top of page

הקליניקה הישראלית של הדי אור


ראיין: עוז אלמוג


עוז: ספר קצת על הרקע האישי שלך.

הדי: אני יליד 1956, נשוי לאיבון, אב לשתי בנות - מאיה לי וליאת גל - וסב לשניים - מייקל איזיק פן ואריאל נויה פן. נולדתי וגדלתי ברמת גן ברחוב נגבה, הצמוד לרמת עמידר, לאב צבר פלמ"חניק, יגאל בוטרימוביץ, ולאם שעלתה מצרפת, נויה אקרלינג. בילדותי "אספתי", כמו ילדים רבים באותה עת, בולים מתיבות הדואר של השכנים. מדי פעם גם את מכסי הוונטילים של המכוניות (היינו קצת מאוד שובבים). אבל לא ממש התמדנו באספנות האמיתית בתקופה ההיא. כיום אני אספן ישראליאנה. זה תחום אספנות נרחב הכולל אוספים מגוונים, שכולם קשורים לעברה של ישראל. אתה מכיר היטב את התחום.


עוז: איך מתייחסת המשפחה ל"שריטה" שלך?

הדי: בתחילה כולם נדבקו ממני, כל אחד עם אוסף משלו. בתי הבכורה אספה מחזיקי מפתחות והפסיקה ובתי הצעירה התמקדה באיסוף בובות עמים. איבון אשתי אוספת בעיקר בתים מיניאטוריים של חברת Lilliput, בקבוקי בושם מתוצרת AVON, כלי קרמיקה של חברת Delft וכן סביבונים. אנו בהחלט משפחה של אספנים, אם כי כיום לצערי רק אני נשארתי עם הלהט.


עוז: איך נדבקת בוירוס המדבק הזה. ואני לא מתכוון לאומיקרון שלאחרונה החלמת ממנו?


הדי: כרגיל, הכל זה מקריות. ואולי לא לגמרי. לאחר סיום הצבא, בגיל 24 (שרתתי קצת בקבע, כקצין) התחלתי ללמוד גרפיקה. בין השנה השניה לשלישית ללימודים (1981) נסעתי לארה"ב לטיול שאחרי צבא. קשה להאמין היום, אבל זו היתה טיסתי הראשונה לחו"ל. בטיסה הזו הדיילת ניגשה אלי ושאלה, כדרכן של דיילות, איזה משקה חריף ארצה לשתות. השבתי שאין לי מושג כי אני לא שותה משקאות חריפים ושאשמח לראות קודם מה הם מציעים במטוס. בחרתי את הבקבוק המיניאטורי הכי יפה שהיה להם במצאי (קוניאק צרפתי של חברת Camus). הבחירה נעשתה לפי יופי בלבד. לאחר מספר שעות הריטואל הזה חזר על עצמו והנה אני הבעלים הגאה של שני בקבוקים זעירים ששבו את לבי. כשחזרתי ארצה כבר היתה התחלה של אוסף - ארבעה בקבוקים. שנתיים לאחר מכן התחתנתי עם מי שהכרתי בטיול הזה – איבון, ש"עשתה עליה" בהשפעתי. היא הביאה איתה כעשרים בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים שקיבלה במשך השנים מהוריה. כאן כבר ראיתי את כוחה ועוצמתה של הכמות וה"מחלה" פרצה במלוא עוזה. מאז האוסף הזה רק צומח מונה היום כשבעת אלפים (ובמספרים 7000) בקבוקים מכל העולם. חלקם רגילים למראה וחלקם מעוצבים בצורות שונות (בתים, מכוניות, אנשים, מקומות, ספרים ועוד).


עוז: ראיתי שכל הבקבוקים המיניאטוריים שלך עדיין מלאים באלכוהול. לא התפתית לטעום?


הדי. חס וחלילה. לשתות מהבקבוקונים זה מבחינתי בחזקת חטא. אני מזדעזע כשאני רואה אנשים שותים מהבקבוקונים שקנו או קיבלו, אני מתחנן שישתו מהגדולים ויניחו לקטנים, כי ברגע שנגעת ופתחת את הבקבוק הוא כבר לא שווה מאומה מבחינה אספנית.


עוז: קצת מצחיק שאספן בקבוקי אלכוהול מתנזר מיין. ואיך כל זה הוביל לישראליאנה?


