כובע טמבל - אוסף דן גרינשטיין

לתערוכת התמונות באתר

הקדמה: עוז אלמוג

כמעט לכל מדינה או אזור גיאוגרפי יש את הכובעים המיוחדים שלהם המזוהים עם התרבות המקומית ("מותגי תרבות"). כך למשל, הסומבררו (Sombrero) המקסיקני, הפאז (Fez) המרוקני, הבוילר (Bowler) הבריטי, כובע הבוקרים (Cowboy ) האמריקאי, האקוברה (Akubra) האוסטרלי, כובע הקנקן (can-can) היפני או כובע הקוזקים (Russia) הרוסי.

חנות כובעים לתיירים בטירת דרקולה ברומניה. כובע הפרווה נחשבים לחלק מהתלבושת הלאומית הרומנית. צילום: עוז אלמוג, 2013; כובבעים בווארים בחנות לתיירים במינכן, צילום: עוז אלמוג, 2014

בישראל הכובע שנתפס כמותג ציוני-לאומי הוא כובע ה"טמבל". זהו כובע-בד פשוט, דמוי קערה, נטול מצחייה וללא שוליים בולטים. הוא תפור מחמש פיסות בד, כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת ליצרית מבנה הקערה (פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת). צבעו היה לרוב חאקי, אבל עם הזמן (בעיקר בשנות השישים והשבעים) נוספו לז'אנר גם צבעים חיים ומגוונים יותר.

בדומה לפריטי לבוש ציוניים אחרים, גם כובע הטמבל נולד משילוב בין פרקטיקה לאידיאולוגיה. כאשר חובשים את הכובע. יתרונו הוא בכך שהוא פשוט לתפירה, נוח לקיפול ונשיאה בכיס, זול (נעשה במקור משאריות בד), עמיד ולא גנדרני. אפשר גם לנגב אתו את הזיעה, מה שמתאים לאלה עובדים שעות רבות בשמש. פשטות הצורה, הבד הגס וצבעיו הבסיסיים סימלו את אווירת החלוציות הכפרית, הזיקה הצבאית, הדוגריות והאסקטיות החלוצית והצברית (אנטי גדרנות) ואת החילוניות המודרנית (הכובע מהווה מעין ניגוד לכיפה ולקסקט המסורתיים). אגב, צעירים דתיים דווקא ראו בטלבל סוג של כיפה מוגדלת ולכן רבים מחניכי בני עקיבא חיבבו אותו.

מקור הכינוי "כובע טמבל" אינו ברור. קשה לדעת אם הכינוי "טמבל" שמשמעותו "טיפשון" נגזר משם הכובע או שמא שם הכובע נגזר מהכינוי הלשוני. באשר למקור הכובע והשם כאחד הועלו מספר סברות:

סברה 1: מקורו של הכובע בפנימייה החקלאית מקווה ישראל ולכן גם כונה במקור "כובע מקוואי". כך מספר חוקר הכובעים דנצ'ו (דן ארנון):

"בשנת 1995 יצא ספרי "כובעים בראש" בהוצאת עם עובד, ספר העוסק בארץ ישראל, בהיסטוריה שלה, בדתות ובעדות – בדרך הכובעים. מיד לאחר צאת הספר (שאזל מזמן) קיבלתי את המכתב, המובא להלן בקיצורים, ותאריכו 9.8.1995:'אנו הרשומים מטה הננו צאצאי הכובען הראשון בארץ, אבינו ע"ה נחמיה קירש שפתח עסק לייצור כובעים בתל אביב הקטנה בשנת 1924...'...באשר לכובע הנקרא 'כובע טמבל', ראשיתו כאשר האחראית על המשק בבית הספר החקלאי מקווה ישראל פנתה לאבינו וביקשה ליצור למען ילדי בית הספר כובע מבד שיגן מפני השמש וניתן יהיה לקפלו מבלי לפגום בצורתו. הרעיון של אבינו נלקח מכובע לבן מבד פיקה, אשר יצרנו באותו פרק זמן, כובע עשוי כיפה ומסביבו שוליים בחצי עיגול. הכובע הלבן היה נוח אך לא ניתן היה לקפלו, על כן עשהו בצורה יותר חרוטה עם שוליים ישרים ומבד חאקי שניתן לכביסה. כובע זה נקרא תקופה ארוכה "כובע מקוואי". לאחר כמה שנים יצרנו אותו גם מבד כחול. כובעים אלו החליפו אצל עובדי החקלאות את כובעי הקסקט או הקש שהיו מקובלים קודם, שלא ניתן לקפלם."חתומים: ישראל קירש (רמת חן), נפתלי קירש (גבעתיים). (דנצ'ו ארנון, בתוך: בן עזר, 12.2.2005).

