חברי קיבוץ בית השיטה בקריקטורות של מוני מרוז

לגלריית התמונות באתר


מוני (מרדכי) מרוז נולד בשנת 1936 בתל אביב. ב-1950, בהיותו בן 15, הגיע לבית השיטה עם עוד קבוצת נערים ונערות חניכי תנועת המחנות העולים. הוא צורף למסגרת בית הספר ועם סיומו התקבל לחברות והתגייס לצבא בשנת 1954. במסגרת שרותו בצנחנים נטל חלק בכל פעולות התגמול של אותן שנים. צנח במיתלה והשתתף בקרבות מבצע קדש שבסיומן נכבש חצי האי סיני.


עם שחרורו מצה"ל חזר לקיבוץ, נישא רחל, בת למייסדי הקיבוץ, הקים וריכז את עדר הבקר ביחד עם שותפו לעבודה, נחום שריג. לאחר חמש שנים יצא לעבוד באניות הקיבוץ למשך שנה רצופה, ובמהלך חמש שנים נוספות הפליג בחברת "תרשיש" ובחברת "צים" (מספר חדשים בשנה). בהמשך שימש כמרכז חדר האוכל ורכז חגים, עבד בזיתיה כנהג משאית ואיש אחזקה, ואחר כך בחרושת מתכת ובנגריה, שאותה ניהל במשך ארבע שנים. בנוסף, הקים וניהל את תזמורת בית השיטה מעל 15 שנה.


מוני מרוז דיוקן עצמי
מוני מרוז דיוקן עצמי

ב-1982 הצטרף לסגל המכללה האקדמית עמק יזרעאל וייסד את המגמה לתקשורת חזותית (בית הספר לעיצוב גרפי "גורן"), שאותה ניהל יותר מ- 20 שנה. כיום משמש בתפקיד רכז מערך המחשבים הגרפיים במכללה במעמד של גמלאי.


מוני הוא אוטודידקט שלא למד אמנות בשום מסגרת פורמלית. את מיומנותיו האמנותיות העילאיות הוא רכש בעצמו, בזכות כישרון יוצא דופן, סקרנות, עצמאות ונחישות.


יצירותיו מקיפות תחומי אמנות מגוונים: צילום, קולנוע, ציור, רישום, הדפס משי, פיסול. בשנים האחרונות החליט להתמקד באיור ובציור קריקטורות - תחום שהיה מועדף עליו מאז ומתמיד.


הקריקטורות בתערוכה הזו כוללות דיוקנאות של 400 חברי בית השיטה. 42 חברים לא צוירו, אם בשל התנגדותם או משום שלא נלכדו במצלמתו. המצוירת הוותיקה ביותר היא בת למעלה מתשעים, והצעיר – בסביבות השלושים. מקצת מהמצויירים הלכו לעולמם במהלך השנים.


לכל חבר שצולם הקדיש מוני שמונה-תשע שעות עבודה במחשב. פרצופים מעוטרי זיפים, לבוש ססגוני, או פריט מאפיין שצירף לדמות המצוירת – הצריכו עוד שעות אחדות של ציור.


התערוכה, שנקראה "בטיפול", הוצגה בשלמותה במועדון החבר, במסגרת חגיגות השמונים לקיבוץ. האורחים ניסו לזהות את עצמם בתמונות הממוסגרות, וקולות הצחוק התערבבו בקריאות ההתפעלות מהתוצאה משובבת העין. סביר להניח שאלה שלא הסכימו להיכלל בתערוכה הצטערו בדיעבד על היעדרם. לאחר נעילתה הועברה התערוכה למבואה של מכללת עמק יזרעאל. גרסתה הדיגיטלית הוצגה לראשונה ב-2010 באתר "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית".


מוני מרוז, שהצטרף לבית-השיטה כילד חוץ, אייר במשך שנים, יצר תפאורות וכתב מערכונים, בהם גם שיחק; אך רק השילוב בין כישרון הציור, העין החדה והמשועשעת שלו וכישורי המחשב שרכש בעצמו הניבו את תערוכת היחיד הראשונה שלו.


רבים מכירים את תמונתו האיקונית של מוני, כצנחן גאה האוחז בעוזי - הרס"פ האגדי של גדוד 890 שנלחם בקרבות פנים אל פנים מול סודנים אימתניים. אבל הוא מעדיף שיזכרו אותו בדמותו שעל כרזת התערוכה. על השאלה מדוע מרבית מצויריו מחייכים ואילו הוא סר וזעף, עונה מוני: "רציתי את השינוי בבית-השיטה, אבל לא כפי שזה נעשה. לא רציתי שביתי הקיבוצי ייראה כך בשנתו השמונים. בניגוד אליי, ישנם לא-מעט חברים שמחייכים נוכח המצב הקיים." זו תשובה טיפוסית, כי למעשה גם כשהוא רציני, קשוח ומודאג לכאורה, פניו אומרים שובבות ורוך.


אגב, לבד מהקריקטורות - שאת הראשונות בהן כבר צייר בשנת 2002 – מוני הוציא עיתון מחתרתי שבועי בשם "קיבוץ לשום מקום", שביקר קשות את הממסד ואת הליך השינוי שהוצע לחברים. את העיתון הצבעוני חילק לארבעים חברים – עובדי חוץ ואנטי-ממסדיים. לאחר 42 גיליונות תש כוחו, והוא נאלץ להשלים עם המציאות שנכפתה עליו.


בראיון על התערוכה הזו אמר מוני: "תפסתי אותם במרכול, סמוך לתאי הדואר, אבל היו ‘נמלטים כרוניים’ שהצלחתי לצלם רק בהלוויות – לשם מגיעים כולם. לא הייתי מעז לבוא ולצלם בהלוויות של צעירים או של כאלה שנפטרו ממחלה. רק באלה של קשישי היישוב שנפטרו בשיבה טובה. כך יכולתי להשיג גם חיוכים קטנים של חברות וחברים. לטובת העבודה הסיזיפית מול המחשב ויתרתי על טיולים, על אירועים חברתיים. הייתי מגויס למשימה, שהלכה והתעצמה לקראת חגיגות השמונים”.


לשאלה "האם היו חברים שכעסו על התוצאה והתכחשו לדמות המצוירת" הוא משיב: "אם היו כאלה, אזי אליי הם לא הגיעו. שמעתי חברים שאמרו לסובבים אותם שהם לא דומים לבני דמותם שעל הנייר, אבל הללו שכנעו אותם שהדמיון קיים. אפילו הילדים והנכדים השתתפו במלאכת פיצוח השמות, והייתה המון התרגשות. חלקם חוזרים שוב ושוב לתערוכה."