top of page

מורשת הבטחון - חלק ד

אסף, עיבד, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2022


מורשת החיילים היהודים בצבא הבריטי

רקע

במהלך מלחמת העולם השנייה התנדבו רבים מבני היישוב העברי בארץ ישראל לצבא הבריטי כדי לסייע במלחמה נגד גרמניה הנאצית. היישוב ראה עצמו בנסיבות אלה כבן ברית אקטיבי של הממלכה המאוחדת (בריטניה), ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 יהודים, מספר רב ביותר ביחס לאוכלוסיית היישוב הכוללת באותה עת, שמנתה כ־431,000 איש.


יחסה של הנהגת היישוב לשירות בצבא הבריטי משתקף בדברים שנאמרו, עם פרוץ מלחמת העולם, על ידי הנהלת הסוכנות היהודית, שהייתה הנציגות הרשמית של יהודי ארץ ישראל:

"הספר הלבן ממאי 1939 פגע בנו קשות. וכמקודם נעמוד במלוא יכולתנו על זכות העם היהודי במולדתו אולם... המלחמה שהוטלה עכשיו על בריטניה הגדולה היא מלחמתנו, וכל עזרה שיהי ביכולתנו וברשותנו להושיט לצבא הבריטי ולאומה הבריטית - ניתן בנפש חפצה.. " (קיצור תולדות ההגנה, משרד הביטחון – ההוצאה לאור הקריה תל אביב עמודים 358 359).

היו שטענו שלצד הרצון לקחת חלק בלחימה היו עוד שלושה מניעים לגיוס: א. בארץ ישראל שררה אבטלה נרחבת, והגיוס לצבא הבריטי נראה לרבים כפתרון הולם. ב. המוסדות הלאומיים ראו בשליחת החיילים היהודים לאירופה הזדמנות בלתי חוזרת ליצירת מגע עם הפליטים היהודיים במטרה לעודדם ולהצילם. ג. מנהיגי היישוב ראו בשירות בצבא הבריטי דרך עקיפה להכשיר גרעין מיומן של חיילים וקצינים לצבא העברי שבדרך. ואכן, רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת השירות בצבא הבריטי.

התמונה באדיבות בית המכירות DYNASTY


רוב המתנדבים מארץ ישראל שרתו ביחידות הבאות:

א. בחיל החפרים ו"קומנדו 51"; שלוש יחידות התותחנים ("גונדות") שהגנו על ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.

ב. בפלוגות העבריות של חיל הרגלים בתוך הרגימנט האנגלי – Buffs.

ג. קומץ צנחנים שירת למטרות חבלה ואיסוף מודיעין.

ד. היו שהתנדבו לצי המלכותי הבריטי. הם התגייסו באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, כדי לתרום למאמץ הכולל במלחמה בגרמניה הנאצית וכדי לרכוש ידע בימאות.

ה. היו ששרתו בצי המסחרי הבריטי שגויס לצי המלכותי הבריטי (היהודים הארץ-ישראלים פעלו ברובם דרך החבל הימי לישראל ובית הספר הימי של בית"ר).

ו. רבים מאנשי הייישוב גויסו ליחידות הנדסה, הובלה, תחזוקה ורפואה.

ז. הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי (Jewish Chaplain) היו חלק מהיחידה של קציני דת בצבא הבריטי. תפקידם היה לספק לחיילים היהודים שירותי דת, חברה ותרבות. הרבנים הגיעו מארץ ישראל ומקהילות חבר העמים הבריטי.

ו. הכוח הבולט ביותר במסגרת תרומת היישוב למאמץ המלחמתי היה הבריגדה היהודית או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבדות והרוגים. בסיום הלחימה עסקה הבריגדה בהצלת ניצולי השואה ("העקורים") אשר נותרו אחרי השואה ללא משפחות וללא קורת גג. חיילי הבריגדה סייעו לעקורים להתארגן במחנות מעבר לקראת עלייתם לארץ ישראל. בינתיים הם דאגו לארגון פעולות חינוך לילדים הניצולים ופעולות תרבות למבוגרים, במטרה להנעים את זמנם ולהקל על קליטתם בארץ ישראל.


המתנדבים, שכונו בצבא הבריטי"פלסטינאים", הגיעו מכל שכבות החברה היהודית באר., כוללו בוגרי עליית הנוער, שהגיעו ארצה ערירים.


תנאי השרות לא היו קלים. מעבר לתלאות הלחימה, רבים התמודדו עם תנאי מגורים קשים ומזג אוויר מכביד (קור וחום). מי ששרת במזה"ת זכה לחופשה אחת של מספר ימים כל שלושה חדשים.


רבים מהמתנדבים שמרו על זהותם העברית, כולל הנפת דגל כחול לבן במחנה, אקט שאותו התירו הבריטים רק בבריגדה.


"האגודה למען החייל" וארגוני הנשים שלחו למתנדבים חומר קריאה ושי לחגים, לרוב בצירוף מכתבי תלמידים מהארץ. הם גם דאגו למשפחות החיילים ובכלל זה מעון לילדי מגויסות. לאחר המלחמה מימנה ממשלת בריטניה את "המשך הלימודים" של הצעירים שהפסיקו את לימודיהם בעת הגיוס.

גלויה של חיילי הבריגדה היהודית בוורסאי, 1945; תצלום של חייל בריגדה עם בן הזוג שלו, 1944. התצלום באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים


ספרים ומאמרים

ספרות מחקרית ועיונית ענפה נכתבה ופורסמה על הפרק ההרואי הזה בתולדות היהודים והיישוב העברי בארץ ישראל. כך למשל:

  • ללא שם מחבר. 1949.ספר ההתנדבות של יהודי א"י במלחמת העולם השנייה, הוצאת מוסד ביאליק.

  • גלבר יואב (כרכים א-ד). 1979-1984. תולדות ההתנדבות, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979

  • דגן שאול. 1996. הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, תל אביב: בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל.

  • ליפשיץ יעקב. 1947. ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה.

  • דב קנוהל (עורך ראשי). 1989. בהתנדב עם – מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל, מורשת, הוצאת ספרים בע"מ.

  • גרנית-הכהן ענתץ. 2011. אישה עברייה אל הדגל: נשות היישוב בשירות הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השנייה, ירושלים ורמת אפעל: יד יצחק בן צבי והמרכז לחקר כוח המגן.

  • גלבר יואב. 1977. מקומה של ההתנדבות לצבא הבריטי במדיניות הציונית והיישובית, 1942-1939, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים.

  • גלבר יואב. 1977. ‏התגבשות רעיון ההתנדבות לצבא הבריטי בארץ ישראל ערב מלחמת העולם השנייה, קתדרה 3, פברואר.

  • יעקבא מאירה. תשס"ב. ‏התיישבות חיילים בארץ-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, קתדרה 102, טבת, עמ' 158-123.

  • זלצר אסף. 2009. שבעים שנה אחרי, עת־מול, גיליון 205, יוני, עמ' 4-1.

  • שילו טלי. 2009. "קום התגייס", עת־מול, גיליון 205, יוני, עמ' 17-13.

  • סמילנסקי משה. 1996. זכרונות. הוצאת התאחדות האיכרים בארץ ישראל.

  • התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ויקיפדיה.

  • בית הגדודים, ויקיפדיה


איגוד החיילים המשוחררים והמורשת

עוד בזמן השרות בצבא הבריטי הוקמו "איגוד החיילים המשוחררים בישראל" ו"בנק אוצר החייל". בשנותיו הראשונות עסק האיגוד בהבטחת זכויותיהם של החיילים המשוחררים מהצבא הבריטי, וסייע להם בעבודה ודיור.

עם הזמן עבר האיגוד להתמקד בטיפוח המורשת בהנצחה וביצירת קשרים עם ווטרנים יהודים בעולם (האיגוד היה חבר ב"פדרציה העולמית של הלוחמים").

האיגוד הוציא בשעתו לאור את כתב העת "ניב אח"ים" וחילק את "אות גור אריה" לפעיליו. האיגוד הפסיק את פעילותו בשנת 2009.


מוזיאון בית הגדודים

מוזיאון בית הגדודים במושב אביחיל ממוקם במבנה מרהיב, הניצב בראש גבעה המשקיפה אל מרחבי עמק חפר והשרון. המוזיאון הוקם בשנת 1961 על ידי יוצאי הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ומספר את רוח הגבורה וההתנדבות היהודית.


בחזית המוזיאון מוצבים תותחים ששימשו את חיילי הבריגדה היהודית. התצוגה במוזיאון כוללת צילומים, מסמכים מקוריים, מדים ודגמים של חייל ופרדה מגדוד נהגי הפרדות על רקע קרב גליפולי. באולם הבנוי כבית כנסת מונחים אלבומים על מדפים המסודרים כרונולוגית על פי הגדוד שבהם מוקדש כל דף לאחד מחברי הגדוד.


ב-2009 נפתח במוזיאון אגף חדש: מתנדבי היישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה המוקדש למעלה מ-30,000 המתנדבים בני היישוב שהתנדבו לחילות השונים של צבא בריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה כשהשיא היה הקמת הבריגדה היהודית. התצוגה באגף מתמקדת בשלושה נושאים:


א. השירות הצבאי – מוצגים ומדים מגוון החילות שאליהם התנדבו בני היישוב באמצעות צילומים, קטעי עיתונות, קטעי וידאו. כמו כן מוצג הווי השירות באמצעות מכתבים של המתנדבים, צילומי פעילות בשעות הפנאי וההווי החברתי.


ב. המפגש עם שארית הפליטה – מוקדש לתרומתם של לוחמי הבריגדה והחילות האחרים לסיוע לניצולים ולהשתתפות בתנועת הבריחה ובהעפלה.


ג. בניית צה"ל – מוקדש לתיאור התרומה של המתנדבים במלחמת העולם השנייה להקמת צה"ל כצבא מודרני וכיצד תרמו לניצחון במלחמת העצמאות.


כמו כן יש במוזיאון אולם הקרנות שבעבר התקיימו בו אירועי תרבות, הצגות וסרטים וכיום מוקדש להצגת סרטים בנושאים בהם עוסק המוזיאון: הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, ותיאור השתתפות הבריגדה היהודית במערכה על נהר סניו במלחמת העולם השנייה.


המתחם מוגדר כאתר לאומי במסגרת תוכנית המתאר של היישוב אביחיל (בית הגדודים, ויקיפדיה).


במוזיאון מתנהל פרויקט של העלאת קורות חייהם של כל המתנדבים לצבא הבריטי.


כמו כן במסגרת הפרויקט "ישראל נגלית לעין" תועדו מספר משפחות שבני משפחתם שירתו בצבא הבריטי

וסיפורן עלה לאוויר באתר הפרויקט.

מוזיאון בית הגדודים. התצלומים באדיבות המוזיאון


בתי קברות, אנדרטות ואזכרות

מקרב מתנדבי היישוב בצבא הבריטי נפלו כ־800 חללים. הם קבורים ומונצחים ומונצחים בבתי עלמין צבאיים ובאנדרטאות הפזורים ברחבי אירופה (בעיקר איטליה, יוון ופולין), במצרים ובצפון אפריקה.


אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה היא אתר ההנצחה המרכזי לזכר מתנדבי היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי, וחלקם לחמו במסגרת הבריגדה היהודית (החי"ל), נפלו בחוץ לארץ ולא נקברו בארץ. האנדרטה ניצבת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.


אנדרטת המתנדבים העברים ליחידות הצבא הבריטי במלחמות העולם ניצבת ביער ההתנדבות שליד מושב משמר איילון, בשפלת יהודה.


מדי שנה נערכת ב'הר הרצל' בירושלים אזכרה ל- 800 החללים הארצישראליים שנפלו במלחמת העולם השנייה. טקס מיוחד נערך על יד האנדרטה לזכר 146 חיילי חיל ההובלה שטבעו באנייה "ארינפורה" בדרכה למלטה ב – 1943.


מדי שנה, נוסעות משפחותיהם של חללי הבריגדה לטקס מרשים שעורך הצבא האיטלקי במקום קבורתם בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר רוונה שבאיטליה. ותיקים, חברי "צוות" ונכבדי העיר מצטרפים לטקס זה הנערך במעמד נספח צה"ל ברומא.


ביזמת הוטרנים הרוסיים שעלו ארצה, מציינים בארץ ב -8 במאי את יום הניצחון על הנאצים. הכנסת מקיימת ישיבה מיוחדת. טקס רשמי נוסף נערך ב"יד ושם".


מדי חודש נובמבר מקיים השגריר הבריטי בארץ טקס בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה בנוכחות הסגל הדיפלומטי, חזן צבאי, ותיקי המתנדבים וחברי "צוות".


מדי שנה, בחודש מאי, מתקיים טקס אזכרה בהר הרצל ליד האנדרטה לזכרה של לפלוגת חיל ההובלה שטבעה בדרכם לאיטליה.


אותות

340 חיילים ארצישראלים זכו באיתורים וציונים לשבח מממשלת בריטניה. בתום מלחמת העולם השנייה העניקה ממשלת ישראל את "אות ההתנדבות" לכל המתנדבים מהישוב בצבא הבריטי. לימים, שלח משרד המלחמה הבריטי לכל המתנדבים המגויסים סיכה עשויה מסטרלינג – "Veteran".

התמונה באדיבות בית המכירות Pasarel


הנצחה בתמונות

מוסד הרצל ואגף המחשוב ומערכות המידע באוניברסיטת חיפה סייעו בהקמה ותחזוקה אתר האינטרנט של "מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה", שכולל תמונות מארכיון צה"ל, "בית הגדודים", הארכיון הציוני המרכזי, "בית התפוצות", ארכיון "ההגנה", גנזך המדינה ועוד.


בארכיונים הממלכתיים הגדולים אגורים אלפי תצלומים היסטוריים הקשורים בעקיפין ובמישרין במתנדבי היישוב לצבא הבריטי. כך למשל באתר הספריה הלאומית בקישור: היישוב העברי במלחמת העולם השנייה: פריטי מקור ומשאבי הוראה.


בויקישיתוף נגישים תצלומים רלוונטיים תחת הקישור: Category:Palestine in World War II


כמו כן ראו: נתן אקסלרוד, חיל העזר העברי, 1940, אוסף יומני כרמל באתר YouTube. גלויות, אלבומי תמונות ותצלומים בודדים הקשורים בבריגדה נמכרים בפלטפורמות האספנות השונות (בעיקר בבידספיריט).

מלמעלה בכיוון השעון: שתי תמונות של מפקדה יהודית-בריטית במלחמת העולם השנייה. באדיבות בית מכירות DYNASTY; גלויה: חייל בריגדה עם בת זוגו. צילום: פוטו נוביק, תל אביב. באדיבות בית מכירות מדור לדור; חייל של הבריגדה היהודית בפריז. באדיבות בית מכירות קונגרס הבולאים; חייל בריגדה בתל אביב. באדיבות בית מכירות באדיבות בית המכירות פרידמן עתיקות; תמונה קבוצתית של חיילי הבריגדה. צילום: זולטן קלוגר - The Orient Press Photo Co. באדיבות בית המכירות טדי אמנות & עתיקות.


הנצחה בזמר

מבין המתנדבים לצבא הבריטי, הוקמה הלהקה הצבאית העברית. בין חבריה היה צבי בן-יוסף, אשר כתב והלחין עם דרורי את "הורה נהלל" ועם פורטוגלי את "הולכים בלילה". צבי בן יוסף אף הלחין את שירו של יצחק יצחק - "כל הדרכים מובילות לרומא" אשר הפך בביצועם של חברי הלהקה - חנה מרון ויוסי ידין, ללהיט של אותה עת . חבר נוסף בלהקה היה מרדכי זעירא, אשר אף הוא הלחין רבים משירי התקופה, ובהם שיר הלגיונות" ("צבא, צבא, מה טובו אוהליך"), "הגדודנים","שיר המגן והמרי".


פזמונים רבים שליוו את המתנדבים או נכתבו עליהם בדיעבד (הם מכונים "שירי הגדודים") הפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהווי הצבאי והלאומי הישראלי. הם מונצחים באתר "מתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה".


פריטי אספנות

פריטים היסטוריים רבים מימי שירות בצבא הבריטי מוחזקים בידי אספנים בארץ ובחו"ל ונמכרים בפלטפורמות האספנות – בעיקר בידספיריט. בתוכם:

כרזות גיוס לצבא הבריטי שפורסמו ביישוב היהודי בארץ ישראל

מדי צבא וציוד צבאי מגוון

מסמכים היסטוריים

תצלומים היסטוריים

פריטים מגוונים הקשורים להווי החיילים באותה עת ולקשר ששמרו עם היהדות ועם ארץ ישראל: מכתבים, הגדות של פסח, סידורי תפילה, ציורים ועוד.

עיתון "החייל העברי" שיצא לאור במצרים וחולק לחיילים היהודים.

פריטי אספנות שנמכרו במכירות פומביות בפלטפורמת הבידספיריט. התמונות באדיבות בתי מכירות גל אספנות, קרדש, מהדורה מוגבלת, קונגרס הבולאים


יום הניצחון על גרמניה הנאצית ומורשת הווטרנים

ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה

ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה שנלחמו בנאצים נוסדה בשנת 1977 ביוזמתו של חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל. לסקוב, נולד בבלארוס ב-1919 עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925 לאחר שאביו, שהיה בעל מנסרה איבד את רכושו במהפכה הרוסית. בשנת 1940 הצטרף לסקוב אל הצבא הבריטי ולחם במלחמת העולם השנייה. הוא שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה חי"ר בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג'ור (רס"ן). עם תום המלחמה, נותר באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב', ופעולות נקם ורכש. עם שובו ארצה שב לפעילות כקצין ההדרכה של "ההגנה".

הברית שהקים לסקוב הפכה לארגון ציבורי בשנות ה-90, בעקבות הגירתם ארצה של אלפי "ווטרנים" מברה"מ לשעבר, שהוסיפה לא רק אלפי חברים לארגון, אלא גם המון "צבע" וחותם רוסי.


ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים

ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים נוסד עוד לפני קום המדינה כיוזמה עצמאית. מלבד הדאגה לנכים הארגון מראשיתו התמקד בהנצחת השואה ובפרט בהנצחת ותיעוד הלחימה היהודית נגד הנאצים. מייסד הארגון בישראל והיו"ר הראשון היה יצחק זנדמן ז"ל.


