top of page

מורשת הלבוש והאופנה: תעשיית הטקסטיל והיופי

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


חלוצי הענף

תעשיית הטקסטיל וההלבשה בארץ התפתחה בקצב מהיר בתקופת המנדט הבריטי. אם בשנת 1918 פעלו בארץ 166 מפעלי הלבשה זעירים, הרי שעד 1928 נוספו עוד 647 מפעלים ועד סוף שנת 1936 נסק מספרם הכולל ל- 1083(לודג'יה, שהוקם ב-1924 על ידי קבוצת יזמים מלודג', היה ראשון מפעלי הטקסטיל המודרניים בארץ). בשנת 1931 חיו בתל אביב כ- 24,000 נפש והיו בה לא פחות מ-17 מפעלי אריגה וסריגה, 16 מפעלים לרקמה ולמלאכת יד, וכן 86 בתי-מלאכה של חייטים. ענפי ההלבשה ותעשיית האריגים היו במקום הראשון מבין כל המפעלים התעשייתיים במספר העובדים שהועסקו באותה עת.


הפריצה הגדולה של התעשייה הייתה בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר היא סיפקה לצבא הבריטי וצבאות נוספים של בעלות הברית בדים לייצור המדים. גם העלייה ההמונית בשנות החמישים יצרה ביקוש גדול לבדים ומדים.


עם הקמת המדינה, הקימה הממשלה את מפעל דורינה, שסיפק ביגוד לצה"ל, ובמקביל - אסרה כליל על ייבוא טקסטיל וביגוד. בשלושת העשורים הראשונים למדינה נפתחו במספר עיירות פיתוח ברחבי הארץ מפעלי טקסטיל חדשים (כיתן בדימונה, הבשן בבית שאן, פולגת ובגיר בקריית גת, גיבור בקריית שמונה ועוד) שייצרו לתצרוכת מקומית ולייצוא וסיפקו פרנסה לרבבות משפחות. ישראל הפכה באותה ליצרנית טקסטיל בולטת ומתקדמת בקנה מידה עולמי.

מפעל בדים. צלם לא ידוע. מאוסף הדי אור

ממחצית שנות השישים ועד למחצית שנות השבעים חלה בישראל גם פריחה בתחום עיצוב הבגד, כאשר מקצת מהמעצבים המקומיים הצליחו לפרוץ את גבולות הארץ ולייצא אופנה ישראלית לחו"ל. שבוע האופנה הישראלי הראשון התקיים בתל אביב במרץ 1965. האירוע הופק על ידי משרד המסחר והתעשייה בשיתוף מרכז האופנה של מכון היצוא והחברה הישראלית לתערוכות וירידים. הציגו בו לא פחות מ-48 יצרנים ישראלים ופקדו אותו כ-250 קניינים (כולל נציגים של בתי כולבו גדולים ועיתונאי אופנה מובילים) מ-15 ארצות. עורכת "ווג" האמריקאי דאז, דיאנה ורילנד, ייחדה לאופנה הישראלית סיקור נרחב בגיליון יולי 1969 של המגזין שכלל בין השאר צילומים של השחקנית והזמרת דליה לביא.


אבל החגיגה הייתה קצרה יחסית והתקווה להמשיך לצמוח נכזבה, בין השאר בשל השפעת מלחמת יום כיפור והעליה במחירי הדלק, שייקרה את תהליך הייצור. מפעל דלתא שנוסד בכרמיאל ב-1975 בידי דוב לאוטמן היה מפעל הטקסטיל הגדול האחרון שקם בישראל. הוא סיפק פרנסה לתושבי העיר הצעירה, ובעיקר לתושבי הכפרים הערביים והדרוזים שמסביבה. דלתא, שהפכה למותג בינלאומי, גלגלה מיליארדים והונפקה בבורסה בניו-יורק ובשיא פעילותה העסיקה יותר מ-3,000 עובדים במתפרות בישראל.


החל מסוף שנות ה-70 חלה ירידה אטית ועקבית בייצוא הטקסטיל. ממשלת הליכוד שקמה ב-1977 ביטלה בהדרגה את מכסי המגן, שהגנו על התוצרת המקומית, ויבואנים החלו לייבא לארץ טקסטיל מחו"ל - מה שגרם לגיוון המוצרים בחנויות, אך גם לפגיעה ישירה בייצור המקומי.


המכה הקשה ביותר ניחתה על תעשיית הטקסטיל הישראלית בשנת 1985, כאשר מפעל אתא נסגר וסימל סופה של תקופה לא רק בענף אלא במבנה המשק ובתרבות הכלכלה בישראל.


מאז, חרף הגידול החד באוכלוסיית המדינה, ירד מספר העובדים בענף הטקסטיל והגיע ב-2009 לכ-14 אלף בלבד - כולל עובדי תפרון עצמם. מפעלי טקסטיל נסגרו בזה אחר זה - בהם לודז'יה, גוטקס והבשן - ואחרים - כדוגמת דלתא, כיתן, פולגת, ובגיר - צמצמו את הייצור המקומי והעבירו את פעילותם לחו"ל.


הסיבה להתדלדלות הענף היו ירידת הדולר, הירידה בצריכה בחו"ל ומחנק האשראי ומעל לכל תחרות עזה עם כוח העבודה הזול בעולם. כידוע, הטקסטיל הוא ענף עתיר עבודה ועלות הייצור במזרח אסיה, במזרח אירופה, בטורקיה, במצרים, בירדן ובשטחי הגדה - זולה לעין ערוך מזו שבארץ. גם התחרות של תעשיית ההיי טק – שמשכה אליה כוח אדם משכיל ומיומן - תרמה למשבר המתמשך. ענף הטקסטיל הפך לענף שוקע, שסובל מעובדים זקנים שמקבלים שכר זעום (לרוב שכר מינימום) ושנעזר בתמיכה ממשלתית כדי למנוע פיטורים.


עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמה של פריצה לשוק הבינלאומי, בעיקר לאירופה ולארה"ב לרשתות שיווק בינלאומיות יוקרתיות כתוצאה מניהול נכון (החברות הבולטות הן דלתא, כיתן, תפרון, נילית, ערד-מגבות, גבור סברינה, אופיס טקסטיל, פולגת/בגיר וקסטרו). קשה לומר שמדובר במהפך, אבל נראה שהדור הצעיר, שמחובר לעולם האופנה, מביא לשינוי.


מפעלי טקסטיל והלבשה מיתולוגיים

בתולדות המדינה קמו והתפרקו מאות מפעלי טקסטיל והלבשה. מעטים הותירו אחריהם חומר תיעודי ממשי, שיכול לסייע לאמוד את תרומתם לתרבות הישראלית ולהנציחם בפולקלור הלאומי ההיסטורי. מעטים גם מבין ההיסטוריונים הישראלים שחקרו את תעשיית הטקסטיל בארץ.


תל אביב הייתה מאז ומעולם מרכז האופנה הישראלית ולכן מטבע הדברים ארכיון העיר כולל מאגר גדול של טקסטים ותמונות רלוונטיות (חנויות, בתי מלאכה ועוד).


להלן כמה מהמפעלים שהשפיעו באופן משמעותי על היסטוריית הלבוש הישראלי ושנחקקו בתודעת הישראליאנה הציבורית: לודג'יה, אתא, בגיר, אלד, דורינא, גוטקס, משכית, בגד עור, קסטרו-מודל, כיתן, דלתא, פולגת, סריגמיש, המגפר, נמרוד, טבע נאות, טופר, ראש אינדיאני, גלי, שורש, פוקס-ויזל, רנואר, דורין פרנקפורט. כל אחד מהמותגים שלעיל מהווה גם מוקד של פריטי אספנות היסטוריים.


המיתוס של אתא

מפעל אתא הוקם בשנת 1934 על ידי משפחת מולר – אנשי טקסטיל מהעיר באבי בצ'כוסלובקיה. הם הגו את הרעיון הנועז להקים מרכז תעשיית טקסטיל שיתרכז סביב מפעל הצביעה והאשפרות. לצורך הגשמת תכנית זו היה צורך להקצאת שטח אדמה גדול, שיועד הן למפעל עצמו והן להקמת שכונות מגורים בשביל הפועלים העתידים לעבוד בו.


שמו של מפעל הטקסטיל נגזר משמו של הכפר הערבי שהיה במקום, כפר עטה, והמפעל נקרא על שם המקום - וזאת בשל היות השם קצר, צלילו קליט וצורתו הסימטרית קלה לשרטוט גרפי. כאשר הגיע הסופר ש"י עגנון לביקור בביתו של אריך מולר הוא התעניין במשמעות השם "אתא". הסבריו של מולר לא סיפקו אותו ולאחר מחשבה אמר: "אני כבר יודע, 'אתא' אלו הן ראשי התיבות של 'אריגים תוצרת ארצנו'".


שנתיים לאחר הקמתו הפך אתא למפעל ענק במושגי אותם הימים - הגדול מסוגו במזרח התיכון. בראשית דרכה כיוונה אתא את מוצריה אל מעמד העובדים בארץ-ישראל שהיווה את רוב הציבור היהודי בתקופה זו. הצבעים המובילים בקטלוג החברה היו חאקי וכחול. בשנת 1936 התחילה אתא לייצא גם לשוק של ארצות ערב (מצרים, סוריה ולבנון).


במלחמת העולם השנייה הייתה פלשתינה-א"י מרכז חשוב לצבא הבריטי אשר הוצב להגן על המעבר להודו דרך תעלת סואץ. בעלות הברית שחנו במזרח התיכון רכשו את רוב אספקת המזון והביגוד ממפעלים באזור והביקוש הצמיח את התעשייה הישראלית. אתא הפכה אז לספק הגדול ביותר של אוהלים, מדים, לבנים וגרביים לצבא הבריטי במזרח התיכון.


עם הקמת המדינה הפך המפעל לספק הביגוד הראשי של צה"ל. לאתא היה תפקיד מרכזי בעיצוב האופנה הישראלית גם בשוק האזרחי. מוצרי המפעל הציוני שלטו בענף הביגוד בשנות החמישים והשישים. ה"פרזנטור" (העקיף) של אתא היה לא אחר מאשר ראש-הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, שחיבב את מדי החאקי. דמותו של שרוליק הצבר בקריקטורות לובש חולצה פתוחת צווארון, מכנסיים קצרים וכובע טמבל, תרמה גם כן למיתוג מוצרי אתא.


הנס מולר, הבעלים והמנהל של אתא ייחס חשיבות רבה לתדמית המפעל ומוצריו ולכן הקפיד על איכות טובה במחיר זול. מעבר ליומרות כלכליות היה לו גם חזון חברתי. הוא הנהיג דפוסי עבודה מתקדמים ושיווק את מוצריו ישירות לצרכן. תפיסתו של מולר השתלבה עם התפיסה הכלכלית הכוללת שאותה קידם שר המסחר והתעשייה הכריזמטי פנחס ספיר (התמנה ב-1955). ההשקעות הממשלתיות בתעשיית הטקסטיל יועדו באותה עת לספק תעסוקה לעולים ולהוות תחליף ליבוא. הכוונה הייתה לפתח תהליך ייצור אנכי המתחיל מגידול הכותנה ומסתיים בייצור הבגד.


מפעל אתא ידע הצלחה כלכלית גדולה. סחורתו יוצאה במיליוני דולרים לחו"ל ובראשית שנות החמישים, תקופת הצנע, בעת בה קיבל כל אזרח מכסת נקודות לרכישת מוצרים, הפכו בגדי המפעל לסחורה מבוקשת.


