מורשת הלבוש והאופנה: כיסויי ראש

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023

כובעי גברים בישראל - ציוני דרך היסטוריים

במשך מאות בשנים היה הכובע אביזר לבוש בסיסי עבור הגברים באירופה ועד שנות ה-60 של המאה העשרים לא היה מקובל לצאת מהבית ללא כובע מסוגים שונים: א. באולר הוא כובע שחור בתבנית מגבעת קשיחה. הוא עשוי מלבד עם גוף מעוגל ותיתורה צרה יחסית כיפת. הכובע נקרא על שם חברת הכובענים Thomas and William Bowler, שיצרו אותו בשנת 1849.

הוא נחשב לאחד מהכובעים הגבריים הקלאסיים של כל הזמנים. דמויות איקוניות שחבשו אותו: צ'רלי צ'פלין, לורל והארדי, רנה מגריט ופיט דוהרטי.

צילום: עוז אלמוג, 2014

ב. פנמה. כובעי קש בעולם נארגים מקש או מקנה, שהומצא עוד לפני ימי הביניים. צורתו מגוונת: חרוט, רחב שוליים ועוד. מוצאו של כובע הקש המפורסם בעולם, הפנמה, מאקוודור, והוא מיוצר משיח הטקילה שגדל שם (אם כי את שמו קיבל מנמל המוצא בפנמה). דמויות איקוניות שחבשו אותו: שון קונרי, וינסטון צ'רצ'יל והנסיך צ'ארלס.

ג. צילינדר הוא כובע הבנוי מבסיס עגול ועליו גליל (ה"צילינדר"). לקראת סוף המאה ה-19 ובמאה ה-20 היה הצילינדר לסימן היכר לגבר אלגנטי ובפרט לג'נטלמן ופריט לבוש חיוני לדיפלומטים, פוליטיקאים, אנשי עסקים וכדומה.

אספן הישראליאנה מיכאל לוריא (מארח בחממת האוספים שלו את פרופ' עוז אלמוג) שומר צילנידר מתקופת המנדט

ד. פדורה. הכובע הגברי של המאה ה-20 התחיל את דרכו ככובע נשי במחזה "פדורה". הוא עשוי מלבד רך יחסית, והיה פופולרי בקרב גברים בשנות ה-20. דמויות איקוניות שחבשו אותו: האמפרי בוגרט, ג'ין קלי ולאונרד כהן.

ה. הכֻּמְתָּה ("בֵּרֵט", Beret בצרפתית) היא סוג של כובע עגול עם חלק עליון שטוח. הכובע יושב בצורה הדוקה על הראש, כך שניתן לסדר את חלקו העליון באופנים שונים - לרוב משוך ומופנה לצד אחד. כומתות צמר נחבשו לראשונה על ידי איכרים בסקים ומאז התפשטו ברחבי אירופה. במשך שנים נקשרה הכומתה למראה הסטריאוטיפי של איכרים הצרפתים והקטלאנים, ועם דעיכתה כפריט לבוש לאומי, הפכה לתו היכר (ולעתים גם סמל סטטוס) בעיקר של אמנים (ציירים, פסלים, במאים וכו'), אינטלקטואלים יושבי בתי קפה ומהפכנים (צילום מפורסם של אלברטו קורדה המתאר את צ'ה גווארה, המהפכן והמרקסיסט הארגנטיני-קובני, חבוש כומתה, הפך לאחד מהצילומים האייקונים בהיסטוריה). דמויות איקוניות נוספות שחבשו אותו הן פיקאסו וג'סטין טימברלייק.

הכומתות מזוהות היום בעולם בעיקר עם המדים הצבאיים. פרט לכנפי הצניחה אותם עונדים מימים ימימה לוחמי הרג'ימנט הבריטי המוצנח הם חובשים לראשם גם כומתה אדומה. כאשר שירתו הצנחנים הבריטים בארץ ישראל העניקו להם תושבי הארץ את הכינוי "כלניות", על שום כומתותיהם האדומות.

ו. קסקט (מצרפתית: Casquette; ביטוי הקטנה של casque - כובע) הוא כובע עגול ורך, ללא שוליים ועם תיתוֹרָה נמוכה ונוקשה מלפנים. כובעים אלו מיוצרים לרוב באמצעות טוויד (הגרסה הנפוצה ביותר), צמר, כותנה או עור (הגרסה הפחות נפוצה). הריפוד הפנימי עשוי לרוב ממשי.

הקסקט הפך לפופולרי במהלך המאה ה-19 בקרב גברים ממעמד הפועלים בבריטניה, ונחשב בהמשך גם לפריט לבוש יום-יומי בקרב המעמד הגבוה (קיבל את הכינוי "כובע גולף"). לימים נעשה פופולרי גם במדינות מזרח אירופה שבהן סימל את דמות הפועל הקומוניסטי.

ז. "בורסלינו" (Borsalino) הוא כובע אלגנטי עשוי צמר המכיל שני חלקים עיקריים: השטח הרחב העגול שמשמש להצללה והחלק המרופט שמסביב לפנים החיצוניות. המותג "בורסלינו" נוצר על ידי פרנצ'סקו בורסלינו (Francesco Borsalino) בשנת 1857 בעיר אלסנדריה שבאיטליה והפך עם הזמן לאחד ממותגי הכובעים המוכרים והאייקונים ביותר בעולם. הבורסלינו, המכונה גם כובע פדורה (Fedora), צבר פופולריות בעולם הקולנוע ובעולם המוזיקה, כאשר כוכבים רבים חבשו אותו בסרטים ובמחזות זמר.

ח. כובע מצחיה (כובע בייסבול). הוא כובע בתבנית עגולה עשוי בד, שבצדו הקדמי מצחייה המגנה על הפנים מאור השמש. בזכות תכונתו זו הוא שימושי במיוחד בקיץ. יש החובשים אותו כשהמצחייה דווקא מאחור. וריאציה של כובע מצחייה כוללת גם רצועת בד בחלקו האחורי, המספקת הגנה גם לעורף.

פעמים רבות נושאים כובעים כאלה סמל, כגון סמל של אגודת ספורט, סמל של תאגיד המחלק כובעים כאלה כפרסומת וכדומה. כיוון שהכובע הזה היה לחלק מהמדים הרשמיים של נבחרות הבייסבול בעארה"ב הוא הפך למזוהה עם הענף הזה יותר מכל. הפשטות שלו התאימה לאתוס האמריקאי שדחה שיוך מעמדי אליטיסטי. דמויות איקוניות שחבשו אותו: ספייק לי, סטיבן ספילברג, ג'יי-זי.

הביטוי "If you want to get ahead, get a hat" היה המוטו בשנות השלושים, ששיקף את התפישה שגברים לא אמורים להיתפש ללא כובע כפי שהם לא אמורים להיתפס ללא מכנסיים. באותה עת חברת הכובעים הבריטית "דנטון" ייצרה 100 אלף כובעים בשבוע, כדי לספק את הביקוש הגדול. הכובעים נבחרו בהתאם לטעם, המעמד החברתי, העיסוק, היעד ומזג אוויר (שלו, 2010).

בארצישראל המנדטורית הנוהג לחבוש כובע מצועצע היה מקובל בעיקר בקרב העירוניים ברחובות תל אביב, חיפה וירושלים. רוב בעלי המקצועות החופשיים - רופאים, עורכי דין, אדריכלים ופקידים - חבשו מגבעות לבד (ברונטה) עם שוליים ושתי גומחות מלפנים. צבע הכובע נקבע בהתאם לזירת הפעילות: לבן - לחתונות ולאירועים מיוחדים, שחור - ללוויות, וגווני אפור או כחול כהה - ליום יום. בעלי תפקידים רמי מעלה, כמו מאיר דיזינגוף, ראש העיר תל אביב, חבשו צילינדרים שחורים בטקסים ואירועים חשובים.

גם הדתיים-הלאומיים מזרמי המזרחי והפועל-המזרחי דבקו במנהגי כיסוי הראש האירופאים: הגברים חבשו כובע לבד אפור והנשים כובעי בד אופנתיים ורשתות לשיער. גם כובעי הקסקט היו פופולריים בקרב הדתיים, בעיקר בקרב ילדים ובני נוער. הילדים הדתיים, בעיקר בירושלים, נהגו לחבוש כובעי ברט, בעיקר בשבתות וחגים (בפזמון הידוע של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן" מופיעה השורה: "עם נעלי שבת וכובע של ברט"). גם בקרב בעלי המלאכה היהודים היה הברט פופולרי למדי.

בשנות השלושים והארבעים הוקמו בערים הגדולות בזה אחר זה בתי קולנוע שהקרינו סרטים אמריקאים ואירופאים מיובאים. לסרטים הללו, שזכו לפופולריות גדולה, היתה השפעה לא מבוטלת על דגמי האופנה העירונית בארץ ישראל, ובכלל זה על דגמי כיסוי הראש. כך למשל, הטרנד הגברי של כובעי בורסלינו והטרנד הנשי של איסוף השיער ברשת (כתחליף לכובע או למטפחת המסורתית), הושפע בעיקר מהסרטים ההוליוודיים.

ביישובים הסוציאליסטים אימצו המתיישבים החדשים את המראה הרוסי-פרולטרי: מטפחות פשוטות וקצרות לנשים וכובעי עבודה מרופטים לגברים (בעיקר קסקט). כובע הקסקט, שכאמור נתפס כאחד מסמלי הפרולטריון האירופאי החדש, כבש בסערה את החברה היהודית הסוציאליסטית בארץ-ישראל מאז מחצית שנות העשרים ועד שלהי שנות הארבעים. חשיבותו הסמלית התבטאה גם באמנות הציונית המגויסת. הוא מופיע באינספור יצירות - כרזות, תצלומים, ציורים ועוד. ד"ר גדעון עפרת, חוקר האמנות הארץ-ישראלית כינה את המודל הסטריאוטיפי הזה "נוסחת המכוש-שריר-קסקט" (עפרת, 2013).

פועלים חבושי כובעי קסקט עמלים בייבוש ביצות כברה, סמוך לזכרון יעקב, 1923-1933, מתוך ארכיון קיבוץ מעגן מיכאל, התצלומים באדיבות יורם פריד

הנוטרים העבריים באגודות השומר האידיאליסטיות עטפו את ראשיהם בכפיות ערביות כביטוי סמלי למודל ה"יהודי החדש" הנטמע מחדש בארץ התנ"ך (על כך בהרחבה בהמשך).

כובע הטמבל שנולד בשנות העשרים, החליף בהדרגה את הקסקטים והברטים (על כך בהרחבה בהמשך).

"כובע הגרב" העממי-מאולתר-מרושל, היה למותג החזותי של לוחמי הפלמ"ח. הוא סימל את החספוס הקרבי (בניגוד למדים המסודרים ששימשו את ה"המשתמטים" בעורף), את הפשטות והדוגריות הצברית ואת לוחמת הגרילה המאולתרת (הלמן, 2012).

אחרי קום המדינה ירדה קרנם של הכובעים בחברה החילונית ובכיסוי ראש נעשה באופן כללי לפריט אופנתי יותר נדיר. הוא נשמר בעיקר למטרות פונקציונליות של הגנה מפני השמש - בזמן טיול, בנופש בים או בעבודה בשדה ובבניין.

להעלמות הכובע מאופנת הלבוש החילונית היו מספר סיבות: א. בשעה שברחובות תל אביב, ירושלים וחיפה גברים רבים חבשו כובעים, אנשי ההתיישבות העובדת ראו במלבושים האירופאיים ביטוי סמלי שלילי לבורגנות הרקובה ולתרבות פנאי גנדרנית, המנוגדת לאתוס הסוציאל-ציוני.

ב. הראש המגולה (המנוגד לכיפה ולכובע הדתיים) היה אחד הביטויים החזותיים החשובים של אתוס החילון הלאומי-ציוני. בן גוריון לא חבש כובע אפילו בטקס הכרזת המדינה וכך גם רוב שרי מפא"י, שראו עצמם כפופים לאתוס החלוצי. הנשיא חיים וייצמן, נחשב לחריג בנוף הלבוש הארצישראלי כיוון שנהג לחבוש תמיד כובע אירופאי, בעיקר במעמדים חגיגיים.

ג. בחברה משימתית, שקידמה פשטות-הליכות, ישירות וקשיחות, פריט לבוש ראוותני כמו כובע נחשב לבלתי רצוי.

ד. האתוס הצברי שטופח בתנועות הנוער החלוציות העניק בולטות לשיער השופע עם בלורית השיער המתבדרת. יתר על כן, בעוד שראש גלוי זוהה עם המראה הארצישראלי האנטי גלותי, הילידי והצעיר, הכובע, נתפס כסימן של זרות ושויך על ידי הצעירים בעיקר לעולים החדשים ולזקנים.

ה. באקלים החם והלח של הארץ לא נוח לחבוש כובעים חמים.

ו. גם באופנה המערבית בעולם הכובע החל לאבד מזוהרו בשנות החמישים ואילך. בעידן המכונית הפרטית ומרד הנעורים הכובע נתפס על ידי צעירים כארכאי ושמרני. הז'קט המסורתי נדחק מפני הקז'ואל הקליל; החולצה בעלת הצווארון הנוקשה הוחלפה בחולצה רכה עם צווארון מקופל (גולף) ומכנסי הבד האלגנטיות החולפו בג'ינס הגסו; נעלי הסירה מעור עם סוליית העץ, שנעשו בעבודת יד, הומרו בנעלי ספורט תעשייתיות מבד מתכלה וסוליות גומי.

אופנת הסיקסטיז של ילדי הפרחים, שחדרה ארצה בשלהי שנות הששים, דחקה עוד יותר את המראה הבורגני . מסורת הכובעים הוחלפה בשיער "היפי" ארוך ופרוע. אופנת כובעי הנשים הפרחוניים, ולמעשה הסגנון האלגנטי כולו, נעשתה מזוהה בעיקר עם דור האימהות והסבתות הזקנות והצעירות העדיפו את הפוני הילדותי וזנב הסוס החופשי.

בשנים האחרונות, חוזר הכובע לאופנה בישראל טיפין טיפין ואפשר לראות בעיקר בחוצות תל אביב יותר ויותר צעירים הולכים בשלל כובעים. הסיבות למגמה הזאת הן הצורך והלגיטימציה הגוברים להיראות יותר אלגנטי, להשקיע במראה החיצוני ולמתג את עצמך באמצעות סמלי סטטוס חזותיים (למשל באמצעות כובעי מצחייה); העובדה שגברים כבר אינם חוששים להשקיע במראה החיצוני; המודעות הגוברת לנזקי השמש; השפעת תרבות הנוסטלגיה ואופנת הוינטג'; הנסיעות המרובות לחו"ל (רבים מוציאים כסף בחו"ל על הלבשה); צמצום הפער הגילאי (כובע כבר לא נחשב בהכרח אביזר לזקנים); השפעות אופנה שמגיעות ארצה מעולם הדוגמנות, הקולנוע והטלוויזיה (סלבריטאים רבים מעולם הקולנוע, הטלוויזיה, הספורט והדוגמנות, אימצו לעצמם כובע כחלק מהמיתוג העצמי).

התרבוש בתרבות הפלסטינית והציונית

תרבוש (ערבית: طربوش) או פז (טורקית: Fes, ערבית: فاس) הוא כובע טורקי שמקורו בתקופת האימפריה העות'מאנית. התרבוש דומה בצורתו לגליל הולך וצר (חרוט קטום) וסגור בצידו העליון במשטח שצורתו מעגל. צבעו של התרבוש בדרך כלל אדום ובמרכז חלקו העליון גדילים שחורים. התרבוש נפוץ בטורקיה וכן בארצות ערב, בעיקר בצפון אפריקה, סוריה ועיראק.

התרבוש הוא למעשה מגבעת מערבית ללא שוליים, שמאפשרת למוסלמי לגעת עם מצחו בארץ בעת התפילה. התרבוש הונהג כחלק מלבוש השופטים באימפריה העות'מאנית, ובמהרה אומץ כסמל סטטוס גם בחוגי הפקידות הבכירה, בחוגים משכילים ובקרב שלל מכובדים. בשנת 1840 החל התרבוש לשמש ככובע תקני גם בקרב יחידות מסוימות של הצבא העות'מאני. עם הזמן הוא נפוץ אל שכבות נוספות בממלכה הטורקית בתצורות שונות (תרבוש, ויקיפדיה).

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, תושבים יהודים, נוצרים ומוסלמים שהתגוררו בערי האימפריה העות'מאנית נהגו לחבוש תרבוש כסמל לזהות עות'מאנית ומקומית. בפלשתינה-א״י, יהודים עות'מאנים רבים, במיוחד הספרדים, אימצו את התרבוש בגאווה ובהתלהבות וראו בו סימן של פטריוטיזם עות'מאני, שייכות למעמד גבוה, ואחווה מקומית. גם חלק מהיהודים האשכנזים בפלשתינה-א״י העות'מאנית - ובכלל זה מנהיגים כמו יהושע ילין, בנו דוד ילין, משה שרתוק (שרת), ישראל דב פרומקין, ואליעזר בן יהודה - אימצו את התרבוש, ולפעמים ראו בו כלי אפסטיבי ליצירת קשרים עם הממשל לצורך קידום הרעיון הציוני.

על רקע זה, הגיעו בן-גוריון ובן-צבי לבירת האימפריה העות'מאנית, איסטנבול, על מנת ללמוד משפטים ולייצג את היישוב היהודי במוסדות השלטון העות'מאני. השניים נהגו כנתינים עות'מאנים נאמנים ומודרניים: למדו טורקית, גידלו שפם עבות, וחבשו תרבוש אדום (או פֶז) על ראשיהם. אך עם פרוץ המלחמה, ההנהגה העות'מאנית חשדה בתנועות לאומיות, כמו הציונות, ופעלה נגדן, ובן-גוריון ובן-צבי נעצרו בפלשתינה-א״י וגורשו מהאימפריה. השניים הפליגו לארצות הברית ושם קיבלו את פניהם נציגים של "פועלי ציון" שמיד הורידו לשניים את התרבוש מהראש. היה זה אקט סמלי שהעיד על כך שחלומם על ציונות בחסות עות'מאנית התקרב לקיצו.

אחרי נפילת השלטון העות'מאני בארץ ותחילת השלטון הבריטי בשנת 1917, ועל רקע התעוררות הסכסוך הלאומי בפלשתינה-א״י, יהודים רבים הסירו את התרבוש, בעוד שרוב תושבי האזור הערבים, מוסלמים ונוצרים כאחד, שמרו על נאמנותם לכיסוי הראש הייחודי הזה. כך הפך התרבוש מסמל המאחד יהודים וערבים כאזרחים עות'מאנים, לסמל שמדגיש את השונות ביניהם.

בשנות השלושים, על רקע התגברות מעשי האלימות והמתח בין יהודים וערבים בארץ, פחת מספר היהודים שנהגו להסתובב עם תרבושים לראשיהם. חלקם החליטו ללבוש לבוש ״מודרני״ יותר, וחלקם נאלצו לזנוח את התרבוש בשל לחץ חברתי, או סכנה אמיתית. הדור הצעיר בקרב היהודים הספרדים והמזרחים דחה התרבוש ובחר להתלבש כמו הצעירים האשכנזים. כך בא לקיצו הנסיון העקיף לייצר הזהות הערבית-יהודית משותפת בפלשתינה-א״י (קלנברג, 4.5.2020).

יצחק בן-צבי (ימין) ודוד בן-גוריון (שמאל) באיסטנבול, 1913-1914 צילום: באדיבות הארכיון הציוני המרכזי

עליית הלאומנות הפלסטינית דחקה את התרבוש מפני הכפייה, כיסוי הראש של הבדואים שהובא מן המדבר וסימל עצמאות וגבורה. התרבוש החל לאבד מקסמו בקרב הערבים גם משום שסימל עבורם את האפנדים המושחתים שמכרו קרקעות ליהודים.

כיוון שהתרבוש עשוי בדרך כלל מבד לבד ונוטה לאבד את צורתו, צריך היה להביאו פעם בשבוע ל"קלופצ'י" (גהץ התרבושים). לכן יחד עם התרבושים נעלם גם מוסד הקלופצ'י בתרבות הפלסטינית המקומית (ארנון, 2.8.2021).

בעשורים שלאחר הקמת המדינה והנכבה הפלסטינית ב-1948, הצטמצמה חבישת התרבוש עוד יותר, וגם במדינות שכנות כמו מצרים, לבנון, וסוריה שכיחותו פחתה. הכאפיה תפשה את מקומה באופן סופי כסמל הבולט של לאומיות והמאבק פלסטיניים.

במחצית השניה של המאה העשרים ובשנות השמונים כבר רק זקנים ספורים בירושלים חבשו תרבוש על ראשם. השייח'ים, חכמי הדת, חובשים תרבוש אדום ונמוך הכרוך בשאש אבל גם מספרם של אלה מתמעט והולך. הצעירים הדתיים אימצו תחליף משלהם לאופנת התרבוש, המזוהה עם השייח'ים הזקנים - כיפה לבנה גדולה, העשויה בשני סיגנונות שונים: האחד, סריגת קרושֶה המתלבשת על הקרקפת במתיחה. השני, אריג לבן, בדרך כלל בד אטלס צפוף, מעוטר בריקמה לבנה. טאקיה זו אינה גמישה כמו הסרוגה, ויש להתאימה להיקף-הראש. בעבר, הטאקיה הייתה סימן ההיכר הבלעדי של החאג' (מצוות העלייה לרגל למֶכָּה) ורק עולה-רגל היה זכאי לחבוש אותה. כיום, כיסוי-ראש זה לא בהכרח מקושר לחאג', אלא יותר מזוהה עם החוזרים בתשובה. כיסוי-ראש אופייני נוסף לחוזרים בתשובה היא העימאמה, מצנפת בד כרוכה ומהודקת לראש, שאחד מקצוותיה משתלשל מאחור. אנשי ג'מעיית אל-תבליג (מטיפים מוסלמים בירושלים, לוד ובכפרים) חובשים עימאמה בצבע חום או ירוק, מתוך אמונה שזה היה כיסוי-הראש של הנביא. סלבריטאים מוסלמים חובשים עימאמה מיוחדת, לבנה וגדולה, או מצנפת שחורה מעוגלת, הדומה למטפחת שחכמי-הדת הדרוזיים (עוּקָאל) מלפפים סביב ראשם.

