המרכז למורשת הבדואים, כפר שיבלי

לגלריית התמונות באתר


בראשית המאה ה-16 החלה חדירה של שבטי בדואים לגליל מהחוראן, מסוריה, מעיראק, מירדן ומלבנון. מספר שבטים אף הגיע ממצרים ומאלג'יריה. הבדואים הגיעו לגליל בגלל מאבקים בין-שבטיים על אזורי מחיה ושטחי מרעה ולעתים בגלל התפצלות השבט לחמולות נוספות. כלכל שבט בגליל היה אזור מחיה משלו, בו נדד ובו ניהל את חייו. בגלל אופי חיי הנדודים אירוע סיכסוכים בין שבטים, בעיקר בין החזקים: שבט אל צקר, שנדד באזור בית שאן ועמק הירדן, לבין שבט אל-צבייח. מהאחרון התפלגו בני השבט שבלי של היום. השייח' הוא הדמות והאישיות המרכזית של השבט ומנהיגה. הוא הבורר בסכסוכים פנימיים ואליו פונים בני השבט במצוקתם. כיום מתחולל שינוי דרסטי בחיי הבדואים ואורח חייהם משתנה בקצב מהיר. רוב הבדואים חיים היום בבתי קבע ולא עוד באוהלים. שינוי זה תהליך שבא בעקבות שיפור המצב הכלכלי ורמת ההשכלה לאחר קום המדינה. כיום נותרו בגליל 22 שבטים, הגרים ב-16 כפרים בדואים והמונים כ-85 אלף תושבים. גם שלטון השייחים נגמר והתחיל תהליך דמוקרטיזציה וייסוד רשויות נבחרות מקומיות ואזוריות.


דיאב שיבלי נולד בכפר שיבלי למרגלות התבור למשפחה בת 10 נפשות (יש לו שישה אחים ואחות אחת). אביו היה חקלאי ובעל בעמיו - מנכבדי הכפר שאליו פונים לייעוץ ופתרון בעיות (נפטר בשנת 2005 בגיל 112). אמו היתה עקרת בית (נפטרה בשנת 2000).


הוא נשא את לולו (קרובת משפחתו) ב-1980 - צעירה עצמאית, שסיימה בהצטיינות את התיכון העירוני (יהודי) בעפולה ולימים נעשתה אחות בבית חולים עפולה. לשנים נולדו שני בנים ובת – כולם משכילים ומצליחים (האחד למד כלכלה וניהול חשבונות, השני למד הנדסת מחשבים וחי בניו יורק והשלישית המשיכה את מורשת אימה והפכה גם היא לאחות בבית חולים עפולה).


גם דיאב סיים את חוק לימודיו בתיכון יהודי ("כדורי-חקלאי") ולימים הוכשר להוראה. עם הזמן הרחיב את השכלתו (לימודי חינוך במכללות אוהלו, לוינסקי) והתקדם בקריירה המקצועית: עשר שנים כמורה בבית הספר בכפר טמרה אל-זועביה ועוד כעשר שנים כסגן מנהל ומנהל בבית הספר שבכפר שיבלי.


הרעיון להקמת מוזיאון של תרבות ומורשת בדואית נרקם במוחו של דיאב כבר בהיותו נער, כאשר החל לאסוף להנאתו חפצים ישנים ועתיקים שנשמרו בידי המשפחה והחמולה שלו (בעיקר הסבים והסבתות). בהדרגה התערם בחדרו הפרטי אוסף שהרשים את האנשים שפקדו את הבית. היו בני משפחה וחברים שהגיעו במיוחד לחזות באטרקציה המיוחדת, שלא היה לה אח ורע במגזר - מה שהמחיש לדיאב עד כמה פריטים נוסטלגיים יכולים לרגש אנשים – בפרט בתקופה של שינויים תרבותיים מהירים.


