top of page

מורשת הלבוש והאופנה: הנעלה

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


הנעליים בפולקלור הישראלי

בספרם של גל ונטורה, אורי ברטל ועינל לידר "מחשבות על נעליים" (ביה"ס לאמנות בצלאל והוצאת רסלינג) נכתב: "בשונה מפרטי לבוש אחרים, דווקא הנעליים – אשר צורתן נשמרת ומשמרת את טביעת רגלו הייחודית של האדם שנעל אותן גם בשעה שהוא עצמו נעדר מהמקום – הפכו בתודעה האנושית לסמל". זוהי אולי גם הסיבה לכך שאמנים רבים השתמשו במוטיב הנעליים העזובות להנצחת קורבנות של רצח וטבח. בסמיולוגיה מכונה הכלי האמנותי הזה "אפקט הנכיחה": הנעל הריקה והישנה מעצימה כביכול את נוכחותו הנעדרת של המת בעיני המשקיף ובעקיפין יוצרת קרבה רגשית ותודעתית למקום ההנצחה - המקום שבו אירעה הטרגדיה ההיסטורית.


הדוגמה הסמלית המוכרת ביותר היא כמובן הר הנעליים במוזיאון אושוויץ. הנעליים הללו נגזלו בברוטליות על ידי הנצאים מנשים, גברים וילדים שהלכו אל מותם, והם מהווים בימינו עדות מטלטלת להמונים שנרצחו שם בדם קר. הלב מתפלץ במיוחד לנוכח ערמת נעלי הילדים. כ-1.5 מיליון ילדים נרצחו בתקופת השואה, מהם כ-232 אלף ילדים במחנות אושוויץ-בירקנאו. המספר הגדול ביותר של ילדים הגיע למחנה אושוויץ במחצית השנייה של 1942. רובם המכריע היו ילדים יהודים שנרצחו מיד עם הגעתם בתאי הגזים. כשהחיילים הסובייטים שחררו את אושוויץ ב-27 בינואר 1945, נותרו במחנה רק כ-500 ילדים מתחת לגיל 15, כשהם סובלים ממחלות קשות ומתת-תזונה. שורדת השואה, מרים הראל, שהייתה ילדה בגטו ונערה במחנה, סיפרה כיצד הגיע לאושוויץ כילדה, לקראת סוף המלחמה: "זה היה בשנת 1944. עד היום, כשאני עוצמת את העיניים אני רואה את 'דרך הדם' באושוויץ. הכריחו אותנו לרוץ יחפים על דרך של שבעה מטרים על שברי זכוכיות – כשאנחנו מחזיקים את הנעליים בידיים. מי שהשמיע קול – מת במקום. למרות שהרגשתי את דקירות הזכוכית, לא אמרתי כלום. עשינו הכול בשביל לחיות" (אייכנר, 2020).

Shoes of victims of Auschwitz I in the Museum, May 2019, Wikimedia Commons, the free media repository


ב-2022 הושק קמפיין בינלאומי לשימור ולשחזור 8,000 נעליים מתפוררות של ילדים יהודים שנרצחו במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בשואה. את הפרויקט יזם ארגון מצעד החיים העולמי בשיתוף קרן ומוזיאון אושוויץ, בעקבות החשיפה ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" על אודות מצבן הבלוי והמתפורר של נעלי הקורבנות. קרן אושוויץ הודיעה כי ללא שימורן המיידי של הנעליים, קיימת סכנה של ממש לתיעוד ההיסטורי של הזוועות שהתרחשו במחנות אלה. אריה פינסקר, מי היה רק ילד קטן כשהגיע לצריף הניסויים, וכל משפחתו, למעט אחיו, עלתה בעשן המשרפות אמר לכתב Ynet בבכי: "כל כך קשה לי להסתכל על הנעליים הללו. אני רואה אותן וחושב: אולי הנעליים של אחיותיי התאומות שנרצחו, נמצאות פה". (אייכנר, 2020).


ערימה דוממת-זועקת מופיעה גם בתמונה שצולמה מיד אחרי שחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי הצבא הבריטי (התמונה מופיעה בארכיון התצלומים של יד ושם). אלה נעליים שהיו שייכות לאסירי המחנה שבו נרצחו או מתו ברעב, קור ומחלות 35,000-40,000 אסירים.


ערמת נעליים במחנה הריכוז ברגן-בלזן, אפריל 1945, ארכיון התצלומים של יד ושם 1201, אתר יד ושם


אפקט נכיחה דומה מושג גם באנדרטת הנעליים היודעה על גדות הדנובה בבודפשט.

מחודש מרץ 1944 ועד לשחרור העיר (בודפשט) בפברואר 1945 – נרצחו כמאה אלף יהודים מתוך 280,000 יהודים שישבו בעיר לפני המלחמה. עם הכיבוש הגרמני במרץ 1944 רוכזו היהודים בגטאות ברחבי הונגריה. חלקם נספו בגטו מרעב וממחלות. רבים נרצחו ברחובות על ידי הגרמנים וממשתפי הפעולה ההונגרים שלהם ממפלגת "צלב החץ" ("צלב החץ" הייתה מפלגה פרו-נאצית, גזענית ואנטישמית, שפעלה בהונגריה בתקופת מלחמת העולם השנייה). רבים נשלחו להשמדה באושוויץ. בשנים 1944-1945 ירו אנשי "צלב החץ" ברבים מיהודי בודפשט על גדות הדנובה והשליכו את גופותיהם למים מבלי שהובאו לקבורה (חלקם נורו כשהם קשורים זה לזה לחיסכון בתחמושת). בבית הכנסת היהודי והמיוחד בבודפשט קבע את מקומו אדולף אייכמן - ראש מחלקת היהודים בגסטפו ומראשי האחראיים לביצוע בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים (הוא נלכד בארגנטינה על ידי לוחמי המוסד, נשפט בישראל והוצא להורג במאי, 31.5.1962). במלאת 60 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה הוקמה בבודפשט אנדרטת הנצחה על גדות הדנובה בשם – "נעליים על הדנובה".


האנדרטה לזכר היהודים שנרצחו על ידי אנשי "צלב החץ" על שפת הדנובה, בודפשט, צילום: עוז אלמוג, 2014


אבל הקונוטציות והאסוציאציות של נעליים לא תמיד שליליות וכואבות. במקרים רבים תמונה של פריט הנעלה היסטורי מהווה כפתור נוסטלגי, שמעלה בתודעה הקולקטיבית זכרונות משותפים של ימים עברו ומשקף מסורות נשכחות שהיו ואינן.

בויקיפדיה, באתר נוסטלגיה און ליין, במאמרו של יסעור (2015) ובספרם של אמנון דנקנר ודוד טרטקובר "איפה היינו ומה עשינו" אפשר למצוא ערכים לקסיקליים (טקסט מלווה בהסברים ותמונות) של פריטי הנעלה הקשורים לפולקלור הישראלי הקלאסי (רובם נעלמו מהנוף הישראלי): נעלי התעמלות מתוצרת המגפר; מגפי המגפר; נעלי יגואר; כפכפי אצבע (נעלי אילת); נעלי גלי; נעלי בית קיפי; סנדלי שורש; סנדלי נמרוד; סנדלי שורש; סנדלי קרוקס; כפכפים; "נעליים גבוהות" (צה"ליות); מדרסים; נעלי אולסטאר; נעלי בוסטר; נעלי בית; נעלי בלרינה; נעלי גולדה; נעלי התעמלות לבתי ספר; נעלי יגואר; נעלי לכל; נעלי לק; נעלי מים; נעלי סירה; נעלי פיל; נעלי פלדיום; נעלי קבינה; נעלי קיקרס; נעלי קרפ; נעלי שבת; נעלי שינמן; נעלי שפיץ; נעלי תינוק; נעליים חתוכות (גזורות); עקב פיקולו; ערדליים; נעליים חדשות לכבוד ליל הסדר.

בשפה ובספרות העברית וכן בפולקלור הישראלי קיימים לא מעט ביטויים ומושגים הקשורים בעקיפין לתחום ההנעלה. כך למשל: "של נעליך מעל רגליך", "דוב דובוני בן דוביים מצחצח נעליים", "הנעלים של ברוך", "לא דובים ולא נעלים", "ארוך כמו שרוך טיפש כמו נעל", "ראש נעל", "אישה נעלה נעלה נעלה, נעלה את הדלת בפני בעלה", "הַשְּׁפִּיץ שֶׁל הַנַּעַל", "משחק השרוכים", "כפכף אותו", "נכנס לנעליו" (לנעליים גדולות).

הסנדל הישראלי

סנדלים תנכיים

סנדלים תנ"כיים הם סנדלים בעלי מבנה פשוט: סוליה אליה מחוברות שתי רצועות עור המהודקות לרוחב כף הרגל ומסביב לקרסול. העור ממנו מיוצרים הסנדלים צבוע לרוב בצבע חום או שחור. שמם ניתן להם בשל כך שהם מעניקים לנועל מראה של דמות מקראית (בימי קדם היו הסנדלים עשויים עור שאינו מעובד ונקשרו אל הרגל בעשב יבש, בחוטים או בחבלים).


הנוהג לנעול סנדלים החל כבר בתקופת העליה השניה, ואולם אם אצל החלוצים מדובר ביחידים המתקינים לעצמם סנדלי רועים, הרי שאצל הצברים מדובר בנוהג קולקטיבי ממוסד שמקורו בתנועות הנוער. הסנדלים ה"חוגיסטיים" - שתי רצועות עור מקבילות בגוון חום, שנרצעו לסוליית עור דקה וננעלו לרוב ללא גרביים – נולדו באקראי, כאשר שניים מחברי גרעין "קבוצת החוגים" ("המחנות העולים") בקיבוץ בית השיטה העמידו שולחן נמוך, ועליו מכשירים פרימיטיביים, ישבו לידו והתחילו לתקן נעליים, וגם לייצר סנדלים חדשים; יצירתם עשתה רושם גדול בתנועה והסנדלים היו במהרה ללהיט ולאופנה בכל הארץ (פרנקו נ', 1981).


הפופולריות של הסנדלים התנכ"יים נבעה ממספר סיבות: א. האסוציאציה התנכ"ית שחיזקה את דימוי "היהודי החדש" שחוזר לימי המקרא או תקופת החשמונאים (רועה צאן או לוחם – כפי שהוצגו באמנות האירופאית).

"לא יצא האיש בסנדל המסומר (בשבת) ... סנדל המסומר, מאי טעמא? (מה טעמו של האיסור) אמר שמואל: שלפי (שלהי) הגזירה (המרד) היו, והיו נחבאין במערה ואמרו: 'הנכנס ייכנס והיוצא אל יצא!'. נהפך סנדלו של אחד מהן (בכניסה/ביציאה מהמערה) כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים (רומאים), ועכשיו באין עליהן (על הנחבאים). דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים ..." (הדברים נאמרו על פליטי מרד בר כוכבא ומופיעים בתלמוד הבבלי, שבת ס ע"א)

ב. הסנדל היה פשוט, פונקציונלי וזול להכנה. הדלות בקיבוצים הובילה ליצירת אופנה מוזנחת שזכתה בשלב מאוחר יותר לחיקוי בקרב תושבי הערים ג. הסנדל הפשוט והתכליתי תאם והבליטי בצורתו וצבעיו את אתוס האסקטיות החלוצית-נזירית (הנזירים הפרנציסקנים נועלים סנדלים בכל ימות השנה כחלק מתלבושתם וכסמל לאורח חיים פשוט וצנוע. לכן הסנדלים כונות גם "הנעלים של ישוע"). הסנדלים התנ"כיים היוו מעין הטלת וטו על מוסכמות הלבוש הבורגניות האירופאיות (באירופה הקרה יחסית, סנדלים ככלל לא היו נפוצים). ד. הדגמים היו דומים לבנים ולבנות ולכן שיקפו גם שיוויון סוציאליסטי. ה. הסנדלים תאמו לתנאי הטבע ולמזג האוויר הארץ ישראלי החם.


המיתוג הראשון תחת השם סנדלים תנ"כיים נעשה ככל הנראה בסוף שנות ה-30. צבי וקלמן רוזנבליט, אב ובנו, פתחו סנדלרייה בהולנד בעלת השם התנ"כי, "נמרוד", שזיהה את המוצר עם תקופת האבות. ב-1935', בטרם פורענות, ברחה המשפחה לארץ ופתחה סנדלרייה משגשגת ברחוב דיזנגוף בתל אביב.


