מוזיאון וארכיון העיר כפר-סבא

לגלריית התמונות באתר


אודות המוזיאון

מוזיאון כפר סבא נוסד בשנת תש"מ (1980) - ביוזמתו של ראש העיר דאז זאב גלר והארכיאולוג, תושב כפר סבא, ד"ר איתן איילון - כמוזיאון ארכיאולוגי לתולדות העיר. בבסיס היוזמה עמד החזון לספר את סיפורה של כפר סבא מאז נוסדה ככפר חקלאי בתקופה הרומית, דרך הקמתה מחדש כמושבה לפני כמאה שנה ועד ימינו.


המוזיאון פרוס על פני מספר אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ברחבי העיר ומציע מגוון רחב של פעילויות למבוגרים, משפחות וילדים.


שביל הראשונים

זהו שביל הליכה עירוני השוזר את סיפורה ההיסטורי של כפר סבא, דרך מבנים שנותרו משנותיה הראשונות. המסלול נחנך בשנת 2009 והוא קרוי על שם מרדכי שרייבמן, פעיל ציבור ואחד ממייסדי העיר. להלן התחנות לאורכו:

תחנות שביל הראשונים בכפר-סבא
תחנות שביל הראשונים בכפר-סבא

בית ספיר

ראשיתו של שביל הראשונים היא בבית ספיר, שבו שוכנים המוזיאון הארכיאולוגי וחצר הפסיפסים. הם מספרים את סיפורה של כפר-סבא מתקופת האבן ועד לתקופה העות'מאנית. ליד המוזאון הוקמה תערוכה ע"ש פנחס ספיר, שהיה ממייסדי כפר סבא, שר המסחר והתעשייה (1955), שר האוצר (1963-1974) ומהפוליטיקאים הבולטים בתולדות המדינה. התצוגה כוללת חפצים אישיים של ספיר ומידע על פועלו בעיר כפר סבא ובמוסדות המדינה. הערה: בתוך קריית ספיר נמצאים היכל התרבות, אודיטוריום, בית קפה, שתי ספריות, חדרי עיון, מרכזייה פדגוגית, קונסרבטוריון ומוזיאון ארכאולוגי.


בית שרה (אהרונוביץ') – "הארמון"

בן ציון ושרה אהרונוביץ (אהרוני) נולדו ברוסיה ועלו לישראל לתל-אביב לאחר מהפכת אוקטובור (1917). באמצע שנות ה-20, כאשר התגלה הפוטנציאל של נטיעת פרדסים באדמות כפר סבא, החליטה המשפחה לטעת מעל 100 דונם. על הגבעה, בנתה המשפחה ב-1927 את "הארמון", כבית קיץ אשר חולש על הפרדסים. הבית (ברחוב ויצמן בפינתו המערבית של מרכז אהרוני) בלט בסגננו האוריינטלי, שהיה שונה משאר בתי המושבה. בשנותיו הראשונות הוקף הבית בגינה עשירה בצומח מקומי שיובא מחו"ל; שדרת דקלי וושינגטוניה הובילה לבית, ובחצר נבנתה בריכת השקיה ששימשה גם כבריכת שחייה.


פרט פיקנטי: בבאר, אשר שכנה בחצר הבית, וכן בקיר כפול בתוכו הוסתר סליק של 'ההגנה'.


משבר בענף ההדרים (בעיקר ביצוא) בסוף שנות ה-30, הביא למכירת חלק מהפרדסים ולהקמת בית חרושת "מיצרון" לתעשיות שימורים.

באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
בית שרה אהרונוביץ

הח'אן

ב-1905–1906 הקימו המתיישבים הראשונים את הוועד של כפר סבא. הם הטילו מס של 100 פרנק על כל בעל נחלה, ובכסף בנו בשנת 1906 בניין אבנים, שזכה לכינוי "הח'אן". ממדיו של המבנה היו גדולים ויוצאי דופן לאותם זמנים. גודלו 30×10 מטר. בבניין היו חמישה חדרים גדולים שלושה מהם הוקדשו לבעלי חיים ומספוא, אחד למגורים של דרי המקום, ובחדר החמישי התגוררה המשפחה שניהלה את המקום. בנוסף החדר שימש גם כאכסניה לאורחים מזדמנים, ואף סיפקה להם תה ותבשיל חם. בעונות החקלאיות החמות התגוררו במבנה כ-40–50 איש.

הבניין המוארך שימש לאחר מכן בעיקר כאורווה לבהמות, עם זאת היו בו גם שני חדרי מגורים. צורת יישוב ארעית זו נמשכה עד שנת 1912. ליד "הח'אן" נחפרה באר המים הראשונה בכפר סבא בשנת 1906, בעומק של 18 מטרים, הנמצאת כיום מאחורי בניין העירייה ("הח'אן"), ונשתלו עצי אקליפטוס על ידי יצחק שיינפיין. שניים מן העצים נותרו נטועים שם עד היום.

ב-1912 אכן שנים עשר הבתים הראשונים לאורך רחוב הרצל, ומסביב לרחוב מטעים. בניינים אלה כבר מופיעים במפה טורקית (שבה מופיע שמה של כפר סבא - בשם כסביה) ובמפה אנגלית (מצרים, 1917) גם בתצלום אוויר שנת 1918, שצולם על ידי הצבא הגרמני, אפשר להבחין בהצטלבות הרחובות הרצל וויצמ.

בית עיריית כפר סבא מופיע בסמל העיר כפר סבא, כי מבנה זה משקף את אופייה של העיר, כבית הראשון בכפר סבא המתחדשת. הסמל עוצב על ידי יעקב אבוקאי בשנת 1953 (בית עיריית כפר סבא, ויקיפדיה).

האקליפטוסים בחאן

יצחק שינפיין, השתלן-פועל הראשון הגיע לכפ"ס, בהיותה מרחב שומם, רחוקה מכל ישוב, ללא עץ ופיסת ירק כלשהי. בכל השטח השומם היה מבנה אחד, הוא הח'אן, שאיכרי פ"ת גרו בו יחד עם בהמותיהם, בעונות החריש והדיש. באר המים, שעומקה 17 מטר, נחפרה ליד אותה אורווה וממנה שאבו מים בדלי הקשור בחבל. באורווה זו קבע יצחק את משכנו, והוא היה הולך ברגל לפ"ת לקניית מזון. חייו הקשים לא הרתיעו אותו מלהגשים את חזונו: ליער את הסביבה, לטעת בה חורשות מצלילות ולשנות את צבע הגבעות מצהוב לירוק.


ראשית עיסוקו היה הנבטת זרעי אקליפטוס במנבטות שהכין ליד האורווה. משהחלו הזרעים נובטים העבירם לעציצים שקנה בלוד וגמלים עמוסים עציצי חימר פסעו בדרך העולה מלוד לכפר סבא. הבאר אמנם שפעה מים, אך להעלותם לא היה קל. משתילים אלו ניטעו כל חורשות העיר והידועה בהן היא חורשת פסקל .


רק עצים בודדים נשארו עד היום, ביניהם שני עצי האקליפטוס עבי הגזע ורחבי הנוף שליד העיריה.


