top of page

מורשת הלבוש והאופנה: הקוד החלוצי ויורשיו

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


החזות האנטי גלותית

אין חברה ללא קוד לבוש משלה. הקוד עשוי להיות מעוגן בחוקי הדת או המדינה או במסגרת מנהגים ומוסכמות בלתי רשמיות (למשל קוד הלבוש בחתונות או בקבלות פנים דיפלומטיות). לעתים הקוד מפורט וקשיח (למשל בצבא) ולעתים הוא גמיש ונתון לפרשנות ולמשא ומתן (למשל הדרישה הכללית ל"לבוש צנוע" או "לבוש הולם").


אופנות הלבוש משתנות חליפין אבל יש תקופות היסטוריות שמזוהות במיוחד עם ההופעה החיצונית שרווחה בהן. כך למשל תקופת ילדי הפרחים בארה"ב, שנעשתה מקושרת בתודעה ההיסטורית עם הלבוש ההיפי. בישראל מזוהה תקופת היישוב וראשית המדינה עם הלבוש האיכרי-חלוצי שמיתג את האקטיביזם הציוני.


אנשי היישוב הישן, שהתגוררו במחיצת האוכלוסייה הערבית המקומית, הושפעו מדפוסי הלבוש שסביבם. רבים מהם לבשו גלביות, תרבושים ומעילים ערביים. האידיאולוגיה הציונית, שהתעצבה במאה ה-19, העמידה במרכז את דימוי היהודי החדש, שנועד כביכול "להבריא" או "לנרמל" את "הגלותניק" הרכרוכי. לכן הושם דגש על הגוף הגברי החסון, כאשר המודל הוא החלוץ, הפועל, השומר והצבר (בן הארץ). המיתולוגיה החזותית באמנות הציונית המגויסת כללה שילוב בין סמלים של לאומיות אירופאית, מוטיבים פרולטרים-סובייטיים (תנועת העבודה הובילה את המחנה הציוני) ומוטיבים מקומיים תנכ"יים-ילידיים (שנשאבו מהתרבות הערבית).

חברי ארגון "השומר" בגליל העליון, צלם לא ידוע, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


בגדי החלוץ, השומר והצבר נולדו למעשה משילוב בין צרכים פונקציונליים (בגדים, כובעים ונעלים עמידים וזולים), השפעת תרבות ארץ המוצא של המהגרים (מגפי איכרים, חולצות רקומות, שמלות סינר וכובעי איכרים מזרח אירופאים), השפעות מקומיות (כפייה בדואית), השפעת האקלים (סנדלים, מכנסיים קצרים, חולצות פתוחות) וסמלים אידיאולוגיים (רמיזות תנ"כיות, סוציאליסטיות ופטריוטיות).


דוגמאות רבות לביגוד האופייני של מהגרים ובני מהגרים ציוניים (בעיקר בבניין ובשדה) אפשר למצוא בכרזות התעמולה שפורסמו בתקופת היישוב וקום המדינה; בצילומי המוסדות הלאומיים; בציורים האמנותיים מאותה עת (למשל בציוריהם של נחום גוטמן ויוחנן סימון); בעלונים וכתבי העת של ארגוני המחתרות, הקיבוצים ותנועות הנוער; בעיתונות היומית, ובכלל זה בקריקטורות (בעיקר של אריה נבון, קריאל גרדוש (דוש) ויעקב פרקש (זאב) ובספרי הילדים.

פרסמות לסיגריות, מתוך התערוכה "עצמאות 65 - כך היינו". התצלום באדיבות עיריית רעננה


מאגר גדול ונגיש במיוחד של החומרים הוויזואליים מהסוג הזה נמצא בארכיון העבודה, ארכיון הפלמ"ח, ארכיוני הקיבוצים, הארכיון הציוני, ארכיון השומר בכפר גלעדי וארכיון הצילומים של הקרן הקיימת ולשכת העיתונות הממשלתית.

אופנת החאקי

הבד הלאומי היה ללא ספק בד החאקי – אריג גס בגוון שבין בז' לאפור. מקור השם הוא במילה "חאק" (خاک), שמשמעותה בפרסית ובאורדו "אבק". הראשונים שלבשו מדי חאקי היו אנשי הצבא הבריטי בהודו במחצית השנייה של המאה ה-19. מאז הפך הצבע הזה לנפוץ בצבאות רבים. השימוש הנרחב בו נובע ככל הנראה בשל יתרונותיו כצבע הסוואה וכן משום שהלכלוך פחות ניכר בו. בהיותו גוון ביניים חיוור הוא גם מדגיש את ערכי האחידות שטופחו בצבאות המודרניים.

הבד החזק, הפשוט והזול והחזות הדהויה, סימלו את עקרונות השיוויון הסוציאליסטי, את הפשטות הפרולטרית, את הסולידריות הלאומית, את הביחדנ'ס התנועתי, ואת הפשטות, הצניעות (אורח חיים חסכני), הנחישות המעשית והמסירות להגשמת החזון - בדומה לאסקטיות הנזירית (אלמוג, 1996). מנחם תלמי כתב: "חאקי בימיה הראשונים של 'אתא', ואף לאחר מכן, היה צבע, היה צביון, היה אורח חיים, כמעט השקפת עולם. [...] זה חולצות חאקי שמתנאים בהן בשבתות, זה בגדי עבודה גסים אך איתנים שעומדים מול כתמי שמן ורבבי סיד ולא מתבלים במהרה (תלמי, 16.11.1983).


בישראל אומץ החאקי בעיקר במסגרת תנועות הפועלים וההתיישבות העובדת, כוחות המגן (בעיקר ההגנה והפלמ"ח) ובתנועות הצופים והמכבי הצעיר. מפעל אתא למוצרי טקסטיל ואופנה, שנוסד בשנת 1934 היה היצרן העיקרי בארץ של בגדי חאקי. הוא מכר לשוק האזרחי, מדים לגפירים ולחיילי הבריגאדה, ומדים ואוהלי חאקי לצבא הבריטי, לצבא הסורי, וללגיון עבר הירדן.


חשיבותו של הסמל החזותי הזה היתה כה גדולה שבראשית המדינה מי שלבש חאקי נחשב ל"נוער הטוב" ומי שלבש גברדין וצמר אנגלי נחשב ל"נוער רע".


מנהיגים רבים, ובראשם בן גוריון, נהגו ללכת עם מכנסי חאקי קצרים כדי להבליט את עממיותם ואת מחויבותם לקולקטיב. בצה"ל, החאקי היה צבעם של מדי חילות האוויר והים, והוא ייחד אותם מחילות היבשה, שמדיהם בצבע זית. עם זאת, מטעמים פרקטיים, לעתים חלק ממדי העבודה של הבנות בחיילות היבשה היו בצבע חאקי. צבע כלי הרק"מ בצה"ל נע בין ירוק זית לחאקי.

פלוגה ב' של הפלמ"ח באימוני שדאות, 1942, צלם לא ידוע, התצלום באדיבות ארכיון בית הפלמ"ח


מדים חאקי צבאיים מתקופת היישוב, מוזיאון בית החמרה, קיבוץ נען. צילום: ישראל פרקר


הלבוש בקיבוץ

רקע

הקיבוץ היה במשך שנים רבות אחד ממותגי הציונות, והשפעתו על דמותה וצביונה של החברה היהודית בארץ היה עצום. מבין המעגלים החברתיים בישראל, מי שפיתחו את קוד החאקי החלוצי-צברי יותר מכל קבוצה אחרת ושמרו לו אמונים שנים רבות היו התנועות הקיבוציות (שאליהן נספחו מבחינה ארגונית ותרבותית גם מושבי העובדים ותנועות הנוער הציוניות). תנועות הנוער שאבו את ערכיהן ואת הסטנדרטים שלהן מן הקיבוץ, והשפיעו עליו בחזרה (לבנה וליסק, 1998).


דפוסי הלבוש בקיבוץ השתנו מאוד במהלך השנים, והשינויים הללו שיקפו מצד אחד וחיזקו מצד שני את מגמות השינוי הכלליות (בעיקר את המעבר ההדרגתי לחברה פחות שוויונית ופחות קהילתית). השינויים הללו הושפעו מגורמים סוציולוגיים, אידיאולוגיים, טכנולוגיים, כלכליים ועוד. חשוב להדגיש כי הסיבות ללבוש זה או אחר כללו בין היתר יסודות שלא נבחרו מתוך אידיאולוגיה, אלא נכפו בתוקף התנאים: המציאות הייתה של עוני ומחסור, של מצוקה כלכלית. יותר משלבשו חברי הקיבוץ את מה שחשבו שמתאים לתנאיהם ולהשקפותיהם – לבשו את מה שעמד לרשותם או היה קל (וזול) להשיג. גורם זה הירבה להשפיע במיוחד בשנותיו הראשונות של כל קיבוץ, לפעמים גם בהמשך. לבשו בגדים שחברים הביאו עמם בבואם לקיבוץ (תכופות מתנאים כלכליים טובים יותר, תוך ירידה ברמת החיים) – לא תמיד ובהכרח לבש את הבגדים האלה אותו חבר שהביא אותם. תכופות התחלקו הבגדים שהובאו בין כלל החברים, ומי שיש לו נתן (בהתלהבות או באי-רצון) למי שנזקק.


גדוד העבודה, שפעל בשנות העשרים של המאה העשרים, היה גאוות הישוב העברי ומקור לחיקוי עבור חברי הקיבוץ. התגבשו בו אורחות-חיים מתוך שילוב בין אידיאולוגיה לבין אילוצים כלכליים, ואלה הונחלו לימים לרבים מן מהקיבוצים. כל חבר/ה ותיק/ה מכיר/ה היטב את מילות השיר, המעט מוזר ובוודאי משעשע, "תה ואורז יש בסין" על הווי "הגדוד", שיר המיוחס לאברהם שלונסקי: "במטבח – בחורה./ בקומונה – שתים./ יש לצאת לעבודה/ ואין לי מכנסים". תרבות הלבוש בקיבוץ כללה מספר עקרונות כלליים:

א. הטיפול בציוד ההלבשה מתנהל במסגרת הקהילה.

ב. לצורך ניהולו מופעל מוסד, "ענף", בקהילה.

ג. המוסד הזה הוא לקוח לגיטימי של "סידור העבודה" של הקהילה.

ד. עובדות בו נשים.

ה. אין הוא נקרא בשם "הלבשה" או "ביגוד", אלא "קומונה", היינו קהילה שיתופית.

ו. ואכן, המוסד מתנהל בצורה שיתופית ושוויונית.

והעיקר: הוא מתנהל תחת לחץ מתמיד של מחסור ומצוקה.


שיתופיות גם בבגדים

חברי הקיבוץ הגיעו אליו לרוב מהעיר, בארץ או בגולה, ולעיתים קרובות היה כרוך הדבר בירידה ברמת-החיים. בנושא הלבוש מדובר היה בירידה הן בכמות הבגדים והן ברמתם ובשיעור ההתאמה שלהם לאופנה. תכופות הייתה ירידה זו מלווה באידיאולוגיה, שריככה את האכזבה הכרוכה בכך. כאמור לעיל, חלק מחברי הקיבוץ הביאו איתם מ"חייהם הקודמים" את הגרדרובה שלהם, ובבואם לקיבוץ הם תרמו את בגדיהם ל"מחסן הבגדים" המשותף, מיוזמתם הנלהבת או לצערם. בגדים אלה חולקו בין כלל החברים לפי צרכיהם, בהתאם להבנתה של מחסנאית הבגדים. ממילא יובן, כי לא היה כמעט כל מכנה משותף בין הקיבוצים השונים לאופנה שנוצרה מחלוקת בגדים אלה לחברים.


גורמי השפעה

הלבוש בקיבוץ דומה במידה רבה ללבוש בארץ בכלל בכל אחת מהתקופות, אך יש לו גם תכונות ייחודיות לו. על אופיו של הלבוש בקיבוץ פעלו השפעות מגורמים שונים – טכנולוגיים, כלכליים, ערכיים ואופנתיים.


א. השפעות טכנולוגיות. כדי לתפוס את חשיבותם של הגורמים הטכנולוגיים די לציין כי עד אמצע המאה העשרים לא עמדו לרשות הקיבוצניקים (ואף לא לרשות שועי עולם) אריגים סינתטיים כלל!


ב. העוני החומרי. לגבי הנושא הכלכלי יש להדגיש את העוני החמוּר של הקיבוצים כמוסד ושל חבר-הקיבוץ כפרט. כל הדיון שלהלן, שיתרכז מטבע הדברים בעיקר בנושא האידיאולוגי והאופנתי, עומד בצילם של שני הגורמים הקודמים.


ג. הצריכה המשותפת. בין הגורמים האידיאולוגיים נודעה השפעה מכרעת על הלבוש בקיבוץ לגורם שהוא בעצם במידה רבה נושא ארגוני-סידורי: הצריכה המשותפת. חבר הקיבוץ לא קנה לרוב את בגדיו בעצמו ולפי טעמו, אלא הקיבוץ כמוסד, היינו "רכז הקניות" או "מחסנאית הבגדים", קנו עבורו את בגדיו לפי שיקוליהם, טעמם, תקציבם והשקפותיהם.


ד. סגנון פרולטארי-חלוצי-ארצישראלי. חלק גדול מן הקווים שאיפיינו את הלבוש בקיבוץ היה משותף לחבר הקיבוץ ולפועל הארצישראלי מחוץ לקיבוץ, במיוחד פועל בעבודת-כפיים כחקלאות או בניין. הן גם ברקע האידיאולוגי והמפלגתי הייתה קירבה, והפועל העירוני היה קרוב במובנים רבים, גם בתחום הלבוש, יותר לקיבוצניק מאשר ל"בורגני" העירוני. הלבוש נועד להתאים לאידיאלים שעיצבו את חייהם של החלוצים. אידיאולוגיה הייתה גורם בהתנהגותם עוד הרבה יותר משקובעת השקפת-עולם בהתנהגותנו כיום. בתנועת הפועלים בכלל ובקיבוץ בפרט שלט אידיאל של עובד-כפיים מסור, המשקיע בעבודתו שעות רבות "מצאת החמה עד צאת הנשמה", והבגדים נועדו בין היתר לבטא אידיאל זה. בראש סולם ההערצה עמדה עבודה פיזית, במיוחד עבודה חקלאית בשדה ובגידול בעלי-חיים. השפעות נוספות ניכרות גם מגורמים כגון שרות בצבא, וטיולים ארוכים ברגל ברחבי הארץ. הלבוש שנמצא מתאים לפעילות הגופנית הכרוכה בפעילות צבאית ובטיולים השתלב בלבוש שנחשב מתאים לעבודה גופנית, ואלה יצרו תדמית של לבוש ההולם חבר קיבוץ.


ה. ערכי הפשטות וההסתפקות במועט. מראשית הדרך היה סגנון הלבוש מודרך על-ידי גישה פונקציונלית קרה ויבשה, בגדים של אנשי עמל. הוא היה רחוק מייחוס חשיבות לאסתטיקה, ואלגנטיות – הס מלהזכיר. הבגד צריך להיות פונקציונלי, מסוגנן לפי האידיאולוגיה, פשוט ולא מתהדר, נוח לעבודה, צנוע עד כדי פוריטניות (לא "דוקר בעינים"), זול, נוח לטיפול. האסתטיקה לא הייתה חשובה משום שנחשבה גם כמותרות. מי ראה את הבגד? לרוב רק החברים הקרובים, שאין צורך להתהדר ("להתנגדר") ו"להתחפש" בפניהם. מי שדיבר על אלגנטיות בלבוש דיבר על בגדי הבורגנות, ואל אלה אסור היה להתייחס.


החברים והחברות ויתרו תחילה על האלגנטיות, הן בגלל האידיאולוגיה והן בשל המחיר הדרוש כדי לרכוש בגד אלגנטי (ואולי נתפרה האידיאולוגיה כדי להצדיק את הרתיעה, שעיקרה בגלל המחיר?) האלגנטי נתפש כיוקרתי, יקר, דוקר בעיניים. שני דורות חלפו עד שהשאיפה לאלגנטיות נעשתה לגיטימית.


ו. ערכי השוויון והאחווה. השפעה רבה נודעה לגורם האידיאולוגי של שוויון (שנתפס לפעמים בצורה קיצונית). גורם זה הביא לידי אחידות רבה בלבוש בין החברים, וגם להשתנות מקבילה עם הזמן. האחווה והשיוויון היו גם בהבט המגדרי, כפי שציינה אורנה גולן: "בעקיפין שימש קוד הלבוש הקיבוצי גם כביטוי הרצוי והמועדף לזהות המינית, הגברית והנשית. בחברה המהפכנית. במודע או לא תמיד במודע, בא הלבוש לעמעם במידה רבה את ההבדל בזכויות ובחובות שבין הגבר לאישה, כאילו הצהירו על שוויון מוחלט בין המינים, ואפילו בין הילד והילדה, כשהשוויון ניכר בפשטות הלבוש. הילדות לבשו חצאיות רק בערבי שבת ובאירועים חגיגיים, אבל אלו היו פשוטות, כחולות עם חולצות לבנות, ולא פעם הגיעו בחבילות מאמריקה. הגבר לבש רוב היום בגדי עבודה מבד פשוט של "אתא", ותסרוקתו היתה צנועה כמו גם נעליו וסנדליו. ואילו לגבי האישה עלתה התביעה לרסן כל ביטוי מופגן לזהות הנשית במובן של יופי נשי והבלטת המאפיינים הנשיים. הנשים לבשו אז שמלות, לעבודה ולשעות המנוחה, אבל הן היו עשויות מבד פשוט ובלי גיזרה בולטת, כאילו באו להצהיר שתכליתן אך ורק למלא את תפקיד כיסויו של הגוף כמו גם להקל על העבודה" (גולן, גולן, 24/27.7.2023; 3.8.2023).


ז. תכל'ס – מעשיות. הקיבוץ התייחס (או לפחות התיימר להתייחס) אל הלבוש התייחסות עניינית, כאל משהו תכליתי, האמור לשרת בצורה יעילה את הצרכים הממשיים של האדם, לא אסתטיקה ובודאי שלא אופנה. אבל במהלך השנים נוצרה בקיבוץ השקפה משלו על אסתטיקה ואפילו משהו מעין אופנה משלו ואפילו פולחן מסוים של הופעה חיצונית מוקפדת.


ח. בגדי אתא. לבושו של הפועל העברי בארץ בכלל, ושל חבר הקיבוץ בפרט, הושפע מן האופנה של חברת אתא, והאופנה של אתא חזרה והושפעה מהביקוש.


ט. מודלים של חיקוי. כאשר תפרו בגדים בקיבוץ, או קנו בגדים לפי בחירה, שאבו השראה ממקורות שונים. בין מקורות החיקוי אפשר למצוא את לבושו של הערבי הארצישראלי, וכן לבוש רוסי, פולני, רומני; ואף מדים של הצבא הבריטי. דוגמה משעשעת להשפעתו של הצבא הבריטי מוצגת בספרה של גינה גלי: "את בגדי ההריון שלנו תפרו מאריג של אוהלים של הצבא הבריטי. במשך שנים הלכנו עם הבגדים האלה, כך שהיה רשום לנו על הגב "רכוש הצבא הבריטי". (גלי, 1995, עמ' 34).


י. ההופעה החיצונית כביטוי לריאקציה. אפשר להבחין לא רק בחיקוי, אלא גם בהיפך: רתיעה. לא רק מה שיש בלבוש הקיבוצי, אלא גם מה שאין בו: בולטת ריאקציה נגד הלבוש היהודי בגולה מצד אחד, ונגד הלבוש הקפיטליסטי מצד שני. הרתיעה מחליפה ועניבה נמשכת כבר קרוב ל-100 שנה, והיא חזקה עד היום. בהקשר זה כדאי להביא גם את העובדה כי איפור, צביעת שפתיים וציפורניים – היו בבחינת טאבו מוחלט בקיבוץ, ובמידה רבה גם בין בנות מעמד הפועלים בעיר, אפילו בקרב עובדות "הצוארון הלבן". הדבר שיקף בין השאר את ההתרחקות ממנה שנחשב לבורגני ודקדנטי בעליל.


יא. מתירנות ופוריטניות. מצד שני, מבחינות רבות החברה הקיבוצית היתה מתירנית – בוודאי מתירנית לזמנה – והקדימה את החברה הישראלית כולה. לא היתה בה פוריטנית מתחסדת. המסגרת החברתית התירה לפרטים להיות יותר חופשיים ובכלל זה גם בהתנהגות האירוטית והסקסואלית (כמובן שזה עדיין רחוק מהמקובל היום). כך גם עוצב הלבוש: מצד אחד לא מוחצן מבחינה אירוטית (כמקובל היום) ומצד שני עדיין חופשי ולא מכופתר כמקובל בחברות הדתיות.


יב. מראה שזוף. השמש נחשבה למקור בריאות. את התינוקות העירומים היו מניחים בשמש הבוקר הנעימה, ובחורף, כשהיו ימים מעוננים, נתנו לילדים שמן דגים כתחליף ל"ויטמינים מהשמש".

עור שזוף נחשב כבריא ויפה, בין השאר משום שדמה לעורם השחום של הבדווים (המודל של היהודי התנ"כי) וביטא חיים בטבע. אגב, באופן פרדוכסלי הבדואים מכוסים מכף רגל ועד ראש בגלבייה וכפייה. נזקי השמש נלמדו, כמו ביתר החברה הישראלית, רק מאוחר יותר (משנות השמונים ואילך)


יג. הקישוטים. חרף קוד הפשטות, חברים בקיבוצים אהבו לפעמים גם להתהדר בלבוש מטופח, יפה-בעיניהם – למשל לבוש אתני מזרח-אירופי שקושט בעבודת-ידיים של החברות, כגון חולצה רקומה רוסית או רומנית, וסוודר סרוג ביד עם "דוגמאות".


