דירת הבקבוקים הזעירים

ראיין: עוז אלמוג

לגלריית התמונות באתר

בקבוקי האלכוהול המיניאטוריים מכונים גם "בקבוקי בית הבובות", "בקבוקי ריקלמה", או "בקבוקי מטוס". אבל באופן מוזר בקבוק האלכוהול המיניאטורי העתיק ביותר בעולם מתוארך לשנת 1862 – כלומר ארבעה עשורים לפני שהאחים רייט העלו לאוויר את ה"קיטי הוק" שלהם. מדובר בבקבוק זכוכית שהכיל כשני אונקיות וויסקי. John Power & Son, Irish Whisky היא חברת האלכוהול הראשונה בעולם שייצרה בקבוקי משקה אלכוהול מינאטוריים. באשר למועד המדויק שבו הומצא בקבוק המיני רווחת שתי השערות: הראשונה, שההשראה הגיעה מהעגלונים שהסיעו את משפחת פאוור ברחבי דבלין והאחוזות שסביבה. הם נהגו לשאת בקבוק אלכוהול קטן באמתחתם - שהספיק כדי לבלוע ויסקי שיחמם את גרונם מבלי להשתכר. כך נוצרה הזיקה ההיסטורית בין הבקבוק הקטן לבין הנסיעות.

ההשערה השניה היא שמשפחת פאוור העשירה ביקשה להעניק לעובדי המזקקה שלה כלי הולם ללגום מהמוצר שעליו עבדו. וויסקי אירי היה אחד מסוגי האלכוהול היקרים ביותר בעולם באותה עת, והבקבוק הקטן נועד לחסוך בכמות הטעימה. עם הזמן הפכו הבקבוקים הזעירים הללו למוצר נפוץ לא רק עבור בעלי האמצעים.


הסיבה שבקבוקי משקה זעירים לא יוצרו בעבר באופן נרחב היא פשוטה: ייצור זכוכית ממוכן הוא המצאה חדשה יחסית. רק במחצית המאה התשעה-עשרה החלו להתמכן חלקים מתהליך ייצור בקבוקי הזכוכית ומחירם החל לרדת בהתאם. הפטנטים הראשונים למכונות חצי-אוטומטיות לייצור בקבוקי זכוכית הופיעו ב-1859 אבל רק בשנת 1903 הומצאה מכונת הבקבוקים האוטומטית המלאה הראשונה, על ידי אמריקאי בשם מייקל ג'יי אוונס.

בקבוקי האלכוהול המינאטוריים נעשו פופולריים יותר ב"תקופת היובש" (באנגלית: Prohibition) - תקופה שבין השנים 1920 ל-1933, שבה נאסר בכל רחבי ארצות הברית על מכירה, ייצור, יבוא והעברה של משקאות חריפים מסיבות של בריאות ו"מוסר הציבור".


הפופולריות של הבקבוקים הללו המשיכה לגדול גם אחרי סיום תקופת היובש עקב שינויים טכנולוגיים וכלכליים באירופה וארה"ב. הראשונים שזיהו את הפוטנציאל המסחרי שלהם היו חברות התעופה. הן החלו לחלק את בקבוקי המיני לנוסעים כחלק בלתי נפרד מחווית הטיסה. זאת, משש סיבות: א. כדי לצ'פר את לקוחותיהן במתנה ייחודית וחביבה. ב. כדי למנן את כמות האלכוהול הנכנסת לפיהם, מחשש שישתכרו חלילה בטיסה (בקבוק מכיל בדרך כלל בין 1.5 ל-2 אונקיות). ג. אנשים תמיד שמחים לקבל מתנות חינם (בעבר חילקו אלכוהול במטוסים כמו שחילקו מסטיקים) ד. קל להכניס את התשורה הקטנה הזו לכיס ולהיזכר באמצעותה בטיול המהנה. ה. לכל מיניאטורה, באשר היא, יש קסם, קל וחומר אם היא מעוצבת יפה וכוללת גם סמלים אתניים ולאומיים. ו. המגוון הוא כמעט אינסופי ומרגע שהתחלת לאסוף נוצר אלמנט של ציפיה והפתעה (כמו באיסוף קלפים) - איזה בקבוק תקבל הפעם מהדיילת.


