top of page

מורשת הלבוש והאופנה: שיער

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


האבולוציה של התסרוקת בישראל

הבלורית המיתולוגית

חלוצי העליות הראשונות היו ברובם מהגרים ממזרח אירופה, ועיצוב שיערם הושפע מהאופנה שהייתה נהוגה בין הצעירים באותם אזורים. התספורת המקובלת אצל הגברים הייתה “פרולטרית”, כלומר, פשוטה, טבעית וחסרת השראה אמנותית, עידון או תחכום. היא הצריכה הכנה ותחזוק מינימאליים, ולרוב לא השתנתה במהלך חייו של הגבר. השיער היה קצר, אך לא גזוז-קרחתי כדרך היהודים האורתודוקסים, ותאם את הנוהג שרווח אז בקרב הגויים האירופיים. סימן ההיכר הבולט בתסרוקת הגברית בתקופת היישוב היה משיכת כל השיער לאחור ויצירת מה שמכונה “מצח גבוה”. הדבר נעשה בשתי צורות מקובלות: או שכל השיער נמתח במברשת או במסרק לאחור, או שפיסקו “שביל” בצדי הגולגולת, משכו את ה”גדה” השמאלית (חלק הארי של הרעמה) לאחור, ול””גדה” הימנית הניחו להשתפל במורד הגולגולת. פאות הלחיים היו קצרות (בגובה נקב האוזן), מלבניות ומדוללות. משיכת השיער כלפי מעלה הבליטה את הצדעיים, ויצרה בקרב בעלי השיער המקורזל בלורית - כלומר פקעת שערות המזדקרת אל על בראש המצח. כיוון שרק מיעוט מקרב היהודים בארץ היה בעל שיער עם מטען חשמלי נמוך (כלומר, חלק ומשיי), כיוון שלא היה נהוג אז להדק את השיער במשחה או להגן עליו באמצעות תכשירים מפני פגעי השמש והמלח, וכיוון שאת השיער לא חפפו לעתים קרובות, בשל צמצום במקורות מים ובאמצעי חימום - רבים צימחו בלוריות. בקרב החקלאים, הבנאים, המשוררים ומנהיגי היישוב הייתה הבלורית פרועה יותר, ולפיכך גם “מתריסה” וסמלית יותר. זה נבע, ככל הנראה, מעצמאות גדולה יותר של אותם אנשים (המשוררים), מייצר התבלטות (המנהיגים), מחשיפה גבוהה לרוח ולשמש (הבנאים והחקלאים), מאידיאליזם יוקד, ומהקסקט הרוסי, שכיסה רק חלק מהראש וגילה בחזית אניצי שיער. אלכסנדר פן ונתן אלתרמן נודעו בעטרת בלוריתם, וכך גם ברל כצנלסון. לזקני העדה שאיבדו את שיערם הפך "הצמר ההיקפי” לתחליף-בלורית. את האופנה הובילו יצחק שדה, אברהם שלונסקי ודוד בן גוריון, שפקעת שיערם הלבן והצמרי בלטה על פדחתם הקירחת כצוקי קרח סביב אגם קפוא. התספורת המשונה הזו השתלבה ואף תמכה בתדמיתם כאנשים מעניינים, עצמאים, סגפנים, תקיפים וכריזמטיים.

משמאל: פורטרט של ברל כצנלסון, צילום: זולטן קלוגר, 1934, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

מימין: ברט ובלורית, חלוץ מסייע בבניית גדר חיצונית בקיבוץ עין גב בגליל במסגרת "חומה ומגדל", צילום: זולטן קלוגר, 1937, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

הדור הראשון של הצברים אימץ בדרך כלל את התספורת של דור האבות, אך בתוכם - בעיקר בקרב ילידי הארץ, בני הקיבוץ, חניכי תנועות הנוער, הגימנסיות והפלמ"ח - הפכה הבלורית לקצת פחות מהודקת ומסורקת, ולכן יותר שופעת, פרועה ובולטת. אפשר גם לזהות בתספורת הצברית פחות סממנים רוסיים ויותר סממנים אמריקאים, בהשפעת הסרטים ההוליוודיים והגיבורים האמריקאיים (גרי קופר, ג'וני ויסמלר, צ'רלס לינדברג וכו'). גם המודעות לתסרוקת כחלק מסגנון ואופנה חדשים גדלה בקרב הדור הצעיר. עם זאת, כאשר מנתחים תמונות מחזור מאותה תקופה, מתברר שהבלורית ה”שובבה”, “ה”מצחייתית”, “ה”שרמנטית”, המוכרת לנו כחלק ממיתוס הצבר, הייתה נחלתו של מיעוט בלבד. לחלק הארי של הגברים הצברים הייתה תספורת מזרח אירופית טיפוסית, בעלת מתווה בורגני מובהק (משיכה אחורה ושביל בצד) - והשיער היה לרוב מסודר, אף שלא עשוי למשעי.

תמונת מחזור של תלמידי בית הספר המחוזי לילדי העובדים בשרון ע"ש י. אהרונוביץ, מחזור תש"א, כפר מל"ל. צילום: דניאל קפלן, 1941, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


למעשה, רק בשנות החמישים הגיעה הבלורית הצברית, המוכרת לנו מהמיתוס החזותי, לעיצוב סופי ומובלט, והפכה לאופנה רווחת בקרב חניכי תנועות הנוער. אירוע הממחיש את מיתוגה של הבלורית בתרבות הישראלית התרחש ב-1981. לבחירות לכנסת העשירית רצה אז מפלגת "התחייה" בראשות יובל נאמן, פיזיקאי בעל שם עולמי שמילא תפקידים בכירים בצה"ל. המפלגה איגדה אנשי ארץ ישראל השלמה, דתיים וחילוניים, אנשי ליכוד ומפד"ל לשעבר, מתנחלים ואנשי ימין שהיו פעילים במאבק הציבורי נגד הנסיגה מסיני. "התחייה" הציגה את עצמה כמפלגה חלוצית המבקשת לחזור לערכי יסוד של הציונות תוך הדגשה של שלמות הארץ, הגאווה הלאומית ואחדות העם, מול המגמות שהיא ראתה כמסוכנות. הדבר התבטא לא רק בטקסט שבכרזה הסמלית שנבחרה, אלא גם בדימוי הגרפי: הצעיר עטור הבלורית הנושא בידיו את דגל המדינה כמו רמז על חזרה לערכי תש"ח ולצבריות שורשית. הבחירה בתמונה הזו הפכה לפיאסקו כאשר התגלה שהדיוקן שייך לסופר יעקב שבתאי, באותם ימים איש שמאל מובהק. לאחר התדיינות בבית משפט, החליפה התנועה את התמונה כאשר מצאה צעיר מקרב תומכיה שהתאים לדמות המבוקשת.


הבלורית הייתה לסמל לאומי משום שסימלה את המרד נגד הדת האורתודוכסית; את הבריאות, הוויטליות והיופי של “היהודי החדש”, את זקיפות ראשה של האומה הישראלית; את הפרולטאריות הסוציאליסטית ואת הלוחם המסוקס, איש השטח.

הערה: חלק גדול מהתמונות שבהם מופיעים לוחמים ואיכרים בני הארץ צולמו בשטח ולא בחדר סגור (במסע, בנסיעה בג'יפ, במשלט, בעבודה בשדה וכו') מה שחשף, ללא קשר לכוונות סמליות, בלורית פרועה. אפשר שגם כובע-הטמבל, כובע הגרב, הכומתה הצבאית - שלושתם כובעים צרים שהכילו רק חלק מהראש וגרמו לשיער לבצבץ מבעדם - תרמו להבלטת הבלורית הצברית. הבלורית המשיכה להיות חלק אופנתי חשוב ממיתוס הצעיר הישראלי עד סוף שנות השבעים, ושבה והופיעה בפזמון, בקולנוע, בספרות ובתמונות ה”איוו ג'ימה” (Iwo Jimo), המסמלות את ניצחונות צה"ל. מ”ברן” (אברהם אדן), מפקד חטיבת הנגב, המניף את דגל הדיו בסיום מלחמת השחרור, עד הצנחן המביט לכותל המשוחרר בסיום מלחמת ששת הימים, ועד לתמונתו של יוני נתניהו בקובץ מכתביו - בכולם הבלורית נוכחת כמעין דגל ציוני.


הקוקו והסרפן

"קוקו" או "זנב סוס" (שיער צנוף - בצרפתית: QUEUE DE CHEVAL) היא תסרוקת שבה כל או רוב השיער על הראש נמשך מכיוון הפנים, העורף והצדדים אל הראש, נאסף ומהודק בחלק האחורי של הראש (בדרך כלל על ידי גומייה המיועדת לכך) ונותר תלוי בחופשיות מנקודה זו. התסרוקת קרויה גם "זנב סוס", בזכות הדמיון שלה לזנב של סוס ובמקביל לשמה בשפות אחרות.


על פי רוב השיער נאסף מהחלק האחורי של הראש עם גומיית שיער (אנ'), המכונה לעיתים קוקייה על שם התסרוקת. כמו כן, השיער יכול להיאסף גם על ידי סיכה, סרט בד וכלים דומים. בתרבויות שונות, בימי קדם, לעיתים נעשה הדבר בעזרת חוט או מעין קליפסים ממתכת.


בקרב חלוצות העליות הראשונות ובקרב הצבריות ניתן לזהות שני סוגי עיצוב שיער טיפוסיים: את הדגם הראשון אפשר לכנות בשם “דגם רחל המשוררת”; מדובר בעיצוב מזרח-אירופי איכרי טיפוסי, הכולל שיער ארוך שמופרד במרכז הקרקפת ונאסף - באמצעות שרוך פשוט, סרט צבעוני, גומייה או סיכה שחורה - ל”קוקו” , או לצמה ארוכה, ולעתים יותר רחוקות לשתי צמות.


