כתב: עוז אלמוג, 2022
שעב (בערבית: شعب, בכתבי חז"ל: שאב) היא מועצה מקומית במחוז הצפון בישראל, השוכנת במערב הגליל התחתון. המועצה שוכנת במקומה של העיירה היהודית שאב מימי הבית השני, תקופת המשנה והתלמוד והתקופה הערבית בארץ ישראל. בספרו של יוספוס פלביוס מלחמות היהודים נזכר אלעזר בן שמי כיליד המקום שהצטיין בהגנת יודפת הסמוכה במהלך המרד הגדול ברומאים. שאב שרדה את החורבן לאחר המרד, ונזכרת בסקר היישובים היהודיים בגליל לאחר המרד בספרו של פרופ' מיכאל אבי יונה 'גאוגרפיה היסטורית'.
בתקופת המשנה והתלמוד שאב התקיימה כעיירה יהודית בתווך שבין המרכזים היהודיים הגדולים בסכנין הסמוכה ממזרח ובכבול הסמוכה ממערב. בין חכמי המקום נזכרים בכתבי חז"ל האמוראים מהדור השלישי והרביעי רבי זכאי דשאב ורבי מנא דשאב.
היישוב היהודי בשאב המשיך להתקיים עד התקופה הצלבנית, ועדות לכך נמצאת בתעודה מן המאה ה-11 המזכירה יהודי שנפטר במקום.
בשנות הארבעים של המאה העשרים היו בכפר כ-1750 תושבים פלסטינים והוא נחשב באותה עת לאחד הכפרים העשירים באזורו.
הכפר נכבש על ידי צה"ל במהלך מבצע דקל במלחמת 1948 ורוב תושביו עזבו אותו. הוא נותר עם כ-250 מתושביו המקוריים והעוזבים לא הורשו לשוב אליו. במקומם שיכן צה"ל עקורים ערבים מכפרים אחרים בסביבה.
אחרי המלחמה נוצר חשש שהבדואים שיושבים בגבול המפורז עם סוריה באזור החולה ייסיעו לסורים ויפריעו לייבוש הימה. התוצאה מכך נפלה ההחלטה לפנות מהאזור. הוצע לתושבים שתי אפשרויות: או להגר לסוריה הוא לעבור לחלק מהבתים הנטושים בשעב. תושבי הכפרים רנאמה ובקרה (בני אותה חמולה) בחרו באפשרות ההשתקעות בשעב.
בלחץ של הגנרל ויליאם אדוארד ריילי, ראש מטה משקיפי האו"ם, הסכימה ישראל להשיב את המפונים לכפריהם וקיימה בקיץ 1951 משאל בין המפונים בשעב, בו נשאלו אם רצונם לחזור לאזור המפורז או להישאר בשעב. במשאל הביעו כ-230 תושבים רצון לחזור וכ-420 הודיעו שרצונם להישאר בשעב. בתחילת 1961 נחנכה שכונת קבע עבורם (מצוטט מתוך הערך "שעב", ויקיפידיה). כיום כ-20% מתושבי שעב הם מהגרים בדואים.
עיסא חג'אג' נולד ב-1951 לאחת המשפחות הבדואיות שהוגלתה לשעב ובחרה לקשור את גורלה עם הכפר שאליו הוגלתה מהחולה. עיסא גדל בשעב, הקים משפחה ולימים נעשה מורה בבית הספר המקומי ואחר כך סגן מנהל עד ליציאתו לפנסיה ב-2004 בהיותו בן 63. פרט פיקנטי: שישה מתוך שבעת ילדיו הם מורים. בין לבין כיהן גם כסגן ראש המועצה (כעשר שנים) והספיק להשלים תואר ראשון (מכללת גורדון), תואר שני (אוניברסיטת באר שבע) ודוקטורט (מאוניברסיטה במוסקבה-רוסיה).