לאחר נישואיו עבר שינפיין לגור בפתח תקווה, אך במשך השבוע כולו עבד בכרמיו ויפח את שתיליו. כל בוקר היה יוצא לדרך רכוב על חמורו. להטו של הקיץ ושיטפונות החורף לא הכריעוהו מלהמשיך 5 שנים בדרך זו.


ב-1913 עברה משפחתו, יחד עם כלל המשפחות הצעירות, לגור בכפר סבא בבתים החדשים שנבנו, לאורך רחוב הרצל שהיה בזמנו הרחוב היחיד ביישוב.


משתיליו האהובים, שבינתיים גדלו לעצים, ניבנו סוכות המחסה למגורשי יפו בימי מלחמת העולם הראשונה.


כאשר הגיע הצבא התורכי לכפר סבא גורשה משפחת שינפיין מביתה, שנמסר למפקדה התורכית, והם עברו לבית משפחת זטלר. רעב, מחסור ומגפת טיפוס פוקדים את בני המשפחה. עצוב וקודר הולך יצחק, נושא כאב מר וצורב. חורשותיו נגדעות, עציהן מועברים כחומר הסקה לרכבת. עצי השקדים ניתנים למאכל לסוסי הצבא, כל עמל כפיו יורד לטמיון ואין מושיע.


עם מותו (מעקיצת לימון שגרמה להרעלת דם וטיפוס), הוקירה עיריית כפר-סבא את פועלו וחלוציותו המיוחדת במינה וקראה על שמו את שם הגן הציבורי בו נטועים האקליפטוסים, אותם נטע.


באירועי ציון 90 שנה לכפר-סבא נשתלו מול שני האקליפטוסים שנותרו מאותה עת שני אקליפטוסים צעירים - אחד ע"י נינו יצחק שינפיין והשני ע"י ראש העיר יצחק ולד.


במלאת 100 שנה לאקליפטוסים, ניטע אקליפטוס נוסף ע"י ראש העיר הנוכחי, מר יהודה בן חמו.


באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
האקליפטוסים בחאן כפר-סבא

בית הבאר הראשונה

עד לחפירתה של באר המים הראשונה בכפר-סבא, נאלצו הפועלים להביא מים מבאר שליד קבר בנימין או מכפר מלל. בנוסף לסכום הכסף (100 פרנק), ששילם כל פועל ליק"א בעד כל חלקה שרכש, נתן כל אחד 76 פרנק נוספים להוצאות ציבוריות שכללו חפירת באר מים בעומק 17 מטר ובניית מבנה ציבורי למגורי הפועלים, הוא הח'אן.


באמצע שנות ה-40 ביקש ועד המושבה לכסות את הבאר משום שתם השימוש בה, אך כשעיריית כפר-סבא ביקשה להרחיב את משרדי המזכירות, נפער סדק ברצפה שהלך והתרחב עם העבודות והבאר נחשפה, יחד עם סליק (מחבוא מתכת להסתרת נשק). עיריית כפר-סבא ביצעה עבודות שימור בבאר והכשירה אותה לתצוגה.


כיום מתבצעות בבאר עבודות שימור לקראת הפיכתה למרכז מבקרים לימודי ותיירותי.

באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
שימור בית הבאר הראשונה

באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
הבאר הראשונה בכפר סבא

בית נורדשטיין

בשנת 1919, עם סיום של מלחמת העולם הראשונה, עברו אלכסנדר נורדשטיין ומשפחתו מרחובות להתגורר בכפר-סבא. המשפחה קיוותה להיות בין הראשונים לשקם את המושבה מהריסותיה, ובהדרגה בנו בה את ביתם ברחוב תל חי. המשפחה הביאה עמה מרחובות כמה תרנגולות ועגלה קטנה. בראשית צעדיהם ניסו להקים גן ירק קטן לצרכי הבית שכלל בין השאר תפוחי אדמה, עדשים וחיטה.


כעבור שנתיים פרצו מאורעות תרפ"א והמשפחה נאלצה לעזוב יחד עם תושבי כפר סבא ועברה לפתח תקווה. בשנת 1922 החליט אלכסנדר לחזור לכפר סבא, שעמדה בשיממונה. הוא הקים בחצרו של אחד הבתים החרבים אוהל, אותו קנה מעודפי הצבא הבריטי, ושיכן בו את משפחתו בת שש הנפשות. בהדרגה החל נורדשטיין בשיקום הבית, נטע כרם ענבי יין ונסע לתל אביב להביא מצרכים חיוניים.


בראשית 1924 החלו מוסדות היישוב להתעניין בשיקום כפר-סבא. מספר מנחם בנו של אלכסנדר נורדשטיין: "ביתנו היה פתוח לכל עובר אורח ולפעמים היינו חולקים עם האורחים את פת הלחם האחרונה. ברפת הקמנו עליית גג שבה מצאו האורחים מקלט ללילה. קבוצות מטיילים בהדרכת זאב וילנאי היו עוברות במקום ולעיתים גם מתאכסנות. מיחם גדול היה מעלה עשן, סימן שהגיע שעת התה שהיה ממתיקו בדבלה או צימוק כי סוכר לא היה".


חלקת מגורשי תל אביב יפו

סמוך לגן הזיכרון מגודרת חלקת קבורה לחללי הגירוש התורכי במלחמת העולם הראשונה, פליטי תל-אביב והמושבות הדרומיות. בי"ג בניסן תרע"ז (1917) הכינו האנגלים את מתקפתם על ארץ ישראל. הצבא התורכי, שהיה מוטרד מהתקדמות האנגלים וחשש מסיוע היהודים למתקפת,ם הוציא צו גירוש לתושבי יפו והמושבות שמדרום לה.


מגורשים רבים פנו עם עגלותיהם למושבה כפר-סבא (שלא נכללה בצו) והקימו סוכות למגורים מענפי אקליפטוס בחורשת "פסקל" (בגבול מגדיאל של ימינו). כפר סבא הפכה עד מהרה למעברת עוני של מהגרים. המצב הסניטרי בסוכות היה בכי רע, וד"ר הלל יפה, שפתח באורווה 'בית חולים', פרסם יחד עם מאיר דיזנגוף קול קורא ליהודים, שיחדלו לבוא לכפר-סבא. וכך נכתב: "כמעט כל היישוב בכפר-סבא חולה, מלוכלך, כ-25 מתים כל שבוע..."


בשלהי 1917 התפשטה במקום מגפת טיפוס הבהרות שעשתה שמות בתושבים המקומיים והמהגרים החדשים. המתים נקברו בבית הקברות הישן שבגבול שכונת גאולים ולאחר מכן בגן הזיכרון. רוב המצבות הוצבו לאחר המלחמה, רובן ללא כיתוב בשל אי זיהוי הנפטרים.


היום משמש בית הקברות כבית קברות ממלכתי לחללי מערכות ישראל.

