הישראליאנה של מודי ברכה

ראיינה: אביטל אפרת


לגלריית התמונות באתר


אביטל: מתי התחלת לאסוף?


מודי: רשמית בגיל 21. למעשה כבר מילדות הייתי אספן של אבנים, צדפים, בולים וכל מה שיכולתי למצוא. בצבא הלכתי עם הראש באדמה לחפש מאובנים.


אביטל: מה כולל האוסף?


מודי: אלפי פריטים, משרוך-נעל ועד טרקטורים, המייצגים את החיים בקיבוץ מעגן מיכאל משנות ה-40 ועד היום, עם דגש חזק על שנות ה-50 וה-60. האוסף מאורגן בצורה תמטית עפ"י שימושי החפצים (המטבח, בית הילדים, היגיינה ורחצה, המרפאה, בגדים, ולהבדיל: מכשירי רדיו, מחשבים, טלפונים, ציוד משרדי וכו'. האחסון הוא בתוך ארונות תקופתיים שנאספו אף הם בקיבוץ, מענפי המשק, מדירות פרטיות וממוסדות ציבור. כמו כן ישנם פרטי ריהוט רבים (שולחנות, כסאות, מיטות, המאוכסנים באופן לא שיטתי ברחבי המבנה). חפצים מסוימים קיימים במספר עותקים, לרוב עם וריאנטים קלים (לדוגמה נושאי האוכל "סיר המעלות").


אביטל: כיצד אתה שומר את הפריטים?


מודי: האוסף נשמר במתחם של מבני משק ישנים בחלקו הדרומי של הקיבוץ שלי - מעגן מיכאל. המחסן הראשי (כ-70 מ"ר) היה בעבר מחסן הברגים של המסגרייה. מדובר במבנה בלוקים עם גג של פח גלי, ללא איטום לאבק, לחות או חרקים. בקיר המזרחי ישנם חלונות של זכוכית רפרפה ללא סורגים, אך הכניסה מוגנת בשערי ברזל נעולים. אין מערכת אזעקה וגם לא גלאי עשן. בחצר מאוכסנים כלים חקלאיים (טרקטורים, אופניים, מחרשות). במתחם גם מכולה ממתכת המשמשת כתחנת קליטה לפריטים "חדשים", למיון, תיקון וכו'. במכולה מאוכסנים פריטים עכשוויים, שאני שומר למען העתיד.


אביטל: כיצד אתה משיג את הפריטים השונים?


מודי: מאז שחזרתי לקיבוץ הפכתי לאספן הרשמי של הישוב. כולם הביאו לי דברים ישנים, ועד היום כל מה שיש לי באוסף התקבל מאנשים בקהילה או שמצאתי בזבל. בכל פעם שנסגר מוסד (סנדלריה, מעבדה, מרפאה, תאי חלוקה בדואר) אני שם כדי לפרק ולשמר את הכל – רהיטים, כלים, מכשירים. כשנפטר חבר תמיד מעבירים אלי חפצים אישיים. גם חנויות יד שניה בקיבוץ מעבירות אלי פריטים נוסטלגיים. אני לא קונה ולא מחליף. כסף אינו שיקול עבורי. איני יודע מה הערך הכספי של החפצים.


אביטל: כמה פריטים יש באוסף?


מודי: קשה לי להעריך את המספר. אין לי רישום כזה. גם אין לי ביטוח. גם את הדירה שלי אני לא נועל. זה אופיים של החיים בקיבוץ.


אביטל: מה הדגשים שלך והיכן הגבולות?


מודי: הדגש שלי הוא חפצים ששייכים לחיי הקיבוץ – אתרים ואנשים. אין לי מגבלת מקום ולכן אני מקבל הכל. אני אוגר חפצים גם אם איני יודע תמיד אם הם יהוו חלק מהאוסף. אני מתמקד בילדים ובילדות, במכנה משותף רחב, בדברים שידברו להרבה אנשים.


אביטל: מהו הפריט הקרוב ביותר ללבך?


מודי: כולם היו בני. אני אוהב את כולם, מה שכן, חשוב לי שדברים יעבדו. למשל, שהפטיפון יסתובב ושהעגלה תיסע. אני אוהב לראות איך החפצים פעלו וזה אומר להשמיש אותם. אני נוסע בקיבוץ באותו זוג אופניים שהיו לי בתיכון. אני מתקן מה שאני יכול, (רגל של כסא שבור, פריטי עץ, כלים). יש הרבה דברים שלא תיקנתי למרות שהייתי רוצה לתקן. אני לא מלחים כי יש הרבה סוגי ריתוכים וחומרים. לא למדתי שימור באופן מקצועי. הכל מתוך לימוד וניסיון אישי.


