האספן שהציל את מורשת הכדורגל של הפועל פ"ת

ראיין: עוז אלמוג


לגלריית התמונות באתר


עוז: שתף אותנו קצת ברקע האישי שלך.

נסים: נולדתי בפתח תקווה בשנת 1944 לאב שעלה ארצה מסלוניקי ואם שעלתה מטולדו. היינו חמישה אחים, שלוש בנות ושני בנים. לצערי רק אחותי ואני עדיין בחיים. זה הגורל ואני אסיר תודה על מה שזכינו.

עוז: עד מאה ועשרים.

נסים: הורי התגוררו ברחוב רוטשילד, סמוך למסעדת "הציפור הכחולה". היה זה מועדון לילה ששירת בעיקר את חיילי הצבא הבריטי. בבוקר היו משחקים שם טניס ובערב רקדו. אנחנו כילדים צפינו בחיילים בעיניים מוקסמות. אחרי שהבריטים עזבו הארץ הפך המועדון לבית קולנוע קיצי ואחר כך למועדן זמר. היום ניצב שם בית האמנים. אגב, קיבלנו מבעלי המועדון כרטיסים בחינם כדי שנשמור שלא ידלקו האורות בבתים שליד הקולנוע ויפריעו להקרנה. ב-1954 עברה משפחתי לשכונת נווה עוז.

עוז: במה עסק אביך?

נסים: אבי, שמואל, היה מראשוני חברת החשמל בפתח תקווה. תאר לך שבאותה עת פנסי הרחוב כללו פתיליות שחייבו הדלקה ידנית. היו ימים. אמי היתה עקרת בית.

מוזיאון "האימפריה הכחולה" של נסים קלדרון

עוז: איך התחברת להפועל פתח תקווה?

נסים: אבי נמנה עם מייסדי האגודה. באותם ימים הכל כמובן נעשה בהתנדבות מלאה. כבר מגיל צעיר נהג אבי לקחת אותי אתו לצפות במשחקי הקבוצה הבוגרת. אלה היו הרגעים המרגשים ביותר בשבוע.

עוז: מראיונות שערכתי עם אספנים שונים נוכחתי שאצל רבים מהם החוויה המעצבת, שהחדירה בהם את חיידק האספנות היתה עם האבא. מטבע הדברים, במקרה של אהדה לקבוצת ספורט, החוויה עוצמתית אף יותר, כי האב והבן חווים ריגוש משותף, מעצבים זיכרון משותף ונוצר ביניהם "בונדינג", שרק מתחזק אחרי מות האב.

נסים: אתה צודק. אבל תוסיף לזה גם את העובדה שחלק גדול משחקני האגודה היו בני בית אצלנו ומקצתם, כמו למשל נחום סטלמך, היו שכנים שלנו באותה השכונה. אני זוכר את האליפות הראשונה שלנו עם המאמן משה ורון בשנת 1955. שנתיים אחר כך זכינו בגביע, במשחק נגד מכבי יפו שהתקיים באצטדיון בחיפה. כוכב הקבוצה דאז, נחום סטלמך, שכונה "ראש הזהב" בגלל הנגיחות הקטלניות שלו, נהג להושיב אותי לצדו כי האמין שאני הקמע שלו. אני זוכר את עצמי, ילד בן 13, ישוב על הטמבון של האוטובוס הקבוצתי עם הגביע ביד. הבר מצווה שלי נערכה ימים ספורים לאחר הזכייה וסטלמך בכבודו ובעצמו הגיע לחגיגה כשבידו הגביע. אתה בוודאי מתאר לך איזו התרגשות זו היתה. אגב, עד למותו שמרתי איתו על קשר חם ואחרי מותו אני עדיין שומר קשר עם אשתו, נירה והילדים.


עוז: היכן למדת?

נסים: כילד, התגוררתי סמוך לבית ספר פיק"א, אבל כיאה למשפחת פועלים הורי העדיפו לשלוח אותי לבית ספר הס המרוחק יותר, שהיה מיועד לילדי עובדים. אחרי שעברנו לשכונת נווה עוז הצטרפתי לקבוצת הנוער של הפועל פתח תקווה, כפי שעשו חלק גדול מתלמידי בית ספר. אגב, את לימודי התיכון עשיתי בבית ספר עמל בפג'ה ובמקביל המשכתי לשחק כדורגל.

עוז: והשירות הצבאי?