הפרדסנות במושבה

בשנות העשרים של המאה העשרים, נמצאו אדמות החמרה של כפר סבא מתאימות לנטיעת הדרים. עד מהרה הקיפו פרדסים את המושבה בשטח כולל של כאלפיים דונם. בדומה למושבות אחרות במישור החוף, גם בכפר סבא ענף ההדרים הפך למקור פרנסה עיקרי במשך שנים רבות. משקיעים מארצות חוץ ביקשו לרכוש בכפר סבא פרדסים ואף לטעת חדשים. במשך שנים אחדות הועסקו בענף רק עובדים יהודיים, וכפר סבא התגאתה ב"עבודה העברית", אולם כשגברה בחורף 1934 הדרישה לכוח אדם ופועלים יהודיים לא היו בנמצא, נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים שהיוו גם כוח עבודה זול. סביב העסקת הערבים פרץ פולמוס ציבורי סוער שהגיע כדי עימותים אלימים.


החל ממחצית שנות ה-30 חל מפנה בענף והביקוש לרכישת קרקעות ולנטיעות חדשות הצטמצם. מלחמת העולם השנייה גרמה לניתוק מהשווקים באירופה ושיתקה את הענף כליל. בשנת 1943 הוקמו במושבה שני בתי חרושת למיצי הדרים - "פריכוז" ו"מיצארון" - שהיו מבשרי התעשייה במושבה. הם העסיקו כ-120 עובדים במשך עונה קצרה של כארבעה חודשים בשנה. באותו זמן החלה, שהלכה וגברה עם השנים, של מכירת שטחי פרדסים לשימושי קרקע שאינם חקלאיים.


בשנות ה-40 גברה פעילות המחתרות כנגד השלטון הבריטי ובפרדסים נחפרו "סליקים" להטמנת נשק.


באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
עמדת הפרדסנות בשביל הראשונים בכפר-סבא

אנדרטות לנופלי קלקיליה וח'רבת צופין

המתקפה על משטרת קלקליה נערכה ערב מבצע קדש (בליל ה-11 באוקטובר 1956, ו' בחשון תשי"ז), במסגרת פעולות התגמול. המקום שימש מרכז למשמר הלאומי הירדני, אשר הדריך מסתננים לפעולות שוד ורצח ביישובי השרון.


לאחר רצח שני פועלים יהודים בפרדס ליד כפר הנוער נווה הדסה בשרון, הוחלט במטה הכללי של צה"ל על פעולה זו, שעליה פיקד אריק שרון. בנין המשטרה פוצץ והכוח כבר החל להתרכז כדי לחזור אחרי מילוי משימתו. אך למרבה הצער יחידת צנחנים שפשטה בעומק של 9 ק"מ בתוך ירדן, כדי למנוע החשת תגבורת ירדנית לקלקיליה, נתגלתה וכותרה. קרב הדמים, שנמשך כל הלילה גבה מחיר כבד: 18 חיילים וקצינים נהרגו ו-68 נפצעו.


הקרב נערך על ח'רבת צופין - תל גדול שממנו נשקפים כפר סבא והישובים השכנים צופית, בית ברל ורמת הכובש.

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמה ברחוב ויצמן פינת אלקלעי אנדרטה לחטיבה 5 (חטיבת השרון) שנלחמה על התל.


גן מנשה

הגן קרוי על שמו של הברון פליקס דה מנשה, מנהיג בכיר בקהילה היהודית במצרים, דמות מרכזית בכלכלת מצרים ומהפעילים הציונים הבולטים בקרב יהודי צפון אפריקה. הברון דה מנשה רכש את הפרדס עליו ניצב הגן בשנת 1934, ותכנן להקים במקום את ביתו. עד שבנה אותו נטע בו גן גדול, אך הבית לא הוקם מעולם, והגן הפך לאחד הגנים הפרטיים הגדולים והמרשימים ביותר בארץ.


בשנות ה-30 הזמין פליקס דה מנשה את חיים ומרים יפה לנהל ולטפח את הגן ולעבוד בפרדס הסמוך לו. משפחת יפה נענתה להזמנה, ועברה להתגורר בבית הממוקם על ראש הגבעה. משפחת יפה קיימה חיי משק בגן - בני המשפחה גידלו תרנגולות ועזים וייצרו גבינות. עד שנות השישים היה הגן וביתם של מרים וחיים יפה רכושו של ג'ורג' דה מנשה, בנו של פליקס. חיים יפה הקים את הגן (וכן גן קודם בבעלות הברון, באזור פתח תקווה) ותחזק אותו עד למותו.


גן מנשה היה למקום מפגש של חברי השומר, הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג - תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח שהוצגה בפני אורחים כעוזרת בית, גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. חיים ומרים, הוריהם של אברהם יפה, אורי יפה ושאול יפה וחנה יפה תמיר, אף הפכו אותו למקום מפגש מרכזי לשחקני תיאטרון, ביניהם אהרן מסקין וחנה רובינא, ואף שחקנים מחו"ל כמו השחקנית האיטלקייה סופיה לורן.


לאחר מלחמת העצמאות סופח שטח הגן וסביבתו לעיר כפר-סבא, אך האזור המשיך לשמש כשטחי פרדסים.


בשנת 1969 מכר ג'ורג' את השטח לשאול אייזנברג ואחר כך הוא עבר לבעלות בתו אדית רוזנפלד.


בשנת 1974 הוסרט בגן מנשה הסרט "הכלה וצייד הפרפרים", המבוסס על מחזהו של נסים אלוני משנת 1966; הסרט הוקרן בטלוויזיה הישראלית.


בשנת 2001, אישרה המועצה הארצית לתכנון ולבנייה שינוי לתוכנית המתאר של מחוז המרכז להרחבת שטח הפיתוח העירוני, בצפון-מערב כפר-סבא. בשטח של כ-800 דונם, שכלל תוכנית ל-2,400 יחידות דיור לשכונה חדשה בשם "כפר סבא הירוקה". התוכנית הרחיבה את השטח הבנוי של כפר סבא עד ל"גן מנשה", אך במסגרת התוכנית ייעודה קרקע בשטח של 218 דונם של הגן וסביבתו לפארק עירוני. בתוך שטחו של הפארק העירוני נכלל שטח גן מנשה שגודלו 12 דונם. בעלי הקרקע אדית ומאיר רוזנפלד הגישו התנגדות לתוכנית מכיוון שהשטח הפרטי שלהם נכלל בתחום גן ציבורי. בשנת 2004, חתמה, אדית רוזנפלד, על הסכם פשרה עם עיריית כפר סבא, ולפיו שטח הגן אמנם יהיה פרטי אך תותר בו זיקת הנאה לציבור, ותותר כניסת מבקרים בימים ובשעות מוגדרים. עם זאת האחריות על תחזוקת וטיפוח הגן מוטלת על הבעלים. זאת בתמורה לאישור לבנות 4 וילות בצידו המזרחי של הגן. למרות זאת במשך שנים רבות שטח הגן היה מגודר ומוזנח, וחלק מהעצים התייבשו. לטענת משפחת רוזנפלד הם לא קיבלו הקצאת מים להשקיית הגן. בשנת 2016 ביקשו אישור לבנות בחלק מהשטח מרכז מסחרי שיממן את תחזוקת הגן. לבסוף בשנת 2018 הגיעו להסכם עם עיריית כפר סבא, להעביר לה את שטח הגן למשך 25 שנים.