הדי: במשך השנים נוכחתי שהבקבוקים שהכי מושכים את תשומת ליבי והכי מדברים אלי הם הישראלים וביחוד אלה שיוצרו ונמכרו לפני קום המדינה. התחלתי להתמקד בהם ונמשכתי מבחינת הסקרנות לכל נושא תעשיית האלכוהול בארץ ישראל. משם הדרך היתה קצרה לאיסוף תוויות ישנות, פרוספקטים, ניירת מקצועית, חומרים שונים ומשונים מהתעשייה ההיסטורית הזו וגם בקבוקי אלכוהול גדולים מפלשתינה-א"י. זה כבש את לבי והרחבתי בהדרגה את תחומי העניין והאיסוף לנושאים נוספים. מבחינת גבולות הזמן אני משתדל לאסוף פריטים שנוצרו עד שנות השבעים של המאה העשרים.

עוז: מה האוספים העיקרים שלך?


הדי: אני מפריד בין אוסף ל"לא אוסף" (תכף אפרט מה הכוונה). האוספים העיקריים שלי כיום הם בקבוקי אלכוהול מיניאטוריים מכל העולם (ובתוכם גם הארץ ישראלים והישראלים), אוסף שנות טובות, אוסף אל על (בישראל אני כנראה האספן גדול ביותר של התחום הזה. בחו"ל האספן והידען הגדול ביותר בנושא אל על הוא ידידי היקר עורך דין מרווין גולדמן מניו יורק), אוסף ניירת וחפצים של בתי מלון מפלשתינה, אוסף "מזרחי" (יציקות גבס של חיות ופסלונים שונים - אוסף שעליו גם הוצאתי ספר יחד עם ד"ר חיים גרוסמן ז"ל), קופסאות פח ישראליות, גרפיקה (בעיקר ניירת משרדית ופרוספקטים), קופסאות סיגריות, ועוד. בנוסף, יש לי מספר רב של פריטים שנכללים אצלי בקטגוריה "לא אוסף".


עוז: זו הגדרה סוציולוגית משעשעת שאתה חתום עליה. אנא הבהר.


הדי: "לא אוסף" הם פריטים שמרגשים אותי פחות אבל עדיין יש לי את הרצון להיות בעליהם. אלו פריטים שיכולים לשכון אצל אספן/ית אחר, אבל אצלי הם בעדיפות משנית. הם משמחים אותי שאני בעליהם אבל אלה לא פריטים שאהיה מוכן "להתאבד" עליהם, כלומר להשקיע זמן רב וסכום כסף גדול כדי להשיגם או כדי לאתר מידע אודותיהם. יש לי מספר חברים, קפוצי גבות, שמתנגדים להגדרה הזו ומעדיפים את הכינוי "אוסף על הדרך" או "אוסף משני", או כל כינוי אחר. אז אני מכריז בזאת, שאני הוא האספן שאוסף את האוספים שלי וכמו שאני אחראי להשגת הפריטים באוספים הללו, מיונם, שימורם, קטלוגם והשגת המידע עליהם, כך גם אני ורק אני אחראי לשם "לא אוסף", למרות התנגדותם המלומדת והנחרצת של חברי האספנים.


עוז: אותי שכנעת. תמיד אהבתי את ההומור הישיר שלך. לפעמים הוא עושה לי קשיים בעריכת הטקסטים המבודחים שאתה שולח לי, אבל באופן כללי, אתה איש חמוד. חמוד, סקרן ונדיב מאד. תן לנו כמה דוגמאות ל"לא אוסף".


הדי: תודה רבה על המחמאה. זה הדדי. ה"לא אוסף" שלי כולל מספר רב של נושאים: צים, סכיני גילוח, מסטיקים, תחבורה, מזון, מטבח, יפה ירקוני, טקסטיל, אריזות קרטון מתעשיית המזון בארץ, בנקים, פנקסים, תמונות, שירונים, תעודות של בתי ספר, תוכניות להצגות, לוחות שנה, בקבוקי שתיה קלה ועוד נושאים רבים ומשונים. מי שרוצה לספור, יכול להיכנס לפורטל הישראליאנה שהקמת, שכולל (נכון לרגע זה) למעלה מ-200 תערוכות של האוספים שלי ועוד היד נטויה. אני לא מפסיק ללקט.


עוז: כן, אתה ללא ספק אספן-על ונדבן-על. במלוא הכנות, בלעדיך הפורטל הזה לא היה קם, לפחות לא עכשיו. השלד של האתר נבנה מהאוספים הנהדרים שלך, אחרי שבמשך מספר חודשים לא הפסקת להזרים לי חומרים. כלומר, לא רק שמילאת את הבמה בחומרי ישראליאנה מעולים ויצרת נוכחות וירטואלית, אלא שאתגרת אותי לעמוד בקצב וכתוצאה מכך גם ליעל ולשכלל את מנגנון התפעול והפרזנטציה.


