top of page

מורשת הלבוש והאופנה: לבוש אתני-מסורתי

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


איסוף ושימור לבוש אתני-מסורתי

מלבושים מקומיים מסורתיים נחשבו תמיד לחלק מהפולקלור והזהות של קבוצות ברחבי העולם. ישנן תלבושות המיועדות לחיי היומיום ואחרות המיועדות מיועדות ללבוש רק באירועים מיוחדים כגון חתונות וחגים. ביגוד מסורתי ממקום למקום ומזמן לזמן, ומשקף תרבויות מגוונות, אקלים והשפעות היסטוריות. מדינת ישראל היא מדינה צעירה יחסית ולכן לא התרבדו בה מסורות לבוש עתיקות כמו במדינות אירופה למשל, אבל יש בתוכה תרבויות משנה עתיקות שמשמרות בתוכן, מי יותר מי פחות, מסורת ארוכת שנים של מסורות לבוש שעברו בירושה מדור לדור.

אחד היעדים ששמתי לעצמי עם הקמת אתר המידע "אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית" בשנת 2008 היה סגירת פערי מידע בתחום הלבוש המגזרי-מסורתי בארץ, שעד אז היה כמעט בחזקת שממה מחקרית. באתר ההוא, שנסגר ב-2016, פורסמו מאמרים רבים על לבוש ערבי, דרוזי, חרדי, דתי לאומי, אתיופי, רוסי, קיבוצי, יאפי ועוד. לימים פורסמו ערכים רבים בויקיפדיה שהתבססו על המאמרים הללו והרחיבו את היריעה. בשנים האחרונות התרבו המחקרים והפרסומים שעוסקים בלבוש מגזרי-מסורתי והופקו גם מספר תערוכות שנוגעות בנושא מזוויות שונות.


פריטי לבוש מסורתיים של עדות ישראל השונות מוצגים בעיקר במוזיאונים שמנציחים יישוב או עיר ברחבי הארץ. כך למשל, במוזיאון יהדות תימן בראש העין; במרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות, במוזיאון בית שאן; בבית המייסדים במעלות תרשיחא, ובמרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה.

שורה עליונה: בית המייסדים - מורשת יהדות תימן והעיר ראש העין, צילום: ישראל פרקר, 2023

שורה תחתונה: מרכז מורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות, צילום: ישראל פרקר, 2023



שורה עליונה: מוזיאון בין שאן, צילום: צבי הנרי כהן, 2022

שורה אמצעית: מרכז מורשת יהדות בבל באור יהודה, צילום: ישראל פרקר, 2022

שורה תחתונה: מויזאון המייסדים במעלות תרשיחא, צילום: צבי הנרי כהן, 2022


תערוכות ותצוגות קבע של לבוש יהודי מסורתי נערכות מעת לעת במתנ"סים המקומיים (בעיקר אלה הממוקמים בשכונות בעלות אופי עדתי מובהק). כך למשל במרכז יהדות בוכרה ברמלה, במתנ"ס טבדזה ברמלה ובמרכז המורשת ליהודי כורדיסטאן במושב ירדנה.


משמאל לימין: מרכז טבג'ה ברמלה, צילום: עוז אלמוג, 2013; מרכז יהדות בוכרה ברמלה, צילום: עוז אלמוג, 2013; מרכז מורשת ליהודי כורדיסטאן, מושב ירדנה, צילום: צבי הנרי כהן, 2022.


עד כה לא נערך מחקר אורך היסטורי על התפתחות הלבוש של הקבוצות דוברות הערבית בישראל. הקושי טמון כאן לא רק בשולייתם החברתית (המחקר בישראל התמקד באופן מסורתי בהיסטוריה היהודית) אלא גם משום שהתרבות הערבית נעדרת אוריינטציה של תיעוד ושימור היסטוריים (כל משפחה, שבט, או כפר מרוכזים בעצמם בכל המובנים). גם חולשתם ההשכלתית (שיעור יודעי הקרוא וכתוב היה נמוך במשך שנים) והכלכלית, כמו גם ניידותם המוגבלת, פגמה בתיעודם ההיסטורי. ערבים מעטים בלבד החזיקו ברשותם מצלמה ביתית ולכן רוב התצלומים ההיסטוריים שמתעדים מסורות לבוש בחברה הערבית, הדרוזית או הצ'רקסית נעשו בידי יהודים ואגורים בארכיונים הפרטיים של צלמים או בארכיונים של היישובים היהודיים הסמוכים לאלה הערביים.

אם וילדיה בנצרת, צילום עזריה אלון, 1959, התצלום באדיבות אביטל אפרת; צעירים בנצרת, 1959, צילום עזריה אלון, 1959, התצלום באדיבות אביטל אפרת; משפחה מהכפר ג'אסר א זרקא, שנות העשרים, ארכיון מעגן מיכאל, התצלום באדיבות יורם פריד


פרטי לבוש פלסטיני, דרוזי וצ'רסי מסורתיים מוצגים במספר מוזיאונים פרטיים ברחבי הארץ: המוזיאון למורשת ערבית בסכנין; המרכז למורשת הבדואים בכפר שיבלי; המרכז למורשת עממית בכפר שעב; בית המורשת הדרוזית בכפר ג'וליס; מרכז ג'ו אלו בנגב; המוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא; המרכז למורשת הצ'רסית בכפר כמא; מרכז כרמל למורשת דרוזית בעוספיא; מוזיאון אוצרות בחומה.


ביגוד פלסטיני מסורתי במוזיאון אוצרות בחומה, עכו העתיקה, צילום: עוז אלמוג, 2015




שורה עליונה משמאל לימין: מרכז ג'ו אלון, הנגב הצפוני, צילום: צבי הנרי כהן, 2022; המרכז למורשת הצ'רקסית בכפר כמא, צילום: עוז אלמוג, 2017; המרכז למורשת הבדואים בכפר שיבלי, צילום: עוז אלמוג, 2017

שורה אמצעית משמאל לימין: המוזיאון הצ'רקסי בכפר כמא, צילום: צבי הנרי כהן, 2022; המרכז למורשת עממית בכפר שעב, צילום: עוז אלמוג, 2017; בית המורשת הדרוזית בג'וליס, צילום: עוז אלמוג, 2017

שורה תחתונה משמאל לימין: מרכז כרמל למורשת דרוזית בעוספיא, צילום: רג'אא מנסור, 2022המרכז למורשת ותרבות ערבית פלסטינית בסכנין, צילום: עוז אלמוג, 2017


הגלביה במדינת ישראל

הגלביה הבדואית

"גלביה (בערבית: الجابية) היא גלימה ארוכה ורחבה הנפוצה בארצות ערב, ובעיקר בארצות המפרץ הפרסי. נשים לובשות גלביה כלבוש יומיומי או כלבוש ערב מהודר, בהתאם לכמות העיטורים ורמת העיצוב שלה. גברים לובשים גלביה המעוצבת בפשטות, בדרך כלל ללא עיטורים. מקור הגלבייה בארצות המפרץ.


הבגדים המעוטרים של ערביי הארץ שילבו בין מסורות קדומות, לבוש טורקי וסגנון מודרני. הגלביות היו נפוצות יותר במצרים וצפון אפריקה ופחות בפלשתינה. בפלשתינה הגלבייה הרחבה הייתה לבוש גברי, ואילו נשים לבשו מכנסיים ועליהם מעיל-שמלה ארוך. השמלה הנשית דמתה לגלביה, אך הייתה צרה ובעלת שרוולים צרים וארוכים יותר, ופתח צוואר עמוק. תלבושת נוספת כללה חצאית ארוכה ועליה מעיל, דמוי גלביה עם שרוולים קצרים.


הגלבייה נלבשה בשל ההגנה שהיא מעניקה מפני השמש ומאפשרת רקמה קלה של קישוטים צבעוניים. שילובי הבדים, הרקמות ושאר פריטי הקישוט בבגד יצרו מראה אקלקטי ועשיר בפרטים. גם נשים כפריות ועניות יחסית נהגו לקשט את בגדיהן ברקמות נאות ומושקעות מאחר שהידע ברקמה, תפירה, צביעת בדים אריגה ועוד, היה נפוץ והעניק גם לנשים ממעמד כלכלי נמוך הזדמנות ליצור בגד ייחודי.


היום רק מיעוט מהנשים מכלל המגזר הערבי בישראל, לובשות היום את הגלביה המסורתית בנוסח הבדואי או מדינות המפרץ. מעטות (רובן בדואיות) לובשות אפילו שמלות בצבע שחור. יש לציין שהצבע השחור נתפס בקרב חלק ניכר מהמוסלמים בעולם כצבע של אבלות ואילו לבן נחשב לצבע המסמל טוהר (עם זאת, הנשים נמנעות מלבן משום שהוא עלול להיות שקוף).


הגלביה היהודית

בשנות השבעים, לאחר מלחמת ששת הימים, נפתח בישראל שוק גדול של גלביות אותנטיות שהתרחש גם במנותק מהנטייה הכללית בעולם האופנה בשנים אלה. הגלבייה נתפשה כפריט לבוש אופנתי ונוח והפכה לטרנד בקרב הבוהמה התל אביבית. במיוחד זכורים דן בן אמוץ ומנשה קדישמן בגלביות האקסצטריות שלהם.


חברת האופנה משכית, שהוקמה על ידי רות דיין, ייצרה גלביות אופניות תוך שימוש אמנותי בעבודות רקמה, צורפות ועוד.


הגלביה היתה לאחד מתווי הזהוי החזותיים של כמה ממנהיגי הדת הספרדיים, ובראשם: הרב עובדיה יוסף, הבאבא סאלי והרב אמנון יצחק.


בעשרות השני של המיליונם החדש הפכה הגלביה לטרנד אופנתי קצר, כאשר מספר מעצבים צעירים יצרו גרסה משלהם לבגד המסורתי, מתוך קריצה למגמת ההיתוך רב תרבותית והזיקה החדשה לוינטג'.


הרקמה הפלסטינית

הרקמה הפלסטינית (בערבית: التطريز الفلسطيني) היא מלאכת יד נשית-מסורתית של שזירת חוט צבעוני בעזרת מחט ידנית או מחט של מכונת תפירה. היא עושה שימוש בסוגים רבים של חוטים, כגון משי, כותנה, צמר וחוטי מתכת. שילובי החוטים נעשים בצורת שתי וערב ליצירת מרובעים קטנים תכופים הנקראים עיניים. פסי הדוגמה נוצרים לרוב על ידי דגם החוזר על עצמו ישר ובמהופך לסירוגין, משולב בעיטור של מעין צמח מתפתל (הנקרא "ערבסקה").

המוטיבים הגיאומטרים שואבים השראה מהטבע (גרמי השמים, עצים, פרחים, ענפים וכו').


גם האריגים שעליהם נעשית הרקמה מגוונים, אם כי ישנה העדפה לבדים שבהם קל לספור חוטיהם הפנימיים כדי להקל על התהליך של איתור מקום התכים הנחוצים, כיוונם ומספרם. עבודת הרקמה הפלסטינית מצריכה דיוק מרבי ולכן היא אורכת זמן ממושך ומחייבת סבלנות. הרקמה מעטרת אריגים מגוונים: סדינים, מפיות, תמונות, תיקים ופריטי לבוש מגוונים (בעיקר שמלות).


הצבע האדום הוא הצבע הנפוץ ביותר ברקמה הפלסטינית. הוא הופק מצמח המדר שהיה הזול והזמין ביותר. האדום מסמל אושר ושמחה וכן את דם המחזור הנשי ולכן נחשב כמביא מזל ומגן. הנשים השתמשו בקשת של גוני אדום, החל מאדום- כתום וכלה בחום-ארגמן וסגול. צבעים שכיחים נוספים הם ורוד, סגול, כחול, ירוק, חום, שחור ולבן.


התלבושות הפלסטיניות עשויות ממגוון רב של אריגים, לרוב אריגי כותנה, פשתן, וצמר שנארגו בחלקם בפלשתינה וחלקם יובאו ממצרים, סוריה ואנגליה. האריגים נארגו בנול דוושה בידי אורגים מקצועיים. לכל אריג ניתן שם מיוחד וכך גם לכל מרכיב בתלבושת המסורתית. בין הסוגים המפורסמים ביותר של האריגים ששימשו לצורך רקמה: האריג הנזירי; האריג המג'דלאווי; האריג ההרמזי; האריג הח'ודארי; האריג הקטיפתי.

המרכזים החשובים לאריגת בדים, בפלשתינה-א"י היו: עכו, חברון, רמאללה, בית ג'אלה, בית לחם, ירושלים, שכם, נצרת. הצמר נטווה והושאר לרוב בגווניו הטבעיים (לבן או חום) ויש שנצבע באדום או בכחול.


בעבר מגוון הדגמים היה מוגבל וקבוע והוא אפשר לשייך את בעלת הרקמה לשבט ספציפי, גיל ומצב משפחתי. כך למשל, אישה נשואה טרייה לבשה שמלה רקומה בגווני יין ואישה שהתאלמנה לבשה שמלה שחורה רקומה בגווני כחול או ירוק.


כל אזור הצטיין בניואנס שלו: כך למשל, שמלות בית-לחם נרקמו בחוטים מוזהבים או מוכספים בתך מאונך ומאוחז (תך המחבר חוט או פתיל שמניחים על האריג באמצעות חוט עדין ודק ממנו) ועוטרו בדגמי "צמח השעון". שמלות באר שבע והנגב הצטיינו בגודלן ואורכן הגדול בשרווליהן גדולים, קצותיהם המחודדים וגוונן המאד אדום. השמלות הטקסיות ממישור החוף הדרומי, מעזה, אשדוד ואשקלון התאפיינו ברקמת קמעות שסודרו בקבוצות של חמש. שמלות אזור רמאללה הצטיינו בפשתן או כותנה לבנה, ורקמתן הצטיינה בשורות של דגמי עצי ברוש, דקל, וכפות תמרים. השמלות מאזורי יפו, לוד, רמלה ובית ג'אן התאפיינו ברקמות משולשים ועצי ברוש הפוכים. הגוונים הכחולים הכהים אפיינו את שמלותיהן של אלמנות איזור חברון.