ובכל זאת מספר קבוצות זעירות עדיין שומרות גם היום אמונים למסורת התרבוש (בעיקר באירועים חגיגיים:

א. השומרונים. שומרונים (במשמעות שומרי התורה, בערבית: السامريون, א-סאמיריוּן) הם עם וקבוצה אתנית-דתית ייחודית שחיה במשך מעל אלפיים שנה בשומרון, וטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל.

הדת השומרונית מבוססת על האמונה כי השומרונים הם ה"שומרים", כלומר שומרי התורה המקורית, לפי נוסח ייחודי של התורה המצוי בידם. נוסח זה, הכתוב בכתב שומרוני הדומה במידה רבה לכתב העברי הקדום, כולל כמה הבדלים עלילתיים. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, והם מחזיקים בגרסה משלהם לחגים המקובלים גם ביהדות וגם מנהגיהם שונים מאלה הנהוגים בעם היהודי. במהלך ההיסטוריה נתגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין היהודים לבין השומרונים, המכונים בספרות חז"ל בשם "כותים" ומעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת. המחלוקת המרכזית בין היהודים לשומרונים סובבת סביב "המקום הנבחר" לבניית בית המקדש, אותו מזהים השומרונים עם הר גריזים.

בשלהי העת העתיקה חייתה בשומרון אוכלוסייה שומרונית צפופה, שהתפשטה גם דרומה ומערבה בעקבות הידלדלות היישוב היהודי ביהודה במרד בר כוכבא, וכן במספר קהילות מחוץ לארץ ישראל. אולם, במהלך המאות ה-5 וה-6, העדה הצטמצמה כתוצאה ממרידות השומרונים כנגד האימפריה הביזנטית וכן תהליכי התנצרות. לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, שומרונים רבים המירו את דתם לאסלאם בעקבות רדיפות דתיות, מיסים כבדים, עוני ופרעות, והישוב השומרוני הכפרי כמעט ונכחד. השומרונים חוו שוב רדיפות, מעשי טבח והתאסלמות בכפייה גם בימי הצלבנים, האיובים והעות'מאנים, ועד ראשית המאה ה-20 שרדו כ-130 נפש בלבד, שהתרכזו בעיר שכם. מספר משפחות מוסלמיות בשכם וסביבתה מתייחסות לשומרונים ושומרות את דבר מוצאן השומרוני.

בעשורים האחרונים השתקמה מעט הקהילה השומרונית, ונכון ל-2021 היא מונה כ-840 נפשות, מרביתם חיים בקריית לוזה שבהר גריזים, ובעיר חולון. השומרונים תושבי חולון מחזיקים בתעודת זהות ישראלית ומתגייסים לצה"ל, ואילו תושבי קריית לוזה מחזיקים בתעודת זהות כפולה, ישראלית ופלסטינית, וכן לומדים ועובדים בצמוד לאוכלוסייה הערבית בשכם, ולכן פטורים משירות צבאי (שומרונים, ויקיפדיה).

חגיגות פסח בעדה השומרונית, צילום: אלי קובין

ב. הקוואסים. קאוואס (בערבית: قواس; בטורקית: kavas; מילולית: קַשָּׁת, יורה בקשת) הוא שומר ראש טקסי לאישיות רמת מעלה באזורי השליטה של האימפריה העות'מאנית. הקאוואס מונה על ידי השלטון עבור קונסולים של מדינות זרות ששירתו בתחומי האימפריה, מנהיגי דת (כולל החכם באשי, הרב הראשי של יהודי האימפריה) ופקידים רמי מעלה. במקורו היסטורי היה תפקידו של הקאוואס תפקיד צבאי ממשי, והוא נועד לעקוף את האיסור שחל על לא-מוסלמים לשאת נשק במדינה המוסלמית. לימים איבד תפקיד הקאוואס את מאפייניו הצבאיים והפך לסדרן ולסמל מעמד. אנשי מעלה נוצרים שכרו קאוואסים ממשפחות מוסלמיות מכובדות, דבר שהאציל עליהם ממכובדותן של אותן משפחות ומנע התנכלות ברחובות. התופעה של קונסול או איש דת בכיר מלווה בקאוואס נמשכה בארץ ישראל גם לאחר תום השלטון העות'מאני. בימי המנדט הבריטי נלוו קאוואסים לקונסולים באירועים טקסיים, וקאוואסים מלווים אנשי דת בכירים בירושלים עד היום.

לבוש הקאוואס הוא צבעוני, בדגמים שונים, אך לראשו חבש תמיד תרבוש ובידו החזיק מקל. לרוב ננהג הקאוואס לצעוד לפני האישיות החשובה ברחוב ולהכות בקרקע במטה גדול כדי להודיע על בואה. בשעת כינוסים מדיניים או דתיים היו הקאוואסים ממתינים מחוץ למבנה בו התקיים הכינוס. תופעה זו ניתן לראות עד היום, כאשר קאוואסים טקסיים מלווים את ראשי העדות הנוצריות בירושלים וממתינים להם ברחבה שלפני כנסיית הקבר. בירושלים לבושים הקאוואסים של העדה הקתולית והסורית בבגדים טקסיים מפוארים ונושאים חרב. לבני העדה הסורית יש גם קאוואס הלבוש במדים לבנים ובידו שוט במקום מטה קאוואסים. הקאוואסים של העדות היוונית-אורתודוקסית, הארמנית והקופטית לבושים בחליפה כחולה כהה וחובשים תרבוש. בשנת 1841 הוכר המיעוט היהודי בארץ ישראל כמילט ובראשו הועמד הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שזכה בבגדים רשמיים (בגדי הראשון לציון עד היום) וזוג קאוואסים. בין הקאוואסים של הראשון לציון היו גם יהודים ואלו היו היהודים היחידים שהותר להם לשאת חרב (קאוואס, ויקיפדיה; גיאן, 21.10.2015).

ג. יוצאי מרוקו נוהגים לחגוג את המימונה עם התרבוש לראשם כדי להדגש את האווירה הטובה והחייכנית של האירוע וכביטוי חיבה לכור מחצבתם ולתחושת הבטחון שנוצרה בקרבם במהלך השנים (אחרי שנים של אפליה) - תחושה שמאפשרת להם לחגוג בראש זקוף את תרבותם הייחודית. לעתים חובשים אותו גם בל"ג בעומר במירון.

ד. משום מה הלבוש התורכי, כולל תרבוש, הפך לפופולרי מאד במסגרת חגיגות פורים בעדה החרדית בירושלים.

הכאפייה בתרבות הפלסטינית והציונית

"כאפייה (בערבית: كُوفِيَّة, תעתיק מדויק: כּוּפִיַּה, מן כופה שבעיראק); נקראת גם "חַטַּה" (בערבית: حَطَّة) היא כיסוי ראש מסורתי לגברים ערבים או מוסלמים, אשר נפוץ בעיקר בירדן, בעיראק, בחצי האי ערב ובסיני, במדינות הערביות והמוסלמיות באזור המפרץ הפרסי, כולל איראן, ובעבר גם בקרב הפלסטינים והבדואים. הוא עשוי בדרך כלל מכותנה או מפשתן. הכאפייה מלופפת סביב הראש באופנים שונים, בעיקר כדי לספק הגנה מפני חשיפה לשמש. באזורים מדבריים הכאפייה גם יעילה במיוחד משום שהיא מספקת הגנה על אזור הפה והעיניים מאבק ומחול.

הכּאפייה הבסיסית עשויה צעיף בד מוסלין כותנה לבן ודק. היא מוצמדת לראש באמצעות פתיל צמר עיזים שחור בעובי כ-3 סנטימטרים בצורת טבעת (בדרך כלל מחבל כותנה) הנקרא "עִקַאל" בערבית (או מריר), או "עָקָל" בעברית. מידת העיטור של העקל (כמו גם השימוש בעקל כפול ואף משולש) משמשת כראיה למעמדו של החובש.

כאפייה שאינה מהודקת בעקאל, נקראת עיסאבה (כלומר, קשורה), וגם כך ניתן לחבשה.

צבעי הכאפייה, הדוגמה שעליה וקיום שנצים מעידים לרוב על שיוך שבטי או מדיני. בירדן, למשל, נפוצות כאפיות בצבע אדום (על בד לבן), ואילו בשטחי הרשות הפלסטינית - בשחור (כפייה, ויקיפדיה).

עד לכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הבריטים, בתחילת המאה ה-20, הייתה הכּאפייה נחלתם של הבדווים בלבד. הם, אגב, קוראים לה ח'אטה או מנדיל. בשנות העשרים הפכה הכּאפייה סמל ההתקוממות כנגד המנדט הבריטי והיישוב היהודי. עירוניים ופלאחים החלו להתעטף בה, ואפילו שייח'ים התבקשו להמיר את התרבוש המסורתי בכאפייה. בעת המרד הערבי בשנים 1939-1936, עם השתלטות הכנופיות על המאבק, עלתה דרישה מפורשת להסיר מהראש את התרבוש ולחבוש במקומו כאפיה ועאקל. הורדת התרבוש כדי לחבוש כאפיה נעשתה לעיתים בכפיה. היו גם מקרים שפרחחים עברו ברחובות ופגעו בחובשי תרבושים. הם שרו שירי הלל לעאקלים ולכאפיות. בחנויות לכובעים נעלמו התרבושים, ובמקומם מלאו החנויות כאפיות ועאקלים. נוכח הביקוש הגובר, הזדרזו הסוחרים לצאת לדמשק ולעבר הירדן כדי לקנות סחורה נוספת (אשכנזי, 2017).

המהגרים הציונים בתחילת המאה העשרים אימצו את הכאפייה כפריט לבוש סמלי, המבטא זיקה למולדתם הישנה-חדשה. כבר ב-1918 צולם חיים ויצמן, ממנהיגי התנועה הציונית ולימים נשיא המדינה הראשון, עוטה כאפייה, בפגישה עם האמיר פייסל. הרצון להשתלב ולייצר שכנות טובה עם המקומיים התבטא לא רק בחיקוי הלבוש הערבי-בדואי, אלא גם בלימוד השפה הערבית על בוריה - דיבור וכתיבה. עד כדי כך הצליחו חלק מהם להשתלב שהיו כאלה שזכו למעמד של בוררים ופוסקי הלכה, בהם נחום הורביץ, השומר יגאל וחיים שטורמן.

בארגון השומר הכאפיה הייתה חלק חשוב בתהליך יצירת תדמית וסגנון החיים של "היהודי החדש" וגם בפלמ"ח הכפייה הפכה לחלק מסמלי הסטטוס הצבאיים-עבריים-ילידיים. אנשי הפלמ"ח – בנים ובנות כאחד - נהגו לחבוש אותה לראשם או לעטותה סביב צווארם. אחת מאותן עדויות ויזואליות שנצרבו בזיכרון התקופה היא תמונתה של הפלמ"חניקית זיוה ארבל, שצולמה כשהיא חובשת כאפיה ונושאת אקדח למותניה, זמן קצר אחרי קרב באזור בן שמן. תמונה נוספת שמסמלת את אימוץ הכאפיה על ידי יהודים היא תצלומו משנת 1949 של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז דוד בן גוריון, כשסביב צווארו כאפיה. בתמונה, שצולמה בסיור בנגב, נראה "הזקן" כשלצדו שני הצברים, הקצינים הצעירים ועטורי התהילה - יצחק רבין ויגאל אלון (אשכנזי, 2017).

כאפייה לבנה עם עקל וסמל צה"ל הייתה חלק ממדי א' של חיילים דרוזים ובדווים בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70, יצרה האופנאית רוז'י בן יוסף סדרת שמלות עשויות מבד כאפייה. ב-2008 השיקה חברת קסטרו הישראלית סדרה של צעיפים שנראו ככאפיות.

הכאפייה נשארה כיסוי ראש נפוץ בקרב ערביי ישראל עד שנות השבעים של המאה העשרים ואז, בעקבות המודרניזציה, הלכה ונעלמה בהדרגה מהנוף התרבותי המקומי (היום רק קשישים מעטים חובשים כאפייה).

חגיגות ה-1 במאי בנצרת, צילום: עזריה אלון, 1959. התצלומים באדיבות אביטל אפרת

עם זאת נראה שהכָּאפייה שומרת בהצלחה על מעמדה הייחודי כסמן-התרבות האיסלאמי, ובשנים האחרונות - גם כהצהרה פוליטית של אחווה מוסלמית. בשנים האחרונות, עם עלייתן כוחן הפוליטי של התנועות האיסלאמיות, גם צבע הכאפייה קיבל משמעות מיוחדת. הכאפייה הירדנית (מנדיל אורדוני) בצבעי אדום-לבן מייצגת לאומיות עם צבאיות. הכאפייה הפלסטינית (מנדיל ערפאת) בצבעי שחור-לבן, הפכה מותג פָּאן-ערבי הודות לתועמלן הראשי שלה, יאסר ערפאת, שחבש אותה דרך-קבע יחד עם חליפת ספארי חומה בסיגנון צבאי. המהדרין יכרכו סביב ראשם כאפייה לבנה, הרקומה בתבניות גיאומטריות אדומות או שחורות. ההדפס המזרחי הזה מבצבץ מעת לעת בקולקציות של מעצבי אופנה מערביים, הרואים בו מקדם-מכירות אקזוטי, ולעיתים גם אמצעי לקירוב לבבות ותרבויות.

בשנות התשעים השתמשו אנשי הימין היהודי הקיצוני בכפייה כסמל לבגידה. תמונות וכרזות של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין חבוש כפיה (הדבקה מניפולטיבית) היו פריט נפוץ בהפגנות שקדמו להירצחו בנובמבר 1995. לימים גם ראובן ריבלין, נשיא המדינה הלבש בכפייה בתמונה מעובדת שנועדה לגנות את השקפתה הפוליטית המתונה (אשכנזי, 2017).

כובע טמבל

כמעט לכל מדינה או אזור גיאוגרפי יש את הכובעים המיוחדים שלהם המזוהים עם התרבות המקומית ("מותגי תרבות"). כך למשל, הסומבררו (Sombrero) המקסיקני, הפאז (Fez) המרוקני, הבוילר (Bowler) הבריטי, כובע הבוקרים (Cowboy ) האמריקאי, האקוברה (Akubra) האוסטרלי, כובע הקנקן (can-can) היפני או כובע הקוזקים (Russia) הרוסי.

חנות כובעים לתיירים בטירת דרקולה ברומניה. כובע הפרווה נחשבים לחלק מהתלבושת הלאומית הרומנית. צילום: עוז אלמוג, 2013; כובבעים בווארים בחנות לתיירים במינכן, צילום: עוז אלמוג, 2014

בישראל הכובע שנתפס כמותג ציוני-לאומי הוא כובע הטמבל. זהו כובע-בד פשוט, דמוי קערה, נטול מצחייה וללא שוליים בולטים. הוא תפור מחמש פיסות בד, כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת ליצרית מבנה הקערה (פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת). צבעו היה לרוב חאקי, אבל עם הזמן (בעיקר בשנות השישים והשבעים) נוספו לז'אנר גם צבעים חיים ומגוונים יותר.

בדומה לפריטי לבוש ציוניים אחרים, גם כובע הטמבל נולד משילוב בין פרקטיקה לאידיאולוגיה. כאשר חובשים את הכובע. יתרונו הוא בכך שהוא פשוט לתפירה, נוח לקיפול ונשיאה בכיס, זול (נעשה במקור משאריות בד), עמיד ולא גנדרני. אפשר גם לנגב אתו את הזיעה, מה שמתאים לאלה עובדים שעות רבות בשמש. פשטות הצורה, הבד הגס וצבעיו הבסיסיים סימלו את אווירת החלוציות הכפרית, הזיקה הצבאית, הדוגריות והאסקטיות החלוצית והצברית (אנטי גדרנות) ואת החילוניות המודרנית (הכובע מהווה מעין ניגוד לכיפה ולקסקט המסורתיים). אגב, צעירים דתיים דווקא ראו בטלבל סוג של כיפה מוגדלת ולכן רבים מחניכי בני עקיבא חיבבו אותו.

מקור הכינוי "כובע טמבל" אינו ברור. קשה לדעת אם הכינוי "טמבל" שמשמעותו "טיפשון" נגזר משם הכובע או שמא שם הכובע נגזר מהכינוי הלשוני. באשר למקור הכובע והשם כאחד הועלו מספר סברות:

סברה 1: מקורו של הכובע בפנימייה החקלאית מקווה ישראל ולכן גם כונה במקור "כובע מקוואי". כך מספר חוקר הכובעים דנצ'ו (דן ארנון):

"בשנת 1995 יצא ספרי "כובעים בראש" בהוצאת עם עובד, ספר העוסק בארץ ישראל, בהיסטוריה שלה, בדתות ובעדות – בדרך הכובעים. מיד לאחר צאת הספר (שאזל מזמן) קיבלתי את המכתב, המובא להלן בקיצורים, ותאריכו 9.8.1995: 'אנו הרשומים מטה הננו צאצאי הכובען הראשון בארץ, אבינו ע"ה נחמיה קירש שפתח עסק לייצור כובעים בתל אביב הקטנה בשנת 1924... '...באשר לכובע הנקרא 'כובע טמבל', ראשיתו כאשר האחראית על המשק בבית הספר החקלאי מקווה ישראל פנתה לאבינו וביקשה ליצור למען ילדי בית הספר כובע מבד שיגן מפני השמש וניתן יהיה לקפלו מבלי לפגום בצורתו. הרעיון של אבינו נלקח מכובע לבן מבד פיקה, אשר יצרנו באותו פרק זמן, כובע עשוי כיפה ומסביבו שוליים בחצי עיגול. הכובע הלבן היה נוח אך לא ניתן היה לקפלו, על כן עשהו בצורה יותר חרוטה עם שוליים ישרים ומבד חאקי שניתן לכביסה. כובע זה נקרא תקופה ארוכה "כובע מקוואי". לאחר כמה שנים יצרנו אותו גם מבד כחול. כובעים אלו החליפו אצל עובדי החקלאות את כובעי הקסקט או הקש שהיו מקובלים קודם, שלא ניתן לקפלם." חתומים: ישראל קירש (רמת חן), נפתלי קירש (גבעתיים). (דנצ'ו ארנון, בתוך: בן עזר, 12.2.2005).

גרסה אחרת מספרת על תלמידי מקווה ישראל שיצאו לטיול שנתי והתברר שאין עימם כובעים. מורה זריז מיהר ואילתר כובע פשוט עם שוליים מסביב, וצייד בו את כל תלמידי הכיתה. הכובע זה לא החמיא ביותר ללובשו, ועשה אותו שייראה "מטומבל" ומכאן שמו.

וריאציה אחרת גורסת שבשנותיה הראשונות של הפנימייה החקלאית, כ־350 ילדים אסופים/עזובים מקצווי תבל עמדו לפני נסיעה מרוכזת לתיאטרון בתל אביב. כאשר התברר כי כולם נגועים בכינים, נאלצו אנשי המוסד לגלח את כל הראשים. הילדים התנגדו לצאת קרחים להצגה ולכן נתפרו עבורם כובעים אחידים. כאשר הגיעו בהסעה לתיאטרון פגשו בהם "ילדי השמנת" התל אביבית וסנטו בהם: "הנה הטמבלים עם הכובע". מאז דבק הכינוי המוכר עד היום "כובע טמבל".

סברה 2: הטמפלרים - חברי כת נוצרית שהיגרו לפלשתינה-א"י מגרמניה - הביאו איתם את הכובע המיוחד הזה שכּוּנה 'כובע טמפל'. כיוון שהשכנים הערבים מתקשים לבטא פֶּא דגושה הכינוי "טמפל" הפך בפיכם ל"טמבל" (בבֶּא דגושה) (סברה זו הועלתה בתוכניתו של מושיק טימור "שישי אישי" ב-14.4.2006 ומופיעה גם באתר נוסטלגיה און ליין ובמאמרו של יעקב ניר בתוך בן עזר, 12.2.2005).

סברה 3: מקור המושג הוא תורכי, כמוסבר בגליונו של אהוד בן עזר:

"מלה עתיקת יומין, שפירושה עצלן, לא-יוצלח. מקורה באשורית. ובפרסית – تَنبَل – משם הגיעה לתורכית (העות'מאנית), ממנה לערבית מדוברת וכך לעברית מדוברת. והדברים ידועים. כך במילונם של איילון ושנער: تَنْبَل רבים تَنَابِلَة، تَنَابِلُ 1. טִפֵּשׁ, מְטֻמְטָם, טֶמְבֶּל (סלנג) 2. עַצְלָן, בַּטְלָן (מִלה בערבית מדוברת שמקורה בפרסית; צורת היחיד נהגית בערבית: תַמְבַּל) ולתוהים על חילופי מם ונון: אלה הגאים אַפיים, ולפיכך יש גם חילופים ביניהם. בספרות חז"ל כל סיום של ם' ברבים הפך ל-ן, כגון קוראים – קוראין, זכאים – זכאין. בלשון הלצה כונו המדרסות (בתי המדרש) בשם תמבל-חאנה – Tembel Khane כלומר – בית העצלנים, או בית הלא-יוצלחים... בהחלט במובן שהביא יעקב זמיר מדברי אביו – "לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה." המילה "טמבל", במובן עצל, קיימת בכורדית, באוזבקית ובאֵזֶרית, בבולגרית ואף באלבנית (dembel). גם היוונים אימצו – בעגת הדיבור – את המילה הזו, במובנה המקורי, אך בצורה המיוונת Tembelis. יש משערים שהגיעה לעברית שלנו דרך הלאדינו, שפת מגורשי ספרד בתורכיה ובארצות הבלקן, אך לא מצאתי ראייה ראויה לכך" (צ"ד: טמבל, בתוך: בן עזר: 12.2.2005. וראו גם: שטאל, 1999, עמ' 85).