הרעיון להקים מוזיאון אתנוגרפי ונוסטלגי המתעד את עברם של ערביי ישראל צץ במוחו כאשר נוכח שהמורות המתלמדות (סמינריסטיות) שמגיעות להשתלם בבית ספרו לוקות בבורות מביכה בכל הקשור להיסטוריה הפלסטינית והבדואית. רובן גם לא הכירו את מסורת אבותיהם. למשל, שמות וסוגים של כלים חקלאיים, כדוגמת ה"מזרע" (מכשיר המנפה את המוץ מהתבן).
ד"ר עיסא חג'ג', צילום: עוז אלמוג, 2016
הוא החל לאסוף חפצים היסטוריים עקב בצד אגודל. קנה פה החליף שם. את רוב האוסף ליקט לא בישראל אלא ביישובי הגדה המערבית ובירדן, משום שנוכח עד מהרה שמרבית החפצים ההיסטוריים של תושבי ישראל הערביים נזרקו לפח, ניתנו כמתנה לחברים יהודים (כקישוט לבית או לצורך אספנות) או נמכרו לסוחרים.
בזמן שבנו הבכור שירת בצה"ל, קנה עיסא מגרש לבן (באותה עת נהג משרד הביטחון להעניק הנחות בקניית קרקע לחיילים ערבים). את הקומה הראשונה השאיר ריקה במטרה להפוך אותה לעתיד למוזיאון. הבניה הסתיימה ב-2012 ולמקום הובא מעצב פנים לתכנון החלל המוזיאלי (עולה מרוסיה שהתמחה בעיצוב מוזיאונים). המוזיאון נפתח באוקטובר 2014 וכלל באותה עת כ-4000 פריטים מאוספו האישי של עיסא.
עם הזמן הרחיב את האוסף ובמקביל גם את השכלתו האתנוגרפית וההיסטורית (מידע על כלים עתיקים ועל מנהגים) – הן באמצעות קריאת ספרים והן באמצעות ראיונות שערך עם זקני העדה (עלה דרך הוא הוציא ספר זיכרונות של זקני שעב).
המוזיאון בשעב, צילום: עוז אלמוג, 2016
המוזיאון היום הוא פנינה בנוף הגלילי, שלמרבה הצער אינה מוכרת מספיק בציבור הרחב. עם זאת השמועה עוברת מפה לאוזן ועם הזמן גם כמות המבקרים גדלה וכך גם גיוונם. לממלכה של עיסא מגיעים תלמידי בתי ספר, מדריכי טיולים, סטודנטים ומרצים מהאקדמיה מכל רחבי הארץ.
המוזיאון הוא חדר רחב המחולק למספר פינות נושאיות: חפצי צאן וחקלאות; כלי בישול ואפייה; כלי נגינה; כלי הגשה (נחושת); כלי נשק; כלי יומיום שימושיים (למשל מלכודות לחיות, מנורות, פעמונים, מקלטי רדיו, ועוד); מלבושים; תכשיטים; קפה ותבלינים.
עיסא הוא איש רעים רב קסם, שניחן גם ביכולת לספר סיפורים ולהלהיב. הביקור במקום (שעלותו סמלית) משולב בארוחת טעימות שאשתו במכינה (לבנה, פתה עם זעתר, ירקות, קפה, חטיפים ועוד), בסיור מודרך בין המוצגים, בפעילויות חינוכיות (צביעת כדי חרס, ציור בחינה ועוד) ולעיתים גם בסיור בכפר (בעיקר בשתי הכנסיות העתיקות, במסגד ובמעיין המקומי).
יש גם מצעד תחפושות משעשע שבו המבקרים מתלבשים בלבוש ערבי מסורתי שעיסא אסף ומצטלמים למזכרת.
בחודשי ספטמבר-אוקטובר מגיע עיסא לבתי ספר כדי להביא את בשורת המוזיאון לרכזי הטיולים.
ד"ר עיסא חג'ג', צילום: עוז אלמוג, 2016