לאחר קום המדינה, בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת הוקמו בכמה כפרים קואופרטיבים של רוקמות, המשמרות את המסורת והמורשת האמנותית ובה בעת תורמות לכלכלת המשפחה. מקצתם פועלים עד היום (טיראז: רקמה מקומית, אתר מוזיאון אמנות האסלאם).


תצוגת רקמה פלסטינית מסורתית במרכז למורשת ערבית בסכנין. צילום: עוז אלמוג, 2015


עד אמצע המאה ה-20 השתמשו ברקמה בשני סוגים של חוטי משי, הסוג הראשון עשוי מפקעות תולעי משי, ונקרא "אלסאדק" או "אלסדאק". אחד המאפיינים של חוט אלסדאק שצבעו לא משתנה מגורמי המים, השמש או הגורם של הזמן. השתמשו בו עם הסוגים הטובים ביותר של האריגים ובגדים לנסיבות מיוחדות. הסוג השני הוא משי צמחוני ונקרא "אלקזאב" או משי "קז". הוא משמש לרוב עם האריגים הפחות טובים מבחינת איכות, בבגדים של חיי היום יום. חוטים אלה נמכרו בצורה של "שלאייל" והנפרד שלה "שלה" שהיא חבילה של חוטים באורך של כ-30 סנטימטר. נמכרת במה שנקרא "דרהם" שהוא יחידת משקל השווה ל-16 קיראט.


מאמצע המאה ה-20 ולאחר הקמת מדינת ישראל, החלו לייבא צורות אחרות של משי, במיוחד מצרפת. הוא מחולק לשני סוגים: משי "טובאב" ומשי "צינורות". המשי טובאב יותר עווה ממשי הצינורות, עטוף בצורה כדורית על גלילים קצרים מקרטון ומשקל המשי בטובה אחת 10 גרם ואורכו 78 מטרים.


עבודת הרקמה מתחילה בעשיית מסגרת רקמה (תך). קיימים סוגים שונים של תכים, אבל "התך האיכרי" הוא הנפוץ ביותר ברקמה פלסטינית, תך זה נקרא גם "אלתמשאייה".


אחרי מלחמת ששת הימים חדרו למסורת הרקמה הפלסטינית דגמים וצבעים חדשים, שהגיעו בהשפעת חיצוניות שונות.


בעקבות תהליכי המודרניזציה של ערביי ישראל ובפרט רכישת ההשכלה של הנשים הערביות, הלכה ונכדה מסורת הרקמה הפלסטינית הן במדינת ישראל והן בשטחי הרשות הפלסטינית. היום רק נשים מעטות שולטות במדיום וומתמסרות למלאכה הסבלנית, המנוגדת לחוסר השקט והתזזיתיות של העידן הדיגיטלי.


מנגד, בעקבות התחזקות התודעה והרגישות הלאומית-פלסטינית גברה בקרב הפלסטינים גם המודעות למורשת הרקמה. יותר ויותר אספנים מאתרים משמרים רקמות מסורתיות, הן כיוזמה פרטית-משפחתית, והן כחלק מהתפתחות הנגשת המורשת הפלסיטינית באמצעות מוזיאונים וגלריות מקומיות. העשיר מכולם הוא המוזיאון בסכנין, שמחזיק ברשותו אוסף מרשים של שמלות פלסטיניות ובדואיות מעוטרות רקמה מסורתית.


תצוגת רקמה פלסטינית מסורתית במרכז למורשת ערבית בסכנין. צילום: עוז אלמוג, 2015


בארכיון רוז לאופנה וטקסטיל של מכללת שנקר, שמור מקום כבוד לשמלות משכית שעוצבו בהשראת הרקמה הפלסטינית והיו חביבות על צעירות ישראליות משכילות בשנות השבעים.


בין האמניות הפלסטיניות בעולם יש המשלבות רקמות שונות בתוך יצירותיהן. כך למשל, בותיינה מילחם, והודא ג'מאל.


יותר ויותר מעצבות אופנה ערביות צעירות בישראל משלבות ביצירותיהן מרכיבים מסורתיים. כך למשל, במסגרת היוזמה המכונה עג'ראם.

אופנה המשלבת רקמה פלסטינית מסורתית. הספר הוצג במכירה פומבית התצלום באדיבות בית המכירות שלומי שיק


קיימות היום גם סדנאות ללמוד מלאכת הרקמה הפלסטינית. כך למשל, הסדנה של יוסרא עאשור, או הסדנה של רנא חורי. אפילו עיריית תל אביב הציעה בזמנו לתושביה סדנת רקמה כזו לכבוד חג האילנות היהודי, זאת כמחווה "לרצון שייכות לאדמה של האישה הפלסטינית" (כצפוי, היוזמה, זכתה לביקורת פוליטית).


גם המחקר והתיעוד של מסורת הרקמה הפלסטינית התפתחו בשנים האחרונות, מה שהניב מספר תערוכות, קטלוגים וספרי מחקר ועיון (ראו להלן רשימת מקורות).


בנובמבר 2006 נפתחה במרכז למורשת פלסטין בבית לחם תערוכה לרגל "מאה שנה של לבוש פלסטיני" (היא נמשכה עד מרץ 2007). האוצרות, אימן ומהא סאקה, שהן גם המייסדות והמנהלות של המרכז הזה, הפיקו, בשיתוף פעולה עם המכון לחקר תרבויות עתיקות באוניברסיטת שיקגו, קטלוג עשיר עם תמונות והסברים של שמלות מסורתיות, שיוצרו בשנים שלאחר 1948. הקטלוג כלל גם לקסיקון מונחי לבוש בערבית (Saca, 2006).


ב-2007 עלתה בגלרייה לאמנות ע"ש אברהם ברון, באוניברסיטת בן גוריון בנגב תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים (נשים וגברים, יהודים/יהודיות וערבים/ערביות) בשם "רקמות: רקמה וקליגרפיה בעבודותיהם של אמנים עכשוויים בישראל" (אוצרים: פרופ' חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות). בתערוכה הוצגו "עבודות אמנות המנהלות דיאלוגים. דו-שיח ערני ומשמעותי מתקיים בין המטען התרבותי האישי של כל אחד מהאמנים והאמניות המשתתפים בתערוכה לבין דימויים ומוטיבים נפוצים של רקמה ואריגה פלסטינית, שמלות או מקטעים של בדים, כתב ערבי ואראבסק המתבססים בעיקר על המורשת של אוּמנוּת הנשים הפלסטיניות, הבדוויות והדרוזיות. זהו דו-שיח תרבותי בעל זרימה דו-סיטרית: אמנים ערבים ויהודים משוחחים בו עם תרבותם שלהם ועם תרבותם של "האחרים'."


לצד העבודות העכשוויות, העשויות באמצעים מגוונים: ציור, רישום, צילום, פיסול, קרמיקה, אריגה, רקימה ומיצב - הוצגו בתערוכה הזו פריטי לבוש ועבודות אומנות מן המורשת הפלסטינית מקומית. אלה הם תוצרי עבודותן של נשים שזהותן אינה ידועה, מן האוספים של חאלד מָחָרִיק וחאדר ואש.


ביולי 2015 עלתה במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים תערוכה מרהיבה של פרטי לבוש פלסטיניים מראשית המאה שעברה (1880-1948). התערוכה הזו, שכותרתה "טיראז: רקמה מקומית" (האוצרת רחל חסון), התבססה על האוסף של מנואל קליידמן, שכולל גם פריטים נדירים שנחשפו לראשונה לציבור הרחב.


השמלה המוסלמית המודרנית

רקע

האיסלאם, כמו רוב הדתות הגדולות והחשובות בעולם, מטיל פיקוח על התנהגות מאמיניו ובכלל זה פיקוח על הופעה חיצונית ועל התנהגות מינית (שני דברים הקשורים זה בזה). אחד הביטויים לכך הוא הגבלה על חשיפה והבלטת אברי גוף מסוימים – בעיקר של נשים. על-פי הנביא מוחמד, אבי האיסלאם, האלוהים ברא אנשים וברא במקביל לבוש שיכסה את אברי הגוף הראויים לכיסוי (פרק אל אעראף פסוק 26). אולם מהי דרגת הכיסוי? על כך מתנהל משא ומתן חברתי-הלכתי בתוך העולם המוסלמי זה מאות בשנים.


כמו דתות אחרות, גם האיסלם, כולל כיתות ואסכולות מגוונות, המתייחסות בין השאר באופן שונה למעמד האישה ולבושה. אולם, בהכללה רחבה אפשר לומר שרוב פרשני האיסלאם ומורי דרכו רואים בגוף האישה מכשול בפני יצרי הגבר, ולכן לשיטתם הגבר נזקק לחסדי שמיים כדי להתגונן מפניה. כך פסק, על פי המקורות המוסלמיים, הנביא מוחמד: "אין דבר שמשפיע על הגברים לרעה יותר מהפיתוי של הנשים. אנחנו מבקשים מאלוהים שיגן עלינו מהפיתוי שלהן ויאיר להן את הדרך ויהיו נשים טובות". "אמר הנביא: הסתכלתי בגיהינום וראיתי שרוב האנשים שבו הן נשים". איש-הדת מוחמד אבו-רחאל, חבר התנועה האיסלאמית בנצרת, מוסיף פרשנות משלו: "הנשים נידונו לגיהינום מפני שלבשו בגדים נוצצים, קצרים, צרים או שקופים, פיתו את הגברים וגרמו להתפוררות החברה המוסלמית כולה".

הקוראן מחולק ל-114 פרקים, או פרשות, שכל אחד קרוי סוּרָה سورة . על-פי הקוראן, מקור הלבוש הוא בחסד אלוהי. במקום אחד נכתב: "ואלוהים שם לכם את ההרים מעונות, ויעשה לכם לבוש למחסה לכם מחום ולבוש (שיריון) למחסה לכם במלחמתכם. כזאת הוציא והעביר חסדו עליכם למען תהיו תמימים עמו" (סוראת אל-נחל, פרשת הדבורה). במקום שני נכתב: "הוי בני-האדם, הנה הורדנו לכם לבוש להסתיר ערוותכם ובגד פאר, אך לבוש יראת האל טוב ממנו" (סוראת אל-אעראף, פרשת המחיצה).


בסוּרָאת אל-אחזאב (פרשת המפלגות), יש הנחיה ברורה להציב חיץ בין גברים לנשים: "הנביא, קרא לנשותיך, בנותיך ונשות כל המאמינים להתכסות היטב בבגדיהן. כך יאה יותר, כך יכירו אותן ולא יעוללו להן כל רע. אללה הוא רחמן ורחום".


בפסוקים נוספים יש התייחסות לעדיי זהב ולבגדי משי, האסורים בעולם הזה, אך יהיו מנת חלקם של המאמינים בגן-העדן. לחוטאים שיישלחו לגיהינום מצפות 'שמלות-אש' שיצרבו את גופם החשוף.


שבעת כללי היסוד ללבוש האישה

החדית' היא אוסף של הלכות, אגדות וסיפורים אודות הנביא מוחמד ואורח-חייו, שהועבר בעל-פה מדור לדור על-ידי חכמי-דת, ונחשב בעיני רוב המוסלמים כמקור המוסמך ביותר לפרשנות הקוראן. חשוב להדגיש שאין בדת האיסלאם כללי לבוש מפורטים לפרטי פרטים, בנוסח המקובל למשל בחברה היהודית החרדית. זו ביסודה מסורת שבעל-פה, שנהגתה על-ידי חכמי הדת ומנהיגי הקהילות (בדרשות ופסקי הלכה), ועיקריה הם לבוש סגור, מסורתי ושמרני. באופן כללי, אישה מוסלמית חייבת ללבוש בגד ארוך, רחב, לא שקוף, המכסה אותה מכף-רגל עד צוואר, מצניע את אברי גופה האינטימיים. רצוי צבע כהה (כדי לשמור על אטימות ולמנוע משיכת מבטים), וללא עיטורים ודוגמאות אמנותיות שעלולים גם כן למשוך תשומת לב. שיערה חייב להיות מכוסה אף הוא בקפידה.


פרשני החדית' היו על טהרת המין הגברי ופסקי-ההלכה שלהם נועדו בראש ובראשונה לשמר את ייחודו, כבודו ומעמדו הבכיר של הגבר על האישה. הדבר נבע גם מתפיסה פטריארכאלית הרואה באישה את קניינו של הגבר. הוא אינו להוט לחלוק את 'רכושו' עם הזולת, וחלוקה זו כוללת גם מבטים חומדים.


הכבוד הגברי והכבוד הנשי כרוכים בכבוד המשפחה, אך לכל אחד מהם ביטוי שונה. כבוד הגבר ("שרף") شرفהוא עניין ציבורי הקשור, על פי המסורת הערבית, לאומץ, הכנסת אורחים ואדיקות דתית. הגבר עלול לאבדו, אך גם לזכות בו מחדש. כבוד האישה ("עָרְד")عرض הוא עניין פרטי הנוגע לדבר אחד בלבד, צניעותה המינית. משזו אבדה (לפחות בעיני הזולת), אין להשיבה. אם אובדן כבוד האישה נודע רק בחוגים סגורים, העניין יסתכם בנזיפה. אך אם נודע בפומבי, עשויים קרוביה לחוש כי מחובתם לטהר את שם המשפחה - עד כדי רציחתה, במקרים קיצוניים (בעיקר בחברה הבדואית).


