מַעֲלוֹת-תַרשִׁיחָא (בערבית: معالوت ترشيحا) היא עיר במחוז הצפון בישראל, קילומטרים ספורים מגבול ישראל-לבנון, 20 קילומטרים מזרחית לנהריה, 20 קילומטרים מערבית לצפת, 15 קילומטרים צפונית לכרמיאל. העיר שוכנת בגליל העליון בגובה של כ-600 מטרים מעל פני הים.
היסטוריה
מעלות-תרשיחא הוכרזה כעיר בשנת 1995.
היישוב תרשיחא נזכר כבר למן המאה ה-12 והמאה ה-13, בתעודת מקרקעין מימי הצלבנים. על פי המסורת העממית הערבית השם תרשיחא מגיע מהשפה הכנענית, במובן "הר הלענה": "טור" ("הר" בעברית) ו"שיח" (לַעֲנָה), או "טאר שיחא" ("שיחא עף"), כלומר: הזדרז השייח' שיחא ג'מאל א-דין (גיבור מהאגדה) להילחם בצלבנים.
בזמן הצלבנים נערכו במקום קרבות רבים בין הנוצרים לבין המוסלמים.
בתקופת האימפריה העות'מאנית, במאה ה-18, ביצע השליט הבדואי דאהר אל-עומר חילופי אוכלוסייה - לכפר מעיליא הסמוך הביא נוצרים מלבנון ואת תושבי מעיליא המוסלמים יישב בתרשיחא. בתקופה העות'מאנית ומאוחר יותר בימי המנדט הבריטי גדלה חשיבותו של תרשיחא כישוב מרכזי בין צפת לעכו. בסקר ארץ-ישראל המערבית משנת 1881 מתואר היישוב ככפר גדול של מבני אבן השוכן במישור חקלאי פורה ומתגוררים בו כ-1,500 מוסלמים וכ-300 נוצרים. בכפר כנסייה חדשה בשכונה הנוצרית וכן שני מסגדים - חדש וישן. במישור מטעי זית והוא מוקף בגבעות.
בסקר האוכלוסין של המנדט הבריטי משנת 1931 ישבו בכפר 2,522 נפש, מהם 2,047 מוסלמים ו-455 נוצרים. בכפר היו 584 בתים. מסמך משנת 1943 מעלה כי סביב הכפר כ-10,000 דונמים מעובדים. עיקר הגידולים במקום היו טבק, זיתים ועצי פרי. הכפר היה ידוע באזור באותה עת בזכות ריכוז בעלי המלאכה שבו, בעיקר יצרני סכינים, נפחים ומסגרים.
בשנות ה-30 וה-40 נודע אזור תרשיחא כאזור של כנופיות שודדים חמושות, שעסקו אף בהברחות גבול מלבנון. ביולי 1938 פשטו אנשי כנופיות מקרב תושבי תרשיחא על יהודי פקיעין, ותכננו להוציא להורג שני גברים יהודים שלכדו במקום. בהתערבותו של כאמיל חוסיין אפנדי ואחדים מתושבי הכפר, הם נסוגו מכוונתם אך הכריחו את יהודי פקיעין לעקור ממקומם.
על פי תוכנית החלוקה עתיד היה הכפר להיות חלק מן המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות התבצרו כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י בכפר. במקום התחוללו קרבות קשים במסגרת מבצע חירם. באוקטובר 1948 פעל צה"ל לכבוש את הכפר וכוחות קאוקג'י נסוגו צפונה ללבנון, ועמם רבים מתושבי הכפר. ב-30 באוקטובר 1948 נכבש הכפר על ידי כוחות חטיבת עודד. רבים מתושבי הכפר, כ-4,000 עד 5,000 איש, נמלטו ממנו, ובכפר נותרו כ-700 תושבים, מרביתם נוצרים. עקב קרבת הכפר לגבול רצה צה"ל לפנות ממנו את התושבים שנותרו בו, והופעל לשם כך לחץ על התושבים, אך אלה סירבו להתפנות ונותרו בכפר.
הקמת מעלות
המתיישבים היהודים הראשונים בתרשיחא היו כ-100 משפחות מעולי רומניה שנשלחו בשלהי 1948 או בתחילת 1949 להתיישב בבתים הערביים הנטושים. בספטמבר 1949 היו בתרשיחא כ-1,000 ערבים וכ-130 משפחות יהודיות מעולי רומניה. הסוכנות היהודית חייבה את התושבים לבצע את כל קניותיהם בצרכניה, אך יהודים רבים העדיפו לקנות תוצרת זולה משכניהם הערבים.
תחילה הוגדרה ההתיישבות החדשה כמושב בשם "מעונה". בשנות ה-50 הקימו חלק מן המתיישבים היהודים פנסיונים קטנים לצורכי תיירות פנים. לאור הקשיים הכלכליים שחוו המתיישבים היהודים במקום, הוחלט ב-1 באוגוסט 1951 לחלקם למתיישבים עירוניים ולמתיישבים חקלאיים. 50 משפחות שהחליטו לעסוק בחקלאות עקרו מתרשיחא והקימו בסמוך את המושב מעונה, ואילו כ-100 משפחות יהודיות שנותרו בתרשיחא כונו בשם "מעונה עירונית".
