הספר נסגר בשנת 1999, אך נותר אחד המוסדות המזוהים ביותר עם ההיסטוריה התרבותית של תל אביב ועם התפתחות תרבות הריקוד בישראל.

האוסף והארכיון

אוסף התמונות ההיסטוריות המופיע בתערוכה שלעיל נתרם באדיבות עדי פרי - בתו של שמי ונכדתו של סמי. עדי גדלה על אהבת הריקוד בזכות אביה, שלימד אותה את יסודות הריקודים הסלוניים והסטפס. בשנת 1983 הופיעו שלושה דורות של רקדנים, סמי, שמי ועדי, בתוכנית הפופולרית אז "שמיניות באוויר" עם דליק וולניץ. כיום עדי מנהלת את ארכיון בית הספר, מחלקת את זמנה בין ישראל לארצות הברית, וניתן ליצור עמה קשר בדוא״ל: adiperry1@gmail.com.