ד"ר ברוך פלח מכירות פומביות - ריאיון עם המייסד והבעלים

ראיין: עוז אלמוג


עוז: ספר בבקשה על הרקע האישי שלך.


ברוך: נולדתי ב-1975 בנתניה לאב יליד טריפולי שהתפרנס כקבלן צבע ושיפוצים ולאם ילידת הארץ שעדיין עובדת כגננת. יש לי אח ושתי אחיות. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי עצמאי, סקרן ושוחר ידע והרפתקאות. התחלתי לקרוא עיתונים וספרים כבר בגיל שבע בעיקר ספרי מורשת קרב שיצאו אחרי מלחמת ששת הימים והיו על המדף בדירתנו. כאן נזרע הזרע לאהבה שלי להיסטוריה צבאית. ב-1989, בהיותי בן 14 עברתי לפנימייה הצבאית בחיפה שבה התחנכתי עד גיוסי לצה"ל ב-1993. אומנם התחיילתי אבל התגייסתי רק בינואר 1996 משום שלמדתי שנתיים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה בלימודי א"י ומחשבת ישראל.

ד"ר ברוך פלח, 2016

עוז: ראיתי ששם החיבה שלך הוא בוהי. הסבר.


ברוך: זה נולד מכך שאחי לא ידע לדבר טוב בתור ילד ואמר בוהי במקום ברוך. זה נתפס לאט לאט באופן טבעי.


עוז: אני אמנם מבוגר ממך ב-15 שנה אבל מסתבר ששנינו מאותו הכפר. בילדותי גרתי בסמוך לפנימייה הצבאית ואת שלוש שנות התיכון האחרונות שלי למדתי בבית הספר הריאלי (שבו לומדים גם חניכי הפנימייה), תחילה בסניף אחוזה ואחר כך בסניף בית בירם. מה החוויה שהכי זכורה לך מהלימודים בבית הספר?


ברוך: טוב שאתה שואל את השאלה הזו, כי בניגוד לצעירים רבים שעבורם בית הספר הוא בעיקר מטרד ולפעמים אפילו טראומה, אני אהבתי ללמוד ולאושרי פגשתי מורה לחיים – נתנאל ליפשיץ, המורה שלי לתלמוד וללימודי ארץ ישראל.


עוז: אוקי, ספר עליו.


ברוך: אני רוצה להקריא לך דברים שכתבתי עליו בקבוצת הפייסבוק של בוגרי מחזור ע"ד ובדף הפייסבוק שלי (מאז 2013 אני מפרסם את הדברים הללו ביום ירושלים, כיד ושם לאיש ולפועלו):

"בכתה י' עלינו לבית בירם, המקום בניין כיתות ד'. קומה עליונה מימין, צמוד לחדר של מרכזת השכבה אלה פודה. הזמן : ערב חגי תשרי, ובאחד הימים הוא הופיע, נכנס בצעדים מהירים ומבוישים. ממוצע קומה, עם כרס קטנטנה כמו הר המוריה שמציץ מבעד לעיר העתיקה. זהו המורה לתלמוד נתנאל ליפשיץ. מיד כשנכנס לקח גיר לבן ורשם את התאריך בעברית, את פרשת השבוע ורק אחר כך הוסיף משמאל את הזמן בלועזית, רק אז התיישב והקריא את שמות התלמידים. לא כדי לבדוק נוכחות אלא כדי למצוא תרוץ להסביר על שמות המשפחה. נימק לכל אחד את מקור מחצבתו וכור משפחתו. "פלח? דע לך שיש משפחת פלח ברוסיה". לא ידעתי. אבל רותקתי לשעוריו.


היה מלא כרימון, טנא של ידע קסום. דיבר על המשנה והתלמוד על החגים העומדים בפתח, על הכתב העברי הקדום, הוסיף פתגמים בכמה שפות. הביא צילומי מסכתות. לימד על חלוקת חצרות וגבולות (בר מצרא). הזכיר שמות של דמויות, ענקי רוח שעשו גדולות: גרשום שלום גדול חוקרי הקבלה, שאול ליברמן איש התוספתא כפשוטה, טור סיני המומחה לתנ"ך, אורבך איש המדרש ובעלי התוספות, קלויזנר שכתב על הכל. היה מתבל את הרצאותיו בבדיחות ואם היה בבדיחה שמץ של לשון הרע או אבק של גסות קלה, היה מחייך כמבויש ומסמיק קמעה. איזו עדינות יפה, כמו אחת התלמידות שלו שבאה אחרי תקופה ואיני מצליח להיזכר בשמה.