ב-1944 הוקמה חברת "נעלי נמרוד בע"מ", בה פעלו גם בניו של קלמן רוזבליט - יוסף בן ארצי (בתפקיד המנהל המסחרי), ושני אחיו הצעירים שמואל ומיכאל רוזבליט.


"נמרוד, שאל את הסנדלר", המליץ הסלוגן הפרסומי, בשנים שעוד לא היה מונח כזה, מה שתיג את הסנדלים התנכ"יים גם בשם המסחרי "סנדלי נמרוד". בקטלוג החברה, שלימים הפכה לאימפריית הנעלה, ניתן למצוא עדיין כמה דגמים קלאסיים בגוני חום-אדמה. אגב, בנו של מיכאל, אורן רוזבליט, משמש כיום כמנכ"ל החברה. בחברה מועסקים כיום כ-500 עובדים, הפועלים במפעל הייצור בבאר שבע וברשת של 65 חנויות ברחבי הארץ. נעלי החברה נמכרות בסך הכול בכ-100 נקודות מכירה בישראל (נמרוד, ויקיפדיה). (אלמוג 1997; וקלמן 26.4.2006; Ben-Meir 2008; שלו 2015; אלאור, 2014).

משמאל לימין: דגם של סנדלים תנ"כיים שהוצג במהלך שנת 2011 בתערוכה בנושא סיפורי התנ"ך בשדרות אלרוב בממילא, ירושלים. כתוצאה מטעות שכיחה בצירוף המילים, המיצג הופיע בשם "סנדלים תנ"כיות"; סנדלים תנכיים על פי המודל הישראלי הטיפוסי. התצלומים באדיבות ויקימדיה (Wikimedia Commons)


מרדכי נאור, חניך הנוער העובד בשנות החמישים, עמד על חשיבותם של הסנדלים בתרבות הצברית כסמל סטוס ערכי:

"אחרי קום המדינה החלה 'התפרקות ערכים' והתנועות ניסו לעמוד בפרץ. זכור לי מקרה משנת 1952: לארץ היגעה אפנה של סנדלי בנות, שהחלק הבולט בהם היו רצועות עור שלופפו סביב הרגל מן הקרסול לעבר הברך. השימוש בסנדלים אלה זכה לגינויים בעולם התנועתי, ואחד החברים כתב מאמר בעיתון התנועה, שהסתיים במלים אלה בערך: 'אנו הבנים, קיבלנו החלטה גורלית לפני כמה שנים – לוותר על רצועות העור שבהן ניסו לקשור אותנו למסורת בגיל 13; אתן, הבנות, חייבות לוותר עתה על הרצועות שלכן" (נאור מרדכי, 1989).

בשנות החמישים, השישים והשבעים הפכו הסנדלים התנכ"יים לחלק בלתי נפרד מ"מדי הצבר" הילידי והשורשי.

הדמות "שרוליק" שצייר הקריקטורות "דוש" הולבשה בין השאר בסנדלים תנ"כיים. מאותה סיבה נעשה במוטיב זה שימוש בסרטים ישראליים רבים, ובעיקר אלו שהציגו בעלילתם את תקופת הצנע ואת סיפורי הקמת המדינה. כך למשל, בסרט "אלכס חולה אהבה" נעולות הדמויות המרכזיות בסנדלים תנ"כיים.


בעבר הורשו חיילים וחיילות בצה"ל לנעול סנדלים תנ"כיים בימי הקיץ, וגם כיום ניתן לראות אותם על רגלי החיילות. עד היום מזוהים סנדלים אלו עם ארץ ישראל הישנה והקיבוץ ולעיתים נכללים בצורה זו או אחרת בקטגוריית אופנת הוינטג' והרטרו.


בשנות התשעים, עם הכרסום במיתוס הצבר והעליה בפופולריות של סנדלי השורש, הסנדלים התנכ"יים הלכו ונעלמו מהנוף הישראלי מכמה סיבות: א. החלשות המסורת האסקטית ואיתה גם מודל הצבר. ב. באקלים אופנתי המקדש את סנדלי הנוחות התחליפים היו סנדלי טבע נאות (ראו להלן) ובירקנשטוק, שהפכו לטרנדיים מאד ושימושיים למגוון רחב של נסיבות. ג. הסקוטש והזיפר דחקו את השרוכים והרצועה עם האבזם. במשך עשרות שנים נחשבה קשירת שרוכים ורכיסת אבזמי מתכת לאחד מציוני הדרך בהתפתחותם של ילדים בגיל הגן. אבל בעקבות ההתקדמות הטכנולוגית בתחום, ילדים רבים נועלים היום נעליים ללא שרוכים וסנדלים עם רוכסני סקוטש (להר, 2003).


הדור השני והשלישי של הסנדלים הישראליים

האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור פרסמה ב-2014 ספר שכותרתו: "סנדלים - אנתרופולוגיה של סגנון ישראלי" (הוצאת עם עובד). הספר מתחקה אחר ההיסטוריה של הסנדלים בישראל, תוך התמקדות בשלוש חברות סנדלים ידועות במיוחד שפעלו בשוק הישראלי משנות ה-40 של המאה הקודמת: "נמרוד" (שהוזכרת לעיל בהקשר הסנדלים התנכ"יים), "שורש" ו"טבע-נאות".


ההיסטוריה של רשת הנעליים הישראלית "טבע נאות" מתחילה עוד ב-1942, כשמספר יהודים מצ'כיה ואוסטריה, שלמדו סנדלרות, החליטו לעלות לישראל. לאט לאט, עזבה החבורה את עולם התיקונים ועברה לייצור נעליים. מייצור עצמי בהיקף קטן עברו הסנדלרים לבית מלאכה לנעליים, ובנובמבר 1946 הם כבר הקימו מפעל בקיבוץ נאות מרדכי שבאצבע הגליל (עד היום מפעל החברה שוכן במקום זה).


בשנות ה-90 נקלע ענף ייצור הנעליים בארץ, ובכלל זה המפעל בנאות מרדכי, למשבר, על רקע עליה ביוקר המחיה שהובילה להורדת המכס על יבוא נעליים. בשנת 1998, בעת שהמפעל עמד בפני סכנת סגירה, החליט מיכאל אילוז, שמונה למנכ"ל החברה על שינוי האסטרטגיה השיווקית של החברה, ומעבר מנעלי נוחות קלאסיות לקונספט "פיל פרי" (Feel free) – נעליים נוחות אופנתיות, תחת המסר הפרסומי: "את הכי יפה כשנוח לך". השינוי האסטרטגי העביר את המפעל תהליך הבראה שהחזיר את רווחיותו.


במרס 2014 נמכרה טבע נאות לאיש העסקים סטיב לקס תמורת כ-260 מיליון שקל. הקשר הראשוני של לקס עם טבע נאות נוצר בשנת 1974, לאחר שהגיע לישראל עם הגרעין שהקים את קיבוץ גזר, שם הכיר את אשתו סנדי, שירת בצבא וחי בקיבוץ כ-15 שנים. לבסוף נאלץ לחזור לארה"ב מסיבות בריאותיות.

בשנות ה-80 החל לקס למכור ולהפיץ את נעלי טבע נאות בארה"ב, ואחרי 5 שנים התמנה למפיץ הראשי של המפעל במדינה.


כיום החברה מונה כ-600 עובדים, ומחזיקה בכ-80 סניפים בארץ וברחבי העולם (בין היתר - באוסטרליה, בקנדה, בארה"ב, באירופה, בקוריאה, בפפואה גינאה החדשה ולאחרונה גם ביפן). הרווח העיקרי של טבע נאות מגיע מהייצוא לחו"ל, המהווה כ-70% מסך ההכנסות (טבע נאות, ויקיפדיה, יעקב, 27.9.2015).


"שורש" היא חברה ישראלית המפתחת, מייצרת, משווקת ומוכרת ציוד טיולים, ומחנאות, אביזרי נסיעות וציוד צבאי. מוצר הדגל של החברה הם סנדלי הטיולים. בשנת 1982 לאחר מלחמת לבנון, הצטרף יוקי גיל למחקר בטכניון, מטעם משרד הביטחון לבחינת יסודית של נושא ציוד החיילים. המשרד יזם מחקר מיוחד על תרמילים, יחד עם המחלקה להנדסה ביו-רפואית בטכניון, בראשות פרופ' גדעון ישי. לאחר מכן הוא עבר לעבוד לצד ד"ר רוני בר, אשר המציא את השיטה לפיתוח מדרסים אישיים. בשנת 1987, פתחו יוקי גיל ודניאל בנוזיליו חברה לציוד לטיולים. המוצר הראשון היה תיק לכלי רחצה, ולאחר הצלחתו פתחו בני הזוג את המוצר כיסליק - חגורה לכסף מזומן המוסלקת מתחת לבגדי המטייל. בני הזוג הוסיפו למוצרים ריבוע בד ריק. על כל ריבוע הם כתבו בעט נובע "שרש" וכך קיבלה החברה שהקימו את שמה.


בשנת 1991 לאחר עבודה של שנתיים פיתחו בני הזוג את אב הטיפוס הראשון של סנדלי המטיילים, אותו אב טיפוס בראשיתי כלל את מערכת שלוש הרצועות המתכווננות, שלימים הפכה לפטנט הבינלאומי הראשון של חברת שורש, גיל ובנוזיליו אף פיתחו את שקית הסנדל שנועדה להחליף את קופסאות הנעליים, היא עשויה ריבוע בד אחד ועוצבה בהשראת אמנות האוריגמי היפנית, אליה נחשפו כשטיילו ביפן. שורש שיתפה פעולה עם החברה להגנת הטבע, לאחר שחנויות המטיילים הגדולות בארץ לא האמינו במוצר, ומדריכי החברה נעלו את הנעלים וחשפו את המותג לקהל הרחב. ההזמנות החלו לזרום והציבור החל להיחשף לסנדלי הטיולים דרך מדריכי החברה להגנת הטבע. תוך זמן קצר, סנדלי שורש החלו להיות משווקים בכל חנויות המטיילים בארץ.


סנדלי שורש, הכוללים עשרות דגמים שונים לגברים, נשים וילדים, משווקים בעולם תחת המותג SOURCE, ב-45 מדינות בחו"ל בהן גרמניה, ארצות הברית, אוסטרליה והמזרח הרחוק.


הסנדלים ידועים בעיקר בשל העובדה שסוליית הגומי שלהם אינה מחליקה גם בתנאי רטיבות. כל הדגמים מאופיינים ברצועות המצטלבות בצורת X וסוליה תלת שכבתית. כמו כן, לכל דגם יש תכונות המייחדות אותו, כגון בולמי זעזועים ברמות שונות, יכולות נידוף זיעה, רפידות בעלות חומר אנטי-בקטריאלי ועוד. כל הסנדלים של שורש מיוצרים באופן ידני, החל מעיבוד יריעות הגומי לכדי סולייה, דרך תפירת רצועות הסנדלים ועד להרכבה הסופית של כל סנדל וסנדל. נוסף על כך, מייצרת החברה גם כפכפים. בסוף שנת 1995, עברו מפעלי החברה לטירת כרמל. כיום מעסיקה החברה מעל ל-250 עובדים ב-7 מפעלים שונים (שורש - חברה לציוד טיולים, ויקיפדיה; שלו, 9.3.2019; כאן חדשות, 9.5.2019).