דגש זה על צניעות האישה אופייני לחברות של שושלות-יוחסין גבריות. פרשנים גורסים כי מקור הדבר בחרדה מובנית באשר לשאלת האבהות על הילד, וההעברה המוסדרת של הירושה מגבר לגבר.


במהלך ההיסטוריה, כפיית נורמות הלבוש על האישה נעשתה על-ידי הגברים מחברות מסורתיות שונות, כחלק ממסכת כוללת של שיעבוד האישה והתייחסות אליה כאל יצור שאינו שווה במעמדו החברתי לגבר (היא אינה מורשה, למשל, להנהיג את הקהילה ולשאת דרשות), אלא כמי שתפקידה בעיקר לסור למרותו ולשרת אותו. ושוב, הדעת נותנת כי העובדה שמיניות האישה גלויה לעיני בעלה בלבד, משקפת לא רק תפישה של צניעות אלא גם אות לבעלותו עליה (לתפישת האישה כקניין בעלה סימוכין רבים בתרבות האיסלם). שבעת כללי יסוד נקבעו ללבוש האישה המוסלמית: א. אסור שייראה אף חלק מגופה, פרט לפנים וכפות הידיים; ב. הבגד שהיא לובשת חייב להיות רפוי (לא צמוד) כך שלא יהיה ניתן להבחין בצורת גופה; ג. בד הבגד חייב להיות עבה ולא שקוף, כך שלא יסגיר את צבע העור או צללית הגוף; ד. אסור שהבגד יבלוט בצבעים, הידור, עיצוב או קישוט המושכים תשומת-לב; ה. אסור עליה ללבוש בגדי גבר; ו. אסור עליה ללבוש מלבוש כופרים; ז. בגדיה צריכים להיות צנועים, אבל לא בלויים ומעוררי רחמים.

על הבת לאמץ את הכללים לעיל החל מגיל ההתבגרות. לא מצוין בכתובים מהו הגיל הזה אך מקובל אחרי קבלת המחזור (ווסת) הראשון.


השיח הביקורתי

לבוש הנשים המוסלמיות ומשמעותו הפכו בשנים האחרונות סוגיה מרכזית בשיח הפמיניסטי גם בעולם הערבי. השוללות תופסות אותה כאמצעי דיכוי; המצדדות נעות בין הגישה האפולוגטית לבין הגישה הכוחנית הרואה בכיסוי הראש הפגנת זהות וכוח, תרומתה של האישה למאבק האיסלאם כנגד התרבות המערבית המאיימת לשטוף אותו.

הניסיון להצדיק את קוד הלבוש המחמיר, או לפחות לחיות איתו בשלום, הוליד מסכת ארוכה של הסברים, תירוצים ותיאוריות מקוריות. כך , למשל, טיעון ציורי שהתפרסם באתר אינטרנט מוסלמי, גורס כי "צריך לכסות את האישה כמו שמכסים ממתקים, כדי שהזבובים ושאר היצורים המזהמים לא יעטו עליה..."


תיאוריה אחרת גורסת, כי כיסוי הגוף הוא בעצם עליית מדרגה רוחנית ואינטלקטואלית עבור האישה. בזכות הלבוש הצנוע גברים יתייחסו אליה בכבוד, וישפטו אותה על-פי שיכלה, אמונתה ואישיותה, ולא על-פי חיצוניותה. הלבוש המסתיר את גופה משחרר אותה מלחצים המופעלים על נשים בחברה בכלל והמערבית בפרט, לטפח את חיצוניותן, לחשוף כמה שיותר מגופן. המוסלמית הצנועה פטורה מלעשות בשימוש בגופה או בקסמיה הנשיים, כדי להיות מקובלת חברתית. בכך היא בעצם מגדילה את חירותה האישית.


נשים מוסלמיות רבות טוענות שהן בוחרות בלבוש צנוע מרצונן החופשי, ללא כל כפייה, כדרך לשדר לעולם החיצון כי אף שהן עובדות מחוץ לבית, הרי שהן נשים מכובדות ואדוקות. נשים שהלכו לראשונה ברחוב בלי כיסוי הראש, הודו כי הרגישו נבוכות, פגיעות ואפילו עירומות.


טיעון נוסף מאסכולה זו אומר כי כיסוי הגוף מגונן על האישה מפני הטרדות מיניות, או מניסיונות של גברים זרים 'להתחיל איתה' בניגוד לרצונה.


כך או אחרת, הלבוש המוסלמי הדתי נותר ביטוי חיצוני למציאות מורכבת. שכן, הגישה הבסיסית כלפי נשים בחברה הערבית טרם השתנתה ברוב החברות המוסלמיות, ובכלל זה גם בחלקים ניכרים בחברה הערבית בישראל. גם נשים שהסירו את כיסוי הראש ממשיכות למלא את תפקידן המסורתי במסגרת המשפחה, וצניעותן תופסת עדיין מקום מרכזי. התנהגות האישה היא עדיין המפתח לכבוד משפחתה ולשמה הטוב, יהא לבושה אשר יהא.


הג'ילְבָּאבּ בישראל

הגלביה הנשית המוסלמית המודרנית (בהבדל מהגלביה הבדואית המסורתית) מזכירה חלוק והיא מכונה ג'ילְבָּאבּ (Jelbab ביחיד ו-Jalabeeb ברבים).


הג'לאבב جلباب עשוי בדרך כלל בד עבה (למנוע שקיפות), צבעו כהה (כחול, חום, וכדומה) והוא אינו הדוק ולא מסגיר את מתאר הגוף. הג'ילבאב המודרני מכסה את כל הגוף למעט הידיים, הפנים והראש.


לא הרבה ידוע על התהליך שבסופו הפך הג'לבאב جلباب לבוש חובה לכל מוסלמית. לפי הגירסה המקובלת, הסתרת גוף האישה מכף-רגל ועד ראש באה בעקבות המפגש עם התרבות הביזנטית, לאחר היציאה מגבולות חצי האי ערב. המנהג הפך לנורמה מחייבת, ככל הנראה עם עליית שושלת הח'ליפים של בית עבאס לשילטון באמצע המאה השמינית.


לגלימה הערבית המסורתית יש שמות רבים, בהתאם לארץ המוצא וגם כתוצאה מנדידת השבטים הערביים, ובעשורים האחרונים, גם בגלל הגלובליזציה. הערבים הפלסטינים (בישראל ובשטחים) קוראים לה גָלָבִּיה (ברבים גלביּאת), במצריים היא נקראת גָלָבּיה או מִילאיה, בעיראק עִבָּאיָה, באיראן צָ'אדור, בטורקיה הימשאק, באפגניסטן בּוּרְקָה ובצפון אפריקה גָ'לָאבָּה או חייק.


הגלביה הפלסטינית (ג'לבאב) צצה בשנות ה-70' של המאה הקודמת, עם עלייתה של תנועת מוג'מע אל-אלאסלאמי (אירגון הצדקה של החמאס). תנועת החמאס, שהוקמה ב-1978 על-ידי האחים המוסלמים ברצועת עזה, כפתה את הג'לאביה جلابية והחיג'אב, או החימאר (רעלה קטנה יותר) על נשות הרצועה, כל אימת שהוציאו את קצה חוטמן מפתח ביתן. מהרצועה נפוצה אופנת הלבוש הדתי המקובל היום (חלוק מלא) לגדה המערבית, למזרח ירושלים ולישראל, כחלק מהמגמה הכללית של התחזקות האיסלם. חשוב לציין שמערכת הלבוש הזו, מעבר לציווי הדתי, הפכה לאחד מסמלי המאבק הפלסטיני הלאומי.


הג'לבאב جلابية מכסה את גוף האישה מצוואר עד קרסול. צבעיה כהים - שחור, חום, כחול כהה ואפור - אם כי ניתן למצוא גלימות בבורדו ובירוק כהה, שאימרותיהן מעוטרות בריקמה תעשייתית בצבע הגלימה או בקונטראסט צבעוני.

כדי לסכל מצב מביך בו הגלימה נפרמת וחושפת אבר מוצנע זה או אחר, מקובל ללבוש מתחת לגלביה חולצה ארוכה בעלת צווארון גולף, בצבע דומה או זהה, או אפודה המעלימה את מִפתח הצוואר. החולצה עשויה בד אטום ואינה צמודה לגוף, על-מנת לטשטש את החמוקיים. בהקשר זה, יש סיפור ידוע במסורת החדית' על עאישה, אשת הנביא, שראתה את בתו של מקורב למוחמד, כשהיא עטויה בגלימה מבד 'רקיק' (עדין) ושקוף למחצה. בו-במקום תלשה עאישה את הגלימה הדקיקה מעל גופה של הצעירה, ונתנה לה גלימה אחרת מבד אטום וכבד.


הבדים הנפוצים לגלימות הם כותנה מעורבת בפוליאסטר בתערובות שונות, משי בלון (אריג כותנה צפוף וחזק, בעל 'נפילה' טובה) לקיץ, או בדי קטיפה טבעית וסינטטית לחורף. ניתן להשיג בדים 'נשפכים', אטומים וחלקים (מבחינת הטקסטורה), בעיקר סינטטיים, במחיר שווה לכל נפש (כ-10 שקלים למטר בחנויות בדים בתל-אביב וחיפה), ולתפור מהם גלביה אצל התופרת הביתית, או באופן עצמאי. יותר ויותר נשים דתיות הלובשות ג'לאביה וחיג'אב מגוונות משהו במראה. לדוגמה: חצאית ארוכה צבעונית, או מכנסיים ארוכים ורחבים, לרוב בשחור, ומעליהם ג'לאביה קצרה עד גובה הברכיים.


השמלות המסורתיות המעוטרות ברקמות ידניות (זכורות מירושלים המזרחית שלאחר מלחמת ששת הימים), שמורות אצל המבוגרות בלבד, ורק צעירות מעטות הולכות היום עם בגדים רקומים, על פי המסורת הפלסטינית.

מותר לנשים ללבוש משי וזהב, בהתאם לדרשה ש"הנביא מוחמד עלה על המנבר (דוכן התפילה במסגד), אחז בידו הזהב והמשי, ואמר שהללו מותרים לאישה אך אסורים על הגבר".


לבישת מכנסיים ("פָּנְטָלוֹן") بنطلون אסורה על המוסלמית המאמינה, משתי סיבות: האחת, הם עלולים להבליט את אבריה המוצנעים. השנייה, פריטי לבוש גבריים מובהקים הם מחוץ לתחום עבורה, כשם שגברים מצוּוים להתרחק מבגדי נשים. על פי הנביא: אלוהים מקלל את האישה שלובשת בגדים המיועדים לגברים, וגבר שלובש בגדים המיועדים לנשים. למרות זאת, מוסלמית מאמינה רשאית ללבוש מכנסיים בין כותלי ביתה, בממלכתה הפרטית. אחת המרואיינות, מוסלמית שהיא ובעלה חזרו בתשובה לפני שבע שנים, מסתובבת בבית במכנסי ג'ינס וחולצת אריג מפוספסת. אך מרגע שכף-רגלה חוצה את מפתן הבית, זו אישה שונה לחלוטין: גלימה ארוכה מעל שמלה סגורה או מכנסיים ארוכים, נעליים סגורות ותקניות, שיער שנבלע תחת כיסוי-ראש מלא.


מבוגרות דתיות לא-אדוקות ובחורות צעירות (תלמידות בית ספר), לובשות מכנסיים מתחת לשמלה או טוניקה ארוכה, המכסה את אזור הירכיים. המכנסיים כהים, ארוכים עד הקרסוליים, בדרך כלל בצבע שחור ומבד אטום. ההופעה 'הלא-צנועה' כביכול מאוזנת על-ידי כיסוי-ראש מלא, ובכך אין הפרה בוטה של קוד הלבוש הדתי. בשנים האחרונות חל גידול במספר לובשות המכנסיים בקרב נשות הפריפריה (היישובים המרוחקים יותר מהערים הגדולות), בעיקר עקב היציאה מגבולות הבית, הכפר או העיר למרכזי למידה בערים. הצעירות משתלבות בלימודים אקדמאיים, ונחשפות לאוכלוסיות חילוניות, יהודיות ונוצריות. תהליך דומה קורה אצל המבוגרות יותר, המשתלבות בקורסי העשרה, בעיקר בשעות אחר-הצהריים. נוח יותר ללבוש מכנסיים בלימודים, בנסיעות בתחבורה הציבורית ובשהייה בעיר.


סטודנטיות דתיות במוסדות אקדמאיים, שומרות על מראה דתי חלקי באמצעות כיסוי-ראש מלא, המצטרף למכנסיים ארוכים, כהים, לא הדוקים מדי, וחולצה או טוניקה ארוכה, בדרך כלל בצבעוניות כהה. עם זאת, תהליך החילון שהן עוברות (הכוונה להחמרה והקפדה פחותים בתחום הדתי), הוא בלתי-נמנע. ככל שנוקפות השנים, כך מואצת הפתיחות, המתבטאת באימוץ דפוסי לבוש עירוניים, מכנסיים צמודים יותר, חולצות קצרות וצמודות יותר וצבעוניות בהירה החורגת מהכהה המסורתי.


צעירות או נשים בגיל העמידה, שרכשו ביטחון כלכלי וחברתי גבוה, בוחרות את הפריטים המגדירים אותן כדתיות, ומשלבות בהם פריט 'חילוני' אחד או שניים. לדוגמה: הן לובשות מכנסיים (חרף האיסור הדתי) ומתקשטות בתכשיטי זהב, המסמלים עושר ואסרטיביות נשית, ללא חשש מביקורת גלויה. המכנסיים עשויים טרילין, דריל כותנה ופוליאסטר (סוג הבד הנפוץ ביותר אחרי הכותנה, בזכות עמידותו וגמישותו) או סריג לייקרה (בד קל ורך) כבד ועבה. לרוב, צבעם שחור, על-מנת לא להחציף פנים יתר על המידה.