יעקב זמיר מביא ראייה מעניינת ומפתיעה למקור התורכי של המילה "טמבל":

"בעניין המקור של המילה "טמבל". לא ערבים פלשטינאים ולא בטיח! "טמבל" אינה ממקור המילה טמפלרים, כי אם מטורקית. והסיפור מפי אבי עליו השלום כך הוא: כידוע האימפריה העותומאנית כללה גם את ארץ עיראק. השולטן ירום הודו שישב בקושטא ובילה את עיתותיו בין היתר בנעימים של שירה וזימרה וריקודי בטן ושיגולים ועוד, היה ממנה את נציגיו למחוזות השונים של האימפריה. הממונה נקרא "הוואלי" והמחוזות נקראו וָאלָאיָאת. ויש להניח שלא חסרו תככים וקנוניות כדי לקבל המינוי הזה שכן היה שכר גדול בצידו. הוואלי היה מטיל מיסים כך וכך, ושולח לשולטן רק "כך" אחד והיתר שלשל לכיסו. כמו בכל הדורות. וכן היו מאלה מניאקים רעים ומצורעים בני נעוות המרדות שרדו בנתינים עד שעלתה שוועתם לשמיים ולארצות הים הרחוקות וגם לקונסטנטינופול הבירה (ועל זה בפעם אחרת). והיו ביניהם גם יותר אמיצים וישרי דרך שאבו לעשות סדר בממלכה. אחד כזה הגיע יום אחד לבגדאד ובין יתר הדברים הראשונים שעשה סיור בעיר ובמחוזותיה בליוויית איש חצר בקי ומנוסה. ישב לו במרכבה המפוארת שלו וסייר בכל האתרים. זה בניין האוצר וזה משרד הביטחון וזו הקישלה וזה הסראי וכדומה. עד שהגיע למקום אחד בפאתי העיר בגדאד שגבל עם המידבר הצחיח, מרוחק מעט ומגודר. מין מחנה גדול (כמו מחנה שער העלייה בזמנו). הוא שאל: "ומה זה?" ונענה: "זו הטמבלח'אנה!" (כלומר מקום של טמבלים, לא יוצלחים). "מה, אתם מחזיקים טמבלח'אנה?" ענו לו אנשי לווייתו שכן, כי שם ישבו כל אלה שהם לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה. "כך? יפה-יפה," ענה הוואלי. למחרת נתן פקודה להקיף את המקום סביב-סביב בערימות עצי הסקה אשר יקוששו הבדווים מן המידבר ויביאום למימכר בעיר הבירה. וכך אמנם נעשה. משראה שהמקום מוקף חומרי בעירה הורה להצית את העצים. אחרי מיספר דקות עלו הלהבות והקיפו את המחנה. ומשהבחינו "דיירי" המחנה בשריפה נמלטו בהמוניהם וברחו מן המקום. חוץ משניים. האחד ישב במקומו ובכה לאמור: "רחמנים בני רחמנים, הצילוני, רחמנים בני רחמנים הצילוני!!" והשני אומר לו: "בבקשה תגיד שיצילו גם אותי!" בא הוואלי ואמר לאנשיו: "אתם רואים, אלה באמת טמבלים. האחד לא זז ממקומו והשני אפילו לא קרא לעזרה בעצמו. את אלה תפרנסו על חשבוננו..." והמילה "טמבלח'אנה" הינה תורכית במקור, כפי ששמענוה בילדותנו בארץ בבל. ח'אנה בתורכית משמעו מקום, כגון צָ'אְיחָ'אנָה בית התה, אָזָאחָ'אנָה בית מרקחת, קארח'אנה בית מלאכה, ועוד. אז בבקשה תפסיקו להמציא דברים מצוצים מן האצבע. עוד תכתבו על זה עבודות דוקטוראט ותבקשו להתקשט גם בתארי פרופסורים גמורים וחצי גמורים..." (זמיר, 12.2.2005).

סברה 4: בלזם, הכובען הידוע מתל אביב, טען שכיוון שהיה בעיקרו בשימוש של פועלים פשוטים קראו לו 'כובע טמבל'. הפועלים לא היו משכילים במיוחד ובטח שלא עשירים במיוחד, ולכן המעסיקים נהגו ללעוג לפועל שלהם, וכינוי אותו 'טמבל'. השם דבק מיד בכובע שהיה מזוהה כל-כך עם הפועלים. אגב, יש הטוענים שישראל בלזם סייע להפיכתו של הטמבל לכובע הלאומי. לטענת בנו "אבא החליט לתפור לפי הגזרה שלו כובעים בשלל צבעים, שמיד נהפכו לפופולריים בקרב ילדים ותיירים והתקבעו בתור הכובע טמבל הלאומי" (שלו, 2010).

סברה 5. היו שייחסו את "הטמבל" למילה האנגלית Dumpy שמשמעותה שמן וטיפש (על פי המילון האנגלי-עברי של ר. אלקלעי: Dumb – אילם, דומם, שקט, ובשפה המונית: טיפש). באנגלית אומרים Dumbbell– (שפירושה משקולת יד, ובשפה המונית: שוטה). זה גם מתאים לצורת הכובע שדומה לפעמון. dumb-bell, כביכול "פעמון טיפש".

הערה: הסופר אהוד בן עזר דוחה את הסברה הזו בנימוק שבעת השימוש במונח טמבל לא היתה השפה האנגלית כה נפוצה ומשפיעה בארץ, כך שנראה שהמקור הוא תורכי, ערבי או גרמני.

בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה כובע הטמבל פופולארי ביותר בכל רחבי הארץ. לרבים היה לפחות אחד כזה, לרוב בשימוש קבוע.

מוצרי "אתא" (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: פופלין, דריל וסאטן) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, התחתונים והגופיות הלבנות, גרבי הצמר העבות, השחורות והאפורות וכובע הטמבל הפרולטארי – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו. זו הסיבה שהוא הפך מהר מאד לאחד הפריטים הפופולריים בחנויות התיירים ויהודים רבים שביקרו בארץ רכשו אותו כמזכרת.

ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות, לצד ה"כובע האוסטרלי" רחב השוליים שהגן טוב יותר מפני השמש אך היה יקר בהרבה מכובע הטמבל. ידועה אימרתו של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל".

כובע הטמבל הפך לכה אהוב ונפוץ במדינת הישראל הצעירה, עד כי הקריקטוריסט דוש (קריאל גרדוש), שהיה אז עולה חדש והעריץ את דמות "הצבר" הפך אותו בציוריו לקריקטורה המזוהה ביותר עם הדמות המיתולוגית.

ברוב הקריקטורות של דוש כיכב ישראליק - נער הנועל סנדלים, לובש מכנסיים קצרים וחובש כובע טמבל.

חיילים, חקלאים פועלים ובעלי מלאכה השתמשו בכובע הטמבל ככובע עבודה, והקיבוצניקים נהגו לחבוש כובע טמבל כחול, כדי להתאימו לחולצתם הסוציאליסטית (הכחולה). רבים העדיפו אותו ככובע לטיולים בחיק הטבע.

בשנות השישים והשבעים הוא היה נפוץ בעיקר בקרב ילדים ונוער. לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. בזכות השוליים הרחבים הגמישים שלו, הילדים היו משתמשים בו גם כתחפושת של כובע מלחים.

אפילו מנהיגים נשואי פנים היו מגיעים לאירועים עממיים (בעיקר נטיעות בט"ו בשבט) חבושים בכובע טמבל.

הדימוי החזותי של כובע הטמבל, כמו גם המלה "טמבל" הוצחנו באמנות הישראלית החזותית, בספרות, בשירה, בעיתונות, בקולנוע ובפזמוני הזמר. כך למשל, הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד", דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה), להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" ("אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל") וארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים.

כנהוג בשפה העברית במרוצת הזמן הופיעו פיתוחים של המלה: טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה").

השם טמבל הפך גם לפועל – "לטמבל" ("העבודה הזו"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, וישיתו אותי") (מצוטט מתוך זאב גלילי, ראו במקורות לעיל)

אגב, הגם שהמילה "טֶמבֶּל" מקבילה למילה "טיפש" או "אידיוט" היא לרוב נאמרת במשמעות מרוככת וסלחנית יותר. כשרוצים להדגיש את המשמעות הזאת נוהגים לשנות את ההיגוי - כלומר טַמבָּל (פתח וקמץ במקום פעמיים סגול) שדומה במשמעות שלה למילת הסלנג "אהבל". יש הרואים גם בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").

הרב התמהוני אמנון יצחק תרם אילתור לשוני משעשע – "טמבלוויזיה". החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).

היום כובע הטמבל הוא בעיקר נוסטלגיה - פריט היסטורי שמזכיר עולם תרבותי שהיה ואיננו. העלמותו של כובע הטמבל היא במידה רבה משל להשתנות דמותה של החברה הישראלית. במאמרו "כובע טמבל - האבולוציה של הישראלי הייצוגי" כותב יוסי קליין:

"השאלה איננה מה זה כובע טמבל אלא מי חובש כובע כזה. מי שמניח גליל בד דמוי עציץ הפוך על הראש איננו בהכרח אדם רע, להיפך. "הטמבל הוא איש טוב", כתב ולדימיר ויסוצקי ושר ארקדי דוכין. טמבל הוא טיפש במובן הבלתי מזיק של המלה, כזה שהנזק שהוא גורם לעצמו גדול מהנזק שיגרום לאחרים. בימים שתמימות הייתה תכונה חיובית קראו לטמבל "תמים". מה אתם רוצים? שאל התמים את המפוכחים בתמימות, זה בסך הכל כובע, לא? מה, זה לא טוב נגד שמש? הטמבל צדק. הכובע שחבש, חמש פיסות בד המתחברות בקודקודן, הגן עליו היטב מפני השמש. קל היה גם לקפל ולתחוב אותו לכיס . [...] גם תיירים חובשים כובעי טמבל. אורחים בארץ זרה נוהגים לפעמים להשתטות. הם מתנהגים כילדים בגנון. אפשר להלביש אותם במה שרוצים, גם בכובע טמבל צבעוני. תייר הוא בעצם סוג של טמבל: מבטו ריק ומוחו אטום. הוא משוכנע שכל הסקוטים לובשים חצאיות והצרפתים ישנים עם באגט. הוא מאמין שכולם חובשים כאן את הכובע המשונה שמכרו לו בחנות המזכרות. אני תייר, מכריז הכובע על חובשו, אני טמבל, בואו ותפקיעו מחיר של כל מה שאני נוגע בו. בזירת הטמבלים המקומית, חלו בינתיים שינויים. התיירים השתעשעו עדיין בכובעים, אבל הטמבל כבר פינה את מקומו ל"בוק". גם בוק הוא מין טמבל. מבטו מזוגג ולסתו שמוטה. ממנו כבר לא מבקשים הסברים, מניחים לבוקיות שלו בתנועת יד מבטלת. [...] למדינה בת 60 ויותר יש דאגות אחרות מלבד חיפוש אחר דמות מאוירת שתסמל אותה. בשנות ה-70 נעלם שרוליק ואתו גם הכובע, אבל הטמבל לא הלך לשום מקום. טמבלים, על פי האימרה השגורה, לא מתים הם רק מתחלפים. ומי שהמתין לתורו בסדרה האבולוציונית היה הפראייר. הפראייר שהחליף את הטמבל כבר לא עשה את השטויות שלו בינו לבין עצמו; תמיד היה מי שהבחין בהן וניצל אותן לטובתו. הפראייר היה מוקף תמיד במי שמבקשים לנצל את הטמבליות שלו. בלעדיו לא הייתה להם בכלל זכות קיום. [...] האבולוציה בדמות הישראלי הייצוגי, מהירה מהמקובל בטבע. קשה להאמין, אבל הישראלי הגדול, עם הקרחת והג'יפ, הוא גלגולו המעודכן של היהודי הקטן עם הגבנון והאף. הוא, הקירח, החליף כזכור את הצבר עם הכובע והסנדלים. הדמויות השתנו אבל המעגל נסגר. היהודי הישן, במגבעת ומעיל, היה סוחר. היהודי החדש יותר, זה עם הכובע טמבל, היה חקלאי. הכובע אמור היה להגן עליו בשדה מפני השמש. "ארץ ישראל נקנית בעבודה", כתב א"ד גורדון, והוא לא התכוון לעבודה בבית השקעות. היהודי החדש, העכשווי, הישראלי המעודכן, זה עם הג'יפ והסלולרי, חזר למקורות. גם הוא סוחר, לא בטקסטיל אלא באיגרות חוב ואופציות. הוא כבר לא זקוק לכובע שיגן עליו מפני אור הניאון במשרד. מהקומה ה-23 במגדל שלו הוא תר אחרי הטמבלים שהפכו לפראיירים. אין בעיה לאתר פראיירים. היחס המספרי בין פראיירים למנצלים השתנה. הפראייר המיתולוגי, אליפלט, היה בזמנו יחיד ומיוחד. היום יש מיליוני אליפלטים וחבורה מצומצמת של חמדנים עזי מצח שמחפשת דרך לנצל אותם. הפראיירים יושבים בסלון ומתנחמים בטלוויזיה. מצבם לא טוב. החמדנים מהבנקים וחברות האחזקה כבר עשו עליהם סיבוב. החמדנים עזי המצח שולטים גם בטלוויזיה שהפראיירים מתים עליה. אני מכיר את החמדנים מהטלוויזיה; הם מאכילים את הפראיירים במה שהם עצמם נגעלים ממנו. הפראיירים, כלומר אנחנו, אוכלים הכל. אוכלים ועם זאת גם מתגעגעים. הגעגועים לכובע טמבל אינם געגועים לעבר. על זיכרונות העבר אי אפשר לסמוך. המסננת היעילה של הזמן מנפה את השעות הקשות ומשאירה את הרגעים הטובים. אלו לא געגועים לכובע טמבל, זו קינה על מה שבא במקומו" (קליין, 25.4.2011).

בחודש אוקטובר 2017 נפתחה ב"מוזיאון אוף מודרן ארט" ("מומה") בניו-יורק תערוכת חפצים שכותרתה "אייטמים: בגדים ואביזרים שהשפיעו על העולם במאות 20 ו־21 ומחזיקים מעמד עד היום". היא הציגה 111 פריטי לבוש מיתולוגיים מרחבי העולם שעמדו במבחן הזמן. כך למשל, מכנסי הליוויס המקוריים, השמלה השחורה הקטנה של קוקו שאנל, המעיל המרוקאי המשובץ, שמלת המעטפת של דיאן פון פירסטנבור ושעון הרולקס. אחד מאותם מוצגים נבחרים היה כובע הטמבל הארצישראלי.

האוצרת וחוקרת האופנה יערה קידר היא זו שעמדה מאחורי כניסתו של הטמבל אל פנתיאון ה"מומה". בראיון ל-Ynet סיפרה קידר:

"הכניסה החגיגית למוזיאון המומה קרתה, כמו כל הדברים הטובים, ממש במקרה. פגשתי את אחת האוצרות של התערוכה ודיברנו על הנושא, שבעצם בוחן את השאלה - האם אופנה היא מודרנית. וציינתי בדרך אגב שבעיני האופנה בישראל היא תמצית המודרניזם - כי אין לה היסטוריה ארוכת שנים, ואין תרבות לבוש שניתן להישען עליה בעיצוב הישראלי. זה סקרן אותה, והיא שאלה אותי אם יש פריט בעיני ישראלי שמייצג את כל התפיסה הזו [ ...] "חשבתי על כמה פריטים - סנדלי אילת, כפכפי טבע, סנדלים תנכיות - יש לי הרי סיפור עם נעליים. אבל כובע הטמבל נראה לי כמו האייקון המושלם. אין ישראלי שמסתכל עליו ולא רואה בו את תמצית הישראליות, מ״שרוליק״ של דוש, ועד האייקון של תוצרת הארץ. הוא כובע שאני באופן אישי מאוד אוהבת, ויש לו סיפור מעניין והשם הזה, טמבל", היא מוסיפה, "מאוד שעשע את האוצרות [...] "אחרי שקיבלתי אישור והטמבל עבר את כל המבחנים והסינונים - והיו המון כאלה, פניתי ליעל שנברגר, המנהלת הקריאטיבית של ״אתא״ החדשה, והצעתי לה שנציג בתערוכה כובע מקורי של אתא. יעל הצליחה לאתר כובע משנות ה-50 של המאה הקודמת, והוא נשלח אחר כבוד לניו יורק. “התגובות מעולות. במיוחד ישראלים כמובן מאוד מתרגשים לבקר במומה ופתאום לגלות שם פריט מישראל. אמריקאים מאוד מסתקרנים מהכובע הזה ומשועשעים כמובן מהשם שלו". אגב, באנגלית כונה כובע הטמבל ה'באקט' (הדלי). הקונסול הישראלי בניו יורק דני דיין, ביקר גם הוא את ה'טמבל' במומה וסיכם: "מסתבר שמה שהפך אצלנו מיושן ואפילו קצת מגוחך, מוצג כאן כנכס צאן ברזל של תולדות האופנה העולמית. זו גאווה ישראלית בניו יורק" (רובינשטיין, 20.10.2017 ).

כובעי טמבל מיוחדים שמורים בידיהם של אספני ישראליאנה רבים ומקצתם נמכרים כפריטי אספנות באתר הבדיספיריט.

אוסף גיל רובין

חנויות כובעים

בתחילת המאה העשרים, כאשר חבישת כובעים היתה מנהג רווח בעולם (בעיקר באירופה וארה"ב) פרחו גם חנויות הכובעים. אבל בימינו, מעטים חובשים כובע ביומיום והחנויות המתמחות בתחום הזה הולכות ונעלמות.

הכובע הפך למעשה לנישת לבוש או הצהרת אופנה, שמתאימים לאירועים מיוחדים. עם זאת קיימות עדיין בעולם חנויות כובעים מיתולוגיות וותיקות שמקצתן גם מציעות כובעים בתפירה אישית. כך למשל, Lock & Co. Hatters בלונדון היא אחת מחנויות הכובעים הוותיקות בעולם (נוסדה בשנת 1676) עם היצע רחב של כובעים לאירועים שונים. Worth & Worth היא חנות כובעים ידועה במנהטן ניו יורק, הידועה בכובעים האיכותיים שלה בהזמנה אישית; Maison Michel היא חנות פריזאית הידועה בכובעים ובכיסויי הראש האופנתיים והיוקרתיים שלה. Strand Hatters היא חנות כובעים היסטורית במלבורן, המציעה מבחר מגוון של כובעים לגברים ולנשים כאחד. Bey Hat היא חנות כובעים באיסטנבול הידועה בכובעים בעבודת יד ובעיצוב אישי, המשלבת אומנות מסורתית עם סגנונות מודרניים. Casa Barriera היא חנות כובעים מסורתית בבואנוס איירס, הידוע בכובע הגאוצ'ו הארגנטינאי המפורסם, המכונה "sombrero vueltiao".

חנות כובעים שפועלת מ-1905 בבולוניה, איטליה, צילום: עוז אלמוג

חנות כובעים במדריד, צילום: עוז אלמוג, 2016

חנות כובעים מיתולוגית ברובע הגוטי בברצלונה, צילום: עוז אלמוג, 2017

חנות מיתולוגית של כובעים קלאסיים בוינה, צילום: עוז אלמוג, 2014

בשווקי פשפשים ברחבי העולם נמכרים אינספור כובעים ישנים מסוגים שונים שחביבים מאד הן על ידי קונים מזדמנים והן על ידי אספנים שזה תחום איסופם. במיוחד חביבים על אספנים כובעים היסטוריים הקשורים לתרבות הצבאית העולמית.

דוכן בשוק סופשבוע סמוך לרחוב הרמבלה, ברצלונה, צילום: עוז אלמוג, 2016

אחד המקצועות שנכחדו מהעולם הוא "כובען" (תיעוד ראשון של מקצוע זה קיים עוד מהמאה ה-16). כובעים אותם יוצרים כובענים נמכרים כיום לנשים, גברים וילדים, אם כי המונח כובען נפוץ יותר לכובעי נשים. כובענים בעולם נהגו למכור בחנויותיהם כובעים שהם ייצרו בהזמנה ללקוחות (לרוב קבועים) או שייבאו, לצד פריטי לבוש נוספים כגון חולצות, גלימות ועוד.

כובענים הונצחו ביצירות אמנות מגוונות. כך למשל, הכובען המטורף בספר הרפתקאות המיתולוגי "אליס בארץ הפלאות" מאת לואיס קרול (כובען, ויקיפדיה)

.

העליות של שנות העשרים והשלושים הביאו איתן בעלי מלאכה וסוחרים זעיר-בורגנים שהתמחו בייצור כובעים. עשרות כובענים, כובעניות (מקצוע שנחשב באותה עת למכובד) ובתי מלאכה עסקו בייצור כובעים בהזמנה (על פי קטלוג), הן בשל הביקוש הנרחב והן משום שהיה זה קל יותר מייצור בגדים, שחייב יותר כוח אדם.

למעשה, כובענים ספורים היו "בארץ הקודש" גם לפני גלי ההגירה ההמוניים. אחד הידועים הוא חייקל פלמן. לאחר שהחליט להפסיק להתקיים על כספי החלוקה, למד פלמן את מקצוע הכובענות ועבר להתגורר בנווה שלום. הוא נמנה על מייסדי בית הכנסת הגדול בתל אביב ונפטר בשנת 1912.

מקצוע הכובענות נעלם מהנוף הישראלי כבר בשלהי שנות הארבעים, אבל חנויות ספורות לממכר כובעים נותרו בארץ עד שלהי שנות השבעים.

