ראיין: עוז אלמוג
עוז: ספר בבקשה על הרקע האישי שלך. היכן נולדת וגדלת?
בני: נולדתי בישראל בשנת 1948 למשפחה יוצאת אוסטריה. הוריי עלו ארצה לפני מלחמת העולם השניה. הם היו ספורטאים והכירו בקבוצת "הכח וינה", כך שהספורט והרוח הספורטיבית היו תמיד חלק בלתי נפרד ממשפחתנו.
גדלתי בהרצליה פיתוח ואחרי התיכון (בעיר הרצליה) התגייסתי והייתי קצין שריון שלחם במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים.
עוז: אביך, ברנרד, היה שוער בקבוצת ההוקי של "הכח וינה" וחבר נבחרת אוסטריה, אבל אימך יהודית דויטש-הספל (נולדה ב-1918) ידועה כספורטאית בקנה מידה היסטורי ואישיות יוצאת דופן גם במובן הפמיניסטי.
בני: אכן. היא נולדה בוינה למשפחה ציונית. אביה, תיאודור דויטש, היה ממקימי מועדון הספורט "הכח וינה" שהפך לסמל יהודי-היסטורי. אמה, רחל דויטש, הייתה דוקטור לתולדות האמנות ומהיהודיות הראשונות בווינה שזכו לתואר אקדמי שלישי.
כילדה יהודייה, אימי לא הורשתה להצטרף למרבית מועדוני האתלטיקה באוסטריה. היא הצטרפה למועדון היהודי הכח וינה, ושם אימן אותה בראשית דרכה ארנסט וייגלר. היא זכתה בתארים רבים וקבעה שיאים לאומיים-אוסטרים בשחייה חופשית למרחקים בינוניים וארוכים.
במכביה השנייה, שנערכה באפריל 1935, היא זכתה במדליית זהב במשחה השליחות (4*100) וסיימה במקום הרביעי במשחה ל-100 מטר חופשי. אחר כך המשיכה לקבוע שיאים נוספים, קיבלה את עיטור הכבוד האוסטרי כאחת משלוש האתלטיות הטובות ביותר במדינה ונבחרה לייצג את אוסטריה באולימפיאדת ברלין. היא סירבה להשתתף באולימפיאדה, יחד עם השחייניות רות לנגר ולוסי גולדנר, במחאה על מדיניותו הנאצית של אדולף היטלר. בדיעבד הסבירה שהחלטתה האמיצה שלא לצאת למשחקים האולימפיים (משאת נפשו של כל ספורטאי) הושפעה מהשלטים שהציבו הנאצים בבריכות השחייה בגרמניה ושבהם נאסר על כלבים ויהודים להיכנס למקום. בעקבותיה הודיעו ספורטאים יהודים-אוסטרים נוספים על סירובם לצאת לאולימפיאדה. בתגובה לכך, פדרציית השחייה האוסטרית שללה את חברותה בנבחרת ללא הגבלת זמן, אולם בעקבות לחץ בינלאומי הופחתה השלילה לשנתיים. בנוסף נשללו ממנה כל תאריה ונמחק שמה מספרי השיאים.
בשנת 1938, בעקבות ה"אנשלוס", עלתה אימי עם משפחתה לארץ ישראל והשתקעה בחיפה. היא התאמנה בקבוצת מכבי חיפה, שבה שכנה הבריכה האולימפית היחידה באותם ימים. מיד עם עלייתה היא זכתה באליפות ארץ ישראל בשחייה לנשים. בשנת 1938 קבעה שיא ארץ ישראל במשחה ל-100 מטר חופשי, שהחזיק מעמד 14 שנה. בשנת 1939 ייצגה את האוניברסיטה העברית בתחרות סטודנטים בינלאומית.
אגב, בשנת 1995 התנצל איגוד הספורט האוסטרי רשמית בפני אימי והחזיר את שיאיה הלאומיים לספרים.
סיפורה היפה של אימי תועד בסרט "הכח לשחות" שיצא לאקרנים בשנת 2004 (הסרט מספר את סיפורן של שחייניות הכח וינה).