למעשה סנדלי השורש מתכתבים עם הסנדלים התנכ"יים, משום שהדנ"א התרבותי-הציוני עדיין זורם בדמם של ישראלים רבים, כפי שמסביר תמר אלאור:

"בסנדל יש את הדבר שמחבר בין מינימום ופשטות. רישול מודע מאוד לעצמו ומינימום צבעים. [...] סנדל הוא חפץ של צמצום. הוא המינימום. לכן, גם אם הוא לא ממשיך להיות פופולארי כפי שהיה בילדותי, וגם אם הילדים שלי לא הולכים איתו כמוני - הוא נוכח. עד היום מייצרים את הסנדלים בסגנון של נמרוד בחברון והם נמכרים בעיר העתיקה. התייר שמגיע לירושלים ממשיך לקנות אותם. החוויה שלו היא של סנדל מארץ הקודש. [...] אנחנו יודעים שהמתנחלים הולכים בסנדלי שורש, וזה עד כדי כך מזוהה עם הזרם הזה, עד כי בחורה שרוצים להכיר לה מישהו שואלת אם המיועד נועל סנדלי שורש או לא. [...] גברים חרדים לא ילכו עם סנדלים אחרי גיל ילדות, שמסתיים איפשהו בגיל 10-11. בנות יכולות לנעול סנדלים עד גיל הנעורים. בשני המקרים אין כמובן חשיפה של האצבעות, כך שגם ילד בן 3 ילך עם סנדלים וגרביים, כל שכן בנות. היום הם מאמצים את הקרוקס, שהיא נעל סגורה ומאווררת, וגם נעליים בסגנון מוקסינים, שחלקן האחורי פתוח, כמו כפכף צפון אפריקאי". [...] אני חושבת שיש משהו מאפיין ומיוחד במי שנועל סנדלים. לתפיסתי, הסנדל הפך מחפץ חוצה מגדר לחפץ גברי ומגזרי. אנחנו יודעים שהמתנחלים הולכים בסנדלי שורש, וזה עד כדי כך מזוהה עם הזרם הזה, עד כי בחורה שרוצים להכיר לה מישהו שואלת אם המיועד נועל סנדלי שורש או לא. יש גם מתנחלות שנועלות סנדלים, בעיקר הג'דעיות, וגם באוניברסיטה העברית אני רואה צעירות דתיות, לרוב לאחר שירות לאומי או צבאי, מגיעות עם סנדלים. בנוסף, ניתן לראות את הסנדלים גם על מטיילים. מה שכן מעניין, הוא התהליך שעברו נעלי הנאות/בירקנשטוק, שהפכו למנעל סנדלי יפה, ואנשים נועלים אותם לעבודה או לבילוי. [...] אפשר לזהות אדם שמבקש להיות מנותק מאופנה, אבל אנשים שנועלים סנדלי שורש עושים בחירות מאוד מדויקות בסגנון. אני מאמינה שהם מודעים לעצמם ומקדישים מעצמם בבחירת הרצועה, אם זו בצבע אדום, כחול או חום. ושם, לדעתי, טמונה ההגדרה של הסגנון הישראלי: הבחירה במשהו פשוט, אבל מדויק ומודע לעצמו" (תמר אלאור בראיון ליעקב, 2015).

משמאל: סנדלי שורש, התצלום באדיבות ויקימדיה (Wikimedia Commons) מימין: סנדלי טבע נאות לגברים, דגם אלון (על פי מתווה הסנדלים התנכיים), מאתר החברה



כפכפים הם סוג של נעלי אצבע פתוחות שהשימוש בהן נעשה בעיקר בשל הנוחות שבנעילתן. ישנם כמה סוגי כפכפים – ההבדל המשמעותי ביותר הוא בצורתם. קיימים שלושה סוגים נפוצים: כפכפי אצבע, כפכפים פתוחים, וכפכפים סגורים. כפכפי האצבע הם ברובם בעלי סוליה ורצועה החוצצת בין הבוהן לאצבע, ומתפצלת לשני חלקים המתחברים לסוליה באמצע כף הרגל משני הצדדים. לעומתם, הכפכפים הפתוחים דומים בצורתם, אך רצועתם מעוצבת בצורה שונה מעט - היא מתחברת לסוליה בשני צדי כף הרגל במספר רצועות המשתנה מדגם לדגם. הכפכפים הסגורים שונים בעיצובם - הם פתוחים רק בצד האחורי של הכפכף כדי לאפשר הכנסה של כף הרגל לכפכף. הכפכפים מיוצרים מגומי, מעור, מבד, מעץ ואף מחומרים נוספים.


ישנם שימושים שונים לכפכפים: כפכפי האצבע משמשים, בין השאר, כנעליים נוחות להליכה בחוף הים ובבריכה. הכפכפים הפתוחים והכפכפים הסגורים יכולים להיות נוחים להליכה בבית או ברחוב. הנוחות של הכפכפים מתבטאת בטווח המחירים הגמיש המתחיל ממחירים זולים מאוד, ובקלות נעילתם (כפכפים, ויקיפדיה).


ב-1964 נוסד בקיבוץ דפנה מפעל למוצרי הנעלה, "חרושת דפנה", שייצר מגפיים וכפכפים מפלסטיק. שנים רבות היה הענף הרווחי ביותר בקיבוץ והעסיק עשרות עובדים (פחות משליש מהם חברי הקיבוץ). משנות ה-70 של המאה ה-20 היו למפעל שני מפעלים שותפים - "נח" בקיבוץ חולתה ו"זיוונית" בקיבוץ עין זיוון. סנדלי "דפנה" השקופים, שלימים נקראו "שקפקפים" היו פופולריים מאד בשנות השבעים, בעיקר ברחצה בכינרת ובחופי אילת וסיני, משום שהם איפשר להרטיבם במים (נכנסו איתם לתוך המים). לימים הם חזרו לאופנה אף שבמתכונת מעט שונה.


בשנות ה-90 הרחיב בית החרושת "דפנה" את פעילותו והחל לייבא מותגי הנעלה רבים ולשווק אותם ברשת חנויות ברחבי הארץ. אולם כעבור שנים אחדות נקלעה הרשת לקשיים כלכליים ומונה לה כונס נכסים. בשנת 2009 עבר מפעל "חרושת דפנה" לשליטת "טבע נאות" מקיבוץ נאות מרדכי בעוד קיבוץ דפנה מחזיק במיעוט השליטה בו. המפעל ממשיך לפעול כבעבר ונקרא "נעלי דפנה", אולם מנוהל בפועל על ידי "טבע נאות".


אבל עוד לפני השקפקפים של דפנה הישראלים התאהבו בסנדלים מדגם אחר. ברוב חלקי הארץ הם נקראו כפכפי אצבע (על שם אחיזת הבוהן שלהם), או סתם כפכפים. האילתים קראו להם ג'יבוטים ובעיר הדרומית נהוג היה ללכת איתם לכל מקום, מהים ועד לאירועים ומועדון. מקור השם במלחים הג'יבוטים (ממדינת ג'יבוטי שבאפריקה) מהאוניות שעגנו בנמל באילת ומכרו את הכפכפים הללו למקומיים באילת. באילת יש אפילו ועיתון שנקרא ג'יבוטים (אזולאי, 16.4.2018).


מפעל המגפר

עד שנות ה-50 הנעליים שיוצרו בישראל היו בעיקר בבתי מלאכה קטנים בקיבוצים. חריג בנוף היה מפעל "המגפר".

"המגפר" נוסד ב-1935 במפרץ חיפה כמפעל קואופרטיבי לייצור מוצרי גומי, בפרט גיפור צמיגים, תהליך המקנה למוצר קושי, גמישות ועמידות. מפעולת הגיפור נגזר שמו של המפעל. במהלך מלחמת העולם השנייה התרחבה פעילותו לשיפוץ צמיגים לצבא הבריטי.


בשנות ה-40 נרכש המגפר על ידי ההסתדרות ושולב בקבוצת סולל בונה, בניהולו של יוסף טייכר. בהמשך התמקד המגפר בייצור נעליים, הוא היה אחד ממפעלי חברת חברת העובדים, והוחזק בשותפות על ידי "כור תעשיות", "המשביר המרכזי" וחברת "נוע". בתחילה ייצרו נעלי צבא.


בשנות מלחמת העולם השנייה נרתם המפעל לשיפוץ צמיגים למען הצבא הבריטי מה שהגדיל את היקף פעילותו. בעיצומה של מלחמת העולם חל גם שינוי מהותי בחברה: ההסתדרות רכשה את הבעלות על 'המגפר' ופתחה בסדרת שינויים, בין 'המגפר' והחברות Welco ו Rosearch – יצרניות נעליים אמרקאיות – נחתם הסכם ידע ובעקבות כך החלו לייצר גם כאן בארץ נעלי ספורט בתקן בין לאומי. נעלי הספורט של 'המגפר' זכו לשבחים מגופים רבים בעולם בין היתר גם מחברת מרקס אנד ספנסר ענקית האופנה הבריטית.


'המגפר' לא הסתפקה בייצור נעלי ספורט. בשנת 1954 היא החלה לשתף פעולה עם חברה קנדית ובעזרת הידע הקנדי יוצרו בישראל גם מגפי גומי ונעלי עבודה מעור. הביקוש למגפיים ולנעלי העבודה היה גבוה בשל התאמתם לעבודות חקלאות, תעשייה וביטחון.


עם הזמן פסקה התעסקות המפעל בתעשיית גומי וכל מרצו של המפעל הופנה לייצור נעליים. יוצרו נעליים חצאיות שהותאמו ליציאה ובילויים, נעלי ילדים ועוד. שמו של המפעל החל לצבור מוניטין גם בארצות שמעבר לים. המעצב האיטלקי שהיה לשם דבר באותה תקופה – רנזו פיקולינו עיצב למפעל כמה מהדגמים וקישר אותו לשוק האירופאי.


בשנת 1958 רכש 50% מהבעלות על מפעל הנעלים "אינגום" בנתניה. בשנת 1968 רכש את מפעל "נעלי ירושלים" שייסד נחמן חבס.


אהרון מידן, שהיה מנהל אגף השיווק של המגפר בין השנים 1984–1987, מיתג מחדש את החברה ושמה שונה ל"מגה". המפעל שכר את שורותיו של המעצב האיטלקי ג'יאן-פרנקו ג'ירוטי ומיתג את מוצריו תחת הסיסמה: "מגה ג'ירוטי - האיש שנולד עם הנעל ביד".


המפעל נסגר בשנת 1990, ובמקומו הוקם המרכז המסחרי "חוצות המפרץ" (המגפר, ויקיפדיה; מפעל המגפר בעמוד הפייסבוק של המפעל הציוני).


בשנות ה-50 וה-60 ייצר המפעל כ-50 דגמי נעליים שונים. הנעליים יוצרו על פי פטנט, שאיחד בין עור הנפה והגומי בעודו רך, ללא תפר או סרט מאחד.

"המגפר" רשום על כמה מהנעליים הפופולריות והמיתולוגיות בפולקלור הישראלי:

א. דגם פופולרי במיוחד בישראל, שנעשה מזוהה עם המפעל הם נעלי ההתעמלות הלבנות, שיוצרו לפי הסכמי ידע עם החברות האמריקאיות Welco ו-Ro-search.


ב. נעלי הבית החורפיות של המגפר, מבד עבה בגווני חום בדוגמת פסים או משבצות, מיוצרות כבר 40 שנה. בתחילת דרכן הן נקראו שטי- פשיך. בשנותיהן הראשונות הן היו נעלי־הבית היחידות בארץ, ומדי שנה נמכרו כרבע מיליון זוגות בישראל. לפי הערכה, ב־4o שנים האחרונות נמכרו כשישה מיליון זוגות שטיפשיך, וזה אומר שחרף הריח, הן הנעליים הנמכרות ביותר בארץ. כיום הביקוש הוא רק ל־ססו אלף זוגות בשנה. הנעל היא בלעדית לישראל, ואינה מיוצאת לחו״ל (ללא שם מחבר. 17.4.1991)


הנעלים האלה היו כה פופולריות בישראל עד כדי כך ששימשו גם להליכה מחוץ לבית. הדמות קיפי בן קיפוד מרחוב סומסום (בגילומה של שרי צוריאל) נעלה אותן, דבר שתרם אף הוא לפופולריות שלהן.


ג. ב-1968, בעקבות הסכם ידע עם חברת "סלמנדר" האירופאית, החל המפעל לייצר את המותג "יגואר", נעל חצאית אלגנטית, שזכתה לפופולריות רבה בישראל.


ד. חברת "פלדיום" נוסדה בשנת 1920 כמפעל צמיגים צרפתי, שזכה להצלחה רבה והפך ליצרן הצמיגים הרשמי של כל חברות התעופה באירופה. אך לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר החלו לייצר מטוסים עם גלגלי בלמים, הביקוש לצמיגים של פלדיום ירד באופן דרמטי. קברניטי המפעל לא אמרו נואש, והחליטו להפוך את פלדיום למפעל נעליים. הטכנולוגיה והמכונות המיוחדות כבר היו בידם, וכל שנותר היה להמציא נעליים בסגנון חדש. כך נולדו הפלדיום – נעלי קנבס עם סוליית גומי, שאומצו במהרה על ידי לגיון הזרים הצרפתי (יחידה מיוחדת של הצבא הצרפתי, שפעלה, בין היתר, בקולוניות תחת שליטתו בצפון אפריקה) (יעקב, 22.3.2012; שלו, 28.1.2013).