בתחילת שנות ה-60 הופיע המיני-בר המלונאי ראשון - טרנד תיירותי שהתפשט במהירות ברחבי העולם וקידם בעקיפין את צריכת בקבוקי האלכוהול המינאטוריים. המיני-בר נועד לספק לאורחי המלון מנה זמינה של אלכוהול בשעות הלילה המאוחרות ובפרטיות.


למרות שהיום 85% מבקבוקי האלכוהול המינאטוריים עשויים מפלסטיק, ולמרות שרוב הנוסעים בטיסות קונים היום בקבוקי אלכוהול רגילים, אין סכנה שהמיניאטורות החביבות הללו יעלמו בקרוב מהעולם. זאת, בעיקר משום שהאספנים מעדיפים באופן מוחלט זכוכית. הבקבוקים המבוקשים ביותר מגיעים ברובם ממזקקות קטנות (צ'כיה היא מקור פופולרי במיוחד בהקשר זה).


בעולם קיימים אלפי אספנים של בקבוקי אלכוהול מינאטוריים. באחד המאמרים שסקר את התופעה סופר על אספן ספרדי שמחזיק ברשותו 42,000 פריטים כאלה (ללא כפולים). אספן אחר, מאמריקה הלטינית, בנה לעצמו בניין שכולל שתי קומות של מדפים, שבהן מוצג האוסף שלו.

גם בישראל קיימים מספר עשרות אספני בקבוקי אלכוהול מינאטוריים. אחד הגדולים והידועים הוא ארז ערמוני. להלן הראיון שערכתי איתו:


עוז: ספר בבקשה על הרקע האישי שלך.

ארז: נולדתי בשנת 1966 ברמת גן ל"משפחה רגילה". אבי עבד שעות ארוכות כפועל בתעשיית היהלומים ואמי היתה עקרת בית. יש לי אח בכור ואחות צעירה. לאחר סיום בית הספר היסודי "פרדס" ותיכון "אורט רמת גן" התגייסתי לנח"ל. את השירות הצבאי עשיתי בגרעין "חלום" שבכרם שלום, שבו גם הכרתי את אשתי לעתיד, רחל, אז עולה חדשה מברזיל. בתום השירות נרשמתי למכינה לחיילים משוחררים באוניברסיטת באר שבע ולאחר מכן למדתי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב. במהלך הלימודים נישאנו ונולדה בתנו הבכורה נעמה. לאחר סיום לימודי, ב-1993, התקבלתי לעבודה במפעל ים המלח ועברנו לגור בערד. במפעל הזה אני עובד עד עצם היום הזה.

במהלך השנים נולדו לנו עוד שתי בנות - נועה ושקד. ב- 2019 נעמה התחתנה עם בכיר ליבה סתיו כיום יש להם בת, נכדה ראשונה לרחל ולי, ושמה יהלי. במסגרת העבודה במפעלי ים המלח אני מנהל פרויקטים גדולים (עשרות מיליוני דולרים) של הקמת מתקני ייצור אשלג ומתקני איכות סביבה. בשנת 2008 נבחרתי לעובד מצטיין של המפעל ובהמשך זכיתי במקום הראשון בתחרות ארצית של "מגזר התעשייה" וקבלתי תעודתה הוקרה מנשיא המדינה דאז שמעון פרס ז"ל.

עוז: איך התחלת עם האספנות? האם אספת פריטים אחרים לפני שהתחלת עם אוסף הבקבוקים הנוכחי?

ארז: את שבעת הבקבוקים הראשונים קיבלתי מאימא שלי, בהיותי חייל בשרות סדיר. היא אמרה לי: "קח, שיהיה לך משהו יפה בחדר". לקחתי, ועם השנים האוסף צמח לכ-3,500 בקבוקים. האוסף הזה חשף אותי ללא מעט אספני בקבוקים מינאטוריים בארץ ובעולם, שעם רבים מהם אני נמצא בקשר רציף. זה קצת כמו קבוצה מקצועית משולב במועדון חברים. אחרי 35 שנים בתחום הזה אני יכול לומר בפה מלא שיש אספן כמעט לכל תחום. צריך רק לחפש אותו.

עוז: מנסיוני כחוקר אספנים, אני חושב שאתה צודק. אוסף חייב להתחיל, ובוודאי להתקדם, מהמקום הפניני-הרגשי. מה מחבר אותך דווקא לבקבוקי האלכוהול המיניאטוריים?