עם קום המדינה החל הארגון לפעול מול מוסדות המדינה כדי להסדיר את קליטתם של הנכים ולדאוג לזכויות ולתמיכה שנזקקו לה, כמו טיפולים רפואיים מיוחדים, מציאת מקורות תעסוקה מתאימים ופעילות חברתית ענפה במרכז ובסניפים שכללה הקמת ספריה גדולה, טיולים, מפגשים ומסיבות חברים.


בד בבד דרש להכיר בלחימה היהודית בנאצים כשלב בהקמת המדינה ולהתייחס לנכים בהתאם. הארגון גדל ופתח סניפים רבים כאשר המשרד המרכזי שכן ביפו.


במסגרת פעולותיו הביא הארגון לחקיקת חוק נכי מלחמה בנאצים 1954 שהסדיר את זכויותיהם. בסוף שנות השישים מנה הארגון כאלפיים חברים. מספר זה הוכפל בעקבות גל העלייה מברית המועצות בראשית שנות השבעים.

בעליה הגדולה של שנות התשעים נוספו עוד חברים רבים ובשיאו הגיע מספרם ל-10,000 בלמעלה מ-50 סניפים. מספר החברים הכולל, בכל התקופות, מגיע ל-14 אלף. ב-2019 הארגון עדיין פעיל וחברים בו כ-500 נכים, ובנוסף כ-1,400 אלמנות.


אנשי הארגון, שכולם היו לוחמים לשעבר, ניסו לפעול נגד תודעת "הצאן לטבח" ששלטה בציבור ופעלו להדגשת אלמנט הלחימה וה"גבורה", ובפרט להעלאת המודעות למעורבות היהודית הרחבה בכל מסגרות הצבאיות ולא רק במרידות בגטאות וביחידות הפרטיזאנים שכבר זכו להכרה. מימיו הראשונים יצא הארגון בקריאה לאיסוף עדויות ותעוד של הלחימה ופעל לשם כך במספר תחומים.


משנותיו הראשונות הקפיד הארגון לקיים עצרת שנתית חגיגית ביום הניצחון על גרמניה. חלק מהאירועים נערכו בשיתוף גופים נוספים ואורחים מישראל ומחוצה לה.


ביטאון הארגון החל לצאת מיד עם תחילת פעילותו ב-1951, והוא ממשיך להתפרסם ברציפות עד היום, כמעט 70 שנה. עד היום יצאו למעלה מ-200 גליונות. בשנים הראשונות פורסמו הדברים בעברית וביידיש, ובעקבות גלי העלייה עבר הדגש לשפה הרוסית. בשנים האחרונות, כמעט כל החומר יוצא רק ברוסית. העיתון, מימיו הראשונים היה רחב ומגוון ועסק בכל הנושאים הקשורים לנכים, אך כלל גם מדורים אחרים כגון ביקורות ספרים שעשועונים ותשבצים ואף מודעות מסחריות בתשלום. דפי הביטאון הכילו גם סיפורים ועדויות לוחמים ששימשו מקור ויחוס במחקרים רבים על השואה. בשיא תפוצתו הודפס הביטאון ב-15,000 עותקים והופץ במדינות רבות.


בשנים האחרונות לוקחים חברי הארגון חלק בעיקר באירועים מקומיים שמתקיימים ביוזמת הרשויות המקומיות. דווקא בתחום זה התגשם חזון הארגון ואירועי הניצחון בימינו נעשים בשיתוף עם מערכת הביטחון תוך מתן הכרה לתרומת הלוחמים למדינה אך רק ב-2017 נקבע הדבר סופית בחוק מיוחד, חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, התשע"ז-2017 (ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, ויקיפדיה).


יום הניצחון על גרמניה הנאצית

יום הניצחון או "יום הניצחון במלחמת המולדת הגדולה" הוא היום שבו חגגו בברית המועצות, וממשיכים לחגוג במדינות ברית המועצות לשעבר את הניצחון של הצבא האדום על גרמניה הנאצית במהלך החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה, שנקראת גם "מלחמת המולדת הגדולה". במדינות המערב נחגג יום זה ב-8 במאי ובגוש המזרחי - ב-9 במאי.


מדי שנה נערכים במהלך החג הזה מצעדים צבאיים שהמפורסם שבהם הוא המצעד הצבאי בכיכר האדומה במוסקבה, שבו צועדים אלפי ווטרנים. נהוג גם להשמיע שירי ניצחון (השיר המרכזי המושמע בטקסים אלה הוא "יום הניצחון"), לשגר זיקוקין די-נור, לשים זרי פרחים על קברי חיילים שנהרגו במהלך המלחמה ולעמוד דקת דומייה לזכרם. היום הזה הוא יום שבתון בכל מדינות חבר העמים וערוצי הטלוויזיה משדרים בו תוכניות הקשורות למלחמת העולם ולאירועי יום הניצחון.


הערה: אמנם את הכרעת המלחמה מקובל לזקוף בעיקר לזכות הצבא האדום, אך הללו לא היו מצליחים אלמלא קיבלו סיוע מצבאות כגון ארה"ב, קנדה ובריטניה. בצבא הבריטי, למשל, לחמו 62 אלף יהודים, מתוכם כ-3,000 נהרגו בקרבות. 40 יהודים בלבד היו טייסים.


בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, בשבת הקרובה ל-9 במאי היו נאספים אלפי חוגגים ב"יער הצבא האדום" בהר הרוח הסמוך למעלה החמישה. החוגגים היו חברי מק"י, בנק"י, מפ"ם, אחדות העבודה ואנשי שמאל רבים לחגיגת הזדהות עם ברית המועצות. כמו כן השתתפו באירועים נואמים ממדינות הגוש המזרחי. על הבמה היו נואמים חברי כנסת של מק"י כמו מאיר וילנר, שמואל מיקוניס, תופיק טובי ואחרים, בשבח ברית המועצות ובגנות המקארתיזם האמריקאי ודיכוי המגזר הערבי באמצעות הממשל הצבאי. אלכסנדר פן היה קורא משיריו והקהל היה חוגג בפיקניק המוני. עם הפילוג במק"י ולאחריו - ניתוק הקשרים עם ברית המועצות, נפסקו החגיגות ההמוניות. אף על פי שעד היום, נוהגים חברי מק"י וחד"ש לציין את האירוע בפיקניק והנחת זרים על אנדרטה לזכר חיילי הצבא האדום בזמן המלחמה ושרים שירים.


עם בוא גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, מצוין יום זה, גם בישראל ב-9 במאי (בישראל הוא מכונה "יום כניעת גרמניה הנאצית").

צעדת יום הניצחון על גרמניה הנאצית בירושלים. צילום: מארק ניימן, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, נשא ב-9 במאי 2007 נאום במליאת הכנסת, לציון 62 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, בו אמר:

"ביום זה יום הניצחון על הנאציזם – אנחנו מצדיעים למי ששחררו את העולם מן הסיוט שבו הוא חי במשך שש שנים ארוכות, מיליוני החיילים מצבאות בעלות הברית שניצחו במערכה הגורלית לעתידה של האנושות, המערכה הכבדה רבת הקורבנות על כבודו של האדם וחירותו. לצד הכוחות שנלחמו בחירוף נפש נגד חיית האדם הנאצית היו גם כמיליון וחצי מן הגיבורים האלה – בני העם היהודי – חיילים בצבאות בעלות הברית, לוחמים ביחידות הפרטיזנים בארצות מזרח אירופה ובשורות המחתרות האנטי-פשיסטיות במערב אירופה ובצפון אפריקה. בכל מלחמה – נלחמים על החיים ועל המוות. במלחמה נגד הנאציזם, נלחם הלוחם היהודי לא רק על חייו שלו אלא על חיי העם היהודי כולו. כרבע מיליון לוחמים יהודיים נפלו בקרב. יותר מ-200,000 זכו בעיטורי גבורה ובאותות הצטיינות. הם לחמו בכל הצבאות בכל הגזרות – ובכל התפקידים, מהם גם תפקידי פיקוד בכירים ביותר. המודעות לכך שהמלחמה היא מלחמה על גורלו של העם היהודי הביאה לא פחות מ-30,000 איש ואישה מתוך ה-400,000 שמנה היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם, להתנדב לשורות הצבא הבריטי מתוך רצון להשתתף במאמץ המלחמתי. חמשת אלפים וחמש מאות מהם לחמו במסגרת הבריגדה שלקחה חלק בקרבות נגד הדיוויזיות הגרמניות על אדמת איטליה – ואנשיה יצאו בהמשך להצלת שארית הפליטה ברחבי אירופה העשנה" (דברי ראש הממשלה בישיבה מיוחדת לציון 62 לניצחון על גרמניה הנאצית, בכנסת, באתר של משרד ראש הממשלה).

ביום זה נערך ברחבת הכותל טקס אזכרה ותפילה לזכר היהודים שלחמו בנאצים בצבאות בעלות הברית, בשורות הפרטיזנים ובגטאות, והודיה על שחרורו של העם היהודי מידי הצורר הנאצי.


בשנת 2015, במלאות 70 שנה לניצחון בעלות הברית על הפולש הנאצי, קיבל יום הזיכרון הזה תנופה בישראל ובעולם שמחוץ למדינות חבר העמים. זה קרה בבתי הכנסת, במרכזים קהילתיים, בפעילות תנועות בני הנוער ועוד.

אחד האנשים שתרם רבות לשינוי הזה היה איש העסקים הרוסי ד"ר גרמן זכרייב שגדל באז'רביג'אן בתקופה הקומוניסטית. הוא החל לקדם את פעילותו של "מטה יום הניצחון היהודי", בעזרת אנשי עסקים מרוסיה וישראל מתוך מטרה להעלות את המודעות הציבורית בישראל לקיומו של יום החג והזיכרון הזה. בראיון ל-Ynet הוא סיפר:

"חשתי אז אז שכיהודי חסר לי משהו. חסר לי הדגש היהודי, חסרה לי ההתייחסות לכך שמלחמת העולם השנייה הייתה גם מלחמה שבה יהודים התגייסו להילחם בעבור מדינותיהם, אבל לא פחות חסרה לי ההתייחסות לכך שעם שלם ניצל. 6 מיליון יהודים נטבחו ע"י החיה הנאצית אבל עלינו לזכור להודות ולהלל את הקב"ה על הנס הגדול של השחרור וההצלה של 12 מיליון יהודים ואת שליחיו; צבאות מזרח ומערב שהשכילו להתאחד ולרמוס את הרייך השלישי עד לכניעתו ביום כ"ו באייר תש"ה. מדובר בסיפור של לחימה ושל גבורה יהודית שאסור לנו לשכוח. לכן החלטתי לפעול לקידומו של יום הניצחון לא רק כיום חג בינלאומי, אלא כיום חג יהודי של שחרור והצלה ושל גבורה יהודית במלחמת העולם השנייה כדוגמת שחרור עם ישראל והצלתו בגבורת המכבים אותה אנו חוגגים בחנוכה ושחרור עם ישראל והצלתו בפורים ובפסח. יום השואה נקבע מלכתחילה בסמיכות למועד פרוץ מרד גטו ורשה, בכדי לזכור את ששת מיליון הקדושים וגם ברבות השנים הוסיפו לציין את הגבורה, כי האכזריות שבשואה האיומה ואבדן שליש מהעם היהודי, די הביאו ובצדק לדחיקת הגבורה. לכן חשוב שיהיה יום שיציין גם את השחרור וההצלה של שני שליש משארית הפליטה שניצלה מהכחדה. זמן לומר תודה לצבאות בעלות הברית והצבא האדום וגם לציין את הגבורה היהודית במלחמה. את חלקם של אותם לוחמים שביקשו להציל את עמם. אסור שנשכח אותם." (ללא שם מחבר. 25.5.2015. הניצחון הפרטי של ד"ר גרמן זכרייב, Ynet).

זכרייב, שנולד ב-1971 בעיירה קרסני סלובודה באזרביג'אן, למשפחה ברוכת ילדים של יהודי קווקז (אביו, ראשביל זכרייב הוא עיתונאי ומשורר מפורסם בקהילת היהודים ההרריים) הפך לימים לאיש עסקים גדול – הבעלים של השוק הסיטונאי הגדול במוסקבה. כמו כן, שימש זכרייב כנשיא קרן 'סטמאגי' של יהודי הקווקז וכסגן נשיא הקונגרס היהודי ברוסיה.

הוא רתם את מרצו וכספו לקידום הסברה מתאימה. יחד עם נציגי הווטרנים הוא פעל מול הממשלה והכנסת בניסיון לקדם חקיקה שתהפוך את הכ"ו באייר ליום מיוחד חגיגי ויהודי, ותקדם את לימוד הנושא בבתי הספר.


ב-8 במאי 2018 אישרה הכנסת את חוק יום השחרור מגרמניה הנאצית, התשע"ח–2018, שלפיו שחרור העם היהודי מגרמניה הנאצית יצוין מדי שנה בכ"ו באייר. בהוראות החוק נכתב:

מטרת חוק זה לקבוע יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית ולהנציח את זכר גבורת הלוחמים מקרב בעלות הברית, בדגש על גבורת הלוחמים היהודים. מדי שנה ביום 9 במאי יקוים יום לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית (בחוק זה – יום הניצחון על גרמניה הנאצית). חל 9 במאי ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד הימים כאמור, יקוימו הפעילויות של יום הניצחון על גרמניה הנאצית ביום ראשון בשבוע שלאחר מכן. במחנות צה״ל ובבתי הספר יוקדש זמן ללימוד הנושאים הנוגעים למטרת חוק זה; שר החינוך רשאי להורות כי בבתי ספר מסוימים יום הניצחון על גרמניה הנאצית יצוין ביום כ״ו באייר. הכנסת תקיים ישיבה ממלכתית לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית. הממשלה תעודד קיום פעילות להנחלת מורשת ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית. יתקיים טקס מרכזי לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית, לפי החלטת הממשלה. שר העלייה והקליטה יארגן תהלוכת ניצחון ממלכתית שתיערך בירושלים לרגל יום הניצחון על גרמניה הנאצית. תקציב שנתי להשתתפות בהחזקתם של חדרי הנצחה ברשויות המקומיות לציון ניצחון בעלות הברית על גרמניה הנאצית, שתתקיים בהם פעילות לחינוך וללימוד בדבר חלקם של הלוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה, ייקבע בחוק התקציב השנתי, כמשמעותו בחוק יסודות התקציב, התשמ״ה–1985; התקציב להשתתפות כאמור יחולק לרשויות המקומיות לפי מבחנים שיקבע שר העלייה והקליטה לעניין זה; בסעיף זה, ”רשות מקומית“ – עירייה או מועצה מקומית." (חוק יום הניצחון על גרמניה הנאצית, בספר החוקים הפתוח).

מועדוני ווטרנים

מיליון וחצי לוחמים יהודים לחמו במלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית וביחידות הפרטיזנים, ובהם חצי מיליון יהודים שלחמו בצבא האדום של רוסיה הסובייטית. יותר מ-250,000 חיילים יהודים נהרגו במלחמת העלם השנייה, רובם חיילים בצבא האדום וביחידות הפרטיזנים. למעלה מ-500 יהודים שירתו בצבא האדום (הצבא הרוסי) בדרגות המקבילות לאלוף, תת אלוף ואלוף משנה. כ-200,000 לוחמים יהודים זכו באותות הצטיינות על לחימתם. 148 לוחמים יהודים זכו בעיטור הגבוה ביותר: "גיבור ברית המועצות" עבור "מעשי גבורה בלתי רגילים", מתוכם 42 זכו בתואר "גיבור" אחרי נפילתם בקרב. זאת מלבד מאות אלפי יהודים שלחמו בקו האש, הסבו לצבא הגרמני אבדות כבדות, ואף נטלו חלק בשחרור מחנות ההשמדה.


חוק מעמד ותיקי מלחמת העולם השנייה בשנת 2000, ביוזמת הממשלה וחברי כנסת מסיעות ישראל בעליה והאיחוד הלאומי-ישראל ביתנו. בחוק זה נכלל תיקון עקיף לחוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם, הקובע את 9 במאי כיום הניצחון על גרמניה הנאצית, עם אפשרות להזיזו כאשר הוא חל ביום חג, מנוחה או שבתון, או ביום זיכרון או ציון ממלכתי, או ביום שלפני אחד מימים אלה. יום הניצחון (9 במאי), ויקיפדיה).


על פי החוק וותיק מלחמה (ווטרן) הוא אזרח ישראלי או תושב ישראל העונה על אחת משתי ההגדרות הבאות:

א. שירת בתקופה שבין 1 בספטמבר 1939 לבין 2 בספטמבר 1945 בשירות פעיל בצבא אחת ממעצמות הברית, שלחמו נגד הצורר הנאצי או באחת המחתרות נגד שלטון עוין.

ב. הוכר על ידי שלטונות ברית המועצות לשעבר בתעודה רשמית כמי ששירת כחייל מגוייס בשירות צבאי או באות רשמי כמגן העיר לנינגרד (בלוקדה) או כתושב העיר בעת המצור, בתקופת מלחמת העולם השנייה.


וותיקי מלחמה העונים להגדרות הנ"ל זכאים לאות הלוחם בנאצים, לעיטור (מדליה) ולתעודה של "וותיק מלחמה" ממשרד הביטחון. לא כל וטרן הוא בהכרח לוחם. התואר ווטרן ניתן לאנשים רבים אחרים שלא בהכרח לחמו כמו למשל, רופאים ואחיות שטיפלו בחיילים בשטח הלחימה או ילדים שהיו בגטאות ברחבי בריה"מ לשעבר ועוד.


מבין 30 אלף ווטרנים שהיו בארץ בשנות התשעים, נותרו כיום כ-50000 בלבד, כולם מעל גיל 80. מצבם זהה למצבם של ניצולי השואה והיחס של המדינה כלפיהם זהה ליחס לניצולים. מתוקף חוק 'מעמד ותיקי מלחמת העולם השניה' שחוקק בשנת 2000, הם מוכרים על יד משרד הביטחון כוותיקי מלחמה, הכרה שלא נותנת כלום. חלקם מוכרים כ'וותיקי מלחמה נזקקים', אלה הם וטרנים שמקבלים מתוקף הגדרה זו השלמת הכנסה מהמדינה, סיוע בשכר דירה, תרופות מוזלות ומענק שנתי.