תהילתן של נעלי הפלדיום חצתה גבולות ויבשות. הן הפכו לפופולריות ברחבי העולם, זכו לחיקויים ואומצו על ידי יחידות צבאיות ופעילים למען זכויות בעלי החיים שסירבו ללבוש נעלי עור.


בשנות ה-70 וה-80 יצרה חברת המגפר דגם זהה לפלדיום, שאומץ על ידי יחידות העילית של חיל הים הישראלי: שייטת 13 ויחידה 707 למשימות תת ימיות (ילת"ם) והיה אהוד גם על בני הנוער. השימוש הישראלי בנעלי הפלדיום פחת בין השאר משום שהפכו לפריט מועדף על ידי טרוריסטים ערבים, ופורסמו המלצות לא לנעול אותן כדי למנוע טעויות בזיהוי.


עד אמצע שנות ה-90 שמרו נעלי הפלדיום על מעמדן כלהיט בקרב מתבגרים צעירים בישראל, אך כמו החותלות, ראש אינדיאני וג'ינס סובייט – הן התאיידו באמריקניזציה ששטפה את ישראל.


ה. ב-1979 החל "המגפר" לייצר נעלים של המותג הצרפתי "קיקרס" (Kickers).


הנעל במסורת הצה"לית

נעלי החיילים

לכל צבא, חיל ולעתים גם יחידה בעולם נעליים משלהם. הם לרוב גבוהות וחזקות (במעטפת ובסוליה) כדי לאפשר נוחות והגנה מירביות ללוחם בשדה האימונים והקרב. הם גם חשובות למראה האחיד שמשתלב עם כלל המדים התקניים. נעליים אלה עשויות לרוב מעור קשיח, אולם בשלהי המאה ה-20 החל ייצור נעליים מסיבי ניילון.


ישנם צבאות בהם נעשה שימוש בנעליים שונות לתנאי השטח ואקלים שונים (נעלי יער גשם, נעלי מדבר, ונעלי שלגים).


סוג הנעליים שנועל המתגייס לצה"ל נקבע לפי פקודות הצבא ולא נתון לבחירה. רופא צבאי רשאי לתת פטור זמני או קבוע מנעילת נעליים צבאיות. חייל שאינו נוהג לפי הפקודות בקשר לנעליו עלול להקנס ובמקרים מסוימים אף להיענש בכלא צבאי עד ל-28 ימים


ברוב הצבאות בעולם נהוגה הפרדה בין "נעליים קרביות" לבין "נעליים יצוגיות" (כשם שיש הפרדה בצבאות העולם בין מדים המשמשים לפעילות מבצעית לבין המדים הייצוגיים). גם בצה"ל נהוגה היתה הפרדה כזו, שחידדה את ההבדל בין הלוחמיים "הקרביים" לבין מי שנתפסו כ"ג'ובניקים". החל מאוגוסט 2019, כלל המתגייסים הבנים מקבלים נעלי חי"ר ללא קשר למערך שאליו הם מתגייסים.


בצה"ל הנעליים תמיד היו בעלות צבא אחיד (שחור) לכלל היחידות למעט לוחמי הצנחנים שזכו לנעליים חומות עם סוליה מעט שונה. הן נועדו בעיקר להקנות סמל סטטוס למי שנחשבו לחוד החנית. גם לוחמי הקומנדו הימי זכו לפריבילגיה בדמות נעלי פלדיום קלות, שדומותו יותר לנעלי ספורט או נעלי טיפוס הרים.


אצל צוות אוויר בחיל האוויר הדיגום שונה. מאמצע קורס הטיס ועד שהם נפרדים מחיל האוויר הם מחויבים לנעול נעליים שחורות גבוהות, שלכאורה נראות כמו ה"קלות" הרגילות, מלבד העובדה שסולייתן חלקה ולא מחוספסת כמו אצל השאר, כדי לסייע לתפקוד בתא הטייס.


נעליים לבנות הונהגו בחיל הים מאז 2010 בחיל הים כחלק ממדי הייצוג של החיל. נועלים אותם מדרגת רס"ר או מדרגת רב-סרן ביחד עם המדים הלבנים.


בימינו מחולקות נעלי חי"ר שחורות לחיילים וחיילות במערך הלחימה המשתייכים לחיל התותחנים, חיל ההנדסה הקרבית, חיל האיסוף הקרבי, זרוע הים, חטיבת גולני, חטיבת גבעתי, מג"ב, חיל השריון, מערך ההגנה האווירית, לוחמי המעברים ולוחמי חילוץ והצלה של פיקוד העורף. נעלים אדומות מחולקות לחיילי חטיבת הצנחנים, חטיבות צנחנים במילואים, חטיבת הנח"ל, חטיבת כפיר, חטיבת עוז, חי"ר גבולות, סיירת מטכ"ל, יחידת עוקץ, בלנ״מ 444, לוט"ר, היחידה הרב-ממדית, יחידה מבצעית 8200 ויחידות מובחרות נוספות.


בעבר, נהוג היה לחלק בצה"ל את סוג הנעליים בהתאם למשקלם: הסוג הראשון הוא של הנעליים הצבאיות הכבדות, שאותן בדרך כלל קיבלו החיילים העורפיים ותומכי הלחימה. הסוג השני הוא של נעליים קלות, שמשקלן נמוך בכמה מאות גרמים ממשקלן של הכבדות, מה שעוזר לקלות וזריזות התנועה בשטח של הנועל אותן. נעליים אלו קיבלו בדרך כלל החיילים הקרביים שביחידות הלוחמות. משנת 2008 הפסיק צה"ל לנפק נעליים כבדות למתגייסים והחל לחלק נעליים קלות בלבד.


נעלי החי"ר מיוצרות על ידי החברות McRae ו-Belleville האמריקאיות ולעיתים גם חברת נגה עינת הישראלית, בעוד שהסולייה של הנעל מיוצרת על ידי חברת Vibram האיטלקית. נעלי חי"ר תוצרת McRae מכונות "ישראליות" ומוטבע עליהן סמל צה"ל בכיס הדיסקית בעוד שנעלי חי"ר תוצרת Belleville מכונות "אמריקאיות" וסמל צה"ל אינו מוטבע עליהן. עד שנת 2000 יוצרו הנעליים במפעל הנעליים אלבה של משפחת בדנר, ברמת גן.


אנשי קבע בחילות השדה (כולל קצינים מפקדים), ממשיכים לנעול את הנעליים הצבאיות שליוו אותם במשך שירותם. לעומת זאת בעורף, אנשי הקבע מורשים לנעול נעליים שחורות אזרחיות (חצאיות). הפקודות מחייבות את נשות הקבע כמו את הגברים (נעלי צבא, ויקיפדיה).


נעלי צבא הפכו למוצר אופנה בתרבות הגותיקה והפאנ בעולם, אך בישראל לסגנונות הללו אין כמעט נוכחות. כמו כן, בשל נוחותן בתנאי שטח נוהגים גם אנשים שאינם אנשי צבא לנעול נעליים אלה, ואלה נמכרות גם בחנויות מטיילים.


נעלי חיילות

נעלי עבודה לחיילות הזכירו בעבר את הנעליים התיקניות של החיילים, אלא שבמקום לשורכן בשרוכים למלוא גובהן, שרוכים אותן בשני אבזמים המשלימים את שריכת השרוכים. עד אוגוסט 1993 היוו נעלי העבודה לנשים בצבא רכוש של הבסיס, והחיילות היו מוחתמות על ציוד (משומש) זה בהגיען, במידת הצורך, ומזדכות בעוזבן את הבסיס. החל מתאריך זה, נעלי נשים מהוות ציוד אישי של החיילת, ואינן מוחזרות לבסיס בעת החלפת בסיס. בכך הושוותה הלוגיסטיקה המטפלת בנעלי חיילות לזו המטפלת בנעלי חיילים.


הבנות שמתנדבות לשרת בחילות קרביים, נועלות היום לרוב נעלי חי"ר שחורות. בנות שמשרתות בגדוד קרקל, לביא הבקעה, ברדלס או אריות הירדן לוחמות ביחידת עוקץ ומדריכות הצניחה נועלות נעלי חי"ר אדומות.


נעלי גולדה הוא כינוי סלנג לדגם של נעליים חצאיות חומות, בעלות שרוכים שחולקו לחיילות שניתנו בשנות ה-60'. ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהייתה בשנים ההן שרת החוץ, נעלה נעליים אורתופדיות בעלות שרוכים ללא עקב גבוה. הנעליים התקניות, שהותרו לחיילות בצה"ל באותה תקופה, דמו במראה שלהן לנעלים של גולדה מאיר, לכן כונו "נעלי גולדה". לאחר הטירונות הותר לחיילות לנעול נעלי סירה שחורות חלקות ללא עקב, שאותן רכשו בעצמן, ונעלי גולדה נותרו ללא שימוש.


נעלי האויב המצרי המובס במלחמה

אחת התמונות הטיפוסיות באלבומי הניצחון הרבים שיצאו לאור בעקבות מבצע קדש ובעיקר מלחמת ששת הימים, היא של נעלי החיילים מצרים שהושארו בחול המדברי בעת שברחו מפני צבא הגנה לישראל.

לימים התמונות הללו היוו המחשה לזחיחות ולאדנות שהובילה למחדל יום הכיפורים.


חנויות נעליים

ברחבי המדינה היו פזורות בשנות החמישים, השישים והשבעים חנויות נעליים מיתולוגיות, כגון "דן גבריאלי" בחיפה, "נעלי נעורים" בתל אביב או "כליפא" בירושלים.


ילדים רבים שגדלו בארץ באותה עת זוכרים בערגה את חווית קניית הנעליים החדשות. כך למשל, דלית קימור, סיפרה בדף הפייסבוק שלה על החוויה הזו, ותוך כדי הזכירה לקוראיה-חבריה הוותיקים את החנות הירושלמית המיתולוגית "פריימן את ביין" שנוסדה בירושלים בשנות השלושים (בצירוף תמונה שעוררה כצפוי רגשות נוסטלגיים ושיתופי זכרונות):

"אצלנו זה היה טקס שלם. אמא שלי היתה לוקחת אותי ואת אחותי העירה לקנות נעלים כל עונה. היה מתעורר ויכוח קבוע שבו אני מושכת לכיוון נעלים יפות ואמא שלי לנעלים בריאות שיחזיקו את הרגל. בדרך כלל בעלת המאה ניצחה. משם היינו עולות לקינג ג'ורג' למלך הפלאפל וקונות חצי מנה בפיתה או אשתנור וכוס מיץ גזר. אח"כ היינו חוזרות לבית הכרם בקו 1, עייפות אך מרוצות עם שקית ניילון ובלון לכל אחת. להלן מקבץ תגובות לפוסט הזה: "זה ובלון מתנה עשו את העבודה" "ואיזו מתנה היית בוחרת? בלון או פנקס?" "ואיזה אירוע זה היה לרדת העירה לקנות שם? אה?" "הייתה גם קרוסלה עם ג'ירפה תרנגול ועוד חיה...." 'העירה' מונח ירושלמי". "וזוכרת את מכונת הרנטגן שהייתה מוצבת ליד? היו מכניסים את נעלנו למכונה ורואים עד איפה כף הרגל מגיעה. לא יאומן -- אבל זה היה ממש רנטגן...." "כן, הייתה גם מכונת רנטגן מגניבה שהיה אפשר לראות את הרגלים מבעד לנעליים" "הם היו הראשונים עם מכונת רנטגן שהתבררה יותר מאוחר כדבר מזיק ביותר" "נעלים קנו פעם בעונה, או בפריימן את ביין, או בגיל ממול, או בנעלי בג׳יו" "פעמיים בשנה, לפני ראש השנה ולפני פסח ואסור ללכת עם הנעליים לבית הספר או לשחק בחוץ ירחם השם" "פריימן את ביין הפכו לי את קנית הנעלים לחוויה" "לתלאביבים הייתה את חנות אייל בבן יהודה" פריימן את ביין קיים היה משנות ה30 המאוחרות "עכשיו אני נזכרת שהיו גם נעלי פרידמן" "כחיפאי הנעלים שלי נמצאים כבר עשרות שנים ביפו פינת הרב קוק". "בתל אביב, היה טקס דומה אבל עם נעלי פיל באלנבי פינת נחלת בנימין".