המוניטין של המפעל נבע לא רק ממוצריו אלא גם מתנאי ההעסקה שבו. אתא לא היה סתם מקום עבודה, אלא גם מקום של הזדהות ושל תחושת שייכות עבור עובדיו, אף שהם נדרשו למשטר עבודה קפדני. המפעל העניק לעובדיו עבודה קבועה, פרנסה מובטחת והטבות סוציאליות רבות ולכן היה בגדר משאת נפש של רבים. בשטח המפעל הוקמה צרכנייה שמכרה מוצרי מזון במחירים מוזלים, העובדים נהנו מבונוסים שלמעשה שיתפו אותם ברווחי המפעל. כדי להקל על האימהות העובדות הוקם בשנת 1942 גן לילדי העובדים. בנוסף הקימה אתא שיכונים לפועלים - בתחילה את "בתי חנה" (על שם אשתו של הנס מולר, המייסד) ולאחר מכן את גבעת אתא א', ב' ו-ג'.


בראשית שנות השישים נקלע המפעל לקשיים כלכליים ועם מותו של הנס מולר בשנת 1962 נמכר לטיבור רוזנבאום, איש עסקים שוויצרי. מאז עבר המפעל ידיים רבות ובהם של קבוצת אייזנברג וכונס נכסים. אתא ניסתה לעדכן את מוצריה באמצעות מעצבי אופנה מובילים (לולה בר, עודד גרא, שוקי לוי וג'רי מליץ), אבל ללא הועיל.


בשנות ה-70, עם ההיפתחות הגוברת לחו"ל אתא כבר פרפר. משנת 1983 החלו ניסיונות נואשים למצוא קונה למפעל וללא הצלחה. פועלי אתא בהנהגת פיני גרוב יצאו להפגנות סוערות שנחשבות לאחד האירועים המכוננים בתולדות התעשייה הישראלית. בשנת 1985, לאחר שלא נמצא קונה למפעל, נסגרו שעריו ואלף פועלים שהזדקנו יחד עם אתא נפרדו ממקום עבודתם והלכו הביתה.

שנה לפני סגירת אתא כתב עמוס קינן בטור שלו בידיעות אחרונות:

"אתא פירושו הפועל העברי. אתא פירושו עבודה עברית. ביום שייסגר אתא, ייסגר גם המעגל הראשון של מדינת ישראל כפי שרצתה להיות. אתא אינו בית חרושת ואינו עוד מפעל. אתא הוא סמל. מי שמקפל סמל – מקפל גם את מה שהסמל הזה אמור לסמל".

ביום שבו נסגר המפעל כתב הזמר, השחקן והמשורר שמעון ישראלי שיר קינה בשם "אתא מכרתנו":

"וְעַכְשָׁו בָּאוּ הַבְּעָלִים הַחֲדָשִׁים – וְהִתְחִילוּ הַבְּעָיוֹת. הֵם פָּשׁוּט לָקְחוּ אֶת "אָתָא" וְהָפְכוּ אוֹתָנוּ לִמְנָיוֹת, בִּמְקוֹם לְהַשְׁקִיעַ בַּמִּפְעָל – פָּתְחוּ רֶשֶׁת עֲנָקִית שֶׁל חֲנֻיּוֹת./ חֲנֻיּוֹת יֻקְרָה עִם בִּגְדֵי אָפְנָה לִסְנוֹבִּים וְלִמְיֻוחָסִים, וְזֶהוּ, הַסּוֹף יָדוּעַ: כּוֹנֵס הַנְּכָסִים. הַמְּכוֹנוֹת דּוֹמְמוֹת... הַמִּפְעָל הַצִּיּוֹנִי הַזֶּה – סָגוּר".

על התפתחותו והשפעתו של מפעל אתא כתבה חוקרת האופנה ד"ר דליה בר אור עבודת דוקטורט מקיפה. למעשה זו עבודת המחקר היחידה שנכתבה עד היום על מפעל טקסטיל ואופנה ישראלי כלשהו.


באוקטובר2011 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בת"א התערוכה "אתא - סיפור על מפעל, אופנה וחלום" (היא הוצגה במוזיאון עד סוף מרץ 2012). התערוכה, שאותה אצרו מוניקה לביא וערן ליטוין, הציגה את סיפורו של המפעל המיתולוגי מהימים שהיה לא יותר מרעיון ציוני, דרך תקופת השגשוג בשנות ה-30' וה-40', ועד התדרדרותו אחרי מלחמת ששת הימים וסגירתו הסופית בשנת 85'. התערוכה חולקה לשני חלקים: החלק הראשון הוקדש לסיפור ההקמה וכלל צילומים ישנים של משפחת מולר והמפעל בראשיתו, סרטים ביתיים ומסמכים היסטוריים. החלק הזה כלל בין השאר את צילומיה של הצלמת הבינלאומית אנה ריבקין-ברוך, שהוזמנה ב-1962 לתעד את חיי העובדים במפעל.


חלקה השני של התערוכה מוין לארבע קטגוריות ששקפו את אופנת אתא לאורך השנים. חלל התצוגה כלל סקיצות ושרטוטים שונים של בגדי אתא (נשים, גברים וילדים) פריטי לבוש, פרסומות, כרזות, דוגמאות בדים ועוד.


התערוכה נחתמה בצילומים וקטעי ארכיון של השביתה הגדולה בשנת 85', שהתקיימה בניסיון למנוע את סגירת שערי המפעל.


מאז סגירתו שימש אתא השראה למעצבי אופנה ותיקים, ובהם אילנה אפרתי, אליס דהן (שיין), רוני בר ומאיה בש.