גרסה אחרת מספרת על תלמידי מקווה ישראל שיצאו לטיול שנתי והתברר שאין עימם כובעים. מורה זריז מיהר ואילתר כובע פשוט עם שוליים מסביב, וצייד בו את כל תלמידי הכיתה. הכובע זה לא החמיא ביותר ללובשו, ועשה אותו שייראה "מטומבל" ומכאן שמו.

וריאציה אחרת גורסת שבשנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית, כ־350 ילדים אסופים/עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון בתל אביב. כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים, נאלצו אנשי המוסד לגלח את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה ולכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" התל אביבית וסנטו בהם: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".

סברה 2: הטמפלרים - חברי כת נוצרית שהיגרו לפלשתינה-א"י מגרמניה - הביאו איתם את הכובע המיוחד הזה שכּוּנה 'כובע טמפל'. כיוון שהשכנים הערבים מתקשים לבטא פֶּא דגושה הכינוי "טמפל" הפך בפיכם ל"טמבל" (בבֶּא דגושה) (סברה זו הועלתה בתוכניתו של מושיק טימור "שישי אישי" ב-14.4.2006 ומופיעה גם באתר נוסטלגיה און ליין ובמאמרו של יעקב ניר בתוך בן עזר, 12.2.2005).

סברה 3: מקור המושג הוא תורכי, כמוסבר בגליונו של אהוד בן עזר:

"מלה עתיקת יומין, שפירושה עצלן, לא-יוצלח. מקורה באשורית. ובפרסית – تَنبَل – משם הגיעה לתורכית (העות'מאנית), ממנה לערבית מדוברת וכך לעברית מדוברת. והדברים ידועים. כך במילונם של איילון ושנער: تَنْبَل רבים تَنَابِلَة، تَنَابِلُ 1. טִפֵּשׁ, מְטֻמְטָם, טֶמְבֶּל (סלנג) 2. עַצְלָן, בַּטְלָן (מִלה בערבית מדוברת שמקורה בפרסית; צורת היחיד נהגית בערבית: תַמְבַּל)ולתוהים על חילופי מם ונון: אלה הגאים אַפיים, ולפיכך יש גם חילופים ביניהם. בספרות חז"ל כל סיום של ם' ברבים הפך ל-ן, כגון קוראים – קוראין, זכאים – זכאין. בלשון הלצה כונו המדרסות (בתי המדרש) בשם תמבל-חאנה – Tembel Khane כלומר – בית העצלנים, או בית הלא-יוצלחים... בהחלט במובן שהביא יעקב זמיר מדברי אביו – "לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה."המילה "טמבל", במובן עצל, קיימת בכורדית, באוזבקית ובאֵזֶרית, בבולגרית ואף באלבנית (dembel). גם היוונים אימצו – בעגת הדיבור – את המילה הזו, במובנה המקורי, אך בצורה המיוונת Tembelis. יש משערים שהגיעה לעברית שלנו דרך הלאדינו, שפת מגורשי ספרד בתורכיה ובארצות הבלקן, אך לא מצאתי ראייה ראויה לכך" (צ"ד: טמבל, בתוך: בן עזר: 12.2.2005. וראו גם: שטאל, 1999, עמ' 85).

