כתב: עוז אלמוג
הגלויה בעולם
- גלוית הדואר הומצאה בארה"ב ב-1861 כמעין כרטיס ברכה, אולם פריצת הדרך הייתה ב-1869, כאשר רשות הדואר באימפריה האוסטרו-הונגרית הציגה רשמית את הפורמט החדש לשימוש רחב והמוני. הגלויות הללו הופקו בשתי שפות - גרמנית והונגרית. בעקבות ההחלטה הזו הצטרפו למהלך עוד מדינות רבות ברחבי תבל.
הגלויות זכו לשימוש נרחב בשלהי המאה ה-19, בעיקר בענף התיירות. ההנחיות הרשמיות באותם ימים קבעו כי צד אחד (האחורי) יוקדש רק לכתובתו של הנמען ואילו המסר יופיע בצד השני (הקדמי). העיצוב המקובל של הגלויות התיירותיות באותה תקופה כלל איור או תמונה של אתר התיירות ולצדן המילים "ברכות מ.." עם שם המקום המתועד. לשולח הוקצה רק מקום מצומצם להוסיף מלים ספורות.
בראשית הדרך כללה הגלויה טקסט בלבד ורק ב-1890 הרשו שלטונות הדואר באירופה להוסיף לגלויות איורים וצילומים (פורטרטים, נופים ואתרים) - תחילה בשחור-לבן ובהמשך גם בצבע, באמצעות טכנולוגית הכרומו-ליתוגרפיה.
בתחילת המאה ה-20 (באנגליה – 1902, צרפת – 1903, קנדה - 1904, ארה"ב - 1907 וכו') הופיע לראשונה אחד מתווי ההכר של הגלויה המודרנית: צד אחד המוקדש לאיור וצד שני לטקסט. הטקסט חולק לשני חצאים (באמצעות קו אנכי): האחד הוקדש לכתובת והשני לתוכן ההודעה.
דוכני מכירות גלויות עתיקות ברומא וברצלונה, צילום: עוז אלמוג, 2015-2016
- הגלויות הפכו לפופולריות כבר בראשית דרכן, בשל מספר סיבות: הגלויה מייתרת את הצורך במעטפה; היא מקלה על המיון והדיוור משום שהיא מציגה באופן בולט את שם המוען ונמען ואת כתובתם; היא איפשרה לרשויות הממשל (בעיקר הצבא) לפקח ולצנזר את התכנים הלא רצויים למדינה (המילה העברית "גלויה" באה מהמילה "גלוי" – כלומר מכתב גלוי); נייר הגלויה עבה יותר מנייר המכתבים ולכן גם עמיד יותר; הגלויה היא צבעונית ויפה למראה ולכן קנייתה דומה לקניית תמונה או צילום אמנותי; הגלויה איפשרה לשווק וליהנות מצילומים (גם מעובדים) בעידן שבו מצלמה היתה בחזקתם של מתי מעט; הגלויה היתה סוג של מזכרת תיירותית (סובניר) מהמקומות שבהם התיירים ביקרו ונפשו, בדומה לתפקיד שמשחק היום הסמטרפון עבורנו; הגלויה גם הפכה לכלי יעיל של מיתוג לאומי ומקומי, בדומה למוצרים אחרים בחנויות תיירות; במידה מסוימת הגלויה הקדימה את זמנה משום שהיא חייבה את השולחים למסרים קצרים ומתומצתים. זו גם הסיבה שהיום היא עדיין פופולרית בתחום הפרסום.
- חוק כרטיסי הדואר הפרטיים בארה"ב קבע שמידות כרטיסי דיוור פרטיים יעמדו על 3.25 * 5.5 אינץ'. לאחר 1901, הופקו רוב הגלויות בגדלים של 3.5 * 5.5 אינץ'. בשנות ה-60, החלו חלק מבתי הדפוס לייצר גלויות בגודל 4*4 אינץ'. מאוחר יותר הופיעה גם גלוית הג'מבו ( 5.5 * 8.5).
חשוב לציין שישנם קריטריונים ברורים לסיווג פריט דואר כגלויה תקנית. הוא חייב להיות מלבני (לפחות 3-1/2 אינץ' בגובה ו-5 אינץ' ברוחב). עוביו אינו יכול לעלות על 0.007 אינץ'. הפינות אינן חורגות מרדיוס של 0.125 אינץ'.