חנות הנעליים פריימן את ביין בירושלים. התמונה פורסמה בדף הפייסבוק של דלית קימור. צלם לא ידוע.


בערים רבות ברחבי נוצרו בעבר ריכוזים של חנויות נעליים ברחובות מסוימים. כך למשל, ברחוב הרצל בחיפה וברחוב הרצל בנתניה. אבל רחוב הנעליים בהא הידיעה בישראל היה במשך שנים רחוב נווה שאנן בתל אביב (בזמנו סמוך לתחנת האוטובוס המרכזית). בימינו את מקומן של מרבית חנויות הנעליים של פעם תפסו מסעדות אריתראיות ומספרות לשזירת צמות. היום, נתפס המקום העני וההטרוגני הזה, לסמל המחלוקת בנושא מהגרי-העובדה והפליטים בישראל.


סרטו התיעודי של דוד פישר (נכתב, הופק ובוים) "לא רחוב ולא נעליים" (2015) עוסק ברחוב הזה מנקודת מבט אישית. כשהיה ילד נהג הבמאי דוד פישר לנסוע עם סבתו לנווה שאנן בדרום תל אביב, לשוטט בין החנויות לאכול ופלה ולשתות גזוז. אז, בעל המסגרייה ברחוב היה מארח את הזמר טריפונס בצהרי שישי והמוכרים המקומיים נהנו להתגאות ב"שאנז אליזה" הישראלי. הסרט עוסק בקשר של הבמאי לסבתו ובגעגוע אליה ואל הזמנים הנוסטלגיים של השכונה השזורים זה בזה בזיכרונו של הבמאי.

דפוסי קניית הנעליים בישראל עברו שינוי גדול בשלושת העשורים האחרונים. אם בעבר סיבוב הקניות התקופתי התחיל בחנויות הבגדים והסתיים ברשתות ההנעלה, כדי למצוא נעל הולמת, בעשורים האחרונים נמצא ענף הנעליים בישראל במגמת התפתחות מתמדת. בד בבד עם העלייה במספר רשתות הנעליים המתמחות, גם רשתות האופנה המובילות מצטרפות לענף ומציגות קולקציית נעליים משלהן תחת שם המותג. זאת ועוד, רשתות נעליים בינלאומיות נחשקות, מחפשות גם הן נתח מהעוגה המסחרית וממהרות לפתוח חנויות דגל במרכזי הקניות בישראל (קדוש, 2006).


ריבוי הקניונים שגרם להתפתחות הרשתות הקיימות והקמת חדשות, והיבוא מסין שהוזיל את המחירים, זירזו את צמיחת הענף המגלגל עשרות מיליוני שקלים בשנה ו-4-3 מיליון זוגות נעליים – רובם של מותגים בינלאומיים. גם הרגלי הצריכה המגדרית השתנו. כיום נשים וגברים כאחד, אינם מתייחסות לנעליים כאל מוצר יקר שקונים לכמה שנים. רבים קונים מספר זוגות בשנה ומתאימים את הנעל לאביזרי הלבוש האחרים. ראוי לציין שמשבר הקורונה נתן מכת מוות לרבות מחנויות הוותיקות שעוד הצליחו לשרוד.

בהקשר לפולקלור ההנעלה בחברה הישראלית ראוי להזכיר את חנות סאקל המיתולוגית בנמל התעופה בן גוריון. סולי סקאל, האיש שהפך בעבר את שמו למילה נרדפת לדיוטי פרי, שהביא לעמישראל את בשורת הדי.וי.די ב-200 דולר ושינה את שוק האלקטרוניקה המקומי מקצה אל קצה, הוא גם זה ששינה לנו את דפוסי קניית נעלי הספורט.

ב-1986 הוקמה סקאל סוכנויות (עסק משפחתי) שעסקה בשיווק סיגריות יפניות. ב-1990 הוקמה סקאל ספורט. החברה עסקה בפעילות סיטונאית כמשווקת מותגים, ביניהם "קדס", "טימברלנד", "גס" ו"אל" לשוק המקומי, ובמקביל היא הפעילה רשת חנויות של המותגים "באלי", "סי.קיי", טימברלנד ו-DKNY. ספינת הדגל של סקאל הייתה חנות הספורט בדיוטי פרי.

ב-1997 זכתה הקבוצה במכרז להפעלת חנויות אלקטרוניקה, שעונים ואופנה בדיוטי פרי בנתב"ג, ולשם כך הוקמה סקאל דיוטי פרי. לצדן של חנויות האלקטרוניקה, האופנה והשעונים, קמה גם חנות נעלי ספורט, שהפכה עד מהרה לגדולה בישראל ולאחת הרווחיות בעולם. החנות הציעה מגוון רחב של נעלי ספורט ואופנה מהמותגים המובילים בעולם, ביניהם אדידס, נייקי, ניו-באלאנס ועוד. כמו כן החנות הציעה ביגוד ספורט מקצועי ואופנתי ממבחר מותגים מובילים.


סנדלריות

סנדלר היה בעולם העתיק מקצוע חשוב ומכובד שעבר בירושה מאב לבנו, ולא במקרה שמות משפחה רבים בשפות שונות נגזרו מאנשים שעבדו בגילדה המקצועית הזו. כך למשל בגרמנית "שומאכר" (Schumacher) ו-"שוסטר" (Schuster) ובאנגלית Sandler, Sandel ו-Sandelman.


הסנדלרות היא מקצוע שהולך ונעלם היום בעולם, ממספר סיבות: א. מרבית הנעליים מיוצרות כיום בייצור המוני בבתי חרושת. ב. אנשים רבים מעדיפים לרכוש נעליים חדשות מאשר לתקן את נעליהם הישנות, הן משום שהבדלי העלות אינם משמעותיים והן בשל תרבות הצריכה בעולם המערבי. ג. אמצעי הייצור והחומרים מהם עשויות נעליים השתנו, ונעליים רבות כיום לא ניתנות לתיקון עם התבלותן (סנדלר, ויקיפדיה). ד. בימים בהם רוב מוצרי ההנעלה (וכמעט כל המוצרים בכלל) מיוצרים במזרח הרחוק, ניכרת הירידה במחיר המוצרים על חשבון האיכות. מצב זה מקשה על תיקון הנעליים, עקב שימוש בחומרים נחותים שאינם ברי תיקון (למעשה המטרה העיקרית של מוצרים אלו, היא לא להיות ברי תיקון אלא להיות ברי חלוף - ורצוי כמה שיותר מהר).


בימינו חניות ודוכנים של סנדלרים הם תופעה נדירה בעולם המפותח ובדרך כלל מהווים בעיקר אטרקציה תיירותית. במדינות העניות הכמות גדולה יותר אבל גם שם הסנדלרים הולכים ונעלמים. גם בעלי מלאכה שמכינים נעלים איכותיות בהתאמה אישית ועל פי הזמנה הולכים ונעלים מעולמנו.

סנדלר בעיר קירקירה שבאי קורפו ביוון, צילום: עוז אלמוג, 2019


בעבר נחשב מקצוע הסנדלרות בישראל לנכשל וגלותי. הנה כי כן, במחזה המיתולוגי "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", שלמי הוא סנדלר הדומה במראהו לשלמה המלך, והשניים מחליפים בתפקידיהם לזמן קצר. הסנדלר מסמל כאן את הניגוד המוחלט למלך, בהיותו איש פשוט וקשה יום. בסלנג העברי כינוי לרופא חסר כישרון: "זה רופא?, זה סנדלר"...


סנדלרים בישראל סבלו כמעט תמיד לא רק מדימוי לא גבוה אלא גם ממצוקה כלכלית ומחסור במקורות פרנסה. זאת בעיקר עקב התחרות הגוברת ובלתי נמנעת עם סחורה תוצרת חוץ. בשנות מלחמת העולם השנייה הוטב מצבם של הסנדלרים בארץ משני טעמים: א. ישראל הייתה הספק הראשי של נעליים לצבא הבריטי בכל המזרח התיכון. ב. באותה עת חלה הטבה בתנאי הסנדלרים עקב התארגנות מקצועית במסגרת הסתדרות העובדים בארץ ישראל שהולידה הסכמי עבודה מול המעסיקים.


אבל ככל שהיבוא הלך והתפתח כך מצבם של הסנדלרים הלך והורע ושביתות מחאה בשל הצפות השוק בנעליים מיובאות הפכו לאירוע שכיח למדי.


בשנות ה-60 גדל המחסור בסנדלרים מקצועיים, בגלל שלא היה דור המשך שילמד את רזי המלאכה הוותיקה. אחד המוסדות האחרונים שהכשיר באותה עת נערים למקצוע הסנדלרות היה בית הספר המקצועי "כפר בתיה" (נוסד ב-1947). אחת העתודות המקצועיות במקום הייתה מגמת סנדלרות. בכתבה שפרסם העיתונאי יוסף לפיד במעריב ב-1974 הוא מתאר בחיבה מהולה בכאב מסורת גוועת.

"סנדלר בשכונה שלי הוא 'לא סתם סנדלר. בית המלאכה הקטן שלו משמש גם כחנות. בקיץ הוא מוכר בעיקר סנדלי אילת ובחורף הוא מוכר נעלי 'בית צבעוניות עם ביטנה'. שערות השיבה שלו דלילות ומאחורי אוזנו הוא מחזיק עיפרון, כמו נגר. אשתו מביאה לו בצהרים ארוחה בצידנית בת ארבע קומות... המרק נמצא במיכל התחתון, כדי שלא יתקרר. כאשר השניים מתיישבים לאכול, ליד הדלפק, הם סוגרים את דלת החנות, אך לא נועלים אותה. אני נכנס, עם הנעל של הבת הקטנה. העקב נוטה ליפול. הסנדלר מפסיק לאכול, מנגב את ידו בסינרו, מעלה את משקפיו על מצחו, מתבונן בנעל וקובע: "צריך להדביק". הוא מהסס לרגע: אתה רוצה לחכות?" לא נעים להפסיק את ארוחת הצהרים שלו. אבל אין חשק לחזור שנית. הוא שותה מהבורשט, מוציא מתוך מגירה נייר זכוכית, משייף את המקום שבו העקב נפרד מהסוליה. מלביש את הנעל על דמי מפלסטיק, מורח על הפצע דבק סנדלרים שקוף ובושמי" צריך לחכות" הוא אומר וחוזר לצלחת שלו. הזוג אוכל, אני עומד, הדבק מתייבש. אחר כך קם הסנדלר ומדביק את העקב למקומו. "זה יחזיק" הוא אומר ובאותה נשימה מוסיף: "שמונים אגורות". ולי לא נעים, אבל משלם שמונים אגורות. אי אפשר לבייש בנאדם עובד ולהציע לו יותר ועוד בנוכחות אשתו. זה היה לפני כשלושה חודשים. לפני כחודש ימים באתי אליו עם הסנדל הימני של הבן. הסנדלר עיין בסנדל וקבע: הרצועות נפרמו. סקנדאל ממש סקנדאל. הוא התיישב מאחורי מכונת תפירה סינגר מגושמת וישנה, השחיל במחט גדולה חוט עבה ובין רגע תפר את הסנדל. "שמונים אגורות" - הוא אמר ואני שילמתי והלכתי לי וקנאתי בו קצת. השבוע הבאתי לו את הסנדל השמאלי, שגם רצועותיו נפרמו. ושוב ישב הסנדלר ליד מכונת התפירה ותפר. כמה? שאלתי. הוא הביט באשתו, אחר כך מלמל לעצמו משהו באידיש ואחר כך אמר בקול תקיף ונחוש החלטה: "לירה וחצי" ונעץ בי מבט שחצני, מתגרה. לא התווכחתי אתו. שילמתי לירה וחצי והלכתי לי ובדרך הביתה חשבתי בליבי, שהאינפלציה אוכלת כל חלקה טובה." (יוסף לפיד, בטורו במעריב 28.6.1974, עמ' 23).