יעקב זמיר מביא ראייה מעניינת ומפתיעה למקור התורכי של המילה "טמבל":

"בעניין המקור של המילה "טמבל". לא ערבים פלשטינאים ולא בטיח! "טמבל" אינה ממקור המילה טמפלרים, כי אם מטורקית. והסיפור מפי אבי עליו השלום כך הוא:כידוע האימפריה העותומאנית כללה גם את ארץ עיראק. השולטן ירום הודו שישב בקושטא ובילה את עיתותיו בין היתר בנעימים של שירה וזימרה וריקודי בטן ושיגולים ועוד, היה ממנה את נציגיו למחוזות השונים של האימפריה. הממונה נקרא "הוואלי" והמחוזות נקראו וָאלָאיָאת. ויש להניח שלא חסרו תככים וקנוניות כדי לקבל המינוי הזה שכן היה שכר גדול בצידו. הוואלי היה מטיל מיסים כך וכך, ושולח לשולטן רק "כך" אחד והיתר שלשל לכיסו. כמו בכל הדורות. וכן היו מאלה מניאקים רעים ומצורעים בני נעוות המרדות שרדו בנתינים עד שעלתה שוועתם לשמיים ולארצות הים הרחוקות וגם לקונסטנטינופול הבירה (ועל זה בפעם אחרת). והיו ביניהם גם יותר אמיצים וישרי דרך שאבו לעשות סדר בממלכה.אחד כזה הגיע יום אחד לבגדאד ובין יתר הדברים הראשונים שעשה סיור בעיר ובמחוזותיה בליוויית איש חצר בקי ומנוסה. ישב לו במרכבה המפוארת שלו וסייר בכל האתרים. זה בניין האוצר וזה משרד הביטחון וזו הקישלה וזה הסראי וכדומה. עד שהגיע למקום אחד בפאתי העיר בגדאד שגבל עם המידבר הצחיח, מרוחק מעט ומגודר. מין מחנה גדול (כמו מחנה שער העלייה בזמנו). הוא שאל: "ומה זה?"ונענה: "זו הטמבלח'אנה!" (כלומר מקום של טמבלים, לא יוצלחים)."מה, אתם מחזיקים טמבלח'אנה?"ענו לו אנשי לווייתו שכן, כי שם ישבו כל אלה שהם לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה."כך? יפה-יפה," ענה הוואלי.למחרת נתן פקודה להקיף את המקום סביב-סביב בערימות עצי הסקה אשר יקוששו הבדווים מן המידבר ויביאום למימכר בעיר הבירה. וכך אמנם נעשה.משראה שהמקום מוקף חומרי בעירה הורה להצית את העצים. אחרי מיספר דקות עלו הלהבות והקיפו את המחנה. ומשהבחינו "דיירי" המחנה בשריפה נמלטו בהמוניהם וברחו מן המקום. חוץ משניים. האחד ישב במקומו ובכה לאמור: "רחמנים בני רחמנים, הצילוני, רחמנים בני רחמנים הצילוני!!"והשני אומר לו: "בבקשה תגיד שיצילו גם אותי!"בא הוואלי ואמר לאנשיו: "אתם רואים, אלה באמת טמבלים. האחד לא זז ממקומו והשני אפילו לא קרא לעזרה בעצמו. את אלה תפרנסו על חשבוננו..."והמילה "טמבלח'אנה" הינה תורכית במקור, כפי ששמענוה בילדותנו בארץ בבל. ח'אנה בתורכית משמעו מקום, כגון צָ'אְיחָ'אנָה בית התה, אָזָאחָ'אנָה בית מרקחת, קארח'אנה בית מלאכה, ועוד. אז בבקשה תפסיקו להמציא דברים מצוצים מן האצבע. עוד תכתבו על זה עבודות דוקטוראט ותבקשו להתקשט גם בתארי פרופסורים גמורים וחצי גמורים..." (זמיר, 12.2.2005).

סברה 4: בלזם, הכובען הידוע מתל אביב, טען שכיוון שהיה בעיקרו בשימוש של פועלים פשוטים קראו לו 'כובע טמבל'. הפועלים לא היו משכילים במיוחד ובטח שלא עשירים במיוחד, ולכן המעסיקים נהגו ללעוג לפועל שלהם, וכינוי אותו 'טמבל'. השם דבק מיד בכובע שהיה מזוהה כל-כך עם הפועלים. אגב, יש הטוענים שישראל בלזם סייע להפיכתו של הטמבל לכובע הלאומי. לטענת בנו "אבא החליט לתפור לפי הגזרה שלו כובעים בשלל צבעים, שמיד נהפכו לפופולריים בקרב ילדים ותיירים והתקבעו בתור הכובע טמבל הלאומי" (שלו, 2010).

