גלאי המתכות בשירות ההיסטוריה והאספנות

כתיבה: עוז אלמוג

לגלריית התמונות באתר

מגילוי מוקשים לגילוי אוצרות

גלאי מתכות הוא מכשיר חשמלי המיועד לזיהוי חפצים מתכתיים הקבורים בבטן האדמה (ביבשה ובים). הגלאי מכיל משדר חשמלי הפולט פולס קצר של שדה מגנטי. כשהשדה הזה פוגש בעצם מתכתי, הוא גורם לאלקטרונים שבמתכת לנוע במה שמכונה 'זרמי מערבולת'. החיישן בגלאי מסוגל "לשמוע" את הזרמים הללו שמתורגמים לצפצוף מתריע.

בשוק קיימים הבדלים בין סוגים ויצרנים של גלאי מתכות. השוני ניכר בעיקר בגובה התדרים, בטכנולוגית החיישן וההגברה, בגודל המכשיר, בממשק ובמחירים.


השימוש בגלאי המתכת אינו מסובך, אבל יעילותו תלויה גם בידע ובנסיון של המשתמשים. כך למשל, נדרשת הבנה ברקע ההיסטורי של המקום, בהילה שיכולים חפצים קבורים להפיץ (כאשר חפץ נמצא זמן רב בקרקע הוא עשוי להגביר את מוליכות האדמה שסביבו), בהפרעות סביבתיות (כך למשל, כבלים תת קרקעיים או קווי חשמל עיליים), ובהרכב הכימי של הקרקע (כך למשל, יש מינרלים עם מוליכות גבוהה, שיכולה להפריע לגלאי המתכות) [ראו: How Metal Detectors Work].

ניסיונות ראשונים לפתח גלאי מתכת הופיעו כבר בשלהי המאה התשעה-עשרה, אבל רק ב-1928 רשם איש עסקים מאינדיאנה בשם שירל הר (Shirl Herr) פטנט על "גלאי מתכות נסתרות". השימוש בגלאים נעשה מקצועי ונפוץ במלחמת העולם השניה, כאשר צבאות הברית פינו בעזרתם שדות מוקשים.


עד שנות השישים של המאה העשרים היו גלאי המתכות בעיקר בשימוש צבאי ותעשייתי. באותה עת המכשירים היו גדולים ומסורבלים וקשה היה לשנעם ממקום למקום. רק בשנות השישים החלו הופיעו לראשונה גלאים ניידים-קומפקטים שמאפשרים לאדם בודד לשאתם בנוחות יחסית.


עם הזמן הלך השימוש בגלאי מתכת והתגוון, ובימינו הוא כולל את התחומים הבאים:

- גילוי מוקשים. - שימושי אבטחה (שדות תעופה, משרדי ממשלה, מרכזים מסחריים, אצטדיונים, בתי ספר, מועדוני לילה ועוד). - איתור ומשיית ספינות ואוניות טרופות. - שימוש ארכיאולוגי, בעיקר לצורך גילוי שרידים או חלקי שרידים היסטוריים, כגון כלי רכב, כלי נשק, סמלים וכלי עבודה ובישול. - שימוש לצורכי בנייה, תחזוקה ושיפוצים (למשל, זיהוי צנרת תת-קרקעית או חיזוקי פלדה בבטון). - שימוש לצורכי בקרת תהליכים בתעשייה. - "ציד אוצרות" – גילוי גושי זהב, מטבעות, תכשיטים וחפצים יקרי ערך אחרים שאבדו לאנשים, בעיקר במקומות הומי אדם (חופי ים, פארקים וכדומה).

התמונה באדיבות גן ארז

תחביב גילוי האוצרות

הפנטזיה לגלות אוצר שהוסתר במחבוא, נקבר באדמה או שקע בים, מציתה את הדמיון, ולכן אין תימה שהיא טופחה בספרות העממית (בעיקר באגדות על שודדי ים), בקולנוע ובטלוויזיה.

כמו רוב המיתוסים המודרניים, גם מיתוס המטמונים החבויים מבוסס על מקרים אמיתיים. הידוע ביותר הוא כמובן אוצרות קברי הפרעונים במצרים העתיקה. כזכור, קברו של פרעה תות ענח' אמון, שנחשף ב-1922, הכיל מגוון עוצר נשימה של חפצים: מפסלים ועד מסיכת הזהב של המלך המיתולוגי.