היה מורה בחסד, בעל ידע אנציקלופדי במדעי היהדות והרוח. בשעוריו הזכיר מילים משפות זרות ועתיקות : ארמית, רומית, יוונית, לטינית ואיך לא גם ערבית (כל ה"מיזי" למיניהן: חילו, יהודי ועוד). נושא השיעור היה פורמאלי בלבד, סוג של "טייטל" לא מחייב : היה מתחיל במשנה או מדרש, עובר לתלמוד ירושלמי, קופץ לבבלי, לקבלה, לאיזה פסוק מהתורה באמצע איזו בדיחה ושוב חזרה לאיזה חוקר חשוב או משפט לטיני אהוב. גיוון מהכל: היסטוריה, ארכיאולוגיה, יהדות ותנ"ך, אבל מעל הכל ריחפה ירושלים. לימד בעיקר עליה. היא המאהבת הגדולה של נשמתו. לא משנה אם לימד תלמוד או ארץ ישראל בסופו של דבר לימד על ירושלים, וגם אם היה מלמד "שפה ותרבות תאילנדית" או "היסטוריה של הקולנוע הצרפתי" אני די בטוח שהיה מגניב את ירושלים גם לשם, רק עליה היה מדבר, כי באהבתה שגה תמיד.


נתנאל הוא מגדולי חוקרי ירושלים, מכיר בה כל סמטה וכל שכונה גם אם השכונה היא בגודל של "חצי דירה" יודע אותה מראשיתה הכנענית ועד היום כבירה יהודית. אבל נתנאל הוא צנוע. צנוע מאוד. לא אוהב פרסום או כבוד. לא חשק בקריירה אקדמית והוא לא דוקטור, למרות שבידיעותיו מכניס בכיס הקטן פרופסורים רבים. הוא אוהב דעת כי ככה. כי זה מותר האדם. כי ההנאה מלימוד היא תכלית לעצמה. כי זה הוא. לא כמכשיר למטרה אחרת, אלא כתורה לשמה. עד היום אני מוצא לו ספרים והוא שמח בהם כמו אבא שזוכה לילדים. איש רוח אמיתי.


בכיתה י"א הוא נהיה המורה "ללימודי א"י". רק השם השתנה. לא היה שום שינוי בתוכן. השעורים המשיכו לרתק אותי ורציתי עוד. ללימודים אחרים כמעט לא הייתי בא. תמיד מצאתי תרוץ או סיבה. אליו הייתי בא גם כשבאמת הייתי חולה ולא רק מדומה. הדביק אותנו בחיידק של ירושלים. התחלתי לטייל בה בכל חופשה אפשרית. טיולים קסומים ויפים.

לעיתים היה מותח את העובדות עד קצה גבול האפשר, עד התחום של הבלתי סביר והמקום של הלא יתכן, או אז היו הזיכרון והדמיון פתוכים זה בזה ככפתור ופרח והיו נדמים כזוג שמתעלס בתשוקה קסומה ואינך מבדיל מתי נגמרת רגל הזיכרון ומתחילה יד הדמיון. זה לא לזכותו כחוקר אבל גם זה סוד קסמו כמורה. כלל פסיכולוגי הוא שתמיד יהיו יותר שומעים לFiction מאשר לFacts...


היו בו גם סתירות, כמו כל אחד מאתנו. הזכיר לא פעם בנחרצות שלעולם לא ידרוך באדמת גרמניה או ירכוש תוצרת גרמנית כנקמה קטנה וכחלק מהזיכרון היהודי על זוועות השואה. העובדה הזו לא הפריעה לו לנהוג בגולף גרמני, ועד כמה שאני יודע עדיין לא הרכיבו אז בראשית התשעים, את המכוניות בסין. סתירה מוזרה, אבל האדם הוא לא רק "מכונת חשיבה" הלוגיקה מגרדת רק את קצה הנשמה.


הגולף הזו "נקמה" בו לא מעט. מרוב שראשו היה מלא בשבילי ירושלים וחצרותיה ומרוב שידע את מבואיה ודרכיה, שכח מוחו כמעט תמיד, את מקומה של מכוניתו. כאילו אמר לו זכרונו בלחש: "אם אזכרך ירושלים תשכח מכוניתך". כך היית רואה אותו משוטט דקות ארוכות בנסיון למצוא את הגרמנייה האבודה. חוויה.

אם אהב אותך זכית אצלו למלוא הערכה, ואם לאו היה מתעלם ממך התעלמות גמורה. לא הייתה לו סבלנות לתלמידים שלא מקשיבים או שהראש שלהם בעניינים אחרים. כך פספס הרבה אנשים מוכשרים ולא מעט נשמות גדולות מבין התלמידים והתלמידות. אבל רק המלאכים מושלמים ואני לא חושב שהם קיימים. את מי שאהב כינה בשמות של חיבה, שיש בהן מידה של הפרזה, אבל הרי ידוע שאהבה מקלקלת את השורה, לבועז ונונו קרא "ינון" שזה שמו של המשיח...