אולי אינך יודע, אבל על שמה של אימי נקרא "מעלה יהודית" בהרצליה ב' וכן גשר הנשקף לנהר הדנובה בווינה. במוזיאון מכבי בכפר המכביה ברמת גן יש פינת הנצחה ליהודית דויטש-הספל.
עוז: לפי הרקע הזה אפשר היה לצפות שהעניין ההיסטורי והאספני שלך יתמקד בעיקר בספורט ולא ברכב.
בני: אני בהחלט אוהב ספורט ומתעניין בתחום. אני כמו בשיר ההוא של חיים חפר על ילקוט השירות של דינה ברזילי - "העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחיה". תמיד אהבתי לשחות, אבל אחרי המדליה היחידה שלי, בגיל 10 בערך, החלטתי "לפרוש בשיא" מתחרויות ולשחות להנאתי בלבד, פעילות שאני מקפיד לעשות כל בוקר בשעה 5 בבריכה ברעננה. כל השנים התעניינתי קצת בנעשה בכדורגל בארץ, אבל הרמה והתנהגות האוהדים המאיסו עלי את התחום. היום אני פשוט מדלג על מוספי הספורט למיניהם.
נושא הרכב היה במשפחתינו תמיד באוויר, כי להוריי היתה כל השנים מכונית פרטית. כדאי לציין שלסבי וסבתי היתה מכונית עוד בשנות העשרים בוינה. צעירים היום לא יבינו את הייחודיות הזו. במשך שנים רבות רק ישראלים מעטים החזיקו ברשותם רכב פרטי ורשיון נהיגה. זו היתה פרבילגיה וסמל סטטוס של בעלי אמצעים ותפקידים מיוחדים בלבד.
עוז: אני מניח שזה היה קשור בין השאר לעובדה שאביך היה רופא.
בני: אני משער שכן. אני זוכר באהבה את כל המכוניות שהיו להוריי ולי. ההילמן עם הגג העקום, אחרי שאבי התהפך איתה; הקייזר המפוארת שהוריי קנו מהשגריר הארגנטינאי שהיה ידיד שלהם. היא היתה יפייפיה אבל הוריי סבלו קשות מהאיכות הבסיסית שלה אחרי שהורכבה בארץ; הפורד 1949 שהיתה המכונית הראשונה שאבי נתן לי להתניע ולסובב את ההגה; הדופין שהיתה המכונית החדשה שהוריי קנו ב-1959. אני זוכר את ההוצאה שלה מהסוכנות והתדלוק הראשון באותה נסיעה בתחנת הדלק ליד גשר הירקון; והיתה גם הפורד אנגליה 1961, גם כן חדשה, שהאכילה את הוריי מרורים. אחרי שבאחת הפעמים הידית של החלון נשארה בידו של אבי הוא פשוט נפטר מהרכב. גם אחרי 30 שנה הוא היה נוהג להגיד: "פורד אאוטו לא טוףףף".
חכה חכה, זה לא הסוף. היתה גם תקופת הפיאטים, שבשיאה היו להוריי שתי מכוניות פיאט, 124 ו-600 חדשות. ולי היתה "בלילה" עתיקה. הפיאט 600 היתה הראשונה שבה נהגתי. הרצועה של הרדיאטור היתה נופלת לפרקים ואז אימי למדה מהמוסכניק (אוטו שטיינר ז"ל, מהייקים שהגיעו הנה עם רשיון נהיגה והפכו לנהגי אוטובוסים וגרז'ניקים) כיצד להרכיב את הרצועה. אני זוכר שפעם אחותי טילפנה: "אמא, בואי, נפלה הרצועה...". עם הפיאט 600 נסעתי לצבא והיא אכלה הרבה אבק עם הטנקים בשריון. אחר כך באה תקופת הוולוו שכמובן אהבתי... בקיצור, נולדתי ונשארתי עם ההגה ביד.
עוז: איך החל עניין האספנות?