בהיותו מנהל בית הספר בשיבלי יזם "שבוע מורשת", שבו תלמידי בית הספר אספו חפצים היסטוריים שהוצגו בתערוכה. אנשים בכפר התרשמו מאד מהרעיון החדשני, ושמה של התערוכה הלא שגרתית נודע למרחוק. יהודית ענבר, שהיתה אז יו"ר איגוד המוזיאונים בישראל, ביקרה בתערוכה והתרשמה עמוקות. היא ייעצה לדיאב להרחיב את אופקיו בתחום ולהירשם ללימודי התואר הראשון במוזיאולוגיה באוניברסיטת חיפה. דיאב שמע בעצתה וכך הפך לתלמיד הערבי הראשון במדינה שלומד את התחום באקדמיה. כאשר שאלו אותו בראיון הקבלה מדוע הוא נרשם, השיב: "אני רוצה לצבור ידע כדי ליישמו בשטח."


כפר שבלי אום אל גנם הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1984. שני הישובים המרכיבים את המועצה קרובים מאד אחד לשני ונמצאים על מורדות המזרחיים של הר תבור. דיאב התמנה לחבר מועצה (לימים כיהן גם כמנהל מחלקת החינוך וחבר במחלקת התכנון והבנייה).


רעיון הקמת המרכז החל בתערוכה של שבוע המורשת הבדואית בגליל שנחוג בכפר שבלי בשנת 1987 בהשתתפות רוב בתי הספר הבדואים בגליל ואשר קבלה את ברכתה של המועצה המקומית שבלי ומשרד החינוך והתרבות-מחוז-הצפון ומשרד התיירות.


באחת הישיבות העלה דיאב את הרעיון להקים בכפר מרכז למורשת הבדווית והסביר את נחיצותו בעיקר לנוכח תהליכי המודרניזציה והעלמות המסורת הישנה. הצעה מסודרת הוגשה למועצה והפרויקט יצא לדרך. הרעיון להקים את המוזיאון בתוך אוהל בדואי מסורתי התקבל בהתחלה בגיחוך ופליאה, אבל מהר מאד נוכחו חברי המועצה שהרעיון קוסם ומתאים לרוח המורשת. אחד מחבריו של דיאב הסכים לתרום חלקת אדמה שעליה הוקם האוהל שאליו הוכנסו האוספים. המועצה סייעה בתקציב צנוע ואיגוד המוזיאונים הוסיף תרומה משלו. אורנה גורן, מנהלת מוזיאון ג'ו-אלון נגב, סייעה בתחום המקצועי-מדעי והמורלי להקמת המוזיאון המיוחד.


לכאורה הקמת המוזיאון בשיבלי הייתה אמורה להוות ציון דרך חשוב בתולדות הכפר והחברה הערבית כולה (שכאמור, לא מצטיינת בשימור והנצחת העבר). בפועל קרה בדיוק להיפך. ברגע שנבחר ראש מועצה חדש (בשנת 2000), לא זו בלבד שבוטל התקציב (בטענה של התערערות המצב הביטחוני ומשבר בתיירות), אלא שהוא הורה לפרק את המוזיאון מהמקום שבו הוקם, על מוצגיו (בולדוזר יישר את השטח..). גם המדריכים שהוכשרו על ידי דיאב במאמץ רב נאלצו לעזוב את המקום. האירוע הזה היה כה טראומטי לדיאב, שהוא חטף התקף לב ואושפז בבית חולים.


הנה כי כן, שוב הסכסוכים המקומיים והחשבונאות החמולאית, שאופייניים למגזר הערבי, טרפדו התקדמות תרבותית וחינוכית כה חשובה והורידו הישגים לטמיון.


אבל דיאב האמיץ והנחוש לא אמר נואש והחליט שמפעל חייו לא ייסגר. מחסכונותיו שכר בית סמוך לביתו והעביר אליו את המוזיאון. לצדו סייעו לו ילדיו ורעייתו לול, המייעצת לו עד היום בתיאור סגולותיהם של צמחי המרפא.