בכיתה י"ב התייתמנו. אין לימודי א"י. כך החליטו בחלונות הגבוהים. אבל אצלי אין אין. הלכתי לחברי גל ואמרתי לו "בוא נקים כיתה של לימודי א"י" התלהב מהרעיון ויחד התחלנו ללחוץ בכיוון. נתנאל בהתחלה סירב. שחף, מנהל השכבה, התנה את זה במינימום של תלמידים. התחלנו לאסוף אותם. גל הביא את ניר גבע, נילי ורמן ואחרים. אני הבאתי את יאיר עוז ועוד והתחלנו ללמוד. פעמיים בשבוע. פעם אחת שעור של הרצאה בבניין כיתות י"ב ופעם אחת שעור של שקופיות, בקומת המרתף של בניין כיתות ד'. מאות שקופיות הראה לנו. על ירושלים. על ארץ ישראל. על הגניזה הקהירית. לפעמים היה מצטרף שרון בוחניק, היה שומע הרצאה שלמה ושוכח את כל החומר אחרי שנייה. לבוחניק יש זיכרון רק לדברים "חיוניים" שזה כולל מתמטיקה, תפקוד יומיומי ובעיקר בחורות. מעבר לזה לא כדאי להעמיס עליו. ליפשיץ מקרין שקופיות על הגניזה הקהירית ובוחניק כדרכו מופתע ומפטיר: "המורה זה אוצר בלום" ואז היה צחוק גדול. את "האוצר הבלום" שכח בדייט הבא עם איזה בחורה (איך עבר בגרות בהיסטוריה? זה כבר סיפור אחר).


אחרי תחנונים ולחצים מימן לנו הריאלי טיול לירושלים עם ליפשיץ. היה זה טיול מהסרטים. שכונות, העיר העתיקה, הר הצופים, ארכיאולוגיה והרבה צחוק טוב באוטובוס עם קובה עיראקית שהביא סאטובי. נילי ורמן עשתה כמה צילומים והחלטנו להגדיל לו אחד מהם, את זה של התמונה הקבוצתית על הר הצופים ולתת לו אותו לאות הוקרה כשנבוא לבקרו בביתו.


נילי ירדה להדר, הגדילה את התמונה. מסגרה. גל ואני קבענו עם ליפשיץ שנבוא כל הקבוצה, ובאחר צהריים חיפאי נעים, בזמן של בין הבגרויות, ירדנו אליו לויתקין, הרחוב בו גר בירידה לפרויד ליד "הקטנה והמטריפה". צלצלנו בפעמון והוא פתח לנו את הדלת ובקבלת אורחים "מופתית וחמימה" אמר לנו "כל כך הרבה?". לא שלום, לא מה נשמע. אבל קבלנו את זה בהבנה ובאהבה. זה האיש וזה שיחו.


מקרה משעשע נוסף היה לי אתו כשהזדמנתי לביתו. במקרה היה זה בשעה של ארוחת ערב. ישב על ארוחה צנועה עם אשתו. הזמין אותי להצטרף ולא שכח להוסיף "אזהרה חמורה" לפני שאנגוס איזה מנה: "ברוך, נגיד בנק ישראל אומר תהיה אחמד" מה זה אחמד? רבאק, מה פלח לא מספיק? אז הוא מיהר להסביר "אחמ"ד זה ראשי תיבות: אכול חצי מכל דבר". נו מה אני אגיד לכם, אחרי "הלארג'יות" הזאת התיאבון שלי לא היה ברקיע השביעי. אבל קיבלתי את זה בחיוך של הבנה. האיש עבר ילדות של מחסור, מצור בירושלים וחוץ מזה אהבתי אותו מאוד. עד היום אני אוהב.


נגמרו הלימודים התחילה העתודה. פעמיים בשנה היה שולח מכתב ברכה בחגים "הגדולים" פסח וראש השנה ומדי שבועיים הייתי מקבל הזמנה להרצאות שלו בהשתלמויות מורים או באיזה בית כנסת בחוג לחברים. ההזמנות היו כתובות בכתב קאליגרפי יפה (כתב ידו יפה מאוד כמו של אישה) ומנוסחות בצורה מעורפלת כחידת חמיצר מרומזת: "היום נדבר על המלכה שעזבה אוצר מהמם ונקברה מול שער שכם" משהו כזה...באתי לרוב ההרצאות ונהניתי מאוד.