בני: מי שהכניסה אותי להתעניינות בהיסטוריה היתה סבתי רחל דויטש (אם אימי) שבעידודה התחלתי לשמור עיתונים ישנים. אימי היתה זו שהדביקה אותי באהבת המכוניות, משום שתמיד היתה לה אחת משלה. בהיותי ילד היא נהגה לקחת אותי איתה לסוכנויות מכוניות כדי לקבל עלוני מכירה. אני אפילו זוכר את בית החרושת "הארגז" שבו היא ביקרה איתי.
עוז: מדוע עלוני מכירה? כדי לרכוש מכונית, או מתוך עניין?
בני: אני הבחנתי בעלונים הללו בסוכנויות הרכב, שבהן ביקרנו כדי לרכוש מכוניות, וביקשתי לקבלם. הם קסמו וקרצו לי. אחר כך הוריי ואחיותי, שזיהו את אהבתי, נהגו להיכנס לסוכנויות רכב (שלא היו נפוצות אז) רק כדי להביא לי עוד עלונים לאוסף. אהבתי אותם לא רק בגלל העיצוב הגרפי המיוחד וארומת החו"ל, אלא משום ש"בפרוספקט", כפי שכינו את זה אז, היו פרטים מעניינים על הרכבים. כך הייתי מפנטז את עצמי נוהג. בשנת 1960 הופיעה ה"פורד פלקון" ששינתה את חיי המוטוריים. זה קרה בין השאר בזכות הפרוספקט שלה, ששמור אצלי לתפארה עד היום.
בקיצור, זה נכנס לדם עוד לפני שהייתי בן 10. אגב, נהגתי גם לגזור פרסומות מעיתוני "טיים" ו"לייף" שהורי קיבלו בדואר מארה"ב, ובעידודו של אבי ישבתי ליד ההגה עוד לפני הגיעי לגי הבר מיצווה...
עוז: חה חה חה. היום זה לא היה עובר. אפרופו, סבי היה בעל משאית והוביל שקי קמח למאפיות. הם התגוררו בקרית מוצקין. הוא לימד את אבי לנהוג בגיל צעיר ובאחד הימים אף שלח אותו לבד עם המשאית שלו לבקר את הוריו (הסבא והסבתא) בכפר חסידים. אבי היה אז בן 13 בלבד ובקושי הגיע לדוושת הגז.... זו היתה תקופה אחרת....
טוב, נחזור אליך. מתי נתפסת לחיידק האספנות?
בני: כאמור כבר בילדותי התעניינתי בעבר וצברתי אוסף נאה של עיתונים ישנים, כולל "הארץ" מס' 1, די וועלט הווינאי שמבשר על מותו של הרצל, כרוזים של אצילים לנתינים שלהם מהמאה ה-18 ועוד. כמו כן צברתי אוסף נאה של פרסומות למכוניות שרובו סרוק אצלי היום.
לאחר השירות הצבאי נישאתי לאהבת נעורי ועמיתתי לתיכון, לאה. לימים נולדו לנו שתי בנות.
עוז: גם היא אהבה רכבים?
בני: לאחר שהשתחררנו מהצבא, ללאה ולי היה ברור שאנחנו ממסדים את הקשר (גם היא היתה כמוני, קצינה). מדמי השחרור של שנינו קנינו ישר רכב אספנות, "פיאט" משנת 1935. אחר כך בא ה"לארק", ואחריו ה"מוסטנג" שנמצאת אצלי עד היום (למעלה משלושים שנה). בעקבותיה נוספה ה"פורד פלקון 1960".
עוז: למי מכולן אתה הכי קשור?
בני: אם יש מכונית אספנות שעושה לי את זה זאת הפלקון האדומה שהתאהבתי בה כשהייתי בן 12, כשהדגם רק הופיע בשוק. כשראיתי אותה דוהרת בכביש החוף, נשביתי בקסמה ונשבעתי שתהיה לי כזאת יום מהימים. זה מטורף אבל כשהגשמתי את החלום אחרי 50 שנה, הסתבר שזאת אותה מכונית שראיתי בילדותי דוהרת בכביש החוף.
עוז: באמת סיפור מדהים ומרגש. מי היו הבעלים?