מחסן הבגדים – הקומונה

הטיפול בבגד, החל ברכישתו וחלוקתו לחבר וכלה בכביסתו ובתיקוניו הייתה מרוכזת במוסד שנקרא בשם מחסן הבגדים או הקומונה. מחסן הבגדים לא היה מעולם "מחסן" במשמעותו המילולית. הוא היה מרכז הלבשה. בו נקבע מה ילבשו חברי הקיבוץ וילדיהם; כמה, מתי ואיזה בגדים חדשים יקבלו; מהי "האופנה". שם עוצב הקשר בין האידיאולוגיה והלבוש. שום מוסד אחר בקיבוץ לא זכה לשם המפורש קומונה (היינו "משותף"), ללמדך שהבגד שייך לכלל, הוא אחיד, הוא ניתן במשורה בהתאם ליכולת. הבדילו בין "קומונה א'" לבין "קומונה ב'". בקומונה א' חילקו את הבגדים מחדש חלוקה שוויונית אחרי כל כביסה. הצניעות בהופעה והצורך בחיסכון חייבו שימוש יעיל בבגדים, ומכאן נבע עקרון ההחלפה, שקבע כי כל חבר יקבל את אשר "מגיע לו". אם מסיבה כלשהי רצה לקבל בגד אחר – יכול היה להחזירו ולהחליפו. מוסד ההשאלה וההחלפה היה ביטוי קיצוני לערך שייחסו החברים לשיתוף ולשוויון בחייהם. בניגוד לקומונה א' שבה הבגדים היו שייכים לחבר מסוים רק מרגע שלב אותם עד שפשט אותם אחרי שבוע ומסרם לכביסה (אחרי זה הוא קיבל אולי בגד אחר, ואת הבגד שלבש יכול היה לקבל חבר אחר), בקומונה ב' חילקו רק את הבגדים החדשים, ואחרי שחולקו פעם – היו הבגדים רכושו ("רכוש", מילה בזוייה באותה עת) של אותו חבר למשך כל ימי חייו או חיי הבגד. הבגד סומן בשמו או במספרו של החבר. מאחר וכסף היה רק בידי הקניין ("רכז הקניות") של הקיבוץ, ומאחר שחברי הקיבוץ גם לא הגיעו לעיתים קרובות העירה או למקום שיש בו אפשרות לקנות בגדים – הרי שהחברים לא קנו את בגדיהם בעצמם, אלא קיבלו מן "המחסן" את הדרוש להם למלא את מחסורם לפי השימוש והבלאי ולפי הקצבת הפריטים שהועמדה לרשותם. מנהלת הקומונה (בקיבוצים אחרים קראו לה מחסנאית הבגדים) נבחרה לפי כישוריה המנהליים, אך לא פחות מכך לפי קריטריונים של עמידתה בסטנדרטים הרעיוניים ויכולתה לעמוד על משמר האידיאולוגיה והתקציב. תפקידה היה לדאוג לכך שחבר הקיבוץ יעמוד ב"תקו התקן" של ההופעה הקיבוצית הראויה. היא קבעה לחבריו (ולא יאמן: גם לחברות) מה ללבוש, והגדירה מה הוא בגד עבודה, בגד ערב ובגד חג. מחסן הבגדים היווה מקום הדרכה לצניעות ולהסתפקות במועט. שיטות החלוקה, ההקצבה, הנקודות, הבחירה, התקציב האישי וההפרטה צעדו עם הזמן. ככל שהשתנה ו"התרכך" הקיבוץ, והאידיאולוגיה חדלה להיות מתווה דרך בלבוש, כך שינה "המחסן" את אופיו, עד שהצטמצם למוסד למתן שירותי כביסה, גיהוץ וטיפול בבגד, כפי שהוא כיום. הספקים היו תחילה עניינה הבלעדי של מנהלת "הקומונה". לחבר לא הייתה גישה לחנוּת בעיר, וכל מחסורו סופק לו על-ידי המחסן, שקבע את הכל. לא היה מעניינו של החבר לדעת את המחיר, את שם הספק, מקומו וכו', ולרוב לא רק שהוא סמך על מנהלת הקומונה, אלא הוא גם שמח להיפטר מהעול ומן הצורך להשקיע זמן ומחשבה ברכישת בגדים. נוח לו שמישהו זולתו טורח בכך במקומו. הספק נבחר לפי יכולתו לעמוד בכמה כללים: א. יכולתו לספק בגדים לפי הנורמה. ב. המחיר ושיטת התשלום. ג. מיקום – חשוב שיהיה סמוך לספקי מזון ומצרכים אחרים, לנוחיות הקניין. כמו בתחומים אחרים של צריכה הקימו הקיבוצים כבר בשלב מוקדם מערכות הספקה ארציות גם לבגדים: המשביר, וכן מחסן קיבוצי מרכזי לכל תנועה קיבוצית (לימים התאחדו המחסנים). אלה נוהלו על-ידי חברות קיבוץ ובפיקוח תנועתי למניעת חריגה מסטנדרטים. הבהרה: המחסן הקיבוצי המרכזי היה בתל-אביב, ועבדו בו חברות שנשלחו מקיבוצים שונים בתור "שליחות" למרכז הארצי של התנועה הקיבוצית המסויימת. בתחום ההלבשה – אולי עוד יותר מאשר בכל תחום אחר – נקבעו הסטנדרטים על-ידי "האח הגדול". לכל חברי קיבוץ מסוים נקנו הבגדים מאותו ספק. כולם נראו דומים זה לזה ושונים מאחרים. קיבוצים שונים קנו לפעמים אצל ספקים שונים – ולכן נראו חברים מקיבוצים אחרים לבושים שונה. בשלב מאוחר יותר רכש מחסן הבגדים של קיבוץ מסוים כמה טיפוסי בגדים, ואיפשר לחבר לבחור ביניהם, אך לא מעבר למבחר מצומצם זה. המצאי במחסן נקבע לפי האידיאולוגיה.

"מי ששלט בטיבם ובמאפייניהם של הבגדים היה "מחסן הבגדים" שבו הוכנו, נתפרו וחולקו הבגדים לחברים, לחברות וגם לנו, הילדים. מנהלת מחסן הבגדים נסעה לעיר, קנתה בדים לפי טעמה ומהם נתפרו הבגדים או שקנתה בגדים זולים ונאים לפי טעמה, במיוחד לגברים. לאיש לא היה כסף לקנות לעצמו בגדים, ובמחסן הבגדים הכינו לכולם לבוש על פי עקרון השוויון, כלומר – בגדים זהים לערך לכולם. האחראית על "המחסן" נהגה להתייעץ עם המוסדות המרכזיים של הקיבוצים ואף קנתה, בדרך כלל, את הבדים דרכם, וכך שיקף הלבוש את הכרעותיה, טעמה האישי וההנחיות שקיבלה "מלמעלה", או בהתייעצויות עם מנהלות מחסני בגדים בקיבוצים אחרים. לפיכך לא היה מקום לגיוון רב, אפילו רצתה בכך, לא כל שכן שלא היה מקום לביטוי של טעם אישי של החבר או החברה ואפילו לא לבקשות צנועות לשינויים בבד שממנו נתפר הבגד או בדוגמת הבגד. כל שינוי קל שעשתה חברה בעצמה בלבוש שקיבלה, כגון שינוי בצווארון או בשרוול, היה ניכר מיד, משך תשומת לב וגרר רכילות. קישוט חשוב היה הוספת צווארון לבן וחגיגי. לפעמים במחסן עצמו הוסיפו אותו לשמלות החג המעטות ואימא שלי, למשל, הלכה אז בימי שישי או חג בראש מורם וברוב גאווה. חריגה גדולה יותר, כמו בשמלה, בנעליים ואפילו בסידור השיער, זכתה לגינוי, שאי אפשר היה שהחברה לא תחוש בו. חמור מזה, היה אם הֵעֵזָה חברה ללבוש בגד "עירוני", שהוענק לה כמתנה על ידי קרוביהָ בעיר או נשלח אליה על ידי "הדודים מאמריקה". ובכלל, בימיו הראשונים של הקיבוץ היה נהוג שכל חבר או חברה שהגיעו לקבוצה מוסרים את בגדיהם למחסן והם מחולקים לכל מי שזקוק להם. אימא שלי מסרה אפילו את בגדי הכלולות שהכינו לה הוריה באקרמן לפני עלייתה ארצה לשעה שתזדקק להם וכשנזקקה להם כבר לא היה להם זכר במסדה. הנוהג הזה הוסיף להתקיים בהתחלה גם עם הבגדים "מאמריקה" עד שהחברים התקוממו והתמימות אבדה. משחדל הנוהג הזה, בלטו הבגדים הזרים ועוררו מיד גל של רכילות, שהגיע אפילו אלינו, הילדים" (גולן, 24/27.7.2023; 3.8.2023).

קודש וחול

הגרדרובה של הקיבוצניק הייתה מחולקת באופן ברור לשתי קטגוריות: בגדי-עבודה ובגדי-ערב. אלה נבדלו אפילו בצבעיהם.


בגדי עבודה

בגדי העבודה היו בגדים פשוטים ועשויי בד גס, ללא כל ניסיון להיות יפים, אלא מתאימים ונוחים ולא נראה עליהם לכלוך מצטבר. מסופר על חבר קיבוץ מסוים שהקפיד כי אחרי שבגדי-העבודה שלו חזרו מן המכבסה – תטרח אשתו ותגהץ אותם. אבל מקרה זה בולט לא כאופייני, המבטא את הנורמה, אלא כחריג. הנורמה הייתה בגדים מקומטים, תוך הדגשה זועקת על חוסר תשומת-לב לאסתטיקה. ואולי לא חוסר תשומת לב, אלא תשומת-לב מוקפדת להפגין חוסר תשומת-לב. שעות המנוחה שלאחר העבודה היה בד החאקי, מעודן מעט יותר ונקי


על קונספציה זו התלבש העיקרון ש"העבודה היא כל חיינו", היינו קידוש ערך העבודה באשר היא עבודת-כפיים, וככל שתהיה יותר קשה ומלוכלכת כך תהיה מכובדת יותר. הגיעו דברים לידי כך שחברים אחדים הקפידו להתהדר בהופעה בבגדי-עבודה גם בארוחת-הערב בחדר האוכל, כדי להצהיר בפני כולם "אני עובד עד שעה מאוחרת" או "אני לא מתבייש בהופיעי בבגדי העבודה שלי", כאות לגאוותם על היותם חקלאים במולדת, וכאנטי-תיזה לדור של הוריהם. הבגד היה כמובן עשוי כותנה. צבעו חאקי או כחול. גון הכחול היה כהה ועכור, לא מכנסי ג'ינס – אלה נכנסו לאופנה הקיבוצית בשלב מאוחר למדי, ושלטו בה שנים אחדות, במידה מסויימת עד היום. מאז ועד עתה נקראים אנשי העבודה בחרושת ובחקלאות "אנשי הצווארון הכחול". סרבל עבודה היה בשימוש לפעמים, אך מעולם לא היה שכיח. נוספו לכך (וראו פירוט להלן) כובע מצחייה או כובע רחב שוליים עשוי בד להגנה מפני השמש (רק מאוחר יותר נכנס "כובע טמבל"); ונעליים גבוהות שחורות או חומות עשויות עור, גם הסוליה מעור. בגד העבודה נחשב כ"מדים" של איש העבודה בסדנא ובשדה. "איש העבודה" האמיתי היה לובש את הבגד במשך כל שעות העבודה, וגאה להסתובב בין חבריו שעבדו במקצועות החופשיים בתחושת עליונות וכמי שמגיעה לו התייחסות מכובדת מצד חבריו. מי שלבש בגד עבודה חאקי או כחול נחשב כ"מפרנס". בגדי העבודה של נשים היו כמעט זהים לבגדי העבודה של גברים (כולל הנעליים). היה מושג של "בגדי-עבודה-יום-ראשון", שהם בגדי עבודה לפי כל הגדרה, אך עדיין אינם מלוכלכים, ואפשר להופיע בהם בצורה מכובדת, ואפילו בערב. מאחורי המושג עומד כמובן סדר-השבוע השגרתי הקפדני, שבכל סופשבוע שולחים את הבגדים למכבסה, ובכל יום ראשון לובשים בגדים טריים מהמכבסה ונקיים.


בגדי ערב

בשעות שאחרי העבודה לבשו בגדים נקיים, נוחים, מגוהצים, ומעט יפים יותר. הם הותאמו לפעילויות כגון מנוחה, פעילות חברתית ומשפחתית, פעילות תרבותית והשכלתית. המעבר היומי בין בגדי העבודה לבגדי הערב נערך במסגרת טקס המקלחת (הציבורית). בבגדים אלה הופיעו גם למפגש החברתי העיקרי בערב – ארוחת הערב בחדר האוכל. ארוחת הערב שימשה אירוע חברתי של המשפחה הקיבוצית המורחבת (במקרים רבים רק של החברים, בלי הילדים, שאכלו בנפרד). בגדי הערב היו אחידים למדי באופיים, אבל כבר ניכר בהם גיוון כלשהו, הופיעו צבעים ודוגמאות. עקרונית הקפידו גם בבגדי הערב לשמור על סגנון פשוט, עממי, אנטי אלגנטי. סגנון זה איפיין גם קיבוצניק בבואו העירה (לפעמים עם מכנסיים מקופלים ויחף). אל בגדי הערב צורף כובע תכליתי, בעיקר בחורף, לחימום האוזניים והראש ("כובע גרב").


בגדי שבת וחג

בתוך "בגדי-הערב" הובחנה לעיתים תת-קטגוריה נפרדת של בגדי שבת וחג. משמעות השבת והחג לא נתפשה ברוב הקיבוצים (פרט לקיבוץ הדתי) כמשהו שקשור לדת. אבל למרות זאת, ואולי דווקא בגלל זאת, חשו בקיבוצים צורך לציין את ייחודם של שבת וחג גם במשהו חיצוני כבגד – להפגין חגיגיות הן כלפי עצמך והן כלפי זולתך. לצורך עיצוב בגדי השבת והחג גייסו מייסדי הקיבוץ מסורות מהמקומות שבאו מהם. חס וחלילה לא מסורות דתיות ולבוש עם צביון דתי. בערבי שבת ובחגים התנאו החברים בחולצות לבנות בוהקות, שעברו כביסה יסודית וגסה במכבסה, ובמכנסיים מ"בד חאקי של אתא", שהיה משובח מעט יותר ונקרא כך על שם בית החרושת לבדים, הנודע אז. בגדי השבת והחג הללו נחשבו בעיניהם לשיא הפאר והם היו מסתובבים בהם גאים וחגיגיים.

הגברים נהגו גם ללבוש לימים טובים אלה חולצה רוסית רקומה, חצאית בסגנון מזרח אירופה, ואצל הנשים המעטות שלבשו שמלות – שמלה מעוצבת בנוסח אתני (לא יהודי). בהמשך הדרך אימץ לו הדור הבא את "טעמי המזרח" – הסגנון התימני. לכל אורך הדרך, ובמידה רבה גם היום, היתה התנגדות תקיפה לגינוני המערב – אין חליפות, מקטורנים והס מלהזכיר עניבות. טענה מקובלת הייתה כי האקלים מתאים לחולצה הפתוחה. הדור הצעיר נטה להתאים את עצמו לעיצוב המערבי הצעיר, אך הוא סרב בתוקף להשתלב במה שנקרא אלגנטי.


הלבוש בבית הספר

הנער והנערה בקיבוץ לבשו מה שהיה להם, לרוב רק מה שניפק להם "מחסן-הבגדים" הקיבוצי – לבוש אחיד פחות-או-יותר לכל בני גילם, לפחות בתחומי קיבוץ מסוים. אולם לא נכפתה תלבושת אחידה בתחומי בית הספר. בית הספר היה תחילה נפרד לכל קיבוץ, לימים הוקמו בתי-ספר משותפים לקיבוצים שכנים אחדים, ונוצר מתח כלשהו בין אחידות לבין ייחוד בין הקיבוצים השונים בתוך אותו בית-ספר.


הלבוש בצבא

מראשית הדרך התייחסו בקיבוץ לנושא הביטחון כאל מצווה וחובה. השירות הביטחוני הביא כבוד למשרתים: ב"השומר", ב"הגנה", בפלמ"ח וכמובן אחר כך בצה"ל. בעוד שהשתייכות לפלמ"ח לא הייתה כרוכה במדים (אם כי היה גם שם מעין סגנון-לבוש "מקובל"), הרי שבצבא הבריטי ובצה"ל – השירות במדים והדרגות הם הנותנים את תחושת הגאווה שבהופעה בציבור עם מדים. ככלל נתפשים מדי הצבא כמכובדים. מתפתח אליהם ואל הלובשים אותם יחס של כבוד, וכמובן שעיטורים וצבע הכומתה (אדום הכי יוקרתי) חשובים לעוצמת ההערכה כלפי החייל. עם זאת, הנורמה היתה ועודנה שאין להגזים, כלומר עדיף מדי ב' על מדי א' – בעיקר אם אתה חייל קרבי. איש המילואים המבוגר אינו רוחש אהדה מיוחדת למדים, ואיננו רואה צורך להפגין בדרך זו את עובדת השתתפותו במאמץ הביטחון הלאומי. כיוון שבבית הספר הקיבוצי לא נהגה תלבושת אחידה, מצא עצמו החייל הקיבוצניק בדילמה בין ללבוש "מדים" אשר מושכים אליו מבטי הערצה, או ללבוש "קרעים" ולהמשיך ולהיות בין החבר'ה. הרוב ידעו לתמרן בין שניהם היטב. אגב, ידוע שהקיבוצניקים ביחידות הקרביות ידעו "לשפצר" (להוסיף שיפורים כאלה ואחרים) את הציוד הצבאי שלהם (בעיקר אפודי קרב) ובכלל זה גם מדים. זאת, בשל המיומנויות הטכניות הגבוהות שלהם ובשל מסורת שהועברה מחבר לחבר.


הלבוש בחדר-האוכל

בגדי-העבודה היו אמנם מקור-גאווה וסמל מכובד, אבל תלבושת-העבודה כללה לעיתים קרובות גם הליכה של גברים ללא חולצה, אם בגופיה או ללא כיסוי כלל בחלק הגוף העליון; וכן הליכה ברגליים יחפות. עם זאת חל ברוב הקיבוצים טאבו חמור, איסור מוחלט על כניסה לחדר-האוכל ללא חולצה, ובמקרים רבים גם איסור על כניסה לחדר-האוכל יחפים (וגם, מה שאינו נוגע ישירות לענייננו, איסור על כניסת כלבים לחדר-האוכל). היה בכך משום הצהרה ברורה: בגדי-העבודה האלה (היינו ללא חולצה, מה שהיה לגיטימי בהחלט כבגדי-עבודה) מכובדים בהקשרם, אבל אינם מכובדים מחוץ להקשרם, ואינם מכובדים מספיק כדי להופיע בהם לחדר האוכל. זה חל במידה מסוימת גם על נשים בלבוש מינימלי בחלק-הגוף העליון.


פריטי לבוש אופייניים לסוגיהם

מכנסיים


גם הגברים וגם הנשים בדור המייסדים לבשו מכנסיים. זה היה אחד הביטויים לשוויון בין המינים. הנשים לבשו שמלות פשוטות ונטולות גִזרה לעבודה, "על מנת שיחושו בהן נוח" – מכנסיים ארוכים הן לא נהגו ללבוש – ובשנים הראשונות גם מכנסיים קצרים תפוחים שבקצותיהם גומיות. בחג הן עטו על גופן שמלות דומות מבד משובח מעט יותר, או חצאיות כחולות לבנות וחגיגיות – רק לעתים רחוקות היו אלו צבעוניות – וסובבו אף הן בחדר האוכל בתחושת גאווה חגיגית.

הן קיבלו עליהן את עקרון הפשטות והשוויון בלבוש, מי ביתר רצון ומי בתחושת כורח, וכך נהגו גם במנעליהן.


אצל הגברים סוגי המכנסיים היו רבים ומגוונים. נזכיר אחדים:


ארוכים

מכנסי-רכיבה של השומרים, ירושת השלטון העותומאני. מכנסי-עבודה ארוכים, לעיתים מוחזקים בחותלות. מכנסי-ערב פשוטים, בצבע חאקי.


קצרים

באקלים הארץ היו מכנסיים קצרים פופולאריים ביותר. היו ואריאציות שונות, כולן בצבע חאקי בהיר: מכנסיים המגיעים עד הברכיים ("מכנסי זלמן"); ומכנסיים קצרים מאוד, שוליהם מקופלים, עם כיסים ארוכים ובולטים מהמכנס. במבט לאחור אחרי 60 שנה מתאר הסופר אמנון שמוש את זיכרונותיו מימי בחרותו בקיבוץ:

"בנים ובנות במכנסיים קצרים ככל האפשר: הבנות עם גומי, הבנים עם כיסים המציצים ממכנס מקופל. כובע טמבל בקיץ וכובע גרב בחורף. לא הייתה אף מטריה "בורגנית" בקיבוץ. האנגלוסכסים הגיעו מצויידים במעילי גשם ובכובעי גשם של דייגים. אנחנו הסתפקנו בשקי תבואה מקופלים מחציתם פנימה, שחבשנו על הראש מאחור" (אמנון שמוש, יום העליה למעין ברוך, מרס 1947).

לבשו מכנסיים קצרים גם כבגדי ערב. נשים לבשו מכנסיים קצרים-קצרים, מהודקים בגומי. כבגדי ערב היו לובשות חצאיות. מאז השתנה הכל. אפילו רכיסת המכנסיים, שהייתה אצל הנשים מהצד, עברה קדימה עם הופעת הג'ינס. במסגרת מהפיכת הג'ינס העולמית אין עוד הבדל בין עיר לכפר. ככל שהתארכו המכנסיים, התקצרו הגרביים אשר הגיעו קודם כמעט עד הברכיים.


חולצה

נהוג היה ללבוש את החולצה מעל למכנסיים, ככל הנראה כניגוד לתדמית היהודי הגלותי-האירופאי. בבגדי העבודה שימשה החולצה הכחולה או האפורה מבד כותנה פשוט, תפורה כמדים אחידים לכל מבנה-גוף. בבגדי הערב, במיוחד בבגדי-החג, הייתה החולצה פריט ייחודי, שעיצובו ינק ממקורות אתניים של ארצות המוצא, או מקבוצות שהיו קרובות לליבם של המתיישבים הראשונים.


א. חולצה לבנה פשוטה ליום שישי (אולי ירושה מבית ההורים שנעזב).

ב. חולצה רוסית רקומה (מתאים מאד לשירה בציבור).

ג. חולצה תימנית/מזרחית רקומה (הזדהות עם המזרח).

ד. חולצות אתניות שונות ממזרח אירופה (ריקמה צבעונית, כיווצים, קשירות וכו').

רקימה עצמית של פסי-קישוט לחולצה הייתה דרך נפוצה לעיצוב חולצת חג לחברים ולחברות. סריגה וריקמה היו עיסוקים שכיחים לנשים בשעות הפנאי (לפני עידן הטלוויזיה).

ה. החולצה הכחולה (ראו להלן בפרק נפרד).

להבדיל מבגדי-העבודה, שצבעם היה כחול עכור ומצטנע, הרי צבעה של "החולצה הכחולה" היה כחול טהור וזועק. היא שימשה כחולצת-ייצוג וכהתרסה נגד הלבוש הבורגני. באורח אבסורדי הייתה רכישת חולצה כחולה – סמל הפועליוּת, הצניעות והפשטות – כרוכה בהוצאה לא-מבוטלת, ומיותרת, שכן היא לא מילאה תפקיד יומיומי, אלא ייצוגי בעיקר.