ביוני 2018 אישר פקיד היערות כריתת שבעה עצי ברוש עתיקים בשדרה המובילה לגן מנשה, לטובת בניית חומה של מתחם מגורים שהוקם בצמוד לשדרה. בפועל נכרתו יותר משבעה עצים בשדרה וביולי 2020 סיימה עיריית כפר סבא פרויקט של שיקום שדרת הברושים ההיסטורית. בנוסף הכריזה על תחילת פרויקט שימור ושיקום הצמחייה בגן מנשה (מצוטט מתוך: גן מנשה, ויקיפדיה).


צילום: עדי אדר
גן הברון מנשה

צריף הסנדלר

במתחם עיריית כפר-סבא שוכן צריף הסנדלר-אורתופד יהושע הוכמן. בשנת 1950 עלתה משפחת הוכמן לישראל וכעבור שנה החל יהושע לעבוד בחצר חנות הנעליים המקומית (החנות של פיזמן) ולפתח שיטות חדשות לתפירת נעליים אורתופדיות, וזאת ללא כל הכשרה מקצועית פורמלית בתחום זה. יהושע הקדיש את חייו לפיתוח אומנותו כסנדלר המושבה וראה ערך עליון במתן שרות לקהל הלקוחות שפנו אליו מכל קצוות הארץ בבעיות אורתופדיות שונות.


בצריף מוצגת מלאכת הסנדלרות כפי שהתפתחה במושבה מאמצע המאה ה-20 ועד סופה.

ביום הולדתו ה-95 של הוכמן (עד 120) פנתה משפחתו אל עיריית כפ"ס בבקשה לסייע לה לשמר את הצריף ולהופכו לחדר תצוגה שבו יסופר על מלאכת הסנדלרות בארץ ישראל, על כפר סבא בשנות ה-50 ועל ההווי החברתי-מסחרי של התקופה.

באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
צריף הסנדלר

קפה פידלר

המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה כבית קפה בשנת 1932 על ידי דוד לוונברג לבקשת אשתו לאה. דוד היה בנו של אחד מפקידי הברון שהתגורר במושבה ראש פינה. בניגוד להוריו, דוד העדיף את המישור על פני ההר והתיישב בשרון. בשל קשריו עם תושבי הכפר הערבי הסמוך כַּפְר סבא מונה לימים על ידי הממשל הבריטי לאחד משלושת המוכתרים של המושבה.


הזוג דוד ולאה לא התמידו בניהול בית הקפה, וזמן קצר לאחר פתיחתו השכירו את המקום לצבי ואסתר פידלר. ותיקי המושבה מספרים שבקפה פידלר בילו בדרך כלל בני האיכרים והסוחרים, בשעה שבקיוסק הסמוך של מושיקו התגודדו הפועלים והעגלונים.


בתקופת המרד הערבי (1939-1936) הפך הרחוב שבו פעל בית הקפה לציר המרכזי של התנועה צפונה, וזאת כדי להימנע מחציית הכפרים קלקיליה וטול כרם. בשנים אלה פרח בית הקפה, ולא רק בזכות הקפה המשובח, אלא גם בזכות כדורי הגלידה, הגזוז וקו הטלפון, שהיה יקר המציאות באותה עת. בזכות אותו טלפון זרמו הידיעות - שמחות ועצובות כאחד - מבית הקפה אל כל בתי המושבה.


מספור שהחיילים הבריטים נהנו ללגום בקפה פידלר כוס תה אנגלי, כוס בירה או כוסית יין. בהיותם מבושמי אלכוהול הסגירו החיילים סודות צבאיים שאותם העביר דוד לוונברג לממונים עליו מטעם ה'הגנה'.


בתקופת היישוב נערכו בבית הקפה אסיפות, נשפים וחגיגות משפחתיות ואחרות; ביום כ"ט בנובמבר 1947, כשהוחלט באו"ם על הקמת מדינה יהודית, צהלו כאן ופצחו במחול.


בראשית שנות החמישים הושכר בית הקפה לבעלים חדשים, אך שמו לא שונה.


באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
קפה פידלר

קולנוע עמל

המבנה, המעוצב בסגנון הבינלאומי, נבנה בשנת 1937 על-ידי האדריכל הנודע אריה שרון. המבנה הוקם לטובת פועלי כפר-סבא ויועד מראש לשמש גם קולנוע ובית תרבות.


עד שהוקם המבנה הזה פעלו במושבה שני מוסדות תרבות: "קלוב העבודה" ו"בית הפועלים". אוכלוסיית המושבה גדלה ובית הפועלים הקיים היה צר מלהכיל את כל צורכי התרבות שלה, ועל כן הוחלט לבנות בניין חדש. הקמתו של "בית הפועלים" החדש, הוא קולנוע עמל, הושגה בזכות תרומות - מקצתן על ידי נדבנים מחוץ למושבה ומקצתן על ידי פועלי המושבה, שתרמו ימי עבודה.


הבנייה התארכה מעבר למצופה בשל המאורעות שפרצו בשנת 1936. המבנה נחנך ב- 20.8.37. כשבוע לאחר מועד הפתיחה, הועלתה במקום ההצגה הראשונה "קל להיות יהודי" של תיאטרון 'המטאטא'. בהמשך הציג תיאטרון 'הבימה' את "שומרים", ו'האוהל' את "שאפ". אין בידנו עדות על הסרטים הראשונים שהוקרנו, אך סביר להניח שסרטים כמו 'יידל מיטן פידל', 'פנג הלבן' ו'ידו בכל ויד כל בו', שהוקרנו בתל אביב בשנת 1937, הגיעו אל הקולנוע כפר-סבא זמן קצר לאחר מכן. עם פתיחתו של הקולנוע בן 750 מקומות הישיבה, הפכה המושבה למרכז תרבותי-חברתי שמשך אליו רבים מתושבי הסביבה (בעיקר גן חיים, רעננה וצופית). באולם הגדול התקיימו עצרות וכנסים בהשתתפותם של מנהיגי היישוב - דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון, יעקב חזן, יוסף שפרינצק ואחרים. האחראים על הבאת הסרטים, ההצגות ופעילויות התרבות בעשורים הראשונים היו שלמה אנגל, אידה פריבר ושמואל זלינגר.


בשנת 1954 הוחלט על הרחבת אולם הכניסה לאור הביקוש הגדל והלחץ הציבורי. אז גם הוחלט לשנות את שמו של האולם מ"בית הפועלים" ל"עמל". עם חנוכתו של היכל התרבות בעיר בשנת 1976, רבות מן ההצגות ואירועי התרבות הועתקו אליו ומאוחר יותר, בשנות ה-90, חל מהפך בהרגלי הצפייה והבידור של תושבי העיר וכמות המבקרים במקום פחתה. ביולי 2002 חדל הקולנוע מלתפקד.


באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
קולנוע עמל

משק האוצר (משק חנקין)

משק האוצר הייתה חווה בין כפר סבא הערבית וקלקיליה שנוהלה בשנים 1931–1942 על ידי חברת האוצר. כיום אתר מורשת בשביל הראשונים של כפר סבא


אדמות המקום, בשטח של כ-116-130 דונם, נרשמו במרשם המקרקעין של טולכרם ב-10 בנובמבר 1926, על שמם של חוסיין וקמיל שאנטי, בניו של ראשיד א-שאנטי, שנפטר בפברואר 1925. חוסיין וקמיל לקחו מספר הלוואות וכנגדם משכנו את השטח, שכלל אז פרדס ומספר מבנים. משההלוואות לא הוחזרו, הועמד השטח למכירה. באוגוסט 1930 רכש יהושע חנקין את מחצית השטח, ובמאי 1931 את המחצית השנייה. בשנת 1931 הוקם על האדמות משק חקלאי שנוהל בידי חברת "האוצר הארץ-ישראלי-עברי לחקלאות בע"מ", ונקרא "משק האוצר". במשק הוקם מבנה אחד למגורי הפועלים ומבנה שני למגורי מנהל המשק. במקום נחפרו שתי בארות, ניטע פרדס, הוקם בית אריזה, גודלו ירקות ונוהל לול.


בתחילת המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, עבדו במקום כ-20 פועלים ושהו בו שלושה גפירים ושני שוטרים[3]. המשק, שניצב בודד בין יישובים ערביים, הותקף מספר פעמים ביריות וקשר הטלפון עם כפר סבא חובל.


ב-21 באוגוסט 1936 הותקף אוטובוס של פועלי המשק בשעה שהוביל פועלים מהמשק לכפר סבא. מנהל החווה, מאיר בלקינד, נהרג במקום וארבעה פועלים נוספים נפצעו. משמר גפירים שהגיע מהמשק לסייע למותקפים הותקף, והגפיר ברוך גורביץ נהרג. בהמשך מתו שניים מהפצועים. במרץ 1937 נורה ונפצע קשה שוטר בשכר ששמר במשק. בשנת 1938 הותקף המשק, נעשה ניסיון לפוצץ את בית האריזה, אולם התוקפים הונסו ביריות על ידי מגיני המשק.


המשק התקיים בצל טענות של ערבים מקלקיליה שהרכישה לא הייתה חוקית, מכיוון שהמכירה נעשתה בלא ידיעתם של שאר שמונת יורשיו של ראשיד א-שאנטי. חנקין טען שהרישום בטאבו נובע מהסדר בין חוסיין וקמיל לשאר היורשים. פקיד הרישום קיבל את עמדתו של חנקין ב-30 באפריל 1938 ודחה את הערעור של אנשי קלקיליה. בית המשפט לקרקעות הפך את ההחלטה וקיבל את הערעור של אנשי קלקיליה. בפסק הדין נקבע שעוד טרם השלמת הרכישה, היה חנקין מודע לטענות של שאר היורשים ועל כן עליו מוטלת האחריות להוכיח שחוסיין וקמיל הם הבעלים החוקיים. בית המשפט לערעורים של המנדט הבריטי, בהרכב של הארי הרברט טראסטד, רנדולף קופלנד ופרנסיס כיאט, אשרר את ההחלטה של בית המשפט לקרקעות בנובמבר 1938 והחזיר את הדיון לפקיד הקרקעות להכריע האם חנקין יכול להוכיח שהרישום בטאבו היה תקין. לאחר שהוכחה כזאת לא נמצאה, פסק בית המשפט לערעורים ביולי 1943 שהמכירה בטלה.


המשק נסגר והועבר לאחריותו של עבדול רחמן סבא, ראש עיריית קלקיליה. ערעור של חנקין על ביטול העסקה שהוגש למועצה המלכותית התקבל ביולי 1947, אולם המשק לא יושב מחדש. בתחילת מאי 1948, פוצצו ערבים מבנים במשק. מספר ימים לאחר מכן, בעת כיבוש כפר סבא הערבית, נעשה ניסיון לכבוש את משק האוצר, אולם ללא הצלחה. המשק הועבר לידי ישראל במאי 1949 במסגרת הסכם הפרדת הכוחות עם ממלכת ירדן. עלו דרישות להקים במקום יישוב, אך אלו לא התממשו. בשנת 1950 סופח שטח המשק לתחום השיפוט של מועצת כפר סבא[19]. בשנת 1954 עמדו שרידי המקום במקום שוממים. ב-2020 עבר המתחם שימור וחובר לשביל הראשונים של כפר סבא והפך ל"תחנה" בשביל (מצוטט מתוך: משק האוצר, ויקיפדיה).

באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא
טקס חנוכת עמדת שביל הראשונים במשק האוצר

חורשת פסקל אוסישקין

בשלהי מלחמת העולם הראשונה שוכנו בחורשה זו רבים מהיהודים שגורשו מתל-אביב, מיפו ומהמושבות הדרומיות. מכיוון שנותרו חסרי קורת גג, הם כרתו ענפים מן האקליפטוסים ובנו לעצמם סוכות, שצופו בגבעולי חילף (חילפה) להגנה בפני מי הגשם. כך קיוו להחזיק מעמד עד תום המלחמה. ביוזמת ועד ההגירה של המושבה, הוקמו לצד הסוכות שני בתי-ספר מאולתרים, אחד לבנים ואחד לבנות, וכן תלמוד תורה.


חורשת פסקל נפגעה קשות בשנות המלחמה ועצים רבים נכרתו על-ידי הטורקים, שנזקקו להם לצורך הסקת קטרי הרכבות.

החורשה היוותה גם חלק מקו ההגנה הטורקי בתקופה שבין דצמבר 1917 לספטמבר 1918, שנפרץ על ידי גייסותיו של גנרל אלנבי. עדות לכך הם כדורי העופרת של פגזי השרפנל שנמצאו במקום.


בין המגורשים ששהו בחורשה היה הצייר והסופר נחום גוטמן. כך כתב על הימים הקשים ההם:

"עברנו לכפר סבא, שם התגוררנו בסוכה, אשר קראנו לה "הבית שלנו", אותה הקימונו בחורשת האיקליפטוסים, בין שאר הסוכות שהקימו משפחות המהגרים. לאחר הארוחה הייתה סבתא מפנה את הצלחות מעל השולחן ויוצאת לחצר, לשטוף אותן במים. היתה הולכת וכתמי הצל והאור עולים ויורדים וחולפים על גבה, נכנסת לסוכה ושמה את הצלחות בין המקלות שהתקינה מענפי האיקליפטוסים, מין רהיט שסידרה לה לייבוש הצלחות. אחר כך הייתה נותנת את משקפיה על אוזניה, האסל השמאלי שבור. דרך משקפיים אלה נראו אישוניה מוגדלים וסקרניים. באנחה קלה הייתה מתיישבת על השרפרף, ובהרמת גבות מתחילה לקרוא ב"צאינה וראינה". ריח חריף של עלי-האיקליפטוס, שכבר נתייבשו, היה משרה מנוחה סביבה." (מתוך: נ. גוטמן וא. בן עזר, בין חולות וכחול שמים).


החורשה חזרה לשמש את תושבי כפר-סבא בימי מאורעות תרפ"א (1921), כאשר נבנה בין עציה בית-ספר שבו למדו ילדי המושבה.


שירותי הכיבוי וההצלה כפר-סבא

בשנת 1940 הוקם בכפר סבא גדוד הכבאים הראשון, והוא הורכב ממתנדבים שבסיס פעילותם שכן ברחוב התחייה יחד עם מד"א. ביזמתו של משה דנאי, שהיה המייסד והמנהל של מד"א בכפר סבא, הוקם איגוד ערי השרון לשירותי מד"א וכיבוי אש. האיגוד איחד את מכבי האש ומד"א במבנה אחד (סמוך לביה"ח מאיר) ותחת הנהלה אחת. בשנת 1952 הצטרפו הג"א (התגוננות אזרחית) לשורת המתנדבים של שירותי הכיבוי.