בני: אין לי מושג והייתי מת לדעת מי קנה את האוטו הזה כשהיה חדש. אגב היא נולדה במפעל יומיים לפני היומולדת שלי.
עוז: מה כולל האוסף שלך היום?
בני: היום האוסף כולל מוסטנג 1966, פלקון 1960, פלקון סטיישן 1963 נדירה מאד ולאחרונה גם מרצדס 1981. כמו כן, בשותפות עם עוד שלושה אספנים יש לי שלושה אוטובוסים. כולם "ליילנד רויאל טייגר וורלדמאסטר סימן 2" או פשוט "טייגר". שניים מהם משופצים, עם תג אספנות ומורשים לנסוע על הכבישים.
עוז: וואוו! הפלת אותי עכשיו. אוטובוסים?!! נא הרחב.
בני: כמעט כל נער מהדור שלי חלם לנהוג באוטובוס. בוודאי זכור לך שפעם חבר אגד נחשב "שידוך טוב". אז תמיד ישבתי ליד נהג האוטובוס כשנסעתי אל ומבית הספר. מסתבר שהיו עוד כמה משוגעים כמוני, שנשארו ילדים גם כשגדלו. היה ועדיין איכשהו קיים פורום בשם "תחבורה ציבורית" באתר "תפוז". כך נפגשנו, שלושת המשוגעים לאוטובוסים, ולימים קיבלנו במתנה ממושבניק אוטובוס (טייגר 1975 המכונה "הצהוב" מתוצרת "מרכבים") שחנה במושב נורדיה ליד נתניה. הוא היה אוטובוס עם רשיון, כלומר לא ירד מהכביש.
עליו "התגלחנו" במורכבות של שיפוץ, תחזוקה והפעלה. היינו גם פורצי דרך בהוספת האוטובוסים לתקנות האספנות בישראל (בעזרת "מועדון החמש") וכך הרכב שהיה במקורו של המועצה האיזורית חוף הכרמל עבר טסט ועלה על הכביש. אחרי שבדקנו שמכנית הוא בסדר, צבענו אותו בצבע המקורי של "אוטובוס תלמידים צהוב".
אחר כך אומץ עוד אוטובוס, "הכחול", שהיה עשרות שנים במחסן בפתח תקווה. הוא היה במקור של הממשלה, ולא תאמין, הוא יצא משם בכוחות עצמו. מסתבר שהמנוע ומערכת לחץ האויר נשמרו באורח פלא. הרכב הזה, "טייגר" משנת 1965, שופץ באדיבות חברת "הארגז" שהיתה מודעת לערכו ההיסטורי של רכב שנבנה על ידה. השיפוץ נעשה באותו מפעל שלהם בתל אביב, שכיום כבר אינו קיים.
שני האוטובוסים נוסעים והם בעצם אוטובוסי האספנות היחידים בארץ שמצויידים ברישוי אספנות.
לא מזמן נוסף למשפחתנו טייגר שלישי (1973). הוא נפל לידינו כפי בשל ונוסע כאשר אגד החליטה לדלל את המוזיאון שלה. הוא במצב נסיעה אבל עדיין מחכה לתורו לשיפוץ. מצאנו תמונה שלו כשהיה חדש.
עוז: יש משהו מוזר, כמעט פטישיסטי באהבה הנפוצה לכלי רכב, שהיא כמדומני מאפיינת בעיקר גברים, חוץ מאמא שלך, שהיתה מיוחדת. J האם יש מישהו שניסה להבין את המשיכה הנפשית הזו? אתה מכיר מאמרים על הנושא? האם לך יש הסברים לתופעה?