לימים פרש מתחום הניהול החינוכי והתמסר כולו להפעלת המוזיאון ולהרחבתו. המקום זכה לשם "מרכז למורשת הבדווית בגליל" (Bedouin Heritage Center in Galilee) ופועל כעסק פרטי.


בראשית הדרך רוב פריטי המוזיאון נאספו מקרובי משפחה וידידים. הם למדו על "השיגעון" היפה של דיאב והביאו לו חפצים היסטוריים ועתיקות שהיו ברשותם. עם הזמן רכש דיאב פריטים גם בכסף. לעיתים הוא הוא משלם בכספו במזומן על פריט כזה או אחר ולעיתים נערכת עסקת חליפין: דיאב מקבל את החפץ הישן וקונה בתמורה חפץ חדש. חפצי המורשת הבדואית נאספו על ידו לא רק מיישובים בישראל (בצפון ובדרום) אלא גם מירדן ומהגדה המערבית. היום מכיל המוזיאון הפרטי אלפי פריטים, מקצתם נדירים. דיאב מוצא באיסוף ובתצוגה גם חשיבות חינוכית: "לצערי אנחנו הערבים חסרי מודעות למורשת התרבותית ונוטים לזרוק חפצים ישנים. אני רוצה שהבדואים יבינו ששימור מורשת מתחיל במודעות".


דיאב הוא אספן טיפוסי שפיתח רגשות עזים לפריטים שאסף בדי עמל. "אני חש חיבור רב לכל האוספים שיש במוזיאון", הוא אומר לנו בראיון, "האוספים מזכירים את תקופת הילדות שבה חיינו היו קשים ופשוטים. לא כמו היום. חשוב שבן אדם ייזכר בעברו כדי לפתח פרספקטיבה – בעיקר בתקופה של שפע. לפעמים אני יושב מול אוסף מסוים, חושב עליו ונזכר איך אספתי את פריטיו וכמה מאמץ הושקע בזה. זה גורם לי סיפוק".


דיאב לא רק אוסף, מקטלג ומנהל את המקום באופן כלכלי בעצמו (ללא שום עזרה, זולת זו של לולו אשתו) אלא גם מדריך את המבקרים. הם באים למקום מכל רחבי הארץ – רובם בקבוצות מאורגנות: תיירים, גמלאים, תלמידי בתי ספר, סטודנטים ועוד. אגב, באופן פרדוכסלי דווקא בתי ספר מהמגזר הערבי לא פוקדים בהמוניהם את המקום. דיאב אמנם מבקר עם דגימות מאוספיו בבתי הספר הללו, אבל הם מעדיפים ברובם לצאת מחוץ ליישוב לטיולים בטבע.

במוזיאון מספר פינות תצוגה נושאיות:

האוהל בית אל-שער: האוהל הוא מקום מפגש עם האורחים הבאים לבקר. הוא עשוי מיריעות ארוגות משיער עיזים שחור. הוא מוקף בגדרה של קנים דקים היוצרים אוורור נעים. באוהל מתכבדים המבקרים בכיבוד ושומעים הרצאה על חיי הבדואים.


כלי הגורן: הבדואים עסקו בחקלאות. הם זרעו את שדותיהם, קצרו את התבואה במגל והביאו את אלומות הקציר לגורן במתקן המכונה מנשא (גאדם). עבודות הדיש נעשתה בעזרת מורג (לוח דראס), הנגרר על ידי בהמות. תהליך הפרדת המוץ מגרגירי החיטה נעשה בעזרת מזרה (מדרה) ואת יבולי החיטה אחסנו בתוך שקים עשויים מצמר כבשים (פרדה) או במיכל אחסון (כוארה).


פינת האפיה: בפינת האפייה מוצגות כלי האפייה הבדואית בעבר וכיום: א. קימורית (סאג') – כלי אפייה פשוט, המשמש לאפיית פיתות דקות. הוא עשוי פח עגולה המוגבהת מעל האש על ידי שלוש אבנים. ב. טאבון – צורתו החיצונית חרוט וחלקו הפנימי מבנה עגול המיועד לאפייה ולבישול. ג. פרן – מתקן אפיית פיתות משוכלל הפועל על בערת עצים. כמו כן נמצא במקום כלי אפייה נוספים.