ארז: למרבה ההפתעה חוץ מאשר יין קידוש של יום שישי וארבע כוסות של ליל הסדר אני בכלל לא שותה אלכוהול. לא אוהב, לא טעים לי.....


עוז: חה חה חה. באמת מוזר, אבל לא לגמרי חריג בתחום הזה. כלומר האיסוף כאן לא מגיע בהכרח מאהבת האלכוהול אלא ממקומות רגשיים אחרים.


ארז: על מקור אחד לפחות אני יכול אולי להצביע לך: ההנדסי. את כל הוויטרינות שבהן מוצג האוסף תכננתי ובניתי בעצמי. אני חושב שהסידור המוקפד והיעיל של הוויטרינות מתחבר לעובדה שאני מהנדס בנשמה ושהכל אצלי חייב להיות מסודר בקווים ישרים. כיוון שהעבודה לוקחת ממני המון זמן ואנרגיות, אני כנראה זקוק גם למדיום מרגיע, כלומר לשבת עם עצמי ועם הבקבוקים או לחפש בשקט באינטרנט "מציאות". ועוד משהו, מצד אחד הבקבוקים צבעוניים ומבריקים, אבל מצד שני הבקבוקים דוממים. השילוב של צבעים רועשים ושקט מוחלט הופך את האוסף למשהו קסום בעיני.

עוז: מה שמיוחד אצלך ביחס לאספנים רבים אחרים שהכרתי, זה שהאוסף הענק שלך מוצג כולו בדירה.


ארז: האוסף מסודר בסלון הבית בכ- 25 וויטרינות ואין על קירות הסלון שום דבר אחר זולת פריטי האוסף. אני זוקף זאת לזכותה של אישתי רחל שמאפשרת לי את "השיגעון" הזה. הרבה אנשים שנכנסים אלינו הביתה בפעם הראשונה פוערים את הפה בתימהון ואומרים: "לא יאומן, הצבעים, הסדר המושלם, פשוט לא יאומן". הוויטרינות עשויות עץ. כולן כמובן סגורות בזכוכית כדי שלא יצטבר אבק.


עוז: איזה סוג בקבוקים כולל האוסף?


ארז: האוסף אקלקטי. אני לא מתמקד בסוג אחד של בקבוקים ולכן כל בקבוק שנכנס לקטגוריה של משקה אלכוהול (כולל בירה) מיניאטורי (עד 50 CC) זכאי להיות מוצג באוסף.


עוז: כיצד אתה מרחיב את האוסף?


ארז: אני לא קונה בקבוקים חדשים באינטרנט כי אז אני "אאבד" את הטעם של האיסוף. את הבקבוקים אני מלקט בכמה אופנים: בנסיעות שלי לחו"ל, בעזרת חברים ובני משפחה שמצ'פרים אותי (כולם יודעים שזו המתנה החביבה עלי) ובאמצעות חליפין עם אספנים אחרים. אני מציע למכירה או החלפה פריטים כפולים שיש לי - בעיקר דרך קבוצות וואצאפ שונות. בדרך הזו השגתי לא מעט בקבוקים לאוסף. למעשה, הפרסום באינטרנט לא רק מאפשר לי החלפות אלא מביא לי גם תרומות. לא אחת פנו אלי אנשים שראו את פרסומי וביקשו בעקבותיהם להעביר לי אוסף של סבא או דודה שעברו מהחיים. אני חושב שזה סוג של הנצחה עבורם, או המשכיות שמכבדת את הנפטר/ת.

אני לעולם לא זורק בקבוק שברשותי. אם יש לי משהו כפול הוא נכנס אחר כבוד לארגז ההחלפות וממתין לזמנו. לעתים אני מעביר בקבוקים כפולים לאספן צעיר שרק החל את דרכו בתחום הזה.

עוז: נדיב מצדך. אילו קשרים אתה מקיים עם אספנים אחרים בז'אנר שלך, מלבד חליפין של בקבוקים?


ארז: השתתפתי בעבר במספר מפגשים של אספנים ישראלים בתחום האיסוף שלי ובתחומים משיקים. הקשר איתם הוא בעיקר באמצעות קבוצת הפייסבוק "אספני בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים בישראל", שכוללת נכון להיום קרוב ל-400 חברים.