בראשית הדרך שימש את הכבאים ציוד בריטי מיושן. אבל לאחר מאבקים ציבוריים ותרומות קיבלה התחנה רכב כיבוי חדש מתוצרת לנד רובר (Land Rover) שבבריטניה. רבים מתושבי העיר נהגו להגיע לתחנה כדי להצטלם עם הכבאית המודרנית.


באותן שנים לרוב התושבים לא היו טלפונים בביתהם, והמתנדבים הוזעקו לאירועי חירום בעזרת צופרים שהותקנו על מבנה התחנה. ב-1960 חנכה מועצת כפר סבא את מבנה הקבע המשותף למד"א (מגן דוד אדום) ולכבאות. במבנה ארבע חדרים: חדר לנהגים, מוקד, הנהלה, וחדר הגשת עזרה ראשונה.


איגוד ערים משרת היום 11 רשויות מקומיות: כפר סבא, רעננה, הוד השרון, תל מונד, כוכב יאיר, דרום השרון, לב השרון, טייבה, טירה, קלנסואה, וג'לג'וליה. ב-1982 הופרדו בכפר סבא שירותי הכיבוי משירותי מד"א.


ב-2012 עברו שירותי הכיבוי לאחריות המשרד לביטחון הפנים והוקם גוף שליטה ארצי.


הגן הארכיאולוגי

בכפר סבא העתיקה נחשפו שש שכבות ישוב למן התקופה הרומית (לפני כאלפיים שנה) ועד תקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגן הארכיאולוגי, תל כפר-סבא, שוכן במזרח העיר, בתחומי שכונת גבעת אשכול ושכונת הדרים.

האתר משחזר את אורח חייה של משפחת סבה, משפחה יהודית מימי המשנה והתלמוד.

במקום מתקיימים סיורים והפעלות לכל המשפחה המדגימות את פעילותו של הכפר הקדום: הפקת שמן בבית הבד,

דריכת ענבים בגת היין, הפעלת מתקן באר האנטיליה, ביקור בשדרת עשבי התבלין ועוד. בגן מתקיימים מדי שנה עשרות אירועי תרבות והרצאות לקהל הרחב.



ארכיון העיר


רקע היסטורי

כפַר סָבָא (הגייה רווחת: כפר סַ֫בָּא) היא עיר במחוז המרכז בישראל המשתרעת על פני כ-14 קמ"ר ומהווה מרכז מינהלי, מסחרי, של מוסדות חינוך ושירותי רפואה לאזור דרום השרון. יש בה מרכז תעשייה גדול והיא חברה בארגון פורום ה-15.


על פי עדויות ארכיאולוגיות גרעין היישוב נוצר כבר בתקופת בית שני. המיקום מזוהה עם היישוב הערבי באותו שם, שהתקיים באזור שיכון קפלן של היום. עדויות על יישוב ערבי זה מצויות בכתביהם של הגאוגרפים הערביים אל־מֻקַדַסִי ונאצר כוסרו מהמאה ה-10.


בתחילת ההתיישבות הציונית, נוסדה כפר סבא כ"מושבת בת" של המושבה פתח תקווה. בתרס"ג (1903) מכרה חברת יק"א את מקצת האדמות שהיו ברשותה לאנשי ירושלים ואת רובן לאיכרי פתח תקווה, כדי שיתיישב בהן הדור השני - בני האיכרים. חלק מאדמות אלו נמכר לאחרים, בעיקר לעולים חדשים. המתיישבים הראשונים היו בני פתח־תקווה וחלוצי העלייה השנייה שעבדו באזור ששה ימים בשבוע ונהגו לחזור לפתח־תקווה לקראת השבת. הם התפרנסו מכרמי שקדים, גפנים וזיתים.


השלטון העות'מאני סירב לתת רישיונות בנייה, ועל כן נאלצו המתיישבים הראשונים להתגורר בצריף.


מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה קשה לתושבי כפר־סבא. הטורקים החרימו בהמות-עבודה ויבולים, מעט מהתושבים גויסו לגדודי העבודה הטורקיים, חורשות האקליפטוסים נגדעו כדי לשמש חומר הסקה לקטרים ועל אלה נוספה מכת ארבה ב-1915 שפגעה קשה בכל הצומח.


באביב 1917 גרשו הטורקים אלפי יהודים מתל אביב ומיפו והם מצאו להם מקלט זמני בסוכות שבנו מעצי אקליפטוס בשולי המושבה כפר־סבא. חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו.


במשך כשנה שכנה כפר־סבא על קו החזית בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי, והיא נחרבה בהפגזות של שני הצדדים. בספטמבר 1918 כשכבשו האנגלים את כפר־סבא, היא הייתה הרוסה לחלוטין, בפעם השנייה תוך שמונה שנים. חלק מהנפגעים היהודים היו פליטים מתל אביב ומפתח תקווה אשר צעדו לקראת הצבא הבריטי שהתקדם ממעברות הירקון לכיוון טירה, שהייתה מפקדת הצבא העות'מאני באזור. הפליטים היהודים הרעבים באו לבקש מזון מהחיילים הבריטיים. הבריטים חשבו אותם לחיילים טורקים שלבשו בגדים אזרחיים וירו בהם.


כפר סבא התפתחה באיטיות בתחילת שנות ה-20. משהתברר כי אדמותיה מתאימות לגידול פרי הדר הפך ענף ההדרים לענף הראשי שהחליף את השקדים, והחלה תנופת פיתוח. בסוף שנות ה-20 היו במושבה 2,000 דונם של פרדסים.


בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 סבלו תושבי כפר־סבא מהתנכלויות ערביי כפר סאבא הערבית והכפרים שמסביבה, במיוחד לעובדים בשדות ובפרדסים. הערבים עקרו עצים ושרפו יבולים. במיוחד סבל הקיבוץ רמת הכובש שהוקם צפונית מזרחית לכפר־סבא. רוב המבוגרים בכפר־סבא השתייכו להגנה, שלצידה פעל גם סניף של האצ"ל, ומאוחר יותר גם של הלח"י.


במשך שנים נוהלה המושבה בידי שלושה "מוכתארים" שייצגו שלוש קבוצות: "האיכרים", "בעלי הבתים" ו"הפועלים". מצב זה נמשך עד שבשנת 1937 הכריזו הבריטים על הקמת מועצה מקומית ממונה, שבה היה ייצוג שווה לכל הקבוצות. שנים אלה גם סימנו תחילתה של תקופה ארוכה של שלטון תנועת העבודה במושבה. היו בה שכונות מיוחדות למגורי פועלים, והתרכזו בה גרעינים של קיבוצי הכשרה שהכינו עצמם לעלייה על הקרקע. ביניהם מקימי רמת הכובש, חפציבה, כפר ויתקין, אושה, דן, דפנה, רגבים, גברעם וחפץ חיים.