והיו גם דוגמאות זעירות ומקומיות יותר, כגון של תכשיטים ומטבעות שהתגלו בטירות וחצרות של מלכים ובני אצולה באירופה, או של עבריינים ואנשי מאפיה שמיהרו להחביא את שללם במקום מוצפון שהיה ידוע רק לקומץ נאמנים.

העובדה שהמקרים הללו הם היוצאים מן הכלל, לא מנעה ממאות אלפי הרפתקנים לצאת למסעות חיפוש בעקבות האוצר האבוד.


"ציד מטמונים" באמצעות גלאי מתכות הפך לפופולרי בשנות השמונים של המאה העשרים ועוד יותר בשני העשורים האחרונים, בשל מקבץ סיבות:

- התפתחות עולם האלקטרוניקה והמיחשוב, שמאפשר למזער טכנולוגיות מתקדמות ולהוזילן.

- התפתחות עולם התחביבים, ובעיקר תחום הנוּמִיסְמַטִיקַה (Numismatics) - היא מדע העוסק בחקר איסוף הכסף ועברו ההיסטורי.

- הגידול העצום במספר ומגוון חוקרי ההיסטוריה שמחוץ לממסד האקדמי. כלומר, אנשים פרטיים שעושים מחקרים ביוזמה ובמימון עצמי.

- התפתחות תרבות הפנאי בעולם, ובכלל זה צמיחה אספוננציאלית של מועדוני חברים, שבוחרים בתחביב ממוקד ומלכד (לעיתים אזוטרי).

- המספר,המגוון והרייטינג הגדלים של תוכניות וסדרות טלוויזיה שעוסקות בגילוי אוצרות (רובן משודרות בערוצי הדוקו).

- התפתחות הרשתות החברתיות שמאפשרות לשתף רבים בגילויים ולקבל משובים וטיפים.


בעבר, היעד העיקרי לחיפוש מטמונים היה אירופה, בעיקר משום שזו יבשת עשירה ומאוכלסת בצפיפות, שתושביה משתמשים במטבעות מתכת מזה אלפי שנים. עם זאת, היום התחביב נפוץ בכל העולם והוא ממשיך לצמוח כל שנה. באנגליה, למשל, נאמד מספרם של מחפשי האוצרות הפעילים בעשרות אלפים. הפרופיל האנושי מגוון - גיל, מגדר, השכלה, מעמד כלכלי ואתני ועוד. המחפשים "מסיימים את שבוע העבודה שלהם בחנות או במפעל, שולפים את גלאי המתכות מהארון ויוצאים לשדות שמחוץ לעיר. רבים מהם מתארים את התחביב שלהם כמעין סוג של 'דייג': לעולם אינך יודע אם תמצא משהו, ובדרך כלל אתה חוזר הביתה בידיים ריקות; אבל הטיול באוויר הפתוח, השיחות עם החברים בשעות השיטוט הארוכות והקפה שנמזג מהתרמוס… אלו אותן החוויות שבגללן רבים נמשכים לחכה ולמצוף האדום הקטן. וברקע, כל הזמן, חבויה התרגשות קטנה, פרפרים בבטן. אינך יודע מה מסתתר מעבר לפינה. הצפצוף הבא שתשמע יכול להיות מסמר חלוד – אבל הוא עשוי גם להיות ערמת מטבעות עתיקים!" (לוי רן, על אוצרות אמיתיים, ארכיאולוגיה וגלאי מתכות, רשת עושים היסטוריה)

ב-1984 הוקמה הפדרציה של גלאי מתכות ומועדונים ארכיאולוגיים בע"מ (FMDAC) כעמותה ללא מטרות רווח. מטרתה "שימור, קידום והגנה על התחביב של גילוי מתכות למטרות פנאי וחיפושים". לעמותה אתר אינטרנט ודף פייסבוק שמנגישים מידע מעודכן לפעילים.

בשנים האחרונות חל בעולם גידול משמעותי (הערה: אין בידי סטטיסטיקה מעודכנת) במספר הקבוצות והעמותות של חובבי גלאי מתכות. רבים מצטרפים למועדנים הללו, כדי להשיג חברותות, ומשום שהם מספקים במות שיח, עדכונים שוטפים, טיפים וטריקים "לציד", ופעילויות חברתיות מגוונות (למשל, טיולים מאורגנים).