"בפינת הארכיון, על וו ברזל פשוט, תלויה בצנעה שקית קטנה. תפורה מבד "אתא" בצבע "כחול הפועל", ועליה רקמת יד עדינה של גזר וצנון. סיפורה של השקית, הוא סיפור ילדי הגן בקיבוץ של סוף שנות ה- 40 וראשית שנות ה-50, תקופת "הצנע". הילדים חיים ביחד בבית הילדים. ישנים, מתעוררים בבוקר, מצחצחים שיניים, יוצאים להתעמלות הבוקר ואחר כך לפעילות הגן היומית. לאורך הפרוזדור המחבר את ארבעת חדרי השינה של הגן – שורה ישרה של ווים ועליהם תלויות שקיות בד כחולות, פשוטות, אחידות בגודלן ובצורתן, שקית לכל ילד. ועל כל שקית, מעשה ידי אמא, רקום שמו של הילד ומתחתיו עיטור רקמה חינני, לכל ילד עיטור משלו, סימן ההיכר לשקית שלו. לשקיות אלה, קסם משלהן. התקופה כאמור, תקופת "הצנע" וממתקים הם מצרך מותרות נדיר. ובגן שלנו, בכל יום שישי, לקראת השבת, הייתה "המטפלת" מחלקת לשקיות בשעת "מנוחת הצהריים" הקדושה, את ממתק השבת הנכסף, קוביית שוקולד (ולעתים רחוקות, 2 קוביות), ולאחר "ההקמה", עם תום מנוחת הצהריים, מוגשת ארוחת ארבע ואז מתארגנים הילדים להליכה לבית ההורים. כל ילד מסיר מהמתלה את השקית שלו, תולה אותה על צווארו ושם פעמיו ל"חדר ההורים". ושם, רק שם, נפתחת השקית וקוביית השוקולד הקסומה נאכלת בהנאה גדולה. כשילדים צעירים מבקרים היום בארכיון, אני מראה להם את השקית ומספרת את הסיפור. ילדים אלה באים ממציאות אחרת, הם יודעים שבביתם יש שפע של שוקולד וממתקים אהובים אחרים, והם מתקשים להבין פירושו של מחסור. ויש ביניהם כאלה שמתרגשים, נעצבים קצת, ולעתים אני מבחינה בדמעה קטנה בפינת העין, דמעה מרירה על שוקולד מתוק." (דבורה נבו, ארכיון קיבוץ אילון).

בשנת 2016, שלושים שנה לאחר שאתה סגר את שעריו, נפתחה ברחוב אלנבי בתל אביב חנות שמנסה להחיות את המותג המיתולוגי. היזם שעומד מאחורי החייאת המותג הוא במאי הפרסומות ואיש העסקים שחר סגל, שהחליט, לדבריו, לרכוש את המותג לאחר ביקור בתערוכה על אתא במוזיאון ארץ ישראל.


הגוון הנוסטלגי מתבטא הן בעיצוב החנות והם בעיצוב הקולקציה (פרי עבודתה של מעצבת האופנה והתלבושות יעל שנברגר). בגדי החנות נחלקים לשתי קטגוריות: הראשונה כולל רפליקות מדויקות של פריטים קלאסיים מארכיון אתא, כגון למשל חולצת השבת ומכנסי החאקי. בבגדים שולבו אפילו תוויות על פי המתכונת הוותיקה. הקטגוריה השנייה כוללת פריטים המתבססים על ערכי העיצוב של המותג הישן עם פרשנות עיצובית מודרנית. כך למשל גודלם של הכיסים תוכנן כך שאפשר יהיה לשאת בהם סמרטפון.

מכנסיים תוצרת אתא. מאוסף גיל פנטו

המיתוס של משכית

בשנת 1949 עבדה רות דיין כמדריכת עולים במושבי העולים שבפרוזדור ירושלים. בסיוריה בין הבתים היא למדה כי רבים מהעולים החדשים מתקשים להתפרנס מחקלאות, בין השאר משום שעיסוקם בארץ המוצא היה אמנויות ומלאכת יד (אריגה, צורפות ועוד). ברגישותה האסתטית היא הבחינה שמדובר במלאכות יד יפהפיות - מפות, שטיחים, מפיות, כיסויי מיטה. דיין יחד עם חברתה, חוקרת הפולקלור זהרה וילבוש, הגו את הרעיון להפוך את העיסוק המסורתי למקור פרנסה ושימור תרבות - פרויקט שזכה לשם "אשת חיל". הן קנו בדי יוטה וגייסו את העולות לרקום סלים עם דוגמאות של פרחים, עבור מרכזי ויצ"ו.


ב-1954, כאשר כבר נוצר מעין פס ייצור של מוצרים אתניים והתהודה הציבורית של הפרויקט גדלה, הוחלט להפכו לחברה ממשלתית בשם "משכית – חברה לטיפוח תעסוקת בית ישראל". את השם הגה שר המסחר והתעשייה דאז זאב שרף, שבעברו עבד כצורף והיה בעל השכלה רחבה ביהדות ("משכית" היא מילה המוזכרת בתנ"ך ארבע פעמים).


חודשים ספורים לאחר הקמת "משכית" מינתה דיין את פיני לייטרסדורף (1906-1986) למעצבת ראשית של מחלקת ההלבשה של המפעל (מעצבת הטקסטיל הראשית של החברה הייתה נאורה ורשבסקי). לייטרסדורף, שצברה ידע ניסיון כחייטת עילית בהונגריה, עלתה לישראל בשנת 1939. היא השכילה ליצור בגדים ייחודים ששילוב בין עיצוב אירופאי קלאסי לבין סממנים מקומיים (רקמה אתנית בעבודת יד, ארגים מחומרים טבעיים, כגון צמר כבשים, כפתורים מחומרים מקומיים, כגון חלוקי נחל, צדפים, דלועים מיובשים ועוד) וסמלים ציוניים רומנטיים שנשאבו מהתנ"ך ומהנוף המקומי. שמות הפריטים שאבו השראה מהמיתוס הכנעני: "שמלת עין גדי", "ענק מרים הנביאה", "חגורת כוהנת העשתורת".