ב-2014 היו ברחבי הארץ יותר מ-50 מועדוני ווטרנים שבהם נפגשו הזקנים כדי לתמוך זה בזה ולהחליף חוויות מהימים ההם.

מועדון הווטרנים באור עקיבא. צילום: עוז אלמוג, 2015


צעדות, אותות ועיטורים

הקריאה הראשונה להענקת אות ללוחמים בנאצים יצאה מארגון "חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים" עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות אך רק בשנות ה-60 החלה הממשלה להתייחס לנושא. אלא שהממשלה קידמה את יצירת האות והענקתו מטעם מוסד יד ושם, דבר שנתקל בהתנגדות נחרצת של הארגון ששוב תבע שההכרה תבוא מטעם משרד הביטחון. בתמיכתו של ראש אכ"א, ישראל עמיר, נענתה לבסוף הדרישה והמשימה הוטלה על ועדה בראשותו וכללה בין היתר את יו"ר הארגון יצחק זנדמן. האות הוענק ב-8 במאי 1967, במסגרת חגיגות יום הניצחון על גרמניה.


צחוק הגורל הוא שמיד לאחר הענקת אות הלוחם בנאצים פרצה מלחמת ששת הימים שבעקבותיה ניתקו מדינות הגוש המזרחי ובראשן ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ויצאו נגדה בגינויים חריפים. לאות מחאה החליטו ארגוני הלוחמים, ובהם ארגון נכי המלחמה בנאצים, להחזיר את כל האותות והמדליות שהוענקו על ידי אותן מדינות. אלפי הלוחמים ויתרו על כל האותות והעיטורים ורק האות הישראלי נותר בידם. רק הנכים והלוחמים שהגיעו מאוחר יותר, בגלי העלייה משנות ה-70 וה-90 שמרו בידיהם את המדליות המקוריות.


החל מ-1995, שנת ה-50 לניצחון, מוציא הארגון במשותף עם ברית ותיקי מלחמת העולם השנייה מדליית ניצחון בכל חמש שנים אשר מוענקת בחסות משרד הביטחון. ההנפקה משולבת באירועי חגיגות הניצחון.


כמו במדינות חבר העמים, גם בישראל הווטרנים מציינים את "יום הניצחון" במצעדים חגיגיים והופעות חגיגיות. בכל מקום בו יש קהילה של דוברי רוסית בעולם מתקיימים מצעד של וטרנים ביום הזה. הצעדות הגדולות מתקיימות בירושלים (יוצאת מרחבת המשביר ברח' קינג ג'ורג'), בתל אביב (יוצאת מפינת שדרות רוטשילד ורחוב הרצל) ובחיפה (יוצאת מרחוב בלפור פינת רחוב הרצל. תהלוכת הווטרנים בחיפה היא הגדולה בעולם שמחוץ למדינות חבר העמים). האירוע הזה שמח וגם עצוב, לא רק משום שביום הזה זוכרים גם את אלה שנהרגו לצידך אלא גם משום שמספר החברים ששרדו ויכולים לצעוד הולך ומצטמצם מדי שנה.


לכל וטרן יש ג'קט מיוחד, עטור במדליות, אותו הוא לובש פעם בשנה למצעדי הניצחון ומיד אחר כך מחזירו לארון עד לשנה הבאה. למרבה הצער, אחרי מותו/ה של ווטרן/ית לא תמיד שומרת המשפחה את המדים והאותות. רבים מושלכים לפח האשפה ורק מקצתם מוצאים דרכים לשווקי הפשפשים בארץ.

פריטי מדים של הצבא הסובייטי בשוק הפשפשים בדיזינגוף. צילום: עוז אלמוג, 2015


בתחילת שנות התשעים, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות, נתקלו הישראלים הוותיקים לראשונה בצעדת זקנים עמוסי מדליות ברחובות הערים ביום חגם, ה-9 במאי, "יום הניצחון". בשל גילם המתקדם לא ידעו מרבית הלוחמים לשעבר עברית וכך נותר סיפורם חתום בפני רובנו. המדליות הרבות המסודרות בצפיפות עוררו לעיתים גיחוך שנבע בעיקר מחוסר הבנה או אולי חוסר רצון לעצור רגע, להתעניין במדליות ובמי שנושאים אותם עשרות שנים בגאווה ובכאב.


רבים מהווטרנים ומשפחותיהם הופתעו לגלות שבישראל לא נהוג להבליט את עיטורי הקרב הצה"ליים, לא על המדים ולא בכלל, ובוודאי לא להתגדר בהם אחרי תום השירות (הסבר נרחב בהמשך). בברה"מ וגם היום במדינות חבר העמים ג'קט העיטורים הוא מקור לגאווה עבור כל ווטרן, שזוכה לכבוד והערכה עצומים. אדי ז'נסקר, שסבו הוא ווטרן שעלה לישראל בראשית שנות התשעים, כתב:

"סבא שלי נהג ללכת עם המדליות לעירייה או לביטוח הלאומי כאשר הדברים לא היו מסתדרים לשביעות רצונו. אני בטוח שהוא לא היחיד. גם כאשר נציגי רשויות הרווחה הגיעו לבקר אותו בביתו היה נוהג לפגוש את המבקרים לבוש בג'קט המעוטר. אין ספק כי המלחמה עיצבה את חיו ואת תפיסת עולמו, כמו גם את תפיסת עולמם של כל הווטרנים והצאצאים שלהם. הנרטיב החיובי וסיפור ההצלחה של המלחמה יצר אהדה כלפי השלטונות, הזדהות עם ברית המועצות הגדולה ורבת העוצמה. מתוך המיתוס שעוצמת המדינה נקבעת על פי הגודל שלה, אהבת השלטון ובעיקר אהבת הצבא הם דברים שנשמרו אצל ציבור העולים גם בישראל. אולי כך ניתן גם להסביר את העמדות הפוליטיות של ציבור העולים בנושאים מדיניים." (ז'נסקר, 2014).

צעדת הווטרנים בירושלים. צילום: מארק ניימן, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

מוזיאונים

במהלך השנים הוקמו ברחבי הארץ למעלה מ-60 מוזיאונים זעירים וחדרי הנצחה לחיילים היהודים שלחמו במסגרת הצבא האדום ובעלות הברית. הם כוללים פריטים מגוונים שרובם נתרמו על ידי ווטרנים ומשפחותיהם מבני המקום: תצלומים, חפצים היסטוריים, מדים, אותות ועיטורים, תעודות, כתבות עיתונות, מכתבים ועוד.

כל המוזיאונים הללו הוקמו ביוזמה של עולים ומתופעלים בסיוע סמלי של הרשות המקומית, ולעתים גם משרד הקליטה ומפעל הפיס. מטרתם: שימור והנצחה של מורשת הווטרנים – לוחמים יהודים, וותיקי מלחמת העולם השניה, אשר לחמו בנאצים בחזיתות השונות , ובעיקר בצבא האדום של ברית המועצות לשעבר. שורדי המצור של לנינגרד (סנט פטרבורג) והוותיקים שעבדו בעורף.

מטרות משנה של המוזיאונים הללו הן למסד את מסורת הנצחת פועלם של הווטרנים בחברה הישראלית, כחלק ממסורת ההנצחה הישראלית, וכן לחנך לאלטרואיזם ולפטריוטיזם באמצעות הרצאות ושיחות של הווטרנים עם תושבי העיר.

מבין המבחר חמישה מוזיאונים ראויים לציון מיוחד (מבחינת גודלם ופעילותם):


"מוזיאון הגבורה" בכרמיאל הוקם ב-1994 ברחוב נשיאי ישראל 25, בעידוד ראש העיר דאז, עדי אלדר, וסגניתו רינה גרינברג. בשנת 2008 זכה המוזיאון למעמד של מוזיאון עירוני. המוזיאון נקרא על שמו של פרופ' אהרן פייסחוביץ ז"ל שיזם את הקמת המוזיאון ותרם ארכיב שלם שהביא עימו מברית המועצות.


המרכז מהווה מקום מפגש לחברי הארגון ומוקד לתיעוד היסטורי והנצחה של חללי הווטרנים ומורשתם. כיום פועלים במקום כ-20 מתנדבים פעילים ובראשם משה קוצ'ר מנהל המוזיאון ואלוף משנה בצבא רוסיה, אשר לא רק למד רבות על ההיסטוריה הצבאית של אותה מלחמה, אלא אף לחם בשורות הצבא האדום.

מוזיאון הווטרנים באריאל, הוקם ביוזמת מויסיי מונוסוב, יו"ר ארגון הווטרנים באריאל, דאז. הוא נפתח במרץ 1998, ונתמך כבר מההתחלה על ידי המשרד לקליטת העלייה ועיריית אריאל. כל חברי הארגון שמפעיל את המוזיאון פועלים על בסיס התנדבותי.


המוזיאון זכה במקום הראשון בתחרות של המוזיאונים לזכר מלחמת העולם השנייה.


במסגרת קידום מעורבות חברתית של תלמידי אריאל, מנציחה קריית החינוך אורט יובלי אריאל, את פועלם של הווטרנים בעיר, כולל אימוץ מוזיאון הווטרנים ועזרה בתחזוקתו. הפרויקט מנוהל על ידי אלנה פרומישליאנסקי, רכזת "מחוברים" בבית הספר. בשנת 2019 לכבוד יום הניצחון על גרמניה הנאצית זכתה פרומישליאנסקי באות כבוד בשם נשיא רוסיה, שהוענק לה באופן אישי על ידי שגרירות רוסיה בישראל.


מוזיאון הווטרנים בנשר נחנך ב-10 במאי 2000 בשכונת בן דור בעיר. היוזמה להקמה היתה של גרגורי דונאייבסקי, מנהלה הראשון של עמותת הווטרנים בנשר (הוקמה ב-1993). דונאייבסקי שרת בצבא האדום כפוליטרוק (קצין חינוך) והשתתף בכיבוש ברלין במלחמת העולם השנייה. דונאייבסקי חבר יוסף סיטניקוב, צייר ופסל, שהקים מוזיאונים דומים בברית המועצות (בערים רוסטוב ואזוב).


עיריית נשר העמידה לרשות העמותה מספר חדרים במתנ"ס המקומי וכן מימון צנוע להקמת התצוגות. מימון נוסף התקבל מהמשרד לקליטת עלייה.


אחד הפריטים החשובים במוזיאון הוא מכשיר טלפון מהבונקר של היטלר שנלקח משם על ידי דונאייבסקי. במוזיאון מוקדשת פינה ל-156 לוחמים יהודים אשר קיבלו את עיטור "גיבור ברית המועצות", שהוא האות הגבוה ביותר שניתן בזמנו. מאז פתיחתו ועד חודש פברואר 2010, גדל מספר המוצגים במוזיאון פי ארבעה, וביקרו בו כ-22,000 איש בקבוצות של תלמידים, סטודנטים, חיילים, תיירים מרוסיה ואוקראינה וכן חברי כנסת וקונסולים של רוסיה. בטקס הפתיחה הביא הקונסול הרוסי סאשה מוסיינקו כשי בקבוק וודקה אשר עוצב כפגז. לאחר מותו של חבר הכנסת לשעבר יורי שטרן הוסב שם המוזיאון ל"מוזיאון הווטרנים על שם חבר הכנסת יורי שטרן".

הפעילות במוזיאון כוללת בין השאר הרצאות על מורשת הווטרנים לתלמידי בתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכוניים.


בשנת 2008 זכתה עמותת הווטרנים המפעילה את המוזיאון בפרסים ואותות הצטיינות מטעם המשרד לקליטת עלייה והכנסת על תרומתה לקהילה.


בשנת 2022 החליטה עיריית נשר להעביר את המוזיאון לרחוב המגינים 26, בתוך מבנה היסטורי לשימור המשמש גם כארכיון ההיסטורי של העיר.


"מוזיאון הגבורה" בחדרה נוסד בשנת 1995. סגן ראש העיר רומן גישר, הממונה על תיק הקליטה, היה זה שקידם את המוזיאון והפך אותו למרכז קהילה ולמידה.


המוזיאון בחדרה היה בין הראשונים שהציג תערוכה המספרת על לוחמים יהודים במלחמת העולם ה-2. התערוכה, שנקראה, “על קו האש” נדדה למקומות נוספים ברחבי הארץ (ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון ועוד) וכן הוצגה במוסקבה, בברלין, בניו יורק, במינסק, בקייב, בריגה ובערים אחרות ברחבי העולם.

דף מידע שהוציא מוזיאון הגבורה בחדרה


"מרכז מורשת הגבורה היהודית במלחמת העולם השניה והשואה" נחנך באשדוד באוקטובר 2010. הוא הוקם במתנ"ס שהקצתה עיריית אשדוד לטובת המוזיאון ברחוב הסייפן 5 ברובע ח' של העיר. שני אנשים קידמו את היוזמה הזו: אפריים פפירני, יו"ר עמותת נכי מלחמת העולם, וולדימיר ספרנסקי.


בעזרת עיריית אשדוד, משרד הקליטה ומפעל הפיס הוקצה ושופץ המבנה שמהווה היום אכסנייה לאלפי פריטים היסטוריים נדירים שנתרמו ברובם על ידי משפחות הלוחמים מתושבי אשדוד.


להקמת המוזיאון קדמה פעילות ארוכה של ליקוט החומרים מתושבי אשדוד שלחמו בשורות הצבא הסובייטי, מיון ועריכה, עיצוב והעמדה, ובמקביל תחקירים מעמיקים וגביית עדויות על פועלם של הלוחמים היהודיים.


מתנדבי המוזיאון מנהלים עבודת מחקר ואיסוף מקיפה לצד קשר שוטף עם ארכיונים צבאיים מובילים ברוסיה ובאירופה.


המוזיאון מארח קבוצות ויחידים מכל שכבות האוכלוסייה ובכל הגילאים: תלמידי בתי ספר יסודיים ותיכוניים גמלאים, קבוצות "תגלית", קייטנות נוער מחו"ל וסטודנטים מהאקדמיה.

מוזיאון הגבורה באשדוד. צילום: עוז אלמוג, 2017


"מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה" בלטרון היה אמור להיות פרויקט הדגל של ההנצחה והמורשת בתחום הזה. עוד ב-2002 החליטה ממשלת ישראל להקים "אתר הנצחה לחיילים יהודיים שלחמו במלחמת העולם השנייה", התפתחות נוספת הייתה כשנתיים לאחר מכן כאשר הוחלט לתקצב את הפרויקט בסכום של כ-4 מיליון שקל שיושקעו ב-4 שנים בהם יוקם המוזיאון אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. רק בשנת 2006 החליטה הממשלה על הקמת העמותה של המוזיאון ללוחם היהודי במלחמת העולם השנייה. מטרתה לתת ביטוי לפעילות הלוחמים היהודים שלחמו נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, ולהישגיהם במלחמה וכדי לשמר את זכרם של הנופלים היהודים במלחמה, וכן על מנת לפעול למען הקמת מבנה למוזיאון הנצחה לחיילים ולקצינים. מימון פעילות העמותה והקמת המוזיאון בא הממשלה ומתרומות פרטיות. בשנת 2008 נחנכה לראשונה באתר המיועד למוזיאון אנדרטה לזכר הפרטיזנים ולוחמי הגטאות, פרי יצירתו של האמן אלכסנדר בוגן, פרטיזן בעצמו.


ב-2011 התקיימו דיונים נוספים אודות המוזיאון וזאת על אף שהקמתו לא התקדמה. בסופם הוחלט להאריך את תקופת ההקמה ולגייס כ-16 מיליון שקל נוספים. ב-7 במאי 2015 התקיים ליד מבנה המוזיאון השומם טקס לכבוד 70 שנים לניצחון על גרמניה הנאצית, והממשלה אף הכריזה על הפתיחה החגיגית של המוזיאון, וזאת חרף העובדה שלא התבצעו שום עבודות נוספות במקום. עבור הטקס הונפקו מדליות זיכרון מיוחדות שאף נשאו את שם המוזיאון, שטרם הוקם, וחולקו לווטרנים שנכחו בטקס. על פי מספר דוחות של עמותת המוזיאון, מנכ"ל העמותה המשיכו למשוך משכורות בגובה של כ-400,000 שקל בשנה.


כמעט שנתיים ללא שום התפתחות, החליטה משפחת הרצוג (ביחד עם העמותה "יד חיים הרצוג") להשקיע בפרויקט. הם ערכו הסכם עם העמותה של המוזיאון, בו מינו מנהל פרויקט, ואף התחייבו לגייס תרומות עבור המוזיאון. בפברואר 2019 החליטה ממשלת ישראל ה-34 כי המוזיאון ייקרא על שם הנשיא השישי של מדינת ישראל, חיים הרצוג. ב-2020 חתמה הנהלת המוזיאון הסכם עם הממשלה בו סוכם כי עלות הפרויקט תהיה כ-40 מיליון דולר, שגיוסם יחולק בין התורמים למוזיאון לממשלה. ב-2020 הושלם שלד המבנה והוא ממתין להמשך ההקמה.


המוזיאון פועל היום זמנית באתר "יד לשריון", ומתקיימים סיורים בתערוכה קבועה ובה מפורטים מספרם ושמותיהם של החיילים שנהרגו במלחמת העולם השנייה במלחמתם נגד הנאצים, וכן היהודים שפעלו בשורות הפרטיזנים והמחתרות וכל אלו שמלאו משימות נגד הנאצים (מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ויקיפדיה).

הנשיא ראובן ריבלין נואם בטקס יום הניצחון על גרמניה הנאצית שנערך בלטרון. צילום: חיים זך, 2015. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ב-2020 התפרסמה בעיתון ישראל היום כתבה נרחבת על המחדל המתמשך סביב הפרויקט. להלן קטעים ממנה:

"המוזיאון הזה נמצא "בהקמה" זמן רב, אך גם לאחר 18 שנים העבודה עליו טרם הושלמה, ולמעשה המוזיאון עוד לא קיים. סיפורו הוא סחבת בלתי אפשרית וגרירת רגליים ממושכת של הממשלה ושל העמותה שהתחייבה להקימו. [...] מלבד תערוכה אחת באולם הכניסה, שנפתחה כבר ב-2003, המוזיאון עומד ריק, בעוד שהמוצגים החשובים והנדירים מתקופת המלחמה ממתינים במחסנים. "מדוע המוזיאון לא קם עד עכשיו? כי כנראה שלממשלה שלנו פשוט לא אכפת מהווטרנים, מהנצחה ומכל הציבור הגדול שמבחינתו מדובר בקודש הקודשים", אומר לי אפרים פפרני, יו"ר ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, פפרני, שעלה ב-1990, לא המתין לממשלות ולעמותות. ב-2010 הוא וחבריו הקימו מוזיאון קטן אך עשיר בתוכן ובמיצגים באשדוד, כדי להנציח את הלוחמים, את הנופלים ואת הניצחון האדיר על גרמניה הנאצית שהושג במאמץ בלתי אנושי. "למוזיאון בלטרון יש חשיבות אדירה. הילדים, הנכדים, הנינים שלנו חייבים להכיר את הסיפור הזה ולהבין שהסבים והסבתות שלהם נלחמו בכל כוחם, על החיים, למען חירות ושחרור." (סבטלובה, 2020).