מאוסף זיו גורה
אתר דואר ישראל מספק קריטריונים לסיווג דבר דואר כגלויה כמו גם מידע על כללי המשלוח המקובלים היום (כללים שלא השתנו בהרבה במשך 150 השנים האחרונות:
"גלויית דואר - עשויה מקרטון או נייר הקשיח דיו כדי שלא יקשה על דיוורה, צורתה מלבנית וממדיה משקל הנייר יהיה בין 170 ל 320 גרם למ"ר. - הגלויה תהיה אטומה, לבנה או בגוון בהיר שאינו זוהר. - בשוליים התחתונים והימניים של הגלויה לא יודפס ולא ייכתב דבר באופן שהמרחק בין צלעות אלה של הגלויה לקצה הקרוב של ההדפסה או הכתיבה, כולל המען, לא יפחת מ- 15 מ"מ . - השטח העליון במחצית הימנית של חזית הגלויה, ברוחב של 40 מ"מ, מוקדש לביול ולהטבעת חותמת הדואר השטח הנותר במחצית הימנית של חזית הגלויה מיועד לכתיבת מען הנמען. - מען השולח על חזית הגלויה יופיע בפינה השמאלית העליונה בלבד ולא בחלק התחתון של הגלויה. אם בולי הדואר הודבקו שלא במקומם, ינהגו בגלויה כבדבר דואר שלא שולמו עבורו דמי דואר, או שלא שולמו במלואם, אף אם הבולים בוטלו. - תוכן הגלויה יהיה גלוי. אין להכניס את הגלוייה למעטפה, או לעטוף אותה בכל עטיפה אחרת. - לא יצורפו, לא יודבקו ולא יחוברו אל גלויית דואר דוגמה של סחורה, תמונה, שרטוט, פתק או חפצים אחרים. - מותר להדביק לגלויה, בחלקים שנועדו לשימושו של השולח, תוויות או בולים, בתנאי שהם עשויים חומר דק ביותר שעוביו יחד עם הדבק שעליו, לא יעלה על עובי בול דואר עם הדבק שעליו, ושהם מודבקים מכל עבריהם אל הגלוייה תוויות או בולים, שאינם משמשים לתשלום דמי הדואר של גלוייה, יש להדביק אך ורק במקום המיועד לשימושו של השולח." (מדריך הדואר).
- המושג השגור באנגלית לגלויה הוא Post Card אבל הגלויות מכונות גם Mail Cards, Correspondences Cards או Souvenir Cards.
- מטבע הדברים התפתחות מסורת הגלויות צעדה יד ביד עם התפתחות מערכת הדואר וטכנולוגיות הדפוס והצילום. הגלויות הראשונות (עד 1920) הופקו בטכניקות הליתוגרפיה (Lithography) והקולוטייפ (Collotype). ליתוגרפיה היא שיטה שבה מדפיסים יצירת אמנות במהדורה מוגבלת וחד פעמית. בית הדפוס מעתיק יצירת אמנות מקורית על גבי נייר או בד. הדפס הקולוטייפ נוצר על גבי לוח אבן ונקרא גם "דפוס שעווה". זו הדפסה שנעשית מלוחות ג'לטין, והיא היחידה שאפשרה באותה עת הפקת גוון רציף שיצר איכות גבוהה. לכן הגלויות הישנות נראות כה יפות.
- מאיץ לשימוש גלויות העניקה התערוכה הבינלאומית שהתקיימה בשיקגו ב-1893. זמן קצר אחר כך אישרה ממשלת ארצות הברית להדפיס גלויות במחיר סנט אחד ("גלויות פני").
- החברה האמריקאית "Detroit Publishing Company" נוסדה בשלהי שנות השבעים של המאה התשעה עשרה כהוצאה לאור של צילומים. היא השיגה את הזכויות הבלעדיות להשתמש בטכנולוגיה שוויצרית להמרת תצלומים בשחור-לבן לתמונות צבעוניות ולהדפסתם בפוטו-ליתוגרפיה. התהליך הזה איפשר ייצור המוני של גלויות צבעוניות למכירה לצרכן האמריקאי.
- ב-1872 העביר הממשל האמריקאי חוק שהסדיר ייצור גלויות באמצעות משרד הדואר. ב-1898 העביר הקונגרס האמריקאי חוק שמאפשר לחברות פרטיות להנפיק גלויות (The Private Mailing Card Act).
- בשנות העשרים הופיעו לראשונה בשוק גלויות "הצילום האמיתי" (Real photo postcards). אלה גלויות שיוצרו על ידי מצלמת הקודק (postcard camera). הצילום הודפס בגודל המתאים לגלויה.
- לאורך ההיסטוריה המוקדמת של הגלויות, שלטו בתי הדפוס הגרמניים בשוק. רק בתחילת מלחמת העולם הראשונה, החלו בתי הדפוס האמריקאים לספק את רוב הגלויות בארה"ב, אף שבאיכות נמוכה מזו הגרמנית. בית הדפוס הבולט ביותר באותה עת היה Curt Teich & Co.
- בראשית שנות השלושים של המאה העשרים התייעל תהליך יצור הגלויות. הוא הואט במהלך מלחמת העולם השנייה בשל מחסור באספקת חומרי גלם לעשיית הדואר. לאחר המלחמה חזר הייצור לצמוח בעיקר בעקבות הופעת גלויות הצבע המבריקות המוכרות לנו היום.
- בשנות ה-90, עם הופעת הדואר האלקטרוני, החלה את הצניחה בפופולריות של הגלויה. כיום גלויות נרכשות בדרך כלל לצורכי פרסום ואספנות.
- הגלויה הינה פריט אספנות אידאלי הן משום שתכניה מרתקים (מקפיאים עידן שנעלם), בעלי ערך אמנותי ולרוב גם נאיביים (ולכן גם משעשעים). גם העובדה שהיא יוצרה במגוון ובהיקפים כה גדולים תורם לאטרקטיביות שלה כפריט מוזיאוני.