הפולמוס האתי

הפופולריות הגוברת של השימש בגלאי מתכות עורר מגוון שאלות אתיות וחוקיות. בשנות השמונים של המאה העשרים, גרם התחביב הפופולרי למשבר מדעי באנגליה ועורר דיון ציבורי סביב מי שזכו לכינוי הגנאי "נצי הלילה" (Nighthawks). הכוונה לאלפים שהסתננו לאתרים ארכיאולוגיים מוכרזים וחפרו בקרקע ללא התר, בזזו ושדדו עתיקות, בעיקר למטרות מסחר.


החוק על חפירה לא חוקית באותה עת היה מתירני ולכן חסר הרתעה ממשית. הארכיאולוגים הבריטים הקימו קול זעקה כנגד מי שתואר כ"גונב את עברה של אנגליה" והדיונים בעניין הגיעו עד לפרלמנט. לראשונה נוסחו הצעות חוק רגולטוריות והיו אף פוליטיקאים שהציעו להוציא את תחביב גילוי המתכות כולו אל מחוץ לחוק.

חשוב לציין כי הבעיה כאן אינה רק מסחר בלי חוקי בחפצים בעלי ערך היסטורי. רבים המודאגים מכך שאנשים פרטיים חופרים באתרי ארכיאולוגיה מוכרים ומוציאים מהקרקע פריטים היסטוריים, ללא רישום ותיעוד מדעי מסודר וללא המיומנות והזהירות הנדרשות בתחום הרגיש הזה (למשל שרטוט מקום הגילוי של החפץ או איסוף זהיר של חלקיו).


עם זאת, למטבע יש שני צדדים וכמו בכל מהפכה טכנולוגית המציאות המורכבת מגלה בהדרגה פנים לכאן ולכאן. הסתבר שלא כל מחפשי האוצרות ומגלי המתכות הם גנבים שפלים וחסרי מצפון. אדרבא, רבים מהם אזרחים שומרי חוק, סקרנים, אוהבי היסטוריה וחדורי שליחות לאומית ומדעית. הם מתמסרים לתחביבם החביב לא למטרת בצע כסף אלא בעיקר לצורך הריגוש שבגילוי. הארכיאולוגים וההיסטוריונים המקצועיים נוכחו לדעת שהחפרנים הללו יכולים לתרום באופן משמעותי לשדה המחקר, משום שהם מגדילים לאין שיעור את חיישני הקרקע. היו מביניהם שאף יצרו קשר עם מועדוני חובבים והציעו לחברים להצטרף לחפירות הארכיאולוגיות המוכרזות.

דוגמא לממצאים שעולים בסריקות גלאי מתכות בישראל. התמונה באדיבות גן ארז

להערכתי, בראיה סוציולוגית רחבה מדובר בעוד פן ועוד שלב בתהליך האבולוציוני הרחב של פתיחת שערי המחקר המדעי. כלומר, הוצאתו מחזקת המועדון האקדמי הסגור והמתנשא בעליל. סקרנות, יוזמה, חריצות וחוכמה, לא ניתנו בהר סיני לאליטה קטנה. חוכמת ההמונים יכולה ואף צריכה להצטרף לחוכמת הפרופסורים גם בתחום המחקר ההיסטורי.


בכל מהפכה או תהליך אבולוציוני, אירועים סימבוליים, שמקבלים תהודה תקשורתית, מהווים מאיץ של מגמת השינוי. כך בדיוק קרה בנובמבר 1992, כאשר גנן וחובב גילוי מתכות אנגלי בשם אריק לואוס נחלץ לאתר פטיש אבוד בחלקה של חברו החקלאי בכפר הוקסון (Hoxne). כשחפר באדמה גילה להפתעתו כפיות כסף, צמידים, שרשאות זהב ומטבעות עתיקים. חשוב לציין שבאותם ימים החוק הבריטי קבע שכל חפץ שהתגלה בחפירה ושמכיל יותר מעשרה אחוזים כסף או זהב והוא בן למעלה מ-300 שנה שייך באופן אוטומטי לאוצר המדינה. אבל ספק אם רבים היו נוהגים כמו אותו גנן ישר ואציל, שמיהר מיהר לדווח על הגילוי המרעיש למועצה האזורית.


