האספן אמיר ליבשיץ

ראיין וכתב: עוז אלמוג


אוסף מקלטי רדיו תוצרת ישראל - תערוכה באתר

אוסף טלפונים תוצרת ישראל - תערוכה באתר

אוסף דיסקיות רישוי לכלבים - תערוכה באתר


בְּאֵר יַעֲקֹב היא עיר בשפלה הדרומית הסמוכה למחנה צריפין ולערים נס ציונה, רמלה וראשון לציון. היישוב הוקם בשנת 1907 על אדמת "ואדי לאמון" ורק בשנת 2021 הפך ממועצה מקומית לעיר.


בשנת 1906 רכש מאיר דיזנגוף, ממנהליה של חברת "גאולה" שעסקה אז בגאולת קרקעות צחיחות ובלתי מיושבות, 2,000 דונם מידי הלותרנים הגרמנים שהיו בעלי החווה החקלאית "חוות שפון" (מבנה החווה קיים ונשמר בקיבוץ נצר סירני). זמן מה לפני העלייה לקרקע נערך כינוס בספריית "שערי ציון" ביפו ובו הוסכם כי המתיישבים החדשים ירכשו חלקות בנות 50 ו-100 דונם בכספיהם. עוד הוסכם כי מחצית מסך כל הקרקעות תועמד לרשותם של יהודים קווקזים, שהיו חקלאים בארץ מוצאם ועל-כן תלו בהם תקוות לגבי הפרחת השממה במקום. המחצית השנייה נמכרה לעולים מרוסיה, פולין, רומניה, בולגריה, ארגנטינה ופרס, שכבר גרו בארץ מספר שנים וחלקם צברו ניסיון כשעבדו כפועלי חקלאות שכירים.


ביום ג' של שנת תרס"ח, 1907 נחגג יום העליה לקרקע והנחת אבן הפינה למושבה החדשה.


באר-יעקב נקראת על שם הרב יעקב יצחקי, ממייסדי המושבה, בן למשפחת רבנים אשר בהיותו בן 22 מונה לתפקיד הרב הראשי של יהודי קווקז. בשנת 1907 רכש הרב יצחקי 200 דונם מקרקעות "ואדי למון". כמו-כן עודד הרב את בני עדתו, יהודים מחבל דאג'יסטן שבקווקז, לרכוש אדמות ולהצטרף ליישוב העברי החדש. הרב עצמו קבע את ביתו בירושלים, בעיר העתיקה, שם הקים חצר וישיבה. שני בניו, יצחק ודניאל, נשארו ביישוב החדש להקים בו את ביתם (מתוך אתר עיריית באר יעקב).


בשל קרבתו של היישוב לרמלה, הוא סבל במלחמת העצמאות מהתקפות של כנופיות ערביות, שבראשן עמד חסן סלאמה. היישוב היווה בסיס מבצעים חשוב ל"מבצע דני" ולאחר סיום המלחמה והכרזת העצמאות היה לבית ראשון עבור עולים חדשים, בעיקר מלוב ותוניס.


מיד לאחר קום המדינה הוקמה בסמוך לבאר יעקב מעברת עולים גדולה ("מעברת חוטר") שצורפה באופן רשמי ליישוב רק בשנת 1965. בהמשך נספחו ליישוב מבחינה מוניציפאלית גם כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי, בתי החולים שמואל הרופא ואסף הרופא והמועצה המקומית תלמי מנשה.


בשנות ה-80 של המאה העשרים הייתה "מעברת חוטר" המעברה האחרונה שנותרה במדינת ישראל, ותושביה סירבו להתפנות, אף על פי שחיו בתנאים קשיים. החברה לפיתוח אזור לוד-רמלה שכרה את שירותיו של איש העסקים דוד אפל שיפעל כקבלן פינוי ובתמורה הוא קיבל את הקרקע להקמת שכונת וילות.