חנות הכובעים של מאיר רוסנק בהדר הכרמל בחיפה. צילום: אביב יצחקי, 1979. התצלום באדיבות הצלם

שתי חנויות הכובעים המיתולוגיות ששרדו בתל אביב יותר מכולן, "פלייסיג את שמרלינג" ברחוב העלייה (הוקמה ב-1942) ו"בלזם" ברחוב דיזנגוף (הוקמה ב-1937).

גדעון שמרלינג בעליה הקשיש של חנות הכובעים "פלייסיג את שמרלינג" עוד התעקש להגיע מדי יום לחנותו הקטנה בעלת העיצוב המיושן שברחוב העלייה בתל אביב, ולמכור את כובעיו ללקוחות המעטים שעוד נותרו, אבל לאחר שהלך לעולמו החנות נסגרה ב-2009. בכתבה שפורסמה על החנות סמוך למותו, אמר שמרלינג:

"בזמנים הטובים היו לנו מאה לקוחות ביום. היום נכנסים אליי בערך עשרה. פעם כולם היו קונים כובעים, גם ילדים, נשים וצעירים. בערב חג הפורים לא היה אפשר להיכנס לכאן. היום רוב הלקוחות שלי דתיים. האופנה השתנתה. כובע ז'יוואגו (בהשראת הסרט "ד"ר ז'יוואגו", ק"ס) היה מודרני והלך המון, וזה כבר אין. רחוב העלייה היה פעם רחוב סוער, היום הוא מת. פעם כולם היו הולכים ברגל, היום יש אוטובוסים ומוניות. פעם כל שכונת התקווה עברה מכאן, היום כבר לא רואים אותם. לכולם יש חנויות חדשות חוץ ממני [...] החלום שלי הוא למות כאן בחנות. זה המקום הכי טוב ויפה שיש לי. לא עובדים בשביל הכסף, עובדים בשביל הבריאות. אם לא הייתי כאן, לא יודע איפה הייתי, אין לי זמן למחלות" (ספינגולד, 2009).

חנות הכובעים "בלזם" בתל אביב נסגרה ב-2002, אך הכובען שעמד בראשה במשך 40 שנה, ישראל בלזם (בנו של המייסד ומי שהצטרף לאביו לחנות בשנות ה-60), הלך לעולמו ב-2010. בלזם, שהתמחה בכל סוגי הכובעים - מכובעי נשים ומגבעות לגברים ועד כובעי לבד, צ'רלסטון וטמבל - השאיר אחריו מורשת שיכולה לשפוך אור על עבר ישראלי עשיר בכל הקשור להרגלי חבישת הכובעים במאה ה-20. אביו, שמעון בלזם, נולד בפולין וכבר בגיל 13 התחיל ללמוד את מקצוע הכובענות. הוא התמחה כשוליה בקלן, קיבל דיפלומה מאיגוד הכובענים של העיר והיה ל"מייסטר" - אומן הזכאי לעסוק במקצוע עצמאי. הוא פתח בית מלאכה לכובעים, ותשעה חודשים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון נמלטה המשפחה לישראל.

ב-1938 פתח שמעון בלזם בית מלאכה לכובעים בדיזנגוף 145 בתל אביב, בסמוך לבתי הקפה "רוול" ו"כסית" ולמסעדת "קיטון", בלב לבה של תל אביב הקוסמופוליטית. בשנות ה-60 הצטרף אליו בנו ישראל. "סבא אמנם היה אומן וידע את המלאכה, אבל אבא העלה את המקצוע לדרגת אמנות אמיתית", סיפר בנו עמיר. "הוא ייצר כובעים מחומרי גלם שקנה מיבואנים וסוחרים, המציא מכשירי מתיחה מיוחדים, בנה מכשירי ניקוי לכובעים, שבגללם באו חסידים עם שטריימל, והמציא דגמים של כובעים לתיאטרון ולתצוגות אופנה. כשנכנסת לחנות, הרגשת שעברת לעולם של עליסה בארץ הפלאות. לחנות הייתה גלריה עם מדרגות לולייניות. הכל היה מלא בכובעים ובחומרי גלם לכובעים. עליהם ניצח אבי, שראשו קדח כל היום סביב כובעים. אבא לא היה מסכים למכור לכל אחד. הוא היה משוחח עם כל איש שנכנס לחנות, מחפש לו את הכובע המתאים ולא מסכים למכור לו משהו אחר. בכלל, הייתה לו אידיאולוגיה שלמה סביב מבנה הראש, שאליו התאים את הכובע לפי אישיותו של החובש" (שלו, 2010).

במוזיאון אוצרות בחומה מוצגות חנויות שונות של בעלי מלאכה, ביניהן חנות של כובען על כלי עבודתו המקוריים.

בינואר 2012 פרדם עיתונאי האופנה איתי יעקב כתבה על המעצבת הבינתחומית יעל כהן שהשיקה את מותג הכובעים הישראלי החדש Justine. "כשאני צועדת ברחוב עם כובע, תמיד שואלים אותי אם אני דתייה או אם קר לי. לכל אחד יש מה להגיד", אמרה כהן בראיון, כמעט בעלבון. "כובע הוא פריט שמסמל העזה והתהדרות. אבל בישראל יש פחד מאוד גדול מכובעים. אנחנו חיים בסוג של בועה חברתית מאוד סגורה וביקורתית, אבל לאט לאט אני מגלה פתיחות בקרב הציבור". "לאחר תחקיר ארוך מאוד, מצאתי שתי מורות המלמדות את המלאכה באופן פרטי: סופיה באך מתל אביב ואורה ולדיסלבסקי ממצפה צורית שליד כרמיאל", מגוללת כהן את תלאותיה. באך, בת 88, היא אחת הכובעניות הוותיקות בישראל, ובתקופת הזוהר שלה יצרה כובעים עבור נשות החברה הגבוהה בישראל, כמו אורה הרצוג ולאה רבין, ושחקניות כחנה רובינא וליה קניג. אבל בניגוד לנשים אלו, שהיו תוצר של חינוך אירופאי שהגיע לפלשתינה, מה לצעירות ישראליות וכובעים? האם הכובע הוא פריט שמבחינתנו עבר מן העולם? (יעקב, 10.1.2012).

בכתבה ההיא סופר על כך שכהן מנסה להביא את הכובעים לכדי רנסנס אופנתי. בחנות קולקט ברחוב מונטיפיורי בתל אביב נמכרו באותה עת שבעה דגמים ראשונים מתוך קולקציית הביכורים בעיצובה. הכובעים עשויים מאה אחוז לבד בייבוא אישי מאנגליה, בצבעים אדום, אבן, אפור עכבר, ורוד בייבי, חום או שחור. את הכובעים היא ייצרה מתוך הסטודיו שבביתה, והם עשויים היו לבד המפוסל בביתה על אימומים במספר דוגמאות וגדלים. לדבריה, תהליך הייצור של כובע אורך מספר ימים, כולל זמן לפיסול ולייבוש. למרות שהיא מודה כי אין חשיבה כלכלית מאחורי הקמת המותג, היא קוותה כי בשנים הקרובות התחום הבתולי יפרח בארץ, ונשים ישראליות יחזרו להסתובב עם כובעים ברחוב. בינתיים תקוותה קצת נכזבה ואפילו הנשים הדתיות מעדיפות היום מטפחת מעוצבת על כובע. עם זאת, היא כנראה שמרה על הגחלת, פתחה סוכנות לעיצוב כובעים ומלמדת בקורס כובענות. גם בבצלאל ישנם סטודנטים שבחרו להתמחות בתחום הכובעים.

דמויות ישראליות שמותגו על ידי כובעיהם

בשל בולטותם על הראש, היוו הכובעים מאז ומתמיד פריט חזותי שמיתג את דמותם של אנשים מפורסמים בעולם. גם בהיסטוריה הישראלית ישנן מספר דמויות היסטוריות שמזוהות במיוחד עם הכובע שנהגו לחבוש. כך למשל, כובע הצילינדר של חיים ויצמן. הנשיא הראשון של מדינת ישראל; הקסקט השחור של העיתונאי, הסופר ומבקר העיתונות אדם ברוך; כובע הבוקרים של רפי נלסון, הבוהמיין והבליין המפורסם מחוף טאבה; כומתת הצנחנים וכובע הפטרייה (הכלאה בין כובע טמבל לכובע סיירים) של רפאל איתן הרמטכ"ל, הפוליטיקאי ואיש האדמה; כובע הקסקט של הפזמונאי, העיתונאי והסטיריקן דידי מנוסי; כובע המצחייה של הגיטריסט והרוקיסט גרי אקשיין; מצנפת הכהן בסגנון המוסלמי של הרב הנערץ עובדיה יוסף.

שימור כובעים

בדוכנים וחנויות ויניטג' ויד שניה ברחבי העולם אפשר למצוא כובעי גברים ונשים ישנים מסוגים שונים, מקצתם בעלי משמעות היסטורית. גם במוזיאונים ברחבי הארץ שמורים ומוצגים ופה ושם כובעים שונים.

המחלקה לפולקלור במוזיאון ישראל מחזיקה ברשותה אוסף מרשים במיוחד של כובעים מסורתיים של קהילות יהודיות ברחבי העולם.

ב-1991 עלתה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב התערוכה "פאר הראש: כיסויי ראש לחג ולטקס" (אוצרת התערוכה - ניצה בהרוזי). במבוא לקטלוג התערוכה נכתב: "תערוכה זו מקבצת מבחר מתוך מיגוון רחב של כיסויי ראש, שהגיעו לארץ עם גלי העלייה של יהודי התפוצות. כיסוי הראש המוצגים, אשר נוצרו ברובם בשלהי המאה ה-י"ט וראשית המאה ה-כ', הם ממרכז אסיה, פרס, עירק, כורדיסטאן, צפון אפריקה, תימן ומן הבלקן. [...] כיסוי הראש בתערוכה נחלקים על פי אזורי המוצא שלהם, תוך הדגשת הטיפוסים האופייניים לכל אזור ואזור. מתוך המיגוון העשיר של כיסויי הראש לסוגיהם בחרנו להאיר את הקבוצות הבאות: כיפות מעוטרות; עטרות וכיסויי ראש; צניפים (טורבנים) ומטפחות ראש; גלימות ורדידי מעטפת ששימוש לכיסוי הגוף מקדקוד ועד קרסול" (בהרוזי, 1991).

כיפות

כיסויי הראש של הגבר הדתי, כמו אלו של האישה, נקבעו בעבר לפי מנהגים ואופנות בזמנים ובמקומות שונים. כיום, כיסוי הראש המזוהה ביותר עם יהודים דתיים הוא הכיפה, אולם בעבר מקובל היה לחבוש כיפה ככיסוי ראש בעיקר בתוך הבית או בעת התפילה, בעוד שבחוץ גברים יהודים נהגו לחבוש כובעים, תרבושים או כיסויי ראש אחרים, שהשתנו מתרבות לתרבות.

בימינו, יהודים חרדים נוהגים לכסות את ראשם בכיפה שחורה (בדרך כלל כיפות בד עשויות קטיפה, סאטן או בד אחר, אך לא כיפות סרוגות במתווה הציונות הדתית) ועליה כובע בהתאם למנהג קהילתם: מגבעת שחורה – בכמה סגנונות, כולל מגבעת שחובשים החרדים הליטאים (המתנגדים), ומגבעת מיוחדת של חסידי חב"ד, שבעבר נהגו גם לחבוש כובע קסקט; שטריימל – כובע שטוח יחסית עם שוליים רחבים מפרווה, שמקורו בקהילות החסידים במזרח אירופה ונלבש בשבתות ובאירועים חגיגיים בקרב חסידים מ"חצרות" שונות; ספודק – כובע גבוה חסר שוליים (דומה לטורבן) עשוי פרווה, שהוא כיסוי הראש החגיגי הרווח בחסידות גור, ועוד.

בשני העשורים הראשונים לקום המדינה התחדד הפער החזותי בין דתיים לחילונים בארץ. נאמני הציונות הדתית, שלא קיבלו על עצמם את אתוס החילון, המשיכו ללכת עם כיסוי ראש – כיפות מסוגים שונים, כובעי לבד (בעיקר המבוגרים), בארטים (בעיקר יוצאי צפון אפריקה) וקסקטים (בעיקר צעירי בני עקיבא ואנשי היישובים החקלאיים). הנשים הדתיות הנשואות הלכו בכיסוי ראש מינמלי: כובעי בד פשוטים או מטפחות ראש אווריריות.

בשנות החמישים והשישם נהג מדור האופנה והטיפוח של עיתון "הצופה", ביטאונה של אגודת "המזרחי", לעדכן את קוראותיו בחידושי האופנה האחרונים באירופה ומטבע הדברים קידם את הדגם המהוגן-שמרני. חשוב לציין שכבר בתקופה המוקדמת הזו דנו בעיתון הדתי בבעיות המחשוף המופרז ובצורך להימנע מ"פריצות" ולהקפיד על צניעות (הסתרת הגוף). ענת הלמן, היסטוריונית הלבוש הארצישראלי, מציינת בספרה "בגדי הארץ החדשה" כי דרך הביניים שאפייינה את הציונות הדתית השתקפה גם בתחום ההלבשה. "לצד ערכים מסורתיים של 'שקר החן והבל היופי' והגישה שעל פיה 'אשת חיל' אמיתית היא רעיה, אם ועקרת בית מופתית, קוראות 'הצופה' ביקשו להתעדכן בחידושי האופנה הקוסמופוליטית ולקרוא על בשמים, טיפולי שער ותכשירים קוסמטיים. הציבור הציוני הדתי אמנם נבדל מזה החילוני בתלבושתו, והיה אפשר לזהות את שיוכו הדתי בגין הכיפות, הקסקטים, המגבעות והזקנים של הגברים או מטפחות הראש שחבשו הנשים, אך הוא החזיק בדפוסי הלבשה שונים מאלה של החרדים ודומים יותר לאלה של החילונים, אם על פי הדגם המהוגן (הבורגנות העירונית הדתית, למשל) ואם על פי הדגם הפשוט (חברי הקיבוץ הדתי, לדוגמה).בתצלומי קולנוע של מחנה תנועת הנוער הציונית דתית "בני עקיבא" משנת ‏1951 נראים לא רק ילדים אלא גם ילדות הלובשות מכנסיים קצרים" (הלמן, 2012, 169-173).

החרדים, פיתחו מנהגי לבוש משלהם ובתוכם כיסוי ראש שהבדילו אותם יותר ויותר הן מהחילונים והן מהדתיים-הלאומיים. כמו בכל התחומים, גם בתחום כיסוי הראש החרדים החמירו עם הזמן (קרן קרץ, 2019). אם בשנות החמישים היו חרדים שהעזו להצטלם לתמונות רשמיות (למשל פספורט) ללא כיפה, היום לא נדיר שאפילו תינוק בין יומו חובש כיפה צמודה לראשו עם גומי לצוואר. שלא לדבר על חרדים שאינם מסירים כיפה גם בעת רחצה בים.

בימינו רוב רובם של הגברים היהודים המזהים עצמם כאורתודוקסים שומרי תורה ומצוות, נוהגים להקפיד לחבוש כיפה במשך כל שעות היום, והמחמירים שבהם, גם בשעות הלילה, בשנתם. גם אלו הנוהגים לחבוש כובע או מגבעת, חובשים כיפה מתחת, וזאת כדי להבטיח שכשמסירים את הכובע או המגבעת מטעמי נוחות או נימוס, הראש נשאר מכוסה.

יהודים חילונים רבים נוהגים לחבוש כיפה בעת השתתפותם בטקסים דתיים, כגון חתונה או להבדיל לוויה ושבעה, וכן בהיכנסם לבית כנסת לאות כבוד למעמד או למקום בו הם שוהים. גם יהודים מסורתיים (בעיקר יוצאי עדות המזרח) נוהגים לחבוש כיפה בהזדמנויות אלה, אך גם בסעודות שבת וחג, בשעת הקידוש ולעיתים אף למשך כל הסעודה (מנהגים שמבדלים אותם מהחילונים). ניתן למצוא גם גברים ונשים מהקהילה הרפורמית החובשים כיפה מהלך שעות היום, במיוחד רבנים ורבניות מן הקהילות הללו.

לכיפות היהודיות יש אלפי צורות וגוונים. הן נבדלות זו מזו בסוג החומר ממנו הן עשויות (למשל, בד, חוטים, צמר), בצבע, בעיצוב, בדוגמה שעל הכיפה, ובגודלה. לחוגים ולזרמים שונים ביהדות, כיפות שונות, שמהוות חלק מהמסורת והזהות של כל קהילה וקהילה ותווי ההכר החזותיים שלה. חלק מהסגנונות השונים מוכרים בציבור הרחב וחלק ידוע בעיקר במייליה הדתי, שיכול להבחין בין ניואנסים.

כך למשל, מרבית הגברים מן הציבור החרדי חובשים כיפה שחורה מקטיפה. ואולם, גם הציבור החרדי אינו מקשה אחת, וכך אנשי העדה החרדית – אותו פלח קטן בחברה החרדית, שמאגד את הקבוצות והקהילות שמאז ימי המנדרט הבריטי ועד היום אינן מכירות במדינת ישראל כמדינה יהודית, ומבטאות עמדות אנטי-ציוניות מובהקות (דוגמת ה"ירושלמים", חסידי ברסלב, חסידי תולדות אהרן, וחסידי תולדות אברהם יצחק) – נוהגים לחבוש כיפה סרוגה לבנה גדולה, שבמרכזה פונפון - ציצת שיער קטנה (פרידמן, 1991). כיפה זו, מכונה ירמולקה, ולרוב נסרגת בעבודת יד, על ידי הרעיות והאימהות. כיפה דומה, שאינה בהכרח סריגת יד, ועל שוליה רקומה הסיסמה 'נ נח נחמ נחמן מאומן' חובשים בעלי תשובה המזוהים עם הזרם החדש של ברסלב (השונה מן הברסלב האותנטי, המזוהה עם העדה החרדית), המכונים "ננחים".

חסידי חב"ד חובשים כיפה שחורה, ומעליה מגבעת, כאשר הפלג המשיחסטי בתוכם (אוחז בדעה כי על חסידי חב"ד להכריז ולפרסם דרך קבע שהאדמו"ר השביעי, רבי מנחם מנדל שניאורסון, שנפטר בשנת 1994, הוא המשיח, נוהגים להכריז תדיר "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד"), חובשים לרוב כיפה שבשוליה מופיע הכיתוב "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד".

כיפת קטיפה צבעונית בשילוב ריקמה מוזהבת או מוכספת בדוגמאות שונות חובשים בני עדות המזרח המסורתיים והדתיים. יהודי התפוצות, יחבשו לעיתים כיפת לבד, או עור, או כל כיפה אחרת בהתאם לזרם ולהקהילה אליה משתייכים.

בעולם האורתודוקסי, כאשר חפצים לדעת מהי זהותו הדתית או הקהילתית של אדם מסוים, נוהגים לברר איזה סוג כיפה הוא חובש. זאת ועוד, בחוגים מסוימים מהווה סוג הכיפה מעין "דתומטר", ולכן בעולם השידוכים אורתודוכסי (חרדי ודתי כאחד), השאלה "איזו כיפה אתה חובש", רווחת ביותר.

בטקסי המעבר (בעיקר בתפוצות), בעיקר בריתות, בר מצוות וחתונות נוהגים בני המשפחה להכין כיפות מבד, לבד, או עור, ועליהן כיתוב המתייחס לאירוע (דוגמת, "מזכרת מחגיגת בר מצווה של ...", "מזכרת מחתונתם של ...", ולהציבן בכניסה לאולם. זאת, במטרה להבטיח שכל המשתתפים יחבשו כיפה בזמן האירוע המסורתי. בתום האירוע נוטלים עימם המשתתפים את הכיפה, כמזכרת מן האירוע.

לחילונים כיפות משלהם שנשלפות בטקסי המעבר (בר מצווה, לוויה, חתונה, אזכרה) בערב שבת (קידוש) והחגים (בבית ובבית הכנסת). בטקסים דתיים שונים מחולקות לעיתים קרובות כיפות עבור אלה שאינם נוהגים לחבוש כיפה כדרך קבע.

אוסף גיל רובין

בעשורים האחרונים מנהגם (המגוחך ומקומם בעליל) של חשודים ונאשמים רבים, שאינם דתיים, בחקירות ובמשפטים פליליים, לחבוש כיפה לראשם לצורך שיפור תדמיתם, בעיקר בהופעתם בבית המשפט.

גם לציבור הדתי לאומי כיפות המייחדת אותו, כפי שנפרט להלן. אבל כיוון שציבור זה אינו עשוי מקשה אחת, המנעד רחב מאד וממשיך להתרחב כל הזמן. חשוב לציין כי בחגי תשרי רבים מכלל החוגים והזרמים, חובשים כיפות לבנות.

שורשי הכיפה הסרוגה

ככל הידוע, אין מידע מוסמך על מקור הכיפה הסרוגה. על פי הערכתה של סוזאן בייזרמן, אוצרת אמנות במוזיאון אוקלד שבקליפורניה, שיטות הסריגה יובאו מאירופה לישראל. "סביר להניח שהכיפה הסרוגה התפתחה ממסורת הרקימה העממית של אירופה, אשר השתמרה והתחזקה בישראל בגלל הדמיון בינה לבין מסורות רקימה עממיות דומות, שהובאו על-ידי יהודים מכל קצוות הגולה. בדומה לריקודי-העם הישראליים, מדובר כנראה בשילוב של היבטים טכניים, סמליים וטקסיים מארצות רבות בעולם. וכמו ריקודי-העם, קל ללמוד את הטכנולוגיה ולבצעה. דומה גם כי התפתחות הטכנולוגיה של הכיפה הסרוגה קשורה לאידיאולוגיה של 'פולחן הביתיות', שהתפתחה במערב במאה ה-19 והעלתה את הפעילות החברתית שסביב האימהות למדרגה ראשונה במעלה ואת מלאכתה של עקרת-הבית למדרגת מקצוע. במסגרת אידיאולוגיה זו, עבודות הרקמה נחשבו לפעילות ראויה מאוד לנשים" (Baizerman, 1993).