בצבא שמעתי שכתרי המנהל החדש רוצה לבטל את התחום ולזרוק את המורה הביתה. כתבתי מכתב מחאה. החתמתי גם את גל ושלחנו בכמה העתקים. זה עזר אולי לשנה או שנתיים וגם בהן "הוגלה" לסניף הדר. מטבעי אינני אוהב לאגור. אין לי מחברת אחת מא' ועד אחרי הדוקטורט, אני מאמין יותר במיחזור. אבל את שלו שמרתי. אולי בגלל שיש לו זכות ראשונים. אולי בגלל שהיה מורה מהסרטים. אולי בגלל שנהניתי מכל השעורים. אולי בגלל עוד כמה דברים, גם זה היה פרק בחיים."

תמונות מתקופת הפנימיה הצבאית

עוז: סיפור יפה ומרגש. ספק אם יש מורים כאלה היום. אגב, קצת משעשע שאתה כותב: "מטבעי אינני אוהב לאגור". אתה מאד אוהב לאגור, רק לא דברים אישיים שלך. יכול להיות שבגלל שיש לך זיכרון פנומנלי אינך נזדקק למזכרות שיזכירו לך נשכחות.


ברוך: אגרן של חוויות לא של חפצים. אפילו ספרים שאני מאוד אוהב, את רובם אני תורם. רק שתדע עוז שיש משפט בספר הפתגמים שלי שאומר: "בחיים צריך לאגור בעיקר חוויות וזיכרונות כל השאר סתם תופס מקום ומעלה אבק" (ספר בכתב יד לא נדפס עדיין).


עוז: חה חה חה. יפה אבל פחות רלוונטי לעידן המחשב שבו אנשים אוגרים דברים שאינם תופסים מקום ואבק (חוץ ממקום בדיסק או בענן). אבל בכל זאת, אני מזהה עם רוח האמירה הזו. נחזור למסלול חייך. להיכן התגייסת?


ברוך: חכה עם הגיוס. יש שלב מקדים. בהיותי תלמיד י"ב הוחלט על ניסוי חדש בפנימייה: מימון תואר אקדמי (במסגרת עתודה) לקומץ תלמידים מצטיינים. הלימודים ארכו שנתיים ובסופם חויב הבוגר בחתימה של שנת קבע נוספת בצה"ל כלומר סה"כ ארבע שנים. אני נמניתי על הקבוצה הנבחרת ונרשמתי למסלול המקוצר לתואר ראשון בחוגים ללימודי ארץ ישראל ולמחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה.


עוז: שוב מצטלבות דרכנו. זה החוג שלי, אף שבאותה עת עדיין לא הייתי חבר סגל מן המניין. סיימתי דוקטורט ב-1995.


ברוך: את התואר הראשון סיימתי בהצטיינות והתגייסתי לשריון. בניגוד לציפיות שלי ושל מפקדיי בפנימייה הצבאית, השירות בצה"ל לא היה תקופה טובה בחיי. סבלתי מחוסר שקט פנימי, שאלות שטרדו את מנוחתי, תהיות ובעיות משמעת, בין השאר בגלל הדחף שלי להגיד למפקדי את האמת בפנים. ולמרות שאני אוהב את צה"ל לא התאמתי למסגרת הצבאית הרגילה. הצלחתי אמנם להשלים קורס מפקדי טנקים ותרמתי כמש"ק במסגרת יחידת הניסויים של צה"ל וכסמל מבצעים באוגדה 36. את קורס הקצינים עזבתי יום לפני הסוף אחרי הבוחן המסכם שאותו סיימתי במקום השלישי והמכובד. לאחר שנדחתה בקשתי לעבור למסלול קצונה במסגרת חיל החינוך, הודחתי על בעיות משמעת. אם הייתי מוותר על הדרישה לא הייתי מודח. לא ויתרתי.


עוז: אני אמנם סיימתי את קורס הקצינים בצה"ל כחניך מצטיין והשלמתי את כל חובותיי לצבא, אבל אני יכול להזדהות עם מצוקתך כי גם לי ההסתגלות למסגרות סגורות והקשוחות היתה קשה. הסיפור שלך מעניין בעיני כי הוא מדגים עד כמה צה"ל נכשל בהתאמת החיילים למקצועות שהולמים את אישיותם, כישוריהם ומאווייהם ועד כמה הוא לא מספיק גמיש בניוד החיילים והקצינים בתוך המסגרת הרחבה. זה היה נכון פעם ולצערי זה נכון גם היום. אתה נולדת להיות קצין חינוך כי אתה אינטלקטואל בנשמתך, אבל ברגע שסומנת כקצין שריון קרבי הכל השתבש. ואז, גם אתה נזרקת לכאוס וגם הצבא הפסיד.


