המלח בתרבות האנושית
"מלח בישול (גם: מלח שולחן או נתרן כלורי) הוא נתרן כלורי (NaCl) - מינרל נפוץ מאוד בכדור הארץ ובעל חשיבות ביולוגית לבעלי החיים.
לאורך ההיסטוריה האנושית היווה המלח משאב חשוב שנסחר בשוק הכלכלי. עדות לערכו הרב אפשר למצוא בעובדה שלחיילי רומא ניתן שק של מלח כמענק שירות - ובשמו הלטיני salarium (מלשון Sal – "מלח"), שממנו נגזרה המילה "משכורת" (salary) במספר שפות אירופיות. אגב, גם מקורה של המילה "סלט" במלח (salted), שכן היה זה מנהג רומאי להמליח את הירקות.
לא מעט מחאות ומלחמות פרצו בשל מלח. כך למשל, מסופר שהמהפכה הצרפתית פרצה בשל מס כבד שהוטל על מכירת המלח ושעורר את זעם ההמונים.
בשל חשיבותו הרבה קיבל מחצב המלח תפקיד פולחני בתרבויות שונות. כך למשל, על פי הדת היהודית בבית המקדש נהוג היה להשתמש במלח בטקס הקרבת הקורבנות, שנאמר "על כל קורבנך תשים מלח". גם בימינו נהוג ליטול את קצות האצבעות במים בסוף כל ארוחה על מנת להסיר את ה"מלח סדומית" שמסמה את העיניים (המנהג המכונה "מים אחרונים").
גם בהכשרת האוכל נודע למלח תפקיד מפתח: זורים מלח בישול גס על הבשר ומשהים שעה לספיגת הדם מתוכו, כדי שלא לעבור על איסור אכילת דם.
בשבת אסור למלוח עור – פעולה הנחשבת בדת היהודית למלאכת מעבד. כמו כן אסור למלוח אוכל לזמן רב שנראה כעיבוד או בישול. אסורה גם הכנת מי מלח בריכוז גבוה שהביצה צפה בהם.
הפלפל השחור בתרבות האנושית
פלפל שחור (Piper nigrum) הוא צמח מטפס ממשפחת הפלפליים. הפירות עוברים ייבוש בשמש או באמצעים תעשייתיים. טעמו החריף מגיע מחומר כימי ששמו פיפרין (Piperine).
בדומה לשאר התבלינים שמקורם במזרח, שימש הפלפל לאורך ההיסטוריה גם כתבלין וגם כתרופה למחלות שונות: עצירות, שלשול, כאב אוזניים, נמק, מחלות לב, בקע, צרידות, קשיי עיכול, עקיצות חרקים, נדודי שינה, כאבי פרקים, בעיות כבד, מחלות ריאה, כיבי פה, שיזוף יתר, ריקבון שיניים וכאבי שיניים.
הפלפל השחור גדל היום בעיקר בהודו, אינדונזיה והפיליפינים. בשנים האחרונות הפכה וייטנאם ליצרנית וליצואנית הפלפל הגדולה בעולם - זאת, חרף העובדה שבמטבח הוייטנאמי השימוש בפלפל שחור אינו כה נפוץ. בערכים כספיים זהו התבלין הנסחר ביותר בעולם.
המלחיה והפלפליה
מלחיה היא כלי לאחזקת מלח בישול (נקרא גם "מלח שולחן") בצורתו הגרוסה ולבזיקתו על גבי מזון. נהוג להניח אותה על שולחן האוכל כדי לאפשר לסועדים להמליח את המזון המוגש להם, איש איש וטעמו האישי. המלך נבזק באמצעות טלטול נמרץ למעלה ולמטה של הכלי.
הפלפליה היא כלי קיבול קטן עם מכסה ובו חור או מספר חורים המשמשים לבזיקת פלפל. הוא דומה בתפקידו ובעיצובו למלחיה. יש פלפליות גדולות הבנויות כמטחנות - ידניות או חשמליות (היום מקובל גם מלחיות כאלה, שטוחנות מלח גס). הגרגרים מוכנסים לכלי באופן גולמי ונטחנים לתוך הצלחת.
