מוזיאון יד מרדכי - משואה לתקומה

לגלריית התמונות באתר

רקע

מוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה הוא מוזיאון הממוקם בקיבוץ יד מרדכי בעוטף עזה. המבנה ממוקם על גבעה בלב הקיבוץ, סמוך לבית העלמין של חברי הקיבוץ ולוחמי הפלמ"ח שנפלו בקרב על יד מרדכי במלחמת העצמאות.

עוד בראשית 1949 הוחלט להניח אבן פינה למפעל זיכרון שיבטא את עוצמת הקשר, שרצו חברי הקיבוץ לרקום ולבטא, בין המרד לבין המערכה על קיבוץ יד מרדכי. אבא קובנר, שליווה את מפעל ההנצחה ביד מרדכי, היה זה שנטע את התפישה כי קיימת זיקה ישירה בין הלחימה בשואה ללחימה בארץ: "בדגלי מלחמת העצמאות שלנו הייתה גם רוח מלחמת הגטאות. ואפשר שבאחרון הבונקרים בגטו, נולדה ישראל המשוחררת".

הפרוגרמה האדריכלית למפעל ההנצחה כללה אנדרטה לזכר מרדכי אנילביץ' ומורדי הגטו, מצבה על קבר האחים מקרבות תש"ח, ארכיון מרד גטו ורשה והמערכה ביד מרדכי, גן הנופלים – חורשות, נטיעות ופינות צל. האמן נתן רפפורט, יליד ורשה הקים את אנדרטת הברונזה עם דמותו של אנילביץ' על רקע מגדל המים ההרוס אשר נמשל לחורבות הגטו השרוף וסמל זיכרון לעמידת הקיבוץ והגטו גם יחד.

בטקס הסרת הלוט בשנת 1951 נאם אבא קובנר: "ודאי יהיו כאלו שיבואו לכאן ויתקשו להבין, אנדרטה זו למה היא במקום זה? אך זאת עדיין פשוט להבין, כי פשוטה התשובה ואכזרית התשובה: מרדכי אנילביץ' וחבריו נפלו בדרך לכאן".

בתחילת שנות הששים הוקמה עמותה להנצחת חללי יד מרדכי והסביבה בראשותו של חיים לסקוב. לצידה הוקם "ועד הכבוד להנצחת זכר מרדכי אנילביץ' וחללי מערכת יד מרדכי". על חברי הוועד נמנו: הנשיא חיים וויצמן, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, יושב ראש הכנסת, הרמטכ"ל, לוחמי גטאות - כולל אבא קובנר ואנשי ציבור רבים.

אתוס המערכה ביד מרדכי קיבל חיזוק מפרסומו של הספר "השמש לא עמד דום" מאת הסופרת אמריקאית מרגרט לארקין ב-1963. הספר, שנכתב על סמך ראיונות עומק שערכה הסופרת עם חברי הקיבוץ אודות הקרבות ועמידת חברי הקיבוץ במערכה עד להחלטת הפינוי, הפך לרב מכר ותורגם לשפות רבות. לכבוד חגיגות ה-75 לקיבוץ יד מרדכי הוציאו בני הקיבוץ מהדורה חדשה ומעודכנת לספר.

במהלך השנים החלו מגיעות לקיבוץ קבוצות של תלמידים וחיילים שביקשו "לגעת" בקרב שהתחולל בקיבוץ. ביקורים אלו הביאו ליוזמת הקמת אתר הנצחה המשחזר את קרבות תש"ח שנפתח בשנת 1965.

במקביל, החלה העמותה בגיוס כספים להקמתו של מוזיאון. בשלב מאוחר יותר הצטרף לצוות ההקמה אבא קובנר כחלק מ"צוות מורשת". קובנר ראה בבניין הבטון של המוזיאון ביטוי להגשמת חלק מרעיונותיו: הנצחת פועלה של תנועת השומר הצעיר בפולין במהלך מלחמת העולם השנייה. מאידך, חברי קיבוץ יד מרדכי רצו באותה עת, בעיקר, להנציח את קרבות מלחמת העצמאות בקיבוץ ואת זכר הנופלים מקרבם. גם האדריכלים שתכננו את מבנה המוזיאון, אשר זכו בפרס רכטר על עיצובו, אריה ואלדד שרון, התרשמו יותר מסיפורי החברים על קרבות 1948 שנערכו בקיבוץ מאשר מהמקורות ההיסטוריים שעסקו במרד גטו ורשה. הם, בניגוד לקובנר, לא ראו מכנה משותף בין מלחמת השחרור למלחמה בגטו, ועל כן החליטו ליצור במוזיאון חללים שיפרידו בין שני האירועים. אך קובנר התנגד להפרדה זו וסבר ש"המוזיאון צריך להיות כספר פתוח". קובנר הפך ליועץ הראשי של התצוגות במוזיאון ושכנע את העוסקים במלאכה ואת חברי הקיבוץ לשמור על הרצף האחד שבין שואה ותקומה באתר.