בשנים הראשונות של המאה ה-21 עבר היישוב מהפכה חזותית ותחבורתית, במיוחד מאז פתיחת כביש 431 המקשר בין עורקי התנועה העיקריים של המדינה: כביש 1, כביש 6, כביש 4 וכביש 20. פתיחת הכביש הפכה את באר יעקב מיישוב שוליים מוזנח, הנמצא בעורפו של מחנה צריפין, ליישוב משגשג, הממוקם במרכז המדינה.


למרות ניתוקה היחסי מהערים החרדיות, נחשבת באר יעקב "בירת" הישיבות החרדיות באזור (ביישוב פועלות ארבע ישיבות חרדיות).


בתחילת 2020 אושרה תוכנית המתאר לעיר. על פי התוכנית צפויים להיבנות כ־27,000 יחידות דיור, 2 פארקים בגודל של כ-180 דונם במתחם שיקום על שטח שיפונה מבסיס צריפין. כמו כן מתוכנת תוכנית לשימור אתרים בעלי רקע היסטורי בעיר, ואף אצטדיון כדורגל עירוני. בנוסף, קיימות תוכניות ראשוניות לשילוב מתחמי מסחר בצמוד לתחנות הקו החום של הרכבת הקלה שישולבו במערכת התחבורה העירונית.


לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לסוף פברואר 2022 (אומדן), מתגוררים בבאר יעקב כ-30 אלף תושבים (ראו: באר יעקב, ויקיפדיה).


אמיר ליבשיץ הוא מצאצאי המייסדים של באר יעקב. הרב יעקב יצחקי, שעל שמו נקרא המקום, הוא סבא רבא שלו מצד אמו, ואביו הוא נינו של ראובן לרר, מראשוני הדבוראים בארץ ישראל וממייסדי נס ציונה.


ליבשיץ נולד (1959) בתל אביב לאב חרט ואם אחות. בצבא שירת כמכונאי רכב ואחרי השחרור נעשה מאלף כלבים. לימים הועסק על ידי מספר רשויות מקומיות כלוכד כלבים משוטטים. לפני 12 שנה הקים פנסיון כלבים בבאר יעקב, על חלקה שירש מאמו.


חיבה לחפצי וינטג' ונוסטלגיה ישראליים (בעיקר בעלי מנגנון מכני כלשהו) היתה לו כבר מקדמת דנא, אבל את זיקתו המיוחדת למקלטי רדיו וטלפונים מתוצרת ישראל הוא פיתח בעיקר בשנים האחרונות. עד 2019 היו ברשותו בסך הכול חמישה מקלטים והיום הוא מחזיק בלא פחות מ-70 מכשירים!




לצד מגוון ענתיקות שליקט בשיטוטיו בשווקים הוא הצליח להקים עוד שני אוספים מרשימים: מכונות כתיבה ותפירה שנמכרו בארץ, ודיסקיות רישוי של כלבים – ללא ספק אחד מסוגי האוספים הנדירים והמדליקים בארץ ובכלל.


שאלתי אותו כיצד הושגו הדיסקיות הללו והוא הסביר: "כאשר עבדתי כלוכד כלבים עבור הרשויות המקומיות, נוכחתי שבכל שנה נשארות על המדף דיסקיות מיותרות. הנוהג המקובל היה לזרוק אותן לפח, אבל אני לא מאלה שנוטה לזרוק דברים ישנים, אז אספתי אותן. שכחתי קצת מהעניין, עד שלפני שנה, בזמן הקורונה, מצאתי את האוצר מוחבא באחת מפינות המחסן. מרגע זה החלטתי גמרתי אומר להרחיב את האוסף הזה - תחביב שמשתלב נהדר עם פנסיון הכלבים שלי. הרמתי טלפון לכל מיני מכרים וידידים שמתעסקים בכלבים וביקשתי שיעבירו לי דיסקיות רישוי ישנות שברשותם. במקביל "כיילתי את הראדר" שלי לדיסקיות הכלבים במסעי הצייד הרגילים שלו בשווקי הפשפשים. נדמה לי שאני היחיד בישראל שמחזיק באוסף כזה. אגב, אחד מחבריי שביקר בשוק פשפשים באוסטריה הבחין באוסף דומה וקנה לי אותו במתנה. חיפשתי מישהו בישראל כדי לעשות איתו החלפות ועד היום טרם מצאתי כזה."