מעילים

המעיל הראשון היה מעיל הגפירים (הנוטרים) – השינל העשוי צמר, בדרך-כלל בצבע חאקי או כחול, ארוך וכבד. הוא התאים בעיקר לאנשי הביטחון ביישובים. ירש אותו הבטלדרס ("לבוש קרב") הקצר של שנות הארבעים. לזמן קצר חזר לאופנה הקיבוצית המעיל הארוך, אך מי שהשתלט על היישוב הקיבוצי היה הדובון – מעיל קצר מרופד ותפוח. הוא שימש לגברים ולנשים, ובא בצבעים שונים (בעיקר כחול כהה) לעבודה ולערב. אנשי ההתנחלויות ממשיכים לראות ב"דובון" סמל למאבקם הביטחוני וזהו אצלם הלבוש הכמעט רשמי. הרבה שנים חלפו עד שהשתחרר חבר הקיבוץ ממעילי הביטחון לדורותיהם. כיום איבד המעיל מזוהרו ואיננו עוד פריט לבוש מייצג.


בראשית הדרך היתה חצאית פעמון פשוטה, עם קפלים מעטים. לימים נוספו חצאית הקפלים וחצאית אתנית רקומה (במסורת "משכית"). הצבע היה תחילה בעיקר שחור, במשך הזמן נעשה יותר צבעוני. כיום נשארו חצאיות אלה רק כחלק מתלבושת הריקוד בימי חג ומועד. החצאית הרגילה, בצבעים תואמים לחולצה, היא כיום פריט לבוש אופנתי ומשתנה.


בגדים תחתונים ("לבנים")

בקיבוצים נהוגה היתה הפרדה אפילו בבגדים התחתונים: ה"לבנים" (גופיות ותחתונים) של בגדי העבודה לא היו לבנים אלא אפורים. הפרדה זו נולדה מתוך מחשבה כי "בגדי-הערב" אמורים להיות יפים, ומהדרים את הלובש אותם; ואילו בגדי העבודה אמורים להיות יעילים, נוחים, עמידים במאמץ ובלכלוך.


בשעות היום (במסגרת "בגדי עבודה") לבש הגבר תחתונים אפורים מכותנה וגופייה אפורה תואמת. לאישה ניתנו בגדים תחתונים לבנים פשוטים, וחזייה תפורה מכותנה זולה. בחדר האוכל הקיבוצי היה חוק בלתי כתוב – אין נכנסים בגופיה ללא חולצה לחדר האוכל. לימים התחלפה הגופייה האפורה והלבנה בגופיה צבעונית, מודפסת. וראה זה פלא – האיסור בוטל. גם הנשים מצאו את החלופה המתאימה לחולצה הסטנדרטית, שנקראה לעיתים אף היא בשם "גופיה".


חגורות וכתפיות (שלייקס)

חגורת-עור פשוטה עם אבזם מתכת הייתה אמצעי להחזקת המכנסיים במקומם. לחצאית של נשים הייתה חגורה קצת יותר מסוגננת. חגורת בד צבאית שימשה במקורה את אנשי הביטחון, ולימים הפכה אופנתית בין צעירי הקיבוץ. היא הפכה גם לדגם של חגורת תנועות הנוער, עם אבזם דמוי סמל התנועה. לימים חזרה חגורת העור לימי זוהרה ותפשה שוב את מקומה של חגורת הבד הצבאית. השלייקס הגיעו מאירופה. היו שחיפשו בהם בעיקר פתרון טכני להחזקת המכנסיים אצל מי שמבנה מותניו אינו מתאים לכך, אך יש מיעוט שאצלם השלייקס הם סגנון לבוש. דומה כי רובם בעלי-מלאכה, עובדי מוסך, נגריה, מסגריה. לעיתים התביישו בהם, והסתירו אותם מתחת לחולצה.


גרביים

סוגי גרביים שונים שירתו את הגברים והנשים בראשית ההתיישבות: א. גרבי צמר אפורים – בנעלי העבודה ובמגפיים, לגברים ולנשים. ב. גרביים עד לברכיים (מורשת מן הצבא הבריטי) לאנשי הביטחון. ג. גרביים לבנים מקופלים, בעיקר לנשים אחרי העבודה. מגוון הגרביים התעשר וחלו בו שינויים בעקבות שתי מהפכות: הראשונה, המצאת החוטים הסינתטיים וגרבי ניילון לנשים (על כל המשתמע מכך: הצורך בבביריות, המחיר הגבוה, הבלאי המהיר), וקבלת "היתר אידיאולוגי" לגרוב אותן. שהרי הן היו בתחילה סמל הבורגנות והעירוניים. השניה היא המצאת הסטרץ' והחוטים הסינתטיים, שנתנו גם בידי גברים אפשרויות גיוון.

צעיפים

השימוש בצעיף, רצועת בד דק או עבה, היה נפוץ אצל גברים ונשים כאחד, ונועד לחימום הצוואר. שולי הצעיף הוכנסו לחולצה או למעיל. אצל הנשים שימושו היה כפול, הן לחימום הצוואר והן לקישוט, כעין מטפחת משולבת לראש ולצוואר. בהמשך חלה התפתחות, מדגש על שימושיות להדגשת היסוד הקישוטי. הצעיף הפך להיות צבעוני, וזה היווה יסוד חשוב בתלבושת הנשית, כחלק מהאופנה המקובלת, הן לקיץ והן לחורף. אחד "הצעיפים" הנפוצים לראש ולצוואר הייתה הכפייה הערבית (ראו להלן), שהפכה לאחד מסמלי הפלמ"ח. סגנון הכפייה המשיך להתקיים שנים לא מעטות כפריט שימושי, במיוחד בתנועות הנוער.


כפפות (כסיות)

הכפפות מיועדות לחימום כפות הידיים. כפפות כחלק מאופנה ולצורך שונה מחימום הידיים – כסיות לבנות או עשויות מעור דק ועדין – מעולם לא נקלטו באופנת הקיבוץ, כיוון שזה היה יקר ולא שימושי. לעומת זאת, השתמשו בכפפות-עבודה לנהיגה בטרקטור, לעבודה ברפת בלילות הקרים, לשמירת-לילה ולעבודות המטע והגינון, במיוחד לגיזום. לילדים סרגו "כסיות" צמר צבעוניות (בחלקן ללא אצבעות). "כפפות הערב" להליכה לחדר האוכל היו חלק מן הבגד החם להליכה מן הבית ("החדר") לחדר האוכל. בהמשך איבדו הכפפות מזוהרן, והן נותרו כמרכיב שימושי ופחות אופנתי. רק הצעירים רוכבי האופנוע השתלבו באופנה של הרוכבים, ולימים אף רוכבי אופניים וקלנועית. כפפות

"חתוכות" (מקורן כנראה בקלושרים) הפכו אף הן פריט מקובל.


סוודר, "פולוור" ומוצרי סריגה אחרים

הסריגה במסרגות אישיות הובאה על-ידי הנשים עוד מהגולה. חברות סרגו לעצמן ולילדיהן בגדים שונים ויפים, בחלקם מצמר שנפרם מסוודרים ישנים. מחוטי כותנה דקים סרגו חולצות יפהפיות לערב, ושמלות חמודות לילדות הקטנות ולבובות. הוקמו חוגי סריגה, וחברות למדו זו מזו דוגמאות וקישוטים. סרגו גם מפיות שולחן ומפות. זה היה עיסוק מקובל בשעות הפנאי, בשיחות הקיבוץ ובהרצאות.


הנעלה

נעלי נשים

הנעליים, שלא כמו הבגדים, נחשבו בקיבוץ מאז ומתמיד כפריט אישי. הן הותאמו לכף הרגל של הנועל אותן, ולא היה מקובל להשאילן או להעבירן. קומונה א' של הבגדים בקיבוץ לא כללה את הנעליים. אורנה גולן כותבת: "הנשים נמנעו ממנעלים על עקבים ומכל הבלטה של הגוף והיופי הנשי, ובכלל זה לבש צמוד לגוף. לא הוכרז על כך במפורש, אך מי שחרגה מכך בלטה וזכתה לגינוי. תָּרְמה לכך גם העובדה שהחברות נתבעו לעבוד, ואף עבדו, בעבודות פיסיות קשות, כמו גם, כאמור, השאיפה לשמור על שוויון ובנוסף, על מנת לבטל או להפחית את המתח המיני בין חברי הקולקטיב במטרה לשמור על יציבות הזוגיות והמשפחות הצעירות. לרגליהן נעלו הנשים במשך שעות ארוכות נעלי עבודה גסות וכבדות, שבתוכן גרבו גרביים גסים ועבים, שנקרעו במהרה, והן נאלצו לתקנם בחוטים עבים וברִקמת שתי ועֵרֶב. רק בשבתות ובחגים התנאו ב"נעליים חצאיות" שהיו קלות ונשיות יותר, ובקיץ הניחו לכפות רגליהן להתאוורר בסנדלים פשוטים. על עקבים מוגבהים מעט – על תכשיטים, איפור או אפילו חגורות שתבלטנה את מותניהן, הן אפילו לא העזו לחלום. בתוכן של המיגבלות הקשוחות הללו רק מעטות בלבד חשו צורך או הֵעֵזו לתת ביטוי כלשהו לטעמן האישי. הן ידעו היטב כי כל שינוי קל בבגד, או אפילו קישוט כלשהו עליו, יבלוט מיד, ועל כן הצניעו לכת גם בשנים שלאחר מכן, שעה שהלך והתגמש קוד האחידות והפשטות." (גולן, 24/27.7.2023; 3.8.2023)



נעלי עבודה

נעלי העבודה נועדו לעבודה בשדה ובסדנה, להבדיל מנעליים לעבודה במשרד ובחנות. הקיבוץ לא הכיר נעלי עבודה אחרות. הן היו עשויות עור, גבוהות, בצבע חום או שחור, נסגרות בשרוכים, דומות ומותאמות לגברים או לנשים. חברות שעבדו בחינוך ובבריאות נעלו אף הן נעלי עבודה גבוהות, אך בצבע לבן. עיצוב הנעל היה פונקציונלי לעבודה ששימשו בה. בחלוף העיתים הותאמו נעלי העבודה לעבודות השונות. המושג "נעלי עבודה" הפך לתואר כללי של נעל שנועלים אותה כשהולכים לעבודה בשדה, בסדנה, במשרד ובכל מקום אחר. במשך הזמן נכנס גיוון בצורה, בחומר ובצבע. לא עוד נעליים אחידות כמו בצבא. הסוליות כיום כולן מחומר סינתטי, החלק העליון גם הוא לפחות בחלקו כבר לא מעור. הנעל הופכת להיות בחירה אישית אצל הילדים נוצרה אופנה מיוחדת: כאשר גדל הילד, והנעל הייתה עדיין ראויה לשימוש אך קצרה מדי (והרי אין מעבירים נעל מילד לילד) – חתכו את קדמת הנעל, והאצבעות בלטו החוצה, ואפשר היה ללכת בנעל הקצוצה לפחות עוד עונה נוספת אחת.


מגפיים

נהגו לנעול שני סוגי מגפיים: מגף עור הוא נועד בעיקר לרכיבה, ושימש את השומרים והרועים. היו גם שהביאו אותו עמם מחו"ל. הוא לא היה נוח בעבודה הכרוכה בלכלוך. לימים, עם פיתוח ספורט הרכיבה, חזר מגף העור של הפרש לאופנה. כיום לא ייגרע מקומו של מגף העור האלגנטי (איטלקי, צרפתי ועוד) מאפנת ההנעלה של הנשים. מגף גומי כבד לעבודה (השקייה בפרדס, רפת ועוד). צבעו היה תמיד שחור (עד להמצאת הפלסטיק), והוא היה פריט חיוני, שהובא על-ידי המתיישבים בתחילה לעבודה בייבוש הביצות, ובהמשך גם לעבודה בחקלאות. המגף הסטנדרטי (גם לנשים) הגיע עד מתחת לברך. בדרך-כלל נעלו אותו על גרבי צמר. עם תום יום העבודה היו רוחצים אותו (אף התקינו ברזיות נמוכות מיוחדות לשם כך, עם מברשת קשורה בשרשרת), והוא היה נשאר במקום העבודה או מחוץ לדירה. במקומות רבים נעלו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ מגפי גומי בחורף, הן לעבודה והן בערב, כדי לשרוד בבוץ שבין ה"חדר" הפרטי לבין חדר האוכל. רק לאחר שנים לא-מעטות נסללו מדרכות, כגשר באגמי הבוץ. להבדיל מנעל העבודה, היה המגף שייך לפעמים לקבוצת עובדים בענף, ולא נתפש כפריט אישי. עם התפתחות הפלסטיק נעשה המגף יותר קל ובעיקר צבעוני, ולימים הפך אצל הילדים לנעל החורפית לכל מטרה, עם בטנת צמר. בין מגפי הגומי אפשר לכלול גם ערדליים, שהם מגף גומי קצר, רך וגמיש, הננעל מעל נעל עור חצאית להגן עליה מרטיבות ומבוץ.


נעלי שבת

נעלי שבת או "נעלי ערב" הן נעליים המשמשות לשעות שלאחר העבודה, וגם בשבת ובחג. בתחילה היו נעלי השבת דומות במראן החיצוני לנעלי העבודה, אך מצוחצחות ונקיות יותר. משבלו מעט נעלי השבת הם הפכו לשמש כנעלי-עבודה. מאוחר יותר נרכשו נעלי שבת בצבעים שונים, עד שהפכו לנעליים אופנתיות ומותאמות לבגדים, אך תמיד מיתנו בקיבוץ את שיגעונות האופנה ולא הפליגו לנעלי נשים בלתי נוחות בעליל רק מפני שהן אופנתיות.


נעליים צבאיות

הנוטרים היו הראשונים שהביאו את הנעל הצבאית הגבוהה לשימוש בקיבוץ, אך בעיקר עשו זאת חיילי צה"ל, החל באמצע המאה העשרים, שהביאו לאופנת הגברים הצעירים את הנעליים הצבאיות – בעיקר "האדומות". אופנות (שצמחו לאו דווקא בצבא) הביאו לנשים צעירות בשנות התשעים את "הנעל הצבאית" הגבוהה כפריט של נעל אופנתית מקובלת. הנעל הצבאית חדרה גם לתחום העבודה בסדנה, בעיקר מסיבות נוחיות. לימים איבדה נעל זו מזוהרה. בשלב מסוים, בעיקר בסוף הרבע השלישי של המאה העשרים, היו מקובלות מאוד נעלי-בד גבוהות בצבע חאקי עם סוליות גומי מחורצות, שכונו "נעלי קומנדו". לנעלי קומנדו היו שמות נוספים, כמו "נעלי פלדיום". אלה נוצלו תחילה כנעלי-טיול ובמיוחד לטיולי-מים. בהמשך שימשו גם כנעלי עבודה ואף כנעלי שבת.


סנדלים

את הסנדלים פגשו המתיישבים לראשונה בארץ, אצל שכניהם הערבים. באירופה הקרה לא התפתח הסנדל. אך בארץ, באקלים הים-תיכוני, הפך הסנדל לפריט הנעלה מרכזי בקיץ. הנוהג לנעול סנדלים החל כבר בתקופת העליה השניה, ואולם אם אצל החלוצים מדובר ביחידים המתקינים לעצמם סנדלי רועים, הרי שאצל הצברים מדובר בנוהג קולקטיבי ממוסד שמקורו בתנועות הנוער. הסנדלים ה"חוגיסטיים" - שתי רצועות עור מקבילות בגוון חום, שנרצעו לסוליית עור דקה וננעלו לרוב ללא גרביים – נולדו באקראי, כאשר שניים מחברי גרעין "קבוצת החוגים" ("המחנות העולים") בקיבוץ בית השיטה העמידו שולחן נמוך, ועליו מכשירים פרימיטיביים, ישבו לידו והתחילו לתקן נעליים, וגם לייצר סנדלים חדשים; יצירתם עשתה רושם גדול בתנועה והסנדלים היו במהרה ללהיט ולאופנה בכל הארץ ובעיקר בקיבוצים בתנועות הנוער.

הסנדל שימש בעיקר לשעות הפנאי. מבנהו היה פשוט: סוליה עם 2 רצועות-רוחב חומות או שחורות מעור, דומה לנשים ולגברים. במשך הזמן שתכלל הסנדל מבחינת התאמתו לרגל ולאופנה, בצורה ובצבע.


צחצוח נעליים

הצחצוח היה צורך אמיתי לגבי נעלי עור. חשובה הייתה השמירה על הנעל, על רכות העור ועל עמידותו בפני רטיבות, ורק אחר-כך חשבו גם על היופי. הברק, אף שלא היה חשוב לנעל העבודה, חשוב היה לנעל הערב. לפיכך לא די היה בסתם משחה או שמן לאחזקה וטיפול בנעל, אלא היה צורך במשחה טובה גם לצחצוח, בעיקר בימי שישי, כחלק מהחגיגיות. הנעל המבריקה והבגדים הנאים של יום שישי סימלו את ההבדל בין שבוע העבודה בין השבת. אף שרובם של המתיישבים לא היו דתיים, היה ערב שבת משהו שונה, שמתלבשים למענו במיוחד ומצחצחים נעליים. כך נהגו גם לגבי נעלי הילדים: ביום ששי הייתה המטפלת מעמידה את נעליהם של כל ילדי קבוצתה כחיילים בשורות, ומצחצחת בזה אחר זה את כל הנעליים.


נעלי התעמלות

היו נהוגות תחילה בעיקר בשיעורי ספורט ובשעת עיסוק בספורט. היו בתי-ספר שהתנו את ההשתתפות בשיעור ספורט בכך שהתלמיד ינעל נעלי-התעמלות תקניות. בשנות השמונים של המאה העשרים הפכו לפתע נעלי ספורט (ממותגים בינלאומיים מנצחים) לשיא האופנה, הן כנעלי-ערב והן כנעלי-עבודה. התאמת הנעל לשימוש שוטף נכרכה עם הופעת הג'ינס. מכנסי הג'ינס ונעל הספורט הפכו לצירוף פופולארי. וראה לעיל הנאמר על "נעלי קומנדו", שגם אותן אפשר להגדיר כנעלי התעמלות.


קבקבי-עץ

הקבקבים היו לוח עץ עבה ומלבני (לימים בצורת כף-רגל) עם רצועה להחזקת כף הרגל. הם היו חלק בלתי-נפרד מציודה של המקלחת המשותפת. הם לא היו אישיים, ועיתים נוצר תור של חברים עירומים במקלחת הציבורית בהמתנה לקבקבים. בתנאי המקלחת (רצפה חלקה ורטובה, לעיתים גם מלוכלכת בבוץ) היו קבקבים אלה צורך חיוני.


נעלי בית

הסוג האהוב והנפוץ היה נעלי בית מבד צמר משובץ עם רוכסן (מה שנקרא לימים "נעלי קיפי"). אלה שלטו בין הצעירים לכל מטרה, בעיקר בשנות השישים למאה העשרים – כולל גם לעבודה, ואפילו לטיולים, גם למסעות קשים במדבר.


הסנדלריה

הקיבוצים הראשונים נזקקו לשירותים שונים במקום. זמינות השירותים הייתה חשובה, שהרי תיקנו את הישן במקום לקנות חדש. תיקון נעליים היה אחד השירותים החשובים, וזמינותו במקום התבקשה. סנדלרוּת היתה מקצוע מקובל גם בחברה היהודית בגולה, והיה זה אך טבעי שאחד החברים, שאולי ידע משהו מרזי המקצוע, יתמנה לסנדלר. הסנדלר בקיבוץ היה מוסד חשוב. הוא תיקן ושיפץ נעליים שהתקלקלו, החליף סוליות, שיפץ עקבים שנשחקו, והיו אף סנדלרים שתפרו נעליים מהתחלה, וייצרו לחברים ולילדים הן את נעלי העבודה והן את נעלי השבת. לילד שגדל קיצצו את קידמת החלק העליון של הנעל, והוא יכול להמשיך ללכת בנעליו עוד עונה. עם התיעוש של ייצור הנעליים עבר מן העולם מקצוע הסנדלר בקיבוץ, ובמידה רבה גם בעיר בישראל.


רגליים יחפות

הליכה ברגליים יחפות הוא מנהג שמקורו במזרח, עם האקלים החם, המדבריות והמחסור. יוצאי אירופה פגשו את הבדווים (מבוגרים וילדים) הולכים יחפים, והם קיבלו מהם רעיון זה כחלק מן ההשתלבות במנהגי המזרח. מה יותר נוח מהליכה ללא נעליים גבוהות בשעות שאחרי העבודה, ולעיתים אפילו בעבודה (בעיקר בקיבוצים, עתירי הדשאים). הנוהג להתהלך ברגליים יחפות ובחזה חשוף היה מקובל בעיקר בקיבוצים ובמושבים (בעיקר בקרב הצעירים). ראשיתו בתרבות החלוצית, בעיקר אצל אנשי "השומר", כפי שמספר איש השומר אלכנדר זייד: "האספות הכלליות של חברי 'פועלי ציון' נתקיימו, כרגיל, ביפו, והיינו הולכים לשם ברגליים יחפות, על פני הסלעים. אך אין דבר! הרגליים לא נפגעו, כי כבר נתקשו כסלעי ירושלים" (זייד, 1981, עמ' 86). גם הגיבורים הארצישראלים המאכלסים את סיפוריהם של סופרי העלייה הראשונה והשנייה מתוארים כיחפנים כמו בני הבדווים. יעקב רבינוביץ תיאר את השומר ברל שוויגר, שהיה בעיניו התגלמות היהודי החדש: "יחף יהודי! וכנפש פראים." (ספר יזכר, עמ' 6). השלת הבגדים היתה בעיניו ובעיני בני דורו סמל לזניחת השטריימל והקפוטה המסורתיים ולהבראה תרבותית. ההיחשפות הגופנית הסמלית לשמש ולרוח, המולידה את האדם העברי החדש מתוארת בשירו של ע. הלל, בן משמר העמק: "וחולצתכם הלבנה פתוחה ומתבדרת וחזותיכם יחפים ומשתאים! ועיניכם צוחקות כי יפה הארץ! ואתם בניה פתוחים ורחבים" (הלל 1955, עמ' 31). היחפנות סימלה גם את המגע הבלתי אמצעי עם האדמה (למשל, בריקוד ההורה ברגליים יחפות). היחפנות הארצישראלית, המזרימה את רוחה של ארץ ישראל דרך כפות הרגליים, מופיעה גם בסיפורי סופרי תש"ח, שגיבוריהם צברים עירוניים המהלכים יחפים בחולות "תל אביב הקטנה" או בני קיבוץ המהלכים בשבילי המשק. הגאווה של הסתגלות כף הרגל להליכה על שביל מחוספס, או בשטח מכוסה אבנים, הייתה חלק מן ההווי בקיבוץ. רפתנים הלכו יחפים בזבל – חלק מן "השוויץ". תופעת ההליכה ברגליים יחפות נשארה בעיקר בתחומי היישוב, אך היו חברים שהיו מוכרחים להפגין את "חלוציותם" על-ידי הופעה ברגליים יחפות גם בנסיעה העירה. הייתה גם המלצה רפואית מפוקפקת בנושא, שהמריצה את הילדים ללכת יחפים. מסופר כי בחתונתו של החבר אמנון אסף ממעיין ברוך קם חבר לברך אותו, ופתח את דבריו בטון חגיגי: "חברים, אמנון נעל היום נעליים!". טרנד זה של הליכה ללא נעליים בחוץ היה (ועודנו כיום!) גם חלק מן האידיאולוגיה של פשטות, קרבה לטבע של "ילדי השמש" וכיו"ב.