בעלון קיבוץ יד מרדכי, מיולי 1966, הופיע הטקסט הבא:

אנו רואים לנכון להצביע על העובדות הנוצרות ביד מרדכי, שמהן אין להתעלם בשום פנים ואופן:

א. קבוצנו הפך בשנים האחרונות לאבן שואבת להמוני מבקרים ומטיילים מקרב כל שדרות הישוב והגולה – נוער, מבוגרים, תלמידים, תיירים, עולים חדשים ואישים דגולים מכל העמים. מספר המבקרים הולך ורב ועד לרבבות מגיע. ב. קבוצנו מקיים מדי שנה עצרת מרכזית של התנועה ביום השואה והדבר שילב בעיני-העם את קבוצנו עם מפעל ההנצחה התנועתי ללא הפרד. ג. לא יתכן בשום פנים ואופן להשאיר את האנדרטה בבידודה. אלפים מקרב המבקרים שואלים למוזיאון (שאיננו) ולחומר הסברה מאלף, מרשים ומחנך – וידנו קצרה מלהושיע. עובדות אלו אינן משאירות כל מקום לתמרונים והשהיות נוספות. הכרח הוא שיימצא כאן ביטוי הולם למרדכי אנילביץ ולתקופתו. ולעצמנו נגיד: אנו חייבים להחדיר את הרעיון של השילוב, כי שני הנושאים הגדולים הללו מקורם אחד – מורדי הגיטאות עם אנילביץ בראשם, במידה שהיה זיק תקווה בליבותיהם—הריהו כל כולו קשור עם ארץ ישראל ובייחוד עם התנועה הקיבוצית שבה. אנו כאן, בעומדנו במערכת הדמים נגד הפולשים, שאבנו את ההשראה מעמידת קומץ קטן מול החיה הנאצית. ואם במקומות אחרים משתדלים להציג את שני הנושאים הגדולים ונוראי ההוד הללו בנפרד – אצלנו הם משולבים שילוב אורגאני בדמות האנדרטה על רקע המגדל ההרוס ומפעל ההנצחה המשותף למערכת תש"ח ולמרדכי אנילביץ ותקופתו. "על ברכי מלחמתם וגבורתם של הלוחמים בגיטאות ולוחמי תש"ח - יקום ויתחנך דור חדש".

בנין המוזיאון תוכנן ונבנה על ידי האדריכלים אריה שרון ובנו אלדר אשר קיבלו את פרס רכטר על עיצובו. המוזיאון נחנך ב-1968 ועוד באותה שנה ביקרו בו יותר מ-100 אלף מבקרים.

התמונה באדיבות המוזיאון

המוזיאון כולל היום חלל תצוגה נרחב המתאר את תקופת השואה והאירועים ההיסטוריים שהובילו למרד גטו ורשה, כמו גם את "התקומה", שבאה לביטוי ספציפי במוזיאון יד מרדכי דרך הנצחת מרד גטו ורשה והקרב על קיבוץ יד מרדכי מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות, כחלק מהמאבק על הקמת המדינה. בנוסף לחלל התצוגה המוזיאלי, כולל המוזיאון גם את אנדרטת מרדכי אנילביץ' שהוצבה ליד מגדל המים שקרס אחרי הקרב בתש"ח, את אתר שחזור הקרבות על יד מרדכי, בית העלמין לחללי תש"ח הנשקף מחלונות המוזיאון, אנדרטת משוריין פינוי הילדים במבצע תינוק, וקברו של חסיד אומות העולם ולדיסלב קובלסקי. מכלול אתרים אלו מייצג את שם המוזיאון "משואה לתקומה".