"אני סבורה שמה שמעניק למעצב חשיבות לאומית היא יכולתו לעשות שימוש בצבעים המקומיים, ב'תחושה' ובמרקמים המסוימים של ארצו", אמרה לייטרסדורף בראיון ל"ג'רוזלם פוסט" ב-1966. "אין זו הרקמה התימנית שהופכת את בגדי 'משכית' ל'ישראליים'. זו יותר סכימת הצבעים של 'משכית' - חום מדברי, הגוון הלא מולבן של צמר כבשים טבעי, השחור הלא טהור שמקורו באוהלי הבדואים, כמו גם הכחולים הים-תיכוניים המשתנים תדיר (ולא צבעי הדגל הישראלי הכחול-לבן). בנוסף על גזרה זורמת שהיא סימן לנוחות המקומית בארצות חמות" (אטואן, 12.8.2011).

הנחישות, החריצות והקשרים של דיין סייעו ל"משכית" להפוך לסמל ישראלי - אבן שואבת למעצבים ולאדריכלים. ההצלחה הגדולה הגיעה עם ייצור "מעילי המדבר" של לייטרסדורף, שהפכו ללהיט בכל העולם. עד 1957 עבדו במפעל כ- 400 עובדים ב-30 יישובים ברחבי הארץ.


מוצרי "משכית", פנו בעיקר לקהל אמיד, ברובו תיירים יהודים ונוצרים מארצות הברית. החנות הראשונה של "משכית" נפתחה ב-1954 ברחוב הירקון מול מלון דן תל אביב. ב- 1966 נפתחה גלריה "משכית" בבית אל-על בתל-אביב, שהציגה אמנות שימושית כגון עבודות קרמיקה, שטיחים אמנותיים ותכשיטים.


בסוף שנות השבעים הייתה "משכית" כבר מפעל גדול בן חמישה אגפי משנה (אופנה, צורפות ותכשיטים, מתנות, אביזרי דקורציה וילדים), שבע חנויות ברחבי הארץ ויצוא לחנויות יוקרה בחו"ל. אבל חרף ההצלחה האמנותית מבחינה כלכלית משכית החלה לקרטע, בעיקר אחרי שהממשלה הפסיקה לתמוך בפרויקט ב-1970. בין 1971 ל-1977 הפכה "משכית" לחברה פרטית (בתחילה הותירה הממשלה בידיה חלק ממניות החברה). ב-1978 פרשה רות דיין מהנהלת החברה ולייטרסדורף עזבה זמן קצר אחריה.


בתחילת שנות השמונים נקלעה "משכית" לקשיים, הן בשל פרישת השתיים והן בשל בעיות של תיירות דלילה ושיווק שמרני. מוצריה הפכו מיושנים והחברה נקלעה להפסדים, עד שנסגרה סופית ב-1994.


אבל המיתוס של "משכית" נשמר בתודעה הציבורית ולמעשה גדל עם הזמן. ב -1 במאי 2003 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה רטרוספקטיבית בשם "משכית – מארג מקומי". התערוכה, שאותה אצרה בתיה דונר, סיפרה את תולדות החברה ואת חזונה הייחודי: אידיאל מיזוג הגלויות, לצד אספקת פרנסה לעולים החדשים וקידום תעשיית הלבוש הישראלית.


באוגוסט 2011, במלאות 25 שנה למותה של פיני לייטרסדורף, נפתחה ב"וילה דלאל" בנווה צדק תערוכה לזכרה (הוצגה במשך שבוע). את התערוכה אצרה נכדתה דושי (אשת עסקים), שביקשה "להאיר מחדש" את יצירתה של סבתה. חשוב לציין כי פיני לייסדורף פעלה לא רק במסגרת משכית. היא עיצבה בין השאר תלבושות ללהקת "ענבל", לכוריאוגרפיות של שרה לוי-תנאי, וכן את מדי הדיילות בביתן הישראלי בירידי "אקספו" העולמיים בבריסל ובמונטריאול. ב-1965 פתחה לייסדורף את האולפנה לעיצוב אופנה בשיתוף ארגון אימהות עובדות ומשרד המסחר והתעשייה, שנסגרה רק עם הקמת מכללת שנקר ב-1970.


התערוכה בוילה דלאל כללה מספר חללים. באחד החדרים הוצגו שמונה שמלות בעיצובה, ומאחוריהן נתלו קטעי עיתונות ומסמכים הקשורים אליהן, לצד מעילי המדבר הנודעים שעיצבה עבור "משכית". חדר נוסף הוקדש להצגת שמלות שיצרה בהשראת ציוריו של יוחנן סימון.


על אחד הקירות החיצוניים הוקרנו שקופיות של עבודתה, ובחלל נוסף הוקרן סרטו של עמוס גוטמן "סיפורי בדים" מ-1978, שבפתחו מדברת פיני. בראיון לעיתון הארץ סיפרה דושי:

"במשפחה שלנו היא עדיין מאוד נוכחת: הרבה מהבישולים הם של פיני. אימא שלי לובשת עד היום בגדים שהיא עיצבה וששוחזרו בבדים אחרים. אפילו יצירות האמנות של יוחנן (בעלה השלישי של פיני לייטרסדורף, הצייר יוחנן סימון - ש"א) שתלויות אצלנו בבית הן זיכרון מפיני". לשאלתו של המראיין שחר אטואן "לא חשבת להציג את התערוכה בגלריה או במוזיאון?" השיבה דושי: "לא, אני אוהבת את הרעיון שאני מארחת את התערוכה הזו. אם מישהו ירצה לארח אותה לאחר מכן בגלריה או במוזיאון אני אשמח, כמובן, אבל כרגע אני חשה שיש משהו מאוד נכון במתכונת האינטימית שלה. כל המוצגים בה נלקחו מהבית שלנו. ביקרתי כמובן בארכיון התלבושות של שנקר וראיתי שם פריטים מרהיבים, אבל החלטתי שאני לא מעוניינת לקחת עליהם אחריות, אז ויתרתי. אלה אוצרות לאומיים. חוץ מזה, יש לנו מספיק חומרים. מי החליט שזה מספיק? בעיני זה מספיק".