- נהוג לסווג את הגלויות ההיסטוריות לשתי קטגוריות עיקריות:
א. על פי גודלן: הגלויה הרגילה (Regular Postcard); גלויית הג'מבו (The Jumbo Postcard Postcard ); גלוית הבלוק (The Block Postcard); הגלויה הפנורמית (The Panoramic Postcard).
ב. על פי החומר והטכניקה של הייצור: בסוף המאה ה-19 יוצרו חלק מהגלויות מאלומיניום דק. זו הסיבה שאספנים רבים מכנים היום גלויות עתיקות (גם כאלה מנייר) בשם "גלוית אלומיניום" (Aluminum – Cards).
רוב הגלויות הישנות הודפסו על נייר בעובי של 16 נקודות (“ultra thick”) ומבריק למחצה.
קיימות בשוק האספנות גלויות המכונות "גלויית תמונה אמיתית" (A real photo postcard - RPPC). אלה גלויות שבחזיתן מתנוסס צילום מקורי (על נייר צילום). החלק האחורי מיועד לכתיבת המכתב. כמו בכל התצלומים, היא עשויה מטון רציף (אם בוחנים את התמונות בהגדלה, לא ניתן להבחין בנקודות). זאת, בניגוד לטכניקות ההדפסה הליטוגרפית או האופסט, שבאמצעותן הופקו רוב הגלויות (ראו: Real photo postcard, Wikipedia).
גלויות שנקראות "גלויות פשתן" אינן עשויות מבד, אלא מחומר שנועד להבליט את הדיו הצבעוני ולתת אפקט של קנבס.
גלויות כרום (CHR) נולדו לאחר 1939. אלה הגלויות המודרניות המוכרות לנו עם משטח נייר מבריק. השם נגזר מהמנוח "קודק-כרום".
"גלוית מירב" ((Maximum Card היא גלויה עם תמונה שבה הבול מודבק על הצד של התמונה ולא בצד של הטקסט, כמקובל בגלוית דואר רגילה. חותמת הדואר מוטבעת בחלקה על הבול ובחלקה על התמונה. מקובל לייצר התאמה ויזואלית בין שלושת המרכיבים של גלוית המירב - הנושא, של המועד (תאריך החותמת קשור בנושא), והמקום. ההתאמה הזו היא זו שעומדת מאחורי הכיוני "מרב". התחביב של הכנה ואיסוף גלויות מרב נקרא מקסימפיליה (Maximaphily). לא בטוח שההסבר כאן מובן. אולי תבהיר יותר.
- מבין ההוצאות לאור העולמיות של גלויות - הידועות ביותר הן החברה הגרמנית Neue Photographische Gesellschaft (אחת היצרניות המובילות באירופה של מוצרי צילום באיכות גבוהה) והחברה הניו יורקית Rotograph שהיתה למעשה הסניף האמריקאי של החברה הגרמנית.
- קל יחסית לאתר את גילה של גלויה משומשת, משום שתאריך ההנפקה מופיע על חותמת הדואר. עם זאת, במקרים רבים התאריך מטושטש או מחוק. לא נדיר גם שהגלויה כלל לא נשלחה בדואר ואז אין עליה שום חותמת ותאריך. במקרה כזה מלאכת איתור תאריך ההנפקה הופכת למסובכת ומחייבת דמיון ומאמץ בלשי.
בהקשר לאיתור הפרטים של הגלויה, לציין כי העובדשה שרוב ההוצאות לאור נהגו למספר את סדרות הגלויות שהן מקלה במקרים רבים לאתר את הגלויה המבוקשת.
- חוקרי תצלומים וגלויות מכונים באנגלית Deltiologists – ביוונית "לוח כתיבה" (deltos). את המילה טבע ב-1954 פרופ' רנדל רודס (Randall Rhoades).
- האספנים נוהגים לשמור את אוסף הגלויות שלהם בדרך כלל בקופסאות קרטון או באלבומים ייעודיים (ללא דבק). חשוב לאחסן כל גלויה בשקית פוליאתילן נפרדת ובשרוול מגן שהוא רק מעט יותר גדול מהגלויה עצמה (כדי להקל על שליפתה).
אלבומי הגלויות של האספן זיו גורה, צילום: עוז אלמוג
- כמו כל פריט אספני אחר, גם שוויה של גלויה נקבע בעיקר על ידי שלושה גורמים: גילה, נדירותה ומצבה הפיזי (דהוי, מוכתם, קרוע מטושטש וכדומה. מחיר של גלויה נדירה נע לרוב בין 50 ל-100 דולר, אבל יש כמובן בודדות שיכולות להרקיע לסכומים של שלושה אפסים. - בכתבה שפורסמה בגלובס ב-2001 דיווח העיתון על פריחה מחודשת של הגלויות, אף שבפורמט אחר. וכך נכתב: "הן נחטפות בפינות אפלות בבתי קפה ופאבים, נשלחות לחברים, נתלות על המקרר, מודבקות בשירותים או מתקפלות לצורה של קופסת סיגריות. עדיין קשה לקבוע אם הן אמצעי קידום מכירות או שעלו כבר לדרגת מדיום עצמאי, אבל שוק הגלויות בארץ מגלגל כמיליון דולר בשנה וגם משרדי הפרסום מגלים את יתרונותיו."