אביטל: יש אצלך פריטים נדירים בעלי חשיבות היסטורית מיוחדת?


מודי: יש כמה כאלה. למשל, מכונת הקרנה 35 מ"מ לסרטי קולנוע. שימשה בקולנוע בזיכרון יעקב. היא נקנתה ע"י הקיבוץ בסכום של 5000 לירות. לא היתה לה מנורה והיא עבדה על אלקטרודות. במהלך ההקרנה היה צריך לעצור כדי להחליף שפופרת. יש לי גם ארון של מעבדה לכימיה, כולל כל הציוד, ממעבדה בבית הספר המקומי.

והכי נחמד: חולצת משי לבנה שנתפרה מבד של מצנח בריטי במלחמת העצמאות.


אביטל: האם יש לך קשר עם אספנים אחרים? החלפה, לימוד, התייעצות?


מודי: אין לי. יש אספן אחד בקיבוץ נחשולים, פינטו, שאני מאד מעריך ולומד ממנו.


אביטל: האם האוסף פתוח לקהל, ואם כן באיזה אופן?


מודי: לא באופן קבוע, אבל אני מארח כיתות ומשפחות מהקיבוץ. בימי שישי בבוקר מ-8:00-12:00 אני כאן וכולם יודעים שאפשר לבוא. עם כיתות זה קצת קשה כי ילדים רוצים לנגוע בכל דבר, ותמיד יש ילד אחד שיקלקל משהו. אבל בסופו של יום אני עושה את זה בשביל ילדים. הכי טוב כשהם באים עם סבים וסבתות, כי אז נוצר קשר בין דורי, אינטראקציה, מספרים ונזכרים. ילדים אוהבים לגעת - לא מעניינת אותם ההיסטוריה, אבל אולי בעקיפין הם לומדים גם על העבר.

אישית אני אוהב להראות לילדים תהליכים. איך פעולה מסוימת (לדוגמה: הקצפת ביצים לעוגה) נעשתה בכלים שונים, ואיך החפצים מתפתחים. יש כאן שולחן עם חמש מכונות כתיבה וזה הפריט שילדים הכי אוהבים לשחק איתו. לא אכפת לי שיקלקלו כי יש לי עוד המון מכונות באוסף. התיווך הוא היופי. במישור ארצי אין לי זמן ויכולת לפרסם או לפתוח. אני עסוק וזה תחביב. אולי כשאצא לפנסיה...


אביטל: האם אתה אוסף או שומר פריטים שלהערכתך יהוו פריטי נוסטלגיה בעתיד?


מודי: בהחלט! טלפונים, מחשבים, מערכות שמע ואלקטרוניקה. הכל משתנה כל כך מהר שהנוסטלגיה היא כבר למכשירים בני שנים ספורות. גם חפצי בית ומטבח שיש סביבם קונצנזוס, כמו קרטוני חלב במהדורות עכשוויות. אני אורז אותם ושם בצד. אני לא אוהב פלסטיק ולא מציג באוסף אבל שומר במחסן.


אביטל: עד מאה ועשרים, אבל למי תרצה להעביר את האוסף אחרי לכתך?


מודי: אני חושב שהבת הגדולה שלי תיקח על עצמה את האוסף. היא קיבלה את "הגן המשפחתי" של האספנות. אגב, אשתי לא סובלת את החפצים הישנים ודרשה שאוציא את כולם מהבית, אז בבית אני שומר רק את פריטי הנייר, כי לא ניתן לשמור עליהם במחסן.

חברות בקיבוץ, חלקן עם ידע מוזיאלי, הציעו לי לרשום את האוסף אבל אף אחת לא הגיעה לעשות את זה. אני בטוח שבימי הפנסיה אני אבלה כאן מהבוקר עד הלילה.

צריך 100,000 שקל כדי לאטום את המבנים ולהתאים אותם. מכיוון שאני בתפקיד ציבורי אני לא יכול לגייס כסף ממוסדות ציבור (תכנית מורשת למשל), אבל אולי הקיבוץ יחליט להשקיע. הכי חשוב זה להבטיח תנאים פיזיים לשימור המוצגים.


מקורות

חרותי סובר טלי. 8.2.2004. מוזיאון הנוסטלגיה במעגן מיכאל, Ynet.

דף פייסבוק של מודי ברכה.