עוז: וקשר עם אספנים בחו"ל?

ארז: אני חבר בקבוצות פייסבוק של אספנים מחו"ל שקשורים לתחום האספנות שלי. נסה להקיש בכפתור החיפוש של הרשת החברתית Miniature bottle ותקבל לא פחות מ-12 קבוצות: Miniature liquor bottles collection; Miniature Bottle Europe; Miniature bottle exchange and sale; Miniature Bottle Collectors – UK; Miniature bottles of Japan; Miniature Bottle Collectors Australia; Worldwide mini liquor bottle collectors & meeting; Vintage Miniature Alcohol bottles; Antique Whiskey Bottles; Bottle Collectors United; Indian miniature liquor bottles Collectors. זה מדגים לך עד כמה תחום האספנות הזה פופולרי.

עוז: מה חושבות אשתך והבנות על השיגעון שלך? הן משתתפות באיסוף?


ארז: ההשתתפות שלהן "פאסיבית". הן עוזרות בעיקר בכך שהן לא מפריעות.... 😊 אימרה ידועה של אספנים היא "שליד כל אספן יש אישה מאפשרת".....


עוז: לא תמיד הן לגמרי מאפשרות. בכל זאת זה שיגעון שעוטף את המשפחה וקצת משעבד אותה. 😊 מבחינה זו בהחלט בורכת. אגב, העובדה שהאוסף הזה מקשט את הבית מקשה על מעבר דירה, לא?


ארז: אוי כמה שאתה צודק. לפני מספר שנים, כאשר האוסף כלל כבר מעל 2,000 בקבוקים, החלטנו, רחל ואני, לעבור דירה. נאלצתי לפיכך לפרק את התצוגה ולארגן אותה מחדש. זה לקח קרוב לשנתיים.


עוז: במפעל שבו אתה עובד מכירים את השיגעון החמוד שלך?


ארז: כן במפעלי ים המלח מכירים את האוסף שלי ולא אחת אני מקבל בקבוקים מאנשים שנוסעים לכל מיני מקומות ייחודיים בעולם. הבט, להביא פריט במתנה לאספן זו תחושה נעימה מאד, משום שלמעניק ברור מראש שהאספן יתרגש ויודה לו מאד. זו מתנה שהיא "באנקר".

עוז: האם יש לך רישום של כל הבקבוקים באוסף?


ארז: לצערי לא דאגתי לקטלג את הבקבוקים ובכל פעם שמגיע בקבוק חדש אני צריך להשוות אותו במשך שעות לבקבוקים אחרים שברשותי. מצד אחד משימה לא פשוטה, מצד שני כיף גדול....


עוז: אפשר לקרוא לזה חוסר יעילות יעיל. חה חה חה.


ארז: אכן.


עוז: האוסף שלך בינלאומי באופיו. מה אצלך ישראלי?

ארז: יש אצלי וויטרינה אחת שמרכזת את כל הבקבוקים "הישראלים". הישן ביותר הוא בקבוק שהונפק ביום העצמאות ה-20 של מדינת ישראל (שנת 1968 שבה הייתי בן שנתיים).


עוז: אני מניח שצברת עם השנים המון סיפורים על פריטי האוסף. תן לנו בבקשה דוגמא לסיפור ישראלי.


ארז: באחד הימים הגיע לידיי (ממכירה של ירושה) בקבוק עם סמל חגיגות יום העצמאות ה- 20 למדינת ישראל (1968), שהוזכר כאן. לבקבוק היה מוצמד פתק ובו הנחיה/צוואה מעניינית: אין לזרוק או למכור את הבקבוק. יש להעבירו לאספן כלשהו שיאות להציגו באוסף שלו. משפחת הנפטר לא ידעה מה לעשות עם ההנחיה זו ולכן בסופו של דבר מסרה את הבקבוק לסוחר שמכר אותו לי.


עוז: זה סיפור יפה כי הסוחר הפר את הצוואה, אבל אתה מימשת אותה. האם ידוע לך שם האספן שנפטר והותיר את הצוואה הזו?

ארז: לצערי לא, אבל בהחלט יש לי סיפור מעניין על צוואה שאספר לך בהמשך. אגב, יש לי באוסף גם סט בקבוקים שקיבלתי מאישה ישראלית שמתגוררת בארה"ב. מדובר בבקבוקי טקילה המעוטרים בספלים קטנים של להקת נגנים מקסיקנים.