לא במקרה זכתה הצמה למקום מיוחד בפנתיאון הסמלים הציוני - זאת תודות למשוררים ולפזמונאים הציוניים. “שולמית עוד צמתך ברוח/ שולמית, עוד סנדלך אדמון” כתב נתן אלתרמן (בפזמון “שולמית”) וחיים חפר כתב בהמנון כיסופים נוגה: “הוא לא ידע את שמה, אבל אותה צמה/ הלכה עמו לאורך כל הדרך” (בפזמון “הוא לא ידע את שמה”). חפר, שאהב כל כך שיער נשים, הכריז ללא כחל וסרק: “שאם ארצה אבד עצמי לדעת/ אז רק בצמתך אבחר כחבל התליה” (בפזמון “האם האם”) ויעקב שבתאי ביקש בעדינות מאהובתו: “שימי ראשך אצלי על ברך/ בצמה השחורה אקלע לך פרח” (בשיר “לפנות ערב”). ה”קוקו” זכה אף הוא לאזכור במיתולוגיה הציונית, בזכות המנון הנוסטלגיה “איפה הן הבחורות ההן/ עם הקוקו והסרפן”. את דגם התסרוקת השני אפשר לכנות “דגם מרלן דיטריך” – בעקבות השחקנית האמריקאית ממוצא גרמני, שהשפיעה רבות על אופנת הנשים בתקופתה. זהו דגם מודרני יותר מזה הראשון, והוא הושפע משינויים מעמדיים ותדמיתיים שהחלו להתחולל באותה תקופה בעולמה של האישה המערבית. את דגם התספורת הזה - ששאב השראה ממודלים גבריים - אפשר למצוא כבר בדור החלוצות (כנראה בהשפעת מניה שוחט וציפורה זייד, שהקדימה את כולן), אך הוא נעשה שכיח יותר בקרב הפלמחניקיות והקיבוצניקיות. השיער נמשך כולו לאחור (לעתים עם שביל בצד) ויצר מעין בלורית (בדומה לדגם הגברי). אחוריו נגזזו בקו אחיד בגובה הכתף, ולעתים אף גבוה יותר - בגובה הלסת. בקרב המתולתלות ובעלות השיער הקָשי יותר - ואלה היו הרוב - יצרה הגזיזה הקצרה מעין "שיח" בעל נפח באזור המפרקת, ששיווה לבנות מראה שובב וצעיר. אלכסנדר זייד (1886-1938) סיפר על אשתו ציפורה וחברותיה לעבודת השדה: "לסג'רה הגענו [...] איש לא הכיר את ציפורה, שלבשה בגדי גבר [...] וכמה מלבב היה המראה: גזוזות שיער וחגורות אקדח, זריזות וקלות תנועה, דומות לנערים רכים" (מתוך: כאן על פני האדמה, 1981, עמ' 86). חבישת מטפחת הייתה נהוגה בעיקר בקרב הנשים המבוגרות, אף שלא מטעמים דתיים, אלא לשם הגנה מהשמש. הנשים הצעירות בפלמ"ח ובתנועות הנוֹער העדיפו כאפייה (על הכאפיה ראו בפרק נפרד), ובדומה לגברים הרבו ללכת בשיער פזור שהופקר לרוח. קשירת השיער ב”זנב סוס” או קליעתו, וכך גם תספורת השיער עד הכתף, היו פונקציונאליות עבור נשים שבילו זמן רב מחוץ לבית (כך שמרו על מראה מסודר בתנאי שדה), וחסרו שירותי ספרות וקוסמטיקה זמינים. אך בתסרוקות הנשים הוצפנו גם קודים ערכיים.


בדומה לגברים, גם אצל הנשים ביטא גילוי השיער התרסה אנטי דתית (כנאמר: “שיער באשה ערווה” - ברכ' כ”ד, ע”א), והוא שיקף התפתחות של צורת חיים יהודית שאינה כפופה לאיסורי הדת. הצמות או הקוקו שפיזזו לתנועות הגוף - במיוחד בריקודי ההורה הסוערים - שיוו לבנות חזות ויטאלית וצעירה, וחידדו את דמותו המיתולוגית של הנוער הארץ ישראלי: יהודים חדשים - צעירים, בוטחים וחופשיים יותר. גם היציאה של האישה הציונית אל מחוץ לכותלי הבית, בהבדל מזו הגלותית הספונה אל ביתה (“כבודה בת מלך פנימה”), השתקפה בהסרת המטפחת, בהבלטת שפעת השיער ובהפקרתו לאיתני הטבע.


בדומה לגברים, גם אצל הנשים ביטאה פשטות התספורת את פשטות ההליכות ואת הסגפנות הנזירית, המאפיינת חברת ספר חלוצית וסוציאליסטית. בתספורת הצנועה, הבלתי גנדרנית, והאחידה לכל - הן של הבנים והן של הבנות - השתקפה גם תרבות היחד, החברותא והמסירות לכלל, שאפיינה את התרבות הארץ-ישראלית. ה”בלורית הנשית” והתסרוקת הפשוטה שיקפו גם את היסוד השוויוני-קהילתי בתרבות הקיבוצית והפלמ"חניקית, ואפשר שהיה בהן הד רחוק ובלתי מודע לאלומות הקציר, שנאגדו עם האסיף - סמל לחברה חקלאית. בראיה רטרוספקטיבית אנו יודעים שהיוויון המגדרי היה בעירבון מוגבל, ועדיין הוא היה מתקדם ביחס למקובל ברחבי העולם באותה עת. עצם השהות המשותפת בקני התנועה, בהכשרות ובבסיסים, והפעילויות המשותפות, שיקפו התקדמות גדולה במקומה של האישה בהיסטוריה היהודית והאנושית.


מודל הקוקו ביטא גם זהירות מינית וצניעות, המאפיינות חברה שעדיין נענית לקודים פוריטנים. זו גם הסיבה שהשיער הקצר, שהחליף את הקוקו ביטא סוג של התקדמות בתחום הביישנות המינית, שהבדילה את התרבות הצברית מזו החלוצית. שיער הנשים ככלל היה בשנות הארבעים והחמישים מעין קוד ארוטי (אברים אחרים היה אז הס מלהזכיר) ולא במקרה הוא מופיע בשכיחות גדולה יחסית בפזמון ובשירה הרומנטית של אותה תקופה - בעיקר בזו של חיים חפר כך למשל: “אולי כרעם היא צוחקת/ועם רוח לי תפרע תלתל” (רותי/חיים חפר); “אל תלכי לבד ילדה ברחוב בשיער גולש/ אל תעברי לבד ילדה ברחוב זה משחק באש” (אל תלכי לבד ילדה ברחוב/חיים חפר), “הרוח שט בשיערה” (איריסים/חיים חפר); “שוב לא יאיר אלי בחוף בעברך/ צחור החבצלת בשחור שיערך” (לילה בחוף אכזיב/ נעמי שמר); “שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצֵר” (בלדה על השיער הארוך והשיער הקצר/יהודה עמיחי).

תצלום פורטרט של נערה מקיבוץ מעברות, צילום: זולטן קלוגר, 1938, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


טריפונס, מייק ברנט ומהפכת ה”פושטקים”

בשנות השישים, לאחר סיום משטר הצנע, ועם התעצמותה הכלכלית של ישראל, חלה התפתחות גם בתרבות התסרוקות. את מקומו של השמפו המקומי מתוצרת “שמן” החליפו תוצרים חדשים, שמקצתם יובאו מחו"ל. גם תכשירי עיצוב השיער וקישוטו החלו להשתכלל ולהתגוון (תרסיסים, מסרקות, מברשות, מייבש שיער ביתי, קוקיות, קשתות וכו') וכך גם התסרוקות (בעיקר לנשים). באותה תקופה החלו להגיע ארצה בהדרגה הדי מהפכת "ילדי הפרחים", ואיתם גם התספורות, שהיוו חלק חשוב מסמלי הזמן. ההשפעה חלחלה ארצה בעיקר דרך סרטי הקולנוע ולהקות הקצב שהוקמו בזו אחר זו והופיעו בעיקר על במות הדיסקוטקים החדשים שנפתחו ברמלה ובדרום תל אביב. בהשפעת הזמרים, שהיו הראשונים לאמץ את תסרוקות תרבות הרוק'נרול, החלו צעירים - רובם בני עדות המזרח - לחקות את ה”כרבולת” המפורסמת בנוסח ג'יימס דין, איב מונטאן, מרלון ברנדו, אלביס פרסלי (כל אחד מגיבורי התרבות הללו יצק לתסרוקת גוון ייחודי משלו והוליד תת-ז'אנר). המראה השמנוני, שהפך את השיער למקשה אחת צמיגה וגמישה והעניק לו את המראה הפלסטיקי המבריק, הושג באמצעות משחות מאולתרות. מעטים הצליחו לרכוש את "הברילנטין" - אותו וקס שמנוני שהפך לסמל דורי בארה"ב - שנחשב בארץ למוצר יקר ערך. אופנת השיער המבריק הושפעה בין השאר מברק המכוניות שהפכו אז למוצר המוני בארה"ב, ומאופנת הפלסטיק שהחלה להתפשט בעולם המערבי. אימוץ התסרוקות האמריקאיות ביטא וקידם את ראשית השתלטותה של התרבות האמריקאית הפופולארית על החברה הישראלית - תרבות שלימים תטביע את ישראל בים של קוקה קולה וג'ל לשיער. במקביל להשפעה מארה"ב חדרה ארצה השפעה צרפתית איטלקית ויוונית, דרך מועדוני הבידור העממיים ביפו. המודל האירופי - שפיתחו זמרי ה”סאן רמו” - דמה לזה האמריקאי (בעיקר למודל “קליף ריצ'רד”) אך במקום הג'ל המייצב (שלא התאים לאקלים החם ולאבק המזרח תיכוני) אומץ הפֶן (ייבוש שיער תוך סירוקו במברשת), שניפח את השיער, קיבע אותו במבנה קשיח והקנה לו מראה “קסדתי”. האוזניים כוסו בשיער שהוחלק והודק לשני צדי הפנים עד למטה מהסנטר (אורך שנחשב עד אז לנשי בלבד). הזמרים מייק ברנט וטריפונאס - שהיו פופולאריים מאד באותה תקופה - ולימים גם שימי תבורי, אבנר גדסי וזוהר ארגוב - תרמו רבות להפצת המודל החדש, שאותו קלטו בעיקר מי שכונו אז בבוז מתנשא “פושטקים” (כלומר נוער רחוב ממוצא מזרחי). ה”פושטקים” הושפעו מהדגם האיטלקי צרפתי, הן בשל הזיקה לתרבות הים תיכונית (ובעיקר לזמר הים תיכוני), והן משום שהיה בו משהו יותר זוהר ואקסטרווגנדי, הקוסם לאנשים פשוטים - משהו המנוגד לעוני, למצוקה ולעליבות הסביבתית שבה גדלו וחיו. תספורת ה”טריפונאס” הייתה אפוא מעין פיצוי - היא אפשרה לאדם חסר אמצעים להיראות זוהר ולהרגיש זוהר, גם כאשר חייו לא היו כאלה. במבט לאחור נראה כי אימוץ התספורת החדשה היה מעשה אמיץ וחשוב של הפגנת עצמאות והתרסה תרבותית, שכן הוא חייב את הצעירים לא רק למרוד בהוריהם (רובם באו ממשפחות מסורתיות) אלא גם להתגבר על מכבש הקו האחיד והסגפני-נזירי שהפעילה התרבות הסוציאליסטית ההגמונית. בהרמת השיער הרימו ה”פושטקים” בעקיפין את נס המרד העדתי, ובניפוחו ניפחו לראשונה את החזה המזרחי. הם כמו שידרו לסביבתם, אנחנו מתחברים למוסיקה הים תיכונית - שעשתה אז את צעדיה הראשונים בארץ, בעיקר בשמחות משפחתיות ובמועדוני הלילה - ולא ל"שירי ארץ ישראל" "האשכנזים" בעליל, על כל המשתמע מבחינה תרבותית. שימי תבורי, אבנר גדסי וחבריהם לזמר המזרחי הישראלי, ייזָכרו אפוא לימים כחלוצי תרבות ופורצי הגטו המזרחי, לא רק בשל המוסיקה המזרחית שהחלו להפיץ ולפתח, אלא בשל תספורתם האנטי-צברית, שתרמה להפיכתם ל”מותג” חברתי ולסמל דורי. אפשר שלתסרוקת ה”סן רמואית” הידועה של דוד לוי, שעלה לגדולה לקראת סוף שנות השבעים, יש חלק מסוים בהפיכתו לאחד מסמלי המהפכה המזרחית בארץ ולאחת הדמויות הססגוניות והמעניינות בתרבותנו. גם דויד לוי כמו שידר בעקיפין לסביבתו: כשם שאינני מתבייש במבטאי המזרחי, בזיקתי למסורת ובמשפחתי המורחבת, כך איני מתבייש ואף גאה, בתסרוקתי המעט “פושטקית” - אף שרבים לועגים לי בגללה.

