אודות המוזיאון
מוזיאון כפר סבא נוסד בשנת תש"מ (1980) - ביוזמתו של ראש העיר דאז זאב גלר והארכיאולוג, תושב כפר סבא, ד"ר איתן איילון - כמוזיאון ארכיאולוגי לתולדות העיר. בבסיס היוזמה עמד החזון לספר את סיפורה של כפר סבא מאז נוסדה ככפר חקלאי בתקופה הרומית, דרך הקמתה מחדש כמושבה לפני כמאה שנה ועד ימינו.
המוזיאון פרוס על פני מספר אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ברחבי העיר ומציע מגוון רחב של פעילויות למבוגרים, משפחות וילדים.
שביל הראשונים
זהו שביל הליכה עירוני השוזר את סיפורה ההיסטורי של כפר סבא, דרך מבנים שנותרו משנותיה הראשונות. המסלול נחנך בשנת 2009 והוא קרוי על שם מרדכי שרייבמן, פעיל ציבור ואחד ממייסדי העיר. להלן התחנות לאורכו:
בית ספיר
ראשיתו של שביל הראשונים היא בבית ספיר, שבו שוכנים המוזיאון הארכיאולוגי וחצר הפסיפסים. הם מספרים את סיפורה של כפר-סבא מתקופת האבן ועד לתקופה העות'מאנית. ליד המוזאון הוקמה תערוכה ע"ש פנחס ספיר, שהיה ממייסדי כפר סבא, שר המסחר והתעשייה (1955), שר האוצר (1963-1974) ומהפוליטיקאים הבולטים בתולדות המדינה. התצוגה כוללת חפצים אישיים של ספיר ומידע על פועלו בעיר כפר סבא ובמוסדות המדינה. הערה: בתוך קריית ספיר נמצאים היכל התרבות, אודיטוריום, בית קפה, שתי ספריות, חדרי עיון, מרכזייה פדגוגית, קונסרבטוריון ומוזיאון ארכאולוגי.
בית שרה (אהרונוביץ') – "הארמון"
בן ציון ושרה אהרונוביץ (אהרוני) נולדו ברוסיה ועלו לישראל לתל-אביב לאחר מהפכת אוקטובור (1917). באמצע שנות ה-20, כאשר התגלה הפוטנציאל של נטיעת פרדסים באדמות כפר סבא, החליטה המשפחה לטעת מעל 100 דונם. על הגבעה, בנתה המשפחה ב-1927 את "הארמון", כבית קיץ אשר חולש על הפרדסים. הבית (ברחוב ויצמן בפינתו המערבית של מרכז אהרוני) בלט בסגננו האוריינטלי, שהיה שונה משאר בתי המושבה. בשנותיו הראשונות הוקף הבית בגינה עשירה בצומח מקומי שיובא מחו"ל; שדרת דקלי וושינגטוניה הובילה לבית, ובחצר נבנתה בריכת השקיה ששימשה גם כבריכת שחייה.
פרט פיקנטי: בבאר, אשר שכנה בחצר הבית, וכן בקיר כפול בתוכו הוסתר סליק של 'ההגנה'.
משבר בענף ההדרים (בעיקר ביצוא) בסוף שנות ה-30, הביא למכירת חלק מהפרדסים ולהקמת בית חרושת "מיצרון" לתעשיות שימורים.
הח'אן
ב-1905–1906 הקימו המתיישבים הראשונים את הוועד של כפר סבא. הם הטילו מס של 100 פרנק על כל בעל נחלה, ובכסף בנו בשנת 1906 בניין אבנים, שזכה לכינוי "הח'אן". ממדיו של המבנה היו גדולים ויוצאי דופן לאותם זמנים. גודלו 30×10 מטר. בבניין היו חמישה חדרים גדולים שלושה מהם הוקדשו לבעלי חיים ומספוא, אחד למגורים של דרי המקום, ובחדר החמישי התגוררה המשפחה שניהלה את המקום. בנוסף החדר שימש גם כאכסניה לאורחים מזדמנים, ואף סיפקה להם תה ותבשיל חם. בעונות החקלאיות החמות התגוררו במבנה כ-40–50 איש.