מודל ההכנסות של הגלויות האלה התבסס על ארבעה ערוצי הפצה: מאות מוקדי בילוי ברחבי הארץ (בתי קפה, מכוני כושר וחנויות), עשרות בתי הקולנוע, קווי אוטובוס של קואופרטיב דן (מבת-ים לתל אביב), ו-ושקמיות צה"ל. והיה גם ערוץ הפצה מיוחד לילדים (הירש סמדר. 24.5.2001. מדברים גלויות, גלובס).
בהקשר זה כדאי לציין גם את הפרויקט הבינלאומי המקוון המכונה "פוסטקרוסינג" (המילה היא שילוב של המילים crossing ו-postcard). הוא מאפשר לגולשים באינטרנט לשלוח ולקבל גלויות דואר אמתיות. במקור הפרויקט מבוסס על הרעיון של פרויקט אחר בשם בוקרוסינג, המיועד להחלפת ספרים. הסיסמה של הפרויקט היא "שלח גלויה, וקבל גלויה בחזרה מאדם מקרי אי-שם בעולם". אף חבר אינו יודע מראש ממי יקבל את הגלויה. הפרויקט אינו כרוך בתשלום כלשהו, וכל אחד עם כתובת דואר יכול ליצור בו חשבון. יחד עם זאת, קניית הגלויות והבולים הם באחריותו של כל משתמש.
נכון לדצמבר 2021 יש בפרויקט למעלה מ-800,000 משתמשים רשומים מ-208 מדינות שונות, שהחליפו ביניהם מעל ל68 מיליון גלויות. המדינות עם הריכוז ביותר של משתמשי פוסטקרוסינג הן רוסיה, טאיוואן, סין וארצות הברית. בחלק הישראלי של האתר נכון לדצמבר 2021, 582 משתמשים, ולזכותם רשומות 71,000 גלויות שנשלחו במסגרת הפרויקט (ראו: פוסטקרוסינג, ויקיפדיה). מעניין אם יהיה מישהו מהדור הצעיר שיאסוף את הגלויות הללו.
חשיבותה של הגלויה בתולדות הציונות
- במחצית השנייה של המאה ה-19 החלו לפעול בפלשתינה-א"י שרותי הדואר של האימפריה העות'מאנית. ענף הגלויות צמח יד ביד עם התרחבות תנועת התיירות למזרח התיכון, בעקבות התפתחות התחבורה הימית והתפתחות מדע הגיאוגרפיה והמיפוי והופעת המצלמה הניידת. ארץ ישראל הפכה באותה עת לאחד היעדים הפופולריים בעולם עבור צליינים, גיאוגרפים והרפתקנים, שביקשו לתעד באמצעות ציור וצילום את מסעם לארץ התנ"ך.
נתיב עולי הרגל באותה עת התחיל ביפו, עלה לירושלים, המשיך לסביבות העיר העתיקה, בית לחם וחברון, ירד ליריחו, נהר הירדן וים המלח. הנתיב צפונה עבר על גב ההר מירושלים לנצרת, טבריה והגליל.
הגלויות, שהיו פריט מסחרי זמין וזול, הנציחו נוף הררי, מקומות קדושים ודמויות מקומיות (בעיקר ערביי המקום). צילומי מקור בשחור-לבן שימשו להכנת הגלויות לדפוס. עולי הרגל והתיירים השאירו אחריהם מכתבים, גלויות דואר ויומנים אישיים בהם תיארו את המסע המרגש (ולעתים גם המאכזב בגלל העזובה) שהיה עבורם חוויה רוחנית. היו גם כאלה שפרסמו יומני מסע בלוויית צילומים או ציורים.
יהודים מאירופה החלו באותה עת להחליף עם קרוביהם בפלשתינה מכתבים ואחר כך גם גלויות. הגלויות, ובעיקר השנות טובות, הפכו לכלי אפקטיבי לגיוס תרומות עבור קהילות "היישוב הישן" משום שהן כללו ציורים מרגשים – בעיקר של נופי התנ"ך והאתרים הקדושים: הכותל, קברי אבות (למשל, קבר רחל) ועוד.
בתקופת השלטון הבריטי היו הגלויות אמצעי תעמולה וגיוס תרומות אפקטיבי עבור המפעל הציוני ההולך ונבנה. לצד הדימויים היהודיים הקלאסיים נוספו דימויים לאומיים חדשים ברוח המהפכה העברית: הרצל, טרומפלדור, נורדאו, חלוצים חקלאיים, בנאים, שומרים, חיילים ועוד.
למרות שהאיורים והצילומים של הגלויות כוללים בעיקר לרוב קלישאות סטריאוטיפיות ומיפים את הנוף האמיתי, הן תמיד מספרות סיפור רחב יותר על אמנות, היסטוריה, מוסכמות חברתיות, ערכים וסמלים.