 סברה 5. היו שייחסו את "הטמבל" למילה האנגלית Dumpy שמשמעותה שמן וטיפש (על פי המילון האנגלי-עברי של ר. אלקלעי: Dumb – אילם, דומם, שקט, ובשפה המונית: טיפש). באנגלית אומרים Dumbbell– (שפירושה משקולת יד, ובשפה המונית: שוטה). זה גם מתאים לצורת הכובע שדומה לפעמון. dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש".

הערה: הסופר אהוד בן עזר דוחה את הסברה הזו בנימוק שבעת השימוש במונח טמבל לא היתה השפה האנגלית כה נפוצה ומשפיעה בארץ, כך שנראה שהמקור הוא תורכי, ערבי או גרמני.

בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה כובע הטמבל פופולארי ביותר בכל רחבי הארץ. לרבים היה לפחות אחד כזה, לרוב בשימוש קבוע.

מוצרי "אתא" (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: פופלין, דריל וסאטן) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, התחתונים והגופיות הלבנות, גרבי הצמר העבות, השחורות והאפורות וכובע הטמבל הפרולטארי – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו. זו הסיבה שהוא הפך מהר מאד לאחד הפריטים הפופולריים בחנויות התיירים ויהודים רבים שביקרו בארץ רכשו אותו כמזכרת.

ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות, לצד ה"כובע האוסטרלי" רחב השוליים שהגן טוב יותר מפני השמש אך היה יקר בהרבה מכובע הטמבל. ידועה אימרתו של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל".

כובע הטמבל הפך לכה אהוב ונפוץ במדינת הישראל הצעירה, עד כי הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש), שהיה אז עולה חדש והעריץ את דמות "הצבר" הפך אותו בציוריו לקריקטורה המזוהה ביותר עם הדמות המיתולוגית.

ברוב הקריקטורות של דוש כיכב ישראליק - נער הנועל סנדלים, לובש מכנסיים קצרים וחובש כובע טמבל.

חיילים, חקלאים פועלים ובעלי מלאכה השתמשו בכובע הטמבל ככובע עבודה, והקיבוצניקים נהגו לחבוש כובע טמבל כחול, כדי להתאימו לחולצתם הסוציאליסטית (הכחולה). רבים העדיפו אותו ככובע לטיולים בחיק הטבע.

בשנות השישים והשבעים הוא היה נפוץ בעיקר בקרב ילדים ונוער. לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. בזכות השוליים הרחבים הגמישים שלו, הילדים היו משתמשים בו גם כתחפושת של כובע מלחים.

אפילו מנהיגים נשואי פנים היו מגיעים לאירועים עממיים (בעיקר נטיעות בט"ו בשבט) חבושים בכובע טמבל.

הדימוי החזותי של כובע הטמבל, כמו גם המלה "טמבל" הוצחנו באמנות הישראלית החזותית, בספרות, בשירה, בעיתונות, בקולנוע ובפזמוני הזמר. כך למשל, הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד", דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה), להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" ("אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל") וארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים.

כנהוג בשפה העברית במרוצת הזמן הופיעו פיתוחים של המלה: טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה").

השם טמבל הפך גם לפועל – "לטמבל" ("העבודה הזו"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, וישיתו אותי") (מצוטט מתוך זאב גלילי, ראו במקורות לעיל)

אגב, הגם שהמילה "טֶמבֶּל" מקבילה למילה "טיפש" או "אידיוט" היא לרוב נאמרת במשמעות מרוככת וסלחנית יותר. כשרוצים להדגיש את המשמעות הזאת נוהגים לשנות את ההיגוי - כלומר טַמבָּל (פתח וקמץ במקום פעמיים סגול) שדומה במשמעות שלה למילת הסלנג "אהבל". יש הרואים גם בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").

הרב התמהוני אמנון יצחק תרם אילתור לשוני משעשע – "טמבלוויזיה". החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).