החל משנות התשעים, עם התחזקות התרבות המוסלמית, הפך הג'ילבאב לבגד נפוץ מאד בקרב ערביות ישראל, כחלק מתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי. מגוון הסגנונות גדול וכך גם החנויות שמשווקות אותו.

חנות שמלות בכפר ג'ת, צילום: עוז אלמוג


האוכלוסייה הערבית-מוסלמית בישראל מתפרסת על-פני כמאה כפרים ויישובים עירוניים קטנים ברחבי המדינה. סקרים מוכיחים שהרוב המכריע של אזרחי ישראל הערבים הם דתיים או מסורתיים (ההבחנה מטושטשת למדי) ורק מעטים (רובם נוצרים) מגדירים עצמם כחילונים או חסרי דת.


תהליך ההתקרבות של ערביי ישראל לדת, שהחל אחרי 1967 והואץ בשנות השמונים (בהשפעת תהליכים רחבים בעולם הערבי והמוסלמי), נתן את אותותיו גם במוסכמות הלבוש. השוואה בין תמונות של ערבים לפני 30-60 שנים לבין תמונות של הרחוב הערבי היום, חושפת הבדלים תהומיים - בעיקר בכל הנוגע ללבושן של הנשים. בעבר לא הקפידו במיוחד על כיסוי מלא של השיער, אם בכלל, והשמלות לא היו עבות ו"חלוקיות" כמקובל היום.


למעשה רק משלהי שנות התשעים חל יישום בולט ומשמעותי של כללי הלבוש הפונדמנטליסטי בחברה הערבית בישראל. אולם במקביל חל תהליך הפוך, המתבטא בלבוש חושפני יותר ומסורתי פחות. האחרון משקף את המודרניזציה של הערבים ואת התחזקות מעמדה של האישה הערבית במשפחה ובקהילה ואת השתחררותה המודרגת והזהירה (לפחות בחלק מהציבור הערבי) מהפטריאכליות הגברית המסורתית.


הבגדים הדתיים "התקניים" יובאו בהתחלה בעיקר מסוריה (דרך ירדן ומירדן עצמה). ברוב היישובים הערבים הבינוניים והגדולים בישראל צמחו חנויות המתמחות בלבוש המיועד לנשים מוסלמיות דתיות. נשים רבות תופרות את בגדיהן אצל תופרת מקצועית ולעתים אף בעצמן או בעזרת קרובות משפחה.


מוסלמיות אמידות מעדיפות לערוך קניות הרחק מהבית. החיפאיות, שקנו בעבר בג'נין, הרחיקו עד אום-אל-פאחם, ירושלים ומדי פעם קפצו לשופינג בעמאן או בקהיר. שם הן היו חופשיות יותר להצטייד במערכת לבוש כפולה, אחת מודרנית ונועזת לבית, אחת מכופתרת ושמרנית לרחוב. ההיצע מגוון ביותר וכולל פריטי לבוש מודרניים, שניתן לשלבם בנקל במלתחה הדתית.


משפחות ערביות רבות שומרות בדירתן לזיכרון גלימות כאלה ששרתו את אימהותיהם וסבותיהם. אולם, למרבה הצער, טרם הופקה בארץ תערוכה היסטורית שמרכזת את הפריטים הללו.


המחקר האמפירי הראשון שנעשה בארץ על לבוש הנשים המוסלמיות (למעשה המחקר הראשון בעולם) הוא של פרופ' עוז אלמוג וד"ר דליה בר אור. הקושי המחקרי כאן גדול משום מדובר בנושא רגיש ודיסקרטי, המתפרש אצל רבים בחברה הערבית כחדירה לצנעת הפרט. לכן הטכניקה הבסיסית ששימשו אותם היתה צילום וראיונות.

המידע אודות לבושן של הנשים המוסלמיות בישראל הושג על בעיקר באמצעות תצפיות מובנות בישובים הערבים ובקמפוס של אונ' חיפה, שאותן ביצעו סטודנטים ערבים שהשתתפו בקורס "מבוא לחברה הישראלית" (כל סטודנט/סטודנטית קיבל טופס עם שאלות). כמו כן ערכו החוקרים תצפיות וצילומים בריכוזי אוכלוסיה ערבית ברחבי הארץ (כ-500 תמונות בסה"כ). הערה: הקמפוס החיפאי מהווה במה מרהיבה למגוון פרטי הלבוש המקובלים היום במגזר הערבי (בעיקר בקרב צעירות), משום שבאוניברסיטת חיפה לומדות סטודנטיות ערביות רבות (כ-20 אחוז מסה"כ הסטודנטים באוניברסיטה הם ערבים).

מידע נוסף אודות מצוות ומוסכמות בתחום הלבוש בחברה המוסלמית בישראל הושג באמצעות ראיונות עם מנהיגי דת שונים בחברה המוסלמית בישראל, שיכלו לספק לנו מידע ממקור ראשון. כמו כן ראיינו כ-20 נשים מוסלמיות בגילאים שונים, מספר מוכרות בחנויות בגדים ותלמידות ערביות בבית הספר לאופנה בויצ"ו-חיפה. במחקר עלו מספר תבונות:

א. נשים צעירות ורווקות נוטות לציית פחות לכללי הצניעות הדתיים, כלומר להיות מעט יותר גמישות בלבושן. זאת, ככל הנראה, הן בשל העובדה שהדור הצעיר מרדן יותר מטבעו והן משום שהצורך לשדר מיניות כלפי חוץ גדול יותר לפני החתונה (כדי להשיג שידוך טוב).


ב. קוד הלבוש של האישה המוסלמית מוכתב מטבע הדברים קודם כל ולפני הכל על ידי האישה עצמה, ומושפע מחינוכה, ממשפחתה, מסביבת המגורים שלה וממאפייניה האישיותיים. אולם בחברה הערבית-מוסלמית מקובל במקרים רבים לקבל מעין אישרור מהגברים במשפחה: האב, הבעל, ובמקרים מסוימים גם האחים. לאם ולאחיות יש עדיין כמובן גם כן השפעה לא מבוטלת, אבל כיוון שהכוח הוא בעיקרו בידי הגברים אישורם לרוב חשוב יותר.


ג. בישראל אין צעדי ענישה פורמאליים נגד מי שהפר את קוד הלבוש ההלכתי, מהטעם הפשוט שמערכת המשפט הישראלית אינה כפופה לחוקי האיסלאם. אז איך נוהגים באישה, שלדעת מנהיגי-הדת חרגה מגבולות ההלכה? אחד האימאמים בגליל הסביר: "פונים אליה ומבקשים ממנה בנועם לחזור-בה מדרכה", כי חשוב לשמור על הכבוד, השם הטוב וגאוות האישה והמשפחה, ומניעת זילות חברתית או הידרדרות לזנות". עם זאת מהראיונות עולה שבפועל הפיקוח הרבה פחות ליברלי (סובלני). הסנקציות על בחורה "סוררת", כלומר מי שחרגה לדעת סביבתה מכללי הצניעות המוסלמיים (וזה קורה לעתים לא נדירות), מגיעות ממשפחתה הקרובה והרחוקה ומהסביבה הרחבה יותר ביישוב ובחמולה. הוריה עלולים לאסור עליה לצאת מהבית. הסביבה עלולה לתייג אותה כ"ילדה רעה" (ביטוי שבו השתמשה אחת המרואיינות) כלומר כאישה שיצאה לתרבות רעה – מושא לרכילות מרושעת, לעג ואפילו נידוי.

רוב הנשים חוששות מאד מתגובת הסביבה, לא רק משום שהיא עלולה להתבטא באלימות מילולית ופיזית, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שזה עלול להקשות עליהן להשיג חתן, קל וחומר "בעל איכותי" – עונש כבד מנשוא לאישה ערבייה. הן גם אינן רוצות להטיל כתם על של משפחותיהן והחמולה שלהן (אישה שתויגה מתייגת בעליל גם את משפחתה). לכן, גם נשים שאינם אדוקות לא לוקחות "סיכונים" ומקפידות לצאת מהבית לפחות עם המינימום הנדרש, לאמור: אי חשיפת רוב אברי הגוף (גם אם באמצעות מכנסים) וכיסוי השיער באיזשהו מטפחת ראש.

מרבית הנשים המוסלמיות מתלבשות בצניעות, בין אם מתוקף ציווי דתי, אילוצים חברתיים, נורמות מסורתיות או בחירה חופשית. האדוקות מכסות את כל גופן, מכף-רגל ועד ראש, כולל הפנים. אחרות מסתפקות בלבוש מהכתפיים ומטה. מוסלמיות המבלות חלק ניכר מזמנן בחברה יהודית חילונית, בין במסגרת לימודים או מקום-עבודה, עוברות בהדרגה תהליך חילון ומאמצות קוד לבוש ליברלי יותר.


ד. קיימים הבדלים משמעותיים בין קוד הלבוש בתוך הבית (שהוא הרבה יותר גמיש וחופשי) לבין קוד הלבוש במקומות ציבוריים, בעיקר מחוץ ליישוב. אולם חשוב להדגיש שיש הבדלים, לעתים משמעותיים ביותר, בין יישוב ליישוב, בכל הנוגע למוסכמות הלבוש. שתי תלמידות שסייעו לנו במחקר זה ציינו שהן עצמן הופתעו לגלות עד כמה גדולים ההבדלים בין המקובל אצלם בכפר (יישוב צפוני) למה המקובל במספר כפרים אחרים שבהם ביקרו (יישובים דרומיים).


ה. באופן עקרוני ביישובים הערביים הקטנים שומרים יותר אמונים למסורת, בין השאר בשל הפיקוח ההדוק המאפיין חברות קטנות ומבודדות. מעצבת אופנה צעירה מהכפר תרשיחא בגליל, הצליחה לעורר את זעמם של גורמים מוסלמיים בכפר, כשהתראיינה למקומון (יוני 2006) ואמרה: "יש בכפר לא מעט נשים שמסתובבות עם גלביות جلابيات מסורתיות, הדבר הזה הורג אותי". בתוך יום הופץ ברחבי הכפר כרוז, שנחתם בשם "נשים שנעלבו עד עמקי נשמתן מהפגיעה בגלביות جلابيات שלהן", ובו גינוי חריף למעצבת הכופרת. "אנחנו גאות בגלביות جلابيات שלנו וזהו כבוד ומקור גאווה עבורנו," כתבו.


ו. בערים הגדולות או המעורבות, למשל נצרת או עכו, קל יותר לנשים לחרוג ממוסכמות, כי הפיקוח פחות הדוק. בערים מעורבות הגמישות גדולה גם בשל ההשפעה המודרנית וטשטוש הגבולות בין השכונות היהודיות לשכונות הערביות.


ז. בישראל לא קל לאישה מוסלמית להתהלך בגלביה جلابية ארוכה במקומות בסביבה לא ערבית, כי החברה היהודית מתייגת נשים בין השאר לפי לבושן. היהודי המצוי תופס אותה כמי שבאה מעולם אחר. יש גם כאלה שמקללים או מאיימים. חמור מזאת, במציאות הביטחונית הטעונה של ישראל, החשד שמדובר במחבלת פוטנציאלית צף ועולה במהירות ומעורר מבטים לא נעימים.

בראיון לעיתון הארץ ("חיג'אב הוט קוטור", 5.5.2007) אומרת מרים מסרי, סטודנטית לפסיכולוגיה במכללה האקדמית נתניה: "אני לובשת בדרך כלל מכנסיים ומעליהם חצאית או חולצה ארוכה וחובשת מטפחת בגלל הדת. אנשים נועצים בי מבטים כשהם מזהים שאני ערבייה מוסלמית".

סטודנטית ערביה ישראלית הנוהגת להגיע לאוניברסיטה עטופה בחיג'אב حجاب, אמרה לנו ש"היא יודעת שכולם חושבים שהיא אישה מדוכאת" (בשל לבוש הדתי). היא עצמה סבורה שהם טועים. מבחינתה, אפשר להיות גם דתייה, גם נשית וארוטית.


ח. ככל הנראה (קשה להוכיח זאת באופן אמפירי) קיים מתאם בין רמת הדתיות של האישה לבין ההחמרה (פירוש הכלל הדתי לחומרה) בתחום הצניעות וברמת הפתיחות להחצין נשיות ואירוטיות. מידת ההחמרה פירושה למעשה מידת החשיפה של חלקי הגוף – בעיקר חלקי הגוף הייחודיים לאישה וכאלה הנחשבים למושכים מבחינה מינית, קרי: חזה, צוואר, רגליים, שיער, מותניים, ישבן ומפשעה. אירוטיות ונשיות מתבטאת (כמעט בכל העולם ובוודאי בקרב דתות שמרניות) גם בהופעה צבעונית, שבכוחה להבליט את ייחודיות האישה ולמשוך מבטים: ביגוד, איפור, תכשיטים.

במלים אחרות, ככל שהאישה דתייה יותר כך היא הלבוש שלה יחשוף פחות חלקי גוף, וכך היא תיטה פחות להחצין את נשיותה ומיניותה באמצעות הופעה אסתטית ומושכת. למעשה, אפשר להניח בזהירות שמידת הדתיות ניכרת אצל האישה המוסלמית בעיקר במחויבות לגדרי הצניעות ובראשם לבוש צנוע (על פי הכללים שצויינו לעיל). ודוק: אנחנו מבחינים היטב בין "אמונה", שהיא עניין אישי, רוחני וסובייקטיבי לבין "דתיות". הדתיות מוגדרת במאמר זה במובנים ההתנהגותיים בלבד, לאמור: החמרה בכל הנוגע למצוות המקובלות בעולם המוסלמי היום.