לא פחות מ-1600 בתי הוצאה בארץ ובחו"ל הפיקו גלויות ארצישראליות עד להקמת מדינת ישראל. היותר מוכרות הן "לבנון", אורדמן, האחים ג'מל (ארמנים שהחזיקו חנות בירושלים), ארצנו והאחים אליהו. חשוב לדעת שפעמים רבות ההוצאה לאור היא לא זו שהפיצה את הגלויות, אלא גוף מסחרי נפרד. ועוד משהו: היו הוצאות שפשוט העתיקו גלויות או צילומים.
בשנת 2014 יצא הספר "גלויות האחים אליהו, מראות ארץ-ישראל 1940-1920" שמתעד את הסיפור המשפחתי והציוני של משפחת אליהו. הספר הוא למעשה קטלוג לתערוכת 100 גלויות תל-אביב שהתקיימה בבית אריאלה בשנת 2009 במלאות מאה שנה לעיר. את התערוכה יזמה ואצרה דליה לוי-אליהו בשיתוף עם חוקר הצילום והאוצר גיא רז.
אגב, מעניין שהוצאת פלפוט קיימת עד היום ואפילו משגשגת (מחזיקה בלמעלה מ-150 עובדים). מסתבר שהיא הצליחה להתאים את עצמה לשוק המודרני. היא משווקת כרטיסי ברכה, ספרים ואלבומים מאוירים על ארץ הקודש וחיים בתקופת התנ"ך בלמעלה מ-30 שפות.
בשנות ה-50 וה-60 היגרו ארצה ציירים, גרפיקאים ואנשי דפוס יהודיים שפיתחו את ענף הדואר והאמנות השימושית. גם הצילום הצבעוני עבר קפיצת מדרגה כחלק מהתפתחות התעשייה, המלאכה והשירותים בישראל הצעירה. את הגלויות הישראליות עיטרו בשלב זה לא רק צילומי טבע ונוף ארצישראליים, אלא גם צילומים של המוסדות הלאומיים ושל צה"ל שביטא יותר מכל מוסד ציוני אחר את ניצחונו ההיסטורי של היהודי החדש. תיירים יהודים רבים, שביקרו במולדת העברית החדשה, קנו את הגלויות הללו שסיפקו עבורם מזכרת מרגשת מהטיול הסנטימנטלי.
חשוב לציין שבעשורים הראשונים למדינה רק מיעוט ישראלי מיוחס נסע לחו"ל. קניית גלויות באתרי התיירות באירופה סיפקה באותה עת חלק חשוב מהחוויה הנדירה. זו היתה גם הדרך היחידה לשלוח דרישת שלום לקרובים בארץ ולשתף אותם בקצת חוויות מהטיול היקר. זה היה מרגש לקבל גלויה בדואר, כי הן העניקו טעימה מפלאי העולם הקסום שנקרא חו"ל.
חשוב לציין שבאותה עת הדואר היה איטי מאד (אפילו יותר מהיום - חה חה חה) וגלויות רבות הגיעו ליעדן כשהתיירים הישראלים כבר שבו ארצה. ועדיין זה היה מרגש לקנות ולקבל גלויות מחו"ל. רבים שמרו אותן כמזכרת משפחתית במגירה או באלבום.
הניצחון המזהיר במלחת ששת הימים הפך את צה"ל, על חייליו, מפקדיו וכליו, לגיבור המרכזי של הגלויות. הכוכב הגדול היה שר הביטחון משה דיין, שגילם בדמותו "הפירטית" את הישראלי החדש.
עם התפתחות הגלויה ככלי קשר זול ונוח, אימצו אותה גם הצבאות המודרניים ככלי לשימור הקשר בין החייל בחזית לבין משפחתו הדואגת בעורף. נוצר מעין חליפין: הלוחם כותב לקרוביו על חוויותיו וגעגועיו (תוך פיקוח הצנזורה) והם מעניקים לו תמיכה ועידוד.
במדינה כמו ישראל, שבה "כל העם מדים" ומלחמה פורצת בכל עשור, לא פלא שהגלויות הצהל"ית (גלויות ד.צ) הפכו לחלק מהפולקלור הלאומי. חיילים רבים, שלא יכלו להתקשר בטלפון, נהגו לשלוח גלויות לעורף, כדי להרגיע את ההורים ובני/בנות. הגלויה הצבאית המאוירת הנוחה והזמינה שהופקה בידי שלטונות הצבא ושלל יצרנים ישראליים והופצה בקרב חיילי הסדיר והמילואים.