כובעים

בקיבוץ נהגו לחבוש קסקטים, ברטים, כובעי טמבל וכובעי עבודה צהליים (פירוט ראו בפרק נפרד).

אביזרים, תכשיטים, קישוטים ואיפור

האדם מטבעו מתקשט – הן נשים והן גברים. אביזרי הקישוט הנספחים לבגדים דומיננטיים יותר אצל הנשים. הגבר בחברה הבורגנית מסתפק בשעון, במשקפיים מעוצבים. לעיתים נוספים גם עניבה, סיכה, חפתי שרוול, שרשרת פשוטה על הצוואר או צמיד. כל אלה, וכמובן תופעות כמו קעקוע ופירסינג, לא פשטו כמעט בכלל בקיבוץ המסורתי.


בגדי הילדים

מאפיינים כלליים

חברת המבוגרים בקיבוץ ראתה את עצמה מחויבת כלפי הילדים, אף שהוכר כי הילד שייך להוריו (ולא כפי שנאמר לא אחת בטעות כאילו הוא נחשב לילד של הקהילה). מראשיתו ראה הקיבוץ את הצורך בעיצוב אורח חייהם של הילדים בדמות חברת המבוגרים. באותן שיטות החלוקה של קומונה א' נהגו גם כלפי הילדים. קבוצת הילדים נראתה כאילו יצאה ממפעל ייצור בובות תואמות. התינוקות הולבשו בלבוש אחיד שנתפר במתפרת הקיבוץ לפי מידה ממוצעת וצבע אחיד. בחברת הילדים (היותר מבוגרים) שמרו בקנאות על עקרונות השוויון בין הילדים. הלבוש על מרכיביו, אף שלא היה בסגנון של מדים, היה דומה. לכל הילדים נתפרה אותה גזרה, אותו סגנון, צבע ואיכות. בגדי הילדים התחלקו – בצורה חדה עוד יותר מאשר אצל המבוגרים – לבגדי בוקר ובגדי ערב. הם היו נלבשים באותן שעות אצל כולם. הצניעות (היינו העוני, הפשטות) נשמרה אצל הילדים אף ביתר הקפדה. את רוב הבגדים תפרו לילדים במתפרת הקיבוץ לפי דגמים קבועים. קניית בגדים לילד על ידי הוריו נתפשה כחריגה. ראויה לציון התופעה הדמוגרפית החריגה, כי לרוב הילדים בקיבוץ לא היו סבים וסבתות בארץ, שישפיעו עליהם מתנות-בגדים.


במאמר אוטוביוגרפי מאיר עיניים כותבת הסופרת אורנה גולן על קוד הלבוש של ילדותה בקיבוץ. להלן קטעים נבחרים:

"בימי ילדותנו קל היה לזהות חבר קיבוץ על פי לבושו. כשהיה אחד החברים מגיע לעיר, שגם בה עדיין היה הלבוש פשוט למדי, מיד ידעו הכול כי חלוץ חבר קיבוץ הוא. מאפייני הלבוש הצהירו על ערכיהָ המהפכניים של החברה הקיבוצית, והחברים התגאו והתנאו בהם. [...] ואנחנו, הילדים, מה היה לבושנו? כמובן מאליו, שלטו גם בבגדינו אותן נורמות כבחיי המבוגרים. ובכל זאת היה הבדל קל. בהיותנו הילדים הראשונים וכולנו להורינו "צברים חמודים ומתוקים", הם התירו לעצמם לקשט אותנו, ובייחוד בימי חג, בבגדים נאים יותר, לסרק אותנו היטב, לקלוע לבנות שתי צמות דקיקות, לאו דווקא לשם יופי אלא לסדר ולניקיון. אפילו חצאיות כחולות הלבישו לנו אז ורצועות בד החזיקו אותן על כתפינו. אבל בחיי יום-יום היה לבושנו נקי, מסודר ופשוט שבפשוטים, ואף כי היה שוני הכרחי בין בגדי הבנים לבגדי הבנות, היו בגדינו המעטים דומים למדי לבגדי הבנים וצנועים כמותם. בימים שבהם נולדנו איש לא העלה בדעתו לציין בלבוש בקולקטיב החלוצי את זהותו המינית של הרך הנולד, לא בצבע לבושו התינוקי ולא בגיזרתו. איש לא חשב, למשל, על הצבע הוורוד לתינוקת והכחול לתינוק. שלא כנהוג היום, היו לכולנו מצעים לבנים מבד גס, שמחירו נמוך והוא עמיד בכביסה במכבסה הקיבוצית. היה במצעים הללו כדי למלא היטב את תפקידם, לעטוף את המזרן שהיה ממולא בקש, אך על יופי ואסתטיקה, לא כל שכן על זהות מינית, לא חשב איש. אמצעים כספיים לא היו אך גם לא היה צורך ב"מותרות". בגדינו נתפרו במחסן הבגדים והחברות שעבדו שם עשו עבודה "מצויינת" לדעת הורינו. משגדלנו מעט הן תפרו לבנות חצאיות כחולות עם כתפיות, שהיו נאות בהחלט גם לדעתנו, חולצות לבנות מכופתרות מלפנים וגם מכנסיים קצרים הולמים. בסנדלריה הכינו למעננו לכל אחד זוג נעליים וזוג סנדלים. זה הספיק בהחלט. שהרי נעלנו אותם לעיתים רחוקות, ובקיץ העדפנו ללכת יחפים. בחורף אפילו קנו לנו מגפי גומי, "נהדרים" לדעת הורינו, אבל הם תמיד נתקעו בבוץ הסמיך והיו שנואים עלינו. הייחוד בלבושנו הקיבוצי היה – באותה תקופה שגם קרובינו בעיר היו מעוטי אמצעים – שכולנו לבשנו אותם הבגדים עצמם. כשהוחלט במחסן לתפור בגד לבת – קיבלו כל הבנות בגד זהה וכך תפרו גם לבנים. "שוויון הרי צריך להיות פה," היה העיקרון, והוא נראה לנו בילדותנו טבעי ונכון. קיבלנו עלינו, כבדרך הטבע, את עקרון האוניפורמיות בלבוש. לא ראינו בו כל פגם ועד לגיל ההתבגרות לא חשנו, או לא היינו מודעים לצורך לתת ביטוי לטעם האסתטי האישי או לזהות המינית. נשיותנו המרומזת הוצנעה ונתגלתה רק בהבדלים קלים בין לבוש הבנים לזה של הבנות. רק עם ראשית גיל ההתבגרות חשנו בבעייתיות וחיפשנו דרכים עוקפות ולא הסתפקנו בתפקיד הלבוש כ"עלי תאנה". [...] למעשה, לא היה לנו בסביבתנו מודל לחיקוי של לבוש נשי, שיהא שונה ממלבושן הפשוט ונקי הקווים של חברות הקיבוץ. המורות בבית הספר נהגו, אמנם, ללבוש בגדים מוקפדים יותר, כגילוי של כבוד למקצוע ההוראה. היו מורות שהקפידו אף יותר, כמו שושנה ישראלי שהצטיינה בלבושה המלא הדר. ובכל זאת, לבושה היה צנוע, נטול קישוטים ומסוגר עד צוואר, ושערותיה נאספו לאחור בכעין כדור, שהגביה את קומתה אך יצר ריחוק של כבוד. אף לא היתה בו כל הבלטה של נשיות. לבושן של הנשים "העירוניות" שהגיעו לקיבוץ, אף כי היה צנוע, נראה לנו מהודר במונחי התקופה ההיא, אבל הוא נותר הרחק מאופק חיינו והסתפקנו במה שהוכן עבורנו. הנטייה להתייפות ולהבליט את נשיותנו באה לנו, רק ממש בגיל ההתבגרות, עם האהבות הראשונות, וזכתה כמובן מאליו לגינוי. וכיצד תתייפינה בנות בקיבוץ, במקום שבו אין להן כל דוגמא לחיקוי ולא יכולת להשפיע, לקבוע או לבטא טעם אישי? וממי נקבל בכלל בגד או אמצעי אחר וממי נלמד איך להתלבש? כל השאלות האלו עלו בייחוד כשהגיעה מחלקת הנח"ל והם בני 19-20 ואילו אנחנו בנות 15-16. המוצא נמצא לנו בקטנות. התחלנו לחפוף מדי יום ביומו את שׂערנו הארוך בסבון ריחני שנמצא לנו בדרך פלא – על שמפו עדיין לא חלמנו – וחשנו את עצמנו נשיות להפליא. בחוש נסתר חשנו כי ליופי, ואפילו הוא מוגבל במצוות הקיבוץ, יש כוח נשי. וכך צעדנו לנו בגאווה, נופפנו את שערותינו וגבנו הזדקף. וכיוון שאת מלבושינו לא יכולנו לשנות, הרמנו את צווארונינו, קיפלנו את שולי מכנסינו וצעדנו לנו בנחת. הקפדנו על כביסות תכופות, על ניקיון הבגדים וצחצוח נעלינו ורכשנו ביטחון. (גולן, 24/27.7.2023; 3.8.2023).

היום פתוחים ילדי הקיבוץ למפגש עם בני גילם העירוניים במסגרות שונות, לעיתים גם בבתי הספר האזוריים. לרבים יש קרובים בעיר המשפיעים כעליהם מתנות-בגדים, וגם הוריהם נמצאים במצב כספי (הפרטה) המאפשר להם לרכוש בגדים כראות עיניהם. הם הסתגלו לאופנות, וקשה לאפיין בהם סימני היכר ייחודיים לעומת ילדי-עיר.


הורשה ו"יד שניה"

משגדל מספר הילדים בקיבוץ והתפתח סולם גילים, "זכו" הילודים החדשים, כמו במשפחה, לקבל את הבגדים של חבריהם הגדולים יותר. לא הייתה בעיית הורשה. כל בגד מיותר הוחזר למחסן הבגדים, שם מחקו את מספרו הקודם ומסרו אותו לילד אחר בגודל המתאים. דאגו לצייד כל ילד לפי גילו בבגדים שפינו ילדי הדור הקודם. בגדי ערב שמצבם לא היה כל כך טוב – הפכו לבגדי בוקר. בגדים חדשים קיבלו רק כאלה שהיו חריגים במידת גופם, או כשלא היו די בגדים מתאימים שנותרו מקודמיהם, או שהוריהם קיבלו מהסבתא (שמחוץ לקיבוץ) מתנה לילד. בחגים פסח וראש השנה היו מקבלים בגד חדש מ"מחסן הילדים". מדי עונה הייתה המטפלת מציגה את רכושו של כל ילד בפני קניינית הבגדים ("מחסנאית הילדים", כפי שנקראה בקיבוצים אחדים) לעריכת מפקד בגדים, והיו מודדים אותו ומציידים אותו מחדש לעונה הבאה בכל הדרוש.


כביסה, גיהוץ, קיפול ותיקון של הבגדים

לא הכל נקנה מוכן. חלק תפרו וסרגו בקיבוץ. כמו-כן צריך היה לטפל בכל הבגדים, לכבס, לגהץ, לקפל, לתקן. כך נוצרו ב"קומונה", לצד הפונקציה של חלוקת הבגדים, גם פונקציות של ייצור בגדים ושל טיפול בבגדים. המכבסה, חדר הגיהוץ והמתפרה – הפכו למוסד מרכזי, שאיפשר לחברת הקיבוץ להתפנות לעבודה בשדה, בחינוך, במינהל. מחסן הבגדים כלל כונניות ובהן תא לכל חבר. שחרור האשה מעול משק הבית היו חיוניים ביותר ל"שחרור" האשה. השירות שניתן לבגד היה מרכזי כבר מראשית הדרך, והיה כרוך בהעדר התייחסות אישית לבגד. המספר על הבגד הוא מסימני ההיכר הבולטים של בגדו של חבר הקיבוץ. ברגע שנסתיים עידן "קומונה א'", והבגדים הפכו אישיים, היה נהוג לרקום על הבגד את שמו של החבר לצורכי מיון במכבסה ובמחסן הבגדים וחלוקה לתאים. אחר-כך באו עידן המספרים ועידן העטים המיוחדים שלא נמחקו בכביסה. לימים נקנתה מכונה מיוחדת המדביקה לבגד את מדבקת המספר האישי. הטיפול בבגד הפך להיות אחד המוסדות הצרכניים החשובים בקיבוץ, והוא שינה את אופיו אך במעט עם התפתחות האריגים הסינטטיים. בהמשך הגיעו מכונות הכביסה גם לבית הפרטי בקיבוץ.


מתפרה

לפעמים ניקנו אריגים גולמיים, ומהם תפרו בכל אחד מהקיבוצים בגדי עבודה אחידים. החברות היו התופרות.

הדוגמאות היו פשוטות, ובלבד שהמידות תהיינה מתאימות. בצד התפירה התפתחה הסריגה. בתחילה הייתה הסריגה פרטית (מצמר שקיבלו בהקצבה במחסן הבגדים), והסריגה הידנית הפכה חלק בלתי נפרד ממודל ההתנהגות באירועים חברתיים בקיבוץ, בשיחות ובהרצאות (ראו לעיל). בהמשך נקנו מכונות-סריגה משוכללות יותר, ובכל קיבוץ התמחתה חברה להפעיל אותן, ואף לתכנת גזרות ודוגמאות בהתאם לאפשרויותיה של המכונה והחברה. כך סיפקה המתפרה גם מוצרי צמר סרוגים. תופעה זו נעלמה מן העולם בשנות ה-80 למאה העשרים, כשמוצרי צמר ותחליפים סינטטיים מיוצרים במכונות תעשייתיות ובמחיר נמוך הציפו את השווקים.


שיער

התסרוקת המקובלת בקרב החלוצים היתה קצרה ולרוב עם שביל בצד, או לחילופים שיער משוך לאחור. נשים גידלו שיער ארוך לתסרוקות מסוגים שונים. צמות היו אופנתיות מאד (להרחבה ראו בפרק שעוסק במורשת השיער).

לימים הלכו הצמות ונעלמו מהאופק ובמקומן הגיעה תספורת השיער הקצר לנשים. הם התאימו לרוח השוויון והנערות בקיבוץ. צביעת שיער נעשתה נפוצה בקיבוץ, כמו בישראל, רק משנות השבעים ואילך. הספר המקומי – לרוב איש מקצוע מהעיר הקרובה – היה מגיע מפעם לפעם לספר את חברי המשק, כשציודו במזוודה (לרוב מכשירים בסיסיים ביותר). מספרת נשים, שהתפתחה בערים הגדולות כבר בתקופת היישוב, לא היתה קיימת במשקים. בשלב מסוים היו קיבוצניקיות שרכשו את המיומנות הזאת ושימשו כספריות מקומיות עבור נשות המשק (בהדרגה גם הוסבו חדרים למספרות, עם מיטב הציוד). בעלי שיער ארוך ובעלי זקן היו מיעוט בעשורים הראשונים של הקיבוץ. עם זאת, צעירי הקיבוץ היו בין הראשונים בארץ שאימצו את המודל ההיפי בהשפעת המתנדבים (שלום חנוך ומאיר אריאל הן דוגמאות מוכרות מקיבוץ משמרות). המייסדים חפפו שיערם בסבון פשוט, תוך כדי מקלחת משותפת עם שובם מהעבודה. תודעת הטיפול בשיער התפתחה בתחילה בעיקר אצל נשים. החפיפה הפכה טקס שבועי של יום שישי (כך גם אצל הילדים). החומרים השתפרו עם הזמן ואת מקומו של הסבון תפש השמפו ואחריו גם המרכך. לפני המרכך נהגו לשטוף עם מי לימון או עם חלמון של ביצה לריכוך השיער.


תמורות בלבוש הקיבוצי

דור המייסדים של הקיבוצים התאפיין בהופעה חיצונית הנובעת ממיקומו בחברה בארץ, עבודתו, חזונו והשקפת עולמו, יכולתו הכלכלית והמצב הטכנולוגי של התקופה. דור זה הוריש גישה של פשטות וצניעות לדור הבא, תוך פיחות מסויים, וכך הלך הייחוד של הלבוש בקיבוץ ופחת מעשור לעשור, עד כי כיום כמעט שאין עוד לקיבוצניק ייחוד בלבושו לעומת עירוני. הן אפילו הייחוד של ישראלי לעומת בן עם אחר בתרבות המערב ניטשטש. ייחודו של הלבוש בקיבוץ כיום מתרכז בעיקר לא במה שלובשים אלא במה שלא לובשים: כפפות-נוי או כובע מקושט לא ייראו אצל חברת קיבוץ; חליפה ועניבה עודם נדירים ביותר בלבוש של הגבר הקיבוצניק. התמורות שחלו בלבוש בקיבוץ מאז אמצע המאה העשרים מבטאות בין היתר מעבר מהיר למדי (עם פיגור אחרי המעבר החיצוני) מעולם של 80% חקלאים הנעזרים בעבודת בהמה, אל עולם של 3% חקלאים הנעזרים במיכון משוכלל ובשכירים (הכלולים ב-3% אלה, כך שהחקלאים חברי הקיבוץ לרוב אינם אלא מנהלים). הן אפילו קיבוצניק שהוא חקלאי היום אין לו מושג איך רותמים שור למחרשה או פרד לעגלה. אפילו בתעשייה כבר עובדים פחות ליד מכונות ויותר ליד מחשבים. היום כבר לא קיימים הבדלים מהותיים בין תרבות הלבוש וההופעה החיצונית בקיבוץ לבין זו המקובל בעיר. פה ושם אפשר עדיין לראות שרידים אחרונים של מרכיבי לבוש מסורתיים – בעיקר בקרב הדור המבוגר ששומר אמונים למורשתו.

תהליך ההפרטה מאפשר לכל משפחה לנהל את תקציבה בהתאם לצרכיה ובכלל זה את תקציב הביגוד. המגוון הרחב של הסגנונות משקף את היחלשות הקולקטיב הקיבוצי ואת עליית תרבות היחיד.



שורה עליונה משמאל לימין: כובעי עבודה, 1970; מתפרה, 1965;

שורה אמצעית משמאל: חברי הקיבוץ, 1954; בציר, 1957;

שורה תחתונה משמאל: בגדי עבודה כחולים; חברי הקיבוץ, שנות השישים

התצלומים באדיבות מיכה לבנה, קיבוץ מזרע


המאמר המקיף ביותר על סגנון הלבוש הקיבוצי הקלאסי נכתב על ידי מיכה לבנת, מייק לבנה ואנוכי (לבנת, לבנה, אלמוג, 2010). רוב המאמר הזה (שעל בסיסו נבנה פרק זה), הופיע במקור באתר המידע "אנשים ישראל - המדריך לחברה הישראלית" (ירד מהאינטרנט ב-2016) והועתק לימים בשינוים כאלה ואחרים לויקיפדיה (בערך "אופנה בקיבוץ"). חומר רלוונטי נוסף אפשר למצוא אצל: הלמן, 2008, 2012; פוגל-ביז'אוי, 2006; רז, 1996; אלון, ללא תאריך).


קיבוצים רבים שומרים במוזיאונים ובארכיונים הפרטיים שלהם פריטי לבוש קלאסיים מתרבות הקיבוץ – שבינתיים נעלמו כמעט מהאופק. פה ושם אפשר למצוא אותם גם בבתיהם של חברי קיבוץ וותיקים ובמוזיאונים של ההגנה, הפלמ"ח ושל הקיבוצים.

מוצג בבית ראשונים בקיבוץ אלונים. התצלום באדיבות ארכיון הקיבוץ

רוח הקיבוץ תורגמה למדי הייצוג של חבורות הזמר להקות ריקודי העם בישראל בתקופת היישוב וראשית המדינה. חלקי לבוש היסטוריים של להקות ריקוד שונות שמורים היום בארכיוני המחול השונים בישראל (להרחבה ראו בפרקי "מורשת הבידור והפנאי").


לבוש ציוני קלאסי מאפיין גם את "בובות הלאום" שנמכרו בתקופת היישוב וקום המדינה ואפשר למצוא דוגמאות רבות אצל אספנים המתחמים בתחום הזה (ראו בפירוט בפרק "מורשת העדה, הדת והלאום").

אוסף בובות לאום ישראליות. התצלום באדיבות האספנית אידית שפייר


חולצה רוסית

אחד מפרטי הלבוש המזוהים ביותר עם התרבות החלוצית בעליות הראשונות (ובכלל זה בקיבוצים) היא "החלוצה הרוסית" (נקראת גם "רוּבַּשקָה" - מרוסית: Рубашка, חולצה או חולצה מכופתרת).


החולצה מתאפיינת בגזרה חופשית בעלת צווארון בסגנון מנדריני ופתח רכיסה קדמי המגיע עד מחציתה. צורה זו מאפיינת את מרכז אסיה ומזרחה. החולצה הרוסית עשויה על-פי רוב כותנה או פשתן, בניגוד לאזורים אחרים באסיה שבהם נהוג ללבוש חולצות העשויות ממשי.


עיטורי הבגד מופיעים בדרך כלל בצווארון, בפתח ובאמרות, כנהוג בלבוש פולקלורי של עמים רבים. החולצה הזו הייתה במשך מאות שנים הלבוש המסורתי והבסיסי של האיכר הרוסי, אך גם אצל עמים סלבים אחרים, למשל האוקראינים, היא הייתה נפוצה. בקיץ לבשו האיכרים את הרובשקה מעל המכנסיים. היא הגיעה עד מתחת למותנים, ובאזור המתניים נכרכה סביבה חגורה בדמות פתיל או שרוך שחור. הרובשקות שלבשו האיכרים היו מבד גס, לרוב פשתן לא מעובד בצבעי אפור-כחול. לרובשקה לא היה צווארון מוגבה אלא פתוח, סביב הצוואר, עם כפתורים לסגירה. במשך הזמן הוסיפו לצווארון עיטור רקמה.