נסים: בבית הספר למדתי את מקצוע החרטות וצה"ל ניצל יפה את הידע והניסיון שלי בתחום. שרתתי תחילה בגדוד 7 של חטיבה 90 ואחר כך באחד מבסיסי חיל האוויר.

עוז: ואחרי הצבא?

נסים: תמיד היתה לי אוריינטציה אמנותית ולכן בתום השירות הצבאי עברתי לעבוד בצורפות במסגרת חברת אמנים שפעלה ברמת גן. אחרי שהעסק הזה נסגר עברתי לעבוד במחלקת פיתוח המבנים של חברת הפלסטיק אמרז (חברת בת של קוקה-קולה). נשארתי שם עד שפרשתי לגמלאות בגיל 60. עוז: אני מבין שבשלב הזה כבר לא שיחקת.

נסים: עול הפרנסה היקשה עלי להפוך לשחקן כדורגל מקצועני. גם לא היה לי את הכישרון המתאים. אבל העבודה לא ריפתה לרגע את אהבתי ונאמנותי להפועל פתח תקווה. המשכתי לצפות באדיקות בכל משחקי הקבוצה, בית וחוץ, וסייעתי ככל יכולתי למועדון, אף שלא נשאתי בתפקיד רשמי. לימים התמניתי למנהל מחלקת הנוער של האגודה. ראיתי בזה גם ייעוד חינוכי, כי בעיני התנהגות טובה, ישרה והוגנת של השחקן קודמת ליכולותיו המקצועיות. אני יכול לומר בגאווה שגידלתי דורות של שחקנים עם ערכים טובים.

עוז: מסכים איתך לגמרי שהספורט הוא כלי חינוכי נהדר. ספר על אשתך והילדים.

נסים: את אשתי האהובה זהבה הכרתי בשפת הים בתל אביב. היא גדלה במשפחה מפוארת של מורים ומחנכים ולימים הפכה בעצמה למורה ומחנכת. תחילה בבית הספר חשמונאים ברמת גן ואחר כך בבית ספר הס בפתח תקווה. לפני שבוע חגגנו 50 שנות נישואים. לצערי היא חלתה ואני מסור לטיפול בה. הולדנו בת (מזכירת בית ספר) ובן (ראש צוות מחקר בחברה למוצרי רפואה) ויש לנו ארבעה נכדים חמודים - שלוש בנות ובן.

עוז: איך אשתך והילדים התייחסו לחיידק הכחול שלך?

נסים: בפרגון גדול. אשתי "חולת כדורגל" לא פחות ממני. היא אמנם ממשפחה בית"רית ואני ממשפחת פועלים, אבל כולנו, וזה כולל גם את הילדים והנכדים, מאד אוהבים את החיבור לכדורגל.

עוז: ספר על נסיונך כמנהל בקבוצה.

נסים: בשנים 1989-1990 ניהלתי את קבוצת נוער משנתון 1973-74. ב-1991 עמדתי בראש משלחת של נערי הפועל פ"ת משנתון 1975-76, שהשתתפה בטורניר שנערך בעיירה האוסטרית "בלודנס". זו היתה הפעם הראשונה שבה קבוצת הנערים של המועדון הגיע לגמר, כאשר בדרך הם מנצחים אריות כדורגל: אייקס ההולנדית שטוטגרט הגרמנית, מילאן האיטלקית, וגראסאופרס השווצרית. שנה לאחר מכן הגענו עד לחצי הגמר.


עוז: ממתי אתה אוסף פריטים היסטוריים של האגודה?

נסים: מאז שאני זוכר את עצמי. כבר כילד אספתי כתבות על הקבוצה שהתפרסמו בעיתונים ("חדשות הספורט", "ספורט לעם" ועוד) ולמעשה כל חפץ ומזכרת שקשורים לאגודה. לימים, כשהייתה לי נגישות לדברים שמתחוללים בתוך המועדון יכולתי לאסוף גם דברים נדירים יותר כגון תכתובות ופרוטוקולים של ישיבות. כולם באגודה ידעו שנסים קלדרון הוא ההיסטוריון של הקבוצה. תראה, כבר כשגרנו בנווה עוז, הצבתי קרוון גדול בחצר הבית שבו אוחסנו תמונות של שחקנים, דגלים, חוברות, מדליות, גביעים, ומה לא. את דלת הכניסה הנמכתי כדי שכל מי שיצעד פנימה יצטרך בעל כורחו לקוד קידה. חה חה חה.