בני: מבחינה עובדתית טירוף הרכבים מאפיין בעיקר גברים. זה בהחלט נושא למחקר, שמן הסתם יש בו הבטים סוציולוגים (השפעה חברתית) ופסיכולוגים (אולי עניין ביולוגי). באופן עקרוני אין הבדל בין איסוף רכבים היסטוריים ובין כל תחומי האיסוף האחרים. אני נוהג להגיד שפשוט יש לנו "בולים גדולים" באוסף. נעזוב רגע את אלה שקונים רכבים קלאסיים בשביל השואו-אוף, האספנים האמיתיים, שאני נמנה עליהם, פשוט עורגים לילדות שלהם ולכן יש דמיון בין היחס שלי למכוניות שהקסימו אותי בילדות, בהיותן חדשות, כמו הפלקון והמוסטנג, ובין צעירים שאוספים סובארו 1980 שלקחה אותם כתינוקות מבית החולים.
עוז: אני לא בטוח שיש כאן רק כמיהה נוסטלגית לילדות. אני מעריך שיש עוד מרכיבים כגון מראה הרכב. כידוע, היום רוב הרכבים דומים במראה שלהם. התיעוש יצר סטנדרטיזציה. פעם למכוניות היה "אופי", כלומר ייחוד צורני שהחברות השקיעו בו. זה מה שמיתג את אותם רכבים נחמדים מבחינה היסטורית.
ויש עוד משהו: ראיינתי הרבה אספנים מתחומים מגוונים ומהר מאד הבנתי שכמעט תמיד יש באספנות סוג של פיצוי רגשי. לעתים קרובות תת-הכרתי. מעבר לעובדה שהאיסוף נותן סוג של הסחת דעת, לעתים הוא גם מאפשר לאספן להנציח בעקיפין אנשים קרובים לו ואולי אפילו לשוחח איתם מבחינה רגשית.
בני: יתכן שזה משחק תפקיד בנפש האספן. כשהיינו בני ארבעים אשתי לאה נפטרה מסרטן. .... יש באוסף שלי משהו שגם מנציח אותה....
הבט , אחרי הצבא שרתתי במילואים בחטיבת שריון אולם לאחר שהתאלמנתי הורידו אותי מהטנקים והפכתי לקצין נפגעים - אגב, תפקיד התנדבותי שאני עושה בחטיבה 179 עד היום. בפעילותי למען המורשת הייחודית של החטיבה הזאת, דאגתי בין השאר לשמר שני טנקי צנטוריון בנוסף לטנק שבתוכו לחמתי ונפגעתי במלחמת ששת הימים. בזכותי הטנק נאסף בזמנו והיום הוא שמור בבית הספר לשריון בבסיס "סיירים". אז יש לי גם מחלקת טנקי שוט=צנטוריון :-)
עוז: בישראל יש מספר מועדוני אספנות של רכב. הגדול מביניהם הוא "מועדון החמש" שלו נקדיש תערוכה נפרדת. איך אתה מתחבר לעניין?
בני: אני קשור למועדון החמש מאז הקמתו ועורך לאורך התקופה את ביטאון המועדון - "האבטומוביל".
במהלך השנים כתבתי גם מאמרים היסטורים על תולדות הרכב בארץ והתמחיתי בין השאר בתולדות הרכבות ובעיקר רכבת העמק המפורסמת. כתבתי בעיקר בעיתון "טורבו" ז"ל ושבו היה לי טור קבוע שנקרא "במבט לאחור". בטור הזה חשפתי, עוד לפני הגוגל, פרטים מעניינים מתולדות הרכב והתחבורה בארץ. היו לי קצת מאמרים ב"ידיעות אחרונות" ומאמר על רכבת העמק בקובץ על עמק יזרעאל, שיצא בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. אגב, בשנת 1996 נסעתי עם חבר בשריד האחרון האותנטי של הרכבת החיג'אזית לאורך ממלכת ירדן, עם קטר קיטור וקרונות של פעם שנסעו גם בעמק ונתקעו אחרי מלחמת השחרור "בצד השני".
עוז: נפלא! מה שממחיש עד כמה אספנות מטייבת את חווית התיירות. איך אנחנו, הישראלים, בעניין אספנות רכב ביחס למדינות אחרות?
בני: האספנות בארץ בתחום הרכב די מפותחת בהשוואה לכלל העולם, הודות ל"מועדון החמש" שהוא מועדון מסודר שנלחם את מלחמתנו המשותפת. הייתי בין הוגי חוק (בעצם תקנת) רכב אספנות, כך שאנחנו במצב לא רע בכלל. כמובן שבעניין כמות הרכבים ההיסטורים וכמות האספנים אנחנו רחוקים מאד מהמדינות המובילות.