כל אוספיו של אמיר מאוחסנים ומוצגים במוזיאון "בית ראשונים" הממוקם ב"בית האיכר" בבאר יעקב (רחוב אילה 11). למען האמת זה לא בדיוק מוזיאון, אלא יותר מרכז מורשת מקומי שאותה שומר ומתחזק אמיר בעצמו.


בתי איכר שימשו בעבר כמרכזים הקהילתיים של המושבות החקלאיות. אפשר למצוא כאלה, למשל, גם ברחובות ובפתח תקווה. אבל אחרי שהפרדסים חוסלו והפרדסנים השיבו נשמתם לבורא חלק גדול מהמבנים הללו פשוט ננטש, התפורר ולעתים גם הוחרב.


ארנון יצחקי, דודו של אמיר, שהתגורר בסמוך לבית האיכר בבאר יעקב, לקח על עצמו את מלאכת השיפוץ והשימור של המבנה וגם אסף צילומים היסטוריים מהגורן ומהיקב שהפכו אותו למעין מרכז מורשת מקומי. לפני מספר שנים הלך הדוד לעולמו ואמיר קיבל לידיו את האחריות על המקום.


המבנה שייך פורמלית לעמותה ששמה "בית ראשונים באר יעקב", אבל בפועל, היחיד שממלא את המקום בתוכן – תרתי משמע – הוא אמיר. זאת, משום שכל אוספיו פזורים ברחבי הבית ומשום שהוא יזם ואירגן את הפעילות בשטח. למרבה הצער היא אינה מרובה משום שהמועצה מסרבת לשתף אתו פעולה. הסכסוך בינה לבין משפחת ליבשיץ ארוך ועצוב ומי שמפסיד כאן הם בעיקר תושבי באר יעקב ולמעשה כולנו. היו תוכניות והבטחות להפוך את בית הראשונים למרכז מורשת מקומי פעיל ותוסס, אבל הבטחות לחוד ומעשים לחוד. אפרופו, לבאר יעקב אין בכלל ארכיון היסטורי פעיל וזה לכשעצמו די עצוב וקצת מקומם.


כאמור, אמיר, שירש את האחריות על המבנה מהדוד, הוא "בעל הבית". האוספים הנוסטלגיים שלו, שפזורים ברחבי המוזיאון, מוסיפים לו ממד היסטוריוגרפי, בנוסף לתמונות שאסף הדוד.


באופן מוזר ואולי גם טיפוסי לעולם הישראליאנה, מי שבאמת מפיח חיים במוזיאון הפרטי השמם היא קבוצה אזוטרית לכאורה של "משוגעים לדבר" ש"השריטה" האספנית שלהם מצילה לנו חתיכת היסטוריה. מדובר במועדון (לא רשמי) של אספני מקלטי הרדיו בישראל.


הקבוצה החביבה הזו, שאינה רשומה כעמותה ומונה כ-15 אנשים (רובם בגיל הפנסיה), מתכנסת אחת לשבועיים למפגש חברי-מקצועי. כל אחד מביא מנחה של מטעמים מהבית ואחרי הסעודה המשותפת כולם מתפנים להחליף חוויות ומידע מקצועי, וכמובן לייעץ זה לזה בנוגע לתיקונים ושיפוצים של המכשירים העתיקים (יש ביניהם המומחים לתחום האלקטרוני ויש לתחום המעטפת של העץ או הבָּקֶלִיט). "על השולחנות פזורים כלי עבודה" מספר אמיר, "וכל אספן מביא את הרדיו שלא הצליח לתקן לבד להמומחים היותר גדולים בחבורה. אלה מסייעים להשמיש את קופסאות הקסם ההיסטוריות, שבעבר נחשבו לרהיט החשוב והיקר בבית.