היום יש ברחבי הארץ סנדלריות ספורות בלבד, בעיקר בבעלות של עולים מברה"מ לשעבר, שעושות תיקונים קלים (ארד, 24.4.2015). כך למשל, ב-2013 פעלו בשכונת הדר בחיפה כ-16 סנדלריות.

סנדלריה בחיפה, צילום: עוז אלמוג, 2022


בשלהי אותה שנה פורסמה באתר מאקו כתבה שסקרה שלוש סנדלריות מיתולוגיות שעדיין פעלו באותה עת:

א. סנדלרית רוממה ברחוב האורן 25, רוממה – חיפה. הבעלים היה דימיטרי (לא צויין שם משפחתו. ע.א), שפתח סנדלריה בישראל אחרי שעבד כסנדלר יותר מ-25 שנה באוקראינה. בראיון לכתב הוא סיפר: "היה צריך להשקיע הרבה כסף בשביל לפתוח עסק משלך, וזה לקח זמן. כל הזמן חשבתי על זה עד שהגיע הרגע להגשים את החלום". הסנדלריה ההיא היתה מעין כל בו ענק, בו ניתן היה למצוא את כל מה שקשור לעולם הנעליים, החל משרוכים ורוכסנים דרך משחות נעליים ורפידות ועד ספריי נגד ריח זיעה. מלבד תיקונים, הרחבה וחידוש נעליים, דימיטרי מבצע גם תיקוני תיקים, מזוודות (ידיות) וחגורות." (אבני, 2013)


ב. הסנדלריה של ד"ר מקס לוי (המכונה "מקסו") ברחוב הגדוד העברי 45 תל אביב). ד"ר לוי תואר כ"מומחה מספר אחת בישראל (ויש אומרים בעולם) לצביעת וחידוש נעליים". בעזרת חמישה צבעי בסיס וידי אומן, מקסו יצר כל גוון וצבע מתבקש וחידש גם את הנעל הבלויה ביותר. מקס לוי היה מעצב נעלים של נעלי גטיה, ובעל חנויות נעליים בתל אביב וראשון לציון. כשהתחיל הייבוא מסין שגרם לסגירת המפעלים והחנויות, החליט מקס לפתוח סנדלריה. השם שיצא לד"ר מקסו כמחדש נעליים, הביא אל הסנדלרייה שלו סלבס רבים, שהתאהבו והפכו ללקוחות קבועים. לכתב הוא סיפר: "מיכל אמדורסקי מספקת לי עבודה בלי הפסקה. יש לי בסנדלריה מדף על שמה והיא ממליצה עלי לכולם, כי היא יודעת שאני הכי טוב בתחום" (אבני, 2013).


ג. סנדלרית סטניסלב ברחוב המייסדים 4, נתניה, בהנהלתו של סטניסלב (שם משפחתו לא צוין בכתבה). בברית המועצות סיים סטניסלב שבע שנות לימודים אקדמאים על מנת לרכוש את התואר טכנולוג ייצור, המקביל בישראל לתואר שני, ועבד בייצור נעליים. אחרי שעלה לארץ פתח סנדלריה משלו בישראל. בנוסף לייצור נעליים, ייצר סטניסלב אביזרים מיוחדים בעבודת יד ועם המון כשרון אומנותי. בסנדלריה של סטניסלב אפשר היה למצוא נרתיקים לפלאפונים, חגורות מצוירות, תיקים והכל בעבודת יד כאשר כל פריט הוא יחיד במינו. הקליינטים שבאו אל סטניסלב הגיעו כמו לפסיכולוג, כי הוא ידע לדבר ללבם ולשמחם (אבני, 2013).

הסנדלרייה הפעילה המפורסמת ביותר היום בישראל (מכונה "בית מלאכה לנעליים ומוצרי עור) נמצאת בקיבוץ איילת השחר. ב-1923 עברו חברי איילת השחר לאתר הקבע של הקיבוץ ואז החלה קבוצת "אחווה" מגדוד העבודה בבניית מבני הקבע של הקיבוץ וביניהם הרפת, מגדל המים ועשרת מבני הפרסה. הסנדלריה שכנה בבית מספר 1. בתחילה שימש המבנה (כמו גם שאר מבני הפרסה) למגורי חברי הקיבוץ ובתי ילדים . במהלך שנות ה-50 עברו חברי הקיבוץ למבני מגורים חדשים יותר והמבנים התפנו. ב-1951 עברה הסנדלריה של הקיבוץ מצריף פח לבניין מספר 1. בתחילת פעילותה של הסנדלריה פעלו בה כארבעה עובדים שיצרו נעליים חדשות ותיקנו נעליים שנפגמו. עם פרישתם של הוותיקים הצטמצם צוות העובדים עד פרישתו של אחרון הסנדלרים וסגירת המקום. ב-2009 פנה הקיבוץ למועצה לשימור אתרים לסייע בשיפוץ ושימור המקום. החל ב-2010 תהליך השיפוץ והמקום המחודש נחנך ב-2011. כחלק מתהליך השיחזור נוקה הציוד המקורי והוחזר לשימוש.


הסנדלרייה פועלת היום באותו המקום בו עבדו סנדלרים קרוב למאה שנה. החל מהסנדלרית הראשונה בלומה והסנדלר הראשון יצחק שטיינמן שלמד את מקצוע הרצענות עוד בגרמניה וכשעלה לארץ בשנת 44 ייסד את הסנדלרייה במקומה החדש, ניסן תירוש (פטרושקה) וחנוך אוסובסקי שהצטרפו לסנדלריה בשנות ה- 50 ושאול שבתאי שהצטרף מאוחר יותר כשוליה, ומפעיל היום את המקום יחד עם מוש הראל, תלמידו של הסנדלר האחרון בקיבוץ ("האבא המגדל שלי, שאול שבתאי, שעבד פה המון שנים. הוא עלה כילד מעיראק ועבד כשוליה מגיל 12. אחרי שהשתחרר מהצבא הלך ללמוד את המקצוע בחיפה ובתל אביב").


היום מוש מייצר סנדלים תנ"כיים כמו פעם וגם נעליים בהזמנה – "אנשים באים במיוחד, בוחרים צבע ודגם שמתאים להם אישית". כמו כן הוא מארח תיירים ומטיילים, ילדים וגמלאים וכן קבוצות, כ-100 אנשים בשבוע. "אני לא חנות נעליים. מה אני מוכר? נוסטלגיה, זיכרון, טיילור מייד, ייצור ישראלי מקומי וערכים" (קרס, 23.9.2018).


במקום ובציוד משתמשים גם יצרני נעליים נוספים כמו בני חברון, המייצר את המותג Benji Bare – סנדלי חופש לאנשים שאוהבים להרגיש שהם הולכים יחפים. בפינה אחרת מונחים סנדלים מיוחדים מקושטים בחרוזים. מוש, שמלמד עסקים ומרצה על יזמות מטעם משרד החוץ בארצות העולם השלישי, הביא אותם מייצור מקומי של נשים בדרום סודן ומשווק אותם בסנדלריה.


מלבד היותה בית מלאכה פעיל, הסנדלרייה גם משלבת בתוכה תצוגה המשתרעת לאורכה ולרוחבה. "קיבלתי ציוד ומכונות מילדים של סנדלרים שנפטרו, והפכתי אותן לפינות זיכרון", אומר מוש (קרס, 23.9.2018).


כלי סנדלרות אפשר היום למצוא בעיקר בשווקי הפשפשים ברחבי העולם, באתרי המכירות ובמוזיאונים שמציגים מלאכות עתיקות. לעתים משתמשים בהם גם כמוצגי יופי ווינטג' לעיטור חנויות בוטיק של הנעלה.

חנות הנעלה בעיר קירקירה באי קורפו ביוון, צילום: עוז אלמוג, 2023


מצחצח נעליים

מצחצח נעליים הוא אדם המתפרנס מצחצוח נעליהם של אחרים. באופן מסורתי, מצחצחי נעליים אינם פועלים במשרד או בחנות אלא ברחוב, ולקוחותיהם הם עוברי אורח אקראיים. במקומות שונים בעולם, מצחצחי הנעליים הם ילדים שמסייעים לפרנסת משפחותיהם. יש מצחצחי נעליים המחזיקים כיסאות גבוהים עליהם יושבים הלקוחות בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אלה מספקים לעיתים עיתונים ללקוחותיהם, כדי שיוכלו להעביר את הזמן בעת הצחצוח. מצחצחי נעליים אחרים מסתפקים בשרפרף, ויש כאלה שנעזרים בספסלי הרחוב. לעומתם, יש המצחצחים את נעלי לקוחותיהם כאשר הלקוחות עומדים, ומניחים את הנעל על דרגש או אף על ארגז הכלים של מצחצח הנעליים.

המקצוע החל להתפתח בערים הגדולות בבריטניה בסוף המאה ה-19, אך בסוף המאה ה-20 הוא החל להיעלם בהדרגה בעולם המערבי. כיום ניתן למצוא מצחצחי נעליים בעיקר בשדות תעופה (מצחצח נעלים, ויקיפדיה).


גם בישראל נחשב המקצוע למקצוע שעבר מן העולם. אמנון דנקנר ודוד טרטקובר מתארים אותו באופן נוסטלגי:

"חלק בלתי נפרד מהנוף במרכזי הערים. גברים שהיו יושבים בקרנות הרחוב, על שרפרף עץ קטן שמושבו קלוע קש, ולפניהם ארגז עם ציפוי נחושת קלל מבריק שבמבריקים ועליו כל מיני קישוטים רוקוקואיים. כשהיית נעמד מולם ומניח את הרגל על מין דוושה יציבה, הם היו דבר ראשון מקפלים את המכנסיים לבל יתלכלכו ואחר כך תוחבים לך בתוך הנעל, משני עברי הקרסול, חתיכות קרטון אפורות לבל יתלכלכו אף גרביך, ואז היו שואבים בקול רוק לחלל הפה, מתיזים בוחטה נאה על הנעל ומתחילים לצחצח, למרוח משחה, להבריש ולהבריק עד שהיית יכול, ממש כמו שהרס"ר רצה, לראות את הפרצוף שלך משתקף בחרטום הנעל." דנקנר וטרטקובר, 1996, עמ' 120)

דורות של ילידי שנות השישים בישראל גדלו על "דוב דובוני בן דוביים מצחצח נעליים" של לאה גולדברג. העלילה: דב דובוני מצא לו עיסוק חדש: לצחצח את נעלי חבריו החיות. הוא תולה על דלת ביתו שביער שלט:

"דב – דובוני בן דוביים / מצחצח נעליים / לחרק, חיה ועוף / מן הזבוב ועד הקוף".

ההיענות רבה: "מול הבית מול השער / מצטופפת חייתו יער / זה עניין, זה חידוש / הצחצוח רבע גרוש".

הכל עולה יפה עד שמגיע מרבה רגליים."


השיר "דב דובוני", שכתוב כסיפור מחורז, בשפה רהוטה ושנונה (מילים שכבר כמעט איננו משתמשים בחיי היום יום) היטיב לתת אופי לכל חיה ולהביע את ייחודה. הוא פורסם לראשונה בכתב העת "דבר לילדים" ב- 1944 והפך מיד לפופולרי (כולל גרסה לפנס קסם). לימים גם הומחז.


סרטו של נתן אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע הישראלי, "דן וסעדיה" (1956) הוא סרט הרפתקאות לילדים שנקרא גם “דן קישוט וסעדיה פנשה”. בזמן מלחמת העצמאות, שני חברים חובבי הרפתקאות מסתבכים כאשר הם מתגנבים לכלוב הנמר בגן החיות בניסיון למצוא מטמון. החברים (המגולמים בסרט באופן סטריאוטיפי) הם דן האירופי, שמגיע ממשפחה עם הורים מגוננים ולומד בבית ספר, וסעדיה התימני, שהוריו כלל לא מוזכרים בסרט ושאינו לומד אלא מתפרנס מצחצוח נעליים. כשדן נתפס, הוריו שולחים אותו לפנימיית הדסים – וסעדיה מתגנב להסעה ומגיע למוסד החינוכי המרוחק בעקבות חברו. הפנימייה, שהיתה אמורה לנקות את הדמיונות מראשו של דן, מספקת כר להרפתקאות חדשות, שאינן קיימות רק בדמיון אלא במציאות של היישוב היהודי בארץ ערב הכרזת העצמאות.