אין כמעט מטבח שחסר כלים לבזיקת מלח ופלפל. רוב בני האדם משתמשים בשני התבלינים הבסיסיים הללו כמעט בכל מנה שהם מכינים, כתבלון בסיסי.
בבתים רבים מוחזקות מלחיות ופלפליות במטבח סמוך לכיריים. נהוג גם להגישן לשולחן האוכל, בעיקר בארוחות חגיגיות, כחלק מכלי ההגשה החגיגיים. כלומר הן מהוות הן כלי אכילה פונקציונלי והן כלי דקורטיבי.
המונח העברי שנקבע באקדמיה ללשון לכלי לפלפל שחור הוא דווקא "מְפַלְפֶּלֶת ". גם המילה "מלחיה" לא זכתה לאישרור האקדמיה שהחליטה על המילה מִמְלָחָה ( האקדמיה ללשון). לחלופין היא התירה להשתמש בצירופים מִבְזֶקֶת פלפל ומִבְזֶקֶת מלח (מבזקת היא הכלי שראשו מחורר, וממנו בוזקים תבלינים על האוכל). ועוד הפתעה לגברת פלפלת מהחלונות האקדמים הגבוהים: הירק שכולנו קוראים לו פִּלְפֵּל הוא בעצם פִּלְפֶּלֶת. כבודם של חשמני השפה במקומם מונח, אבל אותנו במחילה, העמך, לא הכי מעניינים פלפולי לשון וחוקים שבדיעבד. החלטנו "מלחיה" וזהו. המילה "פלפליה" משום מה נמצאת פחות בשימוש, אולי בגלל שאנשים ממליחים אוכל שהוגש להם יותר מאשר מפלפלים אותו.
אגב, באנגלית סט של מלחיה ופלפליה נקרא: shakers על שום תנועת היד הנמרצת הכרוכה בתהליך ההמלחה והפלפול של המאכלים (אפשר אולי לתרגם זאת כ"נערנים").
בשוק קיימים אינספור מתקנים המחזיקים את המלחיה בצמוד לפלפליה ובשל כך העיצוב של כלי הפלפל קשור בדרך כלל לעיצוב כלי המלח.
מספר החורים במלחיות והפלפליות משתנה מעת לעת, מתרבות לתרבות ומיצרן לייצרן, וקשור בין השאר למנהגים, למסורות ולמגבלות המקומיות. בארה"ב, למשל, עודף מלח נחשב לרע עבור הסועד, ולכן המלחיה המועדפת היא זו עם פחות חורים. בחלק מארצות אירופה התפישה היא דווקא הפוכה. מספר החורים וגודלם קשורים בין השאר לזמינות המלח. כידוע, במקומות מסוימים מלח נחשב נדיר ויוקרתי, בעוד שבאחרים פלפל נחשב לתבלין אקזוטי ויקר.
עם זאת, הרוב המכריע של המלחיות והפלפליות כולל 1-3 נקבים. גודלם של הנקבים שבראש המלחיה מותאם לגודלם של גבישי המלח כך שטילטולה למעלה ולמטה משחרר ממנה כמות מלח קטנה (ולא ספיקה קבועה) בהתאם למינון הרצוי. עקרון הפעולה הפיזיקאי הוא שבכל הנפה של המלח שבמלחיה משתחררים גבישים בודדים מכל נקב ומיד לאחריהם נחסם הנקב על ידי גבישים החוסמים זה את זה. טלטול המלחיה מפנה את הנקבים מהגבישים החוסמים עד לנפילתם הבאה ולשחרור גבישים נוספים. יש הנוהגים להוסיף למלח השולחן גרגירי אורז יבשים, כדי למנוע את הדבקותם של גרגרי המלח לאחר שספחו לחות וכדי להסיר את הגרגירים הלחים מצידי המלחייה.
פרנט פיקנטי: כשחושבים על מלחיה ופלפליה בדרך כלל עולה בראש הכיתוב "מלח" ו"פלפל". אבל בפועל רוב הפלפליות והמלחיות לא כוללות על גביהן כיתוב כלשהו – מה שלעתים קרובות מבלבל את הסועדים ויוצר גם תקלות ומבוכות משעשעות (המלחה במקום פלפול, או להיפך).