ספרות עיונית ומחקרית בנושא החיילים היהודים במלחמה בנאצים

לאחר מותו של יצחק זנדמן, מייסד ויו"ר הארגון הוחלט על הענקת פרס יצחק זנדמן לספרות עיונית ומחקרית בנושא הלחימה היהודית. הפרס הוענק מספר פעמים. לאחר מותו ב-2007 של אברהם כהן, מזכ"ל הארגון שהחליף את זנדמן, נוסף גם שמו לפרס. להלן כמה מהספרים החשובים שנכתבו עד היום על הנושא בארץ:

  • אינגבר אברהם (עורך) 1999. לקסיקון ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ד' חלק א' וב', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בסיוע ועדת התביעות, תל אביב.

  • בורנשטיין שמואל ואחרים (המערכת), 1961. מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך א', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב.

  • בורנשטיין ש. ואחרים (המערכת). 1967. מול האויב הנאצי - לוחמים מספרים 1945 - 1939, כרך ב', הוצאת ארגון נכי המלחמה בנאצים בסיוע "יד ושם", תל אביב.

  • הלפרין ניצן. 2013. קצבאות נכים בגין רדיפה נאצית ותפיסת השואה בחברה הישראלית: בחינה בראי ביקורת לימודי המוּגבלוּת, מעשי משפט, ה, אוניברסיטת תל אביב, הפקולטה למשפטים.

  • יבלונקה חנה. 1997. קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים, עיונים - כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 7, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

  • יבלונקה חנה. 2000. מה לזכור וכיצד? ניצולי השואה ועיצוב ידיעתה, בתוך עידן הציונות, עורכים אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, יעקב הריס, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים.

  • יבלונקה חנה. 2000. תולדות הארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, מול האויב הנאצי כרך ה', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם" ובסיוע ועדת התביעות, תל אביב.

  • נקדימון שלמה. 6.12.1957. הם נאלצו להסתיר מומיהם בעלותם לישראל, חרות.

  • ריבלין גרשון (עורך), 1986. מול האויב הנאצי 1945 - 1939 לוחמים מספרים, כרך ג', הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים בחסות "יד ושם", תל אביב

  • רוברמן סווטה. 2004. זיכרון בהגירה, הוצאת ספרים ע״ש י״ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, עמ', 184 עמודים, עמ 66–69

  • רונסקי מיכאל. 2010. הלוחם בשלושה צבאות: (מחייל לגנרל), תרגום מרוסית - אנה בולייבסקי, הוצאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים, תל אביב.

אנדרטאות

מימיו הראשונים ניסה "ארגון חיילים ופרטיזנים נכי מלחמה בנאצים" ליזום ולעודד הקמת אנדרטאות זיכרון ללוחמים היהודים במלחמת העולם השנייה. בין היתר תבע מ"יד-ושם" הקמת אנדרטה בהר הזיכרון, מה שהוביל להחלטה על הקמת גל-עד הגבורה, פרויקט שלא בוצע בסופו של דבר. במקומו הוקם עמוד הגבורה. הארגון קיים מגעים עם עיריית תל אביב לשם הקמת אנדרטה בתחומי העיר, שהיו בין הגורמים להכללת האנדרטה לשואה ולתקומה כחלק מהתכנון של כיכר מלכי ישראל. גם אגודות הווטרנים המקומיות יזמו הקמת אנדרטות. כך למשל, ב-1991 הוקמה בחיפה על ידי הסניף המקומי של ארגון הווטרנים אנדרטת הזיכרון ללוחם היהודי בנאצים.

דוגמאות נופות: אנדרטה לזכר הנספים בשואה בגן גולדה, בקריית מוצקין; אנדרטה ללוחמים היהודים שנפלו במלחמת העולם השנייה, בקריית ים; אנדרטה לזכר הלוחמים בנאצים ובעוזריהם, בראשון לציון; אנדרטה לזכר הלוחמים היהודים נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ב"גן איתין" בפרדס-חנה.


טיפין טיפין זכו להכרה והוקרה מצד המדינה. כך למשל בשנת 2012 הוקמה "אנדרטת הניצחון" בנתניה בהוראת ראש הממשלה בנימין נתניהו. בסה"כ הוקמו עד היום כ-25 אנדרטאות.

אנדרטה באור עקיבא. צילום: עוז אלמוג, 2015


סרטים תיעודיים

בשנים 2005–2008 יזם הארגון והפיק מספר סרטים תיעודיים המתארים את תולדות הארגון, אנשיו ופעולותיו היום. הסרטים דוברי רוסית ומתורגמים לעברית. כל הסרטים וחומר וידאו נוסף נמצאים בערוץ היוטיוב של הארגון.


פעילות חינוכיות

במוזיאוני הווטרנים נערכות פעילויות חינוכיות רבות, כולל שיחות של צעירים עם ווטרנים.

תנועת הנוער העובד הקדישה יותר מכל גוף נוער אחר בארץ מאמצים לשימור מורשת הווטרנים. כך למשל בשנת 2014 הוציאה התנועה חוברת בשם "סיפורי לוחמים" שבה סופרו 10 סיפורי ווטרנים שהוקלטו בריאיונות אישיים על ידי מדריכים וחניכי התנועה. במצגת הנחיות למדריכי התנועה נכתב:

אז למה אנחנו עושים זאת? חשיבות יום זה מבחינת תנועתנו ובכלל הוא בשימור הזיכרון של אירוע היסטורי-יהודי חשוב ביותר אשר רובנו לא מודעים אליו כלל ובטח שלא חונכנו אליו בבית הספר. סיפור הגבורה היהודית ממלה"ע השנייה מוכר לנו בעיקר מהגטאות ואילו סיפור לחימה יהודית של מיליון וחצי חיילים יהודים בצבא האדום לא נמצא בתודעתנו כלל וכלל, בגרנו על מוטיב ניצחון אחר לחלוטין אשר בו בעלות הברית הוגדרו כארצות הברית וארצות אירופה המערבית בלבד. לכן לקחנו צעד חלוצי-חינוכי על עצמנו לצעוד מידי שנה בצד הלוחמים, להיות הדור הצעיר אותו הם צריכים למען שסיפור גבורתם ימשך ולמען שסיפור זה סוף-סוף יהפוך להיות גם שלנו."

חומר ארכיוני. המעורבות של הארגון בתהליכים שעצבו את המדינה והתעוד הרב בכתב ובצילומים באה לידי ביטוי בארכיון הגדול והמגוון. רובו שמור היום בארכיון צה"ל ובאוספים שונים בהם ארכיון המדינה, הארכיון הציוני, מכון ז'בוטינסקי, מוסדות הקשורים בשואה ואנשים פרטיים. פריטים השייכים לתולדות הארגון אף נמכרים לאספנים במכירות פומביות.

פייסבוק. אלי גולוסובסקי, איש קבע תושב המרכז, פתח דף פייסבוק בשם "וטרנים - גיבורי מלחמת העולם השנייה". מדובר בדף הפייסבוק היחיד בעברית שמוקדש לווטרנים. הוא כולל ראיונות עם ווטרנים, תרגום סיפורים מרוסית לעברית והעלאת המודעות לנושא הווטרנים בחברה הישראלית.

בראיון לעיתון "עולם קטן" סיפר גולוסובסקי:

"כיוון שקרובי משפחה שלי השתתפו במלחמה, נושא הווטרנים היה מוכר לי מאז שאני זוכר את עצמי. בשירות הצבאי גיליתי להפתעתי שרוב האנשים שאני מספר להם על הנושא לא שמעו על הווטרנים מעולם. היה לי כואב לגלות את זה. מדובר בעובדה הזויה. הרי תודות לאנשים האלו המדינה הזאת קיימת". במסגרת דף הפייסבוק שלך קיימת ראיונות רבים, מה למדת על האתגרים שניצבו בפני לוחמים יהודים? "כל מי שראיינתי נלחמו בידיעה שהם יהודים. חשוב להדגיש שבין הלוחמים עצמם לא הייתה שום גזענות בין החיילים. אבל בפיקוד זה היה ניכר מאוד. גם אחרי המלחמה, בשל מדיניות אנטישמית, היה נהוג לומר שיהודים לא נטלו חלק בלחימה. הייתה פקודה לעטר יהודים רק במקרים קיצוניים". מה מטרת דף הפייסבוק? "להנגיש את הסיפורים שלהם בעברית. ברוסית כתבו וכותבים עליהם הרבה. חבל לי שבארץ לא מכירים את האנשים הציוניים האלה שגרים כאן. אלו גיבורים שאין דומים להם בהיסטוריה. אלו אנשים צנועים שלקחו על עצמם, בעודם בני 20 ואף פחות מכך, את המשימה הקשה בהיסטוריה -טיהור אירופה מהאויב הנאצי והצלת עמם. הם עברו גיהינום של ארבע שנים, הרגו נאצים רבים ושרדו בנס את המלחמה הקשה ביותר בהיסטוריה" (מילר מורדי, "עולם קטן" - גליון 493).

פריטי אספנות. קיימים פריטי אספנות יש פה ושם. כך למשל: הכרזה: עצרת לוחמים המוקדשת ליום השנה העשירי לתבוסת גרמניה – באתר הספרייה הלאומית.


מקורות נוספים:


מורשת הגנת העורף (הגנה אזרחית)

משמר העם

במדינות רבות, בעיקר אלה השרויות במצב מלחמתי מתמיד, קיימת הבחנה ביטחונית פונקציונלית בין העורף לחזית. החלוקה הזו משפיעה על ארגון הכוחות ובעקיפין גם על המורשת ההיסטורית והפולקלור הלאומי שמתהווים סביבם. הגנת העורף בישראל ידעה שלבי התפתחות לאורך ההיסטוריה.


השלב הראשון היה "משמר העם" - יחידת מתנדבים שנועדה לשמור על הסדר בערים הגדולות, בהן חיפה, תל אביב, צפת וירושלים. בחלק מהערים הוקמה היחידה לפני קום המדינה, ובחלק מהם - אחריה. אנשי היחידה היו מעל גיל גיוס, או צעירים שלא גויסו לשורות הצבא מסיבות בריאותיות. הסניפים שפעלו לפני קום המדינה עסקו בעיקר בפעולות הגנה צבאיות ושמירת הסדר בעת הפגזות, ואלו שהוקמו לאחריה היו אמונים על הכנת ציבור למקרה של מתקפה, והפכו ברובם בהמשך לאנשי הג"א (הגנה אזרחית, ויקיפדיה).


בחיפה ניתן השם "משמר העם" לקבוצה קטנה שהוקמה בחיפה ב-1942, כחלק מתוכנית מצדה על הכרמל, על ידי אדמונד (אדק) קרוליק, לשעבר קצין פרשים בצבא הפולני, שהיה הוגה הרעיון ומייסד הקבוצה בחיפה (השם נבחר כתרגום לעברית של המונח "גוורדיה לודובה").


לאחר שהוסר איום הכיבוש על ידי צבאות רומל, "משמר העם" החיפאי שינה פניו והפך לחלק ממנגנון "ההגנה", (יחידת "הדרי") עירוב של חק"ש (חיל קשישים) שעיקר פעילותו הייתה אבטחת יישובים והג"א שעיקר פעילותו הייתה אחזקת עמדות ומקלטים. כאשר הועלה גיל הגיוס ל-35 הועברו מגויסים צעירים וכשירים יותר לגדודים 23 ו-24 של חטיבת כרמלי, ברוח זו פעל "משמר העם" במהלך מלחמת העצמאות בחיפה.


בעקבות המצור שהטילו הכוחות הערביים על ירושלים (בעקבות החלטת האו"ם בבכ"ט בנובמבר על תוכנית החלוקה)

נוצר מחסור הן בתחמושת וציוד לחימה והן במצרכים חיוניים (מזון, מים, דלק לבישול). כתוצאה מהמחסור הוחלט על קיצוב וחולקו פנקסי תלושים, אולם תושבי העיר התקשו להתרגל להקצבה, ועוד פחות מזה לתורים הארוכים שהשתרכו לפני נקודות החלוקה, ולכן פרצו מהומות בזמן חלוקת מצרכים, והיה ריב על התור (בייחוד התור לחלוקת מים). לשם התמודדות עם סיטואציה זו הוקמה בספטמבר 1947 יחידת מתנדבים לשם שמירת הסדר בעיר, ליחידה התקבלו אנשים מעל גיל גיוס וכאלו שלא התגייסו מסיבות בריאות. המפקדים היו בחלקם כאלו שהוגדרו כ"עובד חיוני" ולא גויסו, וכן סגן-אלוף זאב אפשטיין (אבנת) שהיה מפקד היחידה.


מאוחר יותר הוטלו על משמר העם בירושלים תפקידים נוספים כגון, עזרה בהתגוננות אזרחים, אחריות על מקלטים, לפי הדוגמה של לונדון בבליץ, מניעת גנבות וביזה של חנויות ודירות באזורי קרבות, ומניעת בריחה של יהודים מירושלים הנצורה (אנשי היחידה הקימו מחסומים ומנעו יציאה). מאחר שאנשי משמר העם שהו ברחובות העיר בעת ההפגזות, סבלה היחידה אבדות ניכרות.


בתל אביב, במהלך מלחמת העולם השנייה הוקמו מסגרות שזכו לשמות דומים:

- "חיל העם" הוקם ב-1939 על ידי "ההגנה", במטרה להוות מסגרת צבאית למחצה עבור בני 35 ומעלה שלא שובצו במסגרות אחרות. היחידה פורקה כעבור פחות משנתיים בגלל ההתנגדות הבריטית לקיומו, אולם גם בגלל חוסר התכליתיות שבו, מצד אחד אי אפשר היה לקיים לאנשיו אימונים בנשק ומצד שני לא גובשה תוכנית אימונים ותוכנית פעולה מתאימה לאנשים מבוגרים.

- "משמר המולדת" הוקם ב-1942 על הבסיס הארגוני והפיקודי של חיל העם, פעל באישור הבריטים במטרה לאמן מתנדבים מעל גיל 35 (או בעלי כושר לקוי) בלחימה זעירה ובעיקר בקפ"פ. משמר המולדת פורק כעבור מספר חדשים, אחרי חלוף הסכנה הודות לניצחון באל עלמיין.


גם בעיר צפת הוקמה עם הכרזת החלוקה יחידה בשם "משמר העם", יחידה זו הוטמעה מאוחר יותר בשלמותה בהג"א. (משמר העם, ויקיפדיה).


המשמר האזרחי הראשון (תקופת היישוב)

"המשמר האזרחי" היה ארגון לשמירה על הסדר ולהגנה אזרחית שפעל ביישוב בימי מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות. הוא נוסד על ידי עיריית תל אביב בשנת 1938, כגוף של מתנדבים לשעות חירום ומצוקה. למשמר האזרחי התנדבו אזרחים רבים שמילאו תפקידים של שמירה על הסדר בכנסים ובלוויות וכמו כן טיפלו בעולים ובמעפילים. בראש המשמר האזרחי בהיווסדו עמד איש הגדודים העבריים, המפקד הראשון של משטרת תל אביב, חיים אלפרין.


בימי מלחמת העולם השנייה התרבו המשימות של המשמר האזרחי בתל אביב והוא מילא תפקיד של ארגון הג"א, הפיץ הוראות להתגוננות אזרחית ופיקח על ביצוען. המשמר האזרחי תיאם את שירותי כוחות ההצלה בעת ההתקפה האווירית האיטלקית על העיר ב-9 בספטמבר 1940, בה נהרגו כ-100 אזרחים, רבים נפצעו ונגרמו נזקים רבים.


במרוצת הזמן נתגלעה מחלוקת על השליטה על המשמר האזרחי בין עיריית תל אביב לבין ארגון "ההגנה" ולבסוף הפך המשמר האזרחי לזרוע של ההגנה, שנחשבה כ"לגלית" בעיני שלטונות המנדט.


בעת מלחמת העצמאות מילא המשמר האזרחי תפקידי שמירה במחסומי הדרכים, בהכנת ביצורים והשיטור בכפרים שנכבשו.


המשמר האזרחי מילא תפקידי הג"א בעת הפצצות האוויר המצריות על תל אביב. המשמר האזרחי פעל לפינוי הריסות, שמירת הסדר הציבורי וארגון תחבורה ומגורים לתושבי שכונות הספר שבין תל אביב ליפו. במשמר האזרחי שירתו אזרחים שאינם בשירות צבאי סדיר ושחררו חיילים סדירים לתפקידי לחימה." (המשמר האזרחי הראשון, ויקיפדיה).

מימין לשמאל: מתנדבי המשמר האזרחי בתרגול מסכות גז; מתנדבי המשמר האזרחי מחוץ לתחנת מגן דוד אדום; ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, משתתף במצעד של המשמר האזרחי בעיר. צילומים: זולטן קלוגר, 1939. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.


המשמר האזרחי (אחרי מלחמת יום כיפור)

ראשיתו של "המשמר האזרחי" בתקופת המדינה בהתארגנות אזרחים בצפון הארץ שביקשו להגן על שכונותיהם בעקבות שורה של פיגועים חבלניים שאירעו לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים. טראומת המלחמה, המחאה הציבורית, רעידת האדמה הפוליטית והפגועים הקשים (הטבח במעלות ב-15 במאי 1974) היוו את הבסיס להקמת המשמר האזרחי כשמאות אזרחים דרשו מהמשטרה להעניק להם כלים, סמכות ומסגרת שתסייע למערכת הביטחון בשמירה על ביטחון הפנים." (משמר אזרחי, ויקיפדיה).