באפריל 2023, בעיבורו של המתח סביב הרפורמה המשפטית, שאליה נלווה גם מתח עדתי, פרסם אחד מחברי קבוצת הפייסבוק "נקמת הארכיון: חובבי ההיסטוריה של הארץ" תמונה בבאר שבע משנת 1953 (התמונה נלקחה מתוך ארכיון המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, במוזיאון אנו) של הצלם הרברט זוננפלד, שבה נראה מצחצח נעליים מבאר שבע מבריק את נעליה של אשתו לני זוננפלד - צלמת יהודיה אמריקאית ילידת פולין, שביחד עם בעלה הרברט זוננפלד תיעדו את ההיסטוריה של העם היהודי במאה העשרים, כולל תמונות ארץ ישראל המנדטורית, תמונות מראשית המדינה, תמונות מברלין של ערב השואה ותמונות של קהילות יהודיות ברחבי העולם. ליד התמונה פרסם החבר את המשפט המתריס: "הפער החברתי בצילום אחד" בהמשך הוסיף: "מה לעשות והמצולמת היא יקית, פליטת רדיפות הנאצים שברחה מגרמניה בשהות ה-30 שנסעה עם בעלה הצלם לצלם בבאר שבע. מי שרוצה להכחיש שב 1953 היה פער עדתי גדול, שיבושם לו" בהמשך תיקן ("אבל מכיוון שיש סיכוי שמצחצח הנעליים אינו בן עדות המזרח, שיניתי את הכותרת ל"פער החברתי"").


כמצופה הפרסום הזה גרר מבול של תגובות זועמות. להלן כמה דוגמאות:

- באמת? אני רואה אדם שמתפרנס, ולא ב''ישיבה'' כל היום. - רוצה תצלום מ-1953 של אבא שלי ניצול השואה, לאון שוורץ, מסייד קירות בבית של משפחת אלגרבי , בעוד הגברת מתבוננת בו?- מה הבעייה? רק בשביל סנובים מצחצח נעליים זהו מקצוע בלתי מכובד. בעבר זה היה שירות חיוני ופרנסה בטוחה, בוודאי בהשןאה לרמת הסיכון של עוסקים עצמאיים אחרים וכן לרמת המיומנות הנדרשת. נכון, מתח הרווחים היה נמוך ולכן גם המקצוע נעלם בהדרגה משנפתחו אפשרויות תעסוקה עם הכנסה גבוהה יותר. אבל לראות בו דבר רע או בזוי כשלעצמו? מה ההבדל בינו לבין כל שירות אחר? - רוצה תמונה של סבא שלי מתקן מכונות תפירה בג'נין כדי לפרנס את המשפחה שלו? - פוסט גזעני שמאחוריו חשיבה גזענית. רק אתה רואה בו את הכיעור. האחרים יראו תמונה מלפני שבעים שנה, שבה אדם עמל מוצא את פרנסתו, ואיש איננו יודע ואיננו מתעמק במוצא שלו או של הלקוחה. - כל אחד עסק במקצוע שהיה לו או במה שיכול היה לעסוק בו לפרנסתו... - מה רצית שאנשים שלא ידעו קרוא וכתוב יהיו עורכי דין ? - אין בתמונה כל פער עדתי...ההגדרה טועה ומטעה...ורק אזכיר את זוג האחים היקים שעסקו בניקוי חלונות הראווה משולש הירושלמי.... - פרנסה בכבוד זו לא בושה. לקבל תלושי מזון ממנהיג ש׳ס בשנת 2023, זו בושה. - סבא של שכנתי היה מצחצח נעליים/סנדלר בירושלים - עלה מהונגריה. - יעקב הסנדלר ניצול שואה ממחנה השמדה עם מספר על היד ישב בכוך מתחת למדרכה במשך עשרות שנים ותיקן נעלים. לא הרגיש נחות. אבי ניצול שואה מרומניה, היה רפד ועבד קשה לפרנס את משפחתו והוריו. אצל לקוחות מכל המוצאים והעדות ולא חש מושפל. - נחות האדם שעבודתו משפילה אותו. - עד היום מתגעגעת למצחצח הנעליים בפינת הרחוב. אני שונאת לצחצח נעליים. וכל מלאכה מכבדת את בעליה. - כמו שאמרו לפני, מניין לך לדעת שמצחצח הנעלים מזרחי ? ותכל'ס המצולמת, בתמונה הזאת בכלל לא נראית אשכנזיה ...הדבר היחידי שאשכנזי בה, בתמונה זו, זה אולי הכובע.... - לסבא שלי הרומני ניצול גטו היתה עגלה עם חמור ובשנותיו הראשונות בארץ היה מוכר כדי חלב. בשנים הראשונות של המדינה כולם עשו הכל כדי להתקיים וכדי לבסס את המדינה הצעירה. לא היו עבודות בזויות. לא היה דבר כזה בלקסיקון. ולא צריך להיות גם כיום. כל עבודה מכבדת את בעליה ללא הבדל דת גזע ומוצא. - מבט אחד על ניצולי השואה העניים מרודים שעדיין בינינו גם לא יעזור כדי להשכיח את העיסוק הרדוד והמפגר הזה בפער עדתי. - סבי הגיע אחרי גטו ורשה לארץ, סבתי מרומניה. הבריטים גרשו אותם למחנה מעצר בקפריסין ושם הם איבדו את בנם הראשון. מהרגע שהגיע לארץ סבי עבד בתור צבעי, צבע בתים, מפעלים וחדרי מדרגות, של בני כל העדות, עד שמת בגיל צעיר מסרטן, למרות שלא עישן והיה בריא, כנראה מכל הכימיקלים שנחשף אליהם. הפער העדתי. - לא הבנתי מה הבעיה בתמונה, ולמה היא מצביעה על פער עדתי דווקא. כי בקומה מתחתינו בשיכון עולים באותן שנים, גר מצחצח נעליים פולני. רק חסרות לי תמונות של הקליינטים שלו, שחלקם היו עירקים ופרסים מהשכונה. בקיצור, חרטטת. סורי. - סבא רבא שלי, הרומני האשכנזי והסנדלר שעבד בצריף היה פחות מתחבר. - סבא רבא שלי היה מנהל בית ספר ברומניה, הגיע לכאן ועבד בביניין. נפל בפיגום והתחרש. אחר כך היה לו קיוסק. גרו 6 נפשות בחדר וחצי. סבא שלי יצא לעבוד בגיל 13 והפסיק את לימודיו. בהמשך קיבל מלגה ולמד פילוסופיה ומתמטיקה בעברית. תוך כדי לימודיו שהשיג ביזע פרצה מלחמת העצמאות והוא עזב הכל ונלחם *עם מום בלב* בחזית באיזור ירושלים. גם האשכנזים לא ליקקו דבש. רחוק מזה!! בהמשך חייו עלה לבית שאן, לימד שם מתמטיקה בתיכון והתפלל בבית כנסת מזרחי. סבתא שלי עלתה מאורוגוואי ועד היום גרה בשיכון ברמלה. הייתה אלמנה עם 3 ילדים, אביה ויתר על השילומים מגרמניה על כל אחיו שנרצחו בשואה ויצא לעבוד בגיל 70 כדי לפרנס אותה. די לפלג אותנו ולשסות אותנו זה בזה! כולנו ציונים, רובנו באנו מהגלות בתנאים קשים, כל אחד תרם מדמו. אשכנזים ומזרחים. - אז העליה הרוסית שהגיעה לארץ וחלקם היו מהנדסים ורופאים וכד ועבדו כמנקי רחובות, או מנקי חדרי מדרגות או מפני שולחנות במסעדות וכד'.. - בתל אביב הקטנה שהיתה פעם עיר אירופאית ונקיה הוקם בית הספר הקרוי תיכון חדש, על ידי המחנכת והמורה טוני הלה, יחד עם אהרון ברמן. היא הייתה המנהלת המיתולוגית של בית הספר, מחנכת דגולה, אהובה ונערצת. בן זוגה של טוני הלה היה גוסטב שטינשניידר שהיה אינטלקטואל משכמו ומעלה. גוסטב עבד כמטאטא רחובות בתל אביב. כן. מטאטא רחובות. טוני הלה הייתה יוצאת כל יום בהפסקה הגדולה כדי לתת לו כריך. מעולם לא התבייש בעיסוקו. בני הזוג, המנהלת האהובה ובן זוגה מטאטא הרחובות, היו זוג מוערך ואהוב על ידי תושבי העיר. אבל כאמור, זה היה לפני שנים רבות כשתל אביב הייתה עדיין עירם של ביאליק ונחום גוטמן. - הפער הכי גדול בתצלום הוא בצבעים שהוספת לצילום השחור-לבן של שנות ה-50. הצלם מתעד את אשתו? כדין צילום סטודיו. והוספת לו קיטש מיותר. על הכותרת היו מנפנפים אותך מדסק העיתון

תיעוד ושימור פריטי הנעלה בישראל

אספנים, חנויות ומוזיאונים

נעל הוא מוצר מתבלה ומתכלה וכיוון שהוא צובר ריח אנשים נוטים להיפתר ממנו ורק מתי מעט משמרים אותו כחפץ של זכרון. אפילו חנויות ביגוד של יד שניה ברחבי העולם, רק לעתים רחוקות מציעים ללקוחותיהן נעליים ישנות, וגם אז בדרך כלל מדובר בחנויות המיועדות לאוכלוסיה הענייה.

חנות יד שניה בברצלונה, צילום: עוז אלמוג, 2017


לא הכרתי עד היום אספן ישראלי המתמקד באיסוף נעליים היסטוריות וכנראה שאין זה מקרה שבאתר המכירות בפומביות בידספירט מוצעים מעט מאד פרטי הנעלה מעניינים ובעלי ערך היסטורי וכספי - רובם כרזות היסטוריות או מכשירי ספרות.

פרטי אספנות שנמכרו בפורטל בידספיריט. המקורות לפריטים ולתצלומים הללו מפורטים בתערוכה נעליים בישראל - אקלקטי, פורטל הישראליאנה תופעה חדשה מעניינת ודי צפויה שצמחה בשנים האחרות הן אספני נעלי ספורט ("סניקרס"). נעלי סניקרס כבר מזמן לא משמשות רק להליכה – הן פריטי אספנות מעוצבים, אובייקטים שנסחרים באלפי דולרים בקרב אספנים ומשוגעים לדבר, עם שיתופי פעולה נדירים ומהדורות מוגבלות. הפריטים הללו נעשו כה מבוקשים שיש היום מועדון "סניקרהאד

מועדון סניקרהאד


הסניקרס אפילו נמצאו ראויות לתערוכה מקיפה במוזיאון העיצוב בלונדון Sneakers Unboxed: Studio to Street (אוקטובר 2021), שביקשה להוציא את הצופים למסע מחדרי הסטודיו של מעצבי הנעליים אל הרחוב שאימץ אותן וחוזר חלילה, עם 270 דוגמאות של נעליים אייקוניות שהולידו סביבן תת-תרבויות שלמות. בתערוכה ענו שאלות כמו מהן נעלי הספורט הנמכרות ביותר בהיסטוריה? מיהם 10 צרכני הסניקרס המובילים בכל מדינה? ועל איזה זוג נעליים שולם סכום אסטרונומי של 1.8 מיליון דולר בבית המכירות סותב'יס (התשובה: נעליים מדגם Nike Air Yeezy 1 שנעל קניה ווסט לטקס הגראמי בשנת 2008).


גם בישראל צמחה בשנים האחרונות "קהילת סניקרס" שכוללת (נכון ל-2021) כ-12 אלף חברים בפייסבוק ומנוהלת על ידי יוליה פריליק-ניב. באירוע שהתקיים ברדינג 3 בנמל תל אביב נמכרו נעלי סניקרס נדירות, הוצבו עמדות ציור ועיצוב של נעליים ועוד. לרגל האירוע, שלושה אספנים מקומיים מהקבוצה סיפרו לאיתי יעקב, כתב האופנה של ynet על האוסף שלהם:


לוני נאיסטטר, קופירייטר במשרד פרסום, מחזיק ברשותו אוסף של כ-60 סניקרס בשויי של כ-70 אלף שקלים (היקרות ביותר, מדגם ייר פורס 1, ששווין כיום עומד על 700 דולר). הוא סיפר שלמעט שניים-שלושה זוגות שטרם הספיק לנעול – הוא נעל את כולם. בנוסף, יש לי עוד מספר זוגות של נעליים פורמליות, כפכפים ונעליים שהוא קורא להן 'נעלי ל"ג בעומר' – כאלה שאתה יכול ללכת איתן למדורות".