ברוך: אתה כנראה צודק. כשהייתי חניך בקורס מט"קים כתבתי והפקתי חוברת בשם "תרבותון אלון" (שם הפלוגה היה אלון) שכללה מאה מונחים בציונות, יהדות וארץ ישראל. גם במורשת קרב הייתי טוב. אגב, אתה מכיר מן הסתם את אספן הישראליאנה והידען הגדול ד"ר ירי רימון ז"ל, שלמד גם הוא בבית הספר הריאלי. אז דע לך שכאשר התקיים חידון על ההיסטוריה של בית הספר - ניצחתי אותו בהפרש קטן.

עוז: לא רק שהכרתי היטב את ירי רימון, שהיה ידידי, אלא סייעתי למוזיאון חיפה בהקמת התערוכה של אוסף חיפה שלו (האוסף העשיר נמכר למוזיאון סמוך למותו של ירי, לפני מספר שנים).


ברוך: אספר לך אנקדוטה קטנה על תשוקת הדעת שלי. כאשר שירתי כסמל מבצעים באוגדה 36 מפקד האוגדה היה תא"ל צביקה גנדלמן, היום ראש העיר שלי, וסגנו היה אלעזר שטרן, לימים אלוף ושר בממשלה. לאוגדה היו מגיעים עיתוני "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" ושני עיתוני "הארץ" – עבור המפקד וסגנו. זה קומם אותי. פניתי לשלישות וביקשתי שגם החיילים יקבלו את עיתון "הארץ". כיוון שלא נעניתי לבקשה, נהגתי לקחת מדי יום מהשלישות את אחד מגיליונות "הארץ" שיועדו למפקדים. הכל נעשה בגלוי וללא מורא. ה"סחיבה" המחאתית שלי נודעה למפקד האוגדה וסגנו ובאחת השבתות הסגורות, כאשר המפקד שטרן דרש על פרשת השבוע בתיבול דברים על השבוע שחלף הוא אמר את הדברים המפתיעים הבאים: "שמעתי שיש חייל אינטלקטואל בבסיס שמתעקש לקרוא 'הארץ'. אז נביא בשבילו עוד עיתון" ומאז היו באוגדה 36 שלושה עיתוני "הארץ" חדשים בכל שבוע. מקץ שנים רבות בניתי בשטח הבסיס בנפח (חטמ"ר 474) ספרייה. זה נעשה בשיתוף עם קרן ליאור וישינסקי ז"ל. לרגל פתיחתה נתתי לאנשי הבסיס הרצאה על "קרבות נפח במלחמת יום הכיפורים". המעגל נסגר למרות שהיום זו אוגדה 210...


עוז: שוב דרכנו מצטלבות. אני הייתי הקמ"ן הראשון של חטמ"ר 474.


ברוך: יאמר לזכותו של צה"ל שלמרות שחתמתי קבע ולמרות שהוא מימן את לימודי האקדמיים, הרשויות הסכימו לוותר לי ושוחררתי מצה"ל ללא דרגות קצונה וללא תוספת שנות שירות כי לא היה תקן לקצין חינוך. פיציתי קצת על הפרת החוזה בשירות מילואים איכותי שנמשך עד היום. אני מתנדב כבר שבע שנים ומשרת כלוחם בגדוד חי"ר שמבצע המון תעסוקות ביהודה ושומרון.


עוז: תיסלם. מה עשית אחרי השחרור?


ברוך: השתחררתי ב-1999 ואחרי תקופה קצרה של עבודות מזדמנות התחלתי את לימודי התואר השני בחוג לספרות באוניברסיטת בר אילן, במסלול הישיר לדוקטורט. נושא הדוקטורט שלי, בהנחיית ד"ר תמר וולף מונזון, היה "כתב העת 'סולם – בטאון למחשבת מלכות ישראל' –בין פוליטיקה לפואטיקה". הנושא הזה שאב אותי להרפתקה אינטלקטואלית מסעירה, שהפכה לימים לסדרת הרצאות (כולל ברשת א' של קול ישראל). מדובר בביטאון שהוציא לאור ישראל אלדד, מראשי הלח"י, לאחר קום מדינת ישראל (בין השנים 1949–1963). פרט לאלדד כתבו בביטאון גם פובליציסטים המקורבים לדעותיו, כגון יהושע השל ייבין, מרדכי שלו וגאולה כהן. לדעתי אי אפשר להבין את האג'נדה של ארגוני הימין המיליטנטיים והמשיחיים בימינו מבלי לקרוא בעיון את גיליונות כתב העת הזה.


עוז: אתה עדיין קורא ספרים באופן קבוע, או שאתה כמו אותו סנדלר יחף?


ברוך: אני לא רק קורא המון אלא גם כותב לא מעט. פרסמתי מאמרים ב"הארץ", "מקור ראשון" ו"האומה". אני גם מרצה לעיתים בהשתלמויות למורים ובכנסים מדעיים ומרואיין ברדיו ובטלוויזיה.

הרצאה בבסיס צה"ל

עוז: ומתי נדבקת בחיידק האספנות והמסחר?