הבניין המוארך שימש לאחר מכן בעיקר כאורווה לבהמות, עם זאת היו בו גם שני חדרי מגורים. צורת יישוב ארעית זו נמשכה עד שנת 1912. ליד "הח'אן" נחפרה באר המים הראשונה בכפר סבא בשנת 1906, בעומק של 18 מטרים, הנמצאת כיום מאחורי בניין העירייה ("הח'אן"), ונשתלו עצי אקליפטוס על ידי יצחק שיינפיין. שניים מן העצים נותרו נטועים שם עד היום.
ב-1912 אכן שנים עשר הבתים הראשונים לאורך רחוב הרצל, ומסביב לרחוב מטעים. בניינים אלה כבר מופיעים במפה טורקית (שבה מופיע שמה של כפר סבא - בשם כסביה) ובמפה אנגלית (מצרים, 1917) גם בתצלום אוויר שנת 1918, שצולם על ידי הצבא הגרמני, אפשר להבחין בהצטלבות הרחובות הרצל וויצמ.
בית עיריית כפר סבא מופיע בסמל העיר כפר סבא, כי מבנה זה משקף את אופייה של העיר, כבית הראשון בכפר סבא המתחדשת. הסמל עוצב על ידי יעקב אבוקאי בשנת 1953 (בית עיריית כפר סבא, ויקיפדיה).
האקליפטוסים בחאן
יצחק שינפיין, השתלן-פועל הראשון הגיע לכפ"ס, בהיותה מרחב שומם, רחוקה מכל ישוב, ללא עץ ופיסת ירק כלשהי. בכל השטח השומם היה מבנה אחד, הוא הח'אן, שאיכרי פ"ת גרו בו יחד עם בהמותיהם, בעונות החריש והדיש. באר המים, שעומקה 17 מטר, נחפרה ליד אותה אורווה וממנה שאבו מים בדלי הקשור בחבל. באורווה זו קבע יצחק את משכנו, והוא היה הולך ברגל לפ"ת לקניית מזון. חייו הקשים לא הרתיעו אותו מלהגשים את חזונו: ליער את הסביבה, לטעת בה חורשות מצלילות ולשנות את צבע הגבעות מצהוב לירוק.
ראשית עיסוקו היה הנבטת זרעי אקליפטוס במנבטות שהכין ליד האורווה. משהחלו הזרעים נובטים העבירם לעציצים שקנה בלוד וגמלים עמוסים עציצי חימר פסעו בדרך העולה מלוד לכפר סבא. הבאר אמנם שפעה מים, אך להעלותם לא היה קל. משתילים אלו ניטעו כל חורשות העיר והידועה בהן היא חורשת פסקל .
רק עצים בודדים נשארו עד היום, ביניהם שני עצי האקליפטוס עבי הגזע ורחבי הנוף שליד העיריה.
לאחר נישואיו עבר שינפיין לגור בפתח תקווה, אך במשך השבוע כולו עבד בכרמיו ויפח את שתיליו. כל בוקר היה יוצא לדרך רכוב על חמורו. להטו של הקיץ ושיטפונות החורף לא הכריעוהו מלהמשיך 5 שנים בדרך זו.
ב-1913 עברה משפחתו, יחד עם כלל המשפחות הצעירות, לגור בכפר סבא בבתים החדשים שנבנו, לאורך רחוב הרצל שהיה בזמנו הרחוב היחיד ביישוב.
משתיליו האהובים, שבינתיים גדלו לעצים, ניבנו סוכות המחסה למגורשי יפו בימי מלחמת העולם הראשונה.