בתקופת היישוב (העליות הראשונות מאירופה בתחילת המאה הקודמת), הכיפה לא היוותה עדיין סמל מרכזי של מחנה הציונות הדתית. הדור המבוגר נהג לכסות את ראשו בכיפת בד שחורה, כובע או מגבעת. 'החוגים האזרחיים' האשכנזים (חילונים ודתיים כאחד) חבשו מגבעת או כומתה (כובע לֶבֶד עגול, לרוב שחור, ללא מצחייה. נקרא בפי העם בָּרֶט, שיבוש השם הצרפתי בֶּרֶט). 'אנשי ארץ-ישראל העובדת', ובכללם אנשי מפלגת פועלי אגודת ישראל וחברי תנועת הנוער הדתי עזרא, חבשו בתחילה כובעי מצחייה (קסקט) ובהמשך, כובעי טמבל. כשהצטלמו נהגו להסיר את הכובע, אלא אם כן הצילום נעשה במסגרת אירוע בעל אופי דתי (ברית מילה, בר-מצווה, חתונה, לוויה וכיוצא באלה).

תלמידי בתי-הספר הממלכתיים-דתיים והישיבות הציוניות באותן שנים, חבשו כיפת בד פשוטה או כומתה.

הכיפה הסרוגה נכנסה לאופנה, ככל הנראה, בזכות פעילותה של תנועת הנוער הדתי בני עקיבא. תנועה זו התפתחה בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת כאגף הנוער של תנועת המזרחי, שפעלה לעידוד העלייה מאירופה תחת הסיסמה "תורה ועבודה". אוכלוסיית-היעד היו יהודים דתיים שביקשו לשלב אורח-חיים דתי עם הגשמה ציונית (עבודה חקלאית ושירות ביטחון לצד לימוד תורה) ומודרנה. הכיפה הסרוגה, שקל להצמידה לשיער, היוותה פתרון פונקציונאלי וסמלי מוצלח. במהלך שנות ה-50', הפכה בני עקיבא לתנועת-נוער כלל-עולמית, והשפעתה גברה. בין היתר התבטא הדבר באימוץ הכיפה הסרוגה כ'תג היחידה' של המחנה הדתי-הלאומי.

בשני העשורים הראשונים של המדינה, חל תהליך מואץ של ישראליזציה - כחלק ממדיניות כור ההיתוך ובניית האומה העברית העצמאית. התהליך התבטא, בין השאר, בהתנערות מגינונים אירופיים, ובכלל זה לבוש. החילונים נפטרו בהדרגה מהמגבעות האירופיות, בעוד הדתיים לאומיים, בעיקר הצעירים, מאמצים את הכיפה הסרוגה ככיסוי-ראש תקני. המגבעת השחורה הפכה פריט לבוש למבוגרים בלבד, וגם זאת בדרך כלל באירועים חגיגיים ובבית-כנסת.

הכיפה הסרוגה נולדה אפוא כאלטרנטיבה חזותית למראה הגלותי וכמרד בכיפות השחורות ובכובעי הקסקט והברט הגלותיים שהונחו על ראשם של צעירי הציונות הדתית בראשית הדרך – כלומר כביטוי לשילוב רענן בין המראה הצברי המשוחרר למחויבות היהודית המסורתית (על כך גם בהמשך).

הניצנים לאופנת הכיפות הסרוגות הנצו בקיני בני עקיבא, בקיבוצים ובמושבים הדתיים. אלה היו מעגלים חברתיים שבהם פותחה התפישה וסגנון החיים של "תורה ועבודה". הכיפה המזערית על הראש, שנבלעת ברעמת השיער, קלה להידוק על הראש או לקיפול בכיס (בעת רוח) – התאימה לקהילות הללו הן מבחינה אידיאולוגית והן מבחינה פרקטית.

אבל קיימת הסכמה רחבה על כך שהגרעין שהפיץ את המוסכמה החדשה של חבישת כיפה סרוגה הוא שבט "איתנים". שבט איתנים הוא שמו של המחזור ה-11 של בני עקיבא (ילידי 1936-1937) שעליו נמנו מי שלימים נבנו על מובילי הציונות הדתית: רבנים כדוגמת זלמן מלמד, צפניה דרורי, יעקב פילבר, שבתי זליקוביץ, ובנימין הרלינג, שופטים כדוגמת דוד פרנקל וחיים פיזם ופעילי ציבור כדוגמת ידידיה כהן וזבולון המר ואנשי אקדמיה כמו פרופסור עמוס אלטשולר. מדריכם היה הרב חיים דרוקמן.

בני ובנות שבט איתנים הקימו את גרעין גחל"ת (גרעין חלוצי לומדי תורה) שמטרתו היתה להגביר את לימוד התורה בקרב הנוער הציוני דתי. הגרעין דרש מחבריו ללמוד תורה בישיבה קודם גיוסם להתיישבות, על מנת להשפיע על סביבתם באור השקפתם. (שבט איתנים, ויקיפדיה; אליאש, 1983; ארן, 2013; פילבר, 2013; רייכנר, 2018; עמר, 2023).

חניכיו של הרב אברהם צוקרמן (על דמותו, ראו הרחבה בהמשך) הקימו לימים את אם ישיבות ההסדר, "כרם דיבנה", וצעירי השבט השתלבו בהמשך בהנהגת המפלגה הדתית לאומית - המפד"ל. הם אלה שגם נמנו על הגרעין שהקים את ישיבת בני עקיבא הראשונה שנוסדה ב-1939 במושב הדתי כפר הרא"ה (אלעד, 2004). זו גם הישיבה הראשונה ששילבה לימודי קודש ועבודה חקלאית על פי ערכי תורה ועבודה.

הרעיון להקמת הישיבה נהגה באחד מסמינריוני ההדרכה של תנועת בני עקיבא שהתקיים בכפר הרא"ה. באירוע הזה נדון הצורך בהקמת מסגרות חינוכיות עבור הנוער הארץ ישראלי ברוח תנועת הנוער "בני עקיבא". כלומר ישיבה שתשלב בין הלימוד הליטאי, הרצינות של ישיבות המוסר, החמימות והלהט של תנועת החסידות ועבודת הכפיים החלוצית. בלשונו של הרב נריה, ליצור "צבר ללא קוצים" (מרמורשטיין, 2014).

השלב הבא היה הקמת מחנה קיץ בכפר הרא"ה שהניח את התשתית הרעיונית והפיזית למסגרת החדשה. שלושה רבנים מזוהים במיוחד עם הישיבה המיתולוגית הזו:

א. הרב משה צבי נריה - למד בישיבת מרכז הרב בראשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומתורתו התווה ופילס את דרכו הרוחנית. הוא היה מראשי תנועת בני עקיבא ולימים זכה לכינוי "אבי הכיפות הסרוגות"בשל השפעתו הרבה על דמותם של הצעירים בציונות הדתית. היה חבר הנשיאות המייסדת של איחוד הרבנים למען ארץ ישראל וכיהן כחבר הכנסת למשך קדנציה אחת מטעם המפד"ל.

ב. הרב שאול ישראלי - היה רב ופוסק, מן הרבנים הבולטים של הציונות הדתית; כיהן כראש ישיבת מרכז הרב, והיה תלמיד מובהק וקרוב של הראי"ה קוק והרב חרל"פ שלמד איתם בחברותא בהכנת שיעוריהם בישיבה. כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול וכחבר מועצת הרבנות הראשית; שאול ישראלי היה הרב הראשון של המושב כפר הרא"ה ובהסכמתו ושיתוף הפעולה עימו הוקמה הישיבה בכפר. למעשה הסיבה המרכזית להקמת הישיבה הזו ביישוב זה הייתה הסמיכות לרב ישראלי, והוא לימד בה את השיעור הגבוה במשך מספר שנים.

ג. הרב אברהם צוקרמן - לצד תפקידו כמנהל הישיבה בכפר הרא"ה כיהן הרב כראש המכינה לישיבות בני עקיבא גבעת שמואל (לימים ישיבת בני עקיבא גבעת שמואל). לאחר פטירת הרב נריה (1995) מונה הרב צוקרמן לראש הישיבה בכפר הרא"ה.

הגרעין הראשון של הישיבה בכפר הרא"ה כלל 13 בחורים. הערה: המיתוס המכונן בציונות הדתית העניק את זכויות יסוד להקמת הישיבה לרב נריה, אף שבפועל הנערים הם אלה שהקדימו אותו והם נשלחו בחסות תנועת בני עקיבא (במסגרת כ"מכינה לישיבה החקלאית של המזרחי"). אגב, חמש שנים לאחר ייסוד הישיבה העניק הרב משה צבי נריה את זכות ההקמה להנהלה הארצית של בני עקיבא (ראו מרמורשטיין, 2014, 78-79)

רק לימים, בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי חול תיכוניים (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אוירבך, וזאת חרף התנגדותו של הרב נריה ובעידודו של שותפו לראשות הישיבה, הרב אברהם צוקרמן, שפעל להכנסת לימודי חול תיכוניים לישיבה. זאת, בשל השקפתו שחובתו ההלכתית של אב ללמד את בנו לפרנס עצמו ובהתאם לזאת גם לרכוש השכלה המאפשרת הוצאת תעודת בגרות. יתרה מזו, הרב צוקרמן אף עודד את תלמידיו להוציא תארים אוניברסיטאיים, מתוך ראייה כי בימינו נדרש תואר אקדמי לשם רכישת מקצוע (מרמורשטיין, 2014).

הישיבה התאפיינה בפתיחות ובנתינת אמון בתלמידיה, בדומה למוסדות הקיבוציים, וכיוונה אותם להגשמה ציונית, המשך לימודים בישיבות גבוהות ושירות ביחידות קרביות בצה"ל. את סגנונה ורוחה היא שאבה בין השאר מרוח מוסדות החינוך בתנועה הקיבוצית (מרמורשיין, 2014, 84-96). זה התבטא בין השאר בהקניית סמכויות רחבות לתלמידיה (ברוח הסוציאליזם והחינוך ההומני): וועד תלמידים, שמנה חמישה חברים והיה אחראי על קביעת נוהלי הישיבה, קבלת תלמידים חדשים, מניעת סילוק קיימים וכדומה (תפישה שכונתה "רפובליקה של אזרחיה"). כל תלמיד הגיע לתקופת ניסיון, ורק לאחר שהוועד אישר את קבלתו הוא היה הופך לתלמיד ולאחר מכן גם לחבר ולבעל זכות בחירה לוועד. ראשי הישיבה גם שיתפו את חברי הוועד בהכרעותיהם ולבטיהם (מרמורשטיין, 2014).

ובחזרה לכיפה הסרוגה - לימים סיפר הרב צוקרמן בראיון לאתר nrg: "ההחלטה ללכת בכיפה סרוגה אחידה, הייתה החלטה של החניכים ונועדה לתת צורה אחידה לשבט. גם קודם לכן התהלכו בכיפות סרוגות, אבל לא קבעו זאת כדרך לציבור. אישית שמחתי על כך מאוד, כדרך על כך ששמחתי כי החליטו החברים ללכת עם ציציות בחוץ" ועוד הוסיף הרב: "יש בה בסריגת הכיפה מעלה גדולה. אתה מתחיל מאפס, הולך ובונה, הולך ובונה, עד שיש בה לכסות את רובו של הראש" (יעקב, 2010).

הרב צפניה דרורי (לימים רבה הראשי של קריית שמונה וראש ישיבת ההסדר בעיר) שהיה חבר בשבט איתנים המיתולוגי נזכר גם כן: "עד אז התהלכנו בקסקטים. היו כיפות שחורות, אבל זה לא היה מנהג הנוער הציוני. לדבריו, המהפכה נבראה בקרב חברי הקיבוץ הדתי. "מוצאן של הכיפות הראשונות היה מגרמניה - כיפות שחורות שנסרגו במסרגה אחת או שתיים, שבסיומן מספר שורות בצבע שונה. בהמשך החלו כיפות עם דוגמאות שונות, שהקלאסית היא כמובן כיפה עם רקע לבן ודוגמה בצדה. [...] היו רגשי נחיתות גדולים בקרב חברי הפועל המזרחי והסתדרות הפועלים הדתית. הובלנו מהלך חדש שיצר בולטות בחברה. הבנו שעלינו להוביל, להנהיג את עצמנו. לא בכדי חבורת הצעירים של מפא"י שטיפח בן-גוריון ובראשם עמד שמעון פרס ביקשה להיפגש איתנו. יחד התמודדנו אידאולוגית בשאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל [...] הכיפה הסרוגה מאיימת פחות מזו השחורה" (יעקב, 2010).

יש הגורסים שהכיפה הסרוגה הייתה במקור דווקא רעיון של הרב נריה ורק אחר כך אומץ כתו הכר של הישיבה ואחר כך של החברה הדתית-לאומית כולה. מסופר על הרב נריה שהבחין שחלק מתלמידי הישיבה מתביישים בכיפה השחורה ומנסים שהיא תיבלע בשיער. בביקור באחד הקיבוצים הוא ראה בחורה שסרגה כיפות דרום אמריקאיות צבעוניות והחליט שאת הכיפה הזו אי אפשר להסתיר. היא תהיה הכיפה שחובשים בישיבה. עשרים שנה אחר כן, בשלהי שנות החמישים הופיע כבר המושג "דור הכיפות הסרוגות" במודעת בחירות של מפלגת "חזית דתית לאומית" (איחוד של המזרחי, הפועל המזרחי ובלתי מזוהים) כשהוא משויך לרב נריה. נכתב בה: "הרב משה צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא מורם ורבם של דור הכיפות הסרוגות. אנחנו נאבקים למען המדינה כולה" (כאן דיגיטל, תאגיד השידור הישראלי, 2018).

בשנות ה-50 התפשטה אופנת הכיפות הסרוגות לכל מוסדות החינוך של הציונות הדתית, והכיפה נחבשה כבר מגיל צעיר. מניתוח תמונות מאותה תקופה נראה כי בבתי הספר הדתיים (של רשת "תחכמוני") קיים פער האשכנזים לספרדים: רבים מהאחרונים דבקו עדיין בכיפות הרגילות ובכובעי הברט והקסקט.

עם צמיחת תנועת גוש אמונים ומפעל ההתנחלויות ביהודה, שומרון, חבל עזה, בקעת הירדן ורמת הגולן, הפכה הכיפה הסרוגה לתו הזיהוי הבולט ביותר של הציונות הדתית, ובעיקר של הדור הצעיר (המבוגרים המשיכו לשמור אמונים לכיפה המסורתית לה הורגלו מילדות). רבים ממנהיגי הציונות הדתית, כמו זבולון המר, ד"ר יהודה בן–מאיר והרב חיים דרוקמן, התהדרו בשלב זה במופגן בכיפות סרוגות.

כלומר, בדומה לפריטים דתיים אחרים שנצרבו בתודעה הציבורית כדוגמת השטריימל החרדי, הכיפה הסרוגה היא אביזר לבוש שיצא מגדר טרנד והפך עם הזמן למגדיר זהותי-השתייכותי-סוציולוגי (כולל בקרב האקדמיה והתקשורת). הדתיים-לאומיים עצמם אימצו את המותג הזה כסמל מגדיר (ראו שוורץ, 2009) - מה שמשתקף בין השאר בשימוש שנעשה בו במאמרים ובספרים גם של אנשים חובשי כיפה סרוגה (ראו למשל: פישרמן, 1998, מרמורשטיין, 2014). לא במקרה אתר חדשות ותוכן המיועד לציבור הדתי לאומי נקרא אתר "סרוגים" (האתר הוקם על ידי איש התקשורת מרדכי לביא בשנת 2010, כחלק מקבוצת אתרי "כיכר השבת"), וכן סדרת הטלוויזיה הפופולרית "סרוגים".

הסדרה "סרוגים", שעלתה לראשונה ב-2008, הייתה סימן דרך תקשורתי חשוב בתולדות הטלויזיה הישראלית בכלל ובתולדות המגזר-הדתי לאומי בפרט, משום שהיא פתחה צוהר ולמעשה הנגישה את תרבותם של הצעירים מהמגזר הזה לציבור הכללי. היא גם פרמה את הסטריאוטיפ הישן והראתה מורכבות, ובכך גם יצרה אמפטיה למגזר. שם הסדרה, נולד דווקא אצל התסריטאי החילוני שלה (דתל"ש), שמואל חיימוביץ. לייזי שפירא, מיוצרי הסדרה, סיפר בראיון כי תחילה לא אהבו את השם, אבל הוא תפס במהירות ככינוי לקהילת חובשי הכיפות הסרוגות. "היום אתה רואה שמשתמשים במונח "סרוגים" לשיווק נדל"ן, הוא אמר בחיוך. "כמו פרויקט 'סרוגים על הפארק'" (פרויקט מגורים בפתח תקווה לציבור הדתי - א"י).

שפירא שגדל בהתנחלות קרני שומרון, סיפר כי הכיפה הסרוגה הגדירה עבורו את הגבולות החברתיים והפוליטיים. "מימין יש את החרדים הלאומיים (חרד"לים) ומשמאל את יושבי הגבעות וחובשי כיפות האסימון - אלה שהולכים בשבת לבית הכנסת אבל רואים גם את משחק השבת,? הוא אומר. "באמצע יש את כל הדתיים הממלכתיים, שאליהם אני השתייכתי" (יעקב, 2010).

בשלהי שנות השישים וראשית שנות השבעים, לאחר מרד הצעירים במפד"ל, ועם צמיחת תנועת גוש אמונים ומפעל ההתנחלויות, הפכה הכיפה הסרוגה לסמל הסמלים של הציונות הדתית, ובעיקר של הדור הצעיר. לכיפות הסרוגות האלה היה מאפיין מרכזי: רקע אחיד עם צבעים סולידיים כהים בגוני חום, אפור וכחול לימי חול ורקע לבן לחגים ושבתות, עם פס דוגמה צר בשולי הכיפה. לרוב היו אלה צורות גאומטריות פשוטות של קווים ישרים, בשניים-שלושה צבעים סולידיים (גולדברגר, ללא תאריך). מאפיינים אלה לא הותירו מרחב תמרון לטעם אישי ולגיוונים. עם השתכללות שיטות הסריגה, המסרגות וחומרי הגלם, לצד הפתיחות הגוברת לאינדיווידואליזם ולטרנדים אופנתיים-גדל מגוון הדוגמאות ועלתה מורכבותן הגאומטרית. בהדרגה, נוצר מקום לביטוי אישי ולשונות. גם הבקרה על הכתוביות התרופפה.

התמורות שעברה הכיפה הסרוגה ב-60 שנותיה חושפות את הפיצול והרבגוניות של החברה הדתית. הכיפה שנולדה כשטוחה ומעגלית, בקוטר מסוים, ידעה התרחבות, הצרה, שינוי בדוגמאות ועוד, הודות לשינויים ערכיים במגזר הדתי. הדוגמאות המעטרות אותה הלכו והתגוונו: צורות גרפיות מופשטות, פרחים צבעוניים, שמות של נושא הכיפה, סמל השבט או הסניף בבני עקיבא ובהמשך גם היחידה הצבאית. אל הראש חוברה הכיפה באמצעות סיכת ראש (באופן פרדוכסלי אלמנט נשי בתוך תרבות גברית ביסודה). גם אופי החבישה שיקף אוריינטציות ערכיות מגוונות.

הסגנונות השונים שיקפו לא רק את הפיצול במגזר הדתי, אלא גם את תהליך של השתלבות הולכת וגוברת בחברה החילונית ואמוץ נורמות וערכים המקובלים בה, שמשתקף בהכנסת אלמנטים היתוליים (סוג של קריצה) להופעה החיצונית: החל ממספר הטלפון של בעל הכיפה הסרוג בשוליה בתוספת האזהרה 'לא בשבת', או כיפות עם כתובית שנדמות לעתים לפרסומת מהלכת. עצם הפיכת הכיפה לסוג של טרנד אופנתי ביטא את ההתקרבות התרבותית בין המגזר הדתי-לאומי לזה החילוני.

משום מה לא נהוג במגזר לשמור כיפות ישנות כפריט היסטורי, נוסטלגי ואספני. למרבה הצער, כך הלכו לאיבוד כיפות מיתולוגיות של רבנים ומפורסמים אחרים במגזר "הכיפות הסרוגות", ובעצם בתולדות המדינה. אירוע חריג בהקשר זה היתה תערוכה שהתקיימה ב-2009 במגדלי עזריאלי והציגה כיפות של סלבריטאי המגזר (קטלוג התערוכה נקרא "ללכת בין הכיפות").

הכיפה הסרוגה הקלאסית

הכיפה הסרוגה הקלאסית (מקורית) היא, לרוב, כיפה קטנה (בהשוואה לכיפה החרדית), בדרך כלל בשלל צבעים, עם מגוון תבניות בשוליה. מבנה הכיפה שטוח ומעגלי וקוטרה נע בין 9 ל-13 סנטימטרים. המוסכמה הרווחת היתה שהכיפה חייבת להיות רחבה יותר מארבע אצבעות. חומר-הגלם הם חוטי כותנה דקים ועדינים במגוון צבעים.

דוגמאות הכיפה נלקחות מספרות מקצועית, ממקורות אחרים (תבניות תפירה, בין היתר), או כיד הדמיון של הסורגת. הסריגה מתבצעת בשיטת הקרושה - טכניקה המבוססת על שזירת לולאות אנכיות ואופקיות. שיטה זו מאפשרת סריגה בעיגול שטוח שמתחילה מהמרכז ומותאמת אופטימלית לסריגת כיפות. היא נעשית במסרגה צרה אחת שהקצה שלה מעוקל ומיועד לסייע באחיזת חוט הסריגה ומשיכתו.