עוז: אתה באמת משוגע. אני אוהב משוגעים כמוך. ספר על פריטים מיוחדים באוסף?

נסים: יש המון וקשה לברור, אבל אספר לך על שניים שיקרים לי במיוחד: האחד הוא הדגל שקיבל נחום סטלמך מהרוסים במשחק המיתולוגי של נבחרת ישראל, שבו הבקיע את השער מול אחד השוערים הגדולים בהיסטוריה – לב ישין. לימים הגיע ישין לישראל כדי להרכיב לעצמו רגל תותבת. יהודה פילוסוף, שהיה מנהל בחברה שהתמחתה בהכנת תותבות, הוא זה שאירח אותו. אני וסטלמך ליווינו אותו. כתשורה הוא נתן לי דגל עם תמונה שלו וחתימה.


עוז: ספר על המוזיאון הפרטי שבביתך.

נסים: בשל הערצתי הרבה לקבוצה הקמתי בדירתי מעין מיני מוזיאון של הפועל פתח תקווה בכדורגל. מה שרואים על הקירות והמדפים זה רק חלק מהפריטים שנמצאים ברשותי.

עוז: מי מגיע אליך לביקור?

נסים: לאחרונה, בשל הקורונה ובגלל שאשתי חלתה, אנחנו לא מקבלים ביקורים. אבל בעבר הוא המוזיאן הפרטי הזה היה שם דבר בעיר. אוהדים רבים הגיעו לדירה לצפות במוצגים ולחוש את האוירה. וכמובן גם אנשי תקשורת. למשל, השחקן והבמאי קובי פרג' וצוות ההפקה שלו הגיעו לכאן לצורך הפקת תכנית ששודרה בערוץ 12 לכבוד 70 שנות עצמאות למדינה. אל תשכח שבמועדון הפועל פתח תקווה טופחו אינספור דמויות בולטות בכדורגל הישראלי, ששיחקו ואימנו גם בנבחרות ישראל. נחום סטלמך, ג'רי חלדי, צחי נהרי, השוערים יעקב ויצחק ויסוקר ורפי כהן, ווליד באדיר, אלון חזן, אופיר קופל. גם פנתיאון המאמנים שעברו אצלנו גדול מאד. כך למשל, עמנואל שפר, אברהם גרנט, זאב זלצר, גיורא שפיגל, דרור בר נור, גיא לוי והיום מאמן הנבחרת החדש אלון חזן. גם שדרן הספורט המיתולוגי יורם ארבל הוא משלנו. הוא היה שכן שלי.

מעבר להנצחה ומורשת יש במוזיאון כזה גם אלמנט מחנך. זו הסיבה שבעבר האגודה נהגה לקחת שחקנים פעילים לראות את התמונות והגביעים לפני משחק חשוב. רצו שהשחקנים יטענו במוטיבציה כאשר יבינו שהם משחקים במועדון שהיה בעבר אימפריה ישראלית, עם מסורת ומורשת אדירה. אגב, תרמתי תמונות היסטוריות לאצטדיון החדש. הן תלויות במבואה. התעקשתי גם להציב תמונה מקרמיקה של נחום סטלמך בקומה העליונה.


עוז: מה שיפה אצלך זו העובדה שאתה לא רק אוהד ואספן אלא גם היסטוריון של הקבוצה. מבחינה זו אתה שייך לקבוצה קטנה של אספני ספורט בארץ.

נסים: נכון, והכל נעשה בהתנדבות. פרסמתי במהלך השנים עשרות כתבות על הפועל פתח תקווה - הן בנושאים נוסטלגיים והיסטוריים והן בנושאי צבע וחדשות. הן הופיעו בבמות מגוונות. למשל, במקומון הפתח תקוואי "שחק", שאותו ערך אז עיתונאי הספורט הידוע אשר גולדברג, במקומון "מה בפתח" ובמקומון האינטרנטי, פ"תנט, שפתח מדור שלם שמוקדש לנוסטלגיה וספורט. אגב, יצא לי לפרסם גם כתבות שאינן עוסקות בספורט, אלא באהבתי השניה - טיולים בחו"ל - באתר החדשות והתעופה Passport News.

עוז: אם בתקשורת עסקנן כדאי להזכיר כאן מפעל חלוצי נוסף שלך: אתר מידע היסטורי ונוסטלגי על הפועל פתח תקווה.