במלים אחרות, אישה המקפידה על צניעות רבה בהופעתה אינה בהכרח מאמינה אדוקה, ולהיפך, פלורליזם בתחום הלבוש לא מעיד בהכרח על מידה פחותה של נאמנות אידיאולוגית לדת. מה שכן, סביר להניח (על פי "חוק הפשטות") שככל שהאישה מגלה עצמאות ומרשה לעצמה לחרוג מהמודל הדתי המחמיר של ההופעה החיצונית הצנועה ולאלתר הופעה המתאימה לרצונותיה האישיים, כך הדבר מעיד שהיא כפופה פחות לדוגמה הדתית. התנהגות עצמאית היא כמעט תמיד ביטוי של השתחררות מכבלי הדת. חשוב להדגיש כי נשים רבות עוטות על עצמם לבוש דתי רק בגלל לחצם של הגברים במעגל הקרוב והרחוק (עזב, 2.9.2016).


ט. בקרב המוסלמים בישראל קיימים לא מעט גוונים בכל הקשור לאמונה הדתית וקיום המצוות. הם קשורים לפרשנות המגוונת של האסלאם, למנהגים המקומיים וליחס המשתנה מקבוצה לקבוצה ומאדם לאדם למדינה ולנושאים אחרים. אולם בניגוד למגזר הדתי-לאומי ולמגזר החרדי, לא ניתן להצביע באופן חד על זרמים אידיאולוגים ותיאולוגיים מובחנים. לכן, גם הלבוש לא משקף בהכרח זרמים כאלה והוא נתון לפרשנות ברמה האישית ולכל היותר ברמת החמולה או היישוב (בהתאם לנוהג המקומי). למעשה הלבוש מהווה מראה לדיפוזיות הגדולה בתוך האוכלוסייה המוסלמית בישראל ולמתח ההולך ומחריף בין הגישה הפונדמנטליסטית, המחמירה בכל הנוגע לגדרי הצניעות, לבין הגישה החילונית-מערבית, המושפעת ממגמות אופנה באוכלוסיה היהודית (חילונית ודתית) ובעיקר מהרוח הפמיניסטית והמתירנית המנשבת בחוזקה בעולם המערבי. שתי המגמות הללו, המאפיינות את כל העולם הערבי, משתקפות ומופצות בעוצמה בכלי התקשורת הערביים (שאליהם מחוברים רוב ערביי ישראל).


חשוב להדגיש שכמו בתחומים אחרים, גם בתרבות הלבוש, הדברים במציאות אינם שחור לבן. גם לנשים דתיות ניתן היום יותר מרחב בחירה אישית, כפי שהגדיר זאת אחד המרואיינים במחקר, סטודנט ערבי באוניברסיטת חיפה: "השילוב המיוחד הזה בין לבוש דתי למודרני הוא יוזמה של אותה בחורה. היום האח לא יכול יותר להתערב בלבוש אחותו, כי אין זכות להתערב. הוא משאיר את זה להורים. האבא משאיר את האחריות לאימא, והאימא היום יותר חשופה לעולם המודרנה ולצרכים המודרניים של הבת שלה וגם פחות שמה לב ללחץ החברתי".


לנשים יש נטייה טבעית להבליט את נשיותן, לאותת ברמיזות ארוטיות ולטפח את חיצוניותן, בעיקר בעידן המאדיר את היופי הנשי. אומנם האיסלאם דוגל בפוריטניות, אך אינו פוסל את טיפוח היופי. ועל כל פנים רואה ביופי סמל סטטוס חשוב לאישה ולבעלה. כך מוצאות עצמן נשים מוסלמיות הולכות על החבל הדק שבין פוריטניות לנשיות. על סמך מחקרנו אפשר להגיד, בהכללה רחבה, שהאישה המוסלמית הטיפוסית בישראל מתמרנת בזהירות רבה – באופן מודע ובלתי מודע - בין מוסכמות הדת לבין מאווייה האינדיווידואליים הנשיים.


התימרון בא לידי ביטוי במיכלול פריטי הלבוש, האביזרים והאיפור. במקום גלימה ארוכה ועבת בד (ג'ילבאב) جلباب, היא לובשת לעתים חצאית עם בד קליל וגמיש יותר ומעליה חולצה ארוכה ולעתים קרובות גם מכנסיים. השיער חייב להיות אסוף ומוסתר תחת החיג'אב حجاب, אבל פה-ושם נראה תלתל סורר שפרץ החוצה, ולא בטעות – כמעין פשרה בין ההלכה לבין המאוויים הנשים. יש גם דרכים שונות לעטוף את השיער, ועדיין לעמוד – לפחות באופן פורמלי - בדרישות ההלכתיות.

לא אחת ניכרת הקפדה על רוב מרכיבי הצניעות, על פי הדוגמה הדתית המחמירה, למעט פרט אחד או שניים "קטנים". למשל ג'לבאב המסתיר את כל הגוף הנשי יחד עם נעלי עקב בעלות סקס אפיל, או צמיד נשי המבצבץ על היד.


התימרון נובע גם מהרצון של האישה המוסלמית לאינדיווידואליות. לצורך זה היא נעזרת בכל "התחמושת" העומדת לרשותה. תכשיטים ואביזרים (חגורה, תיק, כפפות) עושים לעתים את ההבדל. יש גם משחקי צבעים ובדים. כאמור, הכלל הלא כתוב הוא שככל שאישה דתיה יותר, כך חייבים בגדיה להיות אטומים למראה, כהים ורפויים יותר. אבל בזירת העימות בין הציווי הדתי וצווי האופנה, קיימים בדים פחות אטומים וצבעים הרבה יותר חיים ובהירים.

נעליים תופסות מקום של כבוד בארסנל הנשי. בעיני מוסלמיות רבות, נעליים - ובעיקר נעלי עקב - משדרות סקס-אפיל. גם כשהג'ילבאב جلباب מגיע עד הקרסוליים, הנעליים עודן חשופות ומאפשרות הצצה לפריט אירוטי בגוף האישה.


נשים מוסלמיות סוללות לעצמן דרכים עוקפות-הלכה, אך עושות זאת עקב בצד אגודל. הן מפתחות סיגנון לבוש אטרקטיבי אך לא פרובוקטיבי, מאופק אך לא קודר. הן אינן מתעמתות או מתריסות, אלא נוקטות במדיניות של "נשיות זוחלת". לעתים הן קובעות בשקט עובדות בשטח ו"ממתינות" (במודע או שלא במודע) לתגובת הסביבה. תגובה חריפה, בעיקר של חוג המשפחה, תגרום להן לסגת ולעצב קו גבול חדש. עם זאת, בהרבה מקרים יש הסכמה שבשתיקה מצד הסביבה השמרנית לנוכח הכירסום ההדרגתי בהלכות הנוקשות. גברים מוסלמים רבים, גם אם לא יודו בכך בפה מלא, גאים בכך שיש להם אישה נאה ומושכת וכן לא אחת מוכנים לקבל חריגות קלות בתחום גדרי הצניעות.


"עיגולי הפינות" הללו אפשריים ברמה המעשית, הן משום שהם זעירים במכלול ההופעה ואינם בולטים מדי, והן משום שבפועל אין למעשה הלכה קשוחה ומדויקת המפרטת בפרטי פרטים מה מותר ומה אסור בתחום ההופעה הדתית, אלא רק עקרונות כלליים, שניתן לתמרן בתוכם.


כאמור, התמרון הנשי מוליד מגוון עשיר מאד של הופעה חיצונית, אבל מתוך המידע שאספנו נראה לנו שאפשר בכל זאת לאפיין אותו (בהכללה רחבה מאד) בארבעה סגנונות עיקריים: 1. לבוש מוסלמי דתי קלאסי, בסגנון מדינות ערב השכנות, כלומר: גלביה ארוכה, רפויה וכהה, כיסוי מלא של השיער, לרוב בשתי שכבות ונעליים. יש להדגיש שבישראל לא מקובל כלל כיסוי הפנים, אפילו בקרב האדוקות ביותר (למעט מיעוט זניח של הבדואיות). לבושן של המוסלמיות האדוקות מצהיר במפורש: אני אישה דתית המקפידה על חוקי האיסלם. הנשיות שלי גלויה לבעלי בלבד וההחצנה האירוטית ממני והלאה. אמנם גם כאן אפשר למצוא מיני אופנות, המתבטאות בעיקר בטקסטורה של הבד בצבעים ולעתים גם בקישוטים עדינים. אבל אלה ניואנסים זעירים בלבד שנזהרים מלהבליט את הלבוש ולמעשה את גוף האישה.


2. לבוש צנוע העונה על גדרי הצניעות המוסלמיים, אך בה בעת מנסה להיות עם "שיק". הנשים הללו, שאפשר להגדירן כמסורתיות, מכסות אמנם את כל או את רוב גופן, כולל הראש וכפות הרגליים, אבל המרכיבים שבהן הם מתלבשות מגוונים מאד. מקצתם כאלה שדומים ואף זהים לאלה המקובלים בקרב נשים יהודיות במגזר הדתי-לאומי. למשל, במקום הג'לביה הן לובשות חצאית וחולצה (החצאית בדרך כלל מבליטה יותר את גזרת הגוף מהשמלה). לפעמים זה מתבטא בשמלה אבל מבד יותר אופנתי כמו ג'ינס. יש ההולכות עם חולצה צמודה ועליה עליון כלשהו, בסגנון השכבות השכיח מאד בקרב הנשים במגזר הדתי-לאומי. הסגנון הזה הוא גם בדרך כלל צבעוני יותר וכמו משדר: אני אמנם דתייה אבל לא ויתרתי על טיפוח היופי והנשיות. הוא משדר עוד דבר: אפשר להיות דתיה אדוקה וגם יפה ומושכת. האישה מאותת לסביבתה: אני מקפידה להסתיר את גופי, אבל מה שאני שמה על עצמי הוא יצירתי ומגוון ומשקף גם את טעמי האישי ורגישותי האסתטית.


אחד המרואיינים במחקר, סטודנט באוניברסיטת חיפה, פירש את הסגנון הזה, המשלב בין שני העולמות, במונחים פונקציונליים: "בחורה רווקה שמתלבשת לבוש כזה, הולכת על בטוח. כי בחורות שמרניות ומלומדות הם הכי מבוקשות בשוק הנישואים, והמסר הוא: I'm adjustable . לבוש זה הוא תחנת ביניים לשני הכוונים: הדתי והחילוני. רק לבוש דתי אטום לחלוטין ורפוי כחלוק, עם צבע אחיד הוא מצב קבע והמסר הוא אני דתייה". הערה: השכבה המסורתית (המהווה רוב דמוגרפי באוכלוסיה הערבית) מתייחסת אל האסלאם כאל מסורת חיים שאפשר להתאימה לצרכים העכשוויים והמודרניים שלהם. לכן, למשל לא מעט נשים מקבוצה זו מכסות את ראשון אך בה בעת הולכות עם לבוש צבעוני ומכנסיים. השכבה הדתית, לעומת זאת, מתייחסת אל האיסלם כאל חוק וסדר שיש להקפיד לקיימו בכל תחומי החיים, ובכלל זה בתחום הלבוש. לכן, אם בחורה מסורתית תתחתן עם גבר דתי, סביר שהיא תפסיק ללכת עם לבוש צבעוני ועם מכנסיים או חצאית ותעבור לג'לבאב جلباب עם צבע אחיד ובד אטום.


3. לבוש ש"יוצא ידי חובה". האישה אינה חושפת את גופה, אבל במקום שמלה וחצאית היא לובשת מכנסיים (לעתים מכנסיים מתחת לחצאית, כפי שמקובל במגזר הדתי-לאומי). החולצה אופנתית ואפילו אדוקה, מבליטה חזה אך לא חושפת ולו טפח של מחשוף. נשים הבוחרות בסגנון הזה עשויות ללכת עם סנדלי עקב (שחושפים כפות רגליים) ונעלי עקב. אבל על דבר אחד הן כמעט תמיד מקפידות: כיסוי הראש. למעשה כיסוי הראש הפך לתו ההיכר החשוב ביותר לדתיות. מתקבל אצלנו הרושם שכל עוד האישה אינה חושפת את שיערה לעיני הציבור היא נחשבת עדיין לצנועה. תופעה זו הוסברה על ידי כמה מהמרואיינים כאיתות של הצעירות הרווקות: אני בחורה הגונה ומכבדת את הדת, אבל לא שמרנית מדי, כלומר גם מושכת ובעלת "ראש פתוח".


4. לבוש מודרני-מתירני, שאינו עונה כלל לגדרי הצניעות המוסלמיים. קשה לאמוד את שכיחותה של תופעה זו (בעיקר משום שהיא מאפיינת את רוב הנשים הנוצריות), אבל מתוך התרשמותנו (לפחות מתצפיות רבות על סטודנטיות ערביות באוניברסיטת חיפה) יותר ויותר נשים ערביות מוסלמיות מרשות לעצמן ללכת עם לבוש מתירני: מכנסיים וחולצה הדוקים, נעלי עקב גבוהות ובדים צבעוניים. מיעוטן אף מרשות לעצמן מחשוף קל בחזה ובבטן.


שיק נשי-מוסלמי

הרצון העז לביטוי נשי עצמאי לא נעלם מעיניה של תעשיית האופנה, בעולם ובישראל. יותר ויותר יצרני ומעצבי אופנה נותנים מענה לצרכים המיוחדים של האוכלוסיה המוסלמית. בחיפה, לדוגמה, נפתחו בשנים האחרונות חנויות בוטיק של מעצבי אופנה ערבים. בחנויות אחרות מוצעים בגדים המיוצרים בירושלים, בגדה המערבית או באום אל פחם. לקראת אירוע גדול, כמו חתונה, נשים רבות נוסעות לערוך קניות בירדן, שם המבחר גדול יותר וכולל גם חנויות של מעצבים לבנונים, שזכו בשנים האחרונות להכרה בינלאומית.