ב-2013 הושק המותג של "משכית" מחדש ביוזמת מעצבת האופנה שרון טל אשר הצליחה לגייס לפרויקט את רות דיין (עם המשקיעים במיזם נמנה סטף ורטהיימר). חלון הראווה של חלל החנות (בסמטת רבקה ושלמה אבולעפיה ביפו, סמוך לשוק הפשפשים) הציג מעין רטרוספקטיבה למותג האיקוני: תצלומים, איורי אופנה משנות ה-70 ופריטי לבוש שנאספו מלקוחות עבר ואספנים מקומיים.


במאי 2013 קיבלה רות דיין פרס מפעל חיים מטעם בית הספר הגבוה לעיצוב והנדסה שנקר. בהודעה לעיתונות נמסר כי הפרס הוענק לה על "החזון, הנחישות ורוח העשייה, אשר עיצבו במידה רבה את עולם האופנה הישראלי כפי שמוכר לנו היום".


לרגל הענקת הפרס התארח איתי יעקב מ- Xnet באופן בלעדי בביתה של רות דיין וסקר את פריטי העבר של משכית עליהם היא שומרת, לצד חליפות ושמלות שנתפרו עבורה במיוחד על ידי המעצב ג'רי מליץ. כך למשל שמלת משי שחורה עם רקמה, 1970 ("השמלה האהובה עליי, שפיני עיצבה במיוחד עבורי"); מעיל מדבר ארוך בצבע זית, 1960 ("האמרות נעשו על ידי ערבים מנצרת ובד הצמר נארג במפעל האורגים של ג'ורג' קאשי"); שמלת טוויד משובצת בשחור-לבן, 1967 ("זאת שמלה מאוד מיוחדת של משכית"); שמלת שחורה מצמר ארוג, 1980 ("שמלה בגזרה מאוד נינוחה, עם פסי סאטן בשתי וערב"). שמלת צמר לבנה עם רקמה בסגנון תימני, שנות ה-60 ("אחת מהשמלות הראשונות שפיני עיצבה למשכית"); שמלת כלה לבנה עם כפתורים לכל אורכה, 1972 ("לבד הזה קראנו סיני, על שם המקום בו נהרג אלברט, בנו של קאשי").


שבוע האופנה שהתקיים בארץ במרץ 2014, ננעל בתצוגה של המותג המתחדש משכית. חגיגת האופנה של משכית ציינה גם את יום הולדתה ה-97 של רות דיין. "שעה קלה לפני התצוגה, התקבצו מאחורי הקלעים שלל נשים נודעות, אשר הוזמנו לצעוד על המסלול בדגמים מתוך ארכיון משכית אשר נאספו מאוסף המותג של טלי קושניר, ופריטים מאוסף שרון טל. ביניהן ניתן היה למצוא את אשת שר האוצר ליהיא לפיד, ראש המחלקה לאופנה בשנקר לאה פרץ, מלכת היופי היוצאת טיטי איינאו, הדוגמניות המיתולוגיות בתיה דיסנצ'יק, רונית יודקביץ וחלי גולדנברג, אשת הטלוויזיה אורנה דץ, ואשת ראש עיריית תל אביב, יעל חולדאי, שפתחה את התצוגה" (יעקב, 13.3.2014.


עבור הדוגמניות המיתולוגיות, חלי גולדנברג ובתיה דיסנצ'יק, היה זה מסע אחורה בזמן. "אני עולה אל המסלול עם אותה שמלה שצולמתי בה לפני 40 שנה", סיפרה דיסנצ'יק. "כשהגעתי למדידות אצל שרון, חששתי שהשמלה לא תעלה עליי. להפתעתי, היא הייתה גדולה עליי". "אני זוכרת שהצטלמתי למשכית בגיל 17, איפשהו בשנות ה-70", נזכרה גולדנברג. "אז לא ידעתי שזה מותג נחשק, אבל לאט-לאט עם השנים הוא התחזק" (יעקב, 13.3.2014).


בשלהי אותה שנה (נובמבר 2014) התקיים במלון ממילא הירושלמי סוף שבוע אופנתי שבמסגרתו הוקמה תערוכה של 16 פריטים בלתי נשכחים שמזוהים עם משכית: ממעיל המדבר המפורסם ועד שמלות עם רקמות מפוארות ומיוחדות. אורחי המלון הוזמנו להרצאות בנושא סטיילינג ואופנה, לביקור בתערוכת הבגדים במוזיאון ישראל ולמפגש עם מייסדת המותג המיתולוגי, רות דיין והמעצבת החדשה של המותג בגרסתו החדשה – שרון טל.


לאחר שלוש שנים נאלצה חברת משכית המתחדשת להעביר את החנות לרחוב הצורפים 14 ביפו. במקביל הושקה קולקציית בגדים חדשה בהשראת קרמיקות מקוריות של האמנית בתיה סרנגה אשר עבדה עם בית האופנה משכית בשנות ה-70.