נסים: היוזמה להקמת האתר, שהיה אז באמת חריג בנוף הישראלי, הגיעה מבחור צעיר בשם יהלי רואה. הוא אמנם תושב זיכרון יעקב אבל את האהבה להפועל פתח תקווה הוא ינק מאביו שנולד בעיר. יהלי הקים תחילה אתר אינטרנט בשם "כחול אמיתי", שפעל בשנים 2006-2014 ושירת נאמנה את הפועל פ"ת עם אלפי כתבות צבע, ראיונות, דיווחים ומאמרי נוסטלגיה אודות המועדון. אחר כך הקמנו ביחד את האתר שזכה לשם "האתר הרשמי של היסטוריון הפועל פ"ת נסים קלדרון ומוזיאון המורשת של המועדון". הוא כולל אינספור פריטים פיקנטיים, כגון אוסף כרטיסי כניסה למגרש, כל התלבושות של הקבוצה לדורותיה, חוברות סיכום עונה ועוד.

היום יש באינטרנט אתר מידע נוסף של הקבוצה, שגם לו תרמתי מידע היסטורי עשיר. הוא נקרא "מוזיאון הפועל פתח תקווה".




עוז: מאד מרגש המוטיבציה שלך להנציח כוכבי ספורט מקומיים שהקריירה כבר מאחוריהם.

נסים: סייעתי להפיק מפגשים רבים, שאני אישית מאד נהנה מהם וסבור שהם חשובים מאד. למשל, מפגש מרגש של השחקנים שזכו בגביע המדינה ב-1992. הוא נערך בביתו של קפטן הקבוצה דאז איתן בודניוק. לפני כעשור סייעתי להפיק פגישת מחזור של הדור הגדול שזכה באליפויות. האירוע נערך במוזיאון בנק דיסקונט בתל אביב. לפני כחמש שנים נערך באחד מאולמי האירועים בעיר מפגש מרגש של קבוצת הנוער שאברהם גרנט אימן ושעמנואל שפר ניהל. שחקני העבר הגיע עם נשותיהם.

עוז: האירועים הללו חריגים וחשובים בעיני גם משום שעולם הספורט בכלל והישראלי בפרט הוא די כפוי טובה. מצד אחד הוא מרומם את הכוכבים לדרגה של אלילים. מצד שני הכל מאד זמני וחולף. ברגע ששחקן עובר לשחק בקבוצה אחרת או מסיים את הקריירה האוהדים פשוט שוכחים ממנו. רק כוכבי-על ספורים זוכים אצלנו להנצחה ראויה ומתי מעט עוד יותר זוכים לטקסים קצרים של הוקרה. אחת הסיבות לכך היא המעמד הנמוך של היסטוריית הספורט בארץ והתודעה המוגבלת של מועדוני הספורט. אין באצטדיונים בארץ ולו מוזיאון קבוצתי אחד שאפשר לבקר בו, כמקובל בקבוצות רבת בחו"ל. לשמחתי, מכבי חיפה, הקבוצה שאני אוהד, מקימה עכשיו אחד כזה בשיתוף פעולה עם עיריית חיפה. אולי זה יהווה דוגמא לאחרים.


נסים: אתה באמת נוגע בנקודה רגישה. כדאי להזכיר לקוראים הצעירים שלנו שהפועל פתח תקווה היתה אימפריה בכל הענפים, לא רק בכדורגל. אל תשכח שמדובר בעיר החמישית בגודלה בישראל עם אוכלוסייה של כרבע מיליון נפש. למועדון הזה יש אוהדים רבים, שמקצתם פזורים היום גם בערים אחרות בארץ ובעולם. הם גדלו ונשמו הפועל פתח תקווה מלידה. ההישגים של המועדון לא היו מקריים. הם נבעו מחינוך ספורטיבי נכון שהחל במחלקות נוער מפוארות. אבל אז החל עידן העסקונה שהרס הכל. הדרך הערכית התפוגגה ואתה גם החינוך והבושה. הניהול ניתן לאנשים שלא גדלו על מסורת האגודה המקומית, אלא בעיקר על מסורת הדולרים.

עוז: היו פריטים היסטוריים שהלכו לטמיון בגלל העדר רגישות היסטורית?