בחודש אפריל 1974 התקבלה החלטת ממשלה 411 שעסקה בהעברת האחריות על ביטחון הפנים למשטרת ישראל, וב-10 ביולי 1974 התקבלה החלטת ממשלה על הקמת המשמר האזרחי כארגון לאומי התנדבותי. ההחלטה קבעה כי המשמר האזרחי יפעל ליד משטרת ישראל ולא בתוכה. הוטל עליו לארגן אזרחים להתגוננות מפני התארגנות חבלנית ברחבי המדינה וזאת באמצעות קיום שגרת שמירה וארגון תשתית ביטחונית הכוללת: מפקדה, כיתות כוננות, סיורים חמושים, ממונעים ורגליים ושגרת אימונים, הדרכה ופיקוח. בכל רמת פיקוד של המשטרה (מטה ארצי, מחוז ומרחב) נקבעה מקבילה במשמר האזרחי (ראש המשמר האזרחי, מפקד מחוז משמר האזרחי ומפקד מרחב משמר האזרחי). ברמת התחנה נקבע מפקד התחנה בעיר, ובערים הגדולות מונו מפקדי רבעים. יחידת ההתנדבות הבסיסית מוקמה במבני ציבור שהרשויות המקומיות הקצו לשם כך ואלו גם סייעו בגיוס, תקצוב, טקסים ועוד" (משמר אזרחי, ויקיפדיה).


היום "המשמר האזרחי הוא מחלקה (בראשות נצ"מ) בתוך אגף השיטור של משטרת ישראל המרכז את כלל פעילות ההתנדבות המבוצעת על ידי אזרחים במשטרה." (משמר אזרחי, ויקיפדיה).

איש המשמר האזרחי שומר על הכניסה לקלפי בלוד. צילום: משה מילנר, 1969. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


הג"א והגמ"ר

הג"א (ראשי תיבות: התגוננות בפני גזים והתקפות אוויר/הגנה אזרחית) הייתה יחידה של צה"ל שטיפלה בהגנה אזרחית. שירתו בה חיילי מילואים רבים בעלי פרופיל נמוך או מבוגרים. בשנת 1951 נתקבל בכנסת חוק המגדיר את המעמד החוקי של הג"א. בחוק זה נקבע, כי ייעוד הג"א הינו: "לנקוט את כל האמצעים לשם הגנת האוכלוסייה מפני כל התקפה מצד כוחות עוינים או לצמצם תוצאותיה של התקפה זו, כאשר הדגש יושם על הצלת נפשות".


בשנות ה-50 שירתו בהג"א בני 45-50. בתחילה, שירתו חיילי המילואים של הג"א ללא מדים, והיו להם דרגות נפרדות מאלו של צה"ל. קציני המילואים זכו לדרגות: פקד משנה, פקד בכיר ורב פקד, והחוגרים זכו לדרגות עם התואר "גונן" (גונן, רב גונן, סמל גונן).


לאחר מלחמת יום הכיפורים צה"ל פעל להשיב ליחידות הלוחמות חיילים רבים שהועברו להג"א, עקב מצוקת כוח אדם.


אנשי הג"א היו אמונים על תפקידי חילוץ והצלה וצה"ל קיים קורסים בחילוץ והצלה בבסיס ההדרכה המרכזי שלו.

עם התגברות הטרור ברחבי ישראל גויסו אלפי חיילי הג"א למשימות של פיטרול ובדיקות ביטחוניות בערי ישראל. בשנת 1985, הוחלט על העברת תפקידים אלו למשטרה, לאחר שנקבע שהשוטרים יעלו פחות ויהיו יותר יעילים מאנשי המילואים של הג"א.


נוסף להג"א פעלו בעורף ישראל יחידות ההגנה המרחבית (הגמ"ר). ראשיתו של חייל זה הייתה עם הקמת ההתיישבות החקלאית החדשה בארץ ישראל והקמת כוח מגן להגנת היישובים.


עד מלחמת ששת הימים היו היישובים מאורגנים במסגרת גושים, שהיו כפופים ישירות לפיקוד המרחבי ותואמו על ידי קצין הגמ"ר. לאחר 1967 בוטלו הגושים, ואילו החבלים הוכפפו לחטיבות המרחביות הפרוסות או למחוזות.


בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים הוחלט בצה"ל לחזק את יישובי ההגמ"ר- בעיקר את אלה שלאורך קווי העימות. במאמצים רבים הפכו היישובים למתחמים מבוצרים ובהם נשק חדיש, המאפשר התארגנות וכניסה מיידית למלחמה.


התפישה היתה שבמקרה של תקיפת פתע יהוו היישובים את הכוח העיקרי הבולם את האויב התוקף בקו ראשון של הגנת המדינה. היה גם מי שהגדיר זאת: "יישובי ההגנה המרחבית ואנשיה הינם בבחינת צבא קבע לצורך ההגנה על גבולות המדינה".


באוגוסט 1977 הוחלט לאחד את מחלקת ההגמ"ר (ההגנה המרחבית)- שהייתה כפופה לאג"מ/ מטכ"ל- עם מפקדת ראש הג"א (התגוננות אזרחית). איחוד זה הביא להקמת מפקדת קצין חיל ראשי להג"א והגמ"ר - המכונה מקחל"ר. לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991 הוקם פיקוד העורף בו הוכללו יחידות הג"א.


חלק מתגי היחידות של הג״א הוטמעו כיום בתוך תגי היחידות של מחוזות פיקוד העורף כמו מחוז דן או מחוז דרום. (הג"א, ויקיפדיה).

משמאל לימין: הצלה מתקיפה אווירית, חלק ממבחן ההגנה האזרחית בירושלים, צילום: משה פרידן, 1956. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; מלחמת יום כיפור. עובדי הגנה אזרחית ממלאים שקי חול למקלטים ברמת גן. צילום: חנניה הרמן, 1973. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; צוערת קורס הקצינות של הג"א, יורה במיטווח צה"ל, ליד בית שאן. צילום: יעקב סער, 1981. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


פיקוד העורף

עד שנת 1967 לא הושם דגש מיוחד על הכנת העורף למלחמה. יחידות העורף לא צוידו ולא אורגנו לקראת אפשרות של מלחמה עם פגיעות בעורף. במלחמת ששת הימים הופגזה ירושלים העברית במשך כמה שעות, והעיר נתניה הופצצה ע"י מטוס עיראקי בודד. פגזים ופצצות פגעו גם בכפר סבא ובמבואות בתל אביב.


אבל רק אחרי מלחמת יום כיפור הגבשה ההכרה כי יש צורך להדריך את האוכלוסייה כיצד להתארגן ולפעול בשעת חירום. מדינת ישראל למדה כי במצבים מסוימים כוחות ההצלה לא יוכלו להגיע מייד למקום האירוע, ולפיכך צריכים כל פרט וכל בית להיות מאורגנים ולהתחיל מיד בפעולות הצלה. ובמקביל יש להכין מערך מקצועי נייד של כוחות הצלה, אשר יהיו מסוגלים להגיע במהירות לכל מקום שיידרש להצלת נפשות ולצמצום מימדי הנזק.


כאמור, עד הקמתו של הפיקוד, הטיפול בעורף היה באחריות מקחל"ר- מפקדת קצין חיל ראשי להג"א (התגוננות אזרחית) ולהגמ"ר (הגנה מרחבית). מלחמת המפרץ, שפרצה ב-2 באוגוסט 1990 ונמשכה 42 יום, הייתה מלחמה מסוג אחר, מלחמה בה העורף צריך להתגונן והופך לחזית. הייתה זו מלחמה תקשורתית שבה נפילת פצצה שודרה בשידור חי, ושתרמה לשינוי בסדר העולמי ולפתיחת תהליך שלום מסודר.


במהלך המלחמה נקט צה"ל מספר פעולות הקשורות בעורף:

1. חלוקת ערכות מגן אישיות לכל תושבי ישראל, להתגוננות מפני נשק לא קונבנציונאלי.

2. שימוש נרחב באמצעי התקשורת לשם הסברה והדרכה על אופן השימוש במסכה וההתנהגות בעת אזעקה.

3. פרסום הנחיות התנהגות להכנת חדרים אטומים ומוגנים בכל בית ובמקומות ציבוריים והימנעות מהתקהלויות.

4. שיתוף פעולה בין גורמי רפואה והצלה בעורף.

פעולות אלו לצד תובנות הדרג המדיני והצבאי מימי המלחמה הובילו במהרה להחלטה על הקמת פיקוד העורף.

ב-17.2.1992 הוקם פיקוד העורף כפיקוד הרביעי בצה"ל.


עם הקמת פיקוד העורף, חולק שטח מדינת ישראל בין ארבעה פיקודים מרחביים (צפון, מרכז, דרום ועורף) במקום שלושה, כפי שהיה עד אז. השטח שהועבר לאחריותו המלאה של פיקוד העורף השתרע מעכו בצפון ועד אשקלון בדרום. גבולו המזרחי הוא קו תיחום איזור יהודה ושומרון. זהו האזור העירוני הצפוף של מדינת ישראל.

שטחו של פיקוד העורף חולק למחוזות באופן הבא:

1. מחוז חיפה (הופרד מעורף צפון והוקם כמחוז עצמאי).

2. מחוז מרכז (אחוד של מחוזות הג"א: השרון ואיילון).

3. מחוז דן.

4. מחוז ירושלים.

5. מחוז לכיש.

עורף צפון ועורף דרום היו כפופים מקצועית בלבד לפיקוד העורף, אך פיקודית הם נשארו כפופים לפקודים צפון ודרום בשל הצורך בשליטת אלופי הפיקודים על צירי התנועה של הכוחות לחזית בשעת חירום. בשנת 1998 הוכפף עורף דרום לפיקוד העורף, אוחד עם גזרת מחוז לכיש והוקם בפיקוד העורף כמחוז דרום, ובשנת 1999 הוכפף עורף צפון לפיקוד העורף והוקם כמחוז צפון.


כיום קיימים בפיקוד העורף 6 מחוזות הכפופים פיקודית ומקצועית לפיקוד העורף ולהם אחריות מלאה במרחבם. בנוסף, לפיקוד העורף גם יחידת החילוץ וההצלה הארצית (יחצ"א), בית הספר לחילוץ והצלה ושלוש פלוגות חילוץ והצלה סדירות. שטחו של העורף מחולק למחוזות באופן הבא: מחוז צפון; מחוז חיפה; מחוז דן; מחוז ירושלים; מחוז מרכז; מחוז דרום (ללא שם מחבר. העורף בממד הזמן, אתר פיקוד העורף).


פיקוד העורף אחראי על הפעלת אזעקה המורה על כניסה למרחב מוגן. בנוסף לדרך העיקרית, של אזעקה באמצעות צופרים, פותחו במהלך השנים דרכי אזעקה נוספות, תוך ניצול התפתחות טכנולוגית: בהן הודעה בשידורי הרדיו והטלוויזיה, הודעה במסרון וביישומון ומערכת צבע אדום (פיקוד העורף, ויקיפדיה).

מימן לשמאל: תרגיל חירום ארצי מטעם פיקוד העורף המדמה רעידת אדמה. צילום: משה מילנר, 2012. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; תרגול בבסיס פיקוד העורף. צילום: אבי אוחיון, 2011. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; תרגיל חירום של פיקוד העורף הנערך במשכן הכנסת בירושלים. צילום: משה מילנר, 2013. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


נוסף לתפקידים אלה, פיקוד העורף מהווה את הזרוע הארגונית של המדינה בטיפול באירועי חירום כגון רעידת אדמה או קריסת מבנים. גדודי החילוץ שלו נקראים לפעולה במקרים של אסון המוני קשה כדוגמת אסון ורסאי.


מקורות נוספים:

  • חוברת "קובץ חיל משמר העם בירושלים תש"ח תש"ט", בעריכת שמואל ארנן.

  • משמר העם, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים.

  • הוד אלי. 2004. תקופות בהתפתחות משטרת ישראל, ירושלים: דפוס יובל.

  • ישראלי ערן. 1993. המשמר האזרחי, יחידת ההפקה וההסברה, ילק"מ משא"ז.

  • כפיר ארז. צה"ל בחילו - אנציקלופדיה לצבא ולביטחון, "כרך 16: המשטרה הצבאית, הרבנות הצבאית, הג"א, הפרקליטות הצבאית.

  • ללא שם מחבר. העורף בממד הזמן, אתר פיקוד העורף.

  • אילת כהנא, 10.5.2021. ‏"משמר העם" הירושלמי פעל בגבורה אבל לא זכה לכבוד הראוי, מקור ראשון - מאמר שמסביר מדוע הם קופחו באתוס ההיסטורי ומה יש לתקן.

  • פיקוד העורף, ויקיפדיה


תצלומים ופריטי אספנות

בספריה הלאומית נמצא אוסף "לתולדות המשמר האזרחי בתל אביב" (אסף שמואל ייבין). האוסף כולל חוזרים, דו"חות, מכתבים ופתקים המתעדים את פעילותו של המשמר האזרחי בתל אביב בין השנים 1942-1939. ביניהם דו"חות על הפצצות תל אביב במלחמת העולם השנייה.


חומר נוסף בספרייה הלאומית מונגש בקישור הבא: הסוכנות היהודית לארץ ישראל, האגף להג"א.


תמונות היסטוריות של המשמר הלאומי מונגשות בפלטפורמת ויקישיתוף (Category: Civil Guard HaYishuv).

סמלי מדים של הג"א באתר ויקישיתוף (Category:HAGA) באתר ארכיון הסרטים הישראלי, סינמטק, מונגש קטע מיומני כרמל שתיעד תערוכת התגוננות נגד מתקפות אוויריות, ב-1939.


תערובת התגוננות נגד מתקפות אוויריות, 1939, מונגשת באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים.


באתר המכירות בידספיריט נמכרים פריטי אספנות של המשמר האזרחי ומשמר העם. כך למשל סרט זרוע מבד המשמר האזרחי תל אביב.


הנצחה פיזית

עיריית תל אביב קבעה לוח זיכרון במקום בוא היה מטה המשמר האזרחי של ההגנה, ברחוב גורדון 49.


אישים

אקשטיין גרשון. 3.1.2001. מפקדי צה"ל במערך העורף עד הקמת פיקוד העורף, פורטל צוות ארגון גמלאי צה"ל.


מפקדי הפיקוד לדורותיהם, אתר פיקוד העורף.


אספנות מיליטריה בעולם

רקע היסטורי

מיליטריה, המכונה גם ממורביליה צבאית, הוא אחד מתחומי האספנות הפופולריים בעולם. הוא כולל איסוף פריטים בעלי ערך היסטורי הקשורים לעולם הצבא והמלחמה: כלי נשק ותחמושת, ציוד צבאי, מדים, סמלים, אותות, עיטורים, מסמכים צבאיים, מזכרות משדה הקרב והאימונים, חומרי הנצחה ועוד.


איסוף חפצי מיליטריה הוא עתיק כימי המלחמות והצבאות. הכובשים נהגו להציג לנתיניהם ותומכיהם את השלל שלקחו מהמובסים ולעיתים גם להתקשט בפריטים הללו כדי להדגיש את הישגיהם, גבריותם ועוצמתם.


איסוף שיטתי ומאורגן של מיליטריה, הן כתחביב והן כעיסוק אקדמי, החל להתגבש במאה ה-19 כחלק בלתי נפרד מתרבות הפטריוטיזם ולימודי ההיסטוריה. שתי מלחמות העולם במאה ה-20 השפיעו באופן משמעותי על איסוף מיליטריה. במלחמת העולם הראשונה נוצרה מסורת שזכתה לכינוי "ציד המזכרות" (souvenir hunting). בתום הקרב נהגו המנצחים להלך בשדות הקטל ובתעלות הלחימה ולאסוף ציוד צבאי וחפצים אישיים מגופות המתים. גם משבויי המלחמה נגזלו חפצים כאלה (מדים, קסדות, דיסקיות וכו'). מקצת מהפריטים נשלחו לקרובי משפחה וחברים בדואר ומקצתם נלקחו עם החיילים הביתה או הועברו למוסדות ההנצחה והמורשת של היחידות הצבאיות והמוזיאונים.


לימים הולאמה המסורת הזו כאשר ממשלות באירופה חילקו מזכרות מלחמה לאזרחים בתמורה לרכישת איגרות חוב. (Seaver, 2018; Wajda, 2019).


לאחר מלחמת העולם השנייה צצו באירופה חנויות שהציעו ללקוחותיהן עודפי ציוד ומדים. חלק מהפריטים נקנה על ידי אספנים שהעשירו בדרך זו את האוספים שלהם. באותה עת החלו אגודות ווטרנים ומוזיאונים להפיק תערוכות מיליטריה ובהדרגה צמחו בזה אחר זה מוזיאונים המתמחים בנושא צבא ומלחמה.


במחצית השנייה של המאה ה-20, נעשה איסוף המיליטריה מאורגן יותר. מספר האספנים, העמותות, הסוחרים ובתי המכירות שמתמחים בתחום הזה, גדל עם הזמן ומקיף בימינו עשרות אלפי אנשים וגופים מגוונים.

חנות מילטריה במדריד. צילום: עוז אלמוג, 2016


אספני מילטריה ידועים בעולם

רוב אספני המיליטריה הגדולים בעולם שומרים על פרופיל נמוך ומקצתם כלל אינם מוכרים לציבור הרחב, אלא רק בקרב הברנג'ה המצומצת של ההיסטוריונים הצבאיים והאספנים בתחום. עם זאת, יש מספר דמויות שזכו למוניטין בינלאומי. כך למשל:

- פטריק ה. פאוורס (Patrick H. Powers), שהיה אספן אמריקאי של כלי נשק וחפצים צבאיים. הוא צבר אוסף גדול של למעלה מ-2,000 כלי נשק וחפצים צבאיים, אותם הציג במוזיאון הפרטי שלו בפלורידה.

- ז'אק ליטלפילד (Jacques Littlefield) - מהנדס בעמק הסיליקון שאסף למעלה מ-200 טנקים, כלי רכב משוריינים וחפצים צבאיים אחרים.

- דוייד מונהן (David G. Monahan ) - איש עסקים עשיר שצבר אוסף גדול של כלי נשק היסטוריים נדירים ומזכרות צבאיות.

- ברוס קרומפטון (Bruce Crompton) - היסטוריון ואספן צבאי בריטי הידוע בעיקר בתפקידו כמנחה סדרת הטלוויזיה "סוחרי קרב".

- ריצ'רד לואו (Richard D. Law) - קולונל בדימוס של צבא ארה"ב שמחזיק ברשותו את אחד האוספים הגדולים ביותר של חפצים צבאיים בארצות הברית.