למחרת הגיעה למקום משלחת ארכיאולוגית, וחבריה סרקו את המקום. עד מהרה הסתבר שמדובר באוצר של ממש - תרתי משמע: חמש-עשרה אלף מטבעות זהב, כסף וברונזה, מאתיים כלי שולחן מעוצבים ועשרות תכשיטי נשים. שוויו המוערך של 'המטמון של הוקסון' (Hoxne Hoard), היה 2.6 מיליון פאונד - קצת יותר מארבעה מיליון דולר בשער המטבע דאז. החוקרים מניחים שהאוצר נקבר על ידי עשיר רומאי. מדובר במטמון הרומי הגדול ביותר שהתגלה בבריטניה של כסף וזהב. זהו גם האוסף הגדול ביותר של מטבעות זהב וכסף בני המאות הרביעית והחמישית שנמצא בכל רחבי האימפריה הרומית.


לאחר שהסיפור הפיקנטי נפוץ בתקשורת הבריטית, הפך אריק לואוס לגיבור לאומי ובמקביל חל שינוי הדרגתי בדעת הקהל בממלכה לטובת מחפשי האוצרות באמצעות גלאי המתכות. ב-1996 נחקק בבריטניה "חוק האוצרות" (Treasure Act) שהביא להסדרה מהודקת יותר של התחום. הוא מחייב כל מי שמצא פריטים יקרי ערך בבטן האדמה/הים לפנות באופן מיידי לרשות העתיקות המקומית, לשם ביצוע חפירה מסודרת, וכן למסור את הממצאים החומריים למוסד מוסמך שבמסגרתו נערכת הערכת השווי. ערכו הכספי של הממצא נחלק בחלקים שווים בין המוצא לבין בעלי הקרקע שנחפרה.


"החוק החדש הביא לכך שכמות הדיווחים לרשויות על אוצרות ועתיקות ארכיאולוגיות זינקה מאז בעשרות אחוזים: נכון להיום כ-750 אלף עתיקות מדֻווחות על פי הרישומים הרשמיים – ולמעלה משבעים אחוזים מהן נתגלו על ידי מגלי מתכות חובבים. זהו נפח אדיר של ממצאים שמשמש במאות מחקרים ופרוייקטים, וערכו לשימור תרבותה של בריטניה לא יסולא בפז. המהפך התפיסתי הושלם בשנת 2007, כאשר שר התרבות הבריטי אמר את הדברים הבאים באחד בנאומיו: 'מגלי המתכות הם גיבורי התרבות האלמוניים של מורשת בריטניה. תודות לגישה האחראית שהם מפגינים כלפי דיווח הממצאים והשיטה שהגינו כדי לתעד אותה, יותר ממצאים ארכיאולוגים זמינים לכולם במוזיאונים וברשת." (מצוטט מתוך לוי רן).


ראוי לציין כי במדינות רבות, ובכלל זה בישראל, תחום סריקת המתכות כולל עדיין לא מעט פרצות משפטיות שרצוי היה להסדירן באמצעות חקיקה וספרי הדרכה. על פי חוק העתיקות הישראלי "לא יחפור אדם במקרקעין לגילוי עתיקות, ולא יחפש עתיקות בכל דרך אחרת, לרבות השימוש במכשיר לגילוי מתכות, ולא ילקט עתיקות, אלא אם קיבל רשיון לכך מאת המנהל (להלן - רשיון חפירה) ובהתאם לתנאי הרשיון".

כמו כן חובה על הסורק לדווח לרשות העתיקות על כל ממצא שאיתר בשטח וכן ליחידה למניעת שוד עתיקות. הפריט המדווח נמסר לממונה הרלוונטי ברשות והוא שרשאי להחליט אם לאשר למוצא לשמור את המציאה בחזקתו (כלומר להצהיר שהמדינה ויתרה על חזקתה) או למוסרה לרשויות.


מגלי המתכות בישראל

לפני קום מדינת ישראל נהגו חיילי המנדט הבריטי בפלשתינה-א"י לערוך חיפושים של נשק מוסלק באמצעות גלאי מתכות.