המסרגה לחוטים הללו היא בקוטר מס' 0.75. לחוטים מעט יותר עבים נהוג להשתמש במסרגות עד 1.5. "סוד" הפרופורציות לכיפה טובה הוא שהרקע הוא שלוש פעמים גודל הדוגמא. כך למשל, אם בדוגמא יש 12 שורות - הרקע (בהנחה שהוא לא מקושט אלא חלק) יהיה כפול שלוש דהיינו 36 שורות. דוגמא של כיפה סטנדרטית כוללת בין 12-15 שורות. כאשר סורגים את הכיפה לא גוזרים את החוט בכל פעם שמחליפים צבע אלא מסתירים אותו בתוך הסריגה. חשוב להקפיד על סריגה אחידה.

השוליים החיצוניים של הכיפה מעוטרים במגוון תבניות גיאומטריות וציוריות. יצירת הדפוסים המורכבים בשלל צבעים, ועיצוב הקימור הקל של הכיפה, דורשים מיומנות רבה ושעות סריגה ממושכות. דוגמאות לכיפות נלקחו בעבר מספרות מקצועית, או כיד הדמיון של הסורגת.

לכיפות הסרוגות של בני עקיבא ותנועת גוש אמונים, היו ארבע מאפיינים מרכזיים:

א. גודל אחיד (קוטר של 13 ס"מ בממוצע ורוחב של כארבע אצבעות).

ב. מיקום אחיד על הראש – בקודקוד.

ג. רקע אחיד - צבעים סולידיים כהים בגווני חום, אפור וכחול לימי חול, רקע לבן לחגים ומועדים (הרקע תואם את החולצה הלבנה).

ד. פס דוגמה צר בשולי הכיפה, לרוב, צורות גיאומטריות פשוטות של קווים ישרים, בשניים-שלושה צבעים סולידיים (הצבע השכיח - שחור).

מאפיינים אלה לא הותירו מרחב תמרון לטעם אישי ולגיוונים. ואולם, עם השתכללות שיטות הסריגה, המסרגות וחומרי-הגלם, לצד הפתיחות הגוברת לאינדיווידואליזם ולטרנדים אופנתיים – גדל מגוון הטקסטורות והדוגמאות ועלתה מורכבותן הצורנית: צורות גיאומטריות מורכבות ורחבות יותר, צמחים, אותיות, בעלי חיים, שם חובש הכיפה וקבוצת ההשתייכות שלו או סמלה (שבט או סניף של בני עקיבא, היחידה הצבאית וכו'). המגוון ההולך וגדל שיקף לא רק מגמת פיצול בציונות הדתית אלא גם מרחב גדול יותר לביטוי אישי ולשונוּת.

בשנות השמונים, עם התבססות הציונות הדתית כמגזר גדול ובעל גאווה עצמית, גדל מגוון הדוגמאות: סמלים של מכינות ויחידות צבאיות, סיסמאות פוליטיות (כמו "העם עם הגולן") וסמלי קודש (פופולרית במיוחד היתה המילה "ירושלים", הנסרגת בטכניקה אשר יוצרת צללית של חומת העיר העתיקה). הדוגמאות הותאמו יותר למאפיינים והציפיות של חובשיהן. כיפות לאנשי-עסקים נסרגו בצבעים שקטים (בעיקר שחור ולבן) ובתבניות גיאומטריות; עיטורי פרחים שימשו בכיפות לגברים רגישים ובעלי נטייה אמנותית; גברים מוחצנים בוחרים בצבעים בוהקים. החידושים בעיצוב הכיפה הפכו לטרנד כה פופולרי עד שקשה מאז למצוא שתי כיפות זהות לחלוטין.

כיום, חובשי הדגם הקלאסי מייצגים תפישת-עולם שמרנית במונחי מחנה הכיפות הסרוגות, קרי: הליכה בתלם המרכזי, אדיקות דתית ושאיפה להדגיש את המכנה המשותף הרחב ביותר של הציונות הדתית. דגם זה מבטא גם ממלכתיות וייצוגיות, ולכן נפוץ בקרב מנהיגים פוליטיים ורבני הציונות הדתית. אצל האחרונים שכיח הרקע הלבן גם בימי חול (תואם את החולצה הלבנה), להדגשת הרוחניות והסמכותיות בחייו ובתדמיתו של הרב.

חלק מהרבנים בישיבות הקו מסמנים את נבדלותם כרועים רוחניים באמצעות כיפה שחורה שמזכירה כיפה חרדית בגודל ובצבע שלה (ראו למשל הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת שבי חברון) אבל נבדלת בכך שהיא סרוגה דק (בדומה למתכונת "הכיפה האמריקאית"). בכך מסמן כביכול הרב: אני שייך למחנה הגדול אבל נבדל ממנו בשל היותי איש רוח ומתווך אמוני.

הכיפה והחיזור

הבן הדתי מתחיל לחבוש כיפה בערך בגיל שנתיים. אמו עושה מאמצים שהכיפה תישאר צמודה לראשו, ומן הסתם לא תמיד בהצלחה.

הכיפה הסרוגה מילאה תפקיד בתהליכי החיברות של הצעירים בקהילה. הבת למדה את אומנות הסריגה מאמה, מבנות משפחתה או מידידותיה, כחלק מחונכותה לתפקיד של אישה שומרת מצוות. הערה: הדפוס הזה שיקף, ובמידה רבה עדיין משקף, חברה פוריטנית שאינה מעודדת את הנשים ליזום קשר זוגי באופן אסרטיבי וישיר (כמצופה מגברים). עצם העובדה שמדובר במיומנות המחייבת קואורדינציית כף יד (שבה מצטיינות בעיקר נשים) מרמז על חיברות לתפקידי מגדר מסורתיים.

מלאכת הסריגה לא הוגבלה מעולם למקום מסוים, וצעירות שעסקו במלאכה זו באוטובוס, בפעילות חברתית, תוך צפייה בטלוויזיה או במהלך הקשבה להרצאה, היו בעבר חיזיון נפרץ. כבר בראשית הדרך היו סורגות 'מקצועיות' שמכרו את פרי עמלן בחנויות קמעוניות, אבל לרוב, הסורגת היתה ידידה או קרובת-משפחה של החובש. נערה מבית דתי עשתה לרוב את ההתמחות שלה בסריגת כיפה לאחיה או אביה או אם לבניה.

הדיוק, תשומת-הלב לפרטים והשקעת הזמן, היוו ביטוי לאכפתיות ולחיבה שרחשה הסורגת ל'לקוח' שלה. לפיכך, גבר שלראשו כיפה פשוטה עשוי היה להיתפש באותה עת כאדם בודד.

הסריגה דרשה מאמץ לא קטן - 20 שעות בערך לכיפה עם רקע של 13 סנטימטר ודוגמה של בין 12 ל-20 שורות. באמצעות מסרגת ברזל צרה בעלת שן מקומרת בקצה ושלל חוטי כותנה שהסתבכו בקשרים, ניפקו מדי חודש כיפה אחת לגברים במשפחה. את הדוגמה והצבעים אפשר היה לבחור חוברות מאולתרות או ספרים (למשל: מס, 1986; זיסמן, 1992), והביצוע היה נעשה תוך מספר ימים עד שבוע, תלוי בקצב, בגודל הכיפה, במספר הצבעים. נהוג היה לתת לגבר כיפה חדשה כתשורה ביום ההולדת, ליום הבר מצווה או ערב שמחת תורה.

חברת בני-הנוער הדתיים היתה בעבר זירה פעילה מאוד של חילופי כיפות. על פי בייזרמן: "נערה תציע כיפות סרוגות לידידיה הנערים. מאוחר יותר, היא תתחיל לסרוג כיפות בעבור מחזרים רציניים יותר. למעשה, היא תגיע ככל הנראה לתפוקת שיא של כיפות בשלב החיזור שבחייה. נערה יכולה להראות לגבר צעיר כי היא מעוניינת בו (באופן מקובל מבחינה חברתית), בכך שתסרוג בעבורו כיפה. לחלופין, נער יכול לשדר עניין בנערה, בכך שיבקש ממנה לסרוג עבורו כיפה. מדובר, איפוא, בפריט מרכזי בטקס החיזור". בת המגזר סיפרה: "האמת, לא ידעתי לסרוג. סרגתי בשיעורים, באוניברסיטת בר אילן, כדי להחזיק את עצמי ערה. לא הייתי היחידה. רבות מחברותיי ללימודים עשו כן. ההבדל הוא שהתוצר המוגמר שלי לא היה ממש מוצלח. אבל תמיד היו בסביבה סטודנטים חביבים שקנו את הכיפות. לא בגלל שהיו יפות, אלא כדרך 'להתחיל אתי'".

בשבטים רבים בבני עקיבא היו מספר בנות מוכשרות ומסורות שסיפקו כיפות לבנים גם לא למטרות חיזור. כמו כן נהוג היה לסרוג מחזיקי מפתחות מכיפות סרוגות קטנות עם כיתוב של השבט. עד עצם היום הזה, נוהגות סטודנטיות צעירות לסרוג כיפות במהלך השיעורים באוניברסיטה (בעיקר במחלקות בעלי רוב "סרוג"), הן לצרכי פרנסה והן כתשורה לבני משפחה, ובעיקר כדי להחזיק את עצמן ערות במהלך שיעורים משמימים.

לאחר הנישואים, חלה לרוב ירידה בתפוקת הכיפות של האישה הצעירה, לפחות עד להולדת בנה בכורה. מכאן ואילך, היא תמתין עד שבתה הבכורה תגיע לגיל שתוכל לסרוג בעצמה.

הסגרים הארוכים בזמן השתוללות מגפת הקורונה הביאו נשים שלא נגעו במסרגה מזה שנים, להיזכר במסורת ובתרפיה הפרודוקטיבית הזו. והיו גם בנות צעירות שמעולם לא נחשפו למנהג והתחביב הזה שנישבו בקסם. הקורונה הביאה גם לגידול בכמות ומגוון סרטי ההדרכה האינטרנטים (בעיקר ביוטיוב) לסריגת כיפות כמו גם לפורומים שנועדו לסייע ולאפשר החלפת חוויות סביב הכנת הכיפות (בן שחר, 2020). חשוב לציין כי בעידן המחשב, התוכנות לייצור דוגמות לכיפות סרוגות מחליפות את הספרים והחוברות הוותיקים, כשם שהסריגה האוטומטית מחליפה את סריגת היד.

מיקום הכיפה על הראש

הכיפה הסרוגה מהודקת לקודקוד באמצעות סיכת ראש רגילה, או אטב מתכת. התספורת מותאמת לא פעם לצורת הכיפה: מלאה מלפנים וקצוצה מאחור. אופי חבישת הכיפה מורכב ממערכת קודים שמוכרת בעיקר לחובשי הכיפות עצמם: כיפה המונחת בקודקוד הראש – קלאסית (שמרנית); כיפה בקדמת הראש-בני ישיבות של בני עקיבא (מעין התרסה קטנה); בצד הראש - מתנחלים; בירכתי הגולגלת - הנמנים עם הזרם הליברלי וכן אלו שנמצאים בתקופת מעבר בין דתיות לחילוניות ("החפיפניקים" שמנסים להסתיר את קיומה); בכיס-אלו שיצאו בשאלה ומבקרים בשבתות אצל המשפחה הדתית.

התאמות הכיפה ללבוש

הכיפה נחשבת לחלק בלתי-נפרד ממערכת הלבוש, ונעשה מאמץ להתאימה לבגד שנלבש. יש גברים שקונים חולצה או אפודה חדשה, ומצרפים לקנייה כיפה תואמת. ההתאמה בין הכיפה לפריטי הביגוד, בולטת במיוחד בקרב לובשי המדים (אנשי צבא, לדוגמה). התאמה קיימת גם לאירועים ולמעמדים חגיגיים. לרבים יש כיפה סרוגה מיוחדת לשבתות וחגים. מדובר בכיפה לבנה עם עיטורי שוליים בכחול או בשחור, אם כי גם כיפה צבעונית לא נפסלת על הסף. בהגיע הילד למצוות, הוא מקבל בדרך כלל כיפה חדשה ומיוחדת. בדומה, כיפה נסרגת במיוחד גם לרגל החתונה, בדרך כלל על-ידי הארוסה, אם זו יודעת את מלאכת הסריגה.

כיפות בייצור סדרתי

אף שהכיפה הקרינה במקור סוג של אינטימיות (אהבת אם, אחות, כלה ורעיה) בימינו רק מיעוט זניח מהכיפות הן פרק עבודת יד.

הכיפה הסרוגה משווקת היום בחנויות היודאיקה, בדוכנים המוצבים בקניונים ובאירועים ציבוריים שונים (למשל כנסים), בבתים פרטיים ובאון ליין.

בכל כנס יש לרוב מוכר כיפות אחד, בסטה אחת בלבד, אשר מרוויח קהל מפולח, אשר מגיע לרוב במטרה לרכוש מוצרים. למרות שחלק לא קטן מהכנסים מופנה לנשות הציונות הדתית, הרי שגם אלו מנצלות את ההזדמנות על מנת לרכוש כיפות לגברים של הבית, אם מדובר בבעל או בילדים. לכן, בכנסים רבים בעלי הבסטות משלמים כסף גדול ומראש על מנת לקבל את הזכות לעמוד ולמכור כיפות במהלך היריד שנמצא בכנס.

כמו כל המוצרים בימינו גם הכיפה נמכרת היום בשלל דוגמאות, גלים ועיצובים: כיפות קטנות וגדולות, סטנדרטיות ומקוריות, דהויות וצבעוניות, שמרניות וחדשניות, כיפות שבת וחג וכיפות יומיום, כיפות "שותקות" וכיפות עם מסרים מגוונים (למשל, זהות והשתייכות), כיפות מעשה יד וכיפות בייצור המוני.

"מדובר בשוק המגלגל כסף רב, וחלק לא קטן ממנו מתנהל ב'שחור'. מפיצים רבים מוכרים את הכיפות מהבית ולא מוציאים חשבוניות על המכירה. במקרים אחרים הכיפות מגיעות בדרכים לא דרכים אל המשווקים, כשחלקם מוכרים את המוצרים אותם קנו מסוחר שרכש מסוחר וכן הלאה" (גרינווד, 2015).

מתנחלים רבים ביהודה ושומרון מתהדרים להקפיד על "עבודה עברית". לכן מן הסתם הם לא ישמחו לגלות שרוב הכיפות הסרוגות לא מיוצרות כלל בארץ הקודש ואפילו לא על ידי יהודים בני יהודים. בתחקיר שנעשה באתר "כיפה" הסתבר רובן מיוצרות ומיובאות בעיקר משני מקומות: בכפרים הפלסטינים ביהודה ושומרון או במפעלים בסין. נשים ערביות יושבות בבתיהן וסורגות את הכיפות עבור שכר נמוך יחסית, כאשר את הקופון גוזרים הסוחרים השונים, ולעיתים גם החנויות הגדולות. מדובר לרוב בכיפות איכותיות, אשר סרוגות בצפיפות, וניתן לגבות עליהם מחיר יפה, כאשר הרווח על כיפה כזו יכול להגיע ל-100-200 אחוזים בשקט, כאשר ככל שמדובר על חנות גדולה יותר כך סביר להניח ששולי הרווח גבוהים יותר. הסיבה: זה חלק בלתי נפרד מדעיכתה של תעשיית הטקסטיל בארץ. הכיפה, כמו רוב פרטי הלבוש האחרים מיוצרת במדינות שבהם כוח העבודה זול.

את רוב הכיפות הפשוטות מייבאים בארץ מסין (גם חפצי קודש אחרים כגון כיסויי טליות ושקיות תפילין, מייבאים מסין). כבר לפני שנים הסינים זיהו את הביקוש בישראל למוצר והכיפות מיובאות באופן סיטונאי ונמכרות בישראל במחירים זולים יחסית (הסוחרים קונים אותן ב-4 שקלים והמחיר שגובים בעלי החנויות מגיע ל15-20 ₪. הסוד למחיר הזול מגיע בין היתר ממשכורות הרעב שמקבלים העובדים המייצרים את הכיפות, וכן בכך שהכיפות מיוצרות במכונה ולא ביד.

את הכיפות המגיעות מסין מייבאות מספר חברות גדולות (כגון חברת 'ארט' שמושבה ביבנה) אשר משווקות בעיקר בסיטונאות. "אנחנו מחזיקים בלמעלה מ-1000 סוגים שונים של כיפות", אמר בשיחה לאתר 'כיפה' אחד המשווקים של החברה. "יש לנו כיפות סרוגות עבודת יד ועבודת מכונה."

אחד הטריקים, מסבירים מפיצי כיפות, הוא לצפות את הכיפה בעמילן. העמילן מקשיח את הכיפה, כך שהקונה הלא מיומן יאמין שמדובר בכיפה בסריגה צפופה. בכביסה הראשונה של הכיפה יגלה הקונה המופתע כי הכיפה הקשיחה והישרה מאבדת את הברק ואת צורתה ברגע אחד.

אפרופו יבוא כיפות מסין בספטמבר 2012 פורסם כי חברת מארוול החליטה לתבוע את רשת חנויות "כיפה מן" בשל הפרת זכויות יוצרים. במקביל גם חברת DC" וורנר בראדרס" הגישה תביעה כנגד החנות ובעליה בגין "גניבת" דמותו של באטמן ללא קבלת אישור מתאים.

את הכיפות רכש אחד הנציגים של החברה מהחנות, ובעליה, אבי בנימין, התבקש לתת על כך את הדין ולשלם לכל אחת מהחברות 100 אלף שקלים בגין ההפרה (אלי, 2012).

בתביעה כתבו נציגי החברה כי במדינת ישראל מפרים זכויות יוצרים של החברה באופן סיסטמתי וכי אין על כך שום פיקוח. כמו כן, הם ציינו כי נמאס להם מכך ששלטונות מדינת ישראל לא אוכפים את החוקים הבינלאומיים הנוגעים לקניינה הרוחני. לפיכך, החליטה החברה להעניק גיבוי למשווקים המורשים של ספיידרמן ושל דמויות קומיקס נוספות שלה, כמו קפטן אמריקה, ולהגיש תביעות נגד החנויות המעתיקות את גיבורי העל שלה.

מוכר "כיפה-מן" סירב להתרגש מהתביעה והפנה את התובעים ליצרנים האמיתיים של החיקוי. "אנחנו בכלל לא מייצרים את הכיפות", אמר לאתר -nrg מעריב, "אנחנו מזמינים אותן מסין, אז שיתבעו את הסינים. כולם עושים את זה וימשיכו לעשות את זה, אז זה ממש לא מרגש אותי. אתה הרי יכול להזמין איזה הדפס שאתה רוצה על הכיפה בסין". (אלי, 2012).

שוק הכיפות היום נע ונד במחירים החל מ-15 ש"ח לכיפות הזולות ועד 100, אפילו 150 ש"ח עבור כיפה טובה. למרות זאת, אומרים המפיצים בגילוי לב, רוב הסכום לא מגיע ליצרני הכיפות אלא לחנויות ולסוחרים, זאת בין היתר משום שהכיפות עוברות הרבה ידיים בדרך לצרכן.

דגמים של כיפות

הכיפה הצבעונית. עם הזמן הלכו ונפרמו גם מוסכמות הצבע, אך לא המתווה הבסיסי של הכיפה הסרוגה. הכיפות לבשו גוונים יותר 'הרפתקניים', כגון ירוק, כחול בהיר ואפור, אם כי לא צעקניים מדי. הקו החדש, שאותו הובילו בעיקר הצעירים, מבטא פתיחות ואסרטיביות, כמו גם הצהרת עצמאות. הצבעוניות הגוברת מסמלת גם את השפעת הפמיניזם, המתיר לגברים להתהדר בצבעים שבעבר נחשבו לנשיים.

צמחית הזרם החבקו"קי (דתיות-ניו אייג') הצמיחה את אופנת ההיפיות והרטרו, כלומר, חזרה לשורשים (כיפה סרוגה סטנדרטית), אבל עם מיקצה שיפורים. זה מתבטא באימוץ צבעי רקע 'נועזים', עזים ונשיים עוד יותר, כגון אדום, כתום או צהוב. המיקצה כולל גם שינויים קלים בפס הדוגמה, כגון צבעים יותר בהירים ובולטים וקווים מעובים.

הכיפה הגדולה. בראשית דרכה של הכיפה הסרוגה, קוטרה היה מוסכם על המחנה כולו. הכיפה הייתה קטנה בהשוואה לכיפה 'הגלותית' השחורה, ולא אחת נבלעה ברעמת השיער שהועתקה מן האופנה הצברית. הבלורית, גם היא סימן-היכר של תנועות הנוער החילוניות, הסתירה את הכיפה במבט מלפנים - עד כדי כך שבצילומים רבים מאותן שנים קשה לזהותה.

כככל שמגמת ההחמרה הדתית גברה והתפשטה במגזר כך גם גודלה של הכיפה התרחב. בהדרגה גובשה הסכמה על כיפה סטנדרטית מוגדלת, כלומר כזו שמכסה חלק נכבד מהקרקפת. הסוגה הזו רווחת בעיקר בקרב הקבוצות 'האמוניות' והרבנים. יש המנכסים אותה לבני הזרם החרד"לי (חרדי לאומי). שכן, בעיני רבים מהם, בעיקר הצעירים, הכיפה הסרוגה הקלאסית יאה ל"מזרוחניקים", כלשונם (קרי, לאנשי הציונות הדתית מן הזרם המרכזי או השמאלי), הנתפשים בעיניהם כפשרניים וכמי שמתאמצים "למצוא חן בעיני החילונים". הם, החרד"לים, לעומת זאת, עומדים על עקרונותיהם ו"ההליכה בדרך הנכונה והאמיתית", היא נר לרגליהם.

הכיפה האגבית. בעבר, ההלכה לא עסקה בגודל הכיפה. אך בעקבות הפיכתה לסימן ההיכר המרכזי של האדם הדתי, עלה נושא הגודל על שולחן הדיונים ההלכתי. כל הפוסקים תמימי-דעים שעל הכיפה להפגין בולטות, היינו, להיראות מכל עבר. המקפידים גורסים שעליה לכסות את מרבית הקרקפת, או לכל הפחות את מחציתה.