נסים: בוודאי! כאב לב, פשוט כאב לב. אתן לך דוגמא. למרות הישגיו הגדולים, משום מה מועדון הכדורגל הצליח לזכות בגביע המדינה רק פעמיים בתולדותיו. אבל היום אף אחד אינו יודע איפה הגביע של 1957. מאז החתונה של נחום סטלמך ז"ל נעלמו עקבותיו.

עוז: מה עם הגביע של 1992?

נסים: אני משער שהוא עבר לידיו של גברי לוי ז"ל ואולי נמצא היום במשרדו של מאיר שמיר, מי שהיה הבעלים של הקבוצה. זה פריט שהיה צריך לשכון לתפארה במוזיאון. אבל מוזיאון יוק.

עוז: אני מניח שזה קשור גם במעברים ממקום למקום.

נסים: המון נכסים של האגודה נהרסו או נמכרו במהלך השנים ולגבי חלקם לא ברור להיכן הלך הכסף. ברוב ענפי הספורט הפועל פ"ת לא ממש קיימת. ואפילו מספינת הדגל, מועדון הכדורגל, נשאר רק השם (ואולי גם זה זמני) והקבוצה משתרכת לה בליגה השנייה כשהאוהדים לא מגיעים למגרשים, פרט למשחק חגיגי כזה או אחר פעם או פעמיים בשנה. אבל שוב, המחדל הגדול ביותר הוא בתחום השימור וההנצחה. בוא ואספר לך משהו שיפיל אותך מהכיסא. כשאייל לחמן אימן את הפועל פ"ת בשנות התשעים, הוא ביקש להעביר את כל הגביעים (כולל גביעי הטוטו) והתמונות של המועדון למתחם האימונים בקיבוץ עינת. וכך נעשה. לימים הפסיקה הפועל פ"ת להתאמן בעינת ועברה למתחם סירקין. יום אחד אני מקבל טלפון בהול מנחום דגמי, אוהד הקבוצה, שבאותו זמן נהג לשחק כדורגל עם החבר'ה (ביניהם מאיר שמיר, אברהם גרנט ועוד) במגרש בעינת. "ניסים בוא מהר, זורקים את הכל" הוא אומר לי. הגעתי במרוצה למקום וחשכו עיניי. כל הגביעים, התמונות, כולל לוח הזיכרון, היו זרוקים על הרצפה ובחוץ ליד פחי האשפה. אספתי את מה שאפשר וטלפנתי להנהלה. למזלנו הצלחנו להציל חלק מהפריטים ההיסטוריים, שחלקם נתרמו לימים לקישוט אצטדיון המושבה החדש.


עוז: בוא נעשה קצת סדר היסטורי לגבי שושלת האצטדיונים בפתח תקווה.

נסים: הכל כתוב באופן יפה ומסודר בויקיפדיה.

עוז: נעשה טובה לקוראים ונצטט להלן בקיצור:

"לפני הקמתו של אצטדיון האורווה שיחקה מכבי פתח תקווה בתחילה בחורשה במיקומה הנוכחי של שכונת עין גנים, והחל מ-1926 ועד לאמצע שנות השבעים במגרש מכבי פתח תקווה ברחוב שטמפפר בעיר. הפועל פתח תקווה, שנוסדה 22 שנים מאוחר יותר, שיחקה במגרש ברחוב קק"ל בעיר ולאחר מכן באצטדיון "מגרש הפועל" ברחוב אברבנאל בעיר שנחנך ב-1940, היה מוכר בכינוי "הבריכה" וכיום אינו קיים. האצטדיון המכונה כיום אצטדיון האורווה נבנה ב-1967 בכספם האישי של אנשי מפא"י הפתח תקוואים, ותיקי ההסתדרות ואנשי פלוגת הסדרן. הוא נחנך במשחק ידידות בין הפועל פתח תקווה ומכבי חיפה ב-23 באוקטובר 1967. ומשחק הליגה הראשון שנערך בו התקיים בהמשך אותו שבוע, ובו הביסה הפועל פתח תקווה את הפועל חיפה בתוצאה 1:4.

עד לשנות השמונים היה אצטדיון האורווה בבעלות מועצת הפועלים בפתח תקווה, ואז הועבר יחד עם נכסים נוספים לבעלות חברת נכסים חדשה של ההסתדרות. במשך השנים נשמעו ביקורות רבות על התנאים הנמוכים באצטדיון ועל מנהלים שלא היו מזוהים עם הקבוצה, לכן היסטוריון הקבוצה ניסים קלדרון הכריז במאמר במקומון "שחק" שחייבים לנקות את האורוות מהסוסים הטרויאנים האלה". מכאן החלו לכנות את "אצטדיון מועצת הפועלים בפתח תקווה" בשם הכינוי "האורווה" למרות זאת, רבים ראו בו את כאחד המגרשים הביתיים ביותר בארץ, כאשר משחקיהן הביתיים של מכבי והפועל פתח תקווה נחשבו לקשים במיוחד.