בעבר נהגה החבורה להתכנס בראש העין, בביתו של דורון רותם - מי שנחשב לגדול האספנים והמשפצים של מקלטי הרדיו ההיסטוריים בישראל. אבל כאשר דירתו נעשתה צרה מלהכיל את כל החברים, המפגש הדו-שבועי עבר למוזיאון הראשונים בבאר יעקב.


איש לא יודע במדויק כמה סוגי מקלטי רדיו נמכרו בישראל בתקופת היישוב וראשית המדינה, אבל ההערכות מדברות על כ-20 חברות שמכרו כ-200 דגמים. לא מדובר כמובן בהמצאות מקומיות אלא בגרסאות של מודלים נפוצים, שהועתקו ולעתים קצת שופרו בישראל באמצעות שינויים קלים. בחלק גדול מהמקרים המשווקים היו יהודים שהעסק העיקרי שלהם פעל מחוץ לישראל ושקרוביהם החזיקו בסניף ישראלי.


לאמיר קשה לשים את האצבע מדוע דווקא מקלטי רדיו שבו את לבו. מבחינתו זה פשוט "התפתח מעצמו". ההקשר היחיד שעולה במוחו הוא האהבה הגדולה שהוא רחש לסבו ז"ל. הסב הקפיד לשמוע חדשות בכל שעה וכנראה שהחוויה הזו התקבעה בזיכרונו של הילד.


אמיר איננו נמנע על מאזיני הרדיו הנלהבים, למעט חיבתו לתוכניות היסטוריות ונוסטלגיות כמו אלה של נתיבה בן יהודה ז"ל, מושיק טימור ויצחק נוי, שלמרבה הצער ירדו מלוח השידורים.


הוא גם לא מאותם אספנים שגולשים שעות ארוכות באינטרנט לחיפוש מציאות והחלפות. את רוב הפריטים שבאוסף שלו הוא משיג בשוקי הפשפשים בחיפה, תל אביב, באר שבע ובעיקר רמלה.


מומחים וותיקים בתחום מספרים שהשוק ברמלה, שפועל רק ביום ד', הוא המיוחד מבין כולם, בשל פרופיל הסוחרים ואופי הסחורות. אמיר מקפיד להגיע למקום בלילה שלפני הפתיחה (בשעות 21:00-22:00) כדי לרחרח מה חדש אצל "סוחרי הג'נק" כדבריו. הוא פוקד את המקום שוב עם אור השחר, כאשר הדוכנים נפתחים, ופעם אחרונה גם ב-11:00, לפני שכולם מקפלים את הסחורה. זאת, בידיעה ששעת הנעילה היא גם שעת חסד בתחום המחירים. שמו כבר הולך לפניו בשוק כמי שיודע להתמקח ולהשיג מחיר טוב. עד כדי כך הוא "עקשן" שהחבר'ה מכנים אותו בצחק "אמיר מאתיים", על שם קו הגבול שהוא מציב תמיד לסוחר (מאתיים שקלים למכשיר).


הוא עצמו מתגורר בנס ציונה אבל את פנסיון הכלבים שלו בבאר יעקב הוא פוקד מדי יום. לרוב הוא אינו מחמיץ גם ביקור ב"בית הראשונים" כדי לסדר את האוספים, להתבונן ולדמיין את האוצרות החדשים שיתווספו ל"מערת העלי באבא" הפרטית-ציבורית שלו.


"מה החלום שלך?" אני שואל את אמיר והוא משיב מניה וביה: "לקחת בית לשימור בצריפין, ששייך למועצה, ולהקים מוזיאון ראוי לשמו. בינתיים אין עם מי לדבר, אבל אני סבלני ואופטימי." "ומה באשר למוזיאון הראשונים?" אני מקשה. "אשמח לארח כאן כל קבוצת אספנים, בכל תחום שהוא".