המוזיאון מהווה היום מוזיאון השואה היחיד בדרום ישראל ומבקרים בו כ-30 אלף איש בשנה (לעיל מצוטט מתוך הערך מוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה, ויקיפדיה).

החוויה המוזיאלית

מוזיאון "משואה לתקומה" עוסק ברצף האירועים שעברו על העם היהודי בגולה ובארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים. הביקור במוזיאון נפתח נוכח תמונת לוחמי תש"ח ששחררו את קיבוץ יד מרדכי מידי הצבא המצרי. לאחר התבוננות בתמונה ובכלי הנשק שהיו בידי הלוחמים הישראליים, וכן בנשק הכבד שהיה ברשות הצבא המצרי, יורדים למרתף שמטרתו: עריכת הכרות עם העם היהודי לדורותיו שגם הלוחמים וגם אנחנו, שייכים אליו.

הירידה במדרגות מחזירה אותנו אחורנית בזמן, לעולם היהודי שהיה ואיננו עוד, עולם עשיר ברוח ובחומר, שחי במשך 2000 שנים בגולה. העולם היהודי מיוצג ע"י יהדות ורשה בין שתי מלחמות העולם, מחוז הולדתו וצמיחתו של מרדכי אנילביץ. נתארח בביתה של משפחת אנילביץ כשדרך החלונות נוכל ללמוד ולהתוודע לחיים בורשה היהודית: חיי התרבות, החברה, החינוך, תנועות הנוער, החילונים והדתיים וכד'.

דגם רחוב בגטו. התמונה באדיבות המוזיאון

כשנעזוב את בית אנילביץ' נשים פעמינו לעבר גטו ורשה. תוך כדי טיפוס במדרגות בתוך הגטו, נחלוף על יד בית שדרך חלונותיו ניתן לראות את היהודים המסתופפים בבתיהם ומקיימים את אורחות חייהם רחוק מעיני הכובש.

בקצה גרם המדרגות נעמוד נוכח חומת הגטו כשלצידה קרון השילוחים.

ניכנס לקרון ודרכו נעלה על גשר המשקיף על דגם של גטו ורשה. הגשר מוביל אותנו לרחוב מילא שהיה בחלקו הצפוני של הגטו. דרך כניסה לבית מס' 18 נרד לבונקר שהפך לסמל – מרד גטו ורשה.

ביציאה מהבונקר, בקיר שמולנו, נפגוש במכתב האחרון של אנילביץ' ובתמונה של גטו ורשה – בהריסותיו.

החלק השני של המוזיאון – התקומה – מתחיל בספור עליית מאות אלפי ניצולי השואה לארץ-ישראל המנדטורית. המאבק בשלטון הבריטי בשנים 1945–1948 מתבטא בתמונות של אניות המעפילים, בהקמת 11 הנקודות בנגב במוצאי יום כפורים תש"ז ובהנחת צינורות המים לנגב.

שנת 1947 מאופיינת במאבק ובשמירה על המים לנגב ובהגנה על הנוסעים בכבישים מפני אוכלוסיה ערבית זועמת על החלטת האו"ם מה- 29 בנובמבר 1947. עליה נוספת במדרגות מביאה אותנו לקומה העליונה של המוזיאון שמשמשת חלל לתערוכות מתחלפות.

יורדים במדרגות, חולפים על פני תמונתו של מרדכי אנילביץ' ועושים הכרות עם קיבוץ יד מרדכי בחמש שנותיו הראשונות. מול התמונות ניצב דגם של הקיבוץ עם פרוץ הקרבות במאי 1948, כשאליו מופנה קנה תותח מצרי שהביא להרס וחורבן בזמן המלחמה.

מסיימים את הביקור לרגלי אותה תמונה שצפינו בה בתחילת הסיור: לוחמי תש"ח ששחררו את קבוץ יד מרדכי מידי הפולש המצרי.

מקורות

מוזיאון יד מרדכי משואה לתקומה, ויקיפדיה.

אתר האינטרנט הרשמי של המוזיאון.

דף הפייסבוק של המוזיאון. מרגרט לארקין. 1965. השמש לא עמד דום, הוצאת מערכות.