התייחסות רשמית ראשונה לאפשרות הקמת יישוב באתר של היישוב מעלות הופיעה במסמך מ-18 באוקטובר 1950, של האגף לתכנון במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. אף שבמסמך לא נזכרת מעלות בשמה, צורפה אליו מפת האזור המתוכנן להתיישבות. בישיבה מיום 9 במרץ 1952 קבעה ועדת השמות הממשלתית את השם "מעלות" לעיר העתידית, בדומה לכפר הסמוך מעיליא ומכיוון שהעיר תיבנה על מעלות ההרים. בשנת 1953 דובר כבר תכופות על יסוד יישוב יהודי בשם "מעלות" כדי לפתור את מצוקת תושבי מעונה עירונית.
בשנות ה-50 הוקמה מעברה בשם "מעברת מעלות" במקום שבו נמצא כיום אזור התעשייה של מעלות.
ידיעה ראשונה בעיתונות על הקמת היישוב היהודי מעלות פורסמה בעיתון דבר ב-3 ביולי 1957. היישוב, אשר יושב ב-120 משפחות באותו השבוע, הוקם מזרחית לכפר תרשיחא, כעיירה בעיקר לעולים ממרוקו ורומניה. על פי התוכניות היישוב, אשר הוקם על ידי חברת עמידר במימון משרד השיכון, יועד ל-450 משפחות. בחודש יולי הושלמו כבר 176 יחידות דיור ובניית שאר יחידות הדיור תוכננה להסתיים עד סוף שנת 1957. התושבים הראשונים הגיעו ליישוב מתרשיחא הסמוכה וממעברת מעונה. הבתים הראשונים נבנו סמוך למיקומו הנוכחי של מגרש הכדורגל העירוני, בשטח 54 מ"ר עם שירותים חיצוניים. ב-29 באוקטובר 1959 חוברה מעלות לרשת החשמל בטקס בנוכחות שר המשטרה בכור שטרית[16].
היישוב היהודי בתרשיחא התדלדל מאוד עד לשנות ה-60. תרמו לכך מחסור במקומות תעסוקה והקמת מעלות השכנה.
הקמת רשות משותפת
בשנותיה הראשונות השתייכה מעלות (כמו גם תרשיחא שכנתה) למועצה אזורית מעלה הגליל, אך ועד מקומי ניסה לקדם קבלת מעמד של רשות מקומית ליישוב. ביוני 1960 הוחלט במשרד הפנים להקים מועצה מקומית משותפת ליישובים מעלות, תרשיחא ומעונה, אולם החלטה זו לא יצאה אל הפועל. הצעה נוספת הייתה להקים מועצה משתופת למעלות ומעונה אך ההצעה לא התממשה.
ביום 4 באוקטובר 1962 פרסם שר הפנים בקובץ התקנות הכרזה על הקמת מועצה מקומית משותפת מעלות-תרשיחא, ההחלטה הייתה תקפה רטרואקטיבית החל מתחילת אוקטובר. אף לאחר ההכרזה לא קמה המועצה מיד וטקס פתיחת המועצה צוין ב-16 במאי 1963, בבית הספר הממלכתי במעלות, בנוכחות סגן שר הפנים ישראל שלמה בן-מאיר ומכובדים נוספים. בדיווח בעיתון "דבר" על הקמת המועצה, צוין כי היישובים תרשיחא ומעלות "הם מן הנחשלים ביותר על מפת המדינה".
בעת הקמת המועצה המקומית ישבו במעלות כ-520 משפחות יהודיות, רובן מיוצאי צפון-אפריקה. בתרשיחא ישבו 61 משפחות יהודיות וכ-200 משפחות ערביות. במועצה הראשונה כיהנו 15 חברים, כאשר חמישה מתוכם היו ערבים. לראש המועצה הראשון נבחר צמח ששון בן ה-35, תושב עכו, אשר נשלח למקום מטעם מפלגת מפא"י, והוחלף בלחץ התושבים לאחר שלוש שנות כהונה. לסגן ראש המועצה הראשון נבחר מיכאל אליאס מוסא דאוד, מוכתר העדה הקתולית בתרשיחא.
ב-21 בנובמבר 1995 קיבלה מעלות-תרשיחא מעמד של עיר. היישוב משתייך לאשכול רשויות גליל מערבי.
במהלך שנות ה-90 הכפילה העיר את אוכלוסייתה עם הגעתם וקליטתם של עולים רבים מחבר המדינות.
מעלות-תרשיחא היא עיר מעורבת. נכון לשנת 2017 הייתה אוכלוסיית העיר מורכבת מן הקבוצות האתניות והדתיות הבאות:
יהודים: 66.7%
ערבים: 20.7%
ערבים-מוסלמים: 10.3%
ערבים-נוצרים: 10.1%
דרוזים: 0.3%
אחרים: 12.6%
בשנת 1965 הוקם מרכז מסחרי ראשון במעלות. במרכז נבנו 21 חנויות, בית קפה, בנק, צרכניה ואולם קולנוע.