ברוך: את הדוקטורט סיימתי ב-2010 אבל הרבה קודם לכן, כבר ב-2004, התחלתי לקנות ולמכור ספרים. כשראיתי כי טוב פתחתי עוסק "פטור". אחרי שנה זה כבר היה עוסק מורשה והשאר היסטוריה, תרתי משמע.


עוז: עולם הספרים וכתבי היד העתיקים בכלל ואלה בעברית בפרט מרתק ומסועף. למיטב ידיעתי רובו מתנהל מתחת לרדאר האספני הרגיל.


ברוך: זה נכון. אנשים מכירים את חנויות הספרים ואת אתרי המכירות בתחום היד שניה, אבל יקום גדול של אספנים וסוחרים של ספרים עתיקים מתנהל בפרופיל נמוך. הם לא ששים להזדהות ולהיחשף. בראשית הדרך מכרתי לסוחרים ידועים בתחום, כגון רובינזון, בן עמי אנדרס, שלזינגר, בנימין סופר ואברהם פרויליך. עם זמן הכרתי גם את אלה שמאחורי הקלעים. רובם אגב חרדים. אני מעריך שבסך הכל מדובר בכ-30 סוחרים כאלה בישראל ועוד 20 בחו"ל (בעיקר בלונדון ובארה"ב).

ספרים שהוצאו למכירה בבידספיריט על ידי ד"ר פלח מכירות פומביות

עוז: מדוע הם שומרים על פרופיל נמוך?


ברוך: ראשית, החשש מגניבות. שנית, השאיפה לדיסקרטיות שמקלה על קניית הסחורה (בעיקר ספרים עם רגישות כזו או אחרת). שלישית, הרצון לעבוד בשקט כדי להגיע ראשונים לאוצרות פוטנציאלים (התחרות בתחום כמובן גדולה). ורביעית, החשש מלהקים את הארי מרבצו, כלומר מס הכנסה.

ספרים שהוצאו למכירה בבידספיריט על ידי ד"ר פלח מכירות פומביות

עוז: כיצד אתה מוכר את הסחורה שלך?


ברוך: התחלתי באתר Find A Book – היד 2 של הספרים המשומשים. אחר כך עברתי לאתר סימניה שכבש בהדרגה את שוק הספרים המשומשים ולאחר מכן גם לפורטל המכירות הפומביות BIDSPIRIT שבו יש לי חנות ובית מכירות. מעבר לזה אני עובד עם ספריות אקדמיות גדולות בארץ, באירופה ובארצות הברית ועם חובבי ספר שבאים לבקר אצלי מספר פעמים בחודש.

אני מתמקד בספרים נדירים, בפריטי אספנות ויודאיקה ובספרים במדעי היהדות והרוח: ציונות, ארץ ישראל, הגות יהודית, שואה, מחתרות, צה"ל, תולדות היישוב, ספרות עברית, ספרי קודש, ספרי מחקר ובמדעי היהדות, מהדורות ביבליופיליות, ספרי ילדים מצוירים, כרזות, צילומים ועוד. אני מחזיק רק עותק אחד מכל פריט ולכן באופן עקרוני כל ספר שאני מעלה לאתרים הוא עותק אחרון שלי.


עוז: היכן אתה שומר את הספרים?


ברוך: שכרתי שני מחסנים קטנים במושב בית יצחק ואת שאר הפריטים (לא רק ספרים) אני מחזיק בתוך חמישה חדרים בדירתי שנמצאת בשכונת עין הים בחדרה (רחוב אדני פז 42). הלקוחות מוזמנים לבקר בחנות הזו בתיאום מראש איתי. את בית המכירות הווירטואלי "ד"ר ברוך פלח מכירות פומביות" פתחתי בשנת 2017 בפלטפורמת הבידספיריט.

ספרים נדירים בדירה של ד"ר פלח

עוז: אתה מוכר רק לאספנים?


ברוך: לא, גם למוסדות, מקצתם מאד מכובדים. מכרתי ספרים למכללות אקדמיות בארץ, לספריה הלאומית בירושלים, לספריית הקונגרס האמריקאית, לספריית סטנפורד ולספריית אוניברסיטת הרווארד, שכידוע מחזיקה באוסף גדול של ישראליאנה.


עוז: יש דברים שאתה שומר לעצמך ולא מוכר?


ברוך: תתפלא אבל רוב האוסף שבידי (מדובר בכ-30 אלף פריטים - רובם ספרים עתיקים) לא עולה כלל לאינטרנט ואינו מופיע בקטלוגים. אני מחזיק באחד האוספים הגדולים בעברית בתחום הספרים המיוחדים שאינם ספרי קודש - בעיקר ציונות וארץ ישראל. אלה ספרים נדירים שאני שומר לעצמי או לקונים פוטנציאליים שיודעים ומסוגלים להשקיע סכום רציני בקניית פריט נדיר ומיוחד.