בצה"ל, חיל ההנדסה הקרבית הוא זה המופקד, בין השאר, על הנחת מיקוש כמכשול נגד האויב ובמקביל על פינוי מוקשים ("פילוס") מדרכי ההתקדמות של כוחותינו. לצורך כך הוקמו גדודי הנדסה (גדחה"ן) המצורפים לעוצבות בעת לחימה, והמצוידים בכלים המתאימים לבצע פעולות הנחת מוקשים ופילוס. לצד הכלים הכבדים לפריצה מהירה דרך שדות מוקשים גדולים, בהם דחפורים משוריינים, מגובים, מערכת צפע שריון ורקטות ריצוף, צויידו לוחמי ההנדסה כבר מראשיתו של צה"ל באמצעים ברמת הפלס הבודד כגון סכין פלסים, דקר ומגלה-מוקשים (גילוי מתכות).


גלאי מתכות הוכנסו לשוק האזרחי בישראל בשנות השמונים של המאה העשרים וכיום פועלות בשוק מספר חברות, כאשר הוותיקה היא "גן ארז".


תחביב גלוי המתכות הולך ונעשה פופולרי בשנים האחרונות בישראל. רוב הפעילים מתמקדים בגילוי מטבעות ותכשיטים שאבדו בחוף הים. מדובר בעיקר במתרחצים ומתרחצות שהורידו תכשיטים לרגע קט, כדי לשחות או להשתזף ובהסח דעת השאירו אותם על המגבת או ליד הבגדים. הרוח וכפות הרגליים עושים את שלהם וחפצי הערך הללו מתכסים בשכבות חול שמסתירות אותם מהעין הבלתי מזויינת. המחזה של אנשים הצועדים לאורך חוף הים מצויידים במכשיר לגילוי מתכות נעשה לאחרונה שכיח למדי, ואף אחד כבר לא תמה מה בדיוק הם עושים שם. החיפוש נעשה גם במים הרדודים (עד מטר וחצי). זו זירה פוטנציאלית לגילוי "אוצרות אבודים" משום שנשים וגברים מורחים על עצמם קרם הגנה ולעתים עם כניסתם למים, העור מתכווץ והטבעת נשמטת מהאצבע. הערה: בעולם אידיאלי (מוסרי) מוצאי המציאות היו אמורים לפרסם מודעה שמאפשרת להשיב את האבידה לבעליה.


אבל, כאמור, המוטיבציה לחפש אינה רק חומרנית. רבים מגיעים לתחביב הזה מתוך אהבת המדע, ההיסטוריה והמורשת. במקרה הזה, אתרי החיפוש הם בעיקר שדות (בור וחקלאים). כידוע, ישראל היא "לונה-פארק" ארכיאולוגי. אצלנו בכל מקום שתהפוך אבן או תחפור באדמה תמצא היסטוריה. קיימת אפוא הסכמה רחבה בין מומחים שבשטח המדינה מחכים עוד אלפי פריטים היסטוריים מתכתיים לגאולת החיישן החשמלי.


גן ארז וקבוצת המתנדבים "מיינלאב ישראל"


גן (כדי להסיר ספקות: זה אכן שמו הפרטי המיוחד) ארז נולד ב-1971 בבת ים. בהיות בן שבע היגרה משפחתו לארה"ב. את מכשיר גילוי המתכות גילה כבר בהיותו בן 10. בקיץ 1981, בעת שצעד עם אביו על חוף הים בפלורידה, הבחין גן באדם שמחזיק בגלאי מתכות. הוא שאל את אביו לפשר הכלי וקיבל הסבר שהדליק אותו: מוצאים בעזרתו תכשיטים ומטבעות. גן כל כך התלהב מהרעיון עד שאביו נענה להפצרותיו וקנה לבנו את הגלאי ב-200 דולר. מכאן החל סיפור אהבה שנמשך עד ימינו. לאחר חמש שנים בארה"ב וגעגועים עזים, שבה המשפחה לישראל וקבעה ביתה בכפר סבא. לאחר שירות צבאי בחיל רפואה, יצא גן לטיול ארוך בעולם ועם חזרתו ארצה (1998) פתח עסק למכירת גלאי מתכת. גן הוא למעשה היבואן של חברת "מיינלאב" האוסטרלית, שנחשבת לאחת המובילות בתחום בעולם (ידועה, בין השאר, כמי שמשקיעה רבות במחקר ופיתוח התחום). המחירים נעים היום בין 800 ש"ח למכשיר ל-5,500 ש"ח. על לקוחותיו הישראלים נמנים מוסדות ציבוריים, כגון רשות העתיקות, משטרת ישראל וצה"ל, וכן אנשים פרטיים - רובם "משוגעים לדבר" שאימצו את התחביב הזה (לעתים יחד עם ילדיהם) שמזרים להם שפע אנדרנלין. מקצתם ממש התמכרו לעיסוק שמכלה חלק גדול מיומם.