הדי: הבט, היה לי בעבר שותף עסקי יקר בשם איציק יעקובי. בכל יום עבודה של 14-16 שעות, היינו מפנים לעצמנו ומפטפטים. הוא ידע עלי הכל ואני ידעתי עליו הכל. בגיל 46 (אני הייתי אז 43) הוא נפטר באופן פתאומי מהתקף לב. זאת היתה הפעם הראשונה שהבנות שלי ראו אותי בוכה (כמעט שלושה חודשים שבכיתי). הוא נהג להגיד: "אם אתה מצליח לשכנע את הדי להזיז את ההר תהיה בטוח שההר בסוף יזוז". אז אתה הצלחת לשכנע אותי, ודי בקלות, לגבי חשיבות הפרויקט הזה.


עוז: באמת מדהים כמה שעות צילום הקדשת לעניין. המזל שלי הוא שאתה גרפיקאי ולכן גם תמיד מקפיד על סטנדרט צילום גבוה.


הדי: כמובן, אני גרפיקאי בנשמה ובנסיון. זה חלק מהדרייב שלי בנוגע לאספנות.


עוז: שמתי לב שמאד חשוב לך שהתערוכה שמציגה את האוסף שלך תכלול את מירב הפריטים שברשותך (לא לכולם זה חשוב). לכן כאשר מזדמנים לך פריטים חדשים לאוסף אתה לרוב שולח לי בקשה להוסיף לתערוכה. כיוון שאתה יודע שאני עובד בפרך וכיוון שאתה אדם רגיש ומנומס (אלא אם מעצבנים אותך), תמיד הבקשה מגיעה בניסוח עדין ומהוסס. אני מצטט כאן מאחד המיילים שלך: "אתמול רכשתי עוד 2 פריטים, לטעמי חשובים, של גבריאל גארד. אם תרצה להכניס לגלריה שלו יהיה נהדר. זאת תוספת חדשה ונדירה לדעתי".


הדי: חה חה חה. אם יש כבר תערוכה, אז מדוע שלא תכלול גם פריטים חשובים ונדירים? היא גם מייצגת אותי כאספן (ויש לי גאווה אספנית), אז חשוב לי שיהיו גם פריטים שמבדלים אותי מאספנים אחרים. בעיקר באוספים המרכזיים שלי.


עוז: ספר קצת על חווית האספנות.


הדי: בתור מי שכתב מאמר מקיף על הנושא, לא נראה לי שאתה צריך את ההסברים שלי, אבל כיוון שכבר שאלת, אתרום לך את ה-10 אגורות שלי. על מנת להיות אספן רציני צריך קודם כל אהבה לחפצים. למעשה מדובר באובססיה. בקיצור זה עניין לפסיכולוגים, סוציולוגים ופסיכיאטרים. אני אישית לא בדקתי את הנושא ומעדיף להשקיע את ה-480 ש"ח שלי בסוחר ובסחורה בשוק הפשפשים במקום בפסיכולוג.


עוז: השקעה נבונה, בלי לפגוע באנשי המקצוע. חה חה חה.


הדי. האיסוף היא חוויה ממכרת. האספן נמצא במרדף בלתי פוסק אחר תשוקתו - אחר הפריט הבא. הדחף החזק הרכושני להיות בעל החפץ הם המניעים אותו. האספן לא מסתפק בלראות את הפריט במוזיאון או אצל אספן אחר או אפילו לקבל העתק או צילום של החפץ. החפץ עצמו הוא הגביע שאותו האספן רוצה להניף אל על ולהחזיק ברשותו.

עבודת האיסוף דורשת יצר אגירה, יצר בעלות, ידע רב, יכולת מיון וקיטלוג, זמן וכסף. והיא דורשת כמובן גם שעבוד שעות משעות השינה, הן על מנת לחפש פריטים בשעות הלילה השקטות באינטרנט והן כדי להשכים קום כדי להגיע לשווקים בשעות הזויות לפני שכל "החולים" האחרים יגיעו וישיגו לפניך את האוצרות. האספן מסדר את אוספו כרצונו ובונה אותו כראות עיניו. עצמאות היא שם המשחק. כל החלטה שגורמת לו סיפוק היא ההחלטה הנכונה. זה, להבדיל מכל מקרה אחר בחיים: בעבודה, בזוגיות במשפחה וכו', שבה אתה כפוף למערכת חוקים, צווים ונהלים. כאן אתה בונה לעצמך את עולמך באופן אינטימי לגמרי, בלי לתת דין וחשבון לאיש. בלי ישיבות, בלי וועדות ובלי רוב קולות. כמו שפנחס ספיר (שר האוצר השלישי של מדינת ישראל) היה אומר: "התלבטתי עם עצמי והחלטתי פה אחד....". כך לדוגמא, נהוג לחלק את האוספים הגדולים לקטגוריות משנה. אספן אחד יחלק לפי נושאים תמטיים, השני לפי יצרנים והשלישי לפי תאריכים. כל אחד כמו שמתפנן לו/ה. היוצא מן הכלל בהקשר זה הן תערוכות הבולים שבהן החוקים קבועים מראש באופן הרמטי וכל המציגים נדרשים לעמוד בהם.