המשחק המפורסם ביותר שהתנהל באצטדיון הוא משחקה הביתי של הפועל פתח תקווה מול בית"ר ירושלים במסגרת חצי גמר גביע המדינה של עונת 1973/1974, ב-4 ביוני 1974 ביצעו אוהדי בית"ר ירושלים באצטדיון את מה שכונה בתקשורת "פוגרום" ואף ניסו להעלות את השערים באש.

ביוני 1997 רכש מאיר שמיר, בעל הבית של הפועל פתח תקווה משנת 1996, את האצטדיון ואת מגרשי האימונים הסמוכים לו ביחד עם חברת אשדר וחברה נוספת שחברו תחת השם "החברה להצלת הפועל פתח תקווה" (הלה"פ). לפי חוזה המכירה, הוסכם שהאצטדיון ייהרס ברגע שאצטדיון חדש בבעלות העירייה יוקם בעיר. ב-1 ביוני 2010 הסתיימו עבודות ההריסה של האצטדיון. בסוף שנת 2011 נחנך אצטדיון המושבה החדש אשר החליף את אצטדיון האורווה כמגרשן הביתי של הפועל ומכבי פתח תקווה." (אצטדיון האורווה, ויקיפדיה).

עוז: יש איזו הנצחה של האורווה? נסים: הצעתי בזמנו להקים שם שלט במאמר שפרסמתי בפ"תנטו. מי שהרים את הכפפה היה איתי שונשיין, סגן ראש העיר דאז ובאיחור של יותר מחמישים שנה הושק השלט המציין את ההיסטוריה המפוארת של המועדון.


עוז: מה עם בית הפועל ברחוב וולפסון במרכז העיר?

נסים: שמע סיפור. היו שם כל הגביעים והמזכרות של הפועל פ"ת בכל הענפים, כולל תמונות שהעברתי לשם. כאשר הרסו את המקום בעשור הקודם, הקבלן זרק הכול לרחוב. יהודית לנדאו, מזכירת הפועל פ"ת הגיעה למקום, ועם דמעות בעיניים הזעיקה את זאב ליזרוביץ', שאסף הכל. היום הגביעים נמצאים במתנ"ס "עולמות" ובאולם סטלמך בכפר גנים. ההיסטוריה מפוזרת היום בכל העיר, ולמזלה של הקבוצה והעיר יש את הדירה שלי. ושוב, הגיע הזמן שיקום גוף רציני שיאסוף את פיסות ההיסטוריה ויקים מוזיאון עירוני ראוי לשמו. פניתי מזמן לאגף לשימור אתרים בפתח תקווה, והצעתי להקים את המוזיאון במקום שבו שכן המלון הראשון בעיר, והיום הוא נטוש. אני עדיין ממתין לתשובה.

עוז: אבל בכל זאת העיר פתח תקווה ידעה להוקיר את מפעל חייך ההיסטורי-ספורטיבי-חינוכי.

נסים: לאושרי זכיתי לקבל מספר תעודות הוקרה מכובדות. גולת הכותרת היתה ב-2015 כאשר הוכרזתי כיקיר העיר בגין "תרומה לתרבות הספורט, קירוב לבבות ותרומה לילדים חולי סרטן דרך הכדורגל".


עוז: אנא הרחב מעט בנושא.


נסים: הייתי שותף להקמת "החוג הכחול" - עמותה המורכבת מאוהדי הפועל שתורמים ומתרימים עבור ילדים ונערים, שחקני האגודה, השרויים במצוקה. אנחנו דואגים להבאת ילדים חולים (בעיקר סרטן) לצפות במשחקי הקבוצה ולעתים דואגים ששחקני הקבוצה הפעילים יבקרו ילדים שאושפזו בבתי החולים. קיימנו גם מפגשי התרמה שבהם שחקנים ומאמני עבר העלו סיפורים, סרטונים ותמונות מימי הזוהר של האגודה.

עוז: יישר כח. כן ירבו כמוך. ורק בריאות.


מקורות