- קווין ווייטקרופט (Kevin Wheatcroft) - איש עסקים בריטי שירש את האוסף הנרחב של אביו של טנקים, כלי רכב וציוד צבאי אחר.

- פייר מוני (Pierre Mooney) - אספן צרפתי שמחזיק באוסף נרחב של חפצים ממלחמת העולם השנייה, כולל מדים, כלי נשק וכלי רכב.

- טום צ'קנסקי (Tom Czekanski) - אוצר במוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה בניו אורלינס, בעל אוסף אישי של למעלה מ-2,000 חפצי מלחמות.

- קרייג גוטליב (Craig Gottlieb) - אספן וסוחר ידוע במזכרות נאציות, שהוצג במספר תוכניות טלוויזיה וסרטים דוקומנטריים.

- קן רולו (Ken Rollo) - אספן קנדי בעל אוסף מרשים של חפצים ממלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה, כולל מדים נדירים, קסדות וכלי נשק.

- אלכסנדר חומצ'נקו (Alexander Khomchenko) - אספן רוסי בעל אוסף נרחב של חפצים צבאיים סובייטים, כולל נשק, מדים וכלי רכב.


שוק המיליטריה

פריטי מיליטריה נקנים היום בעולם באינספור חנויות ענתיקות כלליות, אבל יש גם חנויות המתמחות בסוג הפריטים הזה. רובן שוכנות בערי אירופה וארה"ב וכן בבסיסים צבאיים. להלן כמה מהידועות:

א. IMA USA - החנות הזו, שנמצאת בקנטקטי (ארה"ב), נחשבת לאחת מחנויות המיליטריה הגדולות בעולם (מתמחה במכירת עתיקות ופריטי אספנות צבאיים).

ב. בתוך מוזיאון המלחמה האימפריאלי (Imperial War Museum) בלונדון נמצאת חנות המציעה מגוון רחב של פריטים הקשורים לצבא, כולל ספרים, בגדים ומזכרות.

ג. The D-Day - היא חנות הנמצאת בנורמנדי (צרפת) שמתמחה במיליטריה של מלחמת העולם השנייה וידועה באוסף נרחב של פריטים הקשורים ל-D-Day.

ד. Winkler Militaria היא אחת מחנויות המיליטריה הוותיקות (למעלה מ-30 שנה) והמובילות באירופה. היא מתמחה במיליטריה גרמנית של מלחמת העולם השנייה.

ה. S.O.F. Military Supplies - היא חנות מילטיריה פופולרית בהונג קונג שמוכרת מגוון רחב של ציוד צבאי ומזכרות ממדינות ותקופות שונות.


חשוב לציין שפריטי מיליטריה נמכרים בהמוניהם לא רק בחנויות ייעודיות לתחום זה, אלא גם גם בחנויות ענתיקות כלליות ושווקי פשפשים ברחבי העולם - כחלק מה"שמונצעס" המוצעים למבקרים.

חנויות ודוכני מיליטריה ברומא, מדריד, ברצלונה, בודפשט ובוקרשט, צילום: עוז אלמוג


היום רוב המסחר בפריטי מיליטריה מתנהל באינטרנט - בעיקר בפלטפורמות של אי.ביי, אמזון ופייסבוק. הפריטים נקנים או ישירות מסוחרי עתיקות ווינטג' ואספנים או דרך חנויות וירטואליות שזה תחום התמחותן.

רשימה של 300 סוחרים גדולים אפשר למצוא בפורטל Collect Military Antiques.

האתרים הגדולים ביותר בתחום המיליטריה הם : World Miliary Collectables; The World of Militaria: A Guide to Military Collectibles.

ראוי לציין שלכל פלטרפומה אינטרנטית יש מדיניות וכללים ספציפיים לגבי מכירה ורכישה של כלי נשק ופריטים צבאיים.


ספרות מקצועית

על הפופולריות של התחום הזה בעולם מעידים המוזיאונים הרבים שעוסקים בנושא מלחמות, צבא ובטחון (ראו בהמשך) כמו גם הכמות הגדולה והתפוצה הנרחבת של המגזינים (רובם, אגב, בריטים) המוקדשים לנושא המיליטריה והממורביליה הצבאית. להלן כמה מהחשובים והנפוצים:

א. Warpath Militaria Magazine - מגזין בריטי המתמחה באופן ספציפי בממורביליה צבאית. הוא מכסה מגוון עשיר של פריטי אספנות צבאיים, כולל כלי נשק, מדים, קסדות, תגים ומדליות. המגזין מפרסם גם מאמרים על איסוף, רקע היסטורי ושיקום.

ב. The Armourer (השריון) - מגזין בריטי המכסה מגוון נושאים הקשורים להיסטוריה צבאית, כולל נשק, מדים וציוד. הוא כולל גם מאמרים על איסוף, וכן על אירועים היסטוריים ואקטואליים.

ג. Military Trader (מסחר צבאי) – ירחון המכסה מגוון רחב של נושאי מיליטריה, כולל נשק, מדים, מדליות וחפצים. הירחון כולל גם מאמרים היסטוריים ותצוגות מקדימות של מכירות פומביות.

ד. Military History Monthly - מגזין בריטי המכסה מגוון נושאים הקשורים להיסטוריה צבאית, כולל קרבות, טקטיקות ונשק. הוא כולל גם מאמרים על חפצים היסטוריים, שימור ורסטורציה.

ה. Arms & Armor (נשק ושריון) - רבעון המכסה את ההיסטוריה, העיצוב והשימוש בנשק ושריון, עם התמקדות מיוחדת בנשק ושריון מימי הביניים והרנסנס.

ו. Militaria Magazine - מגזין צרפתי שמכסה מגוון רחב של נושאים בהיסטוריה צבאית, כולל כלי נשק, מדים, כלי רכב וקרבות.

ז. Classic Military Vehicle (כלי רכב צבאיים קלאסיים) - מגזין בריטי המתמקד בכלי רכב צבאיים, כולל טנקים, משאיות ומכוניות משוריינות. הוא מכסה גם שיקום רכב, תחזוקה ורקע היסטורי.

ח. Tankograd Militar Fahrzeug (עיר הטנקים, כלי רכב צבאיים) - מגזין גרמני המתמקד בכלי רכב צבאיים, עם דגש מיוחד על טנקים. כלולים בו גם סקירות היסטוריות, מפרטי רכב ופרויקטים של שיקום רכבים ישנים ועתיקים.

ט. After The Battle (לאחר הקרב) - מגזין בריטי שעוסק בהיסטוריה הצבאית ממלחמת העולם השנייה ועד היום. הוא כולל מאמרים על קרבות, בתי קברות ומוזיאונים צבאיים.

י. Military Illustrated - מגזין בריטי המכסה מגוון רחב של נושאים בהיסטוריה צבאית, כולל כלי נשק, מדים וקרבות. הוא כולל גם ביקורות על ספרי היסטוריה צבאית וסרטים.

שוק יד שניה בסוף שבוע, ברצלונה. צילום: עוז אלמוג, 2019.

חשוב לציין שאיסוף פריטי מיליטריה מעלה חששות, קשיים ובעיות מהתחום האתי והמשפטי, במיוחד לגבי פריטים הקשורים לסכסוך, פשעי מלחמה וכלי נשק מסוכנים. גם העובדה שהפריטים הללו קשורים במקרים רבים לאנשים שמצאו את מותם בקרב הופכת את התחום לרגיש ופגיע. ממשלות וארגונים בינלאומיים מפיצים חוקים, תקנות והנחיות כדי לטפל בבעיות הללו, אבל זה לא מכסה את כל הפרצות.


הספרות המקצועית בתחם המיליטריה כוללת גם ספרים ומאמרים היסטוריים וכן אלבומים ולקסיקונים שמתעדים מלחמות, אתרי קרבות, חיילים מפורסמים וחפצי מיליטריה וממורביליה צבאיים מכל הסוגים. הם מונגשים בשפע בספריות, בחנויות הספרים הפיזיות והוירטואליות ובפלטפורמות האספנות המגוונות. רוב ספרי המיליטריה עוסקים במלחמות העולם. להלן כמה דוגמאות בולטות מתוך המבחר העצום : א. ספרו של ג'ורג' פורטי (George Forty) "The Complete Illustrated Guide to Tanks & Armoured Fighting Vehicles" – מספק סקירה מקיפה של טנקים ורכבי לחימה משוריינים מרחבי העולם, מראשיתם ועד לזמנים המודרניים.

ב. "The Encyclopedia of Weapons of World War II" – ספרו של כריס בישופ (Chris Bishop) הוא מדריך מפורט של כלי נשק ששימשו במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל רובים, ארטילריה, טנקים וכלי טיס.

ג. ספרו של מיכאל ביבר (Michael D. Beaver) "Uniforms of the SS: Collected Edition" מעניק מבט מעמיק על המדים והציוד ששימשו את יחידות ה-SS הגרמניות במהלך מלחמת העולם השנייה, כולל איורים וצילומים מפורטים.

ד. "World War II In Photographs" מאת ריצ'רד הולמס (Richard Holmes) הוא אלבום שכולל מאות תצלומים ממלחמת העולם השנייה, המכסים את כל היבטי המלחמה, כולל לחימה, חיי היומיום ואירועים חשובים.

ה. "The Art of War" מאת סאן טצו (Sun Tzu) הוא ספר קלאסי לכל מי מתעניין בנושאי צבא.

ו. ספרו של ג'ון ברנינג (John R. Bruning) "The Battle of the Bulge: The Photographic History of an American Triumph" מקנה מבט מעמיק על אחד הקרבות המשמעותיים ביותר במלחמת העולם השנייה, כולל תצלומים ודיווחים ממקור ראשון של חיילים שלחמו בקרב.


המדף המקצועי בתחום המיליטריה כולל גם לא מעט לקסיקונים של מיליטריה וממורביליה צבאית. להלן כמה דוגמאות לספרים מהסוג הזה בשפה האנגלית.

א. Military Terminology - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים צבאיים המשמשים במסמכים רשמיים, מדריכי שטח וספרות צבאית אחרת.

ב. Collecting Militaria - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים הקשורים לאיסוף, קנייה, מכירה ומסחר של מזכרות צבאיות.

ג. Weapons and Equipment - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים הקשורים לנשק, ציוד וציוד צבאי, כגון נשק חם, תחמושת, מדים, קסדות ועוד.

ד. Medals and Decorations - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים הקשורים למדליות צבאיות, סרטים ועיטורים אחרים, כולל ההיסטוריה, המשמעות והערך שלהם.

ה. Military History - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים הקשורים להיסטוריה צבאית, כולל קרבות, מסעות, מלחמות ואירועים משמעותיים אחרים.

ו. Auction and Sales Terminology - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים המשמשים במכירות פומביות של מזכרות צבאיות, מכירות ושווקים מקוונים, כולל ז'רגון מכירות פומביות, תנאי הצעות מחיר ותנאי משלוח.

ז. Military Organizations - לקסיקון הכולל מונחים וביטויים הקשורים לארגונים צבאיים, כגון ענפי שירות, יחידות וחטיבות.


ארגוני אספנות תערוכות וכנסים

כמו לכל תחום אספני אחר, ובמידה מסוימת יותר מהרבה תחומי אספנים אחרים, גם לאספני המיליטריה והממורביליה הצבאית יש את הארגונים, התערוכות, הכנסים והמפגשים האחרים הפריודיים שלהם – ברמה הלאומית והבינלאומית. חלק מהאירועים פתוחים לקהל הרחב וחלק לחברי האגודות בלבד. הם מאפשרים לאספנים להציג את אוספיהם ולסוחרים למכור פריטים לכל דכיפין. וכמובן הם מהווים אטרקציה תיירותית שמושכת קהל רב ובמקרים רבים ממתגת את מקום האירוע.

א. The Show of Shows - הוא שמה של תערוכת המיליטריה הגדולה בעולם. היא נערכת מדי שנה בלואיוויל, קנטקי וכוללת למעלה מ-1,500 דוכנים של חפצים ופריטי אספנות צבאיים.

ב. The Military Collectors Club of Canada - הוא ארגון שמקיים פגישות וכינוסים במהלך כל השנה, כולל תערוכת העתיקות הצבאית הבינלאומית השנתית באונטריו.

ג. The Ohio Valley Military Society - היא אגודת אספנים שמקיימת שתי הופעות בשנה באוהיו, הכוללות מיליטריות מכל התקופות והמדינות.

ד. The Military History Fest - הוא כנס המתקיים בסנט צ'ארלס (St. Charles), אילינוי, וכולל שחזורי קרבות היסטוריים, הרצאות ומופע מיליטריה גדול.

ה. The Military Antiques & Collectibles Show - הוא אירוע שמתקיים פעמיים בשנה בפורטלנד, אורגון, וכולל תצוגות מיליטריה מכל התקופות.

ו. הממלכה המאוחדת הבריטית עשירה במיוחד בקבוצות וארגונים מיליטריה הנותנים מענה לאספני מיליטריה. רבים מהם מארגנים פגישות ואירועים עבור חובבי קנייה, מכירה וסחר בפריטים הקשורים להיסטוריה צבאית. אחד האירועים הגדולים ביותר בבריטניה הוא War and Peace Revival - אירוע בן חמישה ימים הנערך בקנט מדי קיץ.

את המקום פוקדים מאות סוחרים שמוכרים מזכרות צבאיות, כלי רכב וציוד. כמו כן נערכים בו תצוגות ושידורים חיים.

חשוב לציין בהקשר זה גם את מופעי המיליטריה בניוארק (Newark), המתקיימים מספר פעמים בשנה, ואת המופע הצבאי המרכזי (Great Central Military Show) של לסטרשייר (Leicestershire). אירועים אלה יוצרים לאספנים הזדמנות טובה לקנות ולמכור מגוון רחב של פריטים צבאיים, כולל מדליות, מדים, כלי נשק ומזכרות אחרות.

ז. אחד הארגונים הגדולים ביותר לאספני מיליטריה באיטליה הוא ה-Associazione Nazionale Armi Antiche, Militaria e Collezionismo Storico (ANAMS). ANAMS מפיק מספר אירועים במהלך השנה, כולל התערוכה השנתית "Mostra Mercato Internazionale di Armi Antiche e Collezionismo Storico" (התערוכה והשוק הבינלאומי של כלי נשק עתיקים ופריטי אספנות היסטוריים) שנערך בעיר ארצו (Arezzo).

ח. אירוע פופולרי נוסף עבור אספני מיליטריה באיטליה הוא יריד "מיליטריה" ("Militaria") במילאנו, המתקיים פעמיים בשנה וכולל מגוון רחב של פריטי מיליטריה היסטוריים ואספנות צבאית.

ט. Union des Collectionneurs d'Armes et d'Objets Militaires (UCAM): UCAM – הוא האיגוד הצרפתי של אספני חפצים וכלי נשק צבאיים והוא מארגן מפגשים ותערוכות קבועות לאורך כל השנה.

י. Fédération Française des Collectionneurs d'Armes (FFCA) – היא אגודה צרפתית נוספת לאספני נשק חם ומזכרות צבאיות וגם היא מארגנת אירועים וכנסים לאורך כל השנה.

יא. Association Française des Collectionneurs d'Armes Réglementaires (AFCAR) - היא אגודה צרפתית לאספנים של כלי נשק מוסדרים (regulated firearms), כולל נשק היסטורי בשימוש הצבא הצרפתי. גם היא מארגנת אירועים ומפגשים לאורך כל השנה.

יב. Salon Militaria - הוא מפגש פופולרי לאספני מיליטריה המתקיים מדי שנה בפריז. הוא כולל תערוכות, כנסים ומגוון רחב של פריטי אספנות צבאיים.

יג. בעיר ליל(Lille) בצרפת מתקיים מדי שנה יריד אספני מיליטריה שבו מתקיימים כנסים, תערוכות של פריטי אספנות צבאיים מתקופות שונות.

יד. גם ספרד היא מעצמת מיליטריה ופועלים בתוכה לא מעט קבוצות וארגונים שמרכזים אספנים מהתחום הזה: Salón de Coleccionismo Militar - הוא אירוע שנתי שנערך במדריד ומאגד אספני מיליטריות מכל הארץ. טו. Feria de Coleccionismo - זהו אחד מיריד המיליטריה הגדולים בספרד והוא מתקיים פעמיים בשנה בברצלונה. היריד כולל דוכנים רבים למכירת פריטי אספנות צבאיים, עתיקות ורפליקות.

טז. Feria de Antigüedades Militares de Valencia – הוא אירוע שנתי שנערך בוולנסיה, המאגד אספני מיליטריות וסוחרי עתיקות מספרד ומדינות אחרות באירופה. היריד כולל מגוון רחב של פריטים, לרבות מדי צבא, קסדות, כלי נשק ופריטים נלווים נוספים.

יז. Feria de Coleccionismo Militar de San Sebastián - הוא אחד מירידי אספני המיליטריה הוותיקים והיוקרתיים בספרד, המתקיים מדי שנה בסן סבסטיאן.

יח. גם היפנים מגלים עניין מיוחד במיליטריה ובמדינה פועלים לא מעט קבוצות וארגוני אספנים בתחום הזה. כך למשל, איגוד אספני הצבא של יפן (Japan Militaria Collectors Association) ומועדון אספני העתיקות הצבאיות (Military Antique Collectors Club). הארגונים הללו מקיימים לעתים קרובות פגישות ואירועים עבור חבריהם כדי לשתף זה את זה בפריטי האוספים ובידע שצברו.

יט. אירוע בולט נוסף ביפן הוא היריד הצבאי של טוקיו, שנערך פעמיים בשנה ונחשב לאחת מתצוגות המיליטריה הגדולות ביפן, שאליה מגיעים תיירים ואספנים מכל העולם. ואם כבר יפן, כדאי לציין את חיבתם המיוחדת של היפנים לחרבות, מה שהוליד קבוצות רבות המתמקדות באיסופן ובלימוד טכניקות לוחמה והתגוננות הקשורות בהן.


בנוסף לאירועים הגדולים מהסוג שהוזכר לעיל, מתקיימים במדינות רבות ברחבי העולם גם אירועים מקומיים קטנים יותר המאורגנים על ידי קבוצות אספנים מקומיות או אגודות היסטוריות. המידע על האירועים הללו עשויים להתפרסם באמצעות מדיה חברתית או בפורומים ואתרי אינטרנט מיוחדים.