הפזמון "אין לך מה לדאוג", המוכר גם כ"שִלחי לי תחתונים וגופיות" (1974) הפך לאחד הסמלים המזוהים ביותר בפולקלור הישראלי עם מסורת הגלויות מהחזית לעורף. "מילות השיר מנוסחות כמכתב של חייל בחזית (במלחמת יום הכיפורים וקרבות ההתשה שהתנהלו לאחריה) אל חברתו שבעורף. "בסגנון סרקסטי הוא מבטיח לה שאין סיבה לדאוג לשלומו כי הוא נמצא בקייטנה ובין הלחימה וההפגזות יש לחיילים פנאי לנוח ולהתרחץ. הוא מבטיח שכשיחזור הם יינשאו, ומבקש ממנה לשלוח לו תחתונים וגופיות - ביטוי למחסור בחפצי יומיום שסבלו החיילים בחזית - אך לא עוגות (שכן אל החיילים נשלחו מן העורף כמויות גדולות של ממתקים). ההשראה של תלמה אליגון לכתיבת השיר הייתה גלויה שקיבלה בימי המלחמה מאחיה גיורא, חייל במילואים בהנדסה ימית שנקרא להתייצב בתעלת סואץ.
עם צאתו זכה השיר להצלחה גדולה, והוא דורג במקום החמישי במצעד הפזמונים העברי השנתי של קול ישראל לשנת תשל"ד. עוזי פוקס הרבה לשיר אותו בהופעות שערך עם אמנים אחרים בפני חיילים בחזיתות המלחמה. השיר הפך למזוהה עם זיכרון המלחמה, ועשרות שנים לאחריה הוא מושמע עדיין מעת לעת בתחנות הרדיו. הוא זכה למספר גרסאות כיסוי." (אין לך מה לדאוג, ויקיפדיה).
אגב, ד"ר חיים גרוסמן ז"ל החזיק בזמנו באוסף הגדול ביותר של גלויות צה"ליות. מאמרו "חייל - שמור על קשר" : לתמונת פני מציאות בין חייל ויקיריו בגלויות צה"ליות בישראל של שנות השישים והשבעים" (בתוך קשר 35 (חורף 2007) 31-42). גם להדי אור אוסף יפה בנושא וכך גם לפרופ' שלום צבר.
ועוד משהו אפרופו: בפורטל הישראליאנה שבו מופיע המאמר הזה, יש תערוכה נהדרת של ישראל פרקר, שאסף גלויות של חיילים שנשלחו לתחנת גלי צה"ל במלחמת יום כיפור. יותר מ־40 שנה לאחר מלחמת יום כיפור (ב-2014) יצא סרטו של הבמאי יובל דלשד "דרישת שלום מהמלחמה", שהציג את סיפוריהם של 27 חיילים שהשתתפו בה כפי שהם משתקפים משדה הקרב למשפחותיהם ולחבריהם, והוקראו בגלי צה"ל בתוכנית "ד"ש עם שיר". חלקם חזרו הביתה, חלקם נפלו בשבי הסורי ושבו לאחר כמה חודשים ואחרים לא חזרו לעולם - מבין יותר מ־2,000 חיילי צה"ל שנפלו במלחמת יום הכיפורים. מבין המכתבים היו גם כאלה מצמררים כגון הגלויות ששלחו באדיקות שני האחים שלחמו בחזית לאמן המודאגת, עד אשר הפכו לחללים, הצעת הנישואים ששלח אחד החיילים לחברתו האהובה מהמלחמה, מכתב שנכתב על גבי נייר טואלט מפאת מחסור בנייר במוצב, וחייל שניסה למצוא אהבה דרך הגלויות. הסרט משלב סצנות דוקומנטריות, חומרי ארכיון ושיחות עם החיילים שנותרו בחיים ועם בני משפחותיהם. הפסקול המלווה את הסרט הוא אותם השירים, שביקשו החיילים בחזית משדרני תכנית הרדיו להשמיע עבורם.
גלויות השנה טובה המשיכו להיות הז'אנר הפופולרי בישראל עד לשנות התשעים של המאה העשרים, הן משום שהם מיתגו את ראש השנה היהודי והפכו אותו לחלק אינטגרלי ממסורת החג הישראלית, והן משום שזה היה זול יותר לשלוח גלוית שנה טובה מאשר להכניס ברכה למעטפה.
מימין לשמאל: "שנות טובות: תולדותיהן של איגרות ברכה לשנה החדשה", תערוכה במוזיאון חיפה, 2011; אוסף השנות טובות של האספן ד"ר חיים גרוסמן ז"ל, צילום: עוז אלמוג 2015
גלויות ארצישראליות נחשבות היום למבוקשות מאד בקרב אספני גלויות בכל העולם והן מוצעות למכירות על ידי רוכלים בחנויות ושווקים, אספנים ובתי מכירות רבים, כולל הגדולים ביותר (למשל Sothby’s , Kedem).
בפייסבוק קיימים מספר פורומים של אספני גלויות ארצישראליות שבהם מתקיימים חליפין, מכירה ושיח על בסיס יומי.
למרבה הצער חלק מאספני הגלויות הבולטים בישראל כבר אינם בחיים, כמו ד"ר ירי רימון, ד"ר חיים גרוסמן, פרופ' אביה השמשוני, יהודה בן ארויה, יהודה למן.