כאשר הגיע הצבא התורכי לכפר סבא גורשה משפחת שינפיין מביתה, שנמסר למפקדה התורכית, והם עברו לבית משפחת זטלר. רעב, מחסור ומגפת טיפוס פוקדים את בני המשפחה. עצוב וקודר הולך יצחק, נושא כאב מר וצורב. חורשותיו נגדעות, עציהן מועברים כחומר הסקה לרכבת. עצי השקדים ניתנים למאכל לסוסי הצבא, כל עמל כפיו יורד לטמיון ואין מושיע.
עם מותו (מעקיצת לימון שגרמה להרעלת דם וטיפוס), הוקירה עיריית כפר-סבא את פועלו וחלוציותו המיוחדת במינה וקראה על שמו את שם הגן הציבורי בו נטועים האקליפטוסים, אותם נטע.
באירועי ציון 90 שנה לכפר-סבא נשתלו מול שני האקליפטוסים שנותרו מאותה עת שני אקליפטוסים צעירים - אחד ע"י נינו יצחק שינפיין והשני ע"י ראש העיר יצחק ולד.
במלאת 100 שנה לאקליפטוסים, ניטע אקליפטוס נוסף ע"י ראש העיר הנוכחי, מר יהודה בן חמו.
בית הבאר הראשונה
עד לחפירתה של באר המים הראשונה בכפר-סבא, נאלצו הפועלים להביא מים מבאר שליד קבר בנימין או מכפר מלל. בנוסף לסכום הכסף (100 פרנק), ששילם כל פועל ליק"א בעד כל חלקה שרכש, נתן כל אחד 76 פרנק נוספים להוצאות ציבוריות שכללו חפירת באר מים בעומק 17 מטר ובניית מבנה ציבורי למגורי הפועלים, הוא הח'אן.
באמצע שנות ה-40 ביקש ועד המושבה לכסות את הבאר משום שתם השימוש בה, אך כשעיריית כפר-סבא ביקשה להרחיב את משרדי המזכירות, נפער סדק ברצפה שהלך והתרחב עם העבודות והבאר נחשפה, יחד עם סליק (מחבוא מתכת להסתרת נשק). עיריית כפר-סבא ביצעה עבודות שימור בבאר והכשירה אותה לתצוגה.
כיום מתבצעות בבאר עבודות שימור לקראת הפיכתה למרכז מבקרים לימודי ותיירותי.
בית נורדשטיין
בשנת 1919, עם סיום של מלחמת העולם הראשונה, עברו אלכסנדר נורדשטיין ומשפחתו מרחובות להתגורר בכפר-סבא. המשפחה קיוותה להיות בין הראשונים לשקם את המושבה מהריסותיה, ובהדרגה בנו בה את ביתם ברחוב תל חי. המשפחה הביאה עמה מרחובות כמה תרנגולות ועגלה קטנה. בראשית צעדיהם ניסו להקים גן ירק קטן לצרכי הבית שכלל בין השאר תפוחי אדמה, עדשים וחיטה.
כעבור שנתיים פרצו מאורעות תרפ"א והמשפחה נאלצה לעזוב יחד עם תושבי כפר סבא ועברה לפתח תקווה. בשנת 1922 החליט אלכסנדר לחזור לכפר סבא, שעמדה בשיממונה. הוא הקים בחצרו של אחד הבתים החרבים אוהל, אותו קנה מעודפי הצבא הבריטי, ושיכן בו את משפחתו בת שש הנפשות. בהדרגה החל נורדשטיין בשיקום הבית, נטע כרם ענבי יין ונסע לתל אביב להביא מצרכים חיוניים.
בראשית 1924 החלו מוסדות היישוב להתעניין בשיקום כפר-סבא. מספר מנחם בנו של אלכסנדר נורדשטיין: "ביתנו היה פתוח לכל עובר אורח ולפעמים היינו חולקים עם האורחים את פת הלחם האחרונה. ברפת הקמנו עליית גג שבה מצאו האורחים מקלט ללילה. קבוצות מטיילים בהדרכת זאב וילנאי היו עוברות במקום ולעיתים גם מתאכסנות. מיחם גדול היה מעלה עשן, סימן שהגיע שעת התה שהיה ממתיקו בדבלה או צימוק כי סוכר לא היה".
