הזירהטרון ברמת גן

לגלריית התמונות באתר


הביטוי הידוע אומר: "אני יכול לצאת מרמת גן אבל רמת גן לא יכולה לצאת ממני". ובכן, בתור רמת-גני גאה, ולמרות שאני גר בתל אביב, ה"מוזיחסן" שלי נמצא ברמת גן ("בן גוריון עשר – היסטוריה ישראלית על המדף"), הייתי מוכרח לכתוב מאמר על ה"זירטרון". וכל זאת, למרות שבאוספי יש בסך הכל שלוש חוברות הקשורות במקום הזה.


זירהטרון כשמו כן הוא - תיאטרון שמסודר כמו זירה הממוקמת במרכז ונראית מכל המושבים שמסביב לה (כמו באמפיתאטרון או קרקס). הזירהטרון הוקם בשנת 1950 על ידי חיילים משוחררים וכן על ידי נכי מלחמת העצמאות (בקואופרטיב של הזירהטרון היו 42 חברים) ובעזרת עיריית רמת גן. היה זה פשוט אוהל ענק. במודעה בעמוד השני של החוברת הראשונה משנת 1950 רואים את הפירסום של החברה שבנתה את הקונסטרוקציה לאוהל: יצחק גורנשטיין ביח"ר למוצרי פלדה. על הקונסטורקציה נפרשה יריעת בד שכיסתה אותו וכונתה "קוליסאום הברזנט".



אוהל זירהטרון יכול היה להכיל כ-2500 צופים והיה ממוקם ברחוב זבוטינסקי 105-107 ברמת גן. בזירהטרון התקיימו הופעות קירקס וקרבות איגרוף אשר משכו אלפי צופים. קיימת הסברה שההצלחה הפנומנלית של המקום נבעה מכך שרבים מתושבי המדינה לא ממש שלטו ברזי השפה העברית והמקום הזה נתן להם פיתרון ותחליף לשעות הפנאי, לאמור: הופעה מהנה ללא דיבורים מיותרים.


המופעים שהוצגו בזירהטרון היו ברמה גבוה וכללו בעיקר אקורבטיקה, ליצנים, פעלולים שונים ומשונים וכן חיות מאולפות. בחוברת משנת 1954 אפשר לראות שבמופעים כיכבו גם חיות טרף !!!. הזירהטרון הביאו גם אמנים מחו"ל מהשורה הראשונה (בז'נאר הזה). המקום ברמת גן הפסיק לפעול בשנת 1959. בנין הסינרמה, שהקמתו החלה בשנת 1960, היה מיועד במקור להיות הבית לזירהטרון. הקמתו היתה כרוכה בקשיי תקציב והשלמתו ערכה שנים ארוכות (גם אחרי ההשלמה היו עדיין קשיי תקציביים). מעצב הבנין היה האדריכל אהרון דורון.



בחוברת הראשונה, הצבעונית, מצוין על הכריכה כי ר. דוייטש עיצב אותה. ר. דוייטש הוא רודי דיין. (1908-2005) שעלה ארצה בשנת 1932. רודי היה אחד מראשוני אגדות הציירים לגרפיקה שימושית ומעצב הסמל הראשון של אגודת הגרפיקאים. הוא היה מחלוצי הגרפיקה השימושית בארץ, לימד בבצלאל ועמד בראש המחלקה לגרפיקה שימושית כשלושים שנה. דיין עיצב לוגואים רבים, כרזות , אריזות ועוד. כמו רוב רובם של הגרפיקאים באותה תקופה, עבודותיו אופיינו בפאתוס ציוני פטריוטי. באתר של שנקר אפשר למצוא עבודות רבות שלו.


אגב, באופן מעניין ומוזר, הפרסומות בחוברות הללו משתלטות כמעט על כל הדף ואילו המופע עצמו הופך לזניח. מכאן אני מסיק בבטחון רב שמדובר בבית דפוס פרטי שהבין כבר אז שכסף עושים לא ממכירות של חוברות כאלה אלא בעיקר מפרסומות.

כתיבה: הדי אור