החלל החדש של החנות, שעוצב על ידי יובל אליהו (סטודיו ארטישוק), נבנה במטרה ליצור חיבור סמלי בין משכית המיתולוגית לזו המתחדשת. הוא כלל קיר מוזיאלי שמאחוריו נבנה אזור מכירה רחב ידיים שקושט בכלי קרמיקה ורקמה בדואית מסורתית (הפעם של האמנית הבדואית זינב גרביע מהיישוב שגב שלום). חלל נוסף, פנימי יותר כולל את שמלות הכלה של המותג, הנמכרות (ולא מושכרות) במחיר התחלתי של 7,500 שקל ומגיעות עד 25,000 שקל.


לצד החנות הזאת הוקמו בתל אביב עוד שתי נקודות מכירה של המותג: חנות ביפו העתיקה (בסמוך למוזיאון אילנה גור) וחנות קטנה במלון הילטון בתל אביב. גם היום מוצרי משכית מיועדים בעיקר לתיירים, מתוך שאיפה למצב את משכית שוב כמותג בינלאומי מוביל (על הקמבק של בית האופנה משכית ראו לוקאץ׳, 29.7.2014).

מאוסף הדי אור


המיתוס של גוטקס

לאה גוטליב, ניצולת שואה, עלתה לארץ מהונגריה ב-1949 עם בעלה ארמין ושתי בנותיהם - יהודית ומרים. המותג "גוטקס" הושק ב-1956 על ידי בני הזוג - היא סטודנטית לביוכימיה וחובבת אמנות והוא בעליו של מפעל למעילי גשם. בספרה "גוטקס - בגדי ים הוט קוטור", שיצא ב-2006 בהוצאת "אסולין" הצרפתית ותורגם לשש שפות כתבה הלן שומאן: "לאה הגתה רעיון שאיש לפניה לא חשב עליו: להכניס זוהר למותג של בגדי ים וחוף לנשים" (אטואן, 2.9.2009). לצד לאה גוטליב עבדו ב"גוטקס" גם בנותיה יהודית גוטפריד ז"ל ומרים רוזו (גוטפריד הייתה המעצבת הראשית של החברה ונפטרה מסרטן ב-2003).


בניגוד לשיטות הקונפקציה שהיו נהוגות עד אז, הדגמים הייחודיים של גוטליב יוצרו בשיטות של תפירה עילית, תוך שימוש בחומרי אתניים כגון רקמות בעבודת יד והדפסות משי. היא הייתה הראשונה להדפיס על לייקרה והפכה אותו לשם גנרי לבגדי ים ששימשו כאביזר אופנתי ולא בהכרח לשחייה. גוטליב גם עשתה שימוש מושכל בחומרים חדשניים דוגמת ה"ספאנדקס" – מסורת שאפיינה אותה לכל אורך דרכה.


גוטליב הייתה לא רק היוצרת, המעצבת, התופרת והאמנית שמאחורי המותג, אלא גם המנהלת. נאמר עליה שלא ויתרה על שום בימת תצוגה, כולל הזוטרה ביותר, בדרך לזירות החשובות ביותר במילאנו, ניו יורק, לונדון ופריז.


בגדי הים של גוטקס עמדו במרכז תצוגות האופנה שנערכו בישראל משנות החמישים ואילך והמותג כיכב גם בטקסי מלכת היופי. פני החברה היו לייצוא כבר מראשית הדרך ועד 1960 היא הספיקה לייצא לאירופה למעלה מ-100 אלף בגדי ים. בשנות השבעים גוטקס כבר הפכה למותג בינלאומי מוביל (דוגמנית הבית הראשונה של החברה הייתה תמי בן עמי) ונחשבה להצלחה הישראלית מסחררת (בשנת 1972 זכתה החברה בפרס ראשון בפסטיבל האופנה הבינלאומי בקאן). מוצריה נמכרו בהרודס ובבלומינגדיילס, הופיע על גבי שערי המגאזינים היוקרתיים לאופנה ונרכשו על-ידי סלבריטאיות ובנות אצולה (בין הדמויות הבולטות שלבשו את מוצרי החברה לאורך השנים נמנו המלכה אליזבת, הנסיכה דיאנה, המלכה נור, גב' ננסי קיסינג'ר, כוכבות קולנוע כמו אליזבת טיילור וברוק שילדס).


הגישה של לאה גוטליב הייתה מההתחלה לעשות הכל בגדול. קטלוג בגדול, דוגמנים בגדול, מכירות בגדול – וזה היה סוד הצלחתה וגם סוד נפילתה. ב-1985 הוחלט על אזור סחר חופשי בין ארה"ב לישראל, המכסים נפלו וגוטליב החליטה להפוך את גוטקס למפעל עוד יותר גדול. היא קנתה אלפי מכונות והחברה גדלה מ-600 עובדים ל-1,000. צלמי עילית (דוגמת פטריק דמרשלייה וג'יל בן סימון) ודוגמניות-על (דוגמת קלאודיה שיפר, אל מקפרסון, פאולינה פוריצקובה, סטפני סימור, נעמי קמפבל וטיירה בנקס) גויסו לטובת הקטלוגים החדשים, שהעניקו ל"גוטקס" את חותמת ההצלחה הבינלאומית.


בשלהי שנות השמונים כבר נמכרו מיליון בגדי ים של גוטקס בחנויות יוקרה ובוטיקים ברחבי העולם, עם מגוון דגמים עשיר. אך להצלחה הגדולה התלוו עם השנים בזבזנות וניהול שלא עבר התאמות. גם המראה העשיר האופייני לחברה לא התאים עוד לסגנון המינימליסטי שהתפתח באופנת שנות ה-90.


ב-1997, אחרי שמשפחת גוטליב מכרה את מניותיה והפסיקה כל מעורבות בניהול החברה, רכש אותה איש העסקים לב לבייב, בעליה של חברת אפריקה ישראל. לבייב מינה את בתו לנהל את החברה ואת גדעון אוברזון, המתחרה הנצחי של גוטליב, למעצב המותג.