עוז: אפרופו נדיר ומיוחד, תן לי בבקשה דוגמא לספרים נדירים שמכרת.


ברוך: רכשתי מסוחר עתיקות ספר שעוסק בפרשת "עסק הביש" (הידוע גם כ"מבצע סוזאנה" או "פרשת לבון") מנקודת מבט מצרית, כולל ההודאות לכאורה שנגבו מחברי החוליה הישראלית בחדר החקירות. הספר נמצא ללא פרטים מזהים של בית דפוס ושל מקום ההדפסה (הדעת נותנת שזה ניו יורק), אבל כנראה מדובר בספרון שהוצא לאור על ידי ארגון פרו-מצרי בשם 'מפלגת הרנסאנס הלאומי' במימון המודיעין המצרי. החוברת חושפת פרטים חסויים על פרשת הריגול ולמיטב ידיעתי העותק שאצלי הוא היחיד שנשאר. קשה לומר על ספר שיצא בהוצאה מצרית שהוא שופך אור חדש על הפרשה כי כידוע מדובר בתרבות של שקרים, אבל יש בו דברים פיקנטיים כגון שמות המרגלים 'הציונים', תצלומי מתקנים בריטיים שבהם הונחו הפצצות, תמונות ותיאורים אודות 'פשעי הציונים', תצלומי פצועים מצרים מלווים בתיאור 'קורבנות הטרור הציוני' ותצלומי אתרים בהם הונחו פצצות שנוטרלו בטרם התפוצצו. העברתי את הספר למכירה פומבית בבית המכירות הפומביות "ווינרס" בירושלים.


דוגמא שניה למסמך פיקנטי שמכרתי הוא מסמך בן 15 עמודים שנכתב ב-1 באוגוסט 1948 ובו התייחסות מעניינת לדרוזים בשטחה הריבוני של ישראל (הכפרים דליה ועוספיה). עקב הרגישות המבצעית, המדינית והפוליטית של המסמך על כריכתו נכתב: "קרא והשמד!". אלא שמי שקיבל לידיו את הדו"ח הסודי הפר פקודה והעותק נשמר. לא ידוע מי כתב אותו אך ככל הנראה מדובר במחלקת המודיעין של משרד החוץ שממנה צמח מאוחר יותר המוסד.

המסמך מעיד על יחסו הדו ערכי של הממסד הביטחוני בארץ לעדה הדרוזית באותה עת. מחד הערכה ורצון לשיתוף פעולה (גם במסגרות הצבאיות) ומאידך חשש וחשדנות. אגב, במסמך נכתב בין השאר, כי הערבים חושדים בדרוזים בפעולות גיס חמישי וריגול לטובת היהודים.

יש לי עוד סיפור נחמד בשבילך: באחד הימים יצא לי לפנות ספרים משכונת "פרדס הגדוד" בנתניה, שהוקמה על ידי עולים מהולנד ובלגיה. לפתע צד את עיני ספר באנגלית שתרגומו לעברית הוא "החיתוך האידיאלי". שנת ההוצאה - 1920. מדובר בתזה אקדמית על חיתוך יהלומים, במהדורה ראשונה. פניתי לסניף התל אביבי של בית המכירות הבינלאומי סותבי'ס וביקשתי להכניס את הספר למכירה פומבית של יהלומים. הם סרבו בטענה שלא מדובר ביהלום (אולי רק במובן המטאפורי) והסכימו להכניסו רק למכירה של פריטים השייכים למדעי הטבע. הספר כמובן לא נמכר במכירה הזו (בלונדון) משום שלא היה בו יחוד בולט, ולכן פניתי לאלמנתו של שלמה מוסאיוף, שתסייע לי למכור את הפריט בבית המכירות כריסטי'ס – שכידוע נחשב גם הוא לאחד המובילים בעולם, במכירה מיוחדת של יהלומים ותכשיטים.


הכרתי את בעלה המנוח של האלמנה - המולטי-מיליונר הישראלי-יהודי שלמה מוסאיוף, שחי בלונדון מאז 1963. הוא היה מייסדה של חברת "תכשיטי מוסיוף בע"מ" (Moussaieff Jewellers Ltd) ונודע בין השאר כאחד מאספני העתיקות הפרטיים הגדולים בעולם. אסף בעיקר ממצאים הקשורים לתקופת התנ"ך ולמזרח הקדום ואוספו הפרטי מנה כ-60,000 מוצגים.


בקיצור, הם הסכימו להעלות את הספר למכירה פומבית של יהלומים והפעם הוא נמכר ב-3000 פאונד והפך בכך לספר היחיד בהיסטוריה שנכנס למכירת יהלומים.