לאחרונה הקים ומנהל גן קבוצת מתנדבים בעלי גלאי מתכות מסוג "מיינלאב". קבוצת הווצאפ המשותפת שלהם נקראת "מיינלאב ישראל" והיא מונה היום לא פחות משמונה מאות חברים. יחד הם יוצאים לחיפושים נרחבים ברחבי הארץ, בעיקר בזירות קרב ומלחמות היסטוריות. גן מאתר מקום חדש שעשוי להוות קרקע פורייה לחיפושים, מעדכן את חברי הקבוצה ולרוב מגיעים לשלב החיפושים בשטח כ-20-30 מתנדבים.

התמונה באדיבות גן ארז

בראיון שערכתי איתו חשף באוזניי גן ארז את התחום המעניין הזה, שרבים לא מכירים, ושרלוונטי מאד לעולם האספנות והישראליאנה:


עוז: עד כמה אתה מיומן בגילוי מתכות?

גן: עם כל הצניעות אני רואה בעצמי מאסטר לגילוי מתכות. אל תשכח שאני בתחום הזה כבר למעלה מ-40 שנה.

עוז: איזה טיפים אתה נותן לגלאי המתחיל?

גן: אם יש לך גנים של דייג אתה תשבה לתחום ותצליח בו. אני תמיד אומר ללקוחות שלי שצריך כאן אינטואיציה של צייד, מזל כמו בלוטו ורוגע כמו במשחק גולף. ומעל לכל טונה של סבלנות. אתה צריך להיכנס למוזה ולחכות שההצלחה תגיע מעצמה. חשוב להצטייד עם אפס ציפיות ותמיד להיות מופתע לטובה.

עוז: מה מניע אותך כשאתה יוצא למסע של חיפוש מטמונים?

גן: ממש לא כסף. אני פטריוט ישראלי, חובב היסטוריה ומורשת ומאמין גדול בנתינה חברתית. מהמקום הזה אני מגיע לתחביב, שלשמחתי הוא גם המקצוע שלי.

עוז: איך מאתרים אתר חיפושים פוטנציאלי?

גן: אנחנו מחליפים בינינו מידע, מתייעצים עם מומחים וקוראים חומרי רקע היסטוריים. וכמובן יש את אתרי העתיקות המוכרים שמסומנים באתר המפות הלאומי Govmap.


עוז: איך היחסים שלכם עם רשות העתיקות?


גן: בסדר גמור. שוד עתיקות אינה תופעה נפוצה בארץ, כמו באנגליה למשל. רוב מכריע של מגלי המתכות עושים זאת ממניעים אלטרואיסטים. בכוונתי להיפגש בקרוב עם מנכ"ל רשות העתיקות כדי לדון איתו על שיתוף פעולה מסודר.

עוז: ספר לי על ממצאים מעניינים.


גן: בכפר טורמן, למשל, מצאנו שרשרת זהב. כפרי נוער חקלאיים הם קרקע פוריה במיוחד לממצאים היסטוריים כי מדובר באתרים שבהם הסתובבו מתיישבים מדורי דורות. החיפוש בשדות האלה הוא כמו דייג באקווריום, כי ברגביהם התרבדו 100 שנות עבודה עברית. זו הסיבה שלקחנו את כפר הנוער בן שמן כפרויקט. ואכן לא התאכזבנו כמלוא הנימה. כך למשל, מצאנו מטבע פרוטה בן 1900 שנה - מימי המלך אגריפס הראשון.


באזור מקווה ישראל מצאנו סיכה של תלמיד עברי משנת 1929. היא נוצרה ככל הנראה כתגובה גאה למאורעות תרפ"ט ונועדה להמחיש שאנשי היישוב היהודי לא הורידו ראש בעקבות האסון והם נחושים להמשיך במפעל הציוני.