ח"כ ושר החוץ דוד לוי מסיעת גשר בליכוד, בכנסת ה-14, צילום: יעקב סער, 1996, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


ילדי הירח

לקראת סוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים, גם הצעירים האשכנזים החלו לגלות סימני מרידה קלים, והדבר נתן אותותיו בשיערם. סגנון החיים וצורת החשיבה ההיפית, מבית היוצר של ילדי הפרחים האמריקאים, החלו לחלחל ארצה, דרך המתנדבים בקיבוצים, התקליטים, הפזמונים ברדיו, סרטי הקולנוע וז'ורנלי הפנאי הפופולאריים (“העולם הזה”, “לאישה”, “להיטון” ועוד), והותירו את חותמם המצטבר על עולם הצעירים. גם הפעם, הראשונים שנענו לאתגר היו האמנים. אחד הראשונים שביטא את השינוי היה דן בן אמוץ - אז דמות נערצת ומשפיעה על בני נוער - שוויתר על תספורתו הצברית לטובת רעמה היפית חדשה. ב-1970 עלתה על המרקע תכנית השירים והמערכונים “לול”, בכיכובם של אריק אינשטיין, שלום חנוך, צבי שיסל, יהונתן גפן, אורי זוהר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ, ואחר כך גם התקליט הפופולרי “שבלול”, והסרט האוונגרדי “מציצים” (בבימויו של אורי זוהר). כל כוכבי התכנית, התקליט והסרט אימצו את מתכונת השיער הרוקרי “הבוב דילני” לאמור: רעמה גדולה ומתולתלת בעלת מראה מוזנח (shaggy) במתכוון. גם ה”פוני” - השיער הגולש לפנים עד קו הגבות (מה שכונה באנגליה ובארה"ב “Beatles-cut”), נעשה באותה תקופה נפוץ למדי בהשראת להקת החיפושיות, וגם בו היה מרכיב אנטי צברי - בשל היותו ניגוד לבלורית המונפת אל על.

"הם עזבו את ההורים/ כשדונובן ודילן/ הפריחו יונים במצעדי הפזמונים/הם שרו לט איט בי/ באישונים גדולים ובוערים/ שילבו קולות ולבבות/ כמו גשר על פני מים סוערים הם למדו את אמת/ מלני ברוס וגינסברג/ מן הכתובות ברכבות התחתיות/ הם שרו נתגבר במצעדי חירות ואהבה/ בשק שינה זוגי בצד הכביש/ למדו שוויון רעות וגם אחווה אחד אחד היו נאספים/ מגודלי שיער ויחפים/ חולמים ביחד ועפים/ ילדי הירח" מתוך הפזמון "ילדי הירח", מילים: אהוד מנור. לחן: שלמה יידוב

שלום חנוך ואריק איינשטיין בהופעה, צילום: יעקב סער, 1979, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


1971 הייתה שנה חשובה בתולדות הפופ העברי, וכך גם בתולדות השיער. על במות תל אביב עלתה גרסה עברית של המחזמר “שיער” בכיכובם של צביקה פיק, גבי שושן ועוזי פוקס. פיק אימץ את תספורת ג'ון לנון (שיער גולש במורד הגוף באורך שהיה מקובל עד אז בקרב נשים בלבד). התספורת, או ליתר דיוק ה”אנטי-תספורת” הפרובוקטיבית הזו, הדהימה את הציבור, וסייעה לפיק להפוך לגיבור מקומי בקרב בני נוער רבים (בעיקר בקרב בנות הנוער). עוזי פוקס אימץ את המודל ההיפי המקביל: תספורת ה”אפרו”, בהשראת ג'ימי הנדריקס, בוב מרלי, הג'קסונים וה- Bee Gees.


גם לכדורגלנים הישראלים היתה השפעה גדולה על מודל השיער בשנות השבעים. רבים מהכוכבים (למשל, שווגר, שפיגל, שום, בלו ועוד) אימצו, בהשפעת שחקנים בחו"ל, את מודל רעמת השיער השופע עם פאות הלחיים הארוכות, משולשות וצמודות. הסגנון הזה נעשה פופולרי מאד בקרב אוהדי הכדורגל הצעירים.

משמאל לימין: שחקן נבחרת ישראל וקבוצת מכבי תל אביב, גיורא שפיגל, צילום: משה מילנר, 1969, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; יצחק שום, שחקן נבחרת ישראל בכדורגל, צילום: משה מילנר, 1970, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; צילום קבוצתי של שחקני נבחרת ישראל לפני תחילת המשחק מול נבחרת הולנד, באיצטדיון בלומפילד ביפו, צילום: משה מילנר, 1970, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


המסומנים החזותיים של אותם יוצרים אמנים וספורטאים ביטאו התרסה כנגד המודל הצברי הוותיק, והשפעתם על הצעירים בישראל הייתה לא מבוטלת - כפי שניתן להבחין מתמונות המחזור של שנוּת השבעים. לא במקרה המילה “היפי” הפכה בפי רבים מהמבוגרים באותה תקופה למילת גנאי לבעל תספורת ארוכה, שפירושה “ריקני”, אגואיסט, נרקיסיסט ואנטי-אידיאליסט - ובקיצור נוער “שיצא לתרבות רעה”. הנשים הישראליות הצעירות הושפעו גם הן ממהפכת ילדי הפרחים, הגם שבקרבן הייתה ההשפעה מתונה יותר מאשר בקרב הגברים, וגם השינויים בולטים פחות. מודל השיער הנשי החדש כלל למעשה ארבע גרסאות: הראשונה היא תספורת “האישה העובדת”, לאמור: שיער עד הכתף, מסולסל קלות עם שביל באמצע או עם פוני. את ההשראה ומקדם ההתפשטות לתספורת הזו נתנו כוכבות אמריקאיות פמיניסטיות שהחלו לזהור בשמי הוליווד, ובראשן ג'יין פונדה, ג'יל קלייבורג וגולדי הון (ואצלנו ג'וזי כץ, חווה אלברשטיין ומאוחר יותר אורלי יניב). המסומן העיקרי של התספורת הזו היה השילוב בין גבריות לנשיות: “חצי קצרה חצי ארוכה”, מטופחת אבל פשוטה.

הזמרת הישראלית חווה אלברשטיין במהלך הופעה, צילום: יעקב סער, 1988, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


הגרסה השנייה היא תספורת קצרה (קצת מתחת לאוזן), של שיער חלק, מנופח ומיוצב באמצעות ספריי. סגנון זה הושפע מתספורת ה- bouffant שהייתה פופולארית באירופה כבר בשנות השישים. בישראל מוכרת בתספורת זו אשת הטלוויזיה דליה מזור, שתספורתה השפיעה על אופנת השיער של נשים בארץ, בעיקר של "נשות הקריירה".


הדגם השלישי, שהתפתח מאוחר יותר ,היה שיער ארוך, חלק ופזור, עם שביל באמצע או “פוני”, שביטא את ה“חזרה לטבע” ואת הרוח “הזרוקה” של התרבות ההיפית. את ההשראה העניקה אלי מקגארו כוכבת סרט הפולחן “סיפור אהבה”, ואצלנו הזמרת אילנית (חנה צח). כאן המקום להזכיר את תסרוקת האבו עגילה.

הזמרת חנה צח (אילנית), צילום: יעקב סער, 1979, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


אַבּוּ עַגֵילַה (בערבית: أبو عجيلة) הוא צומת דרכים ידועה במזרח חצי האי סיני שבמצרים, צפונה לאל-עריש

ומערבה לתעלת סואץ. מקור השם אינו ברור. יש המבטאים "אַבּוּ עֻגֵילַה", ופירושו בערבית: אבי העקאל הקטן. יש הגורסים ששם המקום נגזר מהשם הבדואי לצמח הגה מצויה – "עגול"..


עקב חשיבותו האסטרטגית של הצומת וקרבתו לגבול הישראלי, הוקמו על ידי הצבא המצרי משלטים בסביבותיו. במלחמת העצמאות, במסגרת מבצע חורב (מבצע עי"ן), נכבשו הצומת והמשלטים סביב על ידי כוחות צה"ל ב-29 בדצמבר 1948. לחץ מדיני בין-לאומי על ממשלת ישראל הביא לפקודת נסיגה מהאזור לאחר מספר ימים. לאחר מלחמת העצמאות שיפרו המצרים את ביצורי המתחמים שסביב לצומת.

במבצע קדש הותקף אזור הצומת על ידי חטיבה 7. לאחר השלמת המבצע, ביצע הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל, טקס הקדשה שנועד להגדיר אזור זה, הלכתית, כ"ארץ ישראל".


במלחמת ששת הימים פעל כוח אוגדתי משולב שכלל כוחות רגלים, שריון, ארטילריה והנדסה בפיקודו של אריאל שרון במטרה לכבוש את מתחם אום כתף הנמצא ממזרח לאזור הצומת. יש הטוענים, כי ניצחון הצבא הישראלי על הצבא המצרי בקרב אום-כתף היה נקודת ההכרעה בקרב היבשה בחצי האי סיני במלחמה.


בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 ירד קרנו של השיער המתולתל בקרב נשים (בעיקר בשל השפעת מודל הזוהר "הבלונדינית-חלקה") וצעירות רבות עשו מאמצים גדולים ליישרו, בדרכים מאולתרות או בעזרת ספרים. באותה עת רווח בישראל הכינוי "אבו עגילה" לתסרוקת נשית שנועדה ליישר שיער מתולתל ודרשה שימוש במוצרי שיער, ברולים ובסיכות, למשך שעות מספר (אבו עגילה, ויקיפדיה).


הדגם הרביעי היה שיער הפעמונים (ארוך, פזור ומסולסל קמעה), שנוצר בהשראת מוסיקאיות שחורות כמו אריטה פרנקלין. הזמרת יהודית רביץ, ואחריה נורית גלרון, תרמו להפצת המודל הזה בארץ, שהיווה שילוב בין תרבות תנועות הנוער לתרבות הרוק האמריקאית. כל הדגמים לעיל צמחו בהשראת התנועה הפמיניסטית, והם התאימו לנשים שלא היה להן זמן לשבת שעות ארוכות במספרה והחלו להשתלב בעולם הגברי (ולפיכך גם לאמץ מודלים גבריים). השיער הקצר או ארוך-פזור שידר סוג חדש של מיניות משוחררת, שגם היא הלכה והתפתחה במערב בעקבות המהפכה הפמיניסטית.