חלקת מגורשי תל אביב יפו
סמוך לגן הזיכרון מגודרת חלקת קבורה לחללי הגירוש התורכי במלחמת העולם הראשונה, פליטי תל-אביב והמושבות הדרומיות. בי"ג בניסן תרע"ז (1917) הכינו האנגלים את מתקפתם על ארץ ישראל. הצבא התורכי, שהיה מוטרד מהתקדמות האנגלים וחשש מסיוע היהודים למתקפת,ם הוציא צו גירוש לתושבי יפו והמושבות שמדרום לה.
מגורשים רבים פנו עם עגלותיהם למושבה כפר-סבא (שלא נכללה בצו) והקימו סוכות למגורים מענפי אקליפטוס בחורשת "פסקל" (בגבול מגדיאל של ימינו). כפר סבא הפכה עד מהרה למעברת עוני של מהגרים. המצב הסניטרי בסוכות היה בכי רע, וד"ר הלל יפה, שפתח באורווה 'בית חולים', פרסם יחד עם מאיר דיזנגוף קול קורא ליהודים, שיחדלו לבוא לכפר-סבא. וכך נכתב: "כמעט כל היישוב בכפר-סבא חולה, מלוכלך, כ-25 מתים כל שבוע..."
בשלהי 1917 התפשטה במקום מגפת טיפוס הבהרות שעשתה שמות בתושבים המקומיים והמהגרים החדשים. המתים נקברו בבית הקברות הישן שבגבול שכונת גאולים ולאחר מכן בגן הזיכרון. רוב המצבות הוצבו לאחר המלחמה, רובן ללא כיתוב בשל אי זיהוי הנפטרים.
היום משמש בית הקברות כבית קברות ממלכתי לחללי מערכות ישראל.
הפרדסנות במושבה
בשנות העשרים של המאה העשרים, נמצאו אדמות החמרה של כפר סבא מתאימות לנטיעת הדרים. עד מהרה הקיפו פרדסים את המושבה בשטח כולל של כאלפיים דונם. בדומה למושבות אחרות במישור החוף, גם בכפר סבא ענף ההדרים הפך למקור פרנסה עיקרי במשך שנים רבות. משקיעים מארצות חוץ ביקשו לרכוש בכפר סבא פרדסים ואף לטעת חדשים. במשך שנים אחדות הועסקו בענף רק עובדים יהודיים, וכפר סבא התגאתה ב"עבודה העברית", אולם כשגברה בחורף 1934 הדרישה לכוח אדם ופועלים יהודיים לא היו בנמצא, נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים שהיוו גם כוח עבודה זול. סביב העסקת הערבים פרץ פולמוס ציבורי סוער שהגיע כדי עימותים אלימים.
החל ממחצית שנות ה-30 חל מפנה בענף והביקוש לרכישת קרקעות ולנטיעות חדשות הצטמצם. מלחמת העולם השנייה גרמה לניתוק מהשווקים באירופה ושיתקה את הענף כליל. בשנת 1943 הוקמו במושבה שני בתי חרושת למיצי הדרים - "פריכוז" ו"מיצארון" - שהיו מבשרי התעשייה במושבה. הם העסיקו כ-120 עובדים במשך עונה קצרה של כארבעה חודשים בשנה. באותו זמן החלה, שהלכה וגברה עם השנים, של מכירת שטחי פרדסים לשימושי קרקע שאינם חקלאיים.
בשנות ה-40 גברה פעילות המחתרות כנגד השלטון הבריטי ובפרדסים נחפרו "סליקים" להטמנת נשק.
אנדרטות לנופלי קלקיליה וח'רבת צופין
המתקפה על משטרת קלקליה נערכה ערב מבצע קדש (בליל ה-11 באוקטובר 1956, ו' בחשון תשי"ז), במסגרת פעולות התגמול. המקום שימש מרכז למשמר הלאומי הירדני, אשר הדריך מסתננים לפעולות שוד ורצח ביישובי השרון.