במחצית השנייה של שנות ה-60 הוקמו ביישוב מספר מפעלי תעשייה, בניסיון להקל על מצוקת התעסוקה. מצוקה זו גרמה לתחלופת תושבים גבוהה ביותר ובעשר השנים הראשונות לקיומה של מעלות חלפו בה כ-20,000 תושבים, בעוד שבמחצית 1968 התגוררו במקום כ-5,000 תושבים בלבד, ואילו כמחצית מכוח העבודה הועסקו בעבודות יזומות. בין המפעלים שנפתחו היו: מפעל "גנור" (מאוחר יותר שינה שמו ל"גיבור מעלות") אשר החל בייצור גרבי מכנס, פריט לבוש אופנתי באותם הימים. מפעל זה היה הגדול במעלות ובשנות ה-70 העסיק כ-200 פועלים. עוד נפתחו מפעל "מ.ג.ט." למוצרי נירוסטה, מפעל "טלרד" לייצור טלפונים ומרכזות ומפעל תע"ש מעלות.
בשנת 1968 נפתח ביישוב בית הבראה של קופת חולים כללית. מעסיקים גדולים נוספים היו קק"ל שהעסיקה פועלי ייעור, ומחצבות אבן וסיד.
אירועים ביטחוניים
ב-15 במאי 1974 התרחש ביישוב "אסון מעלות", אירוע טרור שבמסגרתו נרצחו 22 תלמידים, זוג מתושבי המקום ובנם הפעוט, וכן חייל צה"ל. בשנת 1975, בעקבות אסון מעלות, הוקמה ביישוב ישיבת מעלות, ישיבת הסדר השייכת למרכז ישיבות בני עקיבא. בשבת, 13 בינואר 1979 חדרה חוליה של שלושה מחבלים לבית ההבראה במעלות, לאחר שחצו את הגבול מלבנון. חיילי צה"ל ששהו בבית ההבראה הצליחו להרוג את חברי החוליה בטרם הצליחו לפגוע באורחי בית ההבראה. על פעולה זו זכה אחד החיילים לעיטור המופת.
בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה הופגזה העיר בלמעלה מ-600 טילי קטיושה. אחת הקטיושות פגעה באזור תרשיחא, וגרמה למותם של שלושה נערים.
תרבות ופנאי בעיר
החל משנת 1991 נערך במעלות-תרשיחא פסטיבל/סימפוזיון "אבן בגליל". האירוע נערך פעם אחת בשנה בדרך כלל בחול המועד פסח. הפסטיבל מארח פסלים מפורסמים ממדינות שונות המגיעים לעיר ומפסלים לאורך כל הפסטיבל. בסיום הפסטיבל מוצבים הפסלים השונים ברחבי העיר.
בעיר פועלת התזמורת האנדלוסית ״אלמוגרביה״ מעלות תרשיחא המנגנת מוזיקה אנדלוסית קלאסית. להקת "גרוטסק" מעלות (הלהקה הייצוגית של החוג קרקס אומנותי במתנ"ס סביונים) מייצגת את העיר בפסטיבלים בינלאומיים בכל רחבי הארץ. להקת "דאנס סטודיו מעלות" מופעלת במתנ"ס דור לדור ומשתתפת בתחרויות רבות ברחבי הארץ והעולם. התחרות הבינלאומית לריקודים סלוניים התקיימה באולם באגם מונפורט, באוקטובר 2008.
החל משנת 2002 מתקיים בעיר בחופש הגדול "פסטיבל התנ"ך". בפסטיבל- מספרי סיפורים, דוכני יצירה, הצגות ומופעים. בשנותיו הראשונות עסק הפסטיבל בחומשי התורה ולאחר מכן בנושאים שונים כמו המים בתנ"ך, חמש מגילות וארץ ישראל.
בשנת 2011 נחנך בעיר היכל תרבות ובאוגוסט 2012 נפתח קניון (מצוטט מתוך הערך "מעלות תרשיחא", ויקיפדיה).
מוזיאון המייסדים
המוזיאון הוקם בשכונת מגורים בלב מעלות. הוא מתמקד בסיפורם החברתי והתרבותי של מייסדי העיר, מתיישביה ובוניה – בדגש על עולי צפון אפריקה.
המוזיאון ממוקם בשני מבנים וותיקים משנות ה-60 דמויי קרון רכבת, שעברו שיקום.
חלל המוזיאון כולל מספר מרחבי המחשה תמטיים: לבוש, מלאכות, תרבות חומרית, עלייה ועוד.
בתכנון – שני מרחבים פתוחים: מעגל החיים והגן האנדלוסי (ביצועם לא מומש מחוסר תקציב).
מנהל המוזיאון הוא בצלאל דהן.