שעת השחורדינית

יציאתן של הנשים לעבודה, והתפתחות מודל של קרייריזם נשי, הולידו אופנת שיער נשית המשלבת יופי, מחיר נוח ואלגנטיות. בביגוד כונתה המתכונת החדשה אופנת ה”קז'ואל”, או “ספורט אלגנט”, ובתספורות - אופנת ה- “Wash and Go”, קרי: חפיפה ומריחת ג'ל או מוס, שהתאימו לאקלים, לטמפרמנט ול”פרמננט” הישראלי. תסרוקת הקארה (שראשיתה כבר בשנות השלושים בארה"ב) פותחה והותאמה באותה תקופה (בין השאר על ידי הספר האנגלי וידאל ששון) לעידן החדש, ונעשתה פופולארית מאד גם בארץ. השפע הכלכלי החדש של שנות השמונים הביא להתפתחות תרבות החגיגות המשפחתיות הגרנדיוזיות, שבהן לסלוני הכלות היה תפקיד חשוב. עיצוב התסרוקות לחתן, ובעיקר לכלה בבוקר החתונה, וצילום הזוג המלכותי על רקע רומנטי-מתקתק, נעשו לחלק ממרכיבי טקס החתונה והחלום הישראלי החומרני. התספורת המקובלת לכלות הייתה תספורת עם נופך קיטשי-זוהר (מעין מימוש החלום של נסיכה/כוכבת/דוגמנית ליום אחד), לאמור: הרבה סלסולים ועיטורים שהפכו את התסרוקת למעין אגרטל פרחים. התספורת הקיטשית שיקפה את עליית המעמד הבינוני החדש בחברה הישראלית - זה הרוצה “הכול ובגדול” - ואת הפיכת התרבות הישראלית לתרבות של נובו-רישים. בתקופה זו חל גם צמצום הדרגתי של ההבדלים והסממנים העדתיים. חלק מהדור השני של עולי ארצות האסלאם (ילדי ישראל) עבר מוביליות חברתית, והדבר ניכר באימוץ סגנון חיים חדש - מערבי בעיקרו. מי שהתגוררו בילדותם בשיכון “רכבת” צפוף, החלו לרכוש בהדרגה דירות מרווחות ואף קוטג'ים; מי שגדלו במשפחה מסורתית מרובת ילדים, החלו להקים משפחה גרעינית עם לא יותר מארבעה צאצאים. אלה זכו לשמות ארצישראליים (מירב, לימור, אלון, דפנה, תום וכו'), שהיו חידוש ביחס לשמות המסורתיים של הוריהם (משה, שמעון, דוד, רחל, מרים וכו'); מי שהוריהם לא עלו על מטוס מאז עלייתם ארצה, החלו לתייר בחו"ל. מי שהוריהם נסעו באוטובוסים בלבד, יכלו לראשונה להרשות לעצמם מכונית משפחתית חדשה. השינוי התבטא גם בזיקות אופנתיות, ובתוכן אימוץ תספורות ותסרוקות מודרניות יותר, בהשראת הטלוויזיה והעיתונות היומית. רבות מהנשים - ובכלל זה נשים ממוצא מזרחי - החלו לצבוע את שיערן לבלונד מלא או לפסי בלונד – אופנה שזכתה לימים לכינוי “שחורדינית”. בדור השלישי (של שנות התשעים) היטשטשו עוד יותר ההבדלים התרבותיים והחזותיים בין “מזרחיים” ל”אשכנזים” ומגמת האמריקניזציה נעשתה גם היא סוחפת יותר.


המראה הפוסט-היפי

בשנות השמונים החלה להתעצב השקפת עולם ישראלית חדשה, שמרכיבי היסוד בה היו: “לקיחת החיים בסבאבה”, ציניות ואירוניה כלפי “כל מה שזז”, ובעיקר כלפי גילויים של “פלצנות” (כבדות ורצינות יתר), אהבת הנונסנס, ואי רתיעה מסמכות. אפשר שכאן המקור, או לפחות אחד המקורות, לתספורת ה”פירו” הקצוצה. התספורת הזו שאבה את השראתה מאופנת ה”סקינהדס” (Skinheads) ומלהקות הפּאנק האנגליות של “הגל החדש” (New wave Punk Rockers), ובראשם להקת ה- Sex Pistols, שהקימו ב-1976, מלקולם מקלארן, מוזיקאי ואמרגן, ובת זוגו, המעצבת האקסנטרית ויויאן ווסטווד (שניהם פתחו ב-1971 בלונדון חנות אופנה בשם let it rock). בדומה לסקינהדס (Skinheads ) וללהקות הגל החדש, שביטאו בתספורתם אופוזיציה לא רק לממסד האנגלי אלא גם לדור ההיפים שקדם להם, כך הצעירים הישראלים קצוצי הבלורית ביטאו בתספורתם - אפשר שבלי דעת - מרד דורי כפול (או יותר נכון התרסה של ייחוד): גם בממסד וגם בדור ילדי הפרחים הישראליים שקדמו להם. השפעתו של הרוק האנגלי ניכרת באותה תקופה לא רק בתרבות האופנה, אלא גם בתרבות המוסיקה שהתפתחה בארץ. להקת “משינה” והזמרת סי היימן הן דוגמאות בולטות. ככלל, הרוק האנגלי היה, ועודנו במידה רבה, אחד ממגדירי האופנה הצעירה - בעיקר אופנת השיער - בארצות המערב. בשנות התשעים התווספו לתספורת הקצוצה המערבית אלמנטים חזותיים נוספים: פאות לחיים ארוכות, אך לא שעירות (מילימטרים ספורים מעל העור), דקות ובעלות עיצוב גרפי (שפיצים, משולשים ישרי זווית וכו'). גם הזקנקן הזיגמונדי המהוקצע נעשה פריט פופולארי מאד, והשלים את מראה ה”יאפי החדש” (אולי מחמת רמיזתו לערוות אישה). אפשר שה"לפלפים" (אחד הזיהויים הראשונים בארץ לדמות ה"גיק" הישראלי שאחר כך קיבלה את הכינויים "חנון", "חנאג'" או "יורם") בחרו בתספורת קצוצה לא רק כתוצאה מההשפעה הגוברת של מקורות מערביים, אלא גם מתוך רצון (בלתי מודע בעליל) לקבור את מודל הצבר. המראה הקצוץ, המזכיר במשהו ניצולי שואה ופליטים, כמו שם ללעג את שפע השיער והבלורית המתבדרת של הצבר המיתולוגי. ואכן, בתקופתם, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, עמד המודל הצברי בפני מתקפה תקשורתית, אמנותית והיסטוריוגרפית כוללת - מתקפה שסימנה את תחילת העידן ה”פוסט ציוני”.


"עלה קרח"

במקביל, וללא סתירה למגמת “שיעור המוחין”/”הפרחת השממה” (מלחמה בהתקרחות) שהחלה בשנות התשעים הלכה והתהוותה מגמה של לגיטימציה, ואף אידיאליזציה, של הקרחת המלאה - בעיקר בקרב צעירים. פחות ופחות גברים נשארים עם הקרחת החלקית ה”בנדיקטית”, ומעדיפים לגלח את שארית השיער, כנזירים טיבטיים. גם הנוהג הישן של הסוואת הקרחת באמצעות גידול שיער הצדעיים, משיכתו כלפי “שדות הבור” שעל הקרקפת כדי להסתיר את הקרחת - נוהג המכונה בסלנג הישראל “הלוואה וחיסכון” - החל לצאת בהדרגה מהאופנה.


מה שהחל אצל צבי ינאי - “יול ברינר הישראלי” - ונתפס אז כחריג ותמוה, הפך היום למוסכמה בקרב רבים. אחת הסיבות לתופעה זו היא התקרחות מוקדמת. מסיבות שטרם הובהרו עד תום, גברים נוטים בימינו להקריח בגיל צעיר יותר. יש המייחסים זאת לתזונה, לשינויים הורמונליים בעקבות חשיפה לתרופות או למתח המאפיין את החיים המודרניים. אחרים סבורים שמדובר בתהליך איבוד השיער של ההומו-סאפיינס כחלק מהאבולוציה של המן האנושי. הם חוזים שהשיער הוא לא יותר מתופעה השרדותית (בין בני משפחת הקופים הגדולים, האדם הוא בעל כמות השיער הקטנה ביותר ולכן גם מכונה “הקוף העירום”). הם חוזים כי בשל העובדה שחשיבותו הפיזיולוגית של השיער ירדה, הוא צפוי להיעלם לחלוטין מגוף האדם תוך אלף שנה.


התופעה הזו הביאה להתפשטות והחרפה של התסמונת הפסיכולוגית הגברית של “חרדת שמשון” (תחושת איבוד האון הגברי כתוצאה מאיבוד השיער). אגב, לגברים יש ככל הנראה על מה להסתמך כאשר הם מקשרים בין איבוד שיער לאיבוד הסקס אפיל, שכן מסקר שנערך ב-1993 התברר כי 79% מהנשים בארה"ב מוצאות את הקרחת בלתי אטרקטיבית.


אפשר לשער כי גילוח מלא של הקרקפת - שהפך לטרנד סוחף בכל בעולם - נותן מענה לתסכול בעקבות אובדן הדרגתי של השיער והיווצרות מראה ה”דונם פה דונם שם”. המגלח כמו מצהיר: אעשה אני בעצמי מה שהטבע זומם לעשות בי. המתגלח מסמן: לא רק שאיני מתבייש בקרחתי אלא שאני גאה בה ומבליט אותה כחלק מהבלטת הגבריות שלי, הרגישות האסתטית שלי, האומץ שלי (אני מדגיש את הקרחת שממנה כל הגברים פוחדים) והעצמאות שלי. במלים אחרות, באמצעות גילוח הראש עושה המתקרח בקרחתו את התהליך שאנתוני סינוט (Anthony Synnot) כינה “anti-masculinity to super-masculinity”. טריק סמלי זה הוליד בראשית שנות השמונים באמריקה גל אופנתי חדש, ואף תנועה שלמה, בשם “קירח זה יפה” (Bald is beautiful), שהשפעתו הגיעה לישראל כעבור עשור.


שון קונרי (Sean Connery), כוכב סרטי ג'יימס בונד לשעבר, וטֶלי סבאלס (Telly Savalas), כוכב סדרת הטלוויזיה המצליחה באותה תקופה “קוג'ק”, שראשם המגולח היטיב עם חזותם וחידד את תדמיתם הגברית, תרמו רבות להפצת אופנת הראש המגולח ולהפיכתה של הקרחת למותג אופנתי. בשנות התשעים היה זה מייקל ג'ורדן - ובעקבותיו יתר שחקני ה-NBA, שהעניקו דחיפה משמעותית נוספת לאופנת הקרחת-המשעית. יתכן שגם מערכת הערכים הפוסט-מודרנית קשורה לתופעת גילוח הראש: גילוח למשעי של שיער הראש תורם למראה נקי, בריא ואקזוטי, ולתדמית עצמאית (ראו למשל, השחקן ברוס ויליס - מי שנודע כמאצ'ו רב קסם) וצעירה (רמז לקרחתו של תינוק). יש בקרחת המלאה - המנוגדת לקרחת החלקית - גם משהו מן השלמות ומהמהוקצעות שנעשים חשובים בחברה הישגית החותרת לפרפקציוניזם בכל התחומים. גם הכנות (יושר) הפסיכולוגיסטית - בבחינת אין לי מה להסתיר - משתקפת בגילוח הראש וגילוי עור הקרקפת.