ישנן מלחיות תעשייתיות פשוטות (לרוב מפלסטיק) שנזרקות לפח בתום השימוש, ויש סטים מהודרים שעוצבו באופן אמנותי. כיוון שהן נועדו להשתלב עם כלי האוכל הנאים - נהוג לצרפן לשולחן האוכל בעיקר ארוחות חגיגיות.
המלחיה הנפוצה בעולם היא בעלת גוף שקוף (לרוב מזכוכית), כך שניתן לאמוד על יתרת כמות המלח שנותרה בכלי. חלקה העליון כולל מספר נקבים, והוא בדרך כלל מוברג לגוף המלחיה. ישנן גם מלחיות שבהן ההברגה היא בתחתית המלחייה. לעיתים החלק העליון והתחתון עשויים מחומרים שונים. למשל, זכוכית ומתכת.
המלחיות המודרניות נולדו בשנות העשרים של המאה העשרים. בעבר, מלח הוגש לשולחן לרוב בקערה קטנה שבתוכה כפית. בימי הביניים וברנסאנס נהוג היה להגיש בבתי האצולה קערה מסוגננת. מקצת מהקערות הללו היו יצירות אמנות ואלה מתוכן ששרדו נחשבות היום לפריט מוזיאוני.
חברת "מורטון סולט" משיקגו היא זו שהכניסה למלח השולחני שייצרה מגנזיום קרבונט - מה שמנע התגבשות בשל לחות ואיפשר לראשונה לזרות מלח ממיכל אטום. פלפל מעולם לא סבל מאותה רגישות ללחות, וכמו מלח הוגש גם כן במכלים קטנים. כיוון שההרגל היה להגיש מלח ופלפל ביחד, המלחיה והפלפליה הפכו לזוג בלתי נפרד.
המלחיות-פלפליות כפריט אספני
המלחיות-פלפליות הפכו לפריט אספני בעקבות הפופולריזציה של התחבורה הפרטית והתיירות. המכונית איפשרה לאנשים לנסוע לעבודה או לחופשה, מה שפיתח את תעשיית המזכרות. מלחיות ופלפליות היו מספיק גדולות במימדיהן כדי לאפשר לעצבן באופן דקורטיבי. יתר על כן, הן זולות, קלות לנשיאה וצבעוניות ולכן הפכו מהר מאד למזכרת ו/או מתנה אידיאלית לקחת איתך הביתה.
גובל (Goebel), יצרנית כלי החרס הגרמנית הנודעת, היתה אחת החברות הראשונות והידועות שנכנסה לתחום הייצור התעשייתי של פלפליות ומלחיות דקורטיביות. היא הציגה את שלוש המערכות הראשונות שלה בשנת 1925. דגם ה-Hummel Shakers שיצא מפס הייצור שלה ב-1935, נחשב לפריט אספני יקר ערך (תרתי משמע).
למרבה האירוניה היה זה השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30 שהעניק דחיפה משמעותית לפופולריות של המלחיות והפלפליות כפריט ביתי סטנדרטי וגם כפריט אספנות. יצרני קרמיקה ברחבי העולם נאלצו באותה עת להגביל את הייצור ולהתרכז בפריטים שניתנים למכירה במכירים נמוכים. באופן טבעי הם פנו לייצור פלפליות ומלחיות, שעלו מעט ונמכרו ברוב החנויות המקומיות למוצרי בניין.
עם הזמן נכנסו לביזנס הזה עוד ועוד חברות קרמיקה ממדינות שונות. לחברות יפניות היה נתח גדול מהשוק העולמי מסוף שנות ה-20 ועד שנות ה-30, וכן מסוף שנות ה-40 עד שנות ה-50 (הייצור הופסק במהלך מלחמת העולם השנייה). הסטים שיוצרו ביפן בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה תוייגו בשם "תוצרת יפן הכבושה" או פשוט "יפן הכבושה" והם נחשבים היום לנדירים ומבוקשים מאד בשוק האספנות.