החולצה הרוסית הפכה למעין "סמל מסחרי" של החלוצים שהגיעו מרוסיה ומאוקראינה בעליות הראשונות, ואחר כך גם של התנועה הקיבוצית בשנותיה הראשונות. למעשה, בארץ ישראל נתפס הכינוי "רובשקה" לכלל החולצות הרוסיות המסורתיות, על שלל צורותיהן. עבור חלק מהחלוצים החולצה סימלה את המעבר מהיהודי הגלותי ליהודי החדש אותו ביקשו ליצור בארץ ישראל, אדם, שכמו האיכר או הפועל הרוסי, חי מיגיע כפיו ועובד את אדמתו. החולצה הרוסית שימשה בגד מקובל אצל המהפכנים הרוסים, והחלוצים, שרצו לייצא את המהפכה גם לארץ ישראל, ניסו לחקותם.


החלוצים בימי העליות הראשונות היו נתונים מטבע הדברים להשפעות רוסיות חזקות. גם תנועות הנוער שהוקמו בארץ ישראל הדגישו רעיונות סוציאליסטיים של תנועת הפועלים והגשמה חקלאית, רעיונות שנבעו מהזיקה החזקה שהייתה לרוסיה הקומוניסטית. זיקה זו נשקפת גם באמנות ובתרבות, כמו השירים הרוסיים והחולצות והרקומות, שהציגו את הצבר העברי החדש שנולד בארץ ישראל כבן דמותו של המהפכן, הרוולוציונר הסוציאליסטי ברוסיה.

לימים הפכה החולצה הרוסית לחולצה המזוהה עם התנועה הקיבוצית, לצד החולצה הכחולה, והיא שימשה בעיקר לאירועים חגיגיים ולטקסים כמו חג הקציר ולערבי שירה בציבור. גם להקות זמר ומחול אימצו את החולצה והיא הפכה בגד קבוע בהופעותיהן. דוגמה מובהקת לכך היא להקת הגבעטרון.


מעבר לאידאולוגיה הבגדים של החלוץ נולדו גם מתוך צורך. החלוצים הסתפקו במועט הן מתוך תפיסת עולם והן בשל עוניים: הרובשקה הייתה לפיכך פריט בסיסי במלתחה, במזוודה הקטנה שהביאו מרוסיה עם מעט בגדים בתוכה. הגברים הגיעו עם מגפיים, חולצה רוסית וכובע רוסי, הנשים - עם שמלה, חצאית מכווצת או סרפן וחולצה רקומה. כחלק מאורח החיים השיתופי אותו פיתחו בקבוצות ובקיבוצים, ריכז כל חבר קיבוץ את כל בגדיו בערימה והחלוקה הייתה בהגרלה. כך נולד "מחסן הבגדים" של כולם, כשכל חבר לקח לעצמו בגדים על פי צרכיו. כל החולצות בעלות הצווארון העגול והמתכפתר, עם הרקמה האנכית והשרוולים הארוכים נקראו "חולצות רוסיות" ולכולן הודבק הכינוי הרוסי "רובשקה".


את החולצה הרוסית לבשו גברים ונשים כאחד, בעיקר בקבלות שבת, בימי חג ומועד, באספות חשובות, בערבי שירה וגם בעת ריקודי עם. עם הזמן היא הפכה פריט נפוץ בארון התלבושות של להקות מחול וזמר ארץ-ישראליות, כדוגמת הגבעטרון.

חלוצה רוסית בקיבוץ בית השיטה. התצלומים באדיבות אביטל אפרת. האישה בתמונה היא אימה של אביטל, שעליה היא מספרת:

"החולצה נקנתה בחיפה, בחנות (כנראה הובאה ע"י עולים חדשים). מכיון שאין תמונה מהחתונה (בית השיטה, אוקטובר 1952) אני משערת שנלבשה עם חצאית שחורה. אמי מצולמת בחולצה זו כבר בשנת 1951, כך שכנראה לא נרכשה במיוחד לחתונה, שהיתה מאד צנועה. בקיבוץ של אותם ימים חתונה היתה אירוע צנוע ביותר שנעשה כדי לרצות את ההורים (אם היו הורים). הרב הקרוב גר במושב סמוך (כפר יחזקאל) ונסעו אליו לערוך טקס בבית הכנסת. טבעת נישואין נחשבה לסממן בורגני המייצג שליטה של הבעל באשתו ולכן היתה טבעת אחת שעברה בין הזוגות במשק רק לצרכי הטקס (מידע הדורש בירור). אמי לא ענדה טבעת נישואין. הסיבה השניה - אמי היתה גרושה עם ילד כך שלא היתה אמורה ללבוש שמלה לבנה. לדעתי גם חברות אחרות הסתפקו בחצאית ובחולצה לבנה. בצילום משנת 1958 נראה כי המשיכה ללבוש את אותה חולצה באירועים משמחים (כאן- חגיגות יום הילד בקיבוץ). בשנת 2010 כשנסרקו הנגטיבים של אבי (עזריה אלון) ע"י פרויקט הארוורד גילית תמונה מאד יפה של כיתה י"ב בקיבוץ בשנת 1954. ראיתי שאחת הבנות בקבוצה לובשת את החולצה של אמי. שאלתי איך זה קרה ואמי אמרה שהיה מאד מקובל להשאיל בגדים לאירוע או לצילום "כי לא לכולם היה". החולצה נשמרה שנים רבות אצל אמי בארון ובהיותי בגיל הנעורים נתנה לי אותה במתנה. גם אני לבשתי אותה, ובהמשך צרפתי אותה לאוסף הפרטי של חפצי לבוש נוסטלגיים (חולצה עם רקמה תימנית, "רובשקה" רקומה וחולצות מחזור לחגי בית ספר) שאני שומרת בביתי. גם הבנות שלי, כל אחת בתורה מדדה את החולצה. כשחגגנו להורי חמישים שנות נישואין סרקתי את הרקמה של החולצה כרקע להזמנה לאירוע." (הדברים הללו נכתבו במסגרת עבודה שהוגשה בקורס של פרופ' עוז אלמוג "תרבות הישראליאנה").

חולצות רוסיות ארצישראליות נחשבות לפריט ישראליאנה פופולרי וכמה אספני ישראליאנה מחזיקים בדגימות כאלה באוספים שלהם.

בארכיונים הקבוציים ובמוזיאונים של ראשית ההתיישבות הארצישראלית אפשר למצוא צילומים רבים של חלוצים לבושים בחולצות מהדגם הזה. פה ושם הן גם מופיעות בתצוגות המוזיאוניות.


פריטי לבוש, כולל חולצות רוסיות, במוזיאון החאן בחדרה, צילום: אופק רון כרמל, 2016.

החולצה הכחולה

החולצה הכחולה היא החולצה המזוהה עם חניכי תנועות הנוער הציוניות-סוציאליסטיות המכונות גם בפי חניכיהן ומדריכיהן "התנועות הכחולות" על שם חולצה זו.


צבע החולצה הכחול מסמל את מעמד הפועלים ולכן כשהוקמה בשנת 1924 תנועת הנוער העובד החולצה נבחרה לשמש כמדי התנועה. בשנת 1929 כשהוקמה תנועת השומר הצעיר הארץ ישראלית הוחלט לאמץ את החולצה הכחולה אך צבע השרוך שונה מאדום ללבן. אחרי השואה שינתה התנועה העולמית של השומר הצעיר את חולצתה גם.


בשנת 1925 עלו להופעה חברי "קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר" (לימים אפיקים), לכבוד חדר האוכל החדש של קיבוצם בעפולה. ההופעה שנכתבה על ידי מרדכי זעירא ודודיק ורטמן נקראה "חולצה כחולה" וכך גם התלבשו כל המופיעים, כמחווה ללהקות שהיו מופיעות בברית המועצות שלאחר מהפכת אוקטובר, להקות אלו היו להקות של לובשי חולצות כהות שהיו מופיעות במפעלים ומעבירות מסרים פוליטיים בהופעותיהן. ההופעה בחדר האוכל הייתה לכבוד הקמת ההסתדרות וכל קטע בהופעה עסק באחד ממוסדותיה בצורה הומוריסטית וביקורתית. הפזמון של אותו ערב היה השיר שלימים יהיה הבסיס לשלל שירי תנועות הנוער לובשי החולצות הכחולות.

"חֻלְצָה כְּחֻלָּה, וְהִיא עוֹלָה, וְהִיא עוֹלָה עַל כָּל הָעֲדָיִים. חֻלְצָה כְּחֻלָּה, וְהִיא עוֹלָה בְּלִי שׁוּם סָפֵק עַל כָּל הָעֲדָיִים. (הבית השני זהה לשתי השורות הראשונות בגרסת אפיקים).

כיום התנועות המשתמשות בחולצה זו כיום נבדלות זו מזו במאפיינים שונים של החולצה: צבע השרוכים, מיקום הסמל, צבע הכפתורים ומיקומם.

חולצה כחולה של תנועת השומר הצעיר, התצלום באדיבות ויקימדיה



הפער בין המיתוס המכונן לבין המציאות המשתנה

קודי הלבוש החברתיים שיחקו בעבר תפקיד מרכזי בהגדרות תרבותיות וביצירת הבדלי מגדר, גיל, מעמד ועוד. היום, בעולם פתוח, גמיש ודמוקרטי, קודי הלבוש הולכים ונחלשים, והם מפנים מקומם ללבוש אינדיווידואלי וזמני. בישראל, כמו במדינות אחרות, השינוי היה הדרגתי-אבולוציוני. להלן כמה מהתחנות ההיסטוריות והגורמים לשינוי בקוד הלבוש החלוצי-ציוני.


אופנת פריז

במבוא לספרה 'חליפות העיתים' העוסק בתולדות האופנה הישראלית, מציינת חוקרת האופנה אילה רז, כי "רוב רובו של הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה לא הסתפק בחולצה כחולה ואף לא בסרפן, אלא נהג להתלבש בבגדים שנתפרו על פי אפנת פריז (במסגרת האילוצים מחייבי המציאות, כמובן) ואותם חלוצים, שהשאירו על ההיסטוריה רושם בל יימחה בחולצותיהם הקרועות ובנעליהם הבלויות, לא היו אלא מיעוט בחברה של תקופתם. אמנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות ה'צנע' והקיצוב, הילכו רבים ברחובות בבגדי חאקי ובמכנסיים קצרים, אך לצדם נראו לא מעטים בחליפות מחויטות ובשמלות 'טובות', שעודכנו מדי שנה על פי צו האופנה" (רז, 1996 ).


כלומר כבר בתקופת היישוב וראשית המדינה התקיימו בצד קוד החאקי ההגמוני (האידיאולוגי בעליל), שהובלט על ידי ההנהגה הסוציאליסטית, מודלים חלופיים-עצמאיים ולעתים גם חתרניים (רז,1996; בר אור 2004). הם צמחו מצד אחד בתוך מעוזי הבורגנות האירופאית העירונית-אשכנזית, ומצד שני בפריפריה החברתית (שכללה בעיקר מהגרים מארצות האסלאם). כלומר, בשכונות העוני העירוניות וביישוב הספר (מושבי עולים ועיירות פיתוח). במקומות הללו, מחוץ למיינסטרים הישראלי, התקיימו למעשה תהליכים מנוגדים: הדור המבוגר מבין המהגרים שמר אמונים לקוד הלבוש המסורתי של מדינת המקור; ולעומתו, הדור הצעיר (בני המהגרים) אימצו מודלים של לבוש מרדני ברוח תרבות הנעורים החדשה באירופה וארה"ב (ההשפעה חלחלה ארצה בעיקר דרך הקולנוע והמוזיקה).

משמאל לימין: טיול של בוקר ברחוב דיזינגוף בתל אביב, 1939, צילום: זולטן קלוגר; מועדון לילה בתל אביב, 1951, צילום: הנס פין; משפחת עולים מעיראק במחנה העולים בית ליד, 1951, צילום: דוד אלדן, כל התצלומים באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.


את הפער בין המציאות לבין הדימוי המיתולוגי, אפשר לייחס למספר סיבות: א. השפעת השלטון המנדטורי. כידוע, הבריטים מקפידים בלבושם ואפשר שהיה לכך השפעה כלשהי על החברה היהודית. ב. רוב התושבים היהודיים בתקופת היישוב חיו בערים ואימצו לפיכך לבוש בעל סממנים אורבניים ולא כפריים. ג. רוב התושבים היהודיים באותה עת היו מהגרים ובני מהגרים מאירופה שהביאו עמם את הרגלי הלבוש וההופעה החיצונית של גִּרְסָא דְּיַנְקוּתָא. ד. לא מעט מהגרים שהגיעו ארצה היו יצרנים (תופרים, רצענים, כובענים וכו') וסוחרים (בעלי חנויות ומפעלי הלבשה) בענף הלבוש והאופנה בארץ מולדתם, ומקצתם ניסו להחיות את עסקיהם בארץ (במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנו היהודים עם חשובי יצרני האופנה באירופה. בראשית המאה עסקו בענף ההלבשה בפולין בלבד לא פחות מחצי מיליון יהודים).


סיבה נוספת וחשובה לפער בין אידיאל הלבוש לבין המציאות קשורה בטבע האדם, וליתר דיוק – טבע האישה, לאמור הדחף האסתטי של רוב הנשים המוצא ביטוי בין השאר בשאיפה לגוון במלבושים ולהתייפות.


תל אביב הייתה כבר בשנות העשרים לבירת האופנה הארץ ישראלית וכללה מספר לא מבוטל של חנויות בגדים, נעליים, כובעים, תיקים, מספרות, גלנטריות ושאר עסקי הלבשה, שמכרו מוצרים מיובאים ומקומיים.


ככל שמשפחות המהגרים התערו בפלשתינה וככל שנוספו דורות חדשים של ילידי הארץ, כך הלכו ונעלמו מרכיבי הלבוש האירופאי ובה בעת התחזק הקו הפרולטרי-קיבוצניקי בנוף הישראלי.


בשנות השישים כבר רק מיעוט (בעיקר האוכלוסייה המבוגרת והמסורתית) חבש כובע קסקט או מגבעת לֶבֶד (כובע 'המבורג' או ה'בורסלינו'). מיעוט קטן עוד יותר הלך בווסט (מותנייה), בשמלות מלמלה ארוכות או בחולצה מגוהצת למשעי, מעומלנת ומכופתרת עד צוואר (הנוהג שהשתרש בארץ הוא חולצה שבה הכפתורים העליונים אינם רכוסים). העניבה התמעטה אף היא מנוף היישובים וגם פקידים גבוהים, מנהלים ומנהיגי מדינה נמנעו לרוב מלענוד אותה והעדיפו צווארון פתוח גם כאשר לבשו חליפה או מקטורן.


הסיבה לכך הייתה השפעת התרבות החלוצית-צברית על העולים, האקלים הישראלי החם שמקשה על אימוץ לבוש רב שכבתי, מיעוט המים (שמנע גידולי כותנה מקומיים, הנחוצים לתעשיית הטקסטיל, והיקשה על כביסה שוטפת), והאווירה המשפחתית והבלתי פורמלית שאפיינה את החברה הישראלית מאז התגבשותה. גם המחסור הכלכלי מנע ההתפתחות של תרבות אופנה עשירה ומעודנת על פי מודלים בורגניים. מרבית המשפחות כלל לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים לעתים מזומנות, קל וחומר בגדים הדורים.


במודעות פרסומת של מוצרי לבוש ואופנה שהופיעו בעיתונות העברית באותה עת הודגש בדרך כלל הצד הפונקציונלי של המוצר (נוחות, מחיר נוח) ולא הצד האסתטי. גישה זו היתה שלטת במיוחד בתקופת הצנע שבה רוב התוצרת בתחום ההלבשה וההנעלה היתה מהדגמים האחידים והעממיים שנקראו 'תוצרת לכל'. לימים יהפכו מוצרי "תוצרת לכל" לפריט אספני מבוקש (בתש"י דווח בשנתון הממשלה כי 'עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית 'לכל' (מוצרים אחידים) מוצרי הלבשה ב-4 מיליון מטר של אריג ו-200 אלף זוגות נעלים').

אוסף הדי אור

טי-שרט, סווטשרט וג'ינס

עם צמצום משטר הצנע ב-1953, נפתחה "המתקפה" על סגנון הלבוש הצברי, ששיקפה דגש הולך וגובר על הגשמה אישית במקום הגשמה לאומית.


ההשפעה האמריקאית החלה לחלחל טיפין טיפין לתרבות הנוער ומצאה ביטוי סגנוני חדש – פוסט אידיאולוגי בעליל – במודלים אמריקאים מיובאים. למשל, חצאיות תפוחות, מכנס "שבע שמיניות", מכנסי "טרילין" מגוהצים, חולצת "דיאולן", ונעלי סירה.


בשלהי שנות החמישים וראשית השישים התחזק הקוד החברתי של טיפוח יופי בקרב נשים, במידה רבה בהשפעת הקולנוע ההוליוודי שבו כיכבו נערות זוהר רבות. הרזון הפך באותה עת לאידיאל אופנתי מבוקש ומדורי הנשים בעיתונות עסקו לראשונה בשמירת משקל בספירת קלוריות ובמתכונים לדיאטה. התשוקה לגוף נטול שומן הולידה תעשייה ענפה של תכשירים, גלולות, ומכוני הרזיה שהבטיחו 'גזרה נאה וחטובה'. נפח גדול במיוחד של כתבות הוקדש בעיתוני הנשים לטיפוח עור הפנים והשער (נושא דומיננטי עד היום), וסביבם נולדה והתפתחה עם הזמן תעשייה ענפה של מוצרים ותכשירים: 'מסיכה לניקוי העור מפגמים', 'מסיכה להסרת נמשים', 'תכשיר להסרת קמטים', 'טיפולים בשער עדין', 'תכשירים לצביעת שער', 'ספרי לניפוח שער' ועוד.


התפנית המשמעותית הראשונה בתרבות האופנה והיופי הישראלית התרחשה לקראת סוף שנות השישים. בין הגורמים לשינוי אפשר למנות את הופעת שידורי הטלוויזיה בעברית, ההתפתחות שחלה בענף העיתונות (שהחלה להקדיש לנושא האופנה יותר טורים ויותר תמונות), ההתמקצעות בענף הפרסום, הבשלת הדור השני של תעשייני וסוחרי מוצרי האופנה, התפתחות חנויות הכולבו (שכללו אגפים לביגוד והנעלה), פתיחת "מרכז האופנה" במכון הייצוא הישראלי והפקת "שבוע האופנה הישראלי" לקנייני חו"ל, כמו גם הקמת בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל ולאופנה 'שנקר' (ב-1970). התפתחות חנויות הכולבו, שבהן מכרו מוצרי הלבשה והנעלה תעשייתיים, דחקה בהדרגה לפינה את חנויות החייטים ואתה גם את מסרות התפירה והסריגה של עקרת הבית.


בתל אביב החלו צצות, בזו אחר זו, חנויות 'בוטיק' (אז מושג חדש בישראל), שמכרו ביגוד בעיקר בסגנון אתני –'ביטניקי', בהשפעת אפנת 'ילדי הפרחים' (המושג 'בוטיק' הומצא על ידי המעצבת הלונדונית מרי קוואנט. הבוטיק הראשון של קטי מטמור ושל יעל פילץ נפתח כבר בשנת 1961 בפסאז' הוד שברחוב דיזינגוף, אך רק בסוף העשור הוא הפך למושג מפתח). חנויות הבוטיק נשאו שמות לועזיים ('דזירה', 'במבולה', 'ריפיפי' וכדומה), שהעניקו ארומה נוספת של חו"ל. רחוב דיזנגוף, כיכר המדינה, והמרכז החדש 'לונדון מיניסטור' ברח' איבן גבירול הפכו לחלון הראוה של השכבה המבוססת בארץ והוביל את קו האופנה החדש. יש להדגיש כי רוב חידושי הלבוש נקלטו אצל צעירים, חילוניים, תל אביביים. החלק הארי של האוכלוסייה הישראלית באותה עת נשאר שמרן והססן בלבושו עד שנות התשעים. רוב תושבי ישראל גם העדיפו לקנות בגדים בחנויות הכולבו הגדולות ולא בבוטיקים היקרים, והמשיכו לחפש 'מציאות' במכירות סוף העונה, בשווקים, ב'חנויות המפעל', במפעלי הלבשה שפשטו את הרגל, וב'בזארים' למיניהם שבהם מכרו סחורה זולה (תרתי משמע). גם בקרב הנשים הישראליות הייתה שכיחה ההססנות ביחס להידור יתר, ורוב הצעירות נמנעו לא רק מלבוש והנעלה המושכים תשומת לב גדולה מדי (מעטות נעלו נעליים עם עקב גבוה, אם בכלל) אלא גם מאיפור פנים ('ליפסטיק', 'מייק-אפ' וכו'), מטיפוח ציפורניים ('מניקור', 'פדיקור', 'לק' וכו') ומתספורות מצועצעות, מתוחכמות או פרובוקטיביות (הערה: רק בשנות החמישים החל הליפסטיק להפוך לפריט קוסמטי בקרב נשים בארץ - וגם זאת בעיקר אצל מיעוט מהמהגרות האירופאיות. בקרב הקיבוצניקיות איפור נחשב ממש מוקצה).


עם זאת, הסממנים החזותיים של הצבריות לא נעלמו לחלוטין בשנות השבעים ואף ספגו לתוכם מספר פריטים טיפוסיים חדשים, שביטאו את הערכים הישנים כגון: נעלי הבית המשובצות והשעירות של 'המגפר', הדובון הצבאי, הסנדלים התנכיים (שחזרו לאופנה בשנות השבעים), 'נעלי הפלדיום' (שנעשו אופנתיות לאחר שהקומנדו הימי אימץ אותם) ומשקפי ה'ריי-בן' (שזכו לפופולריות בהשראת הילת הטייסים). אולם החאקי - סמל הסמלים של הצבריות - הלך ונעלם באותה תקופה מהאופק ואתו גם כובע הטמבל התמים. שלושה פריטי לבוש חדשים שאומצו על ידי צברי שנות השבעים, תרמו למעבר ההדרגתי של הצברים ממודל האופנה 'הזרוק' הפלמחאי-קיבוצניקי למודל האופנה הזרוק האמריקאי 'היפי': 'הטי-שרט' (חולצות הטריקו), ה'סווטשרט' והג'ינס.