פולחן השיער בעידן העצמי

חשיבותו העולה של אתוס הבריאות ושימור-הנעורים, והסגידה ליופי החיצוני, לצד התפתחות תרבות הצריכה ההמונית, העלתה את הדוגמנים (שהם בעלי מראה בריא, צעיר ויפה) למעמד של גיבורי תרבות. איכויות גופניות נעשו קריטריון מרכזי בליהוק מגישי טלוויזיה ושחקנים לסדרות טלוויזיה פופולאריות - לא פחות, ולעתים קרובות אף יותר, מאיכויות אינטלקטואליות וכשרון משחק - ושיער הפך לפיכך למשאב סטאטוס חשוב. משנות התשעים ואילך החל הדור הצעיר בישראל (ולמעשה בכל העולם) שוקע בטיפוח קדחתני של המראה החיצוני - ובכלל זה תספורות ותסרוקות - כחלק מתרבות נרקיסיסטית, הסוגדת לעצמי. לא במקרה המילה “ראש” - שהיא תמצית העצמיות - כיכבה אז בסלנג הישראלי: “לא בראש שלי”, “ראש אחד”, “ללכת ראש בראש”, “ראש כחול”, “לתפוס ראש”, “לסדר ת'ראש” וכו”. "יפים ויפות", עם תסרוקות מוקפדות ואופנתיות, מילאו את היומנים לתלמידי בתי הספר היסודיים, את עיתוני הנוער, ואת תוכניות הטלוויזיה לילדים ולבני נוער. הביקורים בחנויות אופנה ובמספרות - שמספרן עלה מאד בשנים הללו - נעשו שכיחים ותכופים, הן בקרב בנים והן בקרב בנות. גם תרבות הקניות שקיפה וקידמה כאחד את עלייתו של אתוס טיפוח השיער. החנויות ורשתות השיווק מלאו במוצרי שיער מיובאים ומגוונים: שמפואים, ערכות ביתיות לצביעת שיער והזנתו, קרמים, מוסים ו”מסכות” לטיפוח גמישות, רכות וברק השיער, ספריי לעיצוב וייצוב התסרוקת, תרופות לטיפול במחלות קרקפת ונזקי שיער (כינים, קשקשים, שיער יבש, נשירה וכו') מסרקים, מברשות, מכונות חשמליות לגיזום שיער, ולצידם ושפע בלתי נגמר של קישוטי שיער. באופן כללי, הטיפול בשיער הפך מאותה עת לעיסוק מורכב, המשלב רפואה, אמנות וגננות, והוא מהווה חלק אינטגראלי מהווי החיים המשפחתי.


שנות התשעים התאפינו במגוון גדול של סוגי תסרוקות ובאופנות קצרות טווח. עוד לפני שהשתרשה אופנה, הגיעה חדשה שדחקה את קודמתה. אבל מתחת לשוני ולגיוון אפשר היה לזהות מספר מאפיינים סוציולוגים (הכוונה כאן בעיקר למוסכמות בקרב צעירים חילוניים):


א. השפעת הגלובליזציה. המאפיין הראשון הוא איבוד הסגנון המקומי, והשפעה הולכת וגוברת של סגנון וטעם בינלאומי. היחידים שעדיין שמרו את האופנה הצברית, בתחום השיער כמו בתחומים אחרים, הם אנשי “הכיפות הסרוגות”, ודבקותם העיקשת בתסרוקת הצברית שיקפה את דבקותם העיקשת באתוס הציוני התמים והטוטאלי. בשנות התשעים, בעקבות פריצתה של מהפכת התקשורת בישראל, גדלה בצורה דרמטית המגמה לייבא מודלים התנהגותיים מחו"ל. תסרוקת פארה פוסט (הווילון המשוך למעלה משני צדי הפנים) שעשתה קמבק (ראשיתה בשנות השמונים המוקדמות); תסרוקות ה- WWF (גילוח הפאות מעל קו האוזן והותרת בדל שיער בעורף); תספורת הרולרסקייטס/סימפסון/ליגת ה-NBA (המברשת על הפדחת); התספורות הצבעוניות והרטובות מבית היוצר של ה-MTV (צבע, ג'ל וכו') והתספורות היאפיות, בעלות הקו הנקי המוקפד, שנעשו רווחות בפרסומות המיובאות ובסדרות הטלוויזיה האמריקאיות (“בוורלי הילס 90210”, “חברים”, “מלרוז פלייס”, “סיינפלד”, "פרקליטי אל איי", "שלושים ומשהו" וכיוצא באלה) - כל אלה הן דוגמאות בולטות לתסרוקות מערביות שנהיו פופולאריות מאד בארץ בקרב קבוצות שונות באוכלוסייה הישראלית. ההשפעה מחו"ל נעשתה כה משמעותית, עד כי נעשה מקובל בקרב צעירים לבקש מהספר/ית “תספורת קלי”, תספורת “דונה”, “תספורת רייצ'ל”, תספורת ”ספייס גירלס”, תספורת לאונרדו דה קאפריו, תספורת דויד בקהאם, וכיוצא באלה.


ב. אופנת היוניסקס כביטוי פמיניסטי. אחד המאפיינים החשובים והבולטים בתחום עיצוב השיער בימינו הוא טשטוש ההבדלים בין התסרוקות הנשיות לאלה הגבריות. גברים צעירים מושחים היום את שיערם במוס וצובעים אותו בגווני בלונד ואדום (על משמעות הצבע גם בהמשך), קולעים צמה או קושרים קוקו (על פי המתווה המסורתי היפני), פוסקים שביל במרכז הפדחת (נוהג שבעבר היה מקובל רק בקרב נשים) ומאמצים תספורות שנחשבו בעבר לקלאסיקה נשית (למשל, תספורת ה”קארֶה” או אסיפת השיער הארוך בקשת). בתקופה זו אף החלו גברים למרוט את שיער החזה כהשלמה למראה הנקי והחלק שהם מבקשים לשוות לעצמם. גם פאות-הלחיים הדקות, המעוצבות בקו עדין, שבהן החלו להתגנדר צעירים רבים, קרובות ברוחן למודלים של יופי נשי מסורתי. תופעת הגברים המאמצים סממנים חזותיים שנחשבו בעבר נשיים איננה ייחודית היום רק לתחום השיער, אלא גם לסממני חיצוניות אחרים, כגון: קישוט הגוף בעדיים (באוזן, באף ובמקומות אחרים - Piercing), ולבישת בגדים בגוונים ובעיטורים שנחשבו בעבר לנשיים. את האות והלגיטימציה לאימוץ סממנים נשיים על ידי גברים צעירים בארץ נתן בראשית שנות התשעים הזמר אביב גפן, שמשח את שיערו בג'ל וצבע אותו בכתום ואדום (לגפן קדם צביקה פיק, אך השפעתו הייתה צנועה בהשוואה לזו של אביב גפן). גפן לא המציא כמובן את האופנה האנדרוגינית, אלא הושפע מכוכבי רוק מערבים כמו דויד בואי, בוי ג'ורג', מייקל ג'קסון ופרינס, אך הרקע האישי שלו (צאצא למשפחת דיין) הפך את מעשהו לסמלי יותר, וסייע לו לקבל לגיטימציה חברתית. גם כישוריו המוסיקליים והתכנים של פזמוניו הפופולריים (שירי מתבגרים) תרמו להפיכתו למודל התנהגותי לדור חדש של בני תשחורת. הנשים הישראליות, כמו אחיותיהן בארצות המערב, נעות אף הן - מבחינת אופנת השיער ובכלל - בכיוון האנדרוגיני. הן החלו לאמץ את התספורת הקרחתית-נערית בנוסח הזמרת שינייד או'קונור והשחקנית גרייס ג'ונס, כמו גם למשוח את שיערן בג'ל שמנוני (מנהג שמקורו גברי) ולהאריך את פאות הלחיים שלהן. לראשונה הופיעה גם המגמה "לחספס” את התספורת הנשית בסממנים “קוצניים” וא-סימטריים, וליצור במכוון דיסהרמוניה באמצעות גזיזת קווצות שיערות בגדלים לא שווים, או באמצעות יצירת אניצי שיער דוקרניים (אלה מעוצבים בעזרת מוס ומייצבי שיער). גם גווני הצבע שבהם החלו להשתמש נשים צעירות נעשו פחות סולידיים ומאופקים כבעבר (חום, שחור, צהוב) ופחות תואמים את הצבע הטבעי-המקוקרי. בהדרגה גדל השימוש בצבעים “צבעוניים”, קרנבליים יותר, כמו בורדו, אדום, כתום, ירוק וכו' - צבעים שבאמצעותם “התרנגולת” כמו מאמצת “כרבולת” ומסמנת: “אני כבר לא דוגרת בלול, אלא קוראת בקול גדול קוקוריקו על כולכם”. התספורות החדשות של נשים צעירות בישראל ניכרות היום גם במה שאין בהן, או פוחת בהן, ביחס למקובל בעבר: קליעת צמות, ניפוח שיער ברולים, סלסולים ועיטורים אומנותיים הדורשים שעות ארוכות במספרה. בנות צעירות רבות החלו להעדיף מראה “אנטי עיצובי” במכוון, כלומר: רעמה פתוחה וגלית שהציגה שפעת שיער והבליטה את יופייה, בריאותה ופתיחותה הרגשית של בעלת השיער. השיער הפזור העניק תחושה של רעננות, טבעיות ומיניות בלתי כבושה. את מצבור הסממנים החדשים בתספורות/תסרוקות הנשיות החדשות ניתן לסווג כמודל “הפרועה המסודרת”, “בילבי הנשית” או “התום בוי הסקסית”. זהו מודל העומד בסתירה מכוונת למודל “האישה המלאכית” או למודל ה”יפה האלוהית” (ראה כוכבות הוליווד בשנות הארבעים-שישים ובמיוחד בובת “ברבי”) ואפילו לפאם-פטאל הצרפתית, שחסרה את היסוד האסרטיבי.


ג. פולחן הנעורים. מאפיין אחר של תרבות השיער שהחלה להתפתח בשלהי המילניום הקודם הוא טשטוש סימני הזקנה. שיער הראש הוא אחד האזורים הראשונים בגוף המבשרים את תהליך ההזדקנות. הלבנת השיער, נשירתו, איבוד הברק, הגמישות והחיות שבו - כל אלה מבשרים לכולנו את חציית קו הרכס של חיינו הקצרים. בעבר מקובל היה שנשים בלבד מסתירות את סימני הזקנה באמצעים שונים: איפור, מתיחת עור, ניתוח פלסטי, צביעת שיער וניפוחו באמצעים מלאכותיים, השתלת שיער וחבישת פאה נוכרית. כל אלה נעשו בהדרגה רווחים יותר גם בעולמו של הגבר המזדקן.


אצל גברים תהליך ההזדקנות ניכר במיוחד בשיער, בשל נטייתם לאבד שיער עם הגיל, עד כדי התקרחות. והנה, באות התקופה התרחשה ממש מהפכה ביחסם של הגברים להתקרחות. מסע הפרסום החלוצי לפאות המלאכותיות של אורי גרוס, שהחל בשלהי שנות השבעים ונראה אז נועז ואולי אף מביך (“אין מנוס, אז אורי גרוס”) הפך למסע תעמולה מקיף של פירמות רבות. סביב הסתרת הקרחת ומניעתה צמחה למעשה תעשייה שלמה, המציעה פתרונות מגוונים: פאות, השתלת שיער רפואית, תכשירים ותרופות המאטות את תהליך ההתקרחות ועוד. הפתרונות עדין מוגבלים, ומקצתם מטעים ושקריים, אך הביקוש הולך וגואה. גם הבושה שנלוותה להשתלת שיער ולשימוש בתכשיר נגד התקרחות פחתה עם הזמן, וגיבורי תרבות - כמו הזמר דורון מזר וחזאי מזג האוויר דני רופ - התגאו לפרסם את המכון הרפואי שבו הושתל בראשם שיער חדש. השימוש הגובר במרככי שיער (“קונדישנר”), בג'לים ובמזיני שיער (“מסכות”), שנועדו להעניק לשיער מראה גמיש ורטוב, קשור גם הוא למגמת הסתרת הזקנה (שיער יבש הוא מסימני ההזדקנות).