מטבע הדברים, גם בתחום האספני הזה הרשתות החברתיות שינו את דפוסי המפגש והחליפין, שכן הן מאפשרות שיח וחליפין יומיומיים שאינם מוגבלים במקום, בזמן ובמשאבי הפקה. רשת הפייסבוק לבדה כוללת היום

אלפי דפים וקבוצות מיליטריה שמרכזים חברים מאזורים ומדינות רבות על רחבי הגלובוס - בעיקר ארה"ב, הממלכה המאוחדת, גרמניה, רוסיה, תורכיה, מדינות מזרח אירופה (כגון פולין ובולגריה), מדינות הבלקן (כולל יוון) ומזרח אסיה (יפן, דרום קוריאה, פיליפינים וכו') – שמרכזים אספנים וסתם מתעניינים במיליטריה.


לקבוצות הללו מגוון רחב של מוקדי עניין. כך למשל חלק מתעניינים בעיקר בתקופות היסטוריות או סכסוכים ספציפיים, בעוד שאחרים מגלים סקרנות לגבי סוגים ספציפיים של פריטי אספנות, כגון מדליות, מדים או כלי נשק.


מיותר כמעט לציין שתחום האספנות הזה מרתק בעיקר גברים, אבל חייבים לציין שהיום יש גם לא מעט אספניות ואפילו קבוצת פייסבוק סגורה שנקראת Female Militaria Collectors Group שכולל 1600 חברות.

אספני מיליטריה בישראל

למרות שישראל עשירה בהיסטוריה צבאית, תחום המיליטריה אינו מפותח במיוחד ואינו נחשב לאחד מתחומי הישראליאנה המובילים.

בישראל קיימים אספנים המתמחים באיסוף סמלי צבא וכלי נשק, אבל לא ידוע לי על אספן או אספנית שמחזיקים באוסף אקלקטי גדול במיוחד של מיליטריה ישראלית. סה"כ ההערכות הן שבישראל פעילים אלפים בודדים של חובבי מיליטריה, כ-4000 מהם חברים בקבוצת פייסבוק המכונה "אספני מיליטריה וציוד צבאי בישראל". הם מעלים תמונות כדי להשוויץ זה לזה ברכישות החדשות ולסייע זה לזה בזיהוי החפצים והרקע ההיסטורי שלהם. מדי פעם מתקיימות גם פגישות פיזיות בין האספנים הנלהבים יותר.


פריטים מגוונים ולעתים גם פיקנטיים של מילטריה וממורביליה צבאית ישראלית נמכרים לאלפיהם בבמת הבידספירט, וכן בקבוצות אספני הישראליאנה בפייסבוק.


אלבומי הניצחון של ששת הימים

ערב מלחמת ששת הימים התפשטה בציבור התחושה שמדינת ישראל נמצאת בסכנת השמדה. התבוסה של צבאות ערב במלחמת הבזק לצד הרחבת גבולות המדינה, ובעיקר כיבוש ירושלים המזרחית והכותל המערבי, הולידו פרץ רגשות אופוריה וגאווה לאומית. "תעשיית הניצחון" שגשגה עם מגוון מוצרים: כרטיסי ברכה, לוחות שנה, הגדות פסח, משחקי קופסה לילדים, בולי דואר, פזמוני הירואיקה, ספרי ילדים עם גיבורי-על צבריים, ומעל לכל אלבומי ניצחון.

כמאה אלבומים כאלה יצאו לאור, על ידי מוציאים לאור מגוונים (הוצאות לאור וותיקות, לצד חדשות שצצו כפטריות אחרי הגשם) וזכו לפופולריות עצומה, כולל כמתנות בר מצווה. האלבומים התבססו על צילומי גבורה, שפיארו ורוממו את צה"ל, לוחמיו ומפקדיו בפתוס לאומני-קיטשי. הלוחם הערבי לעומת זאת הוצג בתמונות כעלוב וכנוע (כך למשל, תצלומים של נעלים שהושארו במדבר או שבויים עם ידיים למעלה).


אגב, ז'אנר אלבום הניצחון ייחודי למלחמת ששת הימים, הן בשל תחושת ההקלה וההודיה על הניצחון הדרמטי והן משום שלאחר מלחמת יום כיפור החלו האלבומים הללו להיתפס בקרב רבים כסמל לשחצנות ולרהב, שהוליכו לקונצפציה ולמחדל.


אלבומי הניצחון של ששת הימים, לצד מוצרי קיטש פופולריים רבים אחרים שנמכרו אחרי המלחמה, נחשבים היום לפריטי אספנות מבוקשים והם מוצעים למכירה בחנויות ספרי יד-שניה ובבמות האינטרנטיות.


על התופעה הזו ומשמעויותיה החברתיות ראו:

מבחר מייצג של אלבומי ניצחון:

  • אלבום המלחמה תשכ"ז, (עורך זאב ענר), אות פז, ת-א, 1967.

  • אלבום הנצחון, (עורך דניאל רוזנבלום), רמדור, ת-א, 1967.

  • אלבום הניצחון, (עורך רפאל בשן), ת-א, 1967.

  • אלבום מלחמת הניצחון תשכ"ז, (עורך ג. במימין), לדורי, ת-א, 1967.

  • אלבום מערכות צה"ל, (עורך אברהם שחר), אלבומי מערכה, ת-א, 1967.

  • המלחמה לשלום, (עורך ס.ש. עדי),הוצאת ידיעות אחרונות, ת-א, תשכ"ז.

  • הניצחון, (עורך אהוד זמורה), לווין-אפשטיין, ת-א, 1967.

  • הניצחון הגדול בתמונות, (עורך ש. שמחוני), דפוס אסתר, ת-א, 1967.

  • מלחמת הגאולה והשלום, (עורך ג. קורנפלד), ברונפמן, ת-א, 1967.

  • מלחמת הניצחון, (עורך אורי פז), רמדור, ת-א, 1967.

  • מלחמת ששת הימים, (עורך נפתלי ארבל), הוצאת מ. מזרחי, 1967.

  • מלחמת 100 השעות, (עורך ירקוני אהוד), הוצאת ע. נרקיס, ת-א, 1967.

  • מלחמת ששת הימים, (עורך נפתלי ארבל), הוצאת מ. מזרחי, 1967.

  • מקונטרה לתעלה, הוצאת עוזי, תל-אביב, תשכ"ח. ("אלבום כיס מפואר", ללא שם עורך).

  • ספר הצנחנים, (עורך בר-זוהר מיכאל), הוצאת לוין-אפשטיין, ת-א, 1968.

  • צה"ל בגבורתו, (עורך יצחק גוטוטר), מסביב לעולם, ת-א, 1967.

  • ששת ימי מלחמת הניצחון תשכ"ז, הסברה לעם, ת-א, 1967.

  • LIFE גיליון מיוחד: נצחון הבזק של ישראל, הוצאת מעריב, 1967


איסוף כלי-נשק, תחמושת וכלי רכב צבאיים

איסוף כלי נשק ותחמושת עתיקים וישנים הוא תת ענף בקטגורית האספנות הכללית של מיליטריה וממורביליה צבאית. מדובר בתחביב פופולרי מאד בעולם, הן בשל חשיבותם ההיסטורית והתרבותית של כלי הנשק והן בשל המשיכה של גברים למאבקים, קרבות ולצעצועים (גם קטלניים). ומונח כאן גם מרכיב אסתטי ואופנתי, משום שבעולם העתיק כלי הנשק נעשו בעבודת יד (כולל קישוטים ועיטורים) ונחשבו לחלק בלתי נפרד מ"האפיל" האופנתי של הגברים.


במדינות רבות קיימים חוקים המסדירים את ההחזקה והמכירה של כלי נשק ותחמושת כולל כאלה עתיקים. האספנים נדרשים להכיר את החוקים הללו ולהשיג את כל ההיתרים או הרישיונות הדרושים. כמו כן, חשוב לטפל כראוי בכלי נשק לאספנות כדי לשמור על ערכם ולמנוע נזקים. זה עשוי לכלול ניקוי ותחזוקה קבועים, אחסון נאות וטיפול זהיר בעת הובלה או תצוגת האוסף. ישראל היא מדינה למודת מלחמות, קרבות וטרור וכמות האנשים שהחזיקו נשק בחייהם ולעתים גם השתמשו בו בזמן אמת ובאימונים היא עצומה (במונחים נומינליים ובאחוזים מהאוכלוסייה). לכן, לכאורה היה מתבקש שהתחום האספני הזה יהיה פופולרי במיוחד בארץ. בפועל, אין זה כך. בישראל ישנם רק כמה עשרות אספני נשק ותחמושת ורובם לא מתמחים דווקא בנשק ישראלי. יתר על כן, בישראל פורסמו מאות ספרים וכתבי עת שעוסקים בצבא ומלחמות אבל אין ולו לקסיקון או כתב עת אחד שמוקדשים אך ורק בנושא המיליטריה והממורביליה הצבאית.


אפשר לתלות את התופעה הזו במספר גורמים:

א. מדינת ישראל ומסגרות הבטחון שצמחו בה הם צעירים בקנה מידה היסטורי (פחות ממאה שנים) ולכן למעט כלי נשק שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, אין כאן מורשת צבאית עתיקת יומין שמשמרת כלי נשק עתיקים.


ב. עבור ישראלים רבים חווית הקרב היא טראומטית ולכן אין להם שום עניין לשמר את זיכרונה באמצעות איסוף חפצים שיזכירו להם רגעים קשים.


ג. ישראל לא היתה מעולם יצרנית נשק רצינית ואת רוב כלי הנשק ששירתו אותה קנתה ממדינות זרות.


כלי רכב ושריון צבאיים הוא תחום אספני מיוחד שמשלב בין תחבורה לצבא. רוב האספנים בתחום הזה הם בעלי אמצעים כספיים, ידע טכני נרחב ולרוב גם מקום אחסון (מגורים באזור כפרי). מבין האספנים בתחום הזה בעולם מוכרים במיוחד שלושה:


ז'אק ליטלפילד (Jacques Littlefield) היה איש עסקים ואספן רכבים צבאיים אמריקאי. ליטלפילד אסף למעלה מ-200 כלי רכב וחפצים צבאיים, כולל טנקים, כלי רכב משוריינים ותותחים. הוא הקים את הקרן לטכנולוגיה של כלי רכב צבאיים (Military Vehicle Technology Foundation) שמחזיקה באוסף שלו ומציגה אותו לקהל הרחב.


דיוודי מונהן (David G. Monahan) היה אספן אמריקאי של כלי רכב וכלי נשק צבאיים מתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא צבר אוסף של למעלה מ-30 כלי רכב ואוסף גדול של כלי נשק, אותם הציג במוזיאון הפרטי שלו בקליפורניה.


פרד רופקי (Fred Ropkey) היה אספן אמריקאי של כלי רכב וחפצים צבאיים. הוא ייסד את מוזיאון השריון Ropkey, שבו נמצא האוסף שלו שכולל למעלה מ-200 טנקים, כלי רכב משוריינים וכלי ארטילריה.


האיגוד לשימור כלי רכב צבאיים בארה"ב (MVPA - Military Vehicle Preservation) הוקם בשנת 1976. הוא מספק לחבריו (בעיקר באמצעות אתר הבית שלו) מידע היסטורי על סוגי כלי הרכב הצבאיים ומידע ופונקציונלי על שיקום רכבים, מכירה וקנייה של חלפים, הפצת ידע על היסטוריית התובלה הצבאית וחינוך לבטיחות.


באיגוד רשומים היום (2023) כ- 8,000 חברים פעילים בארצות הברית וב-110 מדינות אחרות. האיגוד פועל בשיטת סניפים אזוריים, ומשמש גם כארגון-גג למועדוני רכב צבאי במדינות שונות בעולם.


האיגוד מוציא לאור שני ירחונים - "Supply Line", שמשמש גם כלוח קנייה ומכירה, ומגזין עם כתבות תוכן בשם"Army Motors" . כתבי העת מופצים לחברי האיגוד. בנוסף מארגן האיגוד מפגשים שנתיים גדולים, בהם מוצגים כלי רכב צבאיים, נערכות תחרויות שונות ומשוחזרים קרבות צבאיים היסטריים.


מדינת ישראל אינה חברה באיגוד כסניף, ואין בה סניף רשמי של אספני כלי רכב צבאיים. עם זאת, זאת בארץ פועלים מספר אספני כלי רכב צבאיים החברים באיגוד כפרטים עצמאיים, מרביתם חברי מועדון החמש (איגוד לשימור כלי רכב צבאיים, ויקיפדיה).


למרות העניין הרב בתחום שימור כלי רכב צבאיים בישראל, בארץ ישנו קושי באספנות בתחום הזה מפני שצה"ל ומשרד הביטחון אינם מוכרים "רכבי שטח חומים" לאזרחים וכלים אלו נגרטים בסוף ימיהם המבצעיים.


בפייסבוק מתנהלת מזה מספר שנים במת שיח שכותרתה "כלי רכב צבאיים בישראל". שותפים בה (נכון ל-2023) 1800 חברים. את הקבוצה הקים יורם דוקטורי ואליו הצטרפו מאוחר יותר לניהול הקבוצה דורון סגל ואריה תאומים.


דוקטורי, חוקר פרטי במקצועו, נולד וגדל במושב עזריה וחי היום במושב עדנים. כבר בילדותו גילה משיכה להיסטוריה, טכנולוגיה ואספנות (סבו הרופא, עמנואל לפין, היה אספן גדול של יודאיקה ובולאות), והקים אוסף צנוע של כלים חקלאיים (בעיקר מחרשות עתיקות). אבל את הזיקה לכלי רכב צבאיים פיתח מאוחר יותר, כתרפיה נפשית לאחר שרעייתו הראשונה, יעל, נרצחה בפיגוע טרור בשומרון (בהיותו בן 51).


הכל החל די במקרה. בהיותו סטודנט לקולנוע בארה"ב רכש יורם ג'יפ צבאי שהזכיר לו את שירותו הצבאי בנח"ל המוצנח. השיפוץ הצריך ידע טכני שאותו רכש בעצמו מתוך קריאה בספרות מקצועית. ככל שצלל פנימה נוכח שהנושא מרתק אותו ומביא מזור לנפשו. עם חזרתו ארצה רכש לעצמו גרוטאת זחל"ם שגם אותה שיפץ. בהדרגה גדל האוסף בחצר ביתו (כולל קומנדקר מושפץ שהשיג מסיני ומספר טרקטורים משופצים) וכך גם זיקתו לתחום הרכבים הצבאיים. הוא נרשם כחבר באיגוד לשימור כלי רכב צבאיים בארה"ב ולימים פתח את קבוצת הפייסבוק הזו. אגב, בישראל ישנם עוד שני אספנים שמחזיקים ברשותם זחל"ם ישן ועוד 3-4 בעלי זחל משוריין מראשית המדינה. סך הכל קיימים בישראל כ-20 בעלי כלי רכב צבאיים ישנים.


שאר חברי קבוצת הפייסבוק הם גברים (אין כמעט נשים בפורום), בני 45 ומעלה, בעלי "שריטה" משותפת: אהבה לכלי הרכב הצבאיים שבדרך נוצרה בעת שירותם הצבאי (בסדיר, במילואים, בשלום ובמלחמה). מקצתם חובבי היסטוריה צבאית. הערה: נהגי כלים צבאים חווים חוויה שאין לה מקבילה באזרחות: בעיקר נהיגת טנק, זחל"ם ונגמ"ש. במשך שנים רבות גם נהיגה בג'יפ היתה חוויה שאפשר היה לחוות רק במסגרת הצבאית (שירות חובה ומילואים) – בוודאי בשטחים הפתוחים של המדבריות, הוואדיות, עם אתגרי הלחימה הממשיים או המדומים (סימולציה).


מטבע הדברים גם בקבוצה הזו יש חברים מעורכבים ומסורים יותר שנותנים את הטון (כעשרים חברים) בפרסומים (תמונות, שאילתות, תגובות וכדומה.


הממד הויזואלי חשוב במיוחד בפורום מהסוג הזה משום שחובבי נהיגה וכלי רכב נהנים מאד לשתף בתמונות מהשטח, כולל הסיפור שמאחוריהן, ולזהות כלים ישנים.


החברות ופעילות בקבוצה כפופה למספר כללים מחייבים:

"א. אין לחרוג ממגבלות בטחון שדה. תמונות ומידע רגיש ימחקו באופן מיידי. ב. יש להוריד כאורדינטות ג'י פי אס באם ישנן כאלה מהגדרות של תמונות. ג. החברים מתבקשים לשמור על זכויות יוצרים וקניין בעת העלאת תמונות. ד. פוסטים בשפה נמוכה ומשתלחת ימחקו. ה. רק בעלי פרופיל משתמש אמיתי יכולים להיות חברים. משתמשים החשודים כפיקטיביים ומתחזים יחסמו. ו. אנו שומרים לעצמנו הזכות שלא לקבל אדם לקבוצה מכל סיבה שהיא או ללא סיבה. ז. אנו מאפשרים העלאת חומר ודיונים רק על נושאים או תמונות שסיווגם בלמ"ס. עם דגש על כלי רכב היסטוריים שיצאו משירות. חשיפת טכנולוגיות, אמצעים, פקודות או תורות אסורה בהחלט. החורגים מהכללים יוזהרו, החורגים בשנית עלולים להיחסם מהקבוצה."


סריקת הפוסטים הרבים שהתפרסמו בפורום מעלה מספר תובנות מעניינות:

א. כמו בתחומי עניין אחרים גם הבמה הזו מהווה קרקע פוריה לשאלות חשובות ומסקרנות. השאלות נוגעות בהבט האינפורמטיבי (למשל, "מהו הרכב שבתמונה?"), הטכני (למשל, "כמה כוחות סוס היה לרכב?"), הכלכלי וההיסטוריוגרפי (למשל, מי נהג ברכב הזה ספציפית וברכבים דומים בכלל?).


התשובות על השאלות הללו (שניתנות במקרים רבים על ידי אנשים בעלי ידע עצום בתחום) היא מקור הנאה לחברי הקבוצה והן תורמות לידע ההיסטורי המצטבר (למשל בפענוח הדמויות המופיעות בתצלומים). זוהי המחשה מרהיבה לחוכמת ההמונים ההיסטוריוגרפית, שהולכת ומתעצמת בשנים האחרונות.