עוז: אני מניח שהבריטים השאירו אחריהם לא רק מורשת תרבותית אלא גם שיירי מתכת.


גן: בהחלט. סמוך למחנה 80 ופרדס חנה מוקדם בזמנו מחנה 87 הבריטי. מצאנו שם מאות פריטים, כולל מימיה של חייל בריטי. כפי שאתה בוודאי יודע, אספנים רבים מתארים תחושה של "לגעת בהיסטוריה", אבל אצלנו זה יותר עוצמתי, כי אנחנו מגיעים לפריט הקבור ראשונים ושולים אותו מתהום השכחה. באופן עקיף נגענו כאן בנשמה של חייל שהביוגרפיה שלו נשזרה גם בביוגרפיה הקולקטיבית הישראלית.

התמונה באדיבות גן ארז


עוז: במה אתה הכי גאה?


גן: ללא ספק במה שמצאנו באתר הקרב "עיון קרא" - איזור שבו נמצאים היום המושבים נטעים וגן שורק (בקרבת ראשון לציון) ושבו התרחש בשנת 1917 (מלחמת העולם הראשונה) הקרב בין חיל הפרשים הניו-זילנדי, שסופח לצבא מצרים, לבין צבא האימפריה העות'מאנית. הגענו למקום הזה בעזרת העמותה למלחמת העולם השניה. למלאכת החיפוש הצטרפה גם שגרירת ניו זילנד בישראל. מצאנו באתר עשרות רבות של פריטים המשוייכים לקרב ובהם רסיסי פצצות מצרר, כדורי מוסקט, תרמילי רובים בריטים, עות'מנים וגרמנים, מטבעות מסוגים שונים ועוד. אבל הדבר המרגש ביותר שמצאנו עם הגלאי מתכות שלנו היה פרסות סוסים של יחידת הפרשים הניו זילנדית ( New Zealand Mounted Rifles). זה חתיכת ממצא, כי מדובר בקרב הפרשים האחרון בהיסטוריה המודרנית.


עוז: מה אתם עושים עם כל הפריטים שנמצאו בשטח? גן: כולם מועברים לרשות העתיקות, למוזיאונים, לארכיונים או למרכזי המבקרים באזור הסריקה. כך, למשל, כל המציאות באתר "עיון קרא" נתרמו למוזיאון המקומי ולעמותה לחקר מלחמת העולם הראשונה. יש חברים בקבוצה שלנו שזכו לתעודת הוקרה על אזרחות למופת. במקרים רבים אנחנו מצליחים להעשיר את המורשת המקומית ולתרום חפצים היסטוריים לאתרי הזכרון המקומיים. כך למשל, מקצת מהפריטים שמצאנו ב"עיון קרא" מהווים את הבסיס למוזיאון ארכיאולוגי שמוקם בעזרתנו בגן שורק. תחשוב כמה זה חשוב גם למיתוג המקום מבחינה תיירותית.

גן ארז מוסר לידי מנהל בית הספר מקווה ישראל את שלל הסריקות שעשו הוא וחבריו בשטח, כתרומה למוזיאון המקומי.


עוז: חוץ מהמטרה ההיסטוריוגרפית יש עוד מטרות בחיפושים?


גן: לאחרונה נוספה לפעילותינו בתחום גילוי המתכות עוד שליחות לאומית: חיפוש אחר פריטים שעשויים לרמז על מקום הימצאם של נעדרים (עקבותיהם של 600 אזרחים ישראלים נעלמו מקום המדינה ועד היום). קרובים וחברים של הנעדרים פונים אלינו בבקשה לחפש אחר שרידים שעשויים לשפוך אור על גורל יקיריהם האבודים.


עוז: מה התוכניות לעתיד הקרוב?

גן: יש כוונה לבדוק באזור חוות אהרונסון בעתלית. לאחרונה נכנס בי ג'וק חדש: חיפוש במחנה העקורים בקפריסין. אני הופך עולמות כדי לזהות את המיקום המדויק במפה.


עוז: זה השטח של ידידי, פרופ' יוסי בן ארצי. הוא מן הסתם ידלק עליכם ויסייע.


גן: אינשללה.


מקורות