ד. יוניאייג' והתבגרות מוקדמת תופעה אחרת בתחום אופנת השיער שהחלה להתעצם בשלהי המילניום היא היעלמותן ההדרגתית של תספורות הילדים המסורתיות. היעלמות זו תואמת את היעלמות בגדי הילדים המסורתיים, ושתיהן קשורות לתהליך ההתבגרות (הביולוגי והפסיכולוגי) המהיר, המאפיין את העידן הנוכחי, ואת התקצרות תקופת הילדות הפיזית (הילדות הנפשית דווקא מתארכת). ילדות עם נעלי עקב, איפור, מיני קצרצר, בטן חשופה ושיער צבוע ומעוצב במתכונת של נשים מבוגרות, הן היום חיזיון נפרץ למדי. כבר מגיל הגן ובית הספר היסודי ילדות קטנות לומדות שעליהן להיות מטופחות, מעודנות ומעודכנות בהלכי האופנה, ובקרב הבנים המצב אינו שונה בהרבה. ספק אם הפזמון הידוע “בשמלה אדומה ושתי צמות” היה נכתב בימינו, ונראה כי הזמרת ירדנה ארזי היא גיבורת התרבות האחרונה בארץ, שהתגאתה בשתי צמות לתפארה.


נקודה הראויה לתשומת לב סוציולוגית היא העובדה שהיום, בניגוד לעבר, דווקא השיער הקצוץ מאפיין את התרבות הצעירה, ולא השיער הארוך. אפשר שהתופעה קשורה לחספוס ול”עוקצניות” המאפיינים את הדור הצעיר, וכן לעובדה שדור ההיפים הזדקן ונעשה להורים ואף לסבים וסבתות (כלומר לפחות עדכני ולמוקד של התנכרות דורית).


ה. רטרו-תסרוקת. מאפיין נוסף בתחום השיער הוא חידוש אופנות-עבר מערביות. כך למשל, מוטיב הג'יימס דין, קרי: הרעמה המשוכה בג'ל לאחור. אופנה זו מזכירה גם את תספורות האצולה הבריטית בשנות העשרים והשלושים.


ו. לגיטימציה של הקינקי. מאפיין אחר - ואולי המשמעותי ביותר מבחינה סוציולוגית - הוא שאיבת רכיבים שאפיינו בעבר תרבויות משנה שנחשבו “קינקיות” - סטייתיות ושוליות - בתרבות המערב (לרוב בשל דעות קדומות), אל תוך אופנת המיינסטרים (פנקיסטים, הרי-קרישנה ועוד). הראש המגולח, תספורת המברשת/הדשא-הגזום/המרינס (“crew-cut marines”), המראה הקוצני והמשונן (באמצעות מוס), הכרבולות הצבעוניות, חיתוך השיער באורכים משתנים ועיצובו במכוון באופן א-סימטרי, הפוני הארוך המכסה את העיניים כרעלה, פאות הלחיים הארוכות והצרות, בדל הצמה בעורף - כל אלה הם סימני שיער שנחשבו בעבר “משוגעים” ופרובוקטיביים, ועם הזמן עברו תהליך עידון ביותר ונרמול (הערה: שכיחותם בישראל הזעירה עדיין נמוכה ביחס למדינות המערב הגדולות). אגב, שאיבת רכיבי אופנה מתרבויות שוליים אינה אופיינית רק לתסרוקות. תהליך דומה עברו נעלי הצבא הגבוהות והשחורות, הפירסינג (עדיי הגוף), כתובות הקעקע (tattoo) ובגדי העור.


גיבורי השיער בפולקלור הישראלי

כמו כל הבט אחר של הופעה חיצונית, גם בתחום השיער היו לישראל "גיבורי תרבות", כלומר אישים ידועים שמותגו בין השאר בזכות התסרוקת הייחודית שלהם והשפיעו (בשל ההערכה כלפיהם והרצון להידמות להם) על הטרנדים השונים. רשימה ארוכה ונסתפק בכמה שמות בולטים במיוחד (כל אחד בזכות "הפריזורה" הייחודית לו/ה).

בן גוריון; אברהם שלונסקי, ברל כצנלסון, ישראל ישעיהו, יעקב חזן, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, אבות ישורון, יעקב שבתאי, יצחק רבין, דוד אלעזר, תום שגב, יונה וולך, חוה אלברשטיין, אילנית, אלי אוחנה, אלי לוזון, צבי רוזן, גיורא שפיגל, עוזי פוקס, צביקה פיק, שלום חנוך, יזהר כהן, נורית גלרון, יהודית רביץ, ירדנה ארזי, דליה מזור, סי היימן

קובי אוז, רמי קליינשטיין, צבי ינאי, אורה נמיר, מרים בן פורת, מיכל ינאי, פנינה רוזנבלום, אברי גלעד, ארז טל,

שלמה בראבא, עמנואל הלפרין, מיכאל קליינר, אבי בניה, חנן פורת, צמד הפרברים, בני אמדורסקי, צביקה הדר,

אריק אינשטיין, שלמה ארצי, אביב גפן, דוד לוי, שמעון פרס, טריפונס, מייק ברנט, שימי תבורי, זוהר ארגוב, שרה נתניהו, ביבי נתניהו,, יאיר גרבוז, דן בן אמוץ, שלמה גרוניך, ישראל אהרוני.

משמאל לימין: חבר כנסת אורה נמיר, צילום: יעקב סער, 1981, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; שר הדואר, ישראל ישעיהו, משוחח בטלפון עם שגריר ישראל בצרפת בטקס חנוכת הכבל התת מימי, ללא ציון צלם, 1968, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; הזמר זוהר ארגוב מופיע בפסטיבל הזמר המזרחי, במתנ"ס ברמלה, צילום: נתי הרניק, 1985, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית


השיער כמשקף ומאיץ של שינוי תרבותי

השינויים שעבר עיצוב השיער בישראל משקפים את שינויים רחבים יותר שעברה החברה הישראלית במהלך הדורות ובעיקר את החלשות המודל החלוצי-צברי; התפוררות הגביש הישראלי לפרודות רב תרבותית, והשתנותה של ישראל מחברה מלוכדת בעלת טעם משותף, לחברה של יחידים עם מכנה משותף הולך ומצטמצם; מאידך, אבולוציות התסרוקות משקפת גם את המגמה ההפוכה, קרי: סגירת הפערים והתהוות מעמד הביניים הרב תרבותי. אבולוציית השיער בארץ משקפת גם את התפתחות עבודת העצמי בתרבות הישראלית. הכול עסוקים בשיערם, משום שהכול עסוקים בעצמם - במראם, בתדמיתם, בבריאותם, וכו'. התספורת הציונית הקלאסית הייתה למעשה “אנטי תספורת” - מה שהסמיולוגיה מכנה “סימן אפס”. השיער המתבדר והתסרוקת השבלונית כמו אמרו: “אנחנו לא מתעסקים ביופי ולא מקדישים זמן לעצמנו, אלא לקולקטיב”. התסרוקות החדשות, כמו העיסוק האינטנסיבי במראה החיצוני משדר את ההיפך הגמור.


זאת ועוד, הצורך המתחזק להיראות טוב, מבטא את המעבר שעשתה ישראל מחברת צנע אפורה - חברה של חאקי המגמדת (לפחות למראית עין) את היופי החיצוני וההידור - לחברה שבה הרגישות האסתטית (כולל נקיון) עולה בסולם הערכים. יתר על כן, טיפוח היופי מבטא גם סוג של מימוש עצמי, על פי המתווה של הקרייריזם החדש.


הקצב המהיר שבו מתחלפים היום הטרנדים של התסרוקות משקף את קצב החיים המהיר בעידן החדש. זהו עידן שבו הגיוון נעשה התניה פסיכולוגית, ההתנסות בחדש - לאידיאל, השינוי - למסורת תרבותית, ואי-היציבות - לתופעת לוואי של סגנון חיים קפריזי.


המספרה בתרבות הישראלית

ראשית הענף

בתקופת היישוב וראשית המדינה נהגו היהודים להסתפר בעיקר בתוך המשפחה (אחד מבני המשפחה שהתמחה בכך), במספרות קטנות שנפתחו ביישובים החדשים והוותיקים ברחבי הארץ (בעיקר בשלוש הערים הגדולות), או אצל גלבים שנדדו עם ילקוטם בין היישובים, וזיכו את לקוחותיהם באוורור הראש וריענון הקרקפת.


החל בשנות השלושים התפתחה בשלוש הערים הגדולות בפלשתינה-א"י תרבות עירונית זעיר-בורגנית. אף שאמצעי המחיה היו מוגבלים למדי, הצליחו המהגרים ליצור לעצמם “אירופה קטנה”, שבה לטיפוח החן, הסדר והניקיון נודע מקום חשוב. במרבית המספרות המקצועיות והמצוידות שלטו עולים מאירופה (בעיקר מרומניה, פולין וגרמניה) והן הפכו, לצד בתי הקפה, לאחד מאתרי הבילוי החשובים באותה תקופה - מקור לרכילות ולהחלפת זיכרונות על ארץ המוצא ובשפתה. הכמות העצומה של העולים שהגיעו ארצה אחרי הקמת המדינה הגדילה בבת אחת את אוכלוסיית צרכני התספורות. התספורת הייתה אז צורך בריאותי יותר מאשר אסתטי, וזאת בשל תנאי השדה והצפיפות בתוך מחנות-המעבר, המעברות ושיכוני האוהלים. העלייה ההמונית הביאה איתה מספר גדול של ספרים וספריות שהקימו מספרות (תחילה מאולתרות ואחר כך מסחריות). מקצתם הגיעו עם דיפלומות וניסיון מחו”ל ומקצתם למדו את מלאכתם באמצעות הכשרה פורמאלית ובלתי פורמאלית ("תוך כדי תנועה") בארץ.


מקצוע הספרות היה יחסית פופולארי בין העולים החדשים כיוון שהוא לא הצריך תארי השכלה ותקופות הכשרה ממושכות, וגם לא חייב קניית ציוד יקר (רובם הסתפקו במספריים ומסרק). גם הניידוּת וקהל הצרכנים הקבוע היו מיתרונות המקצוע. זו אחת הסיבות לכך שתוך שני עשורים השתלטו על ענף הספרות עולי ארצות האסלאם, שדחקו בהדרגה את הספרים המזרח-אירופים (יתכן שגם הזיקה הצרפתית של עולי צפון אפריקה תרמה לכך). בכתבת תחקיר על מכוני היופי (מאוקטובר 1956) דיווחה שושנה שגב, כתבת “לאשה”, ש”המציאות הוכיחה כי מקצוע הספרות הוא מקצוע ששכרו בצידו, ורבות מהנשים שהיו עד כה עקרות בית, או שעבדו כתופרות, פקידות, זבניות וכדומה, החליטו לבחור במקצוע זה”. את הילדים (בעיקר הבנים) נהגו אז לקחת לספר לרוב בערבי חג, והתספורת המחזורית נחשבה לחלק חשוב בחינוך למשמעת, לצייתנות ולסדר (תפישה זו משתקפת בסיפור הילדים הגרמני הקלאסי “יהושע הפרוע”, שתורגם לעברית בשנות החמישים). לרבים מילידי אותה תקופה מתויקת בזיכרון חווית הישיבה על הכיסא גדל-הממדים כשמעליהם מאיים התער ומזמזמת מכונת הגילוח, במשבצת של חווית רופא השיניים, כלומר כחוויית השה המובל לעקידה. במספרות הגברים הייתה התספורת קצרה ותכליתית, והשיח בין הלקוחות ובינם לבין הספר היה לרוב על פוליטיקה, ספורט, פרנסה וכיוצא באלה. בערב שבת ובערבי חג היו מספרות הגברים הומות אדם. התספורת והתגלחת (שהייתה אז מאד מקובלת במספרה) היו חלק מטקס ההיטהרות לקראת היום הקדוש. אצל הנשים הסיפור היה אחר.