עוז: אז למה אין לך אוסף או "לא אוסף" של פנחס ספיר?


הדי: מי אמר שאין לי? חכה לג'מבו-מייל הבא. חה חה חה. אני רוצה להמחיש לך את חומרת המחלה שלי. יש לי אוסף די אזוטרי של מיכאל גראד. אתה כבר יודע מיהו כי העלינו אותו לאתר אבל רוב הציבור, וזה כולל גם אנשי אקדמיה, לא מכירים אותו. הוא היה קומפוזיטור ועל הדרך חיבר את המנון רמת גן. בגלל שיש לי "לא אוסף" רמת גן (זה בגדר חובה כי אני רמת גני שרוף והמוזיאון שלי ברמת גן) ברור שאקנה את המנון רמת גן. לא בדקתי מי הוא ומה הוא אותו גראד כי היה לי שירון אחד שלו וזה נראה הזוי לחלוטין (מי כותב המנון לרמת גן אם הוא לא הזוי?). ההמנון הזה שכב אצלי הרבה שנים. יום אחד בהגיעי לשוק פגשתי סוחר שמכר עשרות שירונים של גבריאל גארד זה. פתאום הבחנתי שאחד המברכים שלו היה חיים נחמן ביאליק בכבודו ובעצמו. הוא כתב שללא המוזיקה של גראד, השיר שלו לא היה זוכה להצלחה כזו. זה הדליק אותי. ברור שקניתי וחקרתי. והנה התברר כי האיש הוציא בשנות העשרים והשלושים מעל 500 יצירות. זו היתה סיבה מספקת לבזבז עוד כספים על טיל הגראד הזה כולל הוצאת סכום מביך על כרטיס הביקור שלו, הזמנות להופעה ועוד ועוד. האדם הרגיל בוודאי יגיד: לא ברור מי כאן ההזוי – גראד או הדי? פשוט לא יאומן נפשו של האספן - שזה גם חרוז. אבל לי זה היה שווה.


עוז: אני לא לגמרי מסכים איתך. בעיני אין הבדל מהותי בין מה שאתה עושה לבין מה שעושה למשל פרופסור להיסטוריה. כל אחד בוחר לו נישה קטנה ומתעמק בה. במקרים רבים היא באמת אזוטרית, אבל זה כל היופי. האיסוף והמחקר יוצרים עניין, מפעילים את השכל וגם תורמים לציבור ברמת התיעוד והשימור. כמו שחנניה רייכמן היה אומר: "הכל מהים הכללי וטיפה משלי".

אגב, גם אנשים שאוהדים קבוצת כדורגל וצופים באינספור משחקים בתשוקה והתלהבות (כמוני למשל), עסוקים בסוג של "אוננות רוחנית" שנראית על פניה תמוהה ואפילו מטורפת. אבל זו הסחת דעת נפלאה וזו הדרך הטובה ביותר להעביר את החיים בהנאה. ברמת העיקרון עשרים ושניים שחקנים שרצים אחרי כדור במשך שעה וחצי במטרה להכניסו לרשת - זה לכאורה פעילות הזויה ואינפנטילית. אבל זה רק המעטפת. הכדורגל הוא עולם ומלואו והוא מרגש מיליונים, ממש כמו אספנות. המהות כאן זה הרגש שהדבר מייצר, האתגר והעניין האינטלקטואלי. ישעיהו לבוביץ צוטט כמי שאמר בעבר: "האם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל – ב-20,000 הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור?". באופן פרדוכסלי זו אמירה שמשקפת בורות מוחלטת בנושא שעליו דיבר ליבוביץ הגדול (מה שמוכיח שגם גאונים פולטים שטויות). הרי באותה מידה אפשר היה לדבר על התופעה הלכאורה מוזרה של חקר המקרא. ההתמסרות הטוטאלית של שעות על שעות לבדיקת כל נקודה ופסיק (מזכיר לי את הסרט הנהדר "הערת שוליים"). הכל משחק אנושי. אספנות זה אמצעי לא פחות ממטרה. אמצעי טוב לצקת משמעות מלאכותית ליומיום. זה כלל לא חשוב מה אתה אוסף. לחיים אין משמעות אמיתית (לא שאנחנו יודעים), אבל אנחנו עושים מאמץ לצקת בהם כזו. זה סוד כוחו של המין האנושי. אגב, בספרנו האחרון "כל שקרי האקדמיה" השווינו, תמר זוגתי ואני, את ההיסטוריונים לאספנים, וזה העלה את הג'ננה להמון פרופסורים קמוטי גבות. זה היה מבחינתם חילול קודש ופגיעה בכבודם הרם. אבל שוב, ברמת המהות, אין הבדל גדול, חוץ מזה שהפרופסורים גם מלמדים מקבלים כסף תמורת האספנות האזוטרית שלהם, בעוד שאספנים עושים הכל בזמנם החופשי וכספם החופש.