שנות ה-40 היו תקופת התפתחות והתרחבות בכפר־סבא. ב־1943 היו בה 3,630 תושבים ומשנה זו ואילך החלה כפר־סבא לקלוט עולים מתימן, מלוב ומטורקיה וכן פליטים מן השואה. את העולים קיבלה על עצמה לשכן חברת "חצרות הדר", חברה שהקימה המועצה המקומית. החברה בנתה יחידות דיור ושיכונים חדשים לעולים ולבני כפר־סבא שהשתחררו משרותם בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גם הוקם המוסד החינוכי "אונים" (1945).


בתקופת מלחמת העצמאות שכנה כפר־סבא בקו החזית, ותושביה סבלו מהתקפות ערביי כפר סאבא הערבית, ביאר עדס ("באר העדשים", כיום בתחומי הוד השרון) וקלקיליה. פועלים הותקפו בדרכם לעבודה בשדות והיו ניסיונות לנתק את התחבורה לרמת הכובש ולבית המדרש על שם ברל כצנלסון (כיום בית ברל). מעט לפני הכרזת העצמאות נכבשו כפרים אלה על ידי חטיבת אלכסנדרוני במבצע מדינה, וביום קום המדינה, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), היה כל השטח שממערב לקלקיליה בידי "ההגנה". בהמשך המלחמה היו שמועות שלא התממשו על הכנות לתקיפת כפר־סבא בידי כוחות סדירים עיראקיים וירדנים, ובלילה אחד אף היה חשש שצריך יהיה לפנות את המושבה.


עם הקמת המדינה היו בכפר־סבא כ־5,500 תושבים. העיר קלטה עולים במהירות והוקמו השיכונים קפלן ויוספטל על מנת לקלוט את גלי העלייה מארצות ערב. בשנת 1950 הקים חיל הנח"ל את קיבוץ ניר אליהו צפונית מזרחית לשכונות אלה על מנת לייצר רצף התיישבות יהודי ולמנוע המשך ההסתננויות. בשנת היובל להקמתה (תשי"ג – 1953) כבר מנתה כ־15,000 תושבים. שוב לא ניתן היה להסתפק בחקלאות בלבד כמקור תעסוקה יחיד בכפר־סבא והוקם אזור תעשייה.


השנים שלפני מלחמת סיני היו סוערות מבחינה ביטחונית וצה"ל הגיב בכמה פעולות תגמול. הגדולה שבהן נערכה כנגד משטרת קלקיליה בליל ה-10 באוקטובר 1956. הכוח יצא מקיבוץ ניר אליהו ונתקל בהתנגדות עזה של הצבא הירדני. בקרב נהרגו 18 מלוחמי צה"ל וכ־100 ירדנים.


ב-1956 נחנך בעיר מרכז רפואי מאיר שהחל את דרכו כבית־חולים לחולי ריאה. עם סוף שנות ה-50 מעמדה של כפר־סבא כמושבה לא הלם את המציאות - הגידול הנמשך באוכלוסייתה הפך אותה למעשה לעיר, ולכן פנתה המועצה המקומית למשרד הפנים בבקשה לאשר לכפר־סבא מעמד של עיר. הבקשה אושרה, וכפר־סבא הייתה רשמית לעיר ב־1 באפריל 1962. כראש העירייה נקבע מרדכי סורקיס, ששימש קודם לכן כראש המועצה במשך 11 שנים. שני תהליכים אפיינו את צמיחתה של כפר־סבא בשנות ה-60: הראשון, הפיכתה לעיר מרכזית בשרון. הוקמו בה הסניפים האזוריים של מוסדות כגון בית המשפט, המשטרה וסניפי רשות המיסים בישראל והמוסד לביטוח לאומי. והשני, צמצום החקלאות בעיר והקמת מפעלי תעשייה כמקור תעסוקה עיקרי, כדוגמת "אלבר" לערגול מתכות ו"פקר פלדה". עם־זאת, עדיין היו בסוף שנות השישים בעיר אלפי דונמים של פרדסים (כולל במרכז העיר) ושטחים לגידול ירקות.


במהלך מלחמת ששת הימים הייתה כפר סבא בקו החזית. תותחים ירדניים הפגיזו את השכונות קפלן ויוספטל, מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדיו. בקלקיליה הסמוכה הוצבו תותחים ארוכי טווח והם הפגיזו את תל אביב. צה"ל כיתר את העיר הערבית והאש הירדנית השתתקה ב-6 ביוני. ב-7 ביוני 1967 השתלט צה"ל על קלקיליה ורבים מתושבי כפר סבא, שהוסר מהם איום העיר השכנה, נהרו לראותה.


תהליך העיור של כפר סבא הואץ החל מסוף שנות ה-60, הבנייה הפכה צפופה ורבים מיוצאי גוש-דן עברו להתגורר בעיר. בין השאר היו גם כמה קבוצות מאורגנות גדולות שעברו להתיישב בכפר־סבא, בהן קבוצה של קצינים מחיל הים שהקימו את שכונת חיל הים. כפר סבא השתתפה בקליטת העלייה מברית המועצות של תחילת שנות השבעים ואף הוקם בה מרכז קליטה. בשנת 1977 התגוררו בעיר 35,000 תושבים - כמעט כפול מ־19,000 התושבים שהתגוררו בה בעת שהוכרזה לעיר 15 שנה לפני־כן.


היה ברור שגידול בלתי מבוקר יגרום לצפיפות בלתי רצויה ואיבוד הצביון כעיר קטנה טובלת בירק. במטרה למנוע זאת, הכין אדריכל העיר יוסף קולודני ב-1976 תוכנית מתאר מקומית, שבה נעשה מאמץ להפריד בין הולכי הרגל לכלי הרכב באמצעות רשת של גנים; חלוקת העיר לרבעים; הטלת הגבלה על מספר הדירות לדונם; מעבר לבנייה מדורגת, בעלת גגות רעפים; כל זאת במטרה מוצהרת שבשנת 2000 לא יעלה מספר תושביה של העיר על 85,000.


במסגרת התוכנית המכונה "התוכנית הרביעית" (שכן הייתה זו הפעם הרביעית בה הוכנה תוכנית מתאר לכפר סבא), נבנה מרכז עירוני חדש בין הרחובות ארבל וכצנלסון שכלל את היכל התרבות ומרכז עסקים וביניהם חיברה ככר העיר. מרכז שני המיועד לחינוך וספורט הוקם לאורך רחוב בן יהודה וכלל את קריית החינוך, אולמות ספורט, מגרשי אתלטיקה ואת האצטדיון העירוני. החלטות נוספות שהתקבלו במסגרת התוכנית היו שבמרפסות הפתוחות של דירות המגורים ("מרפסות שמש") יהיו אדניות בנויות לפרחים ובבניינים המשלבים מגורים ומסחר חויבו הקבלנים לבנות אכסדרה עם קשתות לפני החנויות להגנה מפני גשם ושמש. דגש מיוחד הושם על הגנים הציבוריים. במסגרת התוכנית הופקעו שטחים והוקמה רשת נרחבת של גנים שנועדו להפריד בין הולכי הרגל לתחבורה. ניתן כיום לחצות את כפר־סבא בהליכה מצפון לדרום וממזרח למערב בכמה מסלולים בהם עוברים בגנים, פינות חמד ומגרשי שעשועים, כשמדי פעם יש לחצות רחובות לרוחבם בלבד. על תכנון מחדש זה של העיר זכה קולודני בפרס רכטר לאדריכלות בשנת 1984.