עוז: אתה נוגע כאן בנקודה מעניינת ורגישה בתרבות האספנות. חלק לא מבוטל מפרטי האספנות מעוצבים באופן קיטשי. הם נועדו במקור ללכוד את העיניים והלב של תיירים עממיים. אבל כמובן המבט הרטרוספקטיבי לצד המקבץ הגדול של הפריטים באוסף מעלימים את הקיטש הזה ומשאירים את הצבעוניות והתמימות. מה דעתך על האבחנה הזו?


ארז: אין לי בעיה עם זה. יופי הוא בעיניי המתבונן. יש בסין "יין נחשים" שאיתו יש לי קצת בעיה. מדובר בסוג של בקבוק שהוטמעו בתוכו נחשים, עקרבים, נדלים חנוטים, אללה יסתור. היה לי סט כזה ולא הצגתי אותו. העברתי אותו לאספן אחר. יש גם כמה סטים עם תמונות של היטלר או עם זיקה אחרת לנאצים – אין לי ולא יהיו לי לעולם בקבוקים כאלה באוסף.


עוז: מה המתנה הכי גדולה שקיבלת?


ארז: שמע סיפור-סיפור. באחד הימים חזרה בתי משיעור פרטי וסיפרה לי שלבעלה של המורה יש אוסף בקבוקים "כמו שלך". לקחתי את מספר הטלפון של המורה וניסיתי ליצור קשר עם בעלה במטרה לראות את האוסף. לאכזבתי לא היה מענה במספר הזה.

אחרי מספר חודשים ניסיתי שוב להתקשר ושוב לא היתה תשובה. הנחתי לתומי שהאספן הזה לא רוצה להיפגש איתי.

לאחר מספר שנים צדו את עיני בדף הפייסבוק של הקבוצה שם של אותו ברנש מהטלפון. הוא פרסם מודעה על "בקבוק להחלפה". שוב ניסיתי ליצור קשר ושוב העליתי חרס. הרמתי ידיים.


עברו עוד כמה שנים ואז יום אחד אני מקבל אימייל עם משפט אחד: "ארז, זה סרג'יו (אספן הבקבוקים) אני מבקש להיפגש אתך, תתקשר אלי." התקשרתי וקבענו להיפגש במקום כלשהו בערד. הגעתי למקום וראיתי שעל המדרכה ממתין לי איש כבד תנועה. "שלום, אני סרגיו", הוא פלט, ואני החזרתי: "שלום אני ארז". ואז הגיעה ההפתעה. הוא אמר לי: "בוא תעלה במדרגות האלה, יש שם שבעה ארגזים של בקבוקים. קח את כולם." "אתה עולה איתי?" שאלתי במבוכה. "לא", הוא השיב, "קשה לי, אני בקושי יכול לזוז".


עליתי לדירה ההיא ומול פני התגלה אוצר - שבע קופסאות נעליים מלאות בקבוקים. חזרתי למטה כדי לברר מה הסיפור כאן, אבל סרג'יו לא רצה לדבר. הוא רק סינן בשקט: "קח, זה שלך". השבתי לו שאקח את הבקבוקים בתנאי שהוא יבוא לדירתי ויראה את האוסף שלי. בחוסר רצון הוא הסכים. נסענו אליי. הוא בקושי הצליח לצלוח את חמש המדרגות של הכניסה. בסלון הוא ביקש כיסא בטענה שהעמידה קשה לו. התיישב והסתכל בעניין על האוסף שלי. "אוסף יפה מאוד, עכשיו אני בטוח עוד יותר שאתה הוא זה שראוי לקבל את האוסף שלי". הייתי נרגש ולא יכולתי לרסן את סקרנותי. ביקשתי שוב שיספר על הבקבוקים שלו. הוא נאנח ואמר: "שנים אני אוסף את הבקבוקים אלה. הם היו הדבר השני הכי חשוב בחיי. הראשון היה אשתי. היא נפטרה לפני כחצי שנה וכמו שאתה רואה אני בדרך לפגוש אותה. אני מאוד חולה ולא רוצה להבריא. כל רצוני הוא להצטרף אליה ואשמח אם אספן רציני ומסור כמוך ייקח את האוסף הזה."