הדי: תודה על ההסבר המקורי והמלומד. בהחלט בזכות האספנות למדתי המון, מה שלא ממש עשיתי במערכת החינוך המוסדית, לא בבית ספר יסודי, לא בתיכון ובטח לא באוניברסיטה, כי מעולם לא למדתי באוניברסיטה. אני למדתי עיצוב גרפי בשלוחה של הטכניון בתל אביב ולאחר מכן למדתי בטורונטו קנדה ב- O.C.A. שהיום נקראת O.C.A.D. - Ontario College of Art & Design). הכרתי המון אנשים מדהימים ונושאים מרתקים. האספנות הוסיפה נדבך ענק לחיי. לשמחתי גם יצא לי להשכיל קצת אחרים באמצעות הספרים שפרסמתי.


עוז: טוב, זה הזמן לפרט קצת על הספרים.


הדי: בשנת 2012 הוצאתי יחד עם ידידי, עליו השלום, ד"ר חיים גרוסמן, ספר על המפעל המיתולוגי "מזרחי". הוא נקרא: "מזרחי - פורצלן לעניים". מדובר ביצרן פסלי גבס צבעוניים, שבשנות החמישים והשישים קישטו דירות רבות בישראל (יוצרו מעל למאה דוגמאות שונות).


עוז: אני לא יודע אם אתה זוכר, אבל כאשר הספר יצא שאלתי אותך "מי קונה ספרים כאלה?" ואתה השבת כך (שמרתי במייל את התשובה): "לפני כשנתיים, כאשר התחלתי לנסות לקבל מידע מחבריי האספנים על מזרחי הנ"ל, כל אחד נתן לי תשובה אחרת אשר לא היתה מבוססת על מידע ממש. רק אספן אחד, חברי ירון גאייר, הוסיף מידע מועיל על כתובת המפעל: רחוב תדהר 24 בשכונת מכבי החדשה. וזהו. אפילו היכן נמצאת השכונה "מכבי החדשה" לא ידעתי. בסוף גיליתי כי מכבי החדשה היא שכונת התקווה. כאשר סיפרתי לד"ר גרוסמן על כך שבכוונתי לחקור אודות חיים מזרחי (אז לא ידעתי אפילו שקוראים לו חיים), הוא תמה: 'בשביל מה לך, הרי יש עוד כל כך הרבה נושאים יותר חשובים'. השבתי לו שטרומפלדור היה חשוב, הל"ה היו חשובים (ולי הרבה יותר, כי אבי ז"ל יגאל בוטרימוביץ איש הפלמ"ח היה במסדר היציאה לגוש עציון והוא וחברו קשוולה לא קיבלו את הנשק ומפקד הל"ה דני מס השאיר אותם מאחור ועד יום מותו אבי היה משוכנע שאם הוא היה מצטרף לקבוצת הלוחמים התוצאה היתה שונה כי הוא היה סייר מעולה), וגם מישהו שעשה יציקות גבס בשנות החמישים, ושלא יודעים עליו כלום, חשוב. התחלתי את התחקיר רק בידיעה מה הכתובת וזהו. שנתיים אחר כך כמעט הכל התגלה. כן, אתה צודק, אין סיכוי שנושא אזוטרי זה יחזיר את ההשקעה. זה בסדר. ידעתי זאת, והרצון להוציא ולתעד היה חזק מההשקעה האישית שלי, שלא תוחזר לעולם (לא רק הוצאות הדלק עבור נסיעות לכל רחבי הארץ ולצילומים, אלא גם הזמן ואפילו הוצאות הדפוס). אני טוען שכל אספן שמחזיק בידע כלשהו חייב לעשות מעשה ולתעד את אוספו לדורות הבאים.

<