הקרבה לעיר הערבית השכנה קלקיליה השפיעה על כפר סבא לטוב ולרע. במשך שנים היו תושבי העיר נוהגים לבצע את קניותיהם בקלקיליה, מנהג שפסק עם פרוץ האינתיפאדה ב-1987, ומאז אין קשר בין שתי הערים. במלחמת המפרץ הייתה לקרבה זו השפעה חיובית - בניגוד למקומות אחרים, רוב תושבי כפר סבא לא נטשו את העיר בשל האמונה כי העיראקים לא יכוונו טילים למקום כה קרוב לאוכלוסייה ערבית. לעומת זאת, באינתיפאדה השנייה, סבלה כפר סבא מכמה פיגועי התאבדות שבהם נרצחו חמישה תושבים.


מאז תחילת המאה ה-21 מצויה כפר סבא בבעיה של שטחים לבנייה. כל עתודות הקרקע הגדולות נוצלו ועיריית כפר־סבא מבקשת לצרף לתחומי העיר שטחים חקלאיים בצפון ובצפון-מזרח העיר. בין היתר נעשה ניסיון לכלול בתחום כפר סבא את מכללת "בית ברל" ולהפוך בכך לעיר אוניברסיטאית. במקביל, מגובשת בימים אלו "תוכנית אב אסטרטגית" לתכנון עירוני בכל תחומי החיים בעיר עד לשנת 2030.


בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה בניית 'השכונה הירוקה', שכונה שנבנתה בבנייה ירוקה במערב העיר, בסמוך לסביוני הכפר, שכונת עלייה ושיכון ותיקים. בשכונה נבנים, ומתוכננים להיבנות, כ-200 בניינים, אשר יאכלסו כ-20 אלף איש.


לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לסוף דצמבר 2021 (אומדן), מתגוררים בכפר סבא 101,762 תושבים (מקום 17 בדירוג רשויות מקומיות בישראל).


הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) פרסמה לאחרונה את מדדי איכות החיים לשנת 2020 בתחומים מרכזיים כגון, תוחלת חיים, שביעות רצון מהחיים, השכלה ושביעות רצון מהמצב הכלכלי. זאת בערים עם יותר מ-100 אלף תושבים. כפר סבא קטפה את הבכורה המחמיאה במדד תוחלת החיים של תושביה, ובמדדים נוספים, אבל הגיעה למקומות גבוהים פחות בדירוג במדדים אחרים. בחלק מהמדדים העיר נמצא במקום מכובד באמצע (מצוטט, תוך קיצורים, מתוך: כפר סבא, ויקיפדיה; גפן גיא. 5.1.2022. מדד הלמ"ס: תושבי כפר סבא מרוצים מאיזור המגורים שלהם, צומת השרות.


מבנה הארכיון

בעיריית כפר-סבא פועלים שני גופים האחראים לשימור המורשת העירונית; ארכיון העיר והמוזיאון הארכיאולוגי. לארכיון תרומה חשובה לעבודתו השוטפת של מוזיאון העיר ולשימור ותיעוד החומרים ההיסטוריים של היישוב: הכנת תיקי תיעוד, איסוף מידע מוותיקי המושבה, קיום ראיונות, הפקת תערוכות וכנסים.


הארכיון נמצא ברח' יוחנן הסנדלר מס' 13 - במחסני עיריית כפר-סבא, אזה"ת המזרחי. הוא נבנה במקור כמחסן לאחסון ציוד עירוני.


למבנה שני מפלסים: בראשון גומחת אפסון מתחת לגרם המדרגות ושירותים. בשני, נמצא הארכיון ההיסטורי הכולל את כל האוספים. בתחום ההיסטוריוגרפי קיימים קומפקטוסים (מדפים ניידים) ומיזוג האוויר ששומר על טמפרטורת חדר קבועה המתאימה לשימור חומר היסטורי.


השאיפה היא להעביר את הארכיון למקום מרכזי יותר בעיר לשם נגישות נוחה ושיח יומיומי עם מחלקות העירייה השונות וכלל הציבור. עם העברת המסמכים למבנה מרכזי בעיר, יתוכננו תנאי אחסון טובים יותר לשימוש האוספים ויותקנו כל האמצעים הבטיחותיים הנדרשים כחוק.



באדיבות מוזיאון וארכיון כפר סבא


תכולת האוספים

בארכיון שמורים ומתועדים חומרים במגוון נושאים היסטוריים - החל משנות ה-20 ועד ימינו: תשלילים, צילמים, סרטים, מסמכים מגוונים, מפות, תוכניות בנין, יומנים, כרזות, מכתבים, עיתוני עבר, ספרים, עבודות מחקר ועוד.

- ארגזים: 1200 ארגזי מסמכים (351 מהם מוזערו - סה"כ 129 קלטות מזעור). הארגזים מחולקים לפי הנושאים הרלוונטיים לתפקודה של העיר: חינוך, תרבות, סעד, ביטחון, מקרקעין, הנדסה, מזכירות, וועד המושבה, תיקיון המועצה, בית משפט, ועדה חקלאית, ועד עובדים, מועצה דתית, גביה, רשיונות ומפקד תושבים.

- צילומים/תמונות: 25 ארגזים, שכוללים כ-1800 מעטפות וכ-15 אלבומים.

- קלטות שמע: 130 (על דיסק).

- קלטות וידאו: 130 (הועברו לדי.וי.די).

- סרטים מגדלים שונים: 15


דיגיטציה

עיריית כפר-סבא החלה לאחרונה בתהליך הנגשת הארכיון הפיזי באמצעות פורטל אינטרנטי. כדי לקדם את הנושא בוצעו הפעולות הבאות:

  • בשנת 2020 נבחר יועץ לדיגיטציה של הארכיון.

  • נרכשה מערכת ממוחשבת למפתוח, קטלוג והנגשה לציבור הרחב.

  • נבחרה חברה לסריקת המסמכים.

  • מתנדבים ועובדי הארכיון ממפתחים את המסמכים שנסרקו.

  • נרכש שרת עצמאי לשמירת החומר הסרוק.

שימור מבנים בעיר

מוזיאון כפר-סבא אמון יחד עם אגף התכנון בעיר על שימור המבנים בעיר.

לפני תחילת מלאכת השימור, מתבקשים היזמים (הן מוסדיים והן פרטיים) להכין תיק תיעוד שכולל את הרקע ההיסטורי, הגיאוגרפי, הארכיטקטוני וההנדסי של המבנה המיועד לשימור. ארכיון העיר מהווה מקור מרכזי לאיסוף החומרים הללו. הפרק האחרון בתיק, שנכתב ע"י המתעד, כולל את המלצות היזם לשימור המבנה וסביבתו הקרובה.


מלאכת הכנת התיקים מהווה הזדמנות להרחבת המסמכים ההיסטוריים בארכיון.

תיקי התיעוד של העיר מתפרסמים במלואם באתר של אגף התכנון של עיריית כפר-סבא ובמוזיאון העיר.