לאחר רצח שני פועלים יהודים בפרדס ליד כפר הנוער נווה הדסה בשרון, הוחלט במטה הכללי של צה"ל על פעולה זו, שעליה פיקד אריק שרון. בנין המשטרה פוצץ והכוח כבר החל להתרכז כדי לחזור אחרי מילוי משימתו. אך למרבה הצער יחידת צנחנים שפשטה בעומק של 9 ק"מ בתוך ירדן, כדי למנוע החשת תגבורת ירדנית לקלקיליה, נתגלתה וכותרה. קרב הדמים, שנמשך כל הלילה גבה מחיר כבד: 18 חיילים וקצינים נהרגו ו-68 נפצעו.
הקרב נערך על ח'רבת צופין - תל גדול שממנו נשקפים כפר סבא והישובים השכנים צופית, בית ברל ורמת הכובש.
לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ברחוב ויצמן פינת אלקלעי אנדרטה לחטיבה 5 (חטיבת השרון) שנלחמה על התל.
גן מנשה
הגן קרוי על שמו של הברון פליקס דה מנשה, מנהיג בכיר בקהילה היהודית במצרים, דמות מרכזית בכלכלת מצרים ומהפעילים הציונים הבולטים בקרב יהודי צפון אפריקה. הברון דה מנשה רכש את הפרדס עליו ניצב הגן בשנת 1934, ותכנן להקים במקום את ביתו. עד שבנה אותו נטע בו גן גדול, אך הבית לא הוקם מעולם, והגן הפך לאחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ.
בשנות ה-30 הזמין פליקס דה מנשה את חיים ומרים יפה לנהל ולטפח את הגן ולעבוד בפרדס הסמוך לו. משפחת יפה נענתה להזמנה, ועברה להתגורר בבית הממוקם על ראש הגבעה. משפחת יפה קיימה חיי משק בגן - בני המשפחה גידלו תרנגולות ועזים וייצרו גבינות. עד שנות השישים היה הגן וביתם של מרים וחיים יפה רכושו של ג'ורג' דה מנשה, בנו של פליקס. חיים יפה הקים את הגן (וכן גן קודם בבעלות הברון, באזור פתח תקווה) ותחזק אותו עד למותו.
גן מנשה היה למקום מפגש של חברי השומר, הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג - תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח שהוצגה בפני אורחים כעוזרת בית, גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. חיים ומרים, הוריהם של אברהם יפה, אורי יפה ושאול יפה וחנה יפה תמיר, אף הפכו אותו למקום מפגש מרכזי לשחקני תיאטרון, ביניהם אהרן מסקין וחנה רובינא, ואף שחקנים מחו"ל כמו השחקנית האיטלקייה סופיה לורן.
לאחר מלחמת העצמאות סופח שטח הגן וסביבתו לעיר כפר-סבא, אך האזור המשיך לשמש כשטחי פרדסים.
בשנת 1969 מכר ג'ורג' את השטח לשאול אייזנברג ואחר כך הוא עבר לבעלות בתו אדית רוזנפלד.
בשנת 1974 הוסרט בגן מנשה הסרט "הכלה וצייד הפרפרים", המבוסס על מחזהו של נסים אלוני משנת 1966; הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית.