חולצות הטריקו עוצבו במקור במאה ה-19, כלבוש תחתון של מדי המלחים בשגרת העבודה, אך הן החלו לעמוד בזכות עצמן, כבגד לבוש יומיומי, רק לאחר מלחמת העולם השנייה. 12 מיליון המלחים חזרו הביתה ולא ראו סיבה לוותר על הנוחות והקלות שהעניקה החולצה הצמודה. מאז הפכה החולצה - תוך גלגולים שונים בהוליווד (ג'ימס דין בסרט "מרד הנעורים", מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד) לביטוי של חירות, נעורים, מיניות ומאצ'ואיזם. עם המצאת טכניקת ההדפסים על בד, הפכה חולצת הטי גם לבמת מסרים שנועדו להביע זהות, סולידריות או מחאה או לחילופין מדיום פרסומי ואומנותי פופולרי.


בישראל זכתה הטי שרט לפופולריות גדולה, הן בשל התאמתה למזג האוויר השרבי (היא ביטלה בהדרגה את הגופייה הלבנה של 'אתא') והן בשל האפשרות להיראות קצת 'אמריקאי' במחיר השווה לכל נפש. בתחילת שנות השבעים היו עדיין רוב חולצות הטריקו מצבע אחיד, וכדי לשכללן הומצאה טכניקת 'הבטיק' – הדפסה ידנית ע"י טבילה בתמיסת- צבע, שנעשתה באמצעים ביתיים (ראו לעיל). כאשר נוצרה בשנות השמונים האפשרות להדפיס גופנים עבריים על החולצה (באמצעות מכונה מיוחדת) צברה הטי-שרט פופולריות נוספת - והפכה לתג השתייכות חשוב – מעין סטיקר מטקסטיל. בוגרי יחידה צבאית, בוגרי תיכון וסתם קבוצות חברים, החלו להדפיס חולצות עם כיתוב מזהה ולרוב שובב.


ה'סווטשרט' נולד בארה"ב במועדוני הספורט של הקולג'ים, עם התפשטות אופנת האימוניות ('טרנינג'), וגרם לדחיקת הסוודר והאפודה הוותיקים מנוף התרבות הצעירה. גם ה'סווטשרט', כמו ה'טי-שרט' שימש עם הזמן מעין במה להתבטאות אישית וקבוצתית ולמדיום פרסומי חשוב. כאמור, הן 'הטי-שרט' והן ה'סווטשרט' תרמו לדחיקת האופנה הצברית כיוון שהם התחרו בהצלחה בחולצת הפלנל של תנועת הנוער והוסיפו אינגליזמים לנוף הישראלי (דרך הכיתוב המודפס על החולצה). הן גם תרמו להתפתחות מסורת ה'לבוש המהיר' (על משקל המזון המהיר) המתחלף בקצב החלפת הגרביים. גורם חשוב בהצלחת אימוץ ה'סווטשרט', היא העובדה שהוא עשוי מסריג כותנה מגורד ומחמם, גמיש ומתאים למידות רבות (one size), בעוד שחולצת הפלנל עשויה מאריג לא גמיש.


מכנסי הג'ינס - אחד הסמלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית באו לעולם כבר בשנת 1860, כשצעיר יהודי (26) בשם לוי שטראוס הגיע מבוואריה לחוף המערבי בארה"ב, מצויד בבד קנבס, כדי למכור אוהלים לכורי הזהב. ההסבה מאוהלים למכנסים נעשתה כמעט מידית כדי להגן על ברכי הכורים שכרעו בין אבני הנהרות. מאז נקשרו למכנסי הג'ינס אסוציאציות שונות כמו, 'קאובוייס', חירות, שוויון מעמדות, תרבות נעורים, מיניות משוחררת, פמיניזם ועוד. הג'ינס נלבשו לראשונה בישראל רק בשנות החמישים, וגם זאת על ידי מתי מעט - בעיקר בוגרי הפליים ששרתו בצי הסוחר, או קומץ ברי מזל שקיבלו אותם במתנה מקרובים באמריקה. לימים סיפר הפסל יגאל תומרקין ליהודה קורן כתב ידיעות אחרונות: 'בכל פעם שהיינו יוצאים ל"אפטר" ורצינו להרשים את הבנות ברחוב פנורמה, היינו לובשים את הג'ינס בתורנות. וזה עבד'.


בשנות השישים רכשה 'אתא' את הזיכיון לג'ינס 'levy's וחולצות 'Manhattan והכניסה אותם לקוו הייצור על חשבון מכנסי החאקי והחולצה הכחולה. אך המוצר המקומי לא דמה למקור ולא הצליח לתפוס (בר אור). עליה מסוימת בתפוצת הג'ינס בארץ הייתה בסוף שנות השישים, עם הגעת זרם המתנדבים לקיבוצים והעליה בתיירות לחו"ל (הג'ינס הפכה למתנה מבוקשת בקרב צעירים). מכנסי הג'ינס לא התקבלו תמיד בברכה על ידי ההורים והמורים בארץ, הן משום שהם ביטאו 'היפיות' מרדנית (שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי) והן משום שבאמצעותם הצליחו הצעירים לעקוף את חוקי התלבושת האחידה של בית הספר (רוב התלבושות האחידות בבית הספר הן בצבע כחול, אך ג'ינס כחול אחד לעולם לא זהה לג'ינס כחול אחר).


במחצית שנות השבעים החלו מיובאים ארצה הג'ינסים ה'משופשפים' המקוריים של Lee ו-Levi’s (מעניין, ואולי לא מקרי, שמי שקיבל ב-1978 את הזיכיון של חברת "ליווייס" עבור 'אתא' לייצור את הג'ינס היה מנכ"ל אתא - עמוס בן גוריון (בנו של דוד בן גוריון).


סרט הפרסומת של אורי זוהר 'לי עושה את האנשים יפים' שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ ב-1975 (קדם לו סרט פרסומת של בועז דוידזון. שני הסרטים כללו אלמנטים פרובוקטיביים - כמו אלימות וסקס - שטרם נראו עד אז בתעשיית הפרסומת בטלוויזיה), תרם לעליה בתפוצתם ועד סוף שנות השבעים כבר החלה הצפה של ג'ינסים, ובכלל זה זיופים מהגדה והרצועה. הפופולריות של הג'ינס הביאה להתפתחות אופנה של פתרונות פרוביזוריים להארכת השימוש במכנסים הגסים גם לאחר התבלותם. כך למשל, גזירתם למכנסים קצרים עם 'פרנזים', או הטלאת החורים בבגד בבדים צבעוניים. בשנות השמונים, כבר נוספו לג'ינסים הקלאסיים (Wrangler ו-- Lee, Levi's) מותגים נוספים ('ג'ורדאש', 'גס', 'פפה' ועוד) שתרמו גם הם לתפוצתו של הג'ינס ולהיותו למעשה הבגד הגלובלי הראשון. [הערה: בישראל נמכרו ב-1997 כחמישה מיליוני זוגות ג'ינס בשנה. סקרי שוק שנערכו באותה שנה מצאו שרק 10% מהנוער ו-15% מהמבוגרים לא לבשו ג'ינס. לבני 14-29 היה בממוצע שישה זוגות בארון (מקצתם "זיופים" או חיקויים מתוצרת "קרוקר" – ג'ינס שיוצר בישראל)].


המורדים מהמזרח

בשנות השבעים צמח בקרב צעירי הפריפריה הישראלית (רובם עולים ובני עולים מארצות ערב) סגנון לבוש עממי אנטי צברי בעליל - שהושפע ממודלים אמריקאים ואירופאים חדשים: שיער ארוך ומנופח, פאות לחיים עבותות, תכשיטים גדולים לגברים (טבעות ושרשרות), חולצות עם צבעים עזים שחשפו חזות, מכנסים מתרחבות ונעלי עקב. החברה האשכנזית ההגמונית התייחסה לתופעה הזו בבוז ובביקורת צדקנית, שנבעו בין השאר מהתנשאות, מבורות (תפישה חד ממדית של יופי ואסתטיקה), מחוסר פתיחות ומחשש לאבד שליטה.


צ'חצ'ח היה בשנות השישים, השבעים והשמונים כינוי סלנג סטריאוטיפי לצעיר חסר השכלה, פרחח וולגרי, אלים ואגרסיבי (קדם לו למעשה הביטוי "פּוּשְׁטָק"). מקור הביטוי – שיוחס בעיקר ליוצאי צפון אפריקה - אינו נהיר דיו וההשערה היא שהוא מבוסס על האופן שבו נשמע דיבורם של העולים ממרוקו (דגש על צ' וח') באוזני האשכנזים. הכינוי המכתים הזה (שכלל יסודות סטיגמטיים ופגע ברבים), זכה לפרסום רב במהלך הבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, כאשר הבדרן דודו טופז השתמש בו בנאום בעצרת בחירות של המערך בכיכר מלכי ישראל (נאום שזה לכינוי "נאום הצ'חצ'חים) כדי להביע זלזול בבוחרי מח"ל (שלושה ימים לפני מועד ההצבעה). למחרת, בעצרת הבחירות המסכמת של הליכוד באותו מקום עשה מנחם בגין מטעמים מהאמירה הזו באומרו: "עד אתמול לא הכרתי את המילה צ'חצ'חים ולא ידעתי מה פירושה, אך אמש שמעתי את הבדרן מכנה את אנשי הליכוד צ'חצ'חים" (בגין השתמש בתקרית כדי להלהיב את הקהל וללכד את הציבור המזרחי מסביב לליכוד).


הכינוי "צ'חצ'ח" נשחק עם השנים וכיום כמעט ואינו בשימוש. הוא הוחלף עם הזמן בכינוי "ערס" שגם לו נלוו מרכיבים סטריאוטיפים-מכתימים ופוגעניים. "ערס" היא מילת סלנג המתארת אדם עם רקע עברייני, בעל חזות מצועצעת (נלעגת בעליל), תפישות שוביניסטיות ושפה עילגת. על פי העיתונאית נרי לבנה "הערס עובר במהירות גדולה לאלימות מילולית או פיזית, את האישה הוא רואה כרכושו או כאביזר נוסף ברשימה המכובדת בלאו הכי שהוא נושא עמו: פלאפון מהדגם החדיש, שעון דקיק במידת האפשר, מצית אלקטרוני, צרור מפתחות נכבד המצויד במפתח למכונית יקרה, תכשיט זהב אחד, לפחות, חגורה יקרה ומשקפי שמש ממותגים. הערס הוא גנדרן עד גיחוך - כולו ראוותנות, אחוז דיבוק של כבוד עצמי מופרך לגמרי (המושג "ערס שיק" מוגדר כ"מראה זול וראוותני"). נאור ציון, סטנדאפיסט שמגלם דמויות ערסים, אומר ש'ערסוואתיות זה הפגנה של מקסימום ביטחון עצמי מופרז על מינימום סיבה. הכל דאווינים. מינימום דיבור ומקסימום שפת גוף: התנועה של 'למה מה?' הידועה, מציצות שפתיים, תנועות כתפיים, הצעדים, כפיפות ברכיים למעלה ולמטה'." (לבנה, 2009).


עם השנים "הערס" קיבל תדמית חיובית יותר בתרבות הישראלית, הן בשל שינויים שחלו בתפישת המוצא והן בשל התחזקות הסובלנות הדמוקרטית והמאבק הגובר בסטריאוטיפים מושרשים. תכניות בידור, כגון "הקומדי סטור" או "רק בישראל", לקחו את ה"ערסיות" למקום הומוריסטי ומתוחכם יותר. גם הלגיטימציה הגוברת לבקר וללעוג לדמות הצבר-המיתולוגי ואחר כך גם לדמות החנון ("הלפלף") תרמה בכיוון. לזה אפשר להוסיף את השינוי בתפישת הגוף והלבוש בחברה הישראלית, שכלל בין השאר לגיטימציה ואף תמריץ להשקיע במראה החיצוני ולהתלבש באופן הדור ומצועצע. לפתע הערס נראה כמעין קדימון לתופעת המטרוסקסואל, סוג של מרדן ואוונגרד תרבותי, שהוא ה"דנדי" הפוסט חלוצי והפוסט צברי.

"נוצר מושג חדש ערס במובן החיובי של המלה. בפירוש הכי מפרגן שלו מדובר בגבר שהגבריות שלו מוחצנת, שאיננו נוטה להתחבר לצד הנשי באישיותו, שהמאוויים המיניים שלו גלויים, ש'יש לו דיבור' אתך, שהרצונות שלו מנוסחים בבהירות, שמקפיד על תספורת, תגלחת וחומרי בישום ותמיד יש לו אש. הערס החיובי הוא עניין חדש למדי. ככזה, הוא איננו בהכרח מזרחי, הוא אחד העם, הישראלי העממי החדש, אותה דמות שממלאת את המסכים בקטעי הסטנדאפ - הוא ז'וז'ו, סרנגה, הזמר קוקו, מאיר וצחי. הוא מופיע כזמר מזרחי מתחיל או כחלק מהקהל בתוכניות הטברנה, הוא מככב בפרסומות על תקן הישראלי המקמבן, מעמיד פנים שיצא למילואים ובעצם שותה קוקטיילים באי אקזוטי כשהוא מדבר בפלאפון עם אשתו. [...] להיות ערס נחשב לפעמים מתגמל יותר מלהיות סתם חנון." (לבנה, 2009).

על התפתחות הניאו-ערסיות בעידן הצרכני הפוסט-עדתי כותב חוקר התקשורת גבי וימן:

"חשוב להכחיש כבר בפתיחה כל קשר בין ניאו-ערסיות למוצא מזרחי. אדרבא, היא מבטאת את שבירתן המוחלטת של ההבחנות המיושנות בין תרבות גבוהה-מערבית לנמוכה-מזרחית. חשוב גם להבהיר שאין זה גלגול מחודש של הערס הקלאסי, נוסח צביקה הדר בבגד מנומר, שרשרת של זהב, מבטא מרוקאי מודגש ושפת גוף בוטה. הניאו-ערסיות היא כל כך לא-מזרחית, שמרבית נציגיה הם אשכנזים ואשכנזיות כמו אודטה, ג'ודי מוזס, צופית גרנט, דודו טופז, פנינה רוזנבלום, צביקה פיק, דץ ודצה, מורן אייזנשטיין, בוני גינצבורג, ננסי ברנדס ועוד. לא שאין ניאו-ערסיות בין המזרחים (ראו מרגול, יצפאן, דידי הררי, מאיה בוסקילה ועוד) אבל המוצא כאן לא חשוב, או כפי שאומרים בניאו-ערסית מדוברת - "חראם על העדה, העיקר הקווליטי שלך". [...] מקדמי הניאו-ערסיות מי שזיהה, טיפח, קידש וקידם את הניאו-ערסיות היו זכייני ערוץ 2. הם, בחיפושיהם אחר המכנה המשותף הנמוך, גילו את נוסחת הקסמים. זה החל עם דודו טופז ועם ה"מעגל" של דן שילון, שהכניע את נציגי האליטות הוותיקות והעייפות מחוגי הפוליטיקה, הצבא והכלכלה והרקיד אותם לצלילי דרבוקה ערסית, בין דוגמנית עילגת לכדורגלן שחזר בתשובה ומגדל עזים אורגניות. גם שילון השני, יגאל, גילה כי קסמן של מתיחות תפלות עולה כשהן מתחברות לידוענים מחוג הניאו-ערסים - דוגמניות, זמרות, כדורגלנים, עבריינים. היום הצטרף גם ערוץ 10 לחגיגה, ואל שני הערוצים המסחריים חברו מקדמי המכירות שלהם בדמות מגזינים כמו "פנאי פלוס", מדורי רכילות ביומונים וטורי הסלבריטיס בשבועוני נשים. מי שחושב כי הניאו-ערסיות היא נחלתם השולית של סלוני יופי, מספרות וכדורגלנים, מוטב שיזכור כי היא התנחלה כיום לרוחבה של תרבות ההמונים העכשווית, שולחת את זרועותיה אל כל מעוזי הכוח בישראל, מערוצי התקשורת הפופולרית ועד למשרדי ממשלה בכירים כמשרד החוץ הישראלי. הניאו-ערסיות היא כיום "אין", "ביגטיים אין", ומי שלא יתיישר אתה - הוא "פאקינג אאוט" (וימן, 2005).

אחותו הסטריאוטיפית של הצ'חצ'ח היא הפְרֵחָה. "פרחה" הוא כינוי גנאי סטריאוטיפי שנועד לאפיין נערה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ובמוצא מזרחי, קלת דעת, צרת אופקים והמונית, לרוב גם תוקפנית. ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" (1982) בעריכת דן בן-אמוץ ונתיבה בן יהודה מוגדרת הפרחה כ"בחורה פשוטה, גסה, חסרת השכלה ועידון המתלבשת ומסתפרת לפי צו האופנה האחרונה". "הפרחה מתעניינת בעיקר בעולם הזוהר (רכילות, ידוענים, אופנה ומוזיקה), בבילויים ובהתרועעות עם בני המין השני. היא נוהגת בצעקנות וגסות, לבושה באופן המוני, מדברת במשלב לשוני נמוך ונוטה לקלל לעתים קרובות." (פרחה, ויקיפדיה).


דמות הפרח'ה ההמונית - שלועסת מסטיק בתנועות פה גסות, מדברת באופן עילג וקולני ומתלבשת באופן וולגרי זכתה לייצוג מגוון בעולם האמנות והבידור הישראלי. החל משיר הפרחה (או, כפי שאייתו אז, 'שיר הפריכה'), שכתב אסי דיין וביצעה עפרה חזה ללחן של צביקה פיק ועד לדמותה של סיגי כהן (בגילום נתי קלוגר) בתוכנית הרצועה בערוץ ביפ. אבל גם היא, בדומה לערס, עברה שדרוג תדמיתי, בין השאר בשל הדמות "לימור", שאותה גילמה הקומיקאית אורנה בנאי - תחילה בתוכנית הטלוויזיה "אקשן" (שם כיכבה לצד יעל אלמוג), ולאחר מכן בחמש עונות בתוכנית הבידור "רק בישראל" (לצד ארז טל) משנת 1998. [הערה: לא הכל מקבלים שמדובר בשינוי אמתי אלא רק באפליה בכסות חדשה. ראו למשל, בסדרה התיעודית של רון כחלילי "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", ששודרה ב-2014 בערוץ YES ].


גלגולה התרבותי-תקשורתי-לשוני של הפרחה היא הפקצה. "פָקַצָה (נכתב גם פקאצה). הכינוי הופיע לראשונה ככל הנראה בתחילת שנות ה-80, והתבסס על ראשי תיבות של "פקידה צבאית" וסיומת הנקבה (ה'). לימים קיבלה המילה משמעות נוספת: ראשי-תיבות של פרחה, קטנה, אידיוטית וצעקנית (יש שיאמרו - צפצפנית). פקאץ - אותו הדבר, רק בלשון זכר. במילון העולמי לעברית מדוברת (1982) בעריכת דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה מופיעה המילה ככינוי לטירונית, אך עם הזמן היא הפכה למילה המתייגת נערות או ילדות מפונקות (לא בהכרח ממוצא מזרחי) שהתנהגותן נחשבת סנובית, גסה, קיטשית וחסרת עידון.


לביטוי יש משמעות נוספת והיא כינוי גנאי לנערות בנות עשרה המפגינות התלהבות מאופנות חולפות ונוהגות להתבטא (בעל פה וברשת האינטרנט) בשפה רדודה ועתירת הגזמות. שפת ה"פקצה", שאף זכתה לכינוי – "פקצית" – רווּיה בביטויים המושפעים מסדרות הטלוויזיה האמריקאיות, כגון "לייק", "ס22ה" (סבבה), "פ33ה" (פצצה), "100מם" (מהמם), "כאילו", "מושי" (מושלם), "אומייגד" (Oh my god), "חיימשלי" (חיים שלי) ודומיהם. השפה ה"פקצית" כוללת סיומת וּש לשמות ושמות עצם (אבוש, אימוש וכדומה) שמשדרות ילדותיות מתפנקת (פקצה, ויקיפדיה).


פוסט שפרסמה ב-2004 כרמל וייסמן באתר ישרא-בלוג, מציין כמה מהמאפיינים הבולטים של הבלוגים שפרסמו בזמנו פקצות. המאפיינים הללו, שמעידים על טעם מסוג מסוים, נכונים גם לבגדי הפקצות והופעתן החיצונית בכלל – שבוודאי תכנס (ואולי כבר נכנסה) לפנתיאון הלבוש הישראלי הקלאסי:

"צבעי הבלוג - על שלל מאפייניו (קטעים, רשימות, כותרת וכו'), הם אחת האינדיקציות הראשוניות והוודאיות ביותר לזיהוי פקאצה. כמו גם לבושן האופייני, והמראה הכללי של חנויות הפקאצות השונות (לדוגמה - "אודם" בדיזנגוף סנטר ו"סומק" בקניון רוטשילד [פאק, יש להן גם חנות בשם "מסקרה?] גם הצבע השולט ברוב הבלוגים הפקאצתיים הוא ורוד. בהרבה מן הפעמים המדובר יהיה בוורוד בהיר, אך ישנם מקרים בהם משולבים מספר גווני ורוד או סגול גם יחד - כמו כאן. במקרים אחרים, על פי רוב, הצבע השולט יהיה תכלת או כחול בהיר, כשאליו יכול להתלוות גם לבן. קבוצת הצבעים השלישית היא השחור-אדום\ורוד\לבן. למעשה, מדובר בפ"פ - פקאצות פריקיות. בדרך כלל מדובר בכאלו שכלפי חוץ הן פקאצות לכל דבר, אך מתיימרות להיות פריקיות או דכאוניות. המקרה הרביעי והנדיר ביותר הוא שילוב של צבעים סבירים לכדי מסה בלתי-הגיונית בעליל: צהוב עם אדום, ירקרק עם צהוב וכו'. בקריטריון השני של הבלוגים הפקאצתיים, אין הסכמה רווחת או כלל מסוים. ניתן להסיק מסקנות כלליות או להצביע על מקרים מסוימים - אך בשום אופן, עמידה בקריטריון זה אינה מעידה על פקאצתיות במאת האחוזים. המאפיין הפקאצתי העיקרי מבחינת תוספי הבלוג הוא דברים זזים ו\או נוצצים (בשפתן כמדומני: גליטרים). עוד מאפיין משותף להרבה מן הבלוגים הפקאצתיים, הוא תמונות, והרבה. בין אם מדובר ב'כפתורי' "גם אני..." או בסתם תמונות ורודות, מדובר במטרד רציני ותכונה פקאצתית מוכרת. מעבר לכך שמדובר בקישוטים מעצבנים ואף מכוערים להחריד, הם גם מוסיפים שניות ועשרות שניות עד לעלייתו הסופית של הבלוג בצורה תקינה."