סלון יופי לעקרות הבית

את מספרות הנשים היו פוקדות בשנות החמישים והשישים פעם בשבוע בעיקר גברות עבות-בשר בגיל העמידה, כדי לחפוף את שיערן ולהפיח בו חיים. עד להופעת מכשירי הפֶן החשמליים נהגו הנשים להחליק או לסלסל את שיערן. מתולתל נחשב אז יפה וסלסול ארוך טווח (המכונה “פרמננט”) נעשה באמצעות מסרק חשמלי ונייר (שעליו גולגל השיער). היו שהשתמשו בחוט ברזל שהוצע למכירה בחנויות הגלנטריה. את השיער היו כורכים סביב החוט, ואת החוט מסובבים, עד שהתקבלה צורה של חצי סהר. בשנות החמישים הופיעו מייבשי השיער המקצועיים, ומספרת הנשים קיבלה את צביונה התיאטרלי. כובעי הייבוש הענקיים, שבתוכם “תפח” השיער כעוגת שמרים וקיבל את אווריריותו הענוגה, הפכו לאחד מסמליה של עקרת הבית (“הבלבוסטע”) האשכנזייה. המספרה לנשים נחשבה באותם ימים לטריטוריה שבה לגברים אין דריסת רגל, והתספורת לחלק ממהות תפקידה של הרעיה דאז: טיפוח הבית וטיפוח עצמה למען בעלה, למען השכנים ולמען “הסדר הטוב” (היום מכנים זאת בצחוק “יפה ואופה”). מקור ההשראה העיקרי היה הסטריאוטיפ הנשי האידיאלי שצמח בארה"ב בשנות החמישים - אישה נאה, כלים יפים וכיוצא באלה. העיסוק המורכב בהתקנת התספורת סימן לנשים צעירות את העובדה שנשיות איננה רק זהות מינית, אלא גם מקצוע שיש ללמוד, להפנים ולתרגל. מספרת הנשים תפקדה למעשה גם כמדור להחלפת רכילות ולקבלת עצות, וכן כמועדון קיטורים. בתוך מספרות רבות נרקמו מערכות יחסים מיוחדות בין הספריות ובין לקוחותיהן. הספרית הפכה לאשת סוד, ליועצת, לכותל של דמעות וניחומים. דפוסי האינטראקציה בין ספרים ללקוחותיהם, והסיבות לקשר הרגשי שנוצר בין השניים, הם סיבה למחקר מעמיק. בינתיים אפשר לשער כי הספרית מתפקדת כמעין פסיכולוגית, אולי משום שהיא באה במגע אינטימי עם הלקוחה (קרובה אליה גופנית ונוגעת בשיערה, הנחשב לאיבר אינטימי); ואפשר שהקשר המיוחד נוצר גם משום שהספרית לרוב עתירת ניסיון בשיחה עם לקוחות שתינו באוזניה את צרותיהן (והרי הצרות של כולנו דומות). יש להניח כי תפקידיה של הספרית מתרחבים לתחום הפסיכולוגי גם משום שהצורך להתרכז בתספורת מחייב אותה להיות בעיקר למקשיבה ולא למספרת, ומעמידה אותה לפיכך בעמדת סייען. גם הסיטואציה של הימצאות יחד שעה ארוכה תורמת להתגלגלותה של שיחת רעים בין הספרית ללקוחה, ושיחה כזו טבעה שתגיע איכשהו לצד האישי. בשנות החמישים והשישים היו ה”רולים” השליטים הבלתי מעורערים בתרבות עיצוב השיער (מושג הלקוח מלועזית. בצרפתית: Rouleau באנגלית: To roll). בעזרתם, ובעזרת הספרֵיי המייצב, עוצבה תספורת המראה ההדור, שכללה שיער עד הכתפיים במתווה גלי-פיסולי כמו כרכובי קיר מסולסלים של ארמון, או עיטורי כתר מלכות. זהו מודל שהושפע מתסרוקותיהן המעוצבות של אלילות הבד ההוליוודיות (שכונו “ונוס הבלונדינית”) של שנות השלושים והארבעים, ובראשן: ריטה הייווארט, מרלין מונרו, מיי ווסט, לנה טרנר, גרטה גארבו, ריטה הייוורת', ג'ון קרופורד, אינגריד ברגמן ולורן באקאל. התסרוקת החושנית-אצילית יצרה את המודל והסטריאוטיפ החדשים של האישה המודרנית: תערובת של עקרת בית, דוגמנית, נסיכה ומאהבת סוערת. ה”מודה” הצרפתית השפיעה אף היא (דרך הז'ורנאלים והסרטים המיובאים), והולידה בארץ באותה תקופה, את תספורת “הבננה”, שפירושה יצירת מגדל שיער על הקודקוד באמצעות גלגולו, תפיסתו בסיכות רבות (ראה למש ז'קלין קנדי, מרים בן פורת, אורה נמיר). “הבננה” - שנלקחה מז'ורנלים זרים של קולנוע וסריגה, והייתה אהודה במיוחד על נשים נשואות אשכנזיות - סימלה את הגעת האישה לפרקה ואת הפיכתה לאשת איש ולאם. השילוב בין הבלטת השיער הארוך מצד אחד, וארגונו במתווה מסודר מצד שני, ביטאה מעין מיניות מאופקת.


בוטיק לעיצוב שיער

בשנות השמונים, עם תהליך הקפיטליזציה של החברה הישראלית והיפתחותה להשפעות אמריקאיות משמעותיות יותר, חלה התפתחות גם בענף המספרות. ספרים אימצו שמות לועזיים, בדרך כלל עם צליל צרפתי (צרפת היא עדיין מקדש האופנה הבינלאומית). כך, למשל, דוד הפך לדייויד, יעקב לז'אק, חנה לאני ורחל לראשל. המספרה עברה הסבה סמאנטית ל”בוטיק לעיצוב שיער” ול"סלון לתסרוקות”, ועיצובה נעשה אכן דומה יותר לסלון ביתי או ללובי בבית מלון. בתקופה זו צמחה דמותו הסטריאוטיפית למחצה של ספר-הנשים, ידידן הנאמן של המסתפרות ואיש סודן הפיקח, דמות שקיבלה עיצוב קריקטוריסטי בסרט הבורקס “ספר נשים” בכיכובו של זאב רווח (1984). מונחים מהסרט כמו “בומברד בומבי” ו”טוטו קארה ליברל” השתלבו לימים (בשנות התשעים) בקאלט סרטי הפולחן של צעירים בארץ, ולחלק ממגמה תרבותית של נוסטלגיה פוסט-מודרנית.


הספר כגיבור תרבות

בישראל היו ב-1997 כ-4000 מספרות. מתוכן כ-60% באזור המרכז. בתל אביב 1286 מספרות, בחיפה 470 מספרות, בירושלים 263 מספרות, באזור הצפון (אז, אזור חיוג 06) 222 מספרות, בדרום - 232, באזור חיוג 08- 220, בנתניה דרומה עד תל אביב - 316 מספרות. מחזור המכירות בענף מוערך בכ-100 מיליון דולר. (מתוך תקליטור זהב - דפי זהב, ומדריך הטלפון 1997).


תספורת גבר במספרה ממוצעת עלתה באותה שנה בין 25 ל-50 שקלים; תספורת אישה - בין 50 ל-150 שקלים. פֶן עלה בין 30-60 שקלים, וצביעה - 120-250. המספרה הקטנה, הצנועה, חסרת האמצעים ולעתים אף המאיימת של ראשית המדינה, הפכה בשלב זה למכון יופי משוכלל, המזכיר מועדון קאנטרי קלאב, שבו “מנקים את הראש” תרתי משמע. אפילו חפיפה הפסיקה להיות “חפיף”, ובכל מספרה זוכה המסתפר לטיפול יסודי מידי ה”חופף/ת” כשלב מקדים לתספורת (לא לשכוח להשאיר טיפ!!).


מספרות היוקרה גובות היום מחירי עתק לתספורת, ומקצוע הספרות - המכונה היום “עיצוב שיער” - נעשה ליותר מבוקש בקרב הנוער. העלייה בחשיבות השיער הביאה לעלייה בחשיבות החברתית של ספרי הצמרת, והדבר ניכר בטיפול האח"מי שלו הם זוכים במדורי הרכילות ובכתבות הצבע בעיתונות. ספרים-ידוענים - כדוגמת שוקי זיקרי, מישל מרסייה, מריוס פרץ, דניאל ארמי, וז'קלין ואביגדור ליכטנשטיין - הם זן מיוחס שצמח בישראל באותם שנים. הם ניכרו בשישה מאפיינים: מקצועיות גבוהה, חדשנות בתחום אומנותם, מחירים גבוהים, לקוחות ידועים, צוות עובדים רחב (ספר הצמרת הוא לרוב מעין מאֶסטרו, המעסיק שוליות רבות, ולרוב גם בעליה של רשת מספרות), ושמם הוא מותג מוכר. הספר שוקי זיקרי למשל, שנחשב בשנות התשעים לספר המפורסם במדינה, חלש על אימפריה משפחתית שכללה 130 עובדים, שש מספרות, שלושה בתי ספר לספרות וקו מוצרים לשיער. הוא כיכב במדורי הרכילות ומספרות ברחבי הארץ נשאו את שמו. אלא שיום אחד הוא נמלט בגלל חובות לניו יורק, ומשם, כפי שעלה בתחקיר של אדווה דדון מערוץ 12 הוא גבה מאות דולרים לתספורת בכדי להשיב את החובות (דדון, 23.7.2016, שילוני 20.7.2018).


בנובמבר 1997 התפוצצת בקול גדול פרשת הרצח של ענת אלימלך. אלימלך הייתה דוגמנית, מגישת טלוויזיה ושחקנית ישראלית פופולרית (מלכת החן לשנת 1993). חקירת הרצח היתה לדרמה לאומית שעברה תהפוכות ושמה זרקור בעקיפין גם על עולם הזוהר הישראלי: תחילה הואשמה אלימלך ברצח של בן זוגה, הספר דוד אפוטה שלאחריו התאבדה (אפוטה היה מבוגר ממנה ב-14 שנים, נשוי עם שני ילדים שגר בנפרד מאשתו, והם הפכו לזוג). אבל שלושה שבועות אחרי הרצח, בעקבות לחץ משפחתה של אלימלך חידשה המשטרה את החקירה, ובחקירה החוזרת התברר שהחוקרים התרשלו, וכי אפוטה למעשה ירה באלימלך בעת ויכוח סוער שהיה ביניהם ולאחר מכן התאבד. כמו כן התגלה ששני אחיו של דוד אפוטה פעלו לטשטוש הראיות בזירת הרצח.


נודע גם שלרצח קדמה סדרה של סצנות קנאה מוגזמות לענת מצדו של אפוטה ושהאחרון חשב שהיא בוגדת בו עם השחקן עודד מנשה במהלך החזרות לפסטיגל, אלא שאיש לא ידע ולא עשה דבר בנידון.


לאחר מותה הפיק אילן שושן סרט בשם "ענת אלימלך-הסיפור האמיתי" ששודר בערוץ 2 ב-1998, שנה לאחר מותה, ומתאר את קורות חייה מילדותה ועד הירצחה. בשנת 2020, הופק סרט דוקו-דרמה הנקרא "ענת אלימלך: הילדה הכי יפה בירושלים", בכיכובה של אגם רודברג המגלמת את דמותה של אלימלך, ומספר את מקרה הרצח.