הייתי בהלם. לא ידעתי כיצד להגיב. הבאתי לו כוס מים והוא המשיך לספר. התברר שאשתו נפטרה מסרטן ושהוא חולה בסכרת קשה. סרג'יו הפסיק לטפל בעצמו מאותו רגע שבו אשתו נפרדה ממנו לתמיד, כי כל מבוקשו היה להתאחד איתה בשמיים.

נאלמתי דום. זה מסוג הסיטואציות בחיים שבאותו רגע אינך יודע כיצד להגיב. היום אולי הייתי מנסח אמירה כגון: "צר לי מאד על אשתך ועליך, וכבוד גדול נפל בחלקי שבחרת בי להפקיד בידיי את האוסף היקר שלך. אני רואה בזה שליחות." אבל באותו רגע, הגרון השתנק. הוא קם וביקש שאחזיר אותו לביתו. ביקש שאת הבקבוקים אאסוף עד מחר. ידעתי בלבי שהוא רוצה להיפרד כמה שיותר מהר מהאוסף היקר שלו כדי לא להתחרט. הסעתי אותו לביתו והוא יצא מהמכונית מבלי להגיד מילה נוספת. חזרתי למחרת לאסוף את הארגזים שהסתבר שאוחסנו בבית של חבר של סרג'יו. הבאתי אותם לדירתי והנחתי אותם על השולחן בסלון. ישבתי בשקט להתבונן באוצר הבלתי צפוי שבו זכיתי ובעיני עלו דמעות של שמחה ועצב. אשתי נכנסה לחדר ושאלה: "מה קרה ארז, מדוע אתה בוכה?". סיפרתי לה והיא התיישבה לידי ושתקה. גם בעיניה עלו דמעות. זה רגע שבו האוסף הפרטי מקבל לפתע משמעות אחרת, עמוקה, כמעט מיסטית.


עוז: אחד היתרונות של התחביב הזה - שהוא מזמן לאספן/נית חוויות מעניינות. הסיפורים סביב השגת הפריטים מהווים במקרים רבים חלק בלתי נפרד מהאוסף. כיוון שהאוסף הוא בנשמת האספן, הוא מהווה פוטנציאל לחיבורים אנושיים רגשיים.


ארז: אפרופו נשמה ואוסף, אתה חייב לשמוע עוד סיפור דרמטי שקשור לאוסף שלי. בשנת 2002, קצת אחרי פיגוע הטרור במגדלי התאומים, נסעתי להשתלמות בתחום המשאבות שהתקיימה במפעל גדול בצפון מדינת ניו יורק. יום לפני סיום הקורס התבשרנו שאנחנו מוזמנים לארוחת ערב בהשתתפות הנהלת החברה. הם ביקשו שכל אחד יספר באירוע משהו על עצמו, אבל בתנאי שזה לא יהיה קשור לעבודה, לפוליטיקה או לדת. באותה העת לא היו עדיין טלפונים ניידים חכמים שיכולים לאגור אינספור תמונות ולכן נהגתי לשמור בתיקי תמונות גדולות של האוסף, לכל צורך שיקרה בדרכי.

בערב המיועד דיברתי על האוסף, אבל לאכזבתי לא ניכר שהנושא עניין במיוחד את הנוכחים. אבל למחרת חיכתה לי הפתעה. עם תחילת השיעור הגיע לאולם אדם גבה קומה, לבוש חליפה מוקפדת. "מי זה מיסטר ערמוני?" הוא שאל ואני הרמתי את ידי: "זה אני, אדוני". "גברת גלדיס מבקשת שתסור למשרדה" הוא אמר, והמיסתורין רק גדל. בדרכינו למשרד התברר שגברת גלדיס היא מנהלת המכירות של חברת המשאבות ובמסגרת תפקידה זה מופקדת על מיליוני דולרים. הגענו למשרד, הברנש הציג אותי ועזב. הגברת הציגה את עצמה, שאלה מספר שאלות על ישראל ועל מפעלי ים המלח ואז הפטירה: "אתמול בארוחת הערב סיפרת שאתה אוסף בקבוקים מיניאטוריים, האמנם?" "אמת", השבתי. ואז נפתח מונולוג שהפך לאחד הרגעים המכוננים בחיי: "אבי, שנפטר לפני הרבה שנים, אסף בקבוקים כאלה. בכל יום ראשון, עם חזרתו מהכנסייה, הוא נהג ללגום כוסית ויסקי משובח עם חבר. דגם מיניאטורי של בקבוק מהפירמה הזו נשמר אצלו באוסף. אבא נפטר, אימא כבר מבוגרת ויומה קרב. היא מבקשת שתיאות לקבל את האוסף שלו. מבחינתה ומבחינתי איחוד בין האוסף שלו לבין האוסף של אספן מארץ הקודש הוא המעשה הראוי למשפחה נוצרית כמונו."