תופעת ה"פקציונית" היא במובנים רבים סוג של נאו-ערסיות, שגם לה מקום של כבוד בהיסטוריית הסגנון הישראלי. למעשה, התפישה העדכנית-עצמאית-מרדנית של הצ'חצ'ח, הערס, הפרח'ה והפקצה, שינו מכוון נוסף את מודל הצבר בסגנון הישראלי הפופולרי. באופן מעניין ופרדוכסלי, צעירי השכונות ויישובי הפריפריה במקרים רבים הקדימו את זמנם מבחינת סגנון הלבוש, "ניצחו" ברבות השנים את החלוץ והצבר ועברו ממעמד של דחויים ומוכתמים למובילי טעם. היום אפשר לקבוע בבטחון שהם נכנסו "בדלת האחורית" לפנתיאון הישראליאנה והנוסטלגיה בתחום הלבוש.

צעירים בעיירה שלומי בסגנון לבוש אוונגרדי, 1975, צילום: משה מילנר, התצלום באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

"נקמת הבלייזרים"

העלייה בחשיבותה של האסתטיקה האישית בסולם הערכים הישראלי נבעה לא רק מהתפתחות התקשורת ועולם הפרסום שהוזכרה לעיל, אלא גם מהשתכללות תהליך ייצור הסחורות והמוצרים הפופולריים. אסתטיקת המוצר היא חלק מסודות השיווק, והשיפור המתמיד בה יוצר את מה שניתן לכנות 'סביבה אסתטית'. גם התחרות המחריפה בשוק העבודה תרמה לעליית היופי האישי בסולם הערכים בישראל. יופי הוא נכס כלכלי משום שהוא יוצר העדפה בקבלה לעבודה ובקידום בתוך הארגון - תופעה אותה חשים אינטואיטיבית אזרחים רבים (אפליית אנשים על בסיס מראה חיצוני הוכחה בעשרות מחקרים של פסיכולוגים חברתיים).


גם המגע המתרחב עם ארצות אחרות (דרך תיירות ועסקים) היווה גורם משפיע. אם הצבר הטיפוסי של שנות הארבעים, החמישים והשישים לא ידע כלל לקשור עניבה וראה בבלייזר המחויט פריט מסורבל ומגוחך (לא במקרה, כינה בזמנו רבין את עוזריו הנמרצים של פרס 'נערי הבלייזרים'. המראה המחויט שלהם סימל עבורו ועבור בני דורו משהו מעושה וזר להוויה הישראלית הסחבקית-דוגרית - הצבאית בעליל), הרי שהיום, בעקבות תהליך הגלובליזציה, יותר ויותר אנשים מחוגי העסקים - אימצו סממנים של 'מכובדות' מערבית תקנית בחייהם המקצועיים. בישראל ניתן להבחין בשנים האחרונות בשכיחות עולה של חליפות מחויטות ועניבות גם בקרב מקצועות ואוכלוסיות שבעבר התאפיינו בלבוש עממי (כך למשל בקרב מאמני ספורט). היה זה אפוא מסימני הזמן כאשר תרגיל הקופירייטינג המסכם שניתן ב-1996 לתלמידי מחזור ט"ו של בית הספר לפרסום ושיווק של איגוד המפרסמים והטכניון כלל הכנת רעיונות לשכנוע מנהלנים ואנשי עסקים צעירים ואמביציוזיים, בגילאי 25-35 מדוע כדאי להם - לטובת קידום הקריירה שלהם - לענוב עניבה לעבודה.


המתח שהתקיים בין שתי פוליטיקאים מיתולוגיים בתולדות המדינה טומן בחובו סוג של מתח סגנוני שאפיין את החברה הישראלית במהלך הדורות: יצחק רבין, הפלמ"חניקי המחוספס מכאן ושמעון פרס, הדיפלומט המסוגנן משם. אפשר שהמהפך התדמיתי שעבר פרס בסוף ימיו נבע בין השאר משינוי הערכים והסגנונות שעברה החברה הישראלית. כאשר הלך לעולמו ספדה לו אחת העיתונאיות באלה המלים:

"כשנפרדים מדמות כה מרכזית, מכובדת, מוערכת וקונצנזואלית בהוויה הישראלית, נדמה בדרך כלל כי הדיון במראה הוא עניין שולי, לא רלוונטי, אפילו חסר טקט, ובטח שלא מכבד את האובדן האמתי שבפטירתה. במקרה של שמעון פרס, הלורד האחרון של מדינת ישראל, אין ספק כי חזותו החיצונית הייתה שיקוף של אישיותו הייחודית בנוף הפוליטיקה הישראלית. הוא אולי לא היה אייקון אופנה במובן המקובל של המושג, אבל הוא בהחלט היה הפוליטיקאי המסוגנן ביותר שידעה מדינת ישראל, דמות ייצוגית אולטימטיבית, שמשקפת את כל מה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו בעולם. החליפות המצוחצחות, שנתפרו במיוחד למידותיו, תמיד כיבדו את הדרו הטבעי, כיאה לאדם האלגנטי והמאופק שהיה. השיער המסורק בקפידה לאחור, שהפך לאחד מסמליו המובהקים ביותר (יחד עם המסרק שליווה אותו תמיד בכיס, ונשלף בזריזות בשעת הצורך), לא השאיר מקום לטעויות, לפליטות פה, לשערוריות או לגסות ולבוטות, שהפכו למזוהות כל כך עם הפוליטיקה הישראלית." (פרגר, 2016).


ד"ר יוסי ביילין (בחליפה ועניבה), מזכיר הממשלה ולימים חבר כנסת, משוחח מישראל קיסר מזכיר ההסתדרות (בלבוש לא מכופתר אופייני). ביילין, בן טיפוחיו של שמעון פרס, היה ממבשרי סגנון "הבלייזרים", צילום: נתי הרניק, 1985. התצלום באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.


אני וגופי עוד

חשיבותו העולה של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של טיפוח ו'תיחזוק' עצמי. החל מתכשירים להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה ועד למכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנה והגדלת חזה, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד ועוד). הנה כי כן, בשנות ה-80 עסקו בניתוחים פלסטיים בישראל רק כ-20 רופאים, ואילו בשנת 2003 היו רשומים באיגוד המנתחים הפלסטיים בארץ כ-120 רופאים – וידיהם היו מלאות עבודה. במקביל, מחירי הניתוחים ירדו פלאים ופתחו את השוק גם לשכבות מעוטות יכולת. אם בתחילת שנות ה-80 עמד מחירו של ניתוח תיקון אף על 4,000 דולר, בשנת 2003 מחירו הממוצע עמד על כ-2,000 דולר. מחיר ניתוח לשאיבת שומן, שעמד באותה שנה על 8,000-18,000 אלף שקל (תלוי בכמות השומן הנשאב), היה עשור קודם לכן גבוה בכ-30 אחוז (רונן, 2003). בשנת 2006 כבר בוצעו בישראל 10,000 ניתוחים פלסטיים אסתטיים מתבצעים מדי שנה בישראל, לצד כ-100 אלף פעולות שאינן ניתוחיות, כגון הזרקת בוטוקס (פרייליך, 2006).


גם התקשורת החלה לעסוק מאותה עת באינטנסיביות הולכת וגדלה - בסמוי ובגלוי - במראה החיצוני והיא החלה לפרסם אינספור תמונות של 'יפים' ו'יפות' ולסגוד להם. מטבע הדברים אלה שנעשו מושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכה. הם גם אלה שהחלו נחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן החדש – בעיקר דרך סדרות טלוויזיה אמריקאיות שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר ('היפים והאמיצים', 'משמר המפרץ', 'בוורלי הילס' וממשיכיהן). ערוץ 2, שנעשה מדורת השבט הישראלית, הבליט כבר מראשית דרכו את נושא היופי - בפרסומת, בתכניות הבידור והאירוח ובתוכניות בז'אנרים השונים. ב-1995 הכריז ארז טל על טקס בחירת נערת "גלגל המזל", תחרות דמוית תכנית מציאות בה נבחרה המחליפה למרב לוין (התוכנית כולה שודרה בן השנים 1993 ל-2000). רגע השיא היה הבחירה בין שש מתמודדות, שריתקה למסך מיליוני צופים. התחברות הייתה אמנם גימיק פרסומי היתולי, אבל היא סימלה לא רק את השפעתו האדירה של ערוץ 2 אלא את הסגידה ליופי המאפיינת את הערוץ ולמעשה את החברה הישראלית החילונית כולה.


ערוץ הילדים, שהשפעתו באותה עת הרקיעה שחקים, קידם אף הוא את הסגידה ליופי ואת מודל 'הלוליטה' הצחקנית. כנ"ל עיתוני הנוער, שהפכו באותן שנים למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.


אפילו על דיבורם של צעירים החלו לחול מאותה עת חוקיה החדשים של האופנה מבית היוצר המערבי. במקום 'מראה' דובר על 'לוק' (ה'לוק הנכון'), במקום 'נאה' 'קול', במקום 'אופנה' 'טרנד' ובמקום 'מעצב' 'סטייליסט'. [הערה: המאבק בין ה'מעצב' לבין ה'סטייליסט' חורג מהתחום הלשוני, בעיקר בשל תופעת הגלובליזציה ותרבות הרשתות הבינ"ל. בעבר, תפקידי המעצב היו מוגדרים וברורים. כיום, כשהפיתוח והעיצוב נעשים בארץ, התדמיות והתחשיבים במשרד בניו יורק, והמפעלים במצרים או בסין, המעצב משמש מעין "מתאם" אופנה של מפעל/רשת מסוימת. לעומתו, הסטייליסט רואה עצמו מעצב-על, בכך שהוא מלקט פרטי לבוש ואבזור מכל הבא ליד, כדי ליצור את ה'פרסונה' אותה הוא מוביל ומלווה].


התרבות "השינקינאית", שהייתה בשנות השמונים בועה קטנה התפשטה לכל רחבי תל אביב ואחר גם לרחבי הארץ ומהפכך האינטרנט הגדילה את החשיפה לחו"ל והשפיעה גם בתחום האופנה והלבוש. הטעם והידע הישראלי בלבוש התפתח מאז בתנופה ומראה חיצוני הפך למוקד של עניין ועיסוק.


המודעות ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו 'מתלבשים יפה' בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו אצל ילדיהם 'ההתלבשות' וטיפוח ההופעה טרם היציאה מהבית, הם חלק מהוויית היומיום - טבע שני. רבים מילדי ישראל הולכים לבושים במיטב האופנה המערבית אפילו לבית הספר ושעת הקימה בבוקר מזכירה ביותר ויותר בתים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקן בתיאטרון. רבים מהצעירים והצעירות לא מעיזים היום לצאת מהבית ללא בגדים ונעליים עדכניים ('קוליים' שקנייתם התכופה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים קולניים עם הוריהם (בשנים האחרונות פורסמו כתבות רבות אודות מקומו המרכזי של הלבוש העדכני (על פי צו האופנה המערבי של עולם המבוגרים).


אינדיקציה נוספת לחשיבות הגדלה של האופנה היא העובדה שגיל האיפור החל לרדת בהדרגה בקרב הבנות, וכך גם צביעת השער וההליכה עם נעליים בעלות עקבים גבוהים. ככלל, מראה הגוף הפך לקריטריון מרכזי, אם לא ראשון במעלה בתרבות החילונית הצעירה בארץ, והדבר הוביל לעליה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה נברוזה (הרעבה עצמית) ודימוי עצמי נמוך. המדיה, ובעיקר תכניות הטלוויזיה לבני הנעורים ועיתוני הנוער, מקדמים זה מספר שנים פולחן יופי, שכבר קומם עליו רבים וטובים.


יותר ויותר צעירים החלו לאמץ את הלוק היוניסקסי ומהטרוסקסואלי המוחצן: חולצות צמודות וצבעוניות ושילובים לא שגרתיים. יותר גברים גם החלו להשקיע בטיפוח הגוף, ובכלל זה מריטת שיער וטיפולי לייזר.


בראשית שנות האלפיים הפכו הישראלים לחובבי "שופינג" נלהבים כאשר בראש רשימת הקניות עומדים הבגדים והנעליים.


גדל כאן דור צעיר שעבורו המראה החיצוני חשוב וההשקעה בהתאם. בניגוד להוריהם והורי הוריהם, הם נולדו לתוך העידן הגלובלי ולכן נראים פחות מוזנחים ומרושלים. הם משקיעים בבגדים, תסרוקות ואביזרים ממון רב ומתעדכנים על בסיס קבוע בטרנדים העולמיים המתחלפים.


אליעזר שקדי, מנכ"ל אל על, לשעבר מפקד חיל האוויר, סיפר: "כשביקשתי אדידס רום אימא קנתה לי נעלי המגפר ואמרה: "אתה רץ הכי מהר בכיתה? סימן שאלה נעליים מצוינות" (בחור ניר, 2012).


עידן המותגים

בעבר הייתה בישראל מודעות נמוכה למותגים, הן משום שזו הייתה חברה ענייה וסגורה יחסית לעולם והן משום שהישראלים לא הורגלו להוציא סכומים גבוהים על ביגוד.


מאז שנות השמונים של המאה העשרים עברה ישראל שינוי משמעותי בכל הקשור לתרבות ההופעה החיצונית, שהגיע בד בבד עם ההיפתחות התרבותית והכלכלית (כולל כניסת מותגי אופנה לשוק המקומי). היקף היבוא של מוצרי אופנה מחוץ לארץ גדל מאד, ודחק במקרים רבים את התוצרת המקומית. לראשונה גם נוצרת תחרות בין מותגי אופנה מקומיים חדשים ('ראש אינדיאני', 'טופר', 'דלתא', 'קליק', 'קסטרו', 'פלפל', "פוקס" ועוד) לבין מותגים מיובאים מחו"ל, שתרמה לשיפור ניכר בתוצרת המקומית. עצם המושג 'מותג אופנה' היה חדש וביטא שינוי עמוק בתרבות הלבוש בעולם ובישראל.


קפיצת מדרגה נוספת התחוללה בשנות התשעים של המאה העשרים. ישראל נפתחה לחו"ל ועברה מהפכה מסחרית ותקשורתית - קניונים, פרסומות, טלוויזיה מסחרית, אינטרנט וכו' [הערה: הפרסומת המיתולוגית עם יעל אבוקסיס הופיעה ב-93', עם פתיחת ערוץ 2].


בבת אחת היא נשטפה המדינה במותגי אופנה בינלאומיים: "מנגו", "אדידס", "מקס מרה", "זארה ועוד (יש הטוענים שיריית הפתיחה לתחרות בין המותגים נשמעה עם פתיחת הסניף הראשון של זארה ב-97' בקניון רמת אביב).


בכתב העת המקצועי "אותות", שכיסה את עולם הפרסום הישראלי בשנות התשעים, נכתב ב-1998: "המגמה הבולטת ביותר היא התחזקות המותגיות בתחום האופנה, כנראה כאשר נראה כי ילדים צעירים, כבר בגילאי 8 או 9, מודעים ומכירים את המותגים האופנתיים ומעדיפים ללבוש בגד ממותג, כמו זה של 'גאפ' למשל. אחת האפנות הבולטות כיום בקרב ילדים ובני נוער הינה לבישת בגדי ספורט ופנאי ממותגים. כך שעל מנת להיות IN בחברת הילדים והנוער, לא מספיק ללבוש בגד אופנתי, אלא חשוב שיופיע עליו שם המותג "הנכון". "מעמדו" של המותג המופיע על פריטי הלבוש של הילדים ובני הנוער, משמש אינדיקציה להשתייכות החברתית".


המיתוג השפיע גם על תעשייתה הלבוש המקומית. כאמור, מותגים אופנה ישראלים היו בשוק המקומי עוד קודם לכן, אבל המהפכה המסחרית יצרה תמריץ חשוב לצמיחת תעשיית הלבוש הישראלית שהחלה לפרוץ גבולות אל עבר השוק הבינלאומי (החלוצים היו "קסטרו" TNT, ו"רנואר").


מרכיב חשוב בתרבות הלבוש הישראלית החדשה היה שינוי אופן התצוגה בחנויות. בתי האופנה של מעצבים רבים בעולם החלו להתמקד באותה עת בשילובים ייחודיים שבין אופנה ועיצוב, כשהחלל בו מוצגות הקולקציות הופך לכרטיס הביקור של המעצבים לא פחות מהבגדים והאבזרים שהם מציעים. האופי והאווירה של בתי הסטודיו, החנויות והגלריות החלו לשקף את תפיסת מקצועית, לימדו על מקורות ההשראה ליצירתם של המעצבים וסיפרו את סיפורם האישי כסלבס'. ישראל אימצה בהדרגה את הקוד הזה, ובזו אחר זו החלו לצוץ חנויות מעצבים עם שיק בינלאומי. כך למשל, ב-2006 נפתחה ברחוב דיזינגוף (255) בתל אביב החנות של המעצבת דורית שדה, שהחליפה את קודמתה המיתולוגית ששכנה שנים רבות ברחוב בן-יהודה והתנהלה כחנות בגדים לכל דבר. האמירה העיצובית המיוחדת של החנות החדשה, שהשתרעה על פני שלוש קומות, הפכה את חוויית הקנייה לעניין מסעיר בהרבה, שעובד על כל החושים (בן הרוש, 2006).

המאבק במסורת "השלומפר"

כבר בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 הוטרדו ראשי המדינה הצעירה בשאלה מה ילבשו חברי המשלחות הישראליות לחו"ל ומה יוכל להיחשב כלבוש הישראלי הייצוגי. כמענה לשאלות אלה הוקמה "אגב"ל" - אגודת בגד לאומי, שישבה על המדוכה וניסתה למצוא פתרון לבעיה, ללא הצלחה יתרה. הסיבה הייתה משעשעת: קוד הלבוש הישראלי היה למעשה אנטי לבוש – כלומר ההיפך הגמור ממה שנהוג בפורמליות ובאלגנטיות הדיפלומטית.


מראשית דרכה של החברה הישראלית תו ההיכר החזותי שלה היה רישול מכוון ובלתי מכוון. זו הייתה בעצם גנדרנות שבהזנחה – קוד לבוש שזכה לכינויים שונים בשפה העברית: מְשְׁלֻמְפָּר, חוֹרָאנִי, שְׁלוֹךְ, זָרוּק, זְרוּקִי, זְנוֹךְ.


שורשי התפישה והסגנון הזה נעוצים ככל הנראה בתרבות היהודית שמחשיבה את הרוח על פני החומר ("אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"), באקלים המזרח תיכוני (שמעתיר זיעה ואבק), במחסור של תקופת היישוב וראשית המדינה, בנטייה לחוסר פרפקציוניזם (אלתור) שמאפיינת חברות סְפָר, ובקודי הישירות (דוגריות) והכנות שטופחו בהתיישבות העובדת ובארגונים הצבאיים.


בניגוד לאירופה, שבה מיליונים קראו עיתוני אופנה ולייף סטייל מסוגננים, בישראל לא היה במשך שנים רבות אפילו עיתון אופנה אחד. היו עיתוני נשים, שבהם מדורי האופנה היו יחסית שוליים (ראו בהמשך), אבל עצם ההתעסקות במראה החיצוני נחשבה בישראל במשך שנים כטיפשית, רדודה וריקנית.


הישראלים פיגרו אחרי המערב גם בשל הנטייה הפרובינציאלית שאפיינה אותם ואולי גם משום שבמדינה הנלחמת יום יום על חייה האסתטיקה לא יכלה לעמוד בראש סולם העדיפויות. יתר על כן, כאשר אנשים מוקפים בבתים, משרדים, חנויות וחלונות ראווה שלא הושקעה בהם תשומת לב אסתטית - לא נוצר בהם גם דחף אישי להתייפות. אגב, החספוס הישראלי בא לידי ביטוי לא רק בלבוש ובארכיטקטורה, אלא גם בשפה, בהתנהגות הבינאישית – שמקרינים חוסר עידון וחוסר אלגנטיות.


כאמור, הייתה בישראל רק תקופה קצרה שבה המהגרים היהודים התהלכו ברחובות העיר בפריזורות מוקפדות, בשמלות גנדרניות, בחליפות מחויטות, בעניבות ומגבעות. המעצבת לולה בר, שהגיעה ארצה מצ'כיה בשנת 1940, פתחה ברחוב הירקון סלון אופנה על טהרת ה'הוט-קוטור' (התפירה האישית) הצרפתי שהיה מעין מובלעת קרירה במזרח. היא אמנם כונתה ה 'קוקו שאנל הישראלית' אבל המרחק הפיזי בין ישראל לצרפת דמה אז למרחק התרבותי ביניהן. גם מעצבים מוכשרים אחרים בהיסטוריה הישראלית לא הצליחו להביא לצמצום הפער בין ישראל לאירופה בכל הנוגע לתפישת האסתטיקה בכלל והלבוש בפרט.

"מי מאתנו שנסע לחו"ל לא אמר לעצמו "באירופה הכל כל-כך יפה... ואיך הם מתלבשים שם... חבל על הזמן". אכן חבל על הזמן. כי כמה שננסה לדמות להם – לא נצליח! הסיבה העיקרית אינה טמונה בכמות הרשתות ובאופציות המרובות העומדות בפני האירופאי הממוצע, אלא בהבדלי התרבות הקיימים בינינו. אין הכוונה לנימוס הבריטי או לאוכל הצרפתי, אלא לעובדה שהלבוש האירופאי הוא חלק גדול מהתרבות שלהם, בדיוק כמו להגיד סליחה, תודה ובבקשה. זה לא עניין של כסף, הרי אפשר לקנות שמלת ערב מקסימה גם ב"מנגו". אבל בראשנו תמיד תהדהד השאלה "נו באמת, לאן אני אוכל ללבוש את זה?". במדינה שבה אפילו חברי כנסת מתקשים ללבוש עניבה לעבודה, ברור שגם אנחנו נתקשה לעלות על עקבים בדרך לחתונה." (אלבלנסי-פרבר, 2009).
"ששואלים אותי מה לובשים בהודו אני עונה סארי, ששואלים אותי מה לובשים בסעודיה אני עונה גלביה, וששואלים אותי מה לובשים בישראל אני עונה כפכפיים. [...] הישראלי מתלבש באופן נוח לא מתאמץ, סנדלי שורש/כפכפים, ג'ינס ,חולצת טי פשוטה , אין ולא קיים קוד לבוש, בדרך כלל אותם בגדים שלבשת לעבודה תצא איתם גם למסעדה. אבל המאפיין המרכזי של ישראלי זה הכפכפים. גם דתיים גם חילונים גם ערבים גם יהודים עם גרביים בלי גרביים נועלים כפכפיים, נכון שזה מעליב לתייג אותנו בצורה כזאת אפרורית ומשעממת אבל זו המציאות !!!" (אלזמי, 25.4.2012).
"סגנון ישראלי הוא מושג חמקמק. קשה מאוד להגדיר אותו. הדבר היחיד שאני מצליחה לשים עליו את האצבע הוא שסגנון ישראלי הוא סוג של זריקות - לא מעונב מדי, לא מהוגן מדי, לא סגור מדי - ממש כמו אורח החיים הישראלי" (מינמר, 17.12.2007).