בשנות ה-50 וה-60, החלו חברות שונות לייצר מלחיות ופלפליות מפלסטיק, שאליהן אפשר היה לראשונה להוסיף מנגנון מכני שיצר דינמיקה נחמדה של תנועה (למשל מלחיה בצורת מכסת דשא עם בוכנות עולות ויורדות). הפלסטיק היה באותה עת שביר, כך שמעט מהדוגמאות הללו שרדו, מה שהופך אותן היום לבעלות ערך רב בשוק האספנות.
בעולם קיימים היום אספנים רבים של פלפליות ומלחיות (איש אינו יודע את מספרם המדויק) אבל רק שני אוספים מתחרים ביניהם על הבכורה: האוסף של אנדראה לודן ז"ל (Andrea Ludden) מוצג במוזיאונים שהקימה בקטלינבורג (Gatlinburg ) במדינת טנסי בארה"ב ואחר כך גם בגואדלסט ((Guadalest במזרח ספרד (לאחר מותה המשיכו שני ילדיה של לודן עם המיזם של אמם); האוסף של איתן בר-און שנמצא במוזיאון "המלח פלפל" שהקים בחדרה (ולאחרונה בסניף חדש שהקים בלרנקה שבקפריסין).
פרט פיקנטי: המוזיאון בטנסי מצא עצמו בעיבו של ויכוח הסוער שמתקיים לאחרונה בארה"ב סביב התקינות הפוליטית. זאת משום שהוא כולל גם פריטים עם עיצוב שנראה על פניו גזעני ופוגעני: בעיקר דמויות אפרו-אמריקאיות: Aunt Gemima and Uncle Tom shakers. חרף המחאות בעלי המוזיאון סרבו להסירן מהמדפים בטענה שהדמויות הללו הן חלק בלתי נפרד מהיסטוריית המלחיות והפלפליות. הם כתבו באתר שלהם: "אי אפשר לשנות את ההיסטוריה על ידי העמדת פנים כאילו היא לא קרתה." אגב, הקו האדום של המוזיאון הזה בתצוגה הוא פריטים בעיצוב אירוטי. הם הוצאו מהתצוגה כיוון שלדברי בעלי המוזיאון הם אינם רוצים למנוע מילדים להגיע.
כל אדם שביקר בסופרמרקט יודע שבעולם קיים מגוון רחב של מלחיות ופלפליות, אבל רק כאשר העין צופה בריכוז האספני העצום שבמוזיאון, הפה נפער בתדהמה. האוסף האקלקטי (סגנון, גיל, נושא, צבע וכו') מעניק המחשה חיה לגיוון האנושי, לכוחה של האמנות והיצירתיות ולתשוקה שבאספנות. המדפים העמוסים מעבירים גם מסר מאחד (משהו כמו "האומות המאוחדות של הפלפליות והמלחיות"), לאמור: כולנו שונים, אבל גם דומים, והביחד יוצר את העוצמה המשותפת. המבט באוסף גם מגרה את הזיכרון האישי. הצופים נזכרים בבת אחת בסטים שהיו על שולחן ילדותם - חלק בלתי נפרד מאווירת הארוחה המשפחתית.
מגוון העיצובים של הפלפליות והמלחיות, לדורותיהן, הוא אינסופי ומטבע הדברים משקף את רוח הזמן וחליפות העיתים בהבטים רבים (עיצוב, אמנות, תפישות עולם ועוד).
מלחיות ופלפליות העניקו השראה לאינספור אמנים ומעצבים שיצרו לאורך ההיסטוריה (ועדיין ממשיכים ליצור) מגוון מדהים של צורות, גדלים, צבעים, חומרים ונושאים. נכון שבימינו רבים מעדיפים את מטחנות המלח הגס ופלפל הגרגרים, אבל עדיין סט של פלפליה ומלחיה מהלך קסם ונחשב לחלק בלתי נפרד מכלי ההגשה הביתיים. זו ללא ספק אחת הדרכים הזולות והקלות לתבלן את הארוחה והאווירה.