היום, בעידן המקוון, יש מספר עצום של מעצבים, רשתות אופנה, חנויות ובוטיקים המציעים את מרכולתם באמצעות האינטרנט, ויש להם קליינטיות גם בישראל.


לצד קוד האופנה הדתי הולכת ומתחזקת במקביל המודעות של נשים מוסלמיות שאינן אדוקות לאופנה המערבית המתירנית. יש הקונות ברשתות אופנה כמו קסטרו, גולף או רנואר, אך חשוב לציין שאלו לא תמיד מספקות את דרישותיהן. "ברשתות, הבגדים קצרים וצמודים יחסית. זה פחות מתאים", מסבירה סטודנטית למדעי ההתנהגות (בת 20) במכללת נתניה. "בטייבה, היכן שאני גרה, יש עכשיו בגדים יפים לגיל שלי, לא רק לנשים בנות 40".

לדברי סטודנטית אחרת (27), מתורגמנית מחיפה שמגדירה עצמה מוסלמית חילונית שאוהבת אופנה, "יש מגמה גוברת של ביקוש לבגדים יפים. אני רואה, בעיקר בחיפה, נשים לבושות יותר יפה, יותר מקפידות".

אחת העדויות למודעות הגוברת לאופנה מערבית בקרב האוכלוסיה הערבית, ובכלל זה מוסלמים, הוא אתר האינטרנט הישראלי "בוקרה", המרבה לעסוק באופנה וטיפוח. רבות גם צופות בתוכניות טלוויזיה מסעודיה ומלבנון, המקבילות לתוכניות אמריקאיות ובריטיות כמו "מה לא ללבוש" או "הברבור". הן שואבות רעיונות ממגזינים מקומיים דוגמת לילכ (מגזין נשים בשפה הערבית היוצא בחסות העיתון א-סינארה), כמו-גם מאתרי האינטרנט של מעצבים לבנונים שעשו קריירה בינלאומית.


חשוב להדגיש כי בד בבד עם מגמת הפונדמנטיליזציה בלבוש הנשים ניכרת בשנים האחרות המגמה ההופכית, קרי: מודרניזציה והשפעה מערבית, המתבטאת בלבוש יותר ויותר מתירני. שתי המגמות הללו, הגלויות גם לעין בלתי מקצועית, מתחרות זו בזו וקשה היה להעריך בתחילת הדרך מי מהן חזקה ומשפיעה יותר (היום, די ברור שהמגמה המודרנית מנצחת בישראל). לבוש הנשים, המתמרן בין שני הקטבים, ממחיש את המאבק בין שתי ההשפעות, שבמקרים רבים יוצר (ברמת הפרט) שילוב מגוון בין שתי הדרישות: דתיות מכאן ומודרניות משם. התמרון הזהיר הוא להערכתנו שלב ביניים לפני ההכרעה בין שתי המגמות הרווחות בעולם הערבי, שנדנו לאחרונה במאמרים וספרים רבים: פונדמנטליזם דתי שמרני מכאן וחירות-פמיניסטית-מודרנית-דמוקרטית משם.


לבוש הגברים המוסלמים

רקע

כל אחד מששת קבצי החדית' המהימנים, כולל פרק נפרד ללבוש - כּיתאב אל-ליבּאס ואל-זינה ("ספר הלבוש והיופי"), מה שמעיד על החשיבות שמייחס האיסלאם לחיצוניות. בראש ובראשונה, חל איסור חמור על גברים ללבוש בגדי נשים, או לאמץ פריטים הנחשבים 'נשיים', כמו אריג שקוף או משי. זאת, בהסתמך על דרשה הקובעת שהגבר לא יידמה לאישה. האיסור הדתי מוסבר גם בכך, שגבר בבגדי אישה מקעקע את תכונת הביישנות, שהיא מיסודות האמונה. מסופר על הנביא מוחמד, כי ציווה לקלל ולגרש מח'נת (גבר המתנהג ומתלבש כאישה) לפאתי העיר, להוציאו מחוץ לחברה. עצם הכינוי שיוחד לטיפוס זה, מבהיר את יחסו של האיסלאם לנושא המִגדר.


מכנסיים

בעידן המודרני, מכנסיים הם פריט הלבוש המובהק ביותר של הגבר, שכן הם מכסים את פלג-הגוף שאסור למוסלמי הדתי לחשוף בפרהסיה. "ערוות הגבר בין הברך לטבור", כהגדרת הקוראן. אשר לאורך המכנסיים, יש המסתפקים באורך ברכיים לגבר, ויש המחמירים על-פי הכתוב בקוראן "ילבשו בגדים על כל אורכם". פרשני החדית' מוסיפים כי "אשת הנביא אמרה שאורך הבגד יהיה כשבעים סנטימטרים, כדי שלא ייראו הרגליים בעת התפילה". יש הטוענים כי האיסור חל רק נשים; המחמירים גורסים, כי גם הגבר מחויב בכיסוי מלא של הרגליים. הוויכוח בשאלת אורך המכנסיים חורג לעיתים מתחומי הדיון האינטלקטואלי-תיאולוגי, וגולש לעתים לתגובות קטלניות: בחודש מאי 2006 נרצחו בדם קר, מאמן נבחרת הטניס הלאומית של עיראק ושניים משחקניו, שכל 'אשמתם' הייתה כי התאמנו במכנסיים קצרים. השלושה נורו בראשם על-ידי חמושים אלמוניים, לאור היום, במרכז המסחרי של רובע א-סידיה שבדרום בגדאד. פחות או יותר באותו זמן פורסם, כי בית-אופנה איטלקי עיצב מכנסי ג'ינס המותאמים לאורח התפילה המוסלמי. המכנסיים, שזכו לכינוי "אל קודס ג'ינס", הם בעלי גיזרה רחבה ונוחה שאמורה לספק למתפלל נוחות מירבית בשעת הכריעה וההשתחוויה. המוסלמי הדתי קונה את מכנסיו על-פי טעמו האישי, אמצעיו והמוסכמות החברתיות בסביבת מגוריו. לרוב יהיו אלה מכנסי גברדין או טרילין בקשת נייטרלית של צבעים כהים, או מכנסי ג'ינס בסיסיים. השבאב (הדור הצעיר), כמו בני-גילם הישראלים, לובשים ג'ינס עכשווי יותר, עם שיפשופים ו/או כיסים ובהתאם למצוי על המדפים. מכנסי השרוואל, שמקורם בטורקיה, נפוצים בעיקר בקרב הכפריים. אלו הם מכנסיים עתירי בד התלויים על הדוף כשק, גולשים עד לברכיים או הקרסול ומהודקים למותנים באמצעות פתיל ("תיכה"). השרוואל משמשים גם כלבוש לילה אוורירי, לגברים וגם לנשים.


גלביה ועבאיה גברית מודרנית

מבוגרים אדוקים אינם מסתפקים במכנסיים וחולצה, אלא לובשים מעליה ג'לאביה המדגישה את אמונתם. זוהי מערכת לבוש אופיינית לאנשי-דת, אימאמים ומורים רוחניים, המבקשים לקָבֵּע את מעמדם הדתי בקהילה. הג'אלביה בצבעוניות חלקה, בגווני אדמה (קשת של חמרה וחומים), ושוליה מעוטרות בריקמה ידנית או תעשייתית. האריג כבד ועבה, בדרך כלל כותנה בתערובת פוליאסטר אל-קמט, למניעת זילות הבגד. יש ג'לאביות עם פתח חריץ בחזיתן, ויש עם פתח לכל אורכן. חולצה לבנה ומכנסיים בהירים מתחת לג'לאביה, משווים חזות טהורה וחגיגית. להשלמת המראה - כָּאפיה מסורתית ועָקָאל, או תרבוש לבן שמתחתיו טאקיה (כיפה לבנה בסריגת קרושֶה). גָלָבִּיָה היא מעין חלוק נטול כפתורים, שמקורו במצריים. היא מסתיימת מעט מעל הקרסוליים, כדי ששוליה לא יתפלשו בעפר, ורחבה דיה לחפות על אברים שהצינעה יפה להם. גיזרת הגלביה מלבנית, ארוכה ורחבה, כך שחלקה העליון גולש על הכתפיים ומשתפל עד אזור המרפקים. יש גלביות פתוחות לכל אורכן, ויש רק עד שיפולי בית-החזה. איש-דת מכובד יקפיד על גלביה עשויה אריג כבד, חלק ונטול ברק, ששוליה מעוטרים בריקמה עשירה. מתחתיה ילבש חולצת אריג לבנה ומכנסיים רחבים ובהירים. גברים מבוגרים אדוקים לובשים גָלָבִּיָה מעל מכנסיים וחולצה ארוכים, בעיקר לצורך בידולם משאר הציבור. לובשי הגלביות הם מורי דת, אימאמים במסגדים, מנהלי בתי-ספר דתיים ועסקנים של מפלגות דתיות. קשה למצוא צעירים דתיים בגלביה. לעיתים, בעת אירוע חגיגי, עשוי לצוץ בן-תשחורת עוטה גלביה מעל בגדיו הרגילים - אבל זה רק בשביל 'הקטע' המשפחתי-מסורתי. מייד בתום האירוע הוא יאחסן אותה בארון. העָבָּאיה של הגברים היא לבוש רב-תכליתי. בימים עברו היא שימשה, פרט לייעודה המקורי כמעיל עליון, גם כיסוי ושמיכה, שק ושטיח תפילה. צבעה חום או לבן או מפוספס. העבאיה החגיגית עשויה משי או צמר, מבד דק או עבה, לפי עונות השנה. גברים מוסלמים דתיים לובשים גם דִישדָאשִי, מעין חלוק ארוך, אוורירי ורחב ביחידה אחת המכסה את כל הגוף. מתאים כם כתחליף פיג'אמה. במפתח בית החזה יש ארבעה כפתורים. הגירסה הקייצית של הדישדאשי עשויה בד כותנה לבן. הגירסה החורפית עשויה בד צמר עבה ובצבעים כהים. יש גם דישדאשי לנשים, ללא כפתורים.


חולצות

גברים מוסלמים דתיים לובשים בדרך כלל חולצות-כתונת מכופתרות מכל סוג, או חולצות סריג פולו (טי-שרט עם צווארון ספורטיבי) או טי-שרט רגילה, על-פי טעמם ואמצעיהם. בדים מותרים: כותנה, צמר ופשתן, וכן תערובת סיבים. בדים אסורים: משי, בד שקוף ומקושט (שהם נחלת האישה), סאטן או ברוקאד. מחלצות אלו שמורות למאמינים שיעלו לגן-העדן, כפיצוי על הסתפקותם במועט בעולם הזה. הצבעים המועדפים לקוחים מתוך החדית'ים המתארים את לבושו של מוחמד: העדפה ברורה לגוונים בהירים, ובראשם הלבן. באיסלאם, כמו בדתות אחרות, ההנחה הרווחת היא שצבע בהיר מסמל טוהר מידות, חגיגיות וקדושה. צבע נוסף וראוי הוא ירוק (אָחדָר), המתקשר לצמיחה, טבע, חיוּת ופוריות. יש הסבורים שהירוק מבטא כמיהה לנווה-מדבר ירוק באקלים הצחיח של חצי האי ערב, ערש לידתו של האיסלאם. לצבע השחור (אָסְוָואד) שמור מקום של כבוד, הן בהקשר לאדרת ולמצנפת השחורה שחבש מוחמד בעת כיבוש מֶכָּה, הן כצבע דומיננטי רב-תרבותי. האבן השחורה בקיר החיצוני של הכָּעבָּה במֶכָּה, המבנה הקדוש ביותר למוסלמים, מסמלת יותר מכל את יוקרתו של השחור בעיני המוסלמים. הצבע האסור בלבוש דתי על-פי ספרות החדית' הוא הצהוב (עָסְפָר). זהו ציווי הנביא, בפסוקים שונים, בעיקר כדי לבדל את המאמינים מהכופרים. על האדום אין תמימות-דעים. יש חדית'ים המטילים עליו וטו ויש המספרים, כי הנביא עצמו לבש אדרת ומצנפת אדומה. הנושא שנוי במחלוקת גם מהטעם הפשוט שבעת שנכתבו המסורות, הגדרת צבעוניות הייתה כללית וסובייקטיבית. כיום, לכל אחד ממיליוני הגוונים יש זהות נפרדת על-פי סולם צבעים, מה שלא היה קיים בעבר. זהו, ככל הנראה, ההסבר למנהגם של מוסלמים דתיים ללבוש אדרת בקשת של צבעי חמרה-אדום חום-אדמה. מבוגרים דתיים חלקית לובשים חולצות שונות, חלקן חולצות אריג מכופתרות, חלקן חולצות סריג עם פתח צוואר עגול, או צווארון פולו ספורטיבי (בסיגנון לאקוסט), בצבע חלק או פסים, לעיתים עם אפודה או ז'אקט מעל. כשהגיל יורד, החולצות מתקצרות ונצמדות.