התרגשתי מאד מהמחווה יוצאת הדופן, ועוד לפני שהבנתי במה מדובר היא הראתה לי ארגז עם שבעים בקבוקים מאד ישנים ושמורים להפליא. לצידם הונח מכתב שנכתב בכתב יד קטן וצפוף, באותיות מחוברות. התנצלתי שאיני מסוגל לקרוא אנגלית שנכתבה בסגנון הזה וביקשתי שתקריא לי את התוכן. הסתבר שאת המכתב כתבה האם, נוצריה אדוקה כמו בעלה. צוין בו שהיא מודה לי על הסכמתי להעביר את האוסף של בעלה לארץ הקודש ושהיא רואה בפגישה בינינו סוג של הגשמת חלום.


כמובן שהסכמתי לבקשתה האדיבה, וזאת, עוד לפני שנתתי את דעתי על השאלה כיצד אשנע את הארגזים הללו למולדתו של ישו.


בערב האחרון של ההשתלמות התפניתי לארוז את הבקבוקים במלון. פרסתי את תחולת הארגזים על המיטה וקלטתי בבת אחת את גודל המתנה. לקחתי מהשירותים שני גלילי נייר טואלט והתחלתי לעטוף את הבקבוקים אחד אחד. כמובן שאחרי עשרה בקבוקים בערך נגמר הנייר. התקשרתי לקבלה וביקשתי בנימוס שיביאו לי עוד חבילות. תוך שתי דקות הגיע הבחור משירות החדרים עם שני גלילים נוספים. כאשר גם זה לא הספיק התקשרתי שוב לקבלה. הבחור הגיע הפעם עם שקית של עשרה גלילים וחיוך ענק על פניו. "הי גבר" הוא שאל, "יש כאן איזו מסיבה?".


בבוקר למחרת יצאתי לשדה התעופה עם תיק גב מלא בבקבוקים עטופים היטב. כאמור, זה היה זמן קצר אחרי אירועי הטרור שהדהימו את ארה"ב והרגישות הבטחונית היתה אז בשיאה. כשהגעתי לעמדת הבידוק, שוטר מקומי שלא אומן לחייך שאל אותי בתקיפות אמריקאית קורקטית: "אדון, מה יש לך בתיק?" "70 בקבוקים, עטופים אחד אחד" השבתי בביטחון ישראלי טיפוסי.


הוא רוקן את התיק והתחיל לפתוח את העטיפות שארגנתי בעמל רב. בלי לחשוב פעמיים, הסברתי לו במה מדובר והפצרתי בו לא להרוס את האריזות. אבל כידוע, לשוטרים האמריקאים אין הומור ובוודאי שאין להם תרבות של יוזמה עצמאית ואילתורים שנועדו לעגל פינות, לטוב ולרע, בסגנון בני עמנו. הוא סינן כמה דברים למכשיר הקשר ותוך זמן קצר הגיחו עוד שני לבושי מדים שגם הם לא למדו לחייך ו"לקצר תורים". נלקחתי לחדר צדדי והתחילה חקירה. בתום כחצי שעה של טלפונים, שהגיעו עד לגברת גלדיס, קלטו סוף סוף השוטרים שמולם עומד אספן "שרוט" אבל לא טרוריסט מרושע. שוחררתי לטיסה. בדירה בישראל שילבתי את הבקבוקים באוסף הגדול ושלחתי תמונה בצירוף תודה לגברת גלדיס ואימה הנרגשות.

עוז: באמת סיפורים מרגשים. תודה ששיתפת והמשך הצלחה עם האוסף. כשאגיע לבקר אותך במפעל ים המלח נדבר אולי הפעם על איסוף מינרלים.


ארז: בהחלט.


מקורות