חשוב במיוחד להזכיר בהקשר זה את יואל אמיר ז"ל (יליד 1935) מהנדס אלקטרוניקה וחוקר התרבות החומרית בארץ-ישראל בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, שהאוסף שלו נתרם אחרי מותו לספריה הלאומית. אמיר היה אספן ידוע שפריטים מאוספיו הוצגו בתערוכות רבות בחו"ל ובישראל. הוא גם אצר מספר תערוכות (למשל, במשכנות שאננים ב-2007 ובמוזיאון ארץ ישראל ב-2008) ערך שני אלבומי תמונות (הוצאת יד בן-צבי, מוזיאון ארץ-ישראל), ופרסם מאמרים בכתבי עת היסטוריים ובמגזינים מקצועיים בתחום הבולאות.
האוסף שלו כלל פריטי דואר (מעטפות, גלויות ומסמכים) שקוטלגו למספר קטגוריות: מושבות הטמפלרים, חיפה, יפו, ירושלים, המושבות החקלאיות, מלחמת העולם הראשונה והשנייה.
מתוך אלה שחיים בינינו, עד מאה ועשרים, כדאי להזכיר את זיו גורה, הדי אור, פרופ' שלום צבר, פרופ' שאול הדני, אריה רייכמן, ניצה וולפנזון, איציק אביטל, אילן רוט, גלעד הלמן, בוקי בועז, אבנר סטפק, דוד סילברה ואדריאן אנדרוסייר (אספן יהודי מלונדון). ומעל כולם האספן הגדול דויד פרלמן, שתרם לאחרונה את האוסף הגדול שלו (למעלה מ-130,000 גלויות מתקופת האימפריה העות'ומאנית ועד לשלהי המנדט הבריטי) למרכז לחקר הפולקלור באוניברסיטה העברית בירושלים. האירוע הזה דווח בכלי תקשורת שונים ברחבי העולם היהודי.
קיימים אינספור מקורות מידע על גלויות היסטוריות, בעיקר באינטרנט.
האספן הבריטי דויד פרלמן כתב בעבר סדרה של 32 חוברות קטנות על תולדות הגלויות מארץ ישראל, שמהן נשארו מעט עותקים.
מדגם דפים מהחוברות שהוציא אספן הגלויות דויד פרלמן
גלויות היסטוריות מכל הסוגים והמינים אגורות במוזיאונים וארכיונים רבים ברחבי העולם וגם בישראל. כך למשל:
במוזיאון היהודי בניו יורק
במוזיאון ארץ ישראל (אוסף אלכסנדר)
ב"אוסף הגלויות" של הספריה הלאומית בירושלים
באוסף הגלויות של שפרה לנצט (בספריה הלאומית בירושלים)
בספרית אוניברסיטת חיפה.
בארכיון התמונות של יד בן צבי.
באתר Zazzle
חשוב לציין שגם אם ארכיון מסוים אינו כולל אוסף מוגדר של גלויות, סביר שאגורות בו גלויות בתפזורת, כלומר בתוך התכתובות הכלליות. באופן טבעי ניתן למצוא יותר גלויות בארכיונים של אספנים פרטיים מאשר בארכיונים מוסדיים, לא רק משום שהאספנים הם "המשוגעים לדבר" שמרכזים את רוב הידע והמאמץ האסופי, אלא גם משום שלשלוח הודעה קצרה למשרדי ממשלה או לרשות אחרת לא נחשב בזמנו למכובד. לכן הארכיונים הציבורים כוללים בעיקר מכתבים ולא גלויות.
כמות נכבדת של תערוכות של גלויות היסטוריות הוצגו ברחבי העולם במהלך העשורים האחרונים וגם אצלנו בישראל. למשל התערוכה ״תולדותיהן של איגרות ברכה לשנה החדשה״ שהוצגה ב-2011 במוזיאון חיפה (אוצרת ענבר דרור לקס). כדאי גם להזכיר את התערוכה הרטרוספקטיבית של גלויותיו של בן דב שהוצגה ב-2007 במוזיאון בית אורי ורמי נחושתן שבקיבוץ אשדות יעקב מאוחד (התערוכה הראשונה של הגלויות של בן דב הוצגה שלושים שנים קודם לכן במוזיאון ישראל). יעקב בן דב, יליד פולין, היה מחלוצי הצלמים הציוניים והראשון שיצר סרטי ראינוע בישראל. אוצר התערוכה באשדות יעקב היה יעקב גרוס ז"ל. רוב הגלויות שנחשפו בתערוכה הזו הגיעו מהאוסף של ד"ר ירי רימון – 800 גלויות של מתוך אוסף הכללי שלו שכלל כ-60 אלף גלויות של ארץ ישראל (מקצת מהתמונות בתערוכה היו של האדריכל אביה השמשוני).
ארבעה אוגדני גלויות:
- שאלו שלום ירושלים - אוגדן ובו 15 גלויות. צולם ערוך והוצא לאור על ידי י. בן-דב. האוגדן כוללל מראות מהעיר ירושלים: החומה, בית המוסדות הלאומיים קק"ל, קה"י והנה"צ, השבעת הנשיא ויצמן תש"ט, בנין הכנסת הראשונה, מצעד צה"ל, רחוב בן יהודה, מחנה עולים בתלפיות, העלאת עצמות הרצל על הר הרצל בירושלים ועוד. בפתח האלבום הקדשה בכתב יד ממשפחת י.בן דב לד"ר אטלס. - SOUVENIR OF PALESTINE - אוגדן ובו ובו 10 גלויות עם עבודות האומן A.CHERNIAK [א. צ'רנייאק] - מראות מארץ ישראל.