ההבלטה שבה סוקרה בזמנו פרשת הרצח וההתאבדות המזעזעים שיקפה ווקדימה בעת ובעונה אחת את עלייתם של הספרים בישראל כגיבורי תרבות.


התספורת היום היא למעשה סוג של בילוי ובידור פריודי - מעין מסאז' מענג, שבסופו גם יוּצאים יפים ונקיים יותר (ישנן מספרות צמרת שבהן מציעים ללקוחות משקאות חמים מתוך תפריט). המספרה החדשה, לצד מכוני המסאז' והספא (סאונה, ג'קוזי וכו'), חדרי הכושר והחוגים לשיאצו, יוגה, מדיטציה, רייקי וכיוצא באלה - היא למעשה חלק ממנגנון חדש של פינוקים, שצמח בישראל בשלושים שנים האחרונות כחלק מהפיכתה לחברת שפע מערבית.


אפשר שהתספורת חשובה לאדם המודרני לא רק בשל חשיבות השיער, אלא גם משום שהיא יוצרת רגע של התרגעות ושחרור. ואולי מגע היד של הספר/ית מפצה על המגע הקריר והמנוכר המשתלט בהדרגה על החברה התחרותית שבה רובינו חיים היום.


התספורת והמשמעת הצבאית

גילוח השיער הוא מרכיב סמלי וטקסי כמעט בכל צבאות העולם המודרניים, והוא מבטא לרוב את המשמעת, האחידות, הסדר, הארגון והכפיפות לסמכות הארגונית. התספורת הצבאית הייתה ועודנה גם היום חלק ממה שהסוציולוג ארווין גופמן כינה “ביטול העצמוּת” של הארגון הטוטאלי, כלומר צמצום היסוד הפנימי-האינדיווידואלי לטובת ההיטמעות בגוף הביורוקרטי.


עם קום המדינה הפך צה"ל למעין תנועת נוער גדולה וכור היתוך תרבותי עוצמתי. במהלך השנים הצמיח צה"ל אופנות ונטיות ישראליות רבות, והותיר חותם גם על תרבות עיצוב השיער. גזיזת שיערם של הגברים המתגייסים בבסיס הקליטה והמיון הפכה לחלק חשוב בטקס החניכה הישראלי - ביטוי לכניסת הצעיר בעול המצוות הציוני, ולהפיכתו לבורג במנגנון הלאומי החשוב ביותר בארץ. חשיבותה הסמלית של התספורת בצבא יצרה את מסורת של ענישת אלה שאינם עומדים בתקן המחמיר. משחק החתול והעכבר בין שוטרים צבאיים ורס"רי משמעת לבין חיילים סוררים (בעיקר טירונים), ששיערם צימח מעבר למותר נעשה עם הזמן לחלק חשוב מהפולקלור הצה"לי, וסביבו התהוו סיפורים משעשעים ואגדות לרוב. חיילים רבים מצאו, ועדיין מוצאים, פרצות בפקודות הקבע הנוגעות לתספורת בצה"ל. הם מצליחים לבטא את טעמם, אישיותם ומרדנותם במוסכמות - ובמשתמע ליצור לעצמם נישה של אינדיווידואליזם בתוך המכבש הארגוני - באמצעות “סטיות” קלות. הפופולאריות היו: פאות קצת יותר ארוכות, קווצת שיער זעירה מאחור, והוצאת הבלורית מחוץ לכומתה. הפרצות בתספורת הצהלית שיקפו תמיד את הנטייה הישראלית המוכרת לתמרן ו”לתחמן” את המערכת הממסדית, לא להיכנע לתכתיבים חברתיים ולעשות “דווקא”. במיוחד הרבו לחרוג מתקנות הצבאיות בתחום השיער חיילי היחידות המובחרות, שביטאו בכך את מעמדם המיוחס בקהילה הצה"לית. חשיבותה של התספורת בצבא הולידה טקס ישראלי קצר של קבלת פנים לגבר המסתפר: חבטה עזה על העורף המגולח, שלוותה בקריאה “ספיחס!”/ “שפיחס” (מיידיש). מאוחר יותר השתרשה בסלנג המלה “גרעה”, ובמקום הטפיחה נהגו למשש וללטף את השיער המגולח (“תביא לעשות סיבוב קטן על הגרעה שלך”).


מקורות

  • אלמוג עוז, 1997. הצבר - דיוקן, עם עובד - ספרית אופקים.

  • מעוז ר', 1988, גלגולי הבלורית בספרות הישראלית, מאזניים ס"ב, עמ' 45.

  • סמואל מ', 1988, שיער במקורות, בשדה חמד 2, עמ', 73.

  • דיין ד', 4.7.1998, הנשים הגדולות מן החלומות, ליידי גלובס.

  • לונדון ירון, 1.10.1995, “עלה קירח, עלה קירח”, ידיעות אחרונות, 7 ימים, עמ' 40.

  • אבו עגילה, ויקיפדיה.

  • קזין אורנה, 25.1.1999, ברוכים הבאים לבית הבובות, הארץ, גלריה, עמ' ד1.

  • שואף הדס, 5.3.2006, מלכת הפאנק, וואלה אפנה.

  • דדון אדווה, 23.7.2016, החיים החדשים של שוקי זיקרי, N12.

  • Brownmiller, S., 1984, Femininity, Linden Press, Simon and Schuster.

  • Cooper, W., 1971, Hair: Sex, Society, Symbolism, Stein and Day.

  • Davis Angela, 1974, Angela Davis: An Autobiography, Random Houise.

  • Douglas, A., 1977, The feminization of American Culture. Anchor Books

  • Douglas M., 1973, Natural Symbols. Pelican Books

  • Fix C., 1981, Looking Good: A Guide for Man. Hawthorne

  • Goffman E., 1961, Asylums: Essays on the Social Situation of Mental Patients and Other Inmates. Aldine

  • Greer, G., 1971, The Female Eunuch. Paladin Books,.

  • Hiltebeitel, A. and Miller B. D. (eds.). 1998, Hair - Its Power and Meaning in Asian Cultures. New York: State University of New York Press,.

  • Knight, N., 1982, Skinheads, Omnibus Press.

  • Levine, S. and Lyons H., 1980, The Decde of Women. New York: Puutnam's Paragon Books.

  • Magubane, B. M., 1987, The Ties That Bind: African American. Consciousness of Africa. Trenton , Africa World Press

  • Malcolm, X. 1965. The Autobiography of Malcolm X. Grove Press,.

  • Molloy, J., 1976, Dress for Success. Warner Book.

  • Morrow, B., 1973, 400 Years Without a Comb. Black Publishers of San Diego.

  • Polhemus, T., 1978, The Body Reader, Social Aspects of the Human Body. Pantheon Books.

  • Postman, N. 1982, The Disappearance of Childhood,.

  • Rooks N. M., 1996, Hair Raising, Beauty, Culture, and African American Women. Rutgers University Press,.

  • Sagay, E. 1983, African Hairstyles: Styles of Yesterday and Today. Heinemann Educational Books.

  • Taylor, p., 1983, Bald is Beautiful. Key Porter Books.

  • Vlahos, O., 1979, Body, The Ultimate Symbol, J.B. Lippicott Company.

  • Almog Oz , 2003, From Blorit to Ponytail - Hairstyles in Israeli Culture, Israel Studies, Summer 8 (2), pp. 82-118.

  • Frasko, M., 1994, Bouffants, Beehives, and Atomic Hairdos, in: Daring Do's. Flammarion , pp. 122-125.

  • Horn, J. C., 1979, Is it true Blonds seem Less Dumb? Psychology Today, October, 116.

  • Hallpike C. R., 1969, Social hair, Man 9 , pp. 256-264.

  • Kelley, R. D. G., 1997, Nap Time: Historicizing the Afro , Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March , pp. 337-353.

  • McAlexander, J. H. and Schouten, J. W., 1989, Hair Style Changes as Transition Markers Sociology and Social Research, Vol 74, No 1, October , pp. 58-62.

  • Palmer, A., 1997, New Directions: Fashion History Studies and Research in North America and England , Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March, pp. 297-31.

  • Sheumaker, H., 1997, 'This Lock You See': Nineteenth-Century Hair Work as the Comodified Self , Fashion Theory, Vol 1, Issue 4 , pp. 421-446.

  • Steele, V., 1997, Anti-Fashion: The 1970s , Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March, pp. 279-297.

  • Synnott, A., 1987, Shame and Glory: a Sociology of Hair . The British. Journal of Sociology, Vol 38, No 3 , pp. 381-413.

  • White, S and White G., 1995, Slave Hair and African American Culture in the Eighteenth and Nineteenth Centurries , Journal of Southern History, 61, No 1 , pp. 45-56.

  • Zdatny, S., 1997, The Boish Look and the Liberated Woman: The Politics and Aesthetics of Women's Hairstyles , Fashion Theory Vol. 1, Issue 1, March , pp. 367-399.


השיער בחברה הדרוזית

הגבר הדתי מצווה לגלח את שיער ראשו באופן קבוע, ולגדל שפם. המקור לנורמות אלו אינו ברור, אולם ההשערות של אנשי הדת מצביעות על הצורך להיבדל מהנשים, על ידי קיצוץ השיער והבלטת השפם על הפנים. על הראש המגולח נוהג הגבר הדרוזי הדתי לחבוש טאקיה צבעונית או לאפה (צעיף לבן) עם או בלי חטה (תרבוש לבד) כסמל הכנעה מפני האל שבשמיים. הגברים הדתיים נוהגים לגלח את שיער ראשם בבית בכוחות עצמם, במכונת גילוח או בסכין גילוח, ולטפח את השפם בהתאם.


השפם הוא סימן ההיכר הגברי של הגבר הדתי. טיפוח השפם הוא מצווה המקנה לגבר כבוד כשומר מצוות, ומבדיל אותו מן האישה.


בערבית קוראים לשפם 'שרפ', פירושו כבוד. כלומר נוצרה זהות בין השפם וערך הכבוד. הדרוזים, כמו הערבים, נשבעים בשפמם/כבודם: 'וחיאת שרפי' – בחיי שפמי, כלומר בהן צדק.


אחד המאפיינים הבולטים ביותר בנטישת אורח החיים הדתי הדרוזי של הגבר - גילוח השפם.

גבר ללא שפם במגזר הדרוזי הוא גבר חילוני, מודרני. הוא מכבד את הוריו הדתיים, אך מנהל אורח חיים חילוני לחלוטין.

ישנם גברים שנמצאים בין שני העולמות, ושפמם עדיין עימם מכוח ההרגל ומחמת הרצון להיות שייכים לעדה באופן ויזואלי. מהתבוננות מדוקדקת בשלל השפמים הדרוזיים, ניתן להבחין בשני סגנונות רווחים:

א. סגנון אחד מאפיין את המבוגרים והזקנים, להם שפם רחב ו 'מחייך': קצותיו ארוכים ומופנים כלפי מעלה מעבר לקווי הלחיים. מפאת הגיל שפמים אלו אפורים או לבנים.

ב. סגנון שני שייך לצעירים ולגיל הביניים: שפמים מטופחים כלפי מטה, בסגנון קצר יותר משל הזקנים, המשווה לפנים מראה רציני וחמור. גבול גידול השפם נעצר בקווי הגבול שבין הלחיים לשולי הפה, בגבול החיוך.

גידול זקן אינו חובה, אף שלדתיים המבוגרים זהו נוהג מקובל. יחד עם זאת אין לגדל זקן ללא שפם. גברים דתיים מהמגזר הדרוזי אינם מגדלים פאות לחיים.

bottom of page