פינת האריגה: בפינת האריגה פרושים נולים מסורתיים שונים. על הנולים פשוטים קלעו הנשים הבדואיות מחצלות מגבעולי סוף, גומא או צמר לריפוד רצפת האוהבל וקירותיו. לעיתים שזרו בעבודתן גדילי צמר צבעוניים לקישוט המחצלת. על נול קרקע בדואי אופקי נארגו שטיחי צמר ויריעות משיער עיזים שחור מהן עשוי האוהל.



צמחי מרפא ותבלין: הבדואים משתמשים בצמחים למרפא ולתבלין. הם כוללים: א. צמחי מרפא לשתיה – דוגמת המרווה המשולשת (מירמיה) וזוטה לבנה (שאי בלאט). ב. צמחי מרפא לשימוש חיצוני – דוגמת הטיון הדביק (טיון) ופיגם (פיגל). ג. צמחי תבלין וטעם, דוגמת האזוב המצוי (זעתר) ונענע.


במוזיאון נערכים מפעם לפעם אירועים העשרה (בעיקר בתקופת הרמדאן), כגון "נשים מבשלות ביחד", עבודת רקמה, קורס עיצוב תכשיטים, קטיף זיתים, מפגשים בין ערבים ליהודים ועוד.


את המקום פוקדים גם מרצים מהאקדמיה, קורסי מדריכים, נוער "תגלית". סך הכל כ-10,000 מבקרים בשנה.

גם בדואים מהסביבה פוקדים את המקום ונהנים להיזכר בימים עברו. דיאב משאיל לעתים את הפריטים לצורך תערוכות במקומות שונים.


דיאב רואה בפרויקט שלו לא רק כלי חשוב לשימור התרבות והמורשת הבדואית אלא גם כלי לקירוב בין העדות בישראל – ובעיקר בין יהודים לערבים. ואכן, אין מי שלא נכנס בשערי המוזיאון שלא מתפעל מהאוסף המרשים, שמייצג לא רק תרבות בדואית נכחדת אלא גם את תרבות העולם העתיק (נוודים וחקלאים), כפי שהוא מתואר בתנ"ך, בקוראן ובברית החדשה.


לאחרונה כתב דיאב ספר בשפה העברית בשם "בדויים בגליל", שממנו הודפס 1500 עותקים. בהכנת הספר סייעו לו משרד חינוך ומרכז פדגוגי בתל אביב. לספר צורפה ערכת למידה (לתלמיד) וערכת הוראה (למורה).

ההדרכה במקום, שנעשית על ידי דיאב ואשתו לולו, מתחילה תמיד באוהל אירוח שצמוד לבית. שם ניתן למבקרים רקע היסטורי על הבדואים, מנהגים ומסורת. מכאן עוברים לפנים הבית לצפות בסרט על אורח חייה של משפחה בדואית מהכפר ביר אל מכסור (ליד צומת המוביל). אחר כך עוברים לחלל המוזיאון שבנוי מפינות נושאיות.


בינתיים המוזיאון המקסים הזה לא מקבל שום תמיכה מוסדית, כולל לא מהמועצה המקומית. גם ארגונים פלסטינים לא תורמים דבר. דיאב שוקל להפוך לעמותה כדי להתקדם, בדומה למוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא הסמוך, אבל כרגע זה עדיין רעיון תיאורטי. "היום אני רגוע," אומר דיאב, "עובד עם דברים שאני אוהב ומעריך. ככל שהפרויקט יתפתח ויתקדם אני אהיה שמח יותר ואני מבין שכדי להפוך למרכז גדול צריך גם חסות ממסדית. מצד שני, אם יבוא יום שבו יציעו לי לקנות את המוזיאון שלי זה יהיה "יום התאבדותי".