בשנת 2001, אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה שינוי לתוכנית המתאר של מחוז המרכז להרחבת שטח הפיתוח העירוני, בצפון-מערב כפר-סבא. בשטח של כ-800 דונם, שכלל תוכנית ל-2,400 יחידות דיור לשכונה חדשה בשם "כפר סבא הירוקה". התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של כפר סבא עד ל"גן מנשה", אך במסגרת התוכנית ייעודה קרקע בשטח של 218 דונם של הגן וסביבתו לפארק עירוני. בתוך שטחו של הפארק העירוני נכלל שטח גן מנשה שגודלו 12 דונם. בעלי הקרקע אדית ומאיר רוזנפלד הגישו התנגדות לתוכנית מכיוון שהשטח הפרטי שלהם נכלל בתחום גן ציבורי. בשנת 2004, חתמה, אדית רוזנפלד, על הסכם פשרה עם עיריית כפר סבא, ולפיו שטח הגן אמנם יהיה פרטי אך תותר בו זיקת הנאה לציבור, ותותר כניסת מבקרים בימים ובשעות מוגדרים. עם זאת האחריות על תחזוקת וטיפוח הגן מוטלת על הבעלים. זאת בתמורה לאישור לבנות 4 וילות בצידו המזרחי של הגן. למרות זאת במשך שנים רבות שטח הגן היה מגודר ומוזנח, וחלק מהעצים התייבשו. לטענת משפחת רוזנפלד הם לא קיבלו הקצאת מים להשקיית הגן. בשנת 2016 ביקשו אישור לבנות בחלק מהשטח מרכז מסחרי שיממן את תחזוקת הגן. לבסוף בשנת 2018 הגיעו להסכם עם עיריית כפר סבא, להעביר לה את שטח הגן למשך 25 שנים.
ביוני 2018 אישר פקיד היערות כריתת שבעה עצי ברוש עתיקים בשדרה המובילה לגן מנשה, לטובת בניית חומה של מתחם מגורים שהוקם בצמוד לשדרה. בפועל נכרתו יותר משבעה עצים בשדרה וביולי 2020 סיימה עיריית כפר סבא פרויקט של שיקום שדרת הברושים ההיסטורית. בנוסף הכריזה על תחילת פרויקט שימור ושיקום הצמחייה בגן מנשה (מצוטט מתוך: גן מנשה, ויקיפדיה).
צריף הסנדלר
במתחם עיריית כפר-סבא שוכן צריף הסנדלר-אורתופד יהושע הוכמן. בשנת 1950 עלתה משפחת הוכמן לישראל וכעבור שנה החל יהושע לעבוד בחצר חנות הנעליים המקומית (החנות של פיזמן) ולפתח שיטות חדשות לתפירת נעליים אורתופדיות, וזאת ללא כל הכשרה מקצועית פורמלית בתחום זה. יהושע הקדיש את חייו לפיתוח אומנותו כסנדלר המושבה וראה ערך עליון במתן שרות לקהל הלקוחות שפנו אליו מכל קצוות הארץ בבעיות אורתופדיות שונות.
בצריף מוצגת מלאכת הסנדלרות כפי שהתפתחה במושבה מאמצע המאה ה-20 ועד סופה.
ביום הולדתו ה-95 של הוכמן (עד 120) פנתה משפחתו אל עיריית כפ"ס בבקשה לסייע לה לשמר את הצריף ולהופכו לחדר תצוגה שבו יסופר על מלאכת הסנדלרות בארץ ישראל, על כפר סבא בשנות ה-50 ועל ההווי החברתי-מסחרי של התקופה.
קפה פידלר
המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה כבית קפה בשנת 1932 על ידי דוד לוונברג לבקשת אשתו לאה. דוד היה בנו של אחד מפקידי הברון שהתגורר במושבה ראש פינה. בניגוד להוריו, דוד העדיף את המישור על פני ההר והתיישב בשרון. בשל קשריו עם תושבי הכפר הערבי הסמוך כַּפְר סבא מונה לימים על ידי הממשל הבריטי לאחד משלושת המוכתרים של המושבה.
הזוג דוד ולאה לא התמידו בניהול בית הקפה, וזמן קצר לאחר פתיחתו השכירו את המקום לצבי ואסתר פידלר. ותיקי המושבה מספרים שבקפה פידלר בילו בדרך כלל בני האיכרים והסוחרים, בשעה שבקיוסק הסמוך של מושיקו התגודדו הפועלים והעגלונים.