הסיפור המדהים והמרגש של איתן בר-און
איתן בר-און נולד בתל אביב בשנת 1960. עד גיל 12 גדל בתל אביב ולאחר מכן עברה המשפחה לכפר סבא. בנעוריו למד בביה"ס תיכון כצנלסון והיה חבר בתנועת הנוער. את שירותו הצבאי עשה במשטרה צבאית – הוא התחיל כמדריך כלואים והתקדם עד לתפקיד מפקד הכלא. לימים הקים בכלא 4 את פרויקט שיקום האסירים של נערי רפו"ל. תפקידו האחרון במסגרת שירותו בקבע היה מפקד כלא דהרייה - בדרום הר חברון. לימים פרסם את הספר "מהצד השני של הסורגים" המביא סיפורים אמיתיים שהתרחשו מאחורי הסורגים בבתי הכלא בהם שירת.
לאחר שחרורו מצה"ל הוא הקים את חברת ר.מ.ד שמסייעת לאנשים לקבל את זכויותיהם הרפואיות.
הוא נשוי לאוסנת, אב לשלושה ילדים (רון, מור ודור) וסב לארבעה נכדים (עומר, עידו, איתי ודן).
ב-30 שנה האחרונות הוא מתגורר בחדרה.
מוזיאון "הפלפל מלח"
סיפורו של האוסף המיוחד הזה התחיל ב-2014, כאשר איתן קיבל במתנה מחבר שהיה בשליחות בסין סט של מלחיה ופלפליה עם קישוט של שני קופים. המתנה נגעה ללבו והוא מיהר לשים אותה על המדף בדירה. איכשהו המדף החל להתמלא בעוד ועוד סטים חדשים, ולא לקח זמן רב עד שהצטופפו עליו למעלה מ-300 פריטים.
ב-2016 שקע איתן בתרדמת עמוקה בעקבות פרוצדורה רפואית. כנגד כל הסיכויים הוא התעורר מקץ ארבעה חודשים ואז גמרה בלבו ההחלטה (כבר בבית לוינשטיין) לשקם את עצמו באמצעות לקיחת התחביב האספני כמה צעדים קדימה. ההתחלה היתה סידור האוסף (שכלל באותה עת כבר 1500 פריטים) בתצוגה על מדף באחד החדרים.
אוסף המלחיות והפלפליות המשיך לגדול ולגדול. הפריטים נאספו מנסיעות משותפות של איתן ואשתו, אוסי, ברחבי העולם, ממתנות מקרובים וחברים, מרכישות בפורומים האינטרנטים, ומהחלפות עם אינספור אספנים שמתעניינים בתחום או בתחומים קרובים.
התצוגה צולמה והתמונות הועלו לפייסבוק, שצדו את עיניהם של ילדיה של אנדראה לודן ז"ל. סיפורו של איתן נגה ללבם והם החליטו לתרום לו 16,500 זוגות של מלחיות ופלפליות. כאן נבט במוחו הרעיון להקים מוזיאון, עם ערך חברתי מוסף, כלומר שהכנסותיו יתרמו למען מטרה חברתית נאצלת. אגב, לימים תאר איתן את תקופת התרדמת והשיקום המדהים שעבר בספרו "בחזרה מסדיניצ'י".
המוזיאון הוקם ב-2018 מאחורי בית משפחת בר-און, במתחם של הבריכה שהושבתה כאשר שאיתן היה שרוי בתרדמת (כל המתחם נוקה, נצבע והוסב למוזיאון).
כבר בשבוע הראשון פקדו את המקום יותר מ-2000 מבקרים והיה ברור שמדובר באטרקציה עירונית וישראלית. עד כדי כך שבעירית חדרה הוחלט לקרוא את הרחוב שבו הוקם המוזיאון "רחוב פלפל מלח".
בשנת 2019 פתח איתן מוזיאון-אח בלנרקה, שבקפריסין ובו 22,000 מלחיות ופלפליות (הרעיון לפתיחת המוזיאון הזה עלה בעת ביקורו בבית חב"ד במקום). גם הכנסותיו של מוזיאון זה מופנות לטובת הקהילה המקומית.