כפי שתואר לעיל, מסורת הלבוש וההופעה החיצונית החלה להשתנות במהירות משנות השמונים ואילך. עם זאת, חרף השיפור הניכר באוריינטציה האסתטית, נראה כי רוב הישראלים עדיין חסרים עידון ונוטים היום לערבב מכל הבא ליד (מה שמכונה "טראש"): חזייה חשופה, טייץ עם חצאית, טול עם בגדי גוף וכדומה.


חשוב לציין שהנורמה הזו כבר אינה ייחודיות היום לישראלים. היא חלק ממגמה עולמית שקשורה בין השאר לעליית מעמד הביניים החדש, שהוא גם קניין לא בררני וצורך קיטש מכל הבא ליד. אנשים נוטים היום ללכת פחות הדור ומסוגנן גם בשל שינויים שהתרחשו בעולם העסקים. מאז שנות התשעים צמח לו סגנון חדש ופחות מעונב, המכונה Business Casual . הוא מקרין רוח צעירה, גמישות ודמוקרטיות.


למעשה ההתקדמות הטכנולוגית בעולם ביטלה כמעט לחלוטין את השפעת המיקום הגיאוגרפי על סגנון ואופי הלבוש והנטייה היום של רבים היא ללבוש מה שנוח. עם זאת, אפשר שאצל הישראלים הדבר מודגש יותר. בישראל מעט מאד נותני שירות (כולל מלצרים) לובשים חליפות או מדים. רבים מגיעים לעבודה בלבוש קליל וזה כולל אפילו כפכפי ים וגופיות ספגטי. רק הדרגים הגבוהים בקהילת העסקים בישראל אימצו את ההופעה המחויטת למשעי.

"אין מקומות רבים בעולם שבהם חיים אורבניים מתנהלים ליד חוף ים, בתי קפה הומים לצד היי-טק מפותח ואירועי תרבות לצד שמחות משפחתיות. לישראלים אין קוד וכללי התנהגות נוקשים כמו באירופה, תהיה ההגדרה אשר תהיה - זרוק או בעל מוטיבים בוהמיים עם נגיעות דרמטיות - הנוחות היא מרכיב מרכזי בסגנון הזה, והיא מתבטאת גם בגזרות וגם בבדים שאינם דורשים השקעה וטיפול מיוחד כמו ניקוי יבש - ויסקוזה ואפילו פליס. המכנסיים רחבים, החצאיות עתירות בד, הסריגים רכים וארוכים. כותנות מעומלנות תחובות בתוך מכנסיים מחויטים וצמודים לא יימצאו כאן." (המעצבת דורין פרנקפורט, בתוך: מינמר, 17.12.2007).
"האלגנטיות הקאנונית הזו שאתה כל כך מחבב פסה לא רק ממחוזותינו, היא הולכת ונעלמת גם במקומות אחרים בעולם. [...] כן זו שפה שלאט לאט נעלמת מהעולם. היום השפה השלטת היא סקסיות במובן הכי וולגרי ובוטה של המילה. הסיבות לכך הן היעלמות אופנת ההוט קוטור והתחזקות אופנת הרחוב, השתנות מושגי הנשיות והפיכת הנוחיות הפיזית לערך מרכזי." (פרץ, 9.5.2003).

באיגרת המופצת בין הדיפלומטים מדי שנה נכתבה ב-2015 הנחיה לפיה "נציגים זרים בכל התחומים חופשיים להגיע לפגישות ולאירועים דומים בלבוש לא רשמי, הנהוג בישראל בחודשי הקיץ". הדובר לא ידע להגיד אם ישנן מדינות נוספות בהן קיימת הנחיה כזאת, אך לדבריו "זה דבר שמתקבל בברכה על ידי הדיפלומטים הזרים, והם שמחים לפעול על פיו". עם זאת, גם הוא הודה שיותר משהיא פועל יוצא של האקלים המקומי, ההנחיה היא עדות לכך שגם ב–2015, עדיין לא אימצו הישראלים את קוד הלבוש הרשמי, המאפיין את רוב המדינות בעולם. "זה משקף איזושהי גישה פרגמטית" הוא אמר בראיון, "איזשהו הלך רוח לא פורמלי, שהפך ל'טריידמארק' של הישראלים" (בהריר פרל, 1.9.2015).


בשנת 2006 ניסתה דליה איציק, שכיהנה אז כיושבת ראש הכנסת, לחולל מהפכה במשכן. בהנחייתה שיגר מנכ"ל הכנסת דאז אבי בלשניקוב, מכתב לעובדי בית הנבחרים שבו נאמר כי מעתה, הם "מתבקשים להתאים את לבושם לכבודה ומעמדה של הכנסת". בין היתר, פורט בו כי "נשים מתבקשות שלא ללבוש גופיות, חולצות בטן ומכנסיים קצרים", וכי "גברים מתבקשים שלא ללבוש גופיות ומכנסיים קצרים" (קוד הלבוש היה תקף לעובדי המשכן, לעוזרים הפרלמנטאריים, למוזמנים וכן לעיתונאים ולצלמים. המבקרים, התיירים והתלמידים המגיעים למשכן זכו לפטור).


בשעות הבוקר התייצב בלשינקוב בשער הכניסה החדש כדי לאכוף את קוד הלבוש החדש, שנכנס לתוקף בראשית 2007. אלא שלא כולם הקפידו לעמוד בכללים וכצפוי בארצנו המנכ"ל המסכן נאלץ לתפקד כמבקר אופנה ולבחון עשרות בקשות של לובשי ג'ינס לקבל פטור חד-פעמי.


העניין בנושא הזה דעך עד שאחת העיתונאיות פרסמה ב-2015 כתבה על חברת כנסת תמר זנדברג ממרץ ובה ביקורת על כך שהגיעה לדיון במשכן בכתפיים חשופות. ברשתות החברתיות התעוררה סערה, שחשפה לא רק את הנטייה הישראלית לדחות קוד לבוש מוכתב אלא גם לבלבל בין לבוש צנוע לבין לבוש אלגנטי.


בדצמבר 2016, בעקבות חידוד הנהלים הנוגעים לקוד הלבוש בכנסת, פתחו כמה מהעוזרות הפרלמנטריות במחאה סמלית. הן הגיעו למשכן בחצאיות ובשמלות שאינן על פי התקן, ו-15 מהן עוכבו בכניסה על ידי אנשי משמר הכנסת. כעבור מספר דקות הגיעה למקום סדרנית שבחנה את אורך החצאיות והשמלות והודיעה לעוזרות שהן לא מורשות להיכנס. גם האירוע הזה יצר גל דיונים סוערים בפייסבוק. היו שראו באכיפת הקוד הזה התערבות בלתי לגיטימית בחופש האישי וסוג של כפיה דתית (נשמעו ביטויים כגון "רודנות", "חשכת ימי הביניים", "כפייה דתית", "איראן", "זכותה של האישה על גופה", "מי שזה מעורר את ייצרו – שיילך לטיפול"). אחרים אימצו את עמדת הכנסת שלא מדובר כאן בקוד של צניעות, אלא הכרח בל יגונה של מכובדות, עידון ורגישות, שנהוג בכל פרלמנט בעולם.


קולאז' גלובלי

המהפכה המינית, שסחפה גם את ישראל לעידן חדש, שינתה לחלוטין את קוד הלבוש הלאומי ויש לא מעט ישראלים (אחרי גיל 40) שמתגעגעים היום לתקופה שבה נהוג היה לאמץ הופעה יותר מאופקת ופחות מוחצנת ורהבתנית.

"כאשר אני יוצא לרחוב הישראלי, ברור לי שאראה במהלך יום אחד יותר בטנים, חריצי ישבן, ירכיים וערוצי חזה נישתיים מכפי שגבר אירופי יראה בכל ימי חייו. [...] יש גסות רוח ישראלית בסיסית בבחירה הנשית הזאת להפוך בהכרח לאובייקט מיני ברגע שאת יוצאת מהבית. זה כבר לא הצורך סתם להיראות טוב; לא, זה הצורך להטריד. להתריס. להגיד "ניצחתי אותך גם אם אני טלרית זוטרה בבנק אוצר החייל ואתה השופט העליון שמגר, רק בגלל שיש לי ציצים. ותראה, יש לי ציצים. המון". יש בזה משהו אנטי-פמיניסטי מובהק, משום שהמראה הזנותי מצהיר, מבחינת האישה הישראלית, כי התוקף העיקרי לקיומה - הדרך היחידה שהיא מכירה להרוויח קרדיט אישי וחברתי במרחב הציבורי - הוא יכולתה להתגלגל לכוסית. [...] רחוב הקלונות האדומים הישראלי ממשיך להסיג לאחור את קווי הבטן, המפשעה והישבן מדי שנה, משום שהגבר הישראלי חושב שהוא אוהב את זה. או לפחות נותן לסביבתו את הרושם שהוא אוהב את זה. [...] זאת הכללה, כמובן. יש כאן גם דיילות אוויר במדים, מגישות חדשות בתפקיד ואת גליה מאור. וחוץ מזה, ברור לי שאני קפוץ-תחת שלא מבין את שמחת החיים המתפרצת, היצרית, הצבעונית והחושנית של העם הישראלי ונשותיו בפרט. בסדר. ועכשיו, אם לא קשה לכן, שימו על עצמכן משהו." (שקד, 15.12.2005 ).

כתוצאה מהשינוי התרבותי שתואר לעיל, מקוטלגת היום תרבות החאקי של פעם באגף הנוסטלגיה והישראלינה, בדומה לקיבוץ השיתופי. מדינת ישראל נותרה למעשה ללא קוד לבוש רווח וללא מותגים היסטוריים מסורתיים. אגב, היחידים ששמרו עוד איכשהו אמונים לקוד הלבוש הצברי הם הדתיים הלאומיים (מסיבות שפורטו בספרם של אלמוג וזלצברגר בלאק, 2023).


רוב סגנונות הלבוש בארץ היום בנויים על קולאז' זמני שמורכב בעיקר ממוצרים מועתקים ומיובאים מחו"ל - מנגו, זארה, טופ-שופ וכדומה. שנות השישים והשבעים של המאה העשרים היו ימי הזוהר של תעשיית האופנה והטקסטיל הישראלית. התקופה שבה נעשה ניסיון של ממש לגבש סגנון ישראלי מקורי המשלב בין אתניות למודרניות. היום רוב מעצבי אופנה ישראליים "עושים ככל שביכולתם להעלים, או לפחות לטשטש, את הישראליות שלהם. החל משמות המותגים המאונגלזים, ועד לדחיית כל מה שהוא לוקאלי בשפת העיצוב שלהם. הם מציגים שיוך אורבני גלובאלי שמנותק הן מהשורשים של ארצות המוצא המקוריות שלהם או של הוריהם, והן ממאפייני המדינה בה הם חיים ופועלים" (עמירן ארז, 2014).


באופן כללי, קשה היום לשרוד כמעצב אופנה, הן בשל הקונסיגנציה ששולטת בשוק האופנה הישראלי (המעצבים הצעירים שנאלצים לעבוד בשיטת ה-"נשלם כשנמכור" מוצאים עצמם בסוף כל עונה עם החזרות וחור בכיס) והן בשל קווי הייצור הזולים מסין והודו.


אפשר שבעולם הגלובלי עצם הרעיון של לבוש לאומי הוא אנכרוניסטי. בעבר לכל תרבות היה גם את הלבוש המסורתי שלה, שהיווה מעין תו היכר פולקלוריסטי וסמל לאומי (למשל, הסארי ההודי, הקימונו היפני, המגבעת האנגלית, הקילט הסקוטי, שמלות הפלמנקו הספרדיות או העבאיה הבדואית). היום, הלבוש הלאומי שורד בעיקר במופעי הפולקלור לתיירים ובחנויות המזכרות.

בובות בלבוש לאומי, אוסף ליאת גל אור


וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן

סגנון הלבוש הישראלי הטיפוסי השתנה ללא ספק במאת השנים האחרונות, אבל האם גם המאפיינים הפיזיונומיים של הישראלים השתנו? התשובה חיובית. מאז הקמת המדינה ועד 2010 עלו לישראל כ-3 מיליון יהודים, 60% מהם ממדינות אירופה, 16% מארצות אפריקה, 14% מאסיה ו-8% מאמריקה ואוסטרליה. בשנת 2011 היוו ילידי חו"ל כרבע מאוכלוסיית המדינה וכשליש מכוח העבודה בה (בנדר, 7.2.2011.). טבעי אפוא שהפיזיונומיה של המהגרים שהתערו בארץ השפיעה על חזותה הכללית של אוכלוסיית ישראל, שנעשתה אקלקטית מתמיד.


לשינוי החזותי יש גם סיבות ביולוגיות שקשורות בתזונה, רפואה, רמת חיים ועוד. הנה כי כן, הישראלים החדשים הולכים וגובהים. המגמה של צמיחה לגובה היא תופעה כלל עולמית, שהחלה לפני מאתיים שנה. המהפכה התעשייתית הביאה לשיפור ניכר ברמת הרפואה התזונה והמגורים וכתוצאה מכך המין האנושי צומח כסנטימטר ושליש בכל עשור.


בתוך מאה שנות ציונות גבה הגבר הישראלי בעשרה סנטימטרים בממוצע ואילו האישה גבהה בשמונה סנטימטרים בממוצע. ממוצע גובה הגברים בדורו של בן גוריון היה רק 166 ס"מ ובדורו של אהוד ברק כבר טיפס ל 172 ס"מ. ב-1998 דיווח צה"ל על עלייה של כשלושה ס"מ בין גובהם של הבנים שהתגייסו 20 שנה קודם לכן (ב-1978) לבין גובהם של מגויסי אותה שנה. אצל הבנות השינוי בגובה היה כמעט שני ס"מ - 161 ס"מ בממוצע לעומת 159 ס"מ עשרים שנה קודם לכן.


גם משקלו של הישראלי עולה משנה לשנה. משקל הבנים המתגייסים עלה מ-63 ק"ג ב-1978 בממוצע ל-66 ק"ג ב-1998. הבנות הוסיפו רק ק"ג למשקלן - כנראה בשל מודעות גוברת לנושא הדיאטה - והוא עמד באותה שנה על כ-57 ק"ג. אצל בנות ממוצא אירופאי נרשמה אפילו ירידה קלה במשקל הממוצע (כנראה בשל מודעות דיאטטית גבוהה יותר).


יצרני הבגדים הישראלים חשים בהבדלים הללו והם מוסיפים מדי עשור כשלושה סנטימטר למידה הסטנדרטית. לא פחות מעניין הם ההבדלים בין המגזרים. "בחליפות לצעירים חילוניים הכתפיים רחבות יותר והמותניים צרות, ומידת הז'קט גדולה יותר, בגלל שהם עוסקים בספורט ונמצאים בתנועה", אמר בראיון לידיעות אחרונות, אבי מנדלסון, המנהל המסחרי של השוק הישראלי בחברת 'בגיר'. "לחרדים תלמידי ישיבות, אין גוף משולש, והם מתרחבים במותניים וצרים בכתפיים. חילוני בן 18 כבר צריך היום ז'קט מידה 48-50, ואילו בן גילו מהישיבה לובש רק מידה 44". לעומת זאת, ההבדלים העדתיים הלכו והצטמצמו עם השנים. הנה כי כן, במחקר שערך פרופ' יהודה דנון, לשעבר קצין רפואה ראשי, הסתבר שב-1967 הייתה קומתם הממוצעת של בני 17 ממוצא תימני, שהם העדה בעלת הגובה הממוצע הנמוך ביותר - 167 ס"מ, ואילו יוצאי פולין - העדה הגבוהה ביותר - היו בעלי גובה ממוצע של 174 ס"מ. כעבור 20 שנה כבר צמחו בני תימן ב 4 ס"מ שלמים, ואילו יוצאי פולין הוסיפו רק שני ס"מ לגובהם.


הסיבות לסגירת הפער הן צמצום בהבדלים הכלכליים וההשכלתיים בין העדות ובסגנון החיים. הסתבר למשל, שיש קשר ישיר בין רמת ההשכלה של ההורים ומצבם החברתי-כלכלי לבין גובה ילדיהם (נגב וקורן, 1998).


ומה לגבי המשקל? מסתבר שגם כאן גדלנו. כבר ב-1997 הכריז ארגון הבריאות העולמי שהשמנת יתר היא המגיפה של המאה ה-21 והמחלה הכרונית השכיחה ביותר בקרב ילדים בעולם המערבי. בראשית שנות האלפיים עמד שיעור הילדים ובני הנוער בארה"ב המאופיינים בהשמנת יתר על 25%-30% - כלומר כל ילד רביעי. ישראל עדיין לא הגיעה לרמה זו אבל למרבה הצער הפערים הולכים ונסגרים במהירות. החמור הוא שהתופעה שכיחה יותר בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, שנוטים לאכול מזון יותר משמין ופחות בריא. מה שלא פחות חמור הוא שסיכוייו של ילד שמן בגיל 6-10 לגדול להיות מבוגר שמן הם 43%, וסיכוייו של נער שמן בגיל 11-18 להיות שמן בבגרותו עולים ל-75% (נעים, 21.3.2003).


מקורות

כללי

  • נגב אילת וקורן יהודה. 27.11.1998. גדולים אנחנו. ידיעות אחרונות, 7 ימים, עמ' 34-40.

  • תלמי מנחם, 16.11.1983 אתא זוכר את 'אתא'? מעריב.

  • עמירן ארז. 26.2.2014. אופנה ישראלית- יש חיה כזאת?, "רודן אופנה" – בלוג אישי באתר הארץ.

  • בר אור דליה, 2004, בין השמלה השחורה הקטנה לסרפאן: עולם האופנה כביטוי למאבקים תרבותיים בחברה היישובית בשנות שלושים, תזה לתואר שני, אוניברסיטת חיפה.

  • לבנה נרי. 4.9.2009 הערסים החדשים, הארץ.

  • וימן גבי. 17.9.2005. קווים לדמותה של ה"ניאו ערסיות", הארץ.

  • פרחה, ויקיפדיה.

  • פקצה, ויקיפדיה

  • פרייליך רבקה. 6.4.2006. '10,000 ניתוחים פלסטיים בשנה', ידיעות אחרונות, עמ' 12-13

  • בן הרוש חיה. 7.6.2006. משהו ללבוש, מעריב.

  • אלבלנסי-פרבר טל. 23.12.2009. למה ישראלים מתלבשים כל כך רע? Ynet,

  • אלזמי לימור. 25.4.2012. אופנה ישראלית.. יש בכלל דבר כזה?!!!!!, Coca –Fashion Designer and Styung.

  • מינמר עילית. 17.12.2007 מה ישראלי בעינייך?, הארץ.

  • פרץ, ליסה. 9.5.2003. דור המדבר, מעריב סופשבוע, עמ' 62-68.

  • שקד רענן. 15.12.2005 שימי על עצמך משהו, Ynet.

  • בנדר אריק. 7.2.2011. דוח: אחד מכל ארבעה ישראלים לא נולד בארץ, nrg.

  • נעים סיגל. 21.3.2003. עולים חדשים, הארץ, עמ' 32.

מקורות ללבוש בקיבוץ

  • רינת מיכה, לבנה מיכה (מייק), אלמוג עוז, 2008, התפתחות דפוסי לבוש והופעה חיצונית בקיבוץ, פורטל אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית. הערה: עיקר הפרק שמופיע כאן לעיל מבוסס על המאמר הזה.

  • אלמוג עוז, פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית, אונ' חיפה - זמורה ביתן, 2004.

  • אלמוג עוז, הצבר - דיוקן, עם עובד/ספריית אופקים, 1997.

  • גלי גינה (אספה וערכה), 1995, מציאות או חלום? בגליל העליון - שיחות חברים בחוגי "זיכרונות וסיפורי מקום" במועצה אזורית גליל עליון, בסיוע אשל, האגודה לתכנון ולפיתוח שירותים למען הזקן בישראל.

  • הלל ע', 1955, ארץ הצהרים, ספריית פועלים.

  • שמוש אמנון, מרס 1947, יום העליה למעין ברוך.

  • זייד אלכסנדר, "יחפים מירושלים ליפו", בתוך: צור מוקי, זבולון תאיר, פורת חנינא (עורכים) 1981, כאן על פני האדמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

  • נאור מרדכי (עורך), 1989 "להיות חבר בתנועה 1947-1955", תנועות הנוער 1920-1960 – מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומרי עזר.

  • פרגר ענבל. 28.9.2016. הלורד האחרון של מדינת ישראל: נפרדים משמעון פרס, Xnet.

  • ללא שם מחבר. 21.10.2011. ההיסטוריה של אופנת הגברים בישראל, בלייזר.

  • לבנה מיכה וליסק משה (עורכים), 1988, "עלה והגשם", ספר התנועה המאוחדת, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

  • גולן ארנה. 24/27.7.2023; 3.8.2023. הלבוש בקיבוץ החלוצי, אידאולוגיה וזהות מינית: "ויעשו להם עלי תאנה " – הלבוש ככיסויו הכובל של הגוף העירום, בתוך: חדשות בן עזר, גיליונות 1866-1867 (חלק א', ב' וג').

  • אופנה בקיבוץ, ויקיפדיה.

  • הלמן ענת. 2012. בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל החדשה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי.

  • פוגל-ביז'אוי סילביה. 2006, אמהות ומהפיכה: המקרה של הנשים בקיבוץ (1948-1910). הישג היסטורי בתמורותיו, ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910. מכון בן-גוריון לחקר ישראל, אונ' באר-שבע. יד טבנקין. אוניברסיטת תל אביב.

  • רז אילה 1996, חליפות העתים: מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, ידיעות אחרונות.

  • מדיה וקבצים בנושא אופנה בקיבוץ בוויקישיתוף.

  • אלון צביקה, ללא תאריך, נוסטלגיה בקיבוץ: בגדי בוקר ובגדי נסיעה, נוסטלגיה אונליין.

  • Helman, Anat, 2008, Kibbutz Dress in the 1950s: Utopian Equality, Anti Fashion, and Change, Fashion Theory, Vol. 12, Issue 3, pp. 313-340.

מקורות לחולצה רוסית וחולצה כחולה


bottom of page