יש שטרחו להגדיר את הגודל הרצוי. אחד מהם, הרב דוד חי הכהן, ראש מוסדות אורות התורה וראש ישיבת נתיבות ישראל בבת-ים, כתב: "שמעתי ציטוט ממרן, הראשון לציון מרדכי אליהו שליט"א, כי אפשר להסתפק בכיפה בגודל השווה לשטח של טפח על טפח מרובע. ואולי הטעם לכך מפני שמצינו באוהל הטומאה, כי שטחו טפח על טפח. בגלל שהכיפה עגולה יש להביא בחשבון טפח על טפח מרובע מלבד שטח העיגול החוסם, ולפיכך עליה להיות בקוטר של 11.5 סנטימטרים לפחות".

רבנים אחרים הגו את הנוסחה הבאה: מקפלים את הכיפה לשניים ושוב לשניים (ומקבלים "רבע כיפה"), ואז מודדים את המיתר (הקו המחבר בין שתי נקודות במעגל). אם רוחבו טפח, כלומר, שמונה סנטימטרים לפחות, או-אז הכיפה כשרה.

כיפה סרוגה בקוטר קטן (בהשוואה לכיפה הגלותית השחורה והגדולה) היוותה גם מעין הגדרה עצמית של חובשה, לאמור: "אני ציוני-דתי - בסדר הזה!"

בעשורים הראשונים של המדינה נהגו בני הקיבוץ הדתי לגדל רעמת שיער מקורזלת, שהכיפה הקטנה נבלעה בתוכה כבסבך שיחים. התופעה זכתה לשם המשעשע והביקורתי גם יחד "כיפת גְרוּש" (מטבע ישראלי בשנותיה הראשונות של המדינה).

בשנים האחרונות מזהים תהליך של התכווצות הכיפה, בעיקר על ראשיהם של דתיים משכילים ובעלי אוריינטציה ליברלית. גם מיקומה של הכיפה מתגמש, והיא נודדת לאורכה ולרוחבה של הגולגולת – כולל בחלק הקדמי של הראש או בצדעים (מקומות שבעבר לא היו מקובלים). לרוב, מדובר בכיפות החורגות מהמוסכמות גם בצבע ובדוגמה. אגביותה של הכיפה, שמבטאת "אגביות דתית" ("דתיות לייט") עשויה לבטא גם מחאה או התרסה שקטה כנגד מגמת ההתחרדות במחנה הציוני-דתי, שמתכתבת עם ההתקרבות לעולם החילוני.

הכיפה השטוחה, כשמה כן היא. היא החלה להיות אופנתית בראשית המאה ה-21, וביטאה סוג של נונשלנטיות - 'קוליות' דתית, אך לא נטישת עול מצוות. היא נחבשה בעיקר בקרב צעירים בגילאי 14-30, ורבים מהם עודם ממשיכים לאמץ סגנון זה, גם בגילאי 30-35.

כיפת גאוות היחידה. מילים וכתוביות הופיעו לראשונה בציונות הדתית על גבי כיפות הילדים, הן כמחווה לילד שלמד קרוא וכתוב והן לצורך זיהוי החובש (שם הילד). בהמשך, הורחבה הכתובית לזיהוי השתייכות למסגרת חברתית (שבט בבני עקיבא, גרעין נח"ל וכדומה). במובן מסוים, הכיפה ממלאת תפקיד דומה לזה של חולצות 'גאוות יחידה' (ראו לעיל) - אופנה שהפכה בשני העשורים האחרונים חלק בלתי-נפרד מההווי הצה"לי. לא אחת מזהים התאמה אופנתית בין החולצה והכיפה, מה שמשקף רגישות של הדור הצעיר להופעה החיצונית.

עם התחזקות המגמה האינדיווידואליסטית בחברה הישראלית, הלכה הבקרה על תוכן הכתוביות והתרופפה. היום, המגוון רחב ועשיר - החל ממספר הטלפון של בעל הכיפה הסרוג בשוליה (בתוספת האזהרה "לא בשבת") וכלה במסרים פוליטיים או היתוליים המשקפים את סגנונו, טעמו ושיוכו הקבוצתי של החובש. "כיפות הכתובית" נדמות לעיתים לפרסומת מהלכת. למרבה ההפתעה, יש גם 'פרסומות סרוגות' של ממש, סוג של קריצה לעולם הצרכני החילוני.

ככלל, דומה שההומור והאירוניה הולכים ומשתלטים על חרושת הכיפות, אם כי יש לא מעטים שאינם משועשעים מכך, בלשון המעטה, כיוון שהדבר נתפש בעיניהם כקריאת תיגר על סמלים דתיים. רבנים נדרשים לפסוק בנוגע לעצם הלגיטימיות של הוספת כתובית, תוכנה וצורתה. הדבר משקף את המתח הגובר בין המסורת וההלכה, לבין רוח החדשנות המפעמת בקרב רבים מבני הדור הצעיר.

כיפת ילדים או 'כל יום פורים'. כשהופיעה הכיפה הסרוגה לראשונה בזירה, ייעדו אותה לנערים בגיל שש-עשרה ומעלה. ילדים חבשו באותה עת כיפות קנויות מקטיפה או בד. לרוב היו אלו כיפות לבנות משנות ה-50', שעליהן נרקמו המילים "ילד טוב", וכן "מזכרת ירושלים". מכאן, אגב, נולד הביטוי "ילד טוב ירושלים", לציון ילד חְנוּן שהולך בתלם, או ילד שהוא טוב מכל הבחינות.

עם הזמן נעשה מקובל לסרוג כיפה גם לפעוטות ולילדים. בשנות ה-70' נעשתה למען הזאטוטים חריגה מהכיפה המסורתית התקנית: כיפות סרוגות שעיצובן נוקשה פחות מזה של המבוגרים ונהנה מחופש יחסי בנוגע לצבע (גוונים בהירים ורכים) ולדוגמאות עשירות יותר ומותאמות יותר לעולם הילדים הצבעוני (מכוניות, רכבות, חיות וכיוצא באלה).

החריגה שיקפה התחזקות במעמדו של הדור הצעיר (ובכלל זה משפחות צעירות) במחנה הציוני-דתי, כמו גם את אתוס "ההורות החדשה" (פולחן הילדות) שפשט בחברה הישראלית כולה.

משנות ה-90' ואילך, עם השתלטות הטלוויזיה, המחשב, האינטרנט והטלפונים הסלולריים על שיגרת היומיום, חלה עליית מדרגה נוספת בעיצוב הכיפות לילדים. לראשונה, שובצו בהן דמויות מצוירות מספרי ילדים או מסדרות טלוויזיה פופולאריות, וכן אלמנטים היתוליים, כמעט פורימיים, שהקדוּשה הייתה מהם והלאה. המהפך חילחל בהדרגה גם לכיפות המבוגרים, שעיצובן נעשה פלורליסטי וצבעוני יותר.

הבעיה העיקרית הייתה חוסר הפרופורציה בין ההשקעה בסריגת הכיפה, לבין תוחלת חייה. שכן, חוק בלתי-כתוב הוא שלעולם ילד יאבד לפחות כיפה אחת בחודש. ישבו חכמים על המדוכה והגו פתרונות יצירתיים. האחד, סריגת כיפה גדולת ממדים שאינה נשמטת בקלות מהראש. השני, הידוק הכיפה לשיער במספר רב של סיכות תיק-תק. השלישי, סריגת שמו של הילד על אימרת הכיפה, כדי שהמוצא הישר ישיב את האבדה לבעליה.

כיפה אתנית "שאנטית". כיפות אתניות-שאנטיות, המזכירות כיסויי-ראש בוכריים או דרוזיים, מאופיינות במרקם משתנה ('עיניים' בגדלים שונים), בדוגמאות ייחודיות בעלות אופי אמנותי ובשילובי חרוזים ואבנים טבעיות. כאן אין הקפדה על סימטריה עגולה, ככל הנראה במטרה להדגיש את האופי האתני, היחידני, הגולמי והבלתי-אמצעי של הכיפה ואת היותה מעין יצירת אמנות העומדת בזכות עצמה. היעדר הסימטריה מרמז גם על מרדנות וחריגה מהמסגרת.

הדפוס הבובואי לגווניו, מתווה מגמה חדשה של כיפות סרוגות ככלי ביטוי אמנותי. בשלב זה מדובר בתחביב, אך אפשר לשער שבעתיד הלא-רחוק, כיפות ייחודיות יהפכו פריטי אמנות לאספנים. אכן, המרכיב האמנותי-אתני הולך ותופס מקום יותר ויותר מרכזי באופנת הכיפות, הן בשל התחזקות הרגישויות האסתטיות בחברה הישראלית והן בשל התעצמות אתוס הרב-תרבותיות (מעין התרסה נגד 'כור ההיתוך' הישראלי, שבמקרים רבים חרך סממני תרבות של בני העליות השונות). אחת הנציגות הבולטות היא 'הכיפה הבוכרית הסרוגה', שעיצובה חורג מן הפס המסורתי בשוליים ומשתלט על העיגול כולו, באמצעות סידרת פסים בצבעים ססגוניים.

עם הזמן צמחו לכיפה השאנטית מספר תת-דגמים:

א. כיפה סרוגה-אתנית בעלת דוגמה מינימליסטית ביותר, עד כדי צבע אחיד ללא דוגמה כלל. הכיפות הללו שואבות השראה גם ממוטיב המינימליזם באמנות ובאסתטיקה.

ב. כיפה בצבע אחיד עם גוון משתנה (האפקט מושג באמצעות חוטים במספר גוונים).

ג. כיפה סרוגה גדולה, לבנה וללא דוגמה, שעל שוליה רקומה הסיסמה הברלסבית הידועה: נ נח נחמן מאומן.

ד. כיפות צמר גדולות במיוחד המכסות את רוב הקרקפת, עם פסים בצבעי פסטל טבעיים ודוגמאות ססגוניות המשלבות מרכיבים מתרבות המזרח הרחוק ודרום אמריקה. כל אלה משווים לכיפה חזות אתנית. לעיתים אף 'פסיכודלית' ומטשטשים את ההבדלים בינה לבין כיסויי-ראש נפוצים בקרב ההינדים, הבוכרים, הדרוזים, המוסלמים ואף האינדיאנים.

כיפה אופנתית (ולדעת רבים, גם חתרנית) זו אומצה על-ידי קבוצות שונות של צעירים: נוער הגבעות, חרד"לים צעירים, ברסלבים וש"סניקים חדשים.

שני יחצנים בולטים של הכיפה הלבנה הגדולה בראשית דרכה, היו הזמרים המזרחיים המתחרדים עמיר בֵּנָיוּן ויהודה סָעָדוֹ (זוכה תחרות כוכב נולד לשנת 2005). החשיפה התקשורתית הנרחבת שלהם תרמה לפופולאריות של הכיפה, לא רק בקרב דתיים ומסורתיים, אלא גם בקרב חילונים, שהחלו מתייחסים אליה כאל פריט לבוש אופנתי. התפוצה הרחבה של "כיפת סעדו" קיבלה דחיפה גם מכיוון מפתיע, משהתברר שהיא מהווה ריפוד נוח לקסדה הצבאית. כשהביקוש לה גאה בקרב היחידות הקרביות, פרסם צה"ל תקנות האוסרות על חבישת "כיפת סעדו" שלא מתוך מניעים דתיים. באתר "שבוז" (פורטל המיועד למתגייסים, חיילים וחיילים משוחררים) נכתב ב-2006: "מאז שכל מדינת ישראל ואחותה התאהבו ביהודה סעדו, הפכו הכיפות הגדולות לפופולריות במיוחד. אבל בצה"ל לא אוהבים את זה, ומאיימים להעניש את כל היהודה סעדויים החדשים. המלחמה על המשמעת התחילה בגזרה הנמוכה במכנסיים, המשיכה בנעלי הספורט ועכשיו מתמקדת ביעד חדש: הכיפות הגדולות. הכיפות הסרוגות הגדולות הפכו בשנים האחרונות לאופנתיות במיוחד בקרב בני הנוער הדתי-לאומי והדתי-ספרדי. החיילים מביניהן נאלצים להסיר אותן מהראש, מפחד מפני המשטרה הצבאית. קצין משטרה צבאית ראשי תת-אלוף רוני בני הודיע ליחידות צה"ל השונות, כי הכיפות הגדולות בשלל צבעי הקשת אינן תקניות, ויש לדרוש מהחיילים להסירן ולהחליפן בכיפות "נורמליות" שחובשים החיילים מאז קום המדינה. 'היום צו האופנה הוא כיפות יהודה סעדו שמכסות את כל הפדחת, ומחר תהיה האופנה כיפות קטנטנות ומרובעות', אמר גורם בכיר במשטרה הצבאית ל-NRG והוסיף: 'אנחנו לא צריכים לשתף פעולה עם מגמות האופנה של החיילים. מדובר בעבירת משמעת, בדיוק כמו מכנסיים שהורידו להם את קו המותן. נוסף על כך בדקנו ומצאנו שאין לכיפות האלו כל הצדקה הלכתית: הציונות הדתית חובשת כיפות סרוגות, והחרדים חובשים כיפות שחורות''. הקצין הבטיח כי המשטרה הצבאית תתחיל לאכוף את האיסור. פרט לכיפות המדוברות, בצה"ל מתכוונים לאסור על החיילים לחבוש כיפות נוסח חסידי ברסלב. מדובר בכיפה לבנה המכסה את כל הראש, ועליה רקום הכיתוב "נ, נח, נחמ, נחמן, מאומן".

"כיפת סעדו" נהנתה בזמנו מביקוש גם בקרב ילדים, בשל גודלה (המבטיח אחיזה מיטבית על הקרקפת) וקלות סריגתה. זאת ועוד, ההצלחה הולידה אופנה רחבה יותר של כיפות צמר קטנות יותר ובצבעים יותר הומוגניים וסולידיים (על-פי הדגם המסורתי). אופנה זו, רווחת בעיקר בקרב גילאי 50-30.

"הכיפה האמריקנית". אחד הביטויים הראשונים (יש טוענים הראשון) לשינוי במתווה הכיפה הסרוגה הקלאסית, הוא מה שכונה בזמנו (סוף שנות ה-80') "הכיפה האמריקנית". המתווה הכללי שלה היה כשל כיפה סטנדרטית, דהיינו, צבע אחיד ופס-דוגמה באימרה, בהבדל משמעותי אחד: כאן הפס הוא בשלל צבעי הקשת. עם הזמן, פס הדוגמה הצר הלך והתרחב לכיפה שכל-כולה 'דוגמה'. בה בעת, שלל הצבעים השתלט על הכיפה כולה, ושיווה לה מראה 'שיקי'.

השם "כיפה אמריקנית" נגזר ככל הנראה ממקור ההשראה שלה, קרי: היהדות המודרנית-אורתודוקסית והרפורמית האנגלו-סקסית. עם השנים, שודרגה הכיפה ממעמד של כיסוי-ראש בעל משמעות דתית בלבד ואוריינטציה קולקטיבית, לפריט אופנתי הנושא מטען רחב יותר של טעם וזהות אישית וקבוצתית.

כיום, הכיפות האמריקניות מיוצרות בארץ בשלל דוגמאות, צבעים וגדלים, ומקפלות בתוכן אסתטיקה, חיבור לתרבות צעירה ותוססת ופתיחות לעולם החילוני (לעיתים גם לאופנות לבוש חילוניות). המאפיין העונתי (בכל פעם אופנה חדשה) של הכיפות מדגם זה, מערער את היציבות והאחידות של הכיפה המסורתית.

מן הראוי לציין שקיים דגם של "כיפה אמריקאית" לא סרוגה, המשדך את הכיפה החרדית השחורה עם אלמנטים של דתיות מודרנית. כיפה זו, החביבה על היהדות האורתודוקסית הלא-חרדית בארצות-הברית, 'קפצה לביקור' בארץ במהלך שנות ה-90', אך לא נקלטה. מן הסתם, בשל הדמיון שלה לאחיותיה החרדיות. היום, אפשר עדיין לראותה מתנוססת על ראשם של נערים אמריקנים, שבאים לשנת לימודים בישיבה בישראל (בעיקר בשכונות האמידות של ירושלים והעיר העתיקה).

מנגד, קיים גם דגם של כיפה סרוגה שכולה שחורה בסגנון הכיפה החרדית, ללא שום קישוט. העובדה שהכיפה השחורה הינה סרוגה מסמלת את השתייכותו של החובש אותה לזרם "היותר תורני". יוצאי ישיבות חרדיות שעברו למחנה הדתי לאומי מעדיפים את הדגם הזה. פה ושם אפשר למצוא גם רבנים חרד"לים שאימצו את הדגם (למשל, הרב חננאל אתרוג, ראש ישיבת "שבי חברון").

כיפה סרוגה ללא דוגמא. מקורה של כיפה זו באנשי אקדמיה דתיים, ליברליים, מקצתם נוטים שמאלה מבחינה פוליטית, אשר רצו למנוע את תיוגם ואת הזדהותם עם הזרם המרכזי של הציונות הדתית (פרופ' אבי רביצקי, שהיה דמות בולטת במגזר, נחשב לאחד החלוצים שחבש כיפה מדגם זה). אנשים אלה, חובשים כיפה בצבע אחיד, כהה, בדרך כלל שחור, הסרוגה בצורה הסטנדרטית של הכיפה הסרוגה אך ללא דוגמא מסביב. כיפה שכזו אינה קוראת לתשומת לב (נבלעת בצבע השיער) ואינה מבליטה את דתיותו של החובש אותה, ובה בעת, היא מעידה כי החובש אותה הוא אדם שומר מצוות.

בשנים האחרונות ניתן למצוא יותר ויותר צעירים בני המגזר, החובשים כיפות שכאלה. בעשותם כן הם רוצים לבטא חוסר הזדהות מגזרית - "אני לא שייך לשום קבוצה". בנוסף, ניתן להבחין בכיפות בצבע אחיד, ללא דוגמא, אך במגוון צבעים, לרבות צבעים "עליזים" ו"הרפתקניים", כגון: ירוק, כתום, אדום, ועוד. הצבעוניות הגוברת מסמלת, כפי שצוין לגבי הכיפות האחרות, את השפעת הפמיניזם, המתיר לגברים להתהדר בצבעים שבעבר נחשבו לנשיים.

"כיפת הסטיקר". כיפה המשמשת מצע להזדהות או מחאה פוליטית (בבחינת "אני מעורב ואיכפת לי") או מעין 'סטיקר' אנושי.

הכיפה הקרבית. השירות האיכותי בצה"ל מהווה לא רק צו יסוד בציונות הדתית, אלא סמל סטאטוס גברי חשוב. לא בכדי התרבו בשנים האחרונות ביטויי מעמד צבאי (סיפורי קרבות, שפה צבאית, מדים ופריטים אחרים) בקרב צעירים דתיים. שירות ביחידה מובחרת מהווה מקור לגאווה ולסולידאריות יחידתית ודורית, ולא פחות מכך, מטבע עובר לסוחר בשוק השידוכים.

קיימים שלושה סוגי כיפות צבאיות: כיפת א', כיפת ב' וכיפת סעדו צבאית.

כיפת א': כיפה המהווה מעין תג יחידה, סמל סטאטוס להתגדר בו ביציאה הביתה לחופשה. מזהים אותה על-פי צבעי החיל או החטיבה (לדוגמה: צנחן יחבוש כיפה סרוגה בצבע אדום), הסמל (העץ של גולני), או המוטו ("אחָרָי לצנחנים" וכדומה).

כיפת ב': כיפת לוחם בגווני הסתוות בשדה, בכפוף לכללי אתג"ר בצצ"ת (אור, תנועה, גוון, רעש, ברק, צורה, צל, תוואי), קרי: צבעי ירוק, חום ושחור.

כיפת סעדו צבאית: לצד ההיבט האופנתי המגניב (הרוּחְנִיוּת החדשה), לכיסוי-הראש יש גם שימוש מעשי, כמצע רך מתחת לקסדה הצבאית (תחליף לבָּנְדָנָה של שנות ה-80').

כיפה רב-מגדרית. משנות השמונים של המאה ה-20 צצה בארצות-הברית תופעה של נשים יהודיות חובשות כיפה, כולל כיפה סרוגה, כמו גם טלית, במהלך טקס התפילה בבית-הכנסת, כביטוי להשתתפותן הפעילה בפולחן הדתי. הדבר נתפש כאיום על קוד הלבוש המסורתי, ומטבע הדברים שנוי במחלוקת ומעורר שאלות רבות: האם הכיפה והטלית הינם פריטי לבוש גבריים בלבדיים? האם חבישתם על-ידי אישה מהווה חילול האיסור הדתי על לבישת בגדי המין השני? מה הקשר, אם יש כזה, בין חבישת כיפה לבין פמיניזם וזכויות הנשים?

תופעה זו 'עשתה עלייה' לישראל והיא הפכה לרווחת בקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות ופה ושם במניינים השוויוניים של המחנה הדתי-לאומי (אומיאל-שני, 2016).

לפני כשני עשורים ומחצה החלו נשים מהציבור הדתי-לאומי לחבוש כובעים סרוגים בצורה של כיפות בוכריות ו"כיפות סעדו" של הגברים. תחילה חבשו אותם כטרנד אופנתי תמים ללא כוונת מכוון, וכחלופה לכיסויי הראש הנשיים הקלאסיים (כובעי ברט, מטפחות ופאות); אבל בהדרגה, בקרב מיעוט זניח, הטרנד הזה הפך למעין הצהרה אידיאולוגית מתריסה. כך נוצרה אופנת יוניסקס דתית, המשקפת, במוצהר או במובלע, את תהליכי הפמיניזציה העוברים על הציונות הדתית.