לאיתמר שאבי, סטודנט למדעי ההתנהגות ומוכר פלאפל, ישכ-40 זוגות נעליים. חלקם חדשים, חלקם "ישנים ממש – שאני לא נועל מחשש שיתפרקו". "סניקרס עבורי" הוא מספר, "זה לא נעליים – זאת קהילה, דרך לתקשר עם אנשים. לפעמים אני פוגש אנשים ברחוב או ברכבת, וסביב הנעליים שאנחנו נועלים מתפתחת שיחה שזולגת לנושאים של אופנה, כדורסל, תרבות, מוזיקה. נוצרו מזה חברויות טובות מאוד".


מעיין ביבר (מהנשים הבודדות בקהילה), בת 19 חיילת, החזיקה אז באוסף של כ-40 זוגות, "שהן זוגות שאני נועלת כל הזמן. מידת הנעליים שלי היא 43, אז כבר מילדות היה לי קשה למצוא בארץ נעלי נשים שיתאימו לי, מאחר שמידות הנעליים מסתיימות ב-41, לעתים רחוקות במידה 42". האוסף שווה בסביבות 40 שקל, כאשר הפריט הנדיר ביותר הוא נעליים של נייקי מדגם אייר מקס 1 בשיתוף המעצב שון וות'רספון" (יעקב, 3.6.2021).


בפייסבוק קיים מועדון חברים המכונה SneakerHeads in Israel שבו לא רק מחליפים נעליים, רעיונות ומידע אלא גם שירותים. למשל, מתווכי נעליים שדואגים לספק סחורה חמה ל"משוגעים לנעלי ספורט ייחודיות" מכל העולם (כתב על הנושא ראו בערוץ כאן 11).


יש משהו מאד סמלי לתקופה שהאספנים הללו לא רק אוספים נעלים שאינם ישראליות מקורן ולמעשה גם צעירות יחסית בזמן, אלא שבניגוד לרוב אספני הישראליאנה הם עושים שימוש פעיל בפריטי האספנות שלהם.


בפברואר-מרץ 2015 עלתה בגלריית החווה בחולון התערוכה "סניקרס - נעליים שהפכו לתרבות (אוצר ניסן שור). התערוכה ביקשה לבחון "את האבולוציה של הסניקרס דרך הנוכחות שלהם בתרבות הפופולרית ולבדוק מתי וכיצד הם הפכו לחפצים של תשוקה, חפצים שמפתחים אליהם אובססיה, רוכשים במהדורות מוגבלות ומבזבזים מאות דולרים על דגמים נדירים." "איך אימצו אמני ההיפ הופ את נעלי אדידס בשנות השמונים? כיצד הפכו הסניקרס של ניו באלאנס לנעליים הרשמיות של חנונים ברחבי העולם, ולסמל המסחרי של סטיב ג׳ובס? איזה תפקיד שיחקו האולסטארס בתרבות הרוקנרול? כיצד הפכה אומה תורמן ב״קיל ביל״ את הדגם הצהוב של אסיקס – לאחד מהדימויים הבולטים בסרטי טרנטינו? ומה… הסניקרס האהובות על קניה ווסט?"


עשרות דגמי סניקרס שהפכו לאגדה כמו ״סטן סמית״ ו״סמבה״ של אדידס, נייק ״אייר״, ״576״ של ניו באלאנס, ״ג׳ק פורסל״ של חברת קונברס, ריבוק ״פאמפ״, ״קלייד״ של פומה, הוצגו בתערוכה לצד דגמים אזוטריים יותר


בין הדגמים המקוריים הוצגו גם עבודות של אמנים ישראלים שנעשו כמחווה לסניקרס, כמו אלו שיצרה האמנית אלישבע לוי, מעין תבליט או פסל שטוח של נעליים לבנות, כמן אייקון מיתולוגי.


תערוכות

המודעות ורגישות ההיסטוריוגרפית הגוברות הביאו לעליה בתערוכות היסטוריות שעוסקות בנעליים בהיסטוריה הישראלית. להלן כמה בולטות:

א. ב-2013 הוצגה במכון הטכנולוגי בחולון התערוכה "מסקיצה לנעל". בקטלוג התערוכה, שאותה אצר אריה ברקוביץ, נכתב: "הנעל, יותר משהיא אביזר לבוש שימושי, הפכה עם השנים לאובייקט אופנתי נחשק, שמניע מעצבי על בכל העולם מדי עונה לעצב את הדבר הבא, המקורי והחדשני. עיצוב נעליים דורש מיומנות ידע ולא מעט מסורת. בארץ התפתח התחום רק לאחרונה בזכות בתי ספר לעיצוב נעליים, לימודים בחו"ל ומחלקות לעיצוב באקדמיות השונות. ניתן לזהות יותר ויותר עיצוב מקומי מוצלח שחודר לשוק המקומי ואף מנסה לצאת לחו"ל. אחד המותגים המקומיים שהיו מהראשונים להחדיר את העיצוב המקומי לתודעה ואף מצליחים לייצא, הם "קאפל אוף", שיצרו קו ייחודי שמתחדש מדי שנה ומגשר בהצלחה בין השימושי, האופנתי והאמנותי. מגוון מעבודותיהם יוצג בתערוכה."


ב. במאי 2016 נפתחה בגלריה החווה בחולון (במסגרת העונה הישראלית לעיצוב) התערוכה: "סינדרום סינדרלה: מסע בעקבות הסטילטו". למעלה מ-60 דגמי נעלי סטילטו הוצגו בתערוכה החדשה בגלריית החווה באזור התעשייה בעיר (המלאכה פינת הנחושת), תחת הכותרת "סינדרום סינדרלה: מסע בעקבות הסטילטו" (אוצרת יערה קידר).

לדברי המארגנים, התערוכה "יוצאת למסע בעקבות היופי והכאב, האגדה והמציאות, של אחד האובייקטים האיקוניים, הטעונים והנחשקים בתולדות הלבוש".

בתערוכה הוצגו למעלה מ-60 דגמים של נעלי סטילטו, פלטפורמה ועקב שלא רואים בכל יום, ועוצבו על ידי מיטב מעצבי הנעליים והאופנה בישראל, לצד עבודות מצטיינות של סטודנטים בשנקר, בצלאל, והגילדה. בין השאר: הוצגו בתערוכה נעליים שבירות מזכוכית ופורצלן, נעליים משיער מלאכותי בהשראת רפונזל, נעליים מעץ, מקלף, בהדפסת תלת-מימד, ואפילו נעליים ביציקת ברזל.


ג. ביולי 2018 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, התערוכה "בעקבות הסנדל התנ"כי", שאותה אצרה האנתרופולוגית פרופ' תמר אלאור. התערוכה לוותה בפנאל בנושא:"הישרדות, כוחו של סגנון מקומי" (בהנחיית יובל סער, העורך הראשי של מגזין פורטפוליו ובהשתתפות אספן הישראליאנה גיל פנטו, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט ופרופ׳ תמר אלאור.


ראוי לציין כי המחלקה לצורפות ואופנה - אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, מחזיקה ברשותה אוסף נעליים, שהיקפו וייחודו אינו בהיר לקהל הרחב. האוסף מהווה בסיס לתערוכות של תלמידי ובוגרי המכללה האקדמית הזו.


הנעל במסורת הדרוזית - 'משאייה'

הנעלה כללית מכונה 'משאייה', הנגזרת מהשורש 'משּא' (הלך).

על פי המסורת הדרוזית העיסוק בנעליים נחשב בזוי. סוגי הנעלים השונים נקראים בערבית 'מרקוב' - דבר שרוכבים עליו, כלומר, הוא החלק התחתון. בסולם הערך של הביגוד לחלקיו, הנעליים נמצאות בתחתית סולם, והכובע – בראשו.

בשעת הכניסה לבית התפילה – ה'חלווה', מצווה על הנכנסים, נשים וגברים, להסיר את נעליהם ולהשאירן בחוץ.

אחד הסמנים לרצון שלא לגעת בנעליים ולהתענג עליהן, הוא שימוש בנעליים נטולות שרוכים - 'משאיה': כך ניתן לחלוץ ולנעול את הנעליים במהירות, וללא מגע יד. ידוע הפתגם לגנאי, הנחשב למעין קללה: "הפרצוף שלך כמו הנעליים שלך".

נעלי האישה הדתייה במגזר הדרוזי – 'מָשָאייה' או 'קונדָרָה' - עשויות עור, שטוחות ללא עקב, ובעלות סוליית גומי. אם אין כאלה בנמצא, נועלת הדתיה נעל בעלת סוליית עור ועקב נמוך. צורתה ככפכף פתוח מצדה האחורי, וצבעה שחור בלבד כדי לשדר פשטות וצניעות. הנעליים נטולות שרוכים, כדי לא לגעת בהן מעבר לשימוש הפונקציונאל.

סוליית הגומי מאפשרת הליכה שקטה ולא רעשנית, כדי להיות לא בולטת וכמעט לא מורגשת בעת הליכתה ברחוב. נעליים אלה, חסרות עיטורים ותוספות, משמשות את האישה הדתיה גם באירועים חגיגיים. בשנים האחרונות, עם המודרניזציה ושינוי אורח החיים המסורתי, ולעיתים גם עקב מחסור בנעליים המסוימות הנדרשות, נראות נשים מבוגרות וצעירות דתיות נועלות נעליים אחרות, השומרות עדיין על מראה הולם (בשום אופן ללא עקבים): נעליים בחום כהה, כפכפים בצבע חום, או נעליים בשחור מבריק. הנשים הדתיות במגזר הדרוזי, כמו הגברים הדתיים, כמעט ואינן נועלות סנדלים, אלא אם כן הן סובלות מבעיה רפואית. הנשים הדתיות משתמשות כנעלי בית בכפכפים מגומי שאין לצאת עמם מחוץ לבית. הצעירות הדתיות לא מקפידות באופן מלא על מגבלה זו, ונועלות בתחומי הבית כפכפים נוחים שונים.

הגברים הדתיים במגזר הדרוזי, מבוגרים וצעירים, נועלים נעליים בצבע שחור, עשויות עור, פשוטות וקלאסיות ללא גנדור וללא שרוכים. לנעלים אלו קוראים 'מאשיה' (מלשון מאשי – הולך בערבית) או 'קונדרה', שם ממקור צרפתי.

יש הדורכים על אחורי הנעל, כך שהיא הופכת למעין כפכף או נעל בית.

לפני הכניסה ל'חלווה' – בית התפילה, על הגבר והאישה להסיר את נעליהם. העובדה שהנעל נטולת שרוכים, מקלה על הנעילה ועל החליצה, ובכך מסמלת את היחס המרוחק לפריט זה. ערך נוסף העולה מכך, היא מניעת העונג המתלווה להתעסקות בנעילה ולהתפעלות מיפי הנעלים.


'ג'זמה' ו-'לסטיק' - מגפים לעבודה

גברים במגזר הדרוזי העובדים בחקלאות, או כאלו היוצאים לצייד, נועלים בחורף 'ג'זמה' - מגפיים , וכן 'לסתיק' - נעל עבודה המתאימה לחרישה ולעבודות שדה שונות .

'לסתיק' היא נעל גבוהה, שהייתה בשימוש אצל החיילים התורכים בעבר. נעל עם שרוכים ארוכים, המגנה על האיכר מפני קוצים, מזיקים וחרקים. הדרוזים נחשבים חובבי צייד מושבעים; יש הסוברים כי שליש מתושבי הכפר ירכא שבגליל הם בעלי רישיונות צייד, ובהתאם – נועלי מגפיים.


'סורמאיה' - הכפכף הדרוזי

'סורמאיה' - הוא סוג של נעליים קלות, נעל בית או נעל רחוב וחצר. בנעליים אלו נהוג לדרוך על בית העקב, כך שיהיה נוח לנעלם ולחלצם, עם כניסה לבית ובעת רחיצת הרגליים.


מקורות

Comments


bottom of page