היום כובע הטמבל הוא בעיקר נוסטלגיה - פריט היסטורי שמזכיר עולם תרבותי שהיה ואיננו. העלמותו של כובע הטמבל היא במידה רבה משל להשתנות דמותה של החברה הישראלית. במאמרו "כובע טמבל - האבולוציה של הישראלי הייצוגי" כותב יוסי קליין:

"השאלה איננה מה זה כובע טמבל אלא מי חובש כובע כזה. מי שמניח גליל בד דמוי עציץ הפוך על הראש איננו בהכרח אדם רע, להיפך. "הטמבל הוא איש טוב", כתב ולדימיר ויסוצקי ושר ארקדי דוכין. טמבל הוא טיפש במובן הבלתי מזיק של המלה, כזה שהנזק שהוא גורם לעצמו גדול מהנזק שיגרום לאחרים. בימים שתמימות הייתה תכונה חיובית קראו לטמבל "תמים". מה אתם רוצים? שאל התמים את המפוכחים בתמימות, זה בסך הכל כובע, לא? מה, זה לא טוב נגד שמש? הטמבל צדק. הכובע שחבש, חמש פיסות בד המתחברות בקודקודן, הגן עליו היטב מפני השמש. קל היה גם לקפל ולתחוב אותו לכיס . [...] גם תיירים חובשים כובעי טמבל. אורחים בארץ זרה נוהגים לפעמים להשתטות. הם מתנהגים כילדים בגנון. אפשר להלביש אותם במה שרוצים, גם בכובע טמבל צבעוני. תייר הוא בעצם סוג של טמבל: מבטו ריק ומוחו אטום. הוא משוכנע שכל הסקוטים לובשים חצאיות והצרפתים ישנים עם באגט. הוא מאמין שכולם חובשים כאן את הכובע המשונה שמכרו לו בחנות המזכרות. אני תייר, מכריז הכובע על חובשו, אני טמבל, בואו ותפקיעו מחיר של כל מה שאני נוגע בו. בזירת הטמבלים המקומית, חלו בינתיים שינויים. התיירים השתעשעו עדיין בכובעים, אבל הטמבל כבר פינה את מקומו ל"בוק". גם בוק הוא מין טמבל. מבטו מזוגג ולסתו שמוטה. ממנו כבר לא מבקשים הסברים, מניחים לבוקיות שלו בתנועת יד מבטלת. [...] למדינה בת 60 ויותר יש דאגות אחרות מלבד חיפוש אחר דמות מאוירת שתסמל אותה. בשנות ה-70 נעלם שרוליק ואתו גם הכובע, אבל הטמבל לא הלך לשום מקום. טמבלים, על פי האימרה השגורה, לא מתים הם רק מתחלפים. ומי שהמתין לתורו בסדרה האבולוציונית היה הפראייר. הפראייר שהחליף את הטמבל כבר לא עשה את השטויות שלו בינו לבין עצמו; תמיד היה מי שהבחין בהן וניצל אותן לטובתו. הפראייר היה מוקף תמיד במי שמבקשים לנצל את הטמבליות שלו. בלעדיו לא הייתה להם בכלל זכות קיום. [...] האבולוציה בדמות הישראלי הייצוגי, מהירה מהמקובל בטבע. קשה להאמין, אבל הישראלי הגדול, עם הקרחת והג'יפ, הוא גלגולו המעודכן של היהודי הקטן עם הגבנון והאף. הוא, הקירח, החליף כזכור את הצבר עם הכובע והסנדלים. הדמויות השתנו אבל המעגל נסגר. היהודי הישן, במגבעת ומעיל, היה סוחר. היהודי החדש יותר, זה עם הכובע טמבל, היה חקלאי. הכובע אמור היה להגן עליו בשדה מפני השמש. "ארץ ישראל נקנית בעבודה", כתב א"ד גורדון, והוא לא התכוון לעבודה בבית השקעות. היהודי החדש, העכשווי, הישראלי המעודכן, זה עם הג'יפ והסלולרי, חזר למקורות. גם הוא סוחר, לא בטקסטיל אלא באיגרות חוב ואופציות. הוא כבר לא זקוק לכובע שיגן עליו מפני אור הניאון במשרד. מהקומה ה-23 במגדל שלו הוא תר אחרי הטמבלים שהפכו לפראיירים. אין בעיה לאתר פראיירים. היחס המספרי בין פראיירים למנצלים השתנה. הפראייר המיתולוגי, אליפלט, היה בזמנו יחיד ומיוחד. היום יש מיליוני אליפלטים וחבורה מצומצמת של חמדנים עזי מצח שמחפשת דרך לנצל אותם. הפראיירים יושבים בסלון ומתנחמים בטלוויזיה. מצבם לא טוב. החמדנים מהבנקים וחברות האחזקה כבר עשו עליהם סיבוב. החמדנים עזי המצח שולטים גם בטלוויזיה שהפראיירים מתים עליה. אני מכיר את החמדנים מהטלוויזיה; הם מאכילים את הפראיירים במה שהם עצמם נגעלים ממנו. הפראיירים, כלומר אנחנו, אוכלים הכל. אוכלים ועם זאת גם מתגעגעים. הגעגועים לכובע טמבל אינם געגועים לעבר. על זיכרונות העבר אי אפשר לסמוך. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות ומשאירה את הרגעים הטובים. אלו לא געגועים לכובע טמבל, זו קינה על מה שבא במקומו" (קליין, 25.4.2011).