- אוגדן גלויות עתיקות ישראל - 8 [מתוך 12 במקור] גלויות מצולמות המציגות אתרי עתיקות בערים שונות בארץ ישראל, הוצאת אגף העתיקות.
- אלבום פרחים ותמונות מהארץ הקדושה בהוצאת מענדל פרידמן - מראות מארץ ישראל: ירושלים [האוניברסיטה העברית], חברון, קבר רחל, צפת, טבריה, חיפה ועוד. מהדורה שהופצה ללא הפרחים המודבקים.
כל הפריטים הוצגו במכירה פומבית על ידי בית המכירות Winner's. הצילומים באדיבות בית המכירות.
אוספי גלויות היסטוריות בדירתו של האספן ד"ר ירי רימון ז"ל, צילום: עוז אלמוג 2017
מקורות
רותם תמר. 25.9.2012. בית הפלאות, הארץ
עמיאור חזי. 12.9.2012. מדברים גלויות: שנה טובה מאלפרד דרייפוס, Ynet.
סטפן ליט, הגלויה חוגגת 150 שנה, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוקטובר 2019
אברהם יערי. 1971. אגרות ארץ ישראל, מסדה.
משורר יעקב וגנחובסקי דב. 2001 הקדמה, שישים תעודות כלכליות מארץ-ישראל, מוזיאון ישראל.
שרגאי נדב. 4.7.2007. הגלויות שתיעדו את הציונות נחשפות, הארץ.
חקק הרצל. 28.8.2013. לשוב אל תור הזהב, News1 מחלקה ראשונה
כופר היישוב, ויקיפדיה.
יעקב בן דב, ויקיפדיה.
נתנאל יגאל. יולי 2019. הבה נדבר גלויות, שבל 114.
גלויות מספרות, נוסטלגיה און ליין
הירש סמדר. 24.5.2001. מדברים גלויות, גלובס.
גרוסמן חיים. 2007. חייל שמור על קשר, לתמונת פני המציאות בין חייל ויקיריו בגלויות צה"ליות בישראל של שנות הששים והשבעים, קשר 35.
רונה סלע, "היסטוריה מצולמת של פלסטין", 40 ל-67, תיאוריה וביקורת (גיליון 31), 2007.
אדרת עופר. 2.8.2022. חזרה לתמונה: הצלמת הפלסטינית שהיתה (ועודנה) חריגה בנוף, הארץ.
עמיאור חזי. 5.9.2021. מדברים גלויות: שנה ובה מאלפרד דרייפוס, Ynet.
גלוית מרב, ויקיפדיה.
ליט סטפן. 31.10.2019. מזל טוב! הגלויה חוגגת 150 שנה, הספרנים בלוג הספריה הלאומית.
שיין, שרי. 2021. מסע בזמן: הנוסטלגיה של הגלויות הישראליות, אתר מוטק'ה.
אין לך מה לדאוג, ויקיפדיה
שבא שלמה. 1984. הגלויות של האחים אליהו, עת-מול, ט', 6 (56), 13-12;
לוי דליה. 2010. "תוציא את ז'. מהוויטרינה - ציווה האופיצר האנגלי", האומה, 178, קיץ תש"ע-2010, עמ' 86-82.
לוי-אליהו דליה. תשע"ד 2014. גלויות האחים אליהו, מראות ארץ-ישראל 1940-1920, תל אביב.
חקק הרצל. 28.8.2013. לשוב אל תור הזהב, News1 מחלקה ראשונה
שאלתיאל אורי, "אל תדאגי לי, אמא", כלכליסט, 5.5.2014
וואלה, פינת התרבות: "דרישת שלום מהמלחמה".
מלמד אריאנה. 5.5.2014. דרישת שלום מהמלחמה: נחרט בזיכרון, Ynet.
צבר שלום. 2011. בין פולין לגרמניה: טקסים יהודיים בגלויות מאוריות מראשית המאה העשרים, מחקר ירושלים בפולקלור יהודי 27, עמ' 269-290.
Jon Tim. 2004. Israeli and Palestinian Postcards, University of Texas Press
Reid Andrew 1997. Postcard from Palestine: A Hands on Guide to Reading and Using the Bible Paperback.
Monk Daniel. 2000. An Aesthetic Occupation: The Immediacy of Architecture and the Palestine Conflict, Duke University Press.
Brown Hannah. 2020. Hebrew U receives world's largest collection of Holy Land postcards, The Jerusalem Post.
JN Reporter. 1.10.2022. ‘I was touching history’: Collector gives 130,000, Jewish News.
Postcard History, Smithsonian Institution Archives
15 Most Valuable Vintage Postcards: Complete Value Guide, Jacqueline stallone
Real photo postcard, Wikipedia.
Comments