בתקופת המרד הערבי (1939-1936) הפך הרחוב שבו פעל בית הקפה לציר המרכזי של התנועה צפונה, וזאת כדי להימנע מחציית הכפרים קלקיליה וטול כרם. בשנים אלה פרח בית הקפה, ולא רק בזכות הקפה המשובח, אלא גם בזכות כדורי הגלידה, הגזוז וקו הטלפון, שהיה יקר המציאות באותה עת. בזכות אותו טלפון זרמו הידיעות - שמחות ועצובות כאחד - מבית הקפה אל כל בתי המושבה.
מספור שהחיילים הבריטים נהנו ללגום בקפה פידלר כוס תה אנגלי, כוס בירה או כוסית יין. בהיותם מבושמי אלכוהול הסגירו החיילים סודות צבאיים שאותם העביר דוד לוונברג לממונים עליו מטעם ה'הגנה'.
בתקופת היישוב נערכו בבית הקפה אסיפות, נשפים וחגיגות משפחתיות ואחרות; ביום כ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית, צהלו כאן ופצחו במחול.
בראשית שנות החמישים הושכר בית הקפה לבעלים חדשים, אך שמו לא שונה.
קולנוע עמל
המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה בשנת 1937 על-ידי האדריכל הנודע אריה שרון. המבנה הוקם לטובת פועלי כפר-סבא ויועד מראש לשמש גם קולנוע ובית תרבות.
עד שהוקם המבנה הזה פעלו במושבה שני מוסדות תרבות: "קלוב העבודה" ו"בית הפועלים". אוכלוסיית המושבה גדלה ובית הפועלים הקיים היה צר מלהכיל את כל צורכי התרבות שלה, ועל כן הוחלט לבנות בניין חדש. הקמתו של "בית הפועלים" החדש, הוא קולנוע עמל, הושגה בזכות תרומות - מקצתן על ידי נדבנים מחוץ למושבה ומקצתן על ידי פועלי המושבה, שתרמו ימי עבודה.
הבנייה התארכה מעבר למצופה בשל המאורעות שפרצו בשנת 1936. המבנה נחנך ב- 20.8.37. כשבוע לאחר מועד הפתיחה, הועלתה במקום ההצגה הראשונה "קל להיות יהודי" של תיאטרון 'המטאטא'. בהמשך הציג תיאטרון 'הבימה' את "שומרים", ו'האוהל' את "שאפ". אין בידנו עדות על הסרטים הראשונים שהוקרנו, אך סביר להניח שסרטים כמו 'יידל מיטן פידל', 'פנג הלבן' ו'ידו בכל ויד כל בו', שהוקרנו בתל אביב בשנת 1937, הגיעו אל הקולנוע כפר-סבא זמן קצר לאחר מכן. עם פתיחתו של הקולנוע בן 750 מקומות הישיבה, הפכה המושבה למרכז תרבותי-חברתי שמשך אליו רבים מתושבי הסביבה (בעיקר גן חיים, רעננה וצופית). באולם הגדול התקיימו עצרות וכנסים בהשתתפותם של מנהיגי היישוב - דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יעקב חזן, יוסף שפרינצק ואחרים. האחראים על הבאת הסרטים, ההצגות ופעילויות התרבות בעשורים הראשונים היו שלמה אנגל, אידה פריבר ושמואל זלינגר.
בשנת 1954 הוחלט על הרחבת אולם הכניסה לאור הביקוש הגדל והלחץ הציבורי. אז גם הוחלט לשנות את שמו של האולם מ"בית הפועלים" ל"עמל". עם חנוכתו של היכל התרבות בעיר בשנת 1976, רבות מן ההצגות ואירועי התרבות הועתקו אליו ומאוחר יותר, בשנות ה-90, חל מהפך בהרגלי הצפייה והבידור של תושבי העיר וכמות המבקרים במקום פחתה. ביולי 2002 חדל הקולנוע מלתפקד.