בחודש אוקטובר 2017 נפתחה ב"מוזיאון אוף מודרן ארט" ("מומה") בניו-יורק תערוכת חפצים שכותרתה "אייטמים: בגדים ואביזרים שהשפיעו על העולם במאות 20 ו־21 ומחזיקים מעמד עד היום". היא הציגה 111 פריטי לבוש מיתולוגיים מרחבי העולם שעמדו במבחן הזמן. כך למשל, מכנסי הליוויס המקוריים, השמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל, המעיל המרוקאי המשובץ, שמלת המעטפת של דיאן פון פירסטנבור ושעון הרולקס. אחד מאותם מוצגים נבחרים היה כובע הטמבל הארצישראלי.

האוצרת וחוקרת האופנה יערה קידר היא זו שעמדה מאחורי כניסתו של הטמבל אל פנתיאון ה"מומה". בראיון ל-Ynet סיפרה קידר:

"הכניסה החגיגית למוזיאון המומה קרתה, כמו כל הדברים הטובים, ממש במקרה. פגשתי את אחת האוצרות של התערוכה ודיברנו על הנושא, שבעצם בוחן את השאלה - האם אופנה היא מודרנית. וציינתי בדרך אגב שבעיני האופנה בישראל היא תמצית המודרניזם - כי אין לה היסטוריה ארוכת שנים, ואין תרבות לבוש שניתן להישען עליה בעיצוב הישראלי. זה סקרן אותה, והיא שאלה אותי אם יש פריט בעיני ישראלי שמייצג את כל התפיסה הזו [ ...] "חשבתי על כמה פריטים - סנדלי אילת, כפכפי טבע, סנדלים תנכיות - יש לי הרי סיפור עם נעליים. אבל כובע הטמבל נראה לי כמו האייקון המושלם. אין ישראלי שמסתכל עליו ולא רואה בו את תמצית הישראליות, מ״שרוליק״ של דוש, ועד האייקון של תוצרת הארץ. הוא כובע שאני באופן אישי מאוד אוהבת, ויש לו סיפור מעניין והשם הזה, טמבל", היא מוסיפה, "מאוד שעשע את האוצרות [...] "אחרי שקיבלתי אישור והטמבל עבר את כל המבחנים והסינונים - והיו המון כאלה, פניתי ליעל שנברגר, המנהלת הקריאטיבית של ״אתא״ החדשה, והצעתי לה שנציג בתערוכה כובע מקורי של אתא. יעל הצליחה לאתר כובע משנות ה-50 של המאה הקודמת, והוא נשלח אחר כבוד לניו יורק. “התגובות מעולות. במיוחד ישראלים כמובן מאוד מתרגשים לבקר במומה ופתאום לגלות שם פריט מישראל. אמריקאים מאוד מסתקרנים מהכובע הזה ומשועשעים כמובן מהשם שלו". אגב, באנגלית כונה כובע הטמבל ה'באקט' (הדלי). הקונסול הישראלי בניו יורק דני דיין, ביקר גם הוא את ה'טמבל' במומה וסיכם: "מסתבר שמה שהפך אצלנו מיושן ואפילו קצת מגוחך, מוצג כאן כנכס צאן ברזל של תולדות האופנה העולמית. זו גאווה ישראלית בניו יורק" (רובינשטיין, 20.10.2017 ).

כובעי טמבל מיוחדים שמורים בידיהם של אספני ישראליאנה רבים ומקצתם נמכרים כפריטי אספנות באתר הבדיספיריט.

אוסף גיל רובין