ב. למרות האזהרות חברי הקבוצה לא תמיד מקפידים על חוקי זכויות היוצרים. הדבר נובע ככל הנראה משתי סיבות: ראשית, לעתים קשה לאתר את שם הצלם ו/או בעל התמונה. שנית, פרסום התמונות נעשה "לשם שמים" כלומר כדי לעורר שיח ולהגדיל דעת ולא כדי לעשות רווח כלשהו. בעיני הוא עומד בהגדרה של "שימוש הוגן" ולמען האמת אפילו רצוי (בשל תרומת השיח המשותף לידע ההיסטוריוגרפי).


ג. הקבוצה מהווה המחשה נחמדה לאמרה המשעשעת "The only difference between men and boys is the price of their toys". גברים נהנים להחליף ביניהם מידע ורשמים על כלי רכב ויצרניהם, על נושאים טכניים (פילטר דלק, בוכנה, גלגל רזרבי וכו'), הרפתקאות משותפות, אימונים וקרבות. מעבר לחוויה החברית זהו חליפין של סמלי סטטוס מצ'ואיים, שטומנים בחובם גם מרכיב תחרותי של "נפנוף נוצות".


ד. תמונה היסטורית היא כפתור רגשי-נוסטלגי שיכול להזכיר נשכחות, לפזר ערפל ולחדד זכרון, לעורר רגשות (קשים ונעימים אחד) ולתחזק סולידריות. זאת ועוד, תמונה יכולה להניב לא רק זיהוי קונקרטי, אלא סיפור היסטורי רחב יותר ומעניין. היא גם מאפשרת הרחבה של מאגר הזיכרון המשותף. זה חשוב במיוחד על רקע העובדה שבישראל התחום ההיסטוריוגרפי הזה (ההיסטורי של כלי המשחית) אינה מפותחת באקדמיה.


ה. התמונות בפורום מתעדות לא רק רכבים ורק"מים של צה"ל אלא פה ושם גם כאלה שנלקחו שלל. אגב, את מקצת מכלי הרכב הללו ניצל צה"ל לטובת צרכיו כבר במהלך הקרב.


ו. הדף הקבוצתי מייצר במישרין ובעקיפין גם ביקורת על מערכת הבטחון, שלא תמיד משכילה לשמר ולהנציח את כלי הרכב ההיסטוריים של צה"ל (וגם לאסוף תמונות רלוונטיות). בצילומים רבים שמעלים חברי הקבוצה אפשר מופיעים גם אוצרות היסטוריים נטושים. החברה הישראלית אכן חסרה תודעת שימור מפותחת לרכבים בכלל ולרכבים צבאיים בפרט וזו הסיבה שרבים מהם מושלכים להירקב בשטח או נשלחים לגריטה.

לתופעה הזו מספר סיבות משלימות:

1. מקצת מהרכבים נרכשו בכספי הסיוע האמריקאי יחד עם מגבלות של היצרן על מכירתם (כולל מכירה לאספנים).

2. על פי חוק אסור לרכבים הצבאיים לעלות שלא באישור הצבא ורשויות הבטחון. המדינה לא השכילה להבין שיש "משוגעים לדבר" שירצו לאמץ את הגרוטאות הללו, כמו רכבים היסטורים אחרים, להעמידם לתצוגה בחצר ומדי פעם גם לנהוג בהם במצעד מכוניות פריודי, לתשואות הקהל.

3. רבים מהכלים הללו משמשים כמטרות אימון (בעיקר לחטיבות השריון ברמת הגולן).


בהקשר זה חייבים לציין כי בזכות הקבוצה הזו, שכוללת גם אספני רכב, עולה בשנים האחרונות בארץ המודעות לאיסוף ושימור כלי רכב צבאיים.


איסוף מפות ותצלומי אוויר

למפות חשיבות מדינית, היסטורית ועסקית, ולפי החוק יש לשמרן לצורכי מחקר, חינוך ותיעוד. אלפי מפות הופקו בארץ במהלך השנים ורובן פזורות במשרדי ממשלה, ברשויות מקומיות ובאוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובחו"ל.

הוראות בדבר חובת ההפקדה של מפות קבועות במספר דברי חקיקה והנחיות, כאשר נערכת הבחנה בין מפות שהן בגדר חומר מקורי ובין מפות שהן בגדר פרסומים.


מפות שהן בגדר חומר מקורי המצויות ברשותו של מוסד ממוסדות המדינה או של רשות מקומית, צריכות להיות מופקדות בגנזך המדינה, לפי הוראות חוק הארכיונים 1955 (התשט"ו).


לעומת זאת, מפות שהן בגדר פרסומים נקלטות בגנזך המדינה לפי החלטת ממשלה מס' 823 מספטמבר 1967.

המקומות המיועדים, על פי חוק, להפקה ושימור מפות הם: גנזך המדינה, המרכז למיפוי ישראל (מפ"י), ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וגנזך חיל המודיעין.

מלחמת העצמאות. שוטרים צבאיים מתבוננים במפה במשרדם, צילום: זולטן קלוגר, 1948. באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


א. המרכז למיפוי ישראל (מפ"י): גוף זה, שמהווה יחידת סמך של משרד הבינוי והשיכון, מכין ומדפיס מפות לצרכיו ובעבור מזמינים שונים ובהם מוסדות ממשלה וגופים ציבוריים ופרטיים. במפ"י הוכנו לאורך השנים, החל משנת 1920 (באותה עת נקרא מחלקת המדידות) מפות טופוגרפיות, מפות קדסטריות (המציגות בעלות על הקרקע) ומפות ערים.


ב. יחידת המיפוי של חיל המודיעין: היחידה משמשת מרכז מידע ממלכתי לדרגים הנושאים ונותנים על גבולות הקבע של המדינה והיא מפיקה להם גרסאות שונות של מפות לפי הזמנתם. ביחידה זו כ-150­ אלף מפות (בכל שנה נוספות לאוסף כ5000­ מפות, ובהן עותק מכל מפה שהיחידה מייצרת).


ג. ארכיון צה''ל הוא חלק מגנזך המדינה. מפות של צה''ל ומערכת הביטחון מופקדות בארכיון צה" לאו בגנזך המודיעין, לפי הוראות משרד הביטחון ופקודות מטכ"ל. כמו כן, לפי הנחיות היועץהמשפטי לממשלה משנת 1978 יש להעביר למשרד החוץ את המסמכים המקוריים של האמנות וההסכמים הבינלאומיים, ובכלל זה את המפות הנלוות אליהם, ועל משרד החוץ להפקידם בגנזךהמדינה (ברדה משה. 29.5.2001. מסמך רקע לדיון בנושא:שימור מפות ותצלומי אוויר - תקציר מתוך דו"ח מבקר המדינה 51ב, מוגש לוועדהלענייני ביקורת המדינה הכנסת מרכז מחקר ומידע, עמ' 3).


אוסף המפות המצוי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון כולל כ-46,000 פריטים, ביניהם מפות טופוגרפיות, תצלומי אוויר, תרשימים, מפות קוד צה"ליות, מרשמי קרב ועוד. רוב המפות הועברו לארכיון מיחידות שונות בצה"ל, למשל, יחידת המיפוי הצבאית, המחלקה להיסטוריה, וכן באמצעות גורמים פרטיים שהעבירו לארכיון מפות שנמצאו ברשותם ובכך העשירו את האוסף.


ברשות הארכיון מפות ותצלומי אוויר החל מתחילת ההתיישבות בארץ ישראל במאה ה-20 ועד היום.

המפות מתעדות את פעילותו המבצעית של צה"ל במלחמות השונות, בפעולות ובמבצעים שונים, בביטחון השוטף וכו'.


האוסף משמש בין השאר לתיעוד היסטורי-גיאוגרפי של ארץ ישראל, לצרכים מבצעיים, לפינוי מוקשים, ולמחקרים בדבר איתור נעדרים (ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון).


ד. ארכיון תצלומי אוויר של המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית, מנוהל על-ידי המרכז לגאוגרפיה חישובית. מספר תצלומי האוויר בארכיון מוערך בכ- 100,000 ומתוכם כ- 24,000 צולמו לפני 1948.


בעשור האחרון, כ- 18,500 תצלומי אוויר שצולמו לפני 1948 נסרקו ברזולוציה גבוהה, dpi 600, על-מנת לשמר אותם. במהלך הסריקה כל תצלום אוויר קיבל מיקום גאוגרפי (אך לא עבר תהליך של עיגון). תצלומי אוויר אלה זמינים לחיפוש ולהזמנה באמצעות אתר האינטרנט של הארכיון.


הזמנת תצלומי אוויר נעשית, בחלק מהמקרים, בתשלום. כאשר עורכים חיפוש ומגדירים את אזור החיפוש, כל תצלום אוויר שנסרק ונמצא באזור זה מוצג כנקודה אדומה. הנקודה האדומה מייצגת את מרכז תצלום האוויר והוא בעל קואורדינאטות ייחודיות.


חלק מתצלומי האוויר פותחו (במקור) בשלושה גדלים: גדול (L), בינוני (M) וקטן (S). לכן, בעת הזמנת תצלום אוויר אשר זמין בכמה גדלים אנו ממליצים להזמין רק תצלום אחד ולבחור בגודל הגדול יותר.

אוסף תצלומי האוויר כולל שש קבוצות עיקריות:

1. תצלומים משנות 1917 -1918, שצולמו על-ידי הטייסות הפרוסיות (גרמניה): 300, 301, 302, 305, ואת 304b בוואריה, במהלך מלחמת העולם הראשונה.

2. תצלומים משנות 1917- 1918, שצולמו על ידי טייסות האוויר האוסטרליות במהלך מלחמת העולם הראשונה.

3. תצלומים שצולמו על ידי "אמריקן קולוני בירושלים" בשנים 1946 -1948. תמונות המקור נמצאות בספריית הקונגרס בוושינגטון די-סי, ארצות-הברית.

4. תצלומים שצילם חיל האוויר המלכותי הבריטי כחלק מפרויקט המיפוי הטופוגרפי השיטתי של פלסטין ב 1944- 1948.

5. תצלומים שצילם חיל האוויר המלכותי הבריטי למטרות אחרות (לעיתים מטרות לא ידועות) בתקופה המוקדמת של המנדט הבריטי בישראל.

6. תצלומים שצולמו על ידי ארגונים ישראליים כמו הסוכנות היהודית, הפלמ"ח וכדומה לפני 1948 ובמהלך מלחמת העצמאות.


במאי 2001, לקראת ישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה, הגיש מבקר המדינה דו"ח ביקורת בנושא שימור מפות ותצלומי אוויר כפי שעלה מביקורת שנערכה במהלך שנת 1999ובחודשים ינואר­אפריל 2000. המבקר בדק בתקופה האמורה את סוגיית שימור המפות ותצלומי האוויר שנעשו במהלך השנים בישראל ומהבדיקה המבקר עלו ממצאים בעייתיים. כך למשל, הסתבר כי יחידות של צה"ל (כגון­ יחידת המיפוי של חיל המודיעין, יחידות בחיל האוויר וכן הפיקודים השונים) לא מפקידות מפות מקוריות ותצלומי אוויר בארכיון צה"ל.


נמצא גם טיפול לקוי של צה"ל במפות ובתצלומי אוויר. מספר גופים בצה"ל המפיקים מפות ותצלומי אוויר אינם שומרים עליהם כראוי (בתנאי הטמפרטורה והלחות הדרושים לשימור ארכיוני. המבקר מציין כי בשנת 1993 הכין ארכיון צה"ל מתקן למפות שאפשר לשמור בו מפות בתנאים נאותים. אולם, נמצא כי חלקו הגדול של המתקן אינו בשימוש מאז התקנתו.


יש לציין כי בצה"ל נעשים צילומי אוויר מאז הקמת המדינה. הטיפול בסרטים ובשימורם הוא באחריות יחידת שירותים טכניים למודיעין שבחיל האוויר (יחידת שט"ל).


בביקורת עלה כי במשך עשרות שנים לא נשמרו הסרטים כראוי. עקב כך נשרף חלק ניכר מהם, וחלקם הולך ומתבלה בשל תחזוקה לקויה. בבדיקת המבקר בשנת 1999 עלה כי הסרטים עדיין מוחזקים בתנאים ירודים. בבדיקת מבקר המדינה עלה עוד כי חיל האוויר אינו מכין עותקים של הסרטים כדי להבטיח שהמידע האצור בהם לא יאבד.

ממצא חמור נוסף שעליו דווח: שיחידות המיפוי של צה"ל מבערות את מהדורות המפות הקודמות בלי לשמור עותקים מהן. בדיקת המבקר העלתה גם כי ביחידת המיפוי של חיל המודיעין, בפיקוד צפון ובפיקוד דרום לא נשמרות הגרסאות הקודמות של המפות אלא רק העותקים המעודכנים.


בעקבות הביקורת הודיע צה"ל, באוקטובר ,2000 למשרד המבקר שקצין מודיעין ראשי הורה ליחידת המיפוי להכין עד סוף שנת 2000 נוהל שיחייב את כל יחידות צה"ל לשמור עותקים מכל החומר הקרטוגרפי שהם מפיקים. כן הודיע צה"ל כי עד להנהגת הנוהל יועבר ליחידת המיפוי כל עזר מיפוי המודפס בפיקוד וכן 5 עותקים נוספים ישמרו בארכיון הפיקוד. כמו כן הוחלט לרשום את כל החומר הנמצא בארכיון (ברדה משה. 29.5.2001. מסמך רקע לדיון בנושא: שימור מפות ותצלומי אוויר - תקציר מתוך דו"ח מבקר המדינה 51ב, מוגש לוועדה לענייני ביקורת המדינה הכנסת מרכז מחקר ומידע, עמ' 4-5).


אין מפקד שדה בצה"ל שהמפות המנוילנות בלוחות התדרכים ובכיס הנפוח של המדים לא מלוות אותו כזיכרון מהשירות הצבאי. רקע היסטורי חשוב ומעניין על המפות בישראל מונגש במקורות הבאים:

- המיפוי הצבאי בתקופת המנדט הבריטי, אתר המרכז למיפוי ישראל.

- בר לביא יעקב, החיים כחייל ישראלי ביחידת המיפוי בחיל ההנדסה המלכותי בצבא הבריטי, אתר המרכז למיפוי ישראל.


פרט פיקנטי: בשנות החמישים ובחלק מהשישים עמדו לרשות הלוחמים בצה"ל רק שני סוגי מפות: מפת ישראל בקנ"מ 100,000 ומפה בקנ"מ 20,000. כולן היו מפות מזמן היות האנגלים בארץ, כמו שהיה נהוג לומר בערבית; "מן זמן אל אינגליזי". כינוי המקומות היה מודפס באנגלית שרובם היו עיוות של שם המקום בערבית או בעברית. מאחר וכבר עלו על הקרקע ישובים שאחרי מלחמת העצמאות, הם סומנו בעיגול סגול קטן עם שם המקום.

הגדולה של המיפוי הבריטי לפלשתינה/א"י היו קווי הגובה בלוויית המספר המסמן גובה מעל פני הים. לימוד השימוש במפה והניווט הסתמך יותר מכל על התבליט ולא על התכסית, זאת, משום שבלילה אין ערך רב לתכסית – רק לתבליט.


המפות המצריות, לשם השוואה חסרו קווי גובה וכללו רק קווקווים קטנים ונקודות גובה. אחרי דקות אחדות הבנתי שככל שהקווקווים צפופים יותר השטח תלול יותר. אין קווקווים – שטח מישורי (תמרי דב, איך עושים מלחמה עם מפות טופוגרפיות מצריות, האתר של יואב אבניאון).


בשלהי 2022 הופסק השימוש במפות נייר בצה"ל. בידיהם של כל המפקדים, מרמת המ"כ, תופקד מעתה מפה דיגיטלית שבה יהיו כל הגזרות הרלוונטיות לאימונים ולפעילות מבצעית. המפות מוצגות בשלב זה על בסיס פלטפורמה של טלפון נייד. עזר הדיגיטלי שהחליף את המפות מכונה אול"ר - ראשי תיבות של אמצעי ורסטילי רשתי. מדובר בפרויקט משותף למחלקת מודיעין שדה באמ"ן, זרוע היבשה ואגף תקשוב.


המפות הדיגיטליות מאפשרות ניהול של הבטיחות באימונים, כמו גם ניווט בשטח אויב, ויכללו את מפות רצועת עזה ושטחים לעומק סוריה ולבנון. יתרון נוסף הוא העדכון הפשוט יחסית של המפות בהתאם לאופי הפיעלות, בניגוד למפות המודפסות, שעודכנו בתדירות נמוכה בשל כמותן האדירה.


האול"ר הוא למעשה מכשיר סלולרי מדגם אזרחי, שהומר לשימוש צבאי ומנותק לחלוטין מחיבור לרשת. נקודות עגינה יעודיות יוצבו ביחידות השונות ויאפשרו את עדכון המפות באופן שוטף כל כמה חודשים. המכשיר גם יאפשר בהמשך בנייה של תוכנות ניווט לתמרון.


המהלך מאפשר גם חיסכון במשאבים, בזמן, בכוח אדם ובהרבה מאוד מקום שנדרש לאפסן את אותן מפות מודפסות ביחידות השונות, שיישארו כגיבוי לאימונים, לניווטים ולשדה הקרב, אבל בכמויות קטנות בהרבה (לב רם. טל. 31.1.2022. סוף למפות המודפסות: צה"ל עובר למפות דיגיטליות שיופיעו בניידים, מעריב online).


אספנים רבים בארץ מחזיקים ברשותם מפות היסטוריות, כולל מפות צבאיות. ראוי לציון מיוחד הוא האוסף של שאול ארלוזורוב, שכולל אלפי מפות שצבר במהלך חייו (יליד 1930, מומחה למים, לשעבר סגן נציב המים ויושב-ראש אגודת מהנדסי המים בישראל. בנו של חיים ארלוזורוב שהרצח שלו בשנת 1933, עת היה שאול בן שלוש, הסעיר את הארץ).

לפרטים על האיש והאוסף ראו: יואב אבניאון, מפות מספרות - חצי האי סיני באוסף שאול ארלוזורוב, באתר Yoaview.


במכירות הפומביות (בעיקר בפורטל הבידספיריט) נמכרות מדי מפות היסטוריות, כולל מפות צבאיות. כך למשל, בינואר 2020 העמיד למכירה בית המכירות הפומביות Winner's אוסף גדול של עשרות מפות מנדטוריות וששימשו את צה"ל במלחמת השחרור ואחריה, 1948-1950.



bottom of page