ז'אקטים, מעילים, חליפות

הז'אקט מזוהה עם לבוש מודרני לגיטימי לגבר דתי. אפילו עסקני מפלגות דתיות כמו התנועה האיסלאמית, האחים המוסלמים ופלגים אחרים, לבושים בחליפות מערביות מודרניות ולא בגלימות דתיות. החליפות הנפוצות הן בגווני כחול כהה, אפור ושחור, עם עניבה או בלעדיה, לפי בחירת הלובש. חלק מסתפק בז'אקט צמר או עור, על-פי היכולת, הטעם האישי והמצאי בחנויות. בעלי האמצעים קונים חליפות מתוצרת מקומית (בגיר, ונדום), או בבתי-אופנה יוקרתיים בחו"ל. הכפריים לובשים קומבָּאז (שם פרסי במקור), מעיל ארוך שרולים, עשוי כותנה פשוטה או מפוספסת, וכן מאריג משי סורי. המעיל שנלבש מעל החולצה, מגיע עד הקרסוליים


הנעלה

החדית' מציע שורה של שמות נעליים, כמו נעאל, חד'אא, ח'ף (סוג של מגף), נעאל סבתיה (נעל מעור של חיה טורפת, ששערה נגזז), או נעלין מח'צופתין (נעליים תפורות ומודבקות). נעל מעור גמל מומלצת לחאג' (עולה-הרגל למֶכָּה), בעיקר בשל עמידותה ומחירה הזול. בניגוד למבחר הנעליים שמנתה הספרות החדית', הנביא מוחמד המליץ למאמיניו ללכת מדי פעם ברגליים יחפות, להדגשת הצניעות, הפשטות והחיבור לאדמה. אדם יחף חש על בשרו את פגעי הקרקע ומגיע מהר מאוד למסקנה, שנעליים הן סוג של פינוק. לרוב, מבוגר מוסלמי יעדיף נעליים אורתופדיות מעור, אותן נעליים גם ליום-יום וגם לאירועים (כך לפחות על פי הראיונות). העיצוב בסיסי, בצבעי שחור או חום כהה עמומים. מעטים יבחרו בצבעוניות בהירה יותר - צבע כאמל או שני צבעים חומים קרובים, בסיגנון נעלי הרים. הצעירים נעולים על נעלי ספורט מכל הבא לרגל, בעדיפות למותגי נייק. מעניין מה היה הנביא מוחמד אומר על נעל מרופדת, קפיצית ובולמת זעזועים.


מוצרי טיפוח ותכשיטים

על פי האיסלאם, אין מניעה לגברים להתבשם ולהשתמש בדאודורנט, אך במידה, על-מנת שלא להידמות לנשים. מסיבה זו, גבר מוסלמי לא יתאפר או יטפח את ציפורניו, שמא ייחשד כמח'נת (גבר נשי). לגבר מאופר מודבק מיידית תג ההומו, ובקרב האוכלוסייה המוסלמית האדוקה "אין חיה כזאת". מבוגרים מודרניים במקצועות חופשיים, כמו-גם בני הדור הצעיר, מתבשמים ללא הגבלה. מצוות הדת אוסרות על גברים לענוד תכשיטים, מתוקף הציווי הכללי של הימנעות מחיקוי המין הנשי. עלי אבו-סמרה, אימאם הכפר הבדואי ביר אל-מכסור, אומר שגבר העונד תכשיטים כמו אישה נחשב חוטא, וביום הדין יהפוך הזהב שעל גופו למאכולת-אש. על-פי המסורת, הנביא מוחמד ענד טבעת זהב, אך משהבחין כי זוהרה מסיט את תשומת-לב מאמיניו מעבודת האל, החליט להיפטר ממנה והורה להם לנהוג כמוהו. עם זאת, יש באיסלאם פסיקות המתירות לגבר לענוד טבעת כסף (פצ'ה או וורק) על אחת מאצבעות ידו הימנית. אסור לענוד מחרוזות לצוואר (תמאים), אך מותר לענוד קמעות, בשל סגולותיהן המאגיות. מותר גם לענוד שעון, בשל תרומתו לתיפקוד היומיומי, אך יש להקפיד על עיצוב פשוט ולא מנקר עיניים.


לבוש דרוזי דתי-מסורתי - גברים

רקע

בעדה הדרוזית אנשי הדת נבדלים בלבושם המסורתי המיוחד מהגברים החילוניים. הציבור הדתי נקרא 'עקאל' – בעלי הידע של הדת הדרוזית, ולעומתם – 'ג'האל' – הבורים, כלומר החילוניים, מחוסרי הידע הדתי.

הגברים החילוניים מעורים בחברה הישראלית, מתפרנסים בה, ומצווים להשתלב במנהגיה בכלל ובמנהגי הלבוש בפרט. אפילו על פי חוקי הדת, מוטל על הדרוזי באשר הוא להשתלב במקום בו הוא חי, על מנהגיו והרגליו. המנהיגות הדתית לא באה בטענות אל הגבר הדרוזי החילוני המודרני, כי הוא 'נאלץ' להיטמע במודרניזציה, הכופה עצמה עליו, והוא 'כאילו' נכנע. אחד מגילויי ההשתלבות הראשוניים נעשה באמצעות הלבוש.

גבר דרוזי חילוני מתלבש כמו כל גבר חילוני ישראלי, על פי האופנה הרווחת. מקור הלבוש הדרוזי הדתי נקרא 'א'לבאס א'דין א'דרזי', ונקבע על פי פירושיו של אמיר אל-סיד (מנהיג דתי, 1417 – 1479), שנכתבו בספר הקודש בשם 'אל חכמה'. בספר זה מובאים תיאורים של מנהגים וטקסים ('קייאם ותקאליד'), וביניהם התייחסות ברורה לתרבות הלבוש – 'אאדב א'לבאס'. העקרונות המנחים בלבוש הם צניעות, אחידות וסגירות, המתבטאים בבגדים ארוכים וכהים, בשחור ובכחול כהה, מאריגים פשוטים וטבעיים, בעיקר מכותנה. יש המייחסים לצבעים הכהים משמעות של עומק מחשבתי וקשר יסודי לדת. משמעות מראה הלבוש היא הרצון לשמור על אחידות וצניעות ולהימנע מססגוניות וקישוטיות העלולות לפגום בערכים והעקרונות המנחים.


מכנסיים

גבר דרוזי דתי לובש מכנסי שרוואל מסורתיות (בערבית 'א-לבאס'), שגזרתן הרחבה מאופיינת בתוספת שק - אריג מוארך ועתיר- בד באזור המפשעה בין הרגליים. מכנסיים אלו הולמים את התפישה הדתית הדוגלת בצניעות ע"י כיסוי מרבי של חלקים מוצנעים בגוף.


חולצות

הגבר הדתי במגזר הדרוזי לובש חולצת כתונת עשויה אריג בצבע כהה - שחור חלק או אחר, מכופתרת, בעלת צווארון ומונחת מעל מכנסי השרוואל הכהים. כמו כן אין מניעה ללבוש חולצה כהה, בדרך כלל משובצת, מכותנה או מכותנה מעורבת בפוליאסטר, בתנאי שתהיה כהה וארוכה.


עבאיה/ גלביה

העבאיה (גלביה) היא אדרת ארוכה ורחבה העוטפת את הגוף כולו, ומשמשת רק את הדרוזים הדתיים, החכמים ויודעי רזי הדת, ולכן היא מיועדת לדתיים המבוגרים בלבד. העבאיה עשויה צמר וארוגה אריג דק ועדין. צבעה שחור, כחול כהה, ולפעמים בהיר, בעיקר בקיץ. ישנה עבאיה עם פסים לבנים על רקע שחור, המיועדת לדתיים מאד, והיא פריט הולך ונכחד.

ז'אקטים חליפות ומעילים

הדרוזים המבוגרים לובשים מעין ז'אקט הנקרא 'סאקו', שהוא לבוש ביניים בין מעיל להינדיה (שמלה ארוכה ופתוחה בצדדים לגבר או לאישה). הסאקו תפור מאריג כהה, בעל בטנה, צווארון ודש כשל בלייזר, וניתן למצוא אותו בשוק כבגד מסורתי. מקובל גם ללבוש ז'אקט דומה, מבוטן, ללא אפשרות רכיסה בכפתור, ונטול דש וצווארון. הז'אקט עשוי מאותו אריג כשל ההינדיה ומכנסי השרוואל, ליצירת מראה אחיד ושלם. מעיל נוסף מקובל על ה'עוקאל' המבוגרים נקרא 'קומבאז' לגברים. מראהו ארוך וצר, ללא צווארון ודשים, גזור כבגד מעטפה, הנקשר בעזרת חגורה צרה ביותר מבד הקומבאז' ותפורה לצדדיו. מסביב לשולי הקומבאז' תפור סרט מבריק של פספואל בולט להדגשה ולגימור. בצדו השמאלי של הקומבאז' באזור המותניים תפור כיס חיצוני פשוט וקטן לכסף נגיש, מאחר והקומבאז' ארוך ומכסה את המכנסיים.


אריג הקומבאז' יציב וקשיח, ועשוי בד דריל בחיבור מלוכסן, היוצר מראה של פסי אלכסון דקים, בצפיפות גבוהה בחוטי השתי והערב. חוטי הגברדין בקומבאז' הם חוטי כותנה סרוקה בתערובת פוליאסטר, המקנים לבגד נפילה יכולת טיפול נוח בכביסה וניקוי.


גרביים

גרביים לגבר הדתי הן פריט לבוש מיותר, המעיד על פינוק, גנדרנות ועידון מיותרים. ההעדפה היא לנעול נעליים ללא גרביים, כדי לחלוץ אותן בקלות ולהיכנס לבית התפילה ללא שיהוי מיותר, אולם אין איסור על שימוש בגרביים, מלבד ההקפדה על צבע שחור לגרביים קצרות, מחמת הצניעות.

בחורף כשקר גורבים גרביים פשוטים מצמר.


'חזאם' - החגורה של הדרוזים

גברים במגזר הדרוזי חוגרים חגורות על פי המצוי, האופנה, ויכולתם הכלכלית, ללא הבדל מגברים אחרים. הגברים הדתיים במגזר משתמשים בחגורה מיוחדת, עשויה מעור חזק ועבה, ברוחב של כ – 8 סמ', בעלת אבזם מתכת פונקציונאלי ופשוט, בשם 'חזאם'. החגורה נלבשת מעל ההינדיה או העבאיה, ותפקידה 'לצמצם' את הבטן, וליצור מראה מסודר. גברים דתיים העוסקים במסחר ועליהם לשאת כסף, חוגרים 'אפונדה', שהיא חגורת עור רחבה יותר בעלת כיס פנימי לכסף.


קישוטי גוף

קעקועים ופירסינג אסורים בתכלית האיסור, מאחר ועל פי חוקי דת אין לשנות את מה שהעניק האל, כלומר מה שאיננו טבעי, פסול.


לבוש דרוזי דתי-מסורתי - נשים

רקע

הלבוש של האישה הדתייה במגזר הדרוזי מתפקד כחיץ מפני העולם החיצוני. עליה לכסות את כל אברי גופה, בקיץ ובחורף, כדי לא לעורר תאוות גברים, ולמען השמירה על עקרונות הדת, המקדשים צניעות, אחידות והתרחקות מעונג מיותר.

הלבוש ארוך, אטום ורחב, ומכסה גם את הראש והשיער.

ראוי להדגיש שאין הבדל בלבוש ליום יום לבין הלבוש לאירועים. גם בחתונה אין לבוש מיוחד לאישה הדתית.

אפילו הכלה אמורה להתחתן בלבוש דתי מלא ללא כל חריגה.

הצבע המועדף ללבוש עד גיל 40 הוא כחול כהה, מאחר ולדעת אנשי הדת הוא המבטא צניעות באופן מקסימאלי, ובנוסף לא נראה עליו לכלוך. כך סמליות ופונקציונאליות עולות בקנה אחד. החברה הדרוזית עוברת שינויים חברתיים רבים בשנים האחרונות, ואחד הביטויים הניכרים ביותר לכך משתקף ביחס החברה ללבוש בכלל, וללבוש הנשים בפרט. החשיפה להרגלי הלבוש החופשיים בחברה הישראלית החילונית בערים הגדולות בכלל, ובריכוזים דרוזיים הסמוכים אליהן בפרט, לדוגמא דלית-אל'כרמל / עוספיא – חיפה, יוצרת מאבקים הולכים וגוברים על הגדרת הגבולות. המבוגרים והדתיים נאבקים על שימור האיסורים ודבקות בלבוש המסורתי השמרני, הנוער מושך לאימוץ נורמות חופשיות, כלומר לבוש עדכני, שברובו הוא חושפני, ססגוני ומבליט את חלקי הגוף. דור הביניים, נשים וגברים, האוחזים במשרות ציבוריות ובאים במגע עם אוכלוסייה יהודית חילונית, נוטים להתלבש חיצונית כמעט כמו חבריהם היהודים החילוניים. ההבדלים קטנים ומעידים על מידת צניעות יחסית בביגוד מצד הדרוזים, בפרט בקרב הדרוזיות החילוניות המבוגרות, הנובעים בעיקר מזיקה למסורת וכיבודה.


מכנסיים

על האישה הדתייה במגזר הדרוזי, מבוגרת וצעירה, חל איסור ללבוש מכנסיים, מאחר ופריט זה לא נכנס לקטגורית לבוש מסורתי. האיסור נחשב כנורמה ואין לו סימוכין כתובים.


'ליבאס' - מכנסיים מתחת לשמלה. מתחת לשמלה השחורה הארוכה, נוהגת האישה הדתייה ללבוש מכנסיים ארוכים עד אמצע השוק, מבד כותנה אטום בצבע שחור (למבוגרות) או לבן (לצעירות), ובגזרה רחבה באזור הירכיים וצרה באזור השוקיים. מבנה המכנסיים מזכירים גרסה צנועה וצרה של 'שרוואל' לגברים. מאחר ואורך השמלה עד לקרסוליים, אין אפשרות לראות את המכנסיים, והם מהווים מעין לבוש תחתון נסתר מן העין. המכנסיים רחבים מאוד, ומאפשרים תנועה וישיבה בנוחות. הם נקראים 'ליבאס', ולעיתים הם גזורים כאוברול.