נכון לשנת 2021 כולל המוזיאון בחדרה כ-24,580 זוגות של כלי פלפל ומלח. במחסנים ארוזים עוד כ-10,000 זוגות שמחכים למוזיאונים הבאים שבכוונתו של איתן לפתוח.
אגב, ילדיה של אנדראה לודן הגיעו לביקור של שבוע בישראל. איתן ומשפחתו ליוו אותם בטיולם ברחבי הארץ וערכו במוזיאון טקסט זכרון, שבו גם נקבע שלט לזכרה.
בשנת 2019 נכלל האוסף של איתן בספר השיאים של גינס, כאוסף הגדול בעולם של פריטי מלח-פלפל.
התצוגה במוזיאון בחדרה נפרשת על פני ארבעה חללים ומחולקת ל-89 קטגוריות, כגון: ירקות, מחובקים, ינשופים, כלי רכב, בניינים, לאס ואגס, פירות, בבושקות, וולט דיסני, חרסינת דלפי מהולנד, חרסינה שחורה מיפן, קריסמס ועוד.
האוסף כולל לא מעט פריטים ישראלים ויהודים, כגון סט הפלמח"ניקים שעיצב בזמנו מפעל הקרמיקה המיתולוגי "לפיד".
צופיה בר-און, אחותו של איתן, ליוותה אותו במיזם הפלפל-מלח מאז תהליך השיקום. ב-2020 היא עזבה את משרתה במשרד החינוך ונרתמה לניהול המוזיאונים במשרה מלאה.
המוזיאון בחדרה פתוח ליחידים ולקבוצות בתיאום מראש. כאשר מגיעה קבוצה מחכה לה במקום מיחם קפה/תה. הסיור המודרך נפתח בשיחת מבוא שבה מוצג סיפור חייו של איתן ועובר לסיפורם של הפריטים השונים במוזיאון (לכל פריט יש הסיפור הפיקנטי שלו).
אחד האלמנטים הנחמדים באוסף המלחיות והפלפליות הוא ההומור. מספר רב של ערכות עוצבו עם קריצה והן ומעבירות לצופים את מה מה שנהוג לכנות "בדיחה חזותית". ויש כמובן גם לא מעט סטים ביזאריים, שלא ברור מדוע יוצרו ועל ידי מי.
כל הכנסות המוזיאון מופנות לתרומה לקהילה - בעיקר לילדים עם צרכים מיוחדים ולתמיכה בחיילים משוחררים. שלוש פעמים בשנה מעניק המוזיאון מלגות לחיילים שסיימו שירות צבאי ומבקשים סיוע במימון שכר לימוד אקדמי (לפני פרוץ משבר הקורונה חולקו 60-90 מלגות בשנה).
הזוג בר-און ייסד מועדון חברים, שמגיעים כמעט מדי שבת לפעילויות מגוונות במוזיאון: מפגשי אספנים, הרצאות, ערבי שירה, מסיבות פורים, משחקי חברה (כגון "חפש את המטמון") ועוד.
אימרות ופתגמים הקשורים במלח ופלפל
"לקחת את החיים/הדברים בפלפל ומלח".
"אָכַל אוֹתוֹ בְּלִי מֶלַח" (ניצח אותו ללא קושי).
"בחור/ה עם פלפל".
"הפתגם הוא כמו מלח באוכל" (בערבית)
"התרופה לכל דבר הוא מי מלח; זיעה, דמעות והים."
"בְּרִית מֶלַח" (בְּרִית עוֹלָם, בְּרִית הָעֲשׂוּיָה לְהִתְקַיֵּם לְאֹרֶךְ יָמִים. הַמֶּלַח הוּא סִימָן לְדָבָר שֶׁמִּתְקַיֵּם הַרְבֵּה זְמַן וְאֵינוֹ מִתְקַלְקֵל. דוגמה: רָאשֵׁי הַמֶּמְשָׁלוֹת שֶׁל הַמְּדִינוֹת שֶׁלָּחֲמוּ זוֹ בְּזוֹ כָּרְתוּ בְּרִית מֶלַח שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה עוֹד אוֹיְבוֹת זוֹ לְזוֹ. שְׁנֵי הַצְּדָדִים חָתְמוּ בֵּינֵיהֶם בְּרִית עוֹלָם בְּנוֹשֵׂא אִי-שִׁמּוּשׁ בְּנֶשֶׁק. מקור: בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִיא (בַּמִּדְבָּר יח, יט) וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרוֹתָם בְּרִית עוֹלָם - שְׁמוֹת לא, טז).