עוז: איך אתה משיג את הפריטים? האם גם אתה, כמו רוב הסוחרים, ניזון בעיקר מפינוי דירות?


ברוך: אני קונה גם פינויי דירות, אבל את רוב הפריטים שלי אני משיג באמצעות קנית ספריות. השיקול כאן הוא בעיקר העלות הגבוהה יותר של הפינוי. אני מפרסם מודעות בעיתונים ובפליירים, ולעתים גם מתקשר ישירות לבעלים כדי לברר אם יש בכוונתם להיפטר מהספרייה הישנה שברשותם. קניתי עד היום 500-600 ספריות ישנות וזה אומר מאות אלפי ספרים. אזור המיקוד שלי הוא עמק חפר, על שפע המושבים והקיבוצים שבו, אבל רכשתי ספריות למעשה מכל רחבי ישראל ממטולה ועד באר שבע. בהתחלה קניתי הכל ועם הזמן ראיתי מה הולך יותר או פחות. אני לא מחפש מציאות כי בתחום הספרים זה כמו לחפש מחט בערימת שחת. הסיכוי למצוא אוצר שואף לאפס. האינטרס שלי הוא למכור ברווח קטן או לשים במכירה פומבית ולקוות שיהיו מתחרים שיעלו את המחיר. אגב, עדיף לקנות מאדם שמבין בספרים, משום שאנשים שאינם מבינים בתחום דורשים מחירים לא ריאליים.


עוז: איך אתה מאמת אותנטיות?


ברוך: מתייעץ בקבוצות ווצאפ מקצועיות, כמו בפורום הישראלי של סוחרי ספרי היודאיקה של או בפורום של מנהלי בתי המכירות בארץ. אני מכיר אנשים רבים שאפשר להיוועץ בהם, כגון ספרנים וותיקים, אספנים בארץ ובחו"ל או אנשי אקדמיה. ויש כמובן את "מר גוגל" שבאמצעותו אפשר ללקט מידע בעל ערך ממגוון אתרים. כיום בתחום הספרים בעברית אני זה שמייעץ. כמעט כל ספר בעל ערך עובר תחת ידי.


עוז: כן, שמעתי עליך דברים יפים מפי סוחרים ואספנים. יש בענף הזה גניבות?


ברוך: יש קצת גניבות של ספרי קודש מבתי כנסת ושמעתי על דפים שנחתכו מאוסף ספריית גרשם שלום בספריה הלאומית. היה גם סיפור ידוע של גניבת מכתבים יקרים של הרצל, ויצמן ואיינשטיין מהארכיון הציוני, אבל בסך הכל זו כנראה תופעה שולית, לא רק בגלל אמצעי האבטחה בספריות הגדולות אלא גם משום שכל הספרים הללו מקוטלגים וגניבה שלהם סופה להתגלות.


עוז: אתה כמובן מודע לעובדה שעידן הספרים המודפסים עומד לעבור מהעולם. הכל עובר לדיגיטל.


ברוך: ברור, אבל דווקא בשל כך אני מנסה לשמר את מסורת הקריאה הישנה בדרך התרומה. הקמתי עשרות פינות ספרים בברים, בבתי קפה ובחופי הים. אלה מקומות שבהם אנשים יכולים להשאיר ספר או לקחת ספר. עזרתי להקים ספריות לחיילי צה"ל ותרמתי ספרים להעשרת הספריות המקומיות במושבים, בקיבוצים ועוד. תרמתי ספרים גם לספריות שהקימו סטודנטים ממרכז שלם לאורך שביל ישראל. מהמקומות האלו לקחו כבר עשרות אלפי ספרים. למרות הדיגיטל לא בכל מקום יש חשמל, לפעמים מטעמי שבת וחג אנשים לא מדליקים מכשירים סלולריים והרבה יותר כיף לשבת בים עם ספר מאשר עם פלאפון שלא תמיד יש בו קליטה.


מעבר לכך, מבחינה מסחרית ממש לא מפריע לי שהספרים ייעלמו מהעולם. אני מתעסק עם ספרים שלא רק שאינם נמצאים ברשת אלא שרובם לא מוכרים ולא נמצאים ב99% מהספריות בארץ ובעולם - הן הספריות הציבוריות והן הפרטיות. תשוקת הקריאה לא נעלמה, היא רק הולכת וגדלה ולא משנה עם הדף הוא אלקטרוני או מודפס, אבל הציבור לא ילך לספריה וישב בשקט בלי מוזיקה ובלי סלולרי, ולכן אני מביא לו את הספרים לחוף הים, לבית הקפה, לבר, למסעדה ואפילו לחנות הדגים...


עוז: תודה על הריאיון ויישר כח.


מקורות