חולצות

הנשים הדתיות במגזר הדרוזי לובשות חולצה שחורה סגורה בתוספת חצאית ארוכה שחורה, כדי ליצור מראה שלם על פי כללי הדת, אך בדרך כלל נשים דתיות מעדיפות ללבוש שמלות.

החולצה של האשה הדתית מתאפיינת בשרוולים ארוכים, בעלת צווארון סגור, צבעה שחור והיא באורך המכסה את חגורת החצאית וברוחב שלא מבליט את חמוקי הגוף. בד החולצה אטום, משום שחל איסור מוחלט על חשיפת אברי גוף. אריגי החולצה עשויים חומרים פשוטים, כמו כותנה או תערובת כותנה ופוליאסטר, המקנה לה מראה עמיד בכביסות.


בשנים האחרונות יותר ויותר נשים דתיות לובשות ביגוד הולם באופן חלקי את כללי הלבוש הדתיים; הן שומרות על חזות כללית הולמת, אך משלבות חולצות קצת שונות, סגורות אמנם, כהות, אך בפסים או בדפוסים לא צעקניים, ולאו דווקא בשחור או כחול.


צעירות רבות שומרות על חזות צנועה, הנראית כללית הולמת את חוקי הדת, אולם מפגינות בחירות אישיות חריגות על פי טעמן ותפישתן. יש בוחרות ללבוש חולצה סגורה עד פתח הצוואר, ארוכה מעבר לקו המותניים, ובעלת שרוולים ארוכים, אולם בעלת עיצוב מודגש, בעיקר בצורת השרוולים ובהדפסים: לשרוולים חפתים גדולים ופתוחים, וההדפסים בולטים ובקשת צבעים החורגת מהסקאלה השחורה. זהו ביטוי לשמירה על רוח המסורת וערכי הדת, אולם גם אי ציות לכללי הלבוש בדרך של פרשנות אישית, שביטוייה בחירה בססגוניות ואי-אחידות בצבע הבגד, ובגזרת השרוול הפתוחה בקצה.


שמלות

האישה הדתיה לובשת שמלה שחורה ארוכה וסגורה, הנקראת 'קומבאז'/ הינדה . היא בעלת מאפיינים המשייכים אותה ללבוש דתי מסורתי: שרוולים ארוכים, גזרה רחבה למניעת הבלטה של הגוף, אורך מרבי עד הקרסוליים למניעת חשיפת רגליים, פתח צוואר סגור וצמוד לקו צוואר גבוה, ובד שחור או כחול כהה ואטום למניעת שקיפות.


החצאית יכולה להיות מתרחבת בכווצים או בקפלים, ובלבד שתהיה ארוכה עד הקרסוליים. נשים הדורות, מבוגרות וצעירות, לובשות חצאיות מבדי דושז –סאטן, בנפילה טובה עם ברק עמום ומאופק, או מבד 'משי- בלון', אריג חזק העשוי חוטי כותנה עדינים ודקיקים הארוגים בצפיפות רבה, ועבר תהליך מירצור המקנה לשטח פני הבד מראה מבריק אך לא זול. בדים אלו מחמיאים יותר לגוף, נעימים למגע, ונעים בזרימה רכה עם תנועת הגוף. נשים ממעמד כלכלי נמוך לובשות חצאיות מבד כותנה עבה, אטום, בעל נפילה לא זורמת, היוצרת מראה מגושם ומשמין המתלווה לחולצה סגורה, ויוצרת מראה שלם ארוך וסגור.


עד גיל 40 נשים לובשות כחול כהה, ולאחר גיל זה – שחור, אך כלל זה אינו הדוק; נשים מבוגרות רבות לובשות בגדים מסורתיים בכחול כהה.

בחזית השמלה חצי צווארון, שאין לו המשך בחלקה האחורי של השמלה, ושלושה כפתורים מצופים בבד הקומבאז' עד לתפר מתחת לחזה, אליו מחוברת חצאית הקפלים של השמלה. נשים מבוגרות דתיות, שמעמדן נמוך, לובשות קומבאז' דומה מאוד בגזרה ובמרכיבים, אולם המראה לוקה בשל איכות האריג: קומבאז' עשויה כותנה עבה וגסה, בעלת נפילה לא זורמת, יוצרת מראה מגושם ומשמין. נשים צעירות דתיות, בעיקר ממעמד גבוה, נוהגות ללבוש קומבאז' מקטיפה שחורה, עשויה חוטי משי דקיקים ומגורדים, בעלת נפילה רכה וזורמת, ומגע קריר ונעים על הגוף. בחורף ה קומבאז' עשויה קטיפת צמר, בעלת מגע מחמם ורך.


נשים דתיות צעירות מהאליטה, בנות מנהיגים רוחניים ופוליטיים, העומדות בפני שידוך, מורשות ללבוש קומבאז' מקטיפה בצבעי בורדו, ירוק כהה וסגול כהה, בניגוד לנורמות המקובלות בנוגע לצבע השחור.


הסטייה הזו מהנורמה ההדוקה בדבר הצבע השחור הבלעדי ללבוש הדתי הדרוזי, מבדילה קומץ של נשים צעירות מהכלל, למטרות בולטות ומציאת חן בעיני משפחות החתנים העתידיים. עובדה זו, שאינה כתובה באופן גלוי, מוכיחה את העובדה הידועה שכלם שווים, אך יש כאלו ששווים יותר...


קומבאז' תפורה ביד תופרת המתמחה בכך, ללא גימורים תעשייתיים (תפרי אוברלוק), וזאת ניתן לראות מקרוב, כשהופכים את הבגד. אין למצוא את הקומבאז' בחנויות. התופרת לוקחת מידות אישיות של האישה, ומתאימה אותה על פי נתוניה. יש והשמלה פתוחה משני צדדיה , כדי להקל על ההליכה ועל הישיבה ברגליים מקופלות . השרוולים צרים וארוכים , פתוחים במקצת בקצוותיהם , כדי להעביר בהם את היד בנוחיות ובטבעיות. לעיתים משלבים בה כיסים על מנת להניח בהם חפצים קטנים.


עיקר הפאר ב קומבאז' מתרכז, מטבע הדברים, בבית החזה. העיטורים בקדמת ה קומבאז' עשויים ברקמת גפיור – רקמת חוטים צפופים ומפותלים בצבע השמלה, אך בברק אחר ובבולטות מעל שטח פני הבד. בד רקמה זה מיוחד בכך, שהוא משולל רשת רקע. האפקט המתקבל הוא גוון על גוון (טון סור טון) של מוטיבים בולטים בשחור מט על גבי שחור מבריק ולהפך. עיטורי תחרת הגפיור השחורה מקבלים נוכחות מוגברת בשעה שהם עשויים על גבי רקע לא שחור, על גבי קומבאז' קטיפה בצבעי בורדו, ירוק וסגול.


ז'אקטים ומעילים

הדתיות לובשות ז'אקט באורך הירכיים והוא משמש כפריט לבוש חשוב, בעיקר בימות החורף הקרים. צבעו כחול כהה או שחור, כצבע החצאית והחולצה או השמלה מתחת. גזרתו פשוטה ובסיסית, נטולת קישוטים סיומות או כפתורים בולטים, והוא עונה על דרישות הצניעות, הפשטות והאחידות.

גרביים

נשים חילוניות גורבות כל דגם של גרביים או גרביונים, בהתאם לצרכיהן, טעמן והתאמתן ללבוש. נשים דתיות גורבות גרביים שחורות וקצרות. נשים דתיות הקפידו על כך בעבר, אולם ישנן 'הקלות' שבעל פה בחברה הדרוזית העכשווית, וניתן לראות נשים מבוגרות וצעירות לבושות בלבוש הולם את כללי הדת במלואם, נעולות נטולות גרביים : בסנדלים, כפכפים, או בנעלי 'אצבע'.


אביזרים

ככלל, נשים מבוגרות וצעירות כמעט ואינן עדויות תכשיטים יקרים. התפישה לגבי קישוטיות ואבזור בחברה שמקורותיה מבוססים על צניעות וטבעיות,השוללת התבלטות וגנדרנות. נדיר לראות נשים, מבוגרות וצעירות, עדויות תכשיטים יקרים. ההעדפה ניתנת לתכשיטים אופנתיים מחומרים פשוטים, כמו פלסטיק, חרוזי זכוכית וחומרים פשוטים אחרים.

נשים דתיות מצוות להתנזר מתכשיטים, מחמת הצניעות וההתרחקות מקישוטים ומפינוקים.


צעירות מהמגזר הדרוזי חוגרות חגורות אופנתיות. כיום החגורה הפופולארית עשויה מעור מוטבע בדוגמאות של פרחים ועלים, ובאבזמי – מתכת גדולים ומרוקעים במוטיבים כשל החגורה.

הנשים הדתיות חוגרות חגורה העשויה מעור או בד - 'זנאר'.


הנשים הדרוזיות הדתיות לא עונדות טבעות ולא קישוטי אוזן -עגילים, לשם צניעות ועל מנת שלא להתבלט ברבים ולמשוך תשומת לב.


כעקרון אין לנשים איסורים מיוחדים בתחום האיפור. הכול מותר ואפשרי.

יחד עם זאת, נשים מאופרות בכבדות אין בחברה הדרוזית, שבבסיסה ישנה גישה של צניעות וחוסר התבלטות.

הדת הדרוזית אוסרת על הנשים להתקשט ולעצב את עצמן, על פי תקנות החכמים ש 'אין לשנות את שנתן לנו האל'. מסיבה זו גם אין אין קעקועים ופירסינג בחברה הדרוזית. גם החילונים מכבדים זאת. בעבר היה נהוג בקרב הנשים לעשות כתובות קעקע על ידיהן ועל פניהן, אבל במידה, ויש שהיו מקעקעות נקודות חן על הלחיים ("שאמה " - נקודת חן). השינוי היחיד המותר על פי תקנות חכמי הדת, הוא השימוש ב 'כוחל', שהיא אבקת איפור בצבע כחול אפור, שמותר להשתמש בה להדגשת העיניים. העיניים הן האיבר הגלוי היחיד בפני האישה הדתייה, הן הראי לנפש, ומותר להעצים את יופיין.

מקורות

  • גלבייה, ויקיפדיה.

  • גוטקינד-גולן נעמי, 5.7.2015, אחת ולתמיד: למה כולם הולכים עם גלביות?, nrg.

  • תמונות של גלביה בויקישיתוף.

  • הירש הדס, 1998. לבושן והתקשטותן של נשים לפי מקורות מוסלמים קדומים, עבודת גמר לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה.

  • דנצ'ו ארנון, 1995. כובעים בראש, כיסויי ראש בארץ ישראל, עם עובד.

  • אלמוג עוז, בר אור דליה, אלמוג תמר, 2008, לבוש מסורתי של גברים דרוזיים בישראל, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

  • אלמוג עוז, בר אור דליה, אלמוג תמר, 2008, לבוש מסורתי של נשים דרוזיות בישראל, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

  • אלמוג עוז, בר אור דליה, 2008, מאפייני לבוש של מוסלמיות דתיות בישראל, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

  • אלמוג עוז, בר אור דליה, אלמוג תמר, 2008, מאפייני לבוש של מוסלמים דתיים בישראל, אנשים ישראל – המדריך לחברה הישראלית.

  • עזב ל. עבד. 2.9.2016, האם זה באמת רצונן?, הארץ.

  • האתר של סעיד נבואני (לא קיים יותר ברשת), 2008, יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית בכפר ג'וליס.

  • רקמה (מלאכת יד), ויקיפדיה.

  • רקמה פלסטינית, ויקיפדיה.

  • עמיר זיוה, 1983. ערבסק – רקמה עממית של ערביי ארץ ישראל, מסדה.

  • עמיר זיוה. 1988, רקמת בית-לחם, הוצאת מוזיאון ישראל.

  • קופיטמן, מאיה, 1983, הרקמה הבדווית בנגב, מרכז לימודי ג'ו אלון, קיבוץ להב.

  • חסון רחל, 1997, תלבושות פלשתינאיות של צבעים ורקמה, המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים.

  • מרכז לימודי אזורי ע"ש ג'ו אלון, ליד קיבוץ להב,1991, רקמה בדואית בת ימינו בנגב, המוזיאון לתרבות הבדואים.

  • טראוב אורית. ללא תאריך, סיפורה של רקמה, באתר Orit Traub – home living designs

  • Saca Maha, 2006, Embroidering Identities: A Century of Palestinian Clothing, The Oriental Institute Museum Publications 25, The Institute for the Study of Ancient Cultures, Museum of The University Of Chicago.

  • Parker Rozika, 1984. The Subversive Stitch, Embroidery and the Making of the Feminine, The Women's Press.

  • El-Khalidi Laila 2001, Art of Palestinian Embroidery.

  • Weir Shelagh, 2008; Palestinian Costume, Interlink Books.

  • Weir Shelagh & Husseini Shahid Serene, 1988, Palestinian Embroidery: Cross Stitch Patterns from the Traditional Costumes of the Village Women of Palestine.

  • Weir Shelagh, 1970, Spinning and Weaving in Palestine, London: British Museum.

  • Weir Shelagh, 2007; Embroidery from Palestine, University of Washington Press.

  • Karaman Munayyer Hanan, 2020, Traditional Palestinian Costume: Origins and Evolution, Olive Branch Press

  • Abu Omar Al-Samih Abed , 1986, Traditional Palestinian Embroidery and Jewelry, Al-Shark.

  • Fernea, Elizabeth W. & Fernea, Robert A. 1995. Symbolizing Roles: Behind the Veil. In: Mary Ellen Roach Higgins, ed. Dress and Identity, Fairchild, pp. 290-297.

  • Heather Marie Akou, 2007, Building a New “World Fashion”: Islamic Dress in the Twenty-first Century, Fashion Theory, 11:4, 403-421

bottom of page