"שנהיה מפולפלים בתורה ובחכמה".
"שנהיה ממולחים ופקחים."
"הפסקתי לשים פלפל באוכל, כי אני מתחיל להתעטש וכל המשפחה מסתכלת עלי לא יפה"(סיפורי קורונה, אדריאן)
"נישואים הם כמו פלפל חריף. אנשים משבחים אותו עם דמעות בעיניים" (אדריאן).
"והוסיף מלח ופלפל כִּרְצוֹנוֹ וְכִלְצוֹנוֹ" (הברקות יחידים, שביטאו בצורה קולעת את מחשבות הרבים, היו לנחלת הכלל ועברו מדור לדור ומעם לעם. כל דור הוסיף תרומת-חידוד מִשֶּׁלו ל“נכסי-לְצון-ברזל” של שנינת-קודמיו וגם שיתף עצמו במעשי-בראשית של הקדמונים: הפך בפסוקיהם, האריך או קיצר, תיקן או עיקם –פרויקט בן יהודה).
פִּלְפּוּל (וִכּוּחַ, בֵּרוּר דְּבָרִים עַל יְדֵי דִּיּוּקִים דַּקִּים, קֻשְׁיוֹת וְתֵרוּצִים, מַשָּׂא וּמַתָּן הִלְכָתִי חָרִיף. "וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית... בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים". בהשאלה: חִטּוּט יָתֵר, דִּקְדּוּקֵי עֲנִיּוּת, עֲקִירַת הַסְּבָרָה וְהַהִגָּיוֹן הַיָּשָׁר.
הערה: פִּלְפּוּל הוא מונח נפוץ במשנה ובתלמוד, המתאר חריפות יתרה והבנה עמוקה בדברי הלכה. בניגוד לשיטת הפלפול לה קמו מתנגדים רבים במהלך ההיסטוריה היהודית, הפלפול מובא בתלמוד לרוב בהקשרים חיוביים. המילה "פלפול" מציינת חריפות, ומקובל לחשוב כי מקורה האטימולוגי הוא מהמילה פלפל, כפי שנכתב במסכת סופרים: "נמשלה התורה כמלח והמשנה כפלפלין" (פרק ט"ו); אך דעה זו כנראה שגויה, והמשמעות של הביטוי הוא "פל-פל", כלומר, צמד הברות המבטאות היפוך לכאן ולכאן; הלוך ושוב, קושיה ותירוץ, הבעת דעה וחזרה ממנה" (פלפול, ויקיפדיה).
"פלפולא חריפתא" (ספרו של הרב יעקב שור, רבה של בריסק).
"זרה מלח על הפצעים".
"כאשר חסר מלח, סוכר אינו אומר דבר" (פתגם יהודי).
"מילה מלוחה" (ברוסית - אמירה סטירית).
"לחם ומלח אוכלים, אבל חותכים את האמת" (פתגם רוסי).
"לחם מלח עם דמעות" (פירושו ברוסית: היה מחסור בכסף).
"הם חיים טוב, הם לועסים לחם ומלח" (נאמר ברוסית על העשירים).
"הטבח מאוהב" (יותר מדי מלח בתבשיל).
"אתה צריך לאכול פוד של מלח." (דרוש זמן כדי לגלות חבר).
"הסכם מלח" (הסכם גמור וחתום. הצדדים לקחו יחד את המזון כסימן שהם יצייתו לתנאי ההסכם).
"מלח הארץ בזיעה של חרוש, דם של לוחמים ודמעות של אלמנות".
"אלמַתַל פִי אלכַּלַאם מִתְל אלמִלְח פִי א- טַעַאם (פתגם ערבי שאומר: המשל בדיבור הוא כמו מלח באוכל).
”הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי-מֶלַח, אִם-יֶשׁ-טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת“ (איוב ו, פסוק ו)
"מלח הארץ" (ביוונית: Τὸ ἅλας τῆς γῆς) - ביטוי שמקורו בברית החדשה. נאמר על ידי ישו, ב"דרשת ההר" שנשא באוזני תלמידיו: " אַתֶּם מֶלַח הָאָרֶץ, וְאִם תֹּאבַד לַמֶּלַח מְלִיחוּתוֹ, כֵּיצַד תֻּחְזַר לוֹ? הֵן לֹא יִצְלַח עוֹד לְשׁוּם דָּבָר כִּי אִם לְהַשְׁלִיכוֹ הַחוּצָה לִהְיוֹת מִרְמָס לְרַגְלֵי הַבְּרִיּוֹת".
הערה: "משל המלח חוזר על עצמו פעמיים נוספות בברית החדשה. לפי יסכה הרני, המלח היה ועודנו מרכיב חשוב בהכשרת הבשר והוא המרכיב אשר הופך את הבשר הטרף לכשר. מכאן - תלמידי ישו הם המרכיב ההופך את כל העולם לכשר וראוי. הם חיוניים וחיוני שישמרו על תכונתם זו. השימוש בביטוי רווח בשפה העברית, החל משלהי המאה העשרים, להצגת אדם או קבוצת אנשים כבעלי איכות גבוהה. איכות זו מבוססת על היותם בני מעמד חברתי שורשי, שהלכו בתלם ישראלי התואם פרקים שונים מהנרטיב הלאומי, כמו: קיבוץ ומושב, מוסדות לימוד בעלי מוניטין או יחידות מסוימות בצה"ל. בעבר נעשה שימוש מצומצם בביטוי. היות המלח מחצב טבעי הנכרה בעבודה קשה, מרכיב מרכזי בתיבול המאכלים למיניהם וקשור לאמונות ומיתוסים - כל אלה יצרו הקשר רעיוני עם אנשי עמל שתרמו בחייהם ובמעשיהם לחברה. מי שייחסו לו תואר מלח הארץ יכול היה להימנות, למשל, על אנשי ההתיישבות העובדת והלוחמים. עם השנים התרחב בו השימוש וקבוצות שונות באוכלוסייה מייחסות לביטוי אנשי איכות משלהן, בהתאם להשקפת עולמן. לדוגמה, עו"ד אוסמה סעדי, מזכ"ל מפלגת תע"ל, אמר בריאיון עיתונאי על ערביי ישראל: "אנחנו מלח הארץ". גם באנגלית ניתן למצוא שימוש במונח "Salt of the Earth", המשמש לתיאור אנשי עמל חרוצים והגונים. ברוסית קיים הביטוי Соль земли, אשר היה בשימוש בעיקר במאה ה-19 ותחילת מאה 20." (מלח הארץ, ויקיפדיה).
"לעתים ההבדל בין מצוין לטוב/ מסתכם בסך הכל בקורטוב/ של תיבול מעניין, משדרג, משפר שהופך את העסק לטוב עוד יותר./ מעט פלפל מתוחכם, מלח ים משובח/ נעים להכיר - נסיכי המטבח/ כי חיים בלי קצת מלח, בלי שנינה חריפה/ מר טעמם כקדירה השרופה./ איחולי שתשכילו לתבל בתבונה כל יום ויום, כל מנה ומנה." (ברכה לחתונה, Prog הבית של היוצרים).
מקורות
מוזיאון המלח פלפל, דף פייסבוק
סרט שמציג את המוזיאון
מלח, ויקיפדיה
פלפל שחור, ויקיפדיה
מלחייה, ויקיפדיה
מלח הארץ, ויקיפדיה
אורי מאיר-צ'יזיק, על תפקידו התזונתי והתרבותי של המלח בהיסטוריה של ארץ-ישראל ובתזונת האדם.
רביק רוזנטל, ילד סוכר וילד פלפל
Salt or Pepper Shaker Museum, Gatlinburg, Tennessee, USA
Would You Like Some Salt and Pepper?, Smithsonian Magazine
כתיבה: עוז אלמוג