כיסויי ראש מסורתיים בעדה הדרוזית

מטפחות

האישה הדתית, בעיקר ה'עאקלה' (המצויה ברזי הדת), נוהגת לכסות ראשה ושערה ב'נקאב', שהיא מטפחת או רעלה לבנה וגדולה. ה'נקאב' מכסה גם את הכתפיים וחלק ניכר מגופן העליון.

ה'נקאב' עשוי מ'שאש', כלומר מוסלין - סוג משובח של בד כותנה שקוף מעט, בעל נפילה רכה וזורמת.

מתחת ל'נקאב' מקובל לחבוש מטפחת קטנה האוספת את השיער בצמוד לראש, ונקראת 'לפליפה'.

על פי ספר הדת של 'שייך אל-פאדל', האישה הדרוזית חייבת לכסות גם את פניה בעת יציאתה מן הבית, למען הצניעות ובכדי לא להוות גורם פיתוי עבור גברים בציבור. מכוח ההרגל, הנשים המבוגרות מכסות את פניהן אף בסביבה הביתית, כך שהחלק הגלוי בפניהן הוא קדמת הפנים, מעל קו העיניים עד לאזור השפה התחתונה.

יש וה'נקאב' גולש ומגלה את הסנטר ומעט מהצוואר, בזיקה לחלקלקות האריג, ולמידת ההקפדה של הלובשת.

אורכה השמוט על הגב של המטפחת ארוך ביותר, לעיתים עד גובה הירכיים.

תהליכי החילון שעוברים על הצעירות הדתיות בשנים האחרונות באים לידי ביטוי בלבושן. לעיתים הדבר מתבטא במטפחת הלבנה שנשארת כמעין 'תחנת מעבר' המסמלת את זיקתה של הצעירה למסורת הדרוזית, אלא שאז היא מונחת ברפיון, או על הצוואר.

מקובל להניח על הכתפיים גם 'מנדיל' – מטפחת צבעונית גדולה, שבשוליה מטבעות מחוררות המחוברות בחוטי רקמה, או תוספות חרוזים. השימוש במטפחות הופך לפחות רלוונטי, ככל שהחילוניות מתפשטת.

צעיפים

האישה הדרוזית המסורתית מעדיפה להניח על כתפיה צעיפים ברוח ה'פשמינה' ההודית, בגוונים כהים. בשנים האחרונות הציבור הדרוזי החילוני מגיע למזרח, לתאילנד, הודו סין ועוד, ומושפע, כמו שאר התיירים, מפריטי הלבוש על סגנונם וצבעוניותם של המקומיים. אחד מהפריטים הרווחים הם הצעיפים הרחבים והחמים אותם מביא כמעט כל תייר מהמזרח, או שנמצאים בשפע אצל היבואנים מהמזרח הרחוק ונמכרים בשווקים ובקניונים. בתהליכי החילון העוברים על הציבור הדרוזי הדתי, ישנן נשים צעירות שאינן כורכות את ה'נקאב' כדי להסתיר את השיער והראש, אלא מסתפקות בצעיף לבן, ששמו 'פוטה'. צעיף זה משמש אביזר- מעבר מכיסוי ראש של ה'עאקלה' לעבר גילוי ראש, ה'מרוכך' מעט על ידי הנחת הצעיף על הצוואר. ה'פוטה' עשויה מוסלין משי או מוסלין סינתטי שקוף למחצה, ובשוליה רקמת תחרה לבנה. הצעירות כיום לא לובשות את ה"פוטה" על ראשן ומקצתן שמות אותה על הצוואר. בכך הן משלבות בין לבוש מודרני לבין שמירה על קודים של לבוש מסורתי.

לפה

המבוגרים הדתיים חובשים לראשם "לפה", שהוא טרבוש לבן עגול, שחלקו העליון שטוח בגוונים אדומים. ה'לפה' עשויה לבד עבה, או סריג צמר עבה המוקשה על ידי עמילן. אישיות רמת נעלה, כמו השייך אמין טריף ז"ל (נפטר בשנת 1994), חבש לפה בשם 'לפה מכולסה' (לפה טריף). זוהי מצנפת גדולה יותר ומעוגלת, מהיקף הראש כלפי מעלה, בסגנון הדומה למצנפתו של הרב עובדיה, ונקראת גם 'עמאמה'. הצעיר הדתי לא חובש כובע בדרך כלל, השמור ל'עקאל' המכובדים או למבוגרים.

"חטה" - הכפיה הלבנה

מעל ה'לפה' חובש הגבר הדתי בדרך כלל 'חטה', שם נרדף לכאפייה לבנה, שתפקידה לסוכך על הראש, העורף והצוואר מפני השמש. ה'חטה' היא מטפחת משי לבנה שעוטפת את ה'לפה' פעמיים או שלוש. שוליה תחובים לתוך הקיפולים, והקצוות העודפים תלויים בשיפולי הראש והצדעים. בכך נבדלת ה'חטה' מפרטי הלבוש הדתיים האחרים, שכן בניגוד ללבוש הדרוזי הפשוט בעיקרו והעשוי מחומרים לא מפוארים ולא יקרים באופן מכוון, החטה עשויה משי ומהווה פריט המפאר ומכבד את ה 'עוקאל'.

"טאקיה" - הכיפה הדרוזית

הכיפה הדרוזית נקראת 'טאקיה'. היא עשויה מצמר בסריגת יד, בצבע לבן או בשלל צבעים, ומיועדת לגברים שדתיותם ממוצעת, לא 'עקאל', ובמילים אחרות – לשומרי מסורת. סדר חבישת כיסויי הראש היא: טאקיה, מעליה חטה (תרבוש הלבד), ומעליו הלפה (צניף לבן הכרוך מעל). בעבר הטאקיה הייתה לבנה. כיום הצבע הלבן שמור בעיקר לצעירים הלומדים את הדת במרכז הדתי לדרוזים בחאצביה בלבנון. בהקשר זה כדאי לציין שהצבע הלבן לכיפה הגדולה מאחד את החוזרים בתשובה המוסלמים, היהודים והדרוזים. במשפחות דתיות סורגות האמהות כיפות לבנות גם לילדים הקטנים. בשנים האחרונות החלו דרוזים צעירים לחבוש טאקיה צבעונית, כסמל המשלב קשר למסורת מחד, והתקרבות למודרניות מאידך. ישנם הבדלים קטנים בין כפר לכפר במידת הצבעוניות של הטאקיה. ככלל, בכפרי הכרמל הכיפות צבעוניות יותר, ובכפרי הגליל – הצבעוניות פחותה.

המטפחת המוסלמית (חיג'ב)

שיער הראש נתפס בספרות החדית' כחסד אלוהי, ולכן מצווה לטפחו. כִּיתאבּ אל-תרג'ל (ספר השיער המטופח) ממוקם כרונולוגית מייד אחרי כּיתאבּ אל-ליבָּאס (ספר הלבוש), ומדגיש את חשיבות טיפוח השיער כהשלמה למראה החיצוני הכולל. הספרות הדתית הרלוונטית מדווחת, כי בכליו של הנביא מוחמד נמצאו דרך-קבע מסרק (משט או מדרא), ראי וצפחת שמן שיער (דהן). עם זאת, ועל-מנת לרסן גנדרנות וראוותנות, הובהר בכתאב אל-תרג'ל לאמור: "הנביא, עליו השלום, אסר על טיפוח השיער הגברי באופן קבוע אלא לסירוגין".

כדאי לשים לב לכך שהמושג תרג'ל (שמשמעותו, סירוק השיער שלא יהיה מקורזל ומלוכלך), נגזר מהשורש רג'ל, המציין גבר או פעילות גברית. אין מילה וחצי מילה על מחלפות האישה, אולי משום שמלכתחילה נאסר עליה לחשוף אותן בפומבי.

האיזכור היחיד בקוראן לטיפול השיער מצוי בסוראת אל-פאתחה (פרשת כיבוש מֶכָּה), שם מסופר על חלומו של הנביא: המתפללים נכנסים למסגד במֶכָּה ולאחר קיום מצוות החאג', מסתפרים קצר. לעומת זאת, חדית'ים רבים עוסקים באורך השיער הרצוי ומפרסמים הנחיות. להלן שלוש מהן: 1. חל איסור על נשים להסתפר קצר, בשל הכלל שאין לטשטש את ההבדלים המגדריים. במלים אחרות אישה צריכה להדגיש את זהותה הנשית וגבר את גבריותו. 2. אין לגדל שיער מתחת לקו השְכָמות, כי זה היה ככל הנראה אורך מחלפותיו של הנביא. 3. אין להסתפר או לגלח חלק משיער הראש, אם אלה יוצרים מראה א-סימטרי. אין נימוק לאיסור זה, ופרשנים מניחים כי א-סימטריה מעידה על אישיות גבולית, חיקוי תסרוקות פגאניות וניסיון להתבלט בניגוד לתפישת הפשטות והצניעות.

מוסלמית מאמינה עוטה לראשה חיג'אב, המסתיר את שיערה, או מגלה חלק ממנו. היקף השיער החשוף משמש מעין מד-אמונה לא רשמי. רווקות צעירות מגלות טפח משיערן מבעד לחיג'אב, ומנמקות זאת ברצון לצוד את עינו של חתן פוטנציאלי. צעירות הלבושות בבגדים ארוכים ומודרניים, מגלות את שיערן ללא כיסוי ראש גם-כן מהסיבה הנ"ל.

אישה דתייה לא תפקיד את מחלפות ראשה בידי ספר ממין זכר, שמא יתפתה. היא אמורה להסתפר בביתה או אצל הספרית (אצל המוסלמיות האדוקות, אסור באיסור חמור שספר-גבר יטפל בשיערן). מספרות הנשים ממוקמות בדרך כלל רחוק מעיני הגברים, שכן השיער, נתפס כאיבר נשי-אינטימי.

המספרה של הנשים צריכה להיות רחוק מעיני הגברים, כי השיער שלה נתפס כערווה. מומלץ לה שתסתפר בביתה ואצל אישה ולא גבר.

החיג'אב הוא כיסוי הראש החוצץ בין האישה לעולם החיצון. חִיגָ'אבּ הוא גם קמע שעונדים כנגד עין הרע, סרעפת (דיאפרגמה) למניעת הריון ושומר סף. בשיחת חולין עשוי גבר לומר לרעהו: "אני מנסה להתקרב לידידתי, אבל היא מציבה חיג'אבּ (מחסום) בינינו".

הסתרת פני האישה מאחורי החִיגָ'אבּ היתה נהוגה עוד לפני זמנו של מוחמד, לפחות בקרב האליטות העירוניות והמשפחות השליטות. על-פי המסורת, החִיגָ'אבּ הונהג לאחר שאנשים שהגיעו למסגד כדי לחפש את מוחמד, עלבו בנשותיו - לטענתם, משום שחשבו בטעות כי מדובר בשפחות.

צורת כיסוי הראש השתנתה מאוד במהלך מאות השנים שחלפו מאז. בפועל, מאות מיליוני מוסלמיות במרוצת הדורות כלל לא התכסו ברעלה (מקור השם העברי הוא בספר ישעיה, שבו מתוארים לבושים שלבשו בנות ירושלים כדי להתייפות, ובהם רעלה) או במטפחת ראש, בין השאר משום שהדבר הפריע לאישה בפעילותה השוטפת בשדה ובבית.

לדברי האנתרופולוגית המצרית נאדיה אבו-זהרה, בידוד הנשים שירת מטרות רבות. "כיסוי הראש מבטא את הסטאטוס, העוצמה, העושר והגבריות. הוא מסייע גם לשמר את דימוי האון הגברי, אם כי הגברים טוענים שכיסוי נועד להגן על כבוד הנשים".

כיסוי הראש והפּוּרְדָה (הפרדה, בידוד) הן סמלי הגבלה, ששורשיהם נעוצים באי-השיוויון המובנה בין המינים בחברה המוסלמית. לדעת הסוציולוגית המרוקאית פטמה מרניסי, גברים מוסלמיים רואים בנשים יצורים שאינם מסוגלים לשלוט במיניותם, ולפיכך מהוות איום על הסדר החברתי. במילים אחרות, יש לרסן ולדכא את חופש הפיתוי שלהן, ולאפשר בכך לחברה לתפקד באופן מסודר. על פי המוסכמה, אישה המכבדת את עצמה ואת משפחתה, המהלכת ברחוב מכוסת ראש (ולעתים גם פנים) וגוף, כמו אומרת לעוברים ושבים: "בלי ידיים! אל תגעו בי או שתצטערו על כך!"

מוסלמית אדוקה חייבת להתחיל ולכסות את ראשה בגיל ההתבגרות, מייד לאחר קבלת המחזור החודשי הראשון. למעשה, היא עשויה להתכסות בחיג'אב אפילו בין כותלי ביתה. זה קורה כאשר בני-משפחה קרובים, כמו בני-דודים, גיסים או גברים, להם היא עשויה להינשא על-פי חוקי האיסלאם, מגיעים לביקור. כמוסלמית אדוקה, לו נהגה אחרת, הייתה נחשבת לסוררת וחסרת כבוד.

כיסויי-הראש לנשים מוסלמיות ברחבי העולם רבים ומגוונים, והם מבטאים רמות שונות של אדיקות ומגוון מסורות: חימָאר (צעיף ארוך בצבע לבן או שחור, המכסה את השיער, העורף והכתפיים, אך מותיר את הפנים גלויות), ניקאבּ (צעיף כהה העוטף את החלק התחתון של הפנים וחושף רק את העיניים), בּוּרְקה (רעלה נפוצה באפגניסטן. ברדס המכסה את כל הראש, עם פתח הצצה מרושת לעיניים), צָ'אדוֹר (כיסוי ראש וגוף ביחידה אחת, בדרך כלל בשחור. נפוץ בעיקר באיראן). כאמור, שלושת האחרונים אינם מקובלים בחברה הערבית בישראל.

העָבָּאיָה היא מערכת לבוש שלמה, המשלבת בין שמלה ארוכה (גלאביה) המכסה את כל הגוף ומטפחת ראש המכסה את שיערה. מעטות בלבד בישראל, בעיקר בקרב הבדואים בדרום, לובשות ניקאב. העבאיה המסורתית היא בצבע שחור, אך בנוסף קיימות עבאיות מעוצבות בשלל צבעים וריקמה. יש נשים הלובשות רק את החלק התחתון של העבאיה (השמלה), ללא כיסוי הראש.

חִיגָ'אבּ זו מטפחת בד גדולה או צעיף בד או צמר, המכסים את השיער, נקשרים מתחת לצוואר או מלופפים סביבו. יש המהדקות את שולי החיג'אב באמצעות סיכה. השוליים מעוטרים בדרך כלל בגדילים. אצל הבדואיות הנשואות, בעיקר המבוגרות, נהוג כיסוי תלת-שכבתי: השיער אסוף במנדיל (כאפייה) צבעונית, לרוב בכחול; מעליה מטפחת עשויה שָאש (בד כותנה דק ולבן), המשמשת גם לכיסוי הפנים, לעיתים רקומה בשוליה בריקמת קרושֶה. שתי השכבות עטופות בצעיף גדול ושחור (קונאע), עשוי כותנה מחוספסת בעובי כפול מזה של השאש. הצעיף ארוך, לעיתים עד גובה הברכיים, ומקושט בחרוזי זכוכית צבעוניים קטנים.

נשים רבות, המחשיבות עצמן אדוקות ודתיות כיאות, מכסות את ראשן במטפחת גדולה, לאו דווקא שחורה או לבנה. המטפחת עשויה סריגת קרושֶה מחוררת, המאפשרת הצצה בשיער.

החיג'אבּ הפך זה מכבר פריט אופנתי, וניתן להשיגו בחנויות אופנה ברחבי העולם במגוון עיצובים. שלושת הסיגנונות הידועים ביותר הם: חיג'אבּ א-שָיילָה (אריג מלבני מבד דק), חיג'אבּ אָל-אָמירָה (צעיף בשני חלקים - מצנפת פוליאסטר או כותנה הנצמדת לקרקפת, וצעיף נלווה העוטף את הפנים), וחיג'אבּ כווייתי (שיכבת בד מעל שיכבת סריג). לא ידוע לי על אספנים או אספניות של חי'ג'אבים ישנים (למשל, כאלה שעוברים מדור לדור). אולי עוד יצוצו כאלה בעתיד.

מקורות

מקורות כלליים

• עפרת גדעון. 2013. למה כובע?, המחסן של גדעון עפרת.

• שלו סהר. 8.9.2010. לא רק לזקנים, הכובעים חוזרים לרחוב הישראלי, עכבר העיר.

• הלמן ענת, 2012. בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר.

• סרט וידאו שהכינו שתי תלמידות במכללה האקדמית עמק יזרעאל (2001) על חנות הכובעים של בלזם (במסגרת הקורס של פרופ' עוז אלמוג).

• Storey Nicholas, 2011, The History of Men's Accessories: A Short Guide for Men About Town, Remember When Press.

• Jones Stephen, 2012, Hats: An Anthology, V&A Publishing.

• Chico Beverly, 2013, Hats and Headwear around the World: A Cultural Encyclopedia, ABC-CLIO

מקורות לתרבוש

• תרבוש, ויקיפדיה

• תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תרבוש

• קלנברג קרוליין. 4.5.2020. סיפורו של התרבוש היהודי (בלוג להיסטוריה חברתית), הארץ.

• ארנון דנצ'ו, 2.8.2021. למה כובע? עלייתו ונפילתו של התרבוש, בתוך בלוג "עונג שבת (עונ"ש).

• גיאן ברוך. 21.10.2015. ברוך הבא: פנו דרך! עולמם המופלא של הקאוואסים, בלוג עונג שבת.

• קאוואס, ויקיפדיה.

• שומרונים, ויקיפדיה.

מקורות לכובע טמבל

• עפרת גדעון. 2013. למה כובע?, המחסן של גדעון עפרת.

• שלו סהר. 8.9.2010. לא רק לזקנים, הכובעים חוזרים לרחוב הישראלי, עכבר העיר.

• הלמן ענת, 2012. בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר.

• יעקב איתי. 10.1.2012. למה כובע, Xnet.

• כובע טמבל, ויקיפדיה.

• שטאל אברהם, 1999, מוצא המילים, מקורותיהן וגילגוליהן של המילים שבפינו, הוצאת דביר.

• בן עזר אהוד, 12.2.2005, לתולדות טמבל ו"כובע טמבל", חדשות בן עזר, גיליון מס' 1274.

• פלמן מיכל, ללא ציון תאריך, "כובע טמבל", באתר "החוויה החינוכית".

• גלילי זאב , ללא ציון תאריך. טמבל - פירוש המילה, מקורה, וגלגוליה, באתר "היגיון בשיגעון".

• קליין יוסי, 25.4.2011. כובע טמבל – האבולוציה של הישראלי הייצוגי, הארץ.

• זמיר יעקב, 12.2.2005, "זו הטמבלח'אנה!" – טמבל!, בתוך: בן עזר אהוד, לתולדות טמבל ו"כובע טמבל", חדשות בן עזר, גיליון מס' 1274.

• כובע טמבל, תמונות ומדיה בוויקישיתוף.

• רובינשטיין קרי. 20.10.2017, טמבל, אבל הרבה לפניך, Ynet.

• כובען, ויקיפדיה.

• Hatters, Wikimedia Commons.

מקורות לכיפה

• אלמוג עוז, זלצברג בלאק סימה, 2023, מה לובשים הדתיים - מורה נבוכים למגזר ישראלי סוער, (ייצא בקרוב לאור)

• אומיאל שני מירה, 2016. מפגשי זהויות במרחבים הציבוריים: מקרה הבוחן של שירת נשים והציונות הדתית, עבודה לתואר שלישי, אוניברסיטת בר אילן.

• אלי יוסי. 14.9.2012. תביעה חדשה: כיפה-מן נגד יצרני באטמן, nrg.

• יעקב איתי. 22.9.2010. עין תחת עין: יום הולדת 60 לכיפה הסרוגה, NRG.

• כאן דיגיטל, תאגיד השידור הישראלי. 2018. כאן סקרנים: למה יהודים חובשים כיפה, יוטיוב.

• מרמורשטיין מרדכי סער. 2014. אבי דור הכיפות הסרוגות – הרב משה צבי נריה: הגותו, פועלו ומקומו בעיצוב האתוס הציוני דתי.

• פישרמן שרגא, 1998. נוער הכיפות הזרוקות, אלקנה: אורות ישראל.

• הלמן ענת, 2012. בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר.

• שבט איתנים, ויקיפדיה.

• אליאש יחיאל. 1983. מעשה הבא בחזון, הוצאת אליצור.

• ארן גדעון. 2013. קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, הוצאת כרמל.

• פילבר יעקב. 25.10.2013. עמוד השדרה של הנוער הדתי, אתר ישיבה.

• רייכנר אלישיב. 8.6.2018 קרב איתנים: השבט שקבע את עתיד הציונות הדתית, מקור ראשון.

• עמר דביר. 2.2.2023. מפגש נדיר של השבט שחולל מהפכה במגזר, באתר ערוץ 7.

• אלעד עפרה. 2004. מ'תורה ועבודה' ל'תורה', מול 'עבודה': תנועת 'בניעקיבא' בארץ ישראל מהקמתה של ישיבת כפר הרא"ה ב-1939 ועד אמצע שנות ה-60, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.

• Baizerman Suzanne 1993. The Jewish Kippa Sruga and the Social Construction of Gender in Israel. In: Barnes Ruth, Eicher B. Joanne (Anthology Editors) Dress and Gender: Making and Meaning, Berg Publishers.

מקורות לכיסויי ראש מוסלמים ודרוזים

• אלמוג עוז, בר אור דליה, 2008, מאפייני לבוש של מוסלמיות דתיות בישראל, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

• אלמוג עוז, בר אור דליה, אלמוג תמר. 2008, שיער וכיסויי ראש במסורת הדרוזית, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

• מדיה וקבצים בנושא חג'אב בוויקישיתוף

• חג'אב, ויקיפדיה.

• רעלה, ויקיפדיה.

• חיג'אב (בגדים אסלאמיים), דף שער בספרייה הלאומית