עוז: באיזה מלחמות מדובר? מה הקשיים?
בני: הבירוקרטיה היא מכשול ולעתים חומה בצורה בכל מדינה ובכל תחום. נדרש היה לעבוד קשה כדי לשכנע את משרדי הממשלה להעניק הקלות לאספני הרכב. הכל התחיל במחצית שנות השמונים, עם תקנת הרכב המיושן שעמדה לחסל את אספנות הרכב. זאת משום שנכתב בה שרכב מעל גיל 20, שרשיונו לא חודש למעלה משנה, חייב לרדת מהכביש. מה לעשות ואספנים לפעמים מאמצים רכב ומחכים לשעת כושר לשפצו, או שהשיפוץ בעצמו לוקח תקופה ארוכה בגלל זמינות החלפים ועוד סיבות. היה מקובל אז (וגם היום) הנוהג לבצע הפקדת רשיון במשרד הרישוי (לרכב שמושבת זמנית). עלינו על הנקודה הרגישה הזו, שהיתה בפועל שדידת הרשיון אחרי שהופקד כחוק ובהמלצת המדינה. סידרנו כמה כתבות בעיתון, כמה השוואות עם חו"ל, כמה מסעות מחאה עם שלטים נגד משרד התחבורה, וזה הצליח. הלחץ הזה הבהיל את משה קצב, שר התחבורה באותה עת, ומכאן התחילה בניית התקנה של רכב אספנות שדי הושפעה מהתקנות בארצות הברית. מאותה עת התקשורת בינינו לבין משרד התחבורה הלכה והשתפרה. הותר ייבוא של רכבי אספנות, נוספו אוטובוסים לרשימה המותרת ועוד. מדי פעם יש עדיין קשיים, אבל עקב בצד אגודל המועדון משפר עמדות וכך גם תרבות אספני הרכב.
עוז: אתה לא אספן רגיל, אלא ממש חוקר ואינטלקטואל שהפך את התחביב הזה לכמעט מקצוע. ספר על הרקע ההשכלתי והמקצועי שלך.
בני: למדתי היסטוריה כללית, תולדות ארץ ישראל ואוצרות אמנות באוניברסיטת תל אביב, וארכיונאות באוניברסיטה העברית. בזמן לימודיי באוניברסיטת תל אביב התחלתי לעבוד בארכיון האוניברסיטה וכיהנתי כארכיונאי האוניברסיטה למעלה מ-40 שנה. במקביל הייתי הממונה על נכסי האמנות במוסד. לפרקי זמן קצרים הייתי גם מנהל ההוצאה לאור של האוניברסיטה.
כיהנתי גם כיושב ראש האיגוד הישראלי לארכיונאות ומידע. במסגרת התפקיד הזה הייתי פעיל באיגוד הבינלאומי לארכיונאות ואף הדרכתי בנושאים מקצועיים. כתבתי הרבה מאמרים מקצועיים לכתבי עת וגם הייתי חבר בוועדות מקצועיות במסגרת האיגוד הבינלאומי. ההתמחות שלי היתה שימור ושיקום מבנים וציוד של ארכיונים והשתלמתי בנושא בגרמניה.
עוז: האם אתה אוסף דברים נוספים חוץ מכלי רכב?
בני: בהחלט. ככלל אני שומר בבית חפצים ישנים שכולם במצב עבודה, כולל הרדיו שסבי וסבתי הביאו מאוסטריה בשנת 1968, מיקסר חשמלי משנות השבעים של ג'נרל אלקטריק, מטחנת בשר ידנית, מיקסר יד מהמאה ה 19 וכן פנסי רכב מופעלים בגז מסוף המאה ה-19/תחילת המאה העשרים.
עוז: תודה רבה. אני אמשיך "להטריד" אותך בעוד שאלות מסקרנות על השיגעון החמוד והחשוב הזה.