אחרי הרכישה הרחיבה גוטקס את פעילותה למדינות נוספות, בין השאר באמצעות רכישות בעלות וזכיונות יבוא של מותגי בגדי ים נוספים ("כריסטינה", "זארה", "פול אנד בר").


ב־2009 נקלעה אפריקה ישראל לקשיים ובעל השליטה, לב לבייב, נאלץ למכור את גוטקס לאנשי העסקים ג'ואי שוובל וחנן אליטוב תמורת 50 מיליון דולר. במסגרת העסקה קיבל שוובל לידיו חברה שהחזיקה בבעלותה בין השאר 17 חנויות של המותג זארה ו־19 חנויות של המותג פול אנד בר.


בשנים שחלפו מאז הרכישה הזו הרחיבו שוובל ואליטוב את עסקי החברה והגדילו את הרווחים בצורה דרמטית. גוטקס מחזיקה היום במרוקו מפעל תפירה עם 400 עובדים. את הבדים של גוטקס מייצרים באיטליה.


גוטליב הלכה לעולמה בשנת 2012 בגיל 95. המעצב גדעון אוברזון ספד לה:

"היא הראשונה ששמה את האופנה הישראלית על מפת העולם. לפניה לא היה אחד שיצא עם הכישרון מחוץ לגבולות ישראל. הייתי מתחרה שלה וחלק מההצלחה שלי אני חב לה, בזכות התחרות הגדולה שהייתה לי אתה, שדרבנה אותי להוציא קולקציות בגדי ים יצירתיות יותר. התחרינו אך מבחינתי זו הייתה תחרות מאוד מועילה".

מעצב האופנה יובל כספין הוסיף:

"היא הייתה אחת מאושיות האופנה הישראלית. בגדי הים של גוטקס הפכו לכרטיס ביקור ישראלי. היא עשתה לנו יחסי ציבור מצוינים בחו"ל והייתה פטריוטית, מה שהיום לא אופנתי, היא באמת רצתה ליצור אופנה ישראלית" (נתנזון וקריסטל, 2012).

במרץ 2013 נפתחה במוזיאון העיצוב בחולון תערוכה בשם "הגברת עם החרציות", המספרת את תולדות התפתחות המפעל והמותג המיתולוגי גוטקס, ואת סיפורה של לאה גוטליב.


העבודה לקראת התערוכה החלה כחצי שנה לפני מותה של גוטליב וחברת גוטקס סייעה באיסוף, קטלוג ורישום של עבודותיה.


התערוכה התמקדה בדגמים שנוצרו בגוטקס בשנות ה-80 וה-90. את החלק ההיסטורי (בגלריה העליונה), אצרה איילה רז. בנוסף, הוצגו בתערוכה צילומים היסטוריים של גברת גוטליב לאורך כל שנות עבודתה, וכן סרטי תצוגות של אופנת החוף של גוטקס לאורך עשרות השנים.


בניגוד לרבים ממותגי העל ההיסטוריים, גוטקס לא רק שלא נעלם לתהום השכחה ומרום המיתוס, אלא שחזר לבמה בגדול. הנה כי כן, ב-2016 דווח בעיתונות שהיקף ההכנסות של קבוצת האופנה גוטקס עומד על 1.7 מיליארד ש"ח. החברה, שנחשבת היום לקבוצת בגדי הים השלישית בגודלה בעולם, חולשת על שלל מותגים ( זארה, ברשקה, פול אנד בר, נייקי, גאפ, מסימו דוטי ומותגי בגדי הים כריסטינה, טורקיז, פלפל וגוטקס) שנמכרים ב־78 חנויות מותג (חזני, 2016). היקף המכירות הזה הופך אותה גם לקבוצת האופנה הגדולה בישראל במונחי הכנסות. היא גם התאימה עצמה לרוח המהפכה הדיגיטלית: לפי נתוני איביי ל-2015, ישראלים קנו 100 אלף בגדי ים דרך האתר של החברה (קריסטל, 16.7.2016).

קטלוג בגדי ים של גוטקסט, 1964. מאוסף הדי אור


חנויות ובתי מלאכה וותיקים בתחום האופנה והטקסטיל

מעט מאד חנויות שורדות בישראל לאורך שנים. אלה שכן מצליחות לשרוד את משברי השוק וחילופי הטרנדים הן בדרך כלל חנויות משפחתיות קטנות שמחזיקות סחורה ייחודית וקהל לקוחות נאמן. כל החנויות הללו נמצאות בבעלות המוכרים או בדמי מפתח וברובן העיצוב של החנות לא השתנה או השתנה במעט מהיום שבו נפתחו. עבור הלקוחות העיצוב המיושן משרה אמינות ומקצועיות. ברוב החנויות הללו הבעלים – שרובם מבוגרים - יודעים שהם דור האחרון של החנות וכבר אינם מצפים ליורשים. הם ממשיכים לשאת בעול (גם אחרי גיל הפנסיה) מתוך כורח כלכלי, הרגל, אהבה למקצוע וקשר משפחתי עם הלקוחות.


שעונים ושענים של פעם

שעון היד נחשב בעבר לחפץ יוקרתי שקונים פעם בחיים (בין השאר בתור מתנות נישואין, יום הולדת או יציאה לפנסיה). משלהי שנות השבעים ואילך, כאשר מהפכות הפלסטיק והדיגיטל כבשו את התחום, השעונים הפכו למוצר אופנה המוני ומתכלה שמוחלף תדירות. התמורות הללו המיתו מסורת ארוכת שנים, שבה לחנויות הקטנות ולשענים המומחים היה תפקיד חשוב.


ברחבי הארץ פזורות עדיין קומץ חנויות ותיקות לממכר שעונים, שבעליהם הוא במקרים רבים גם שען. למשל "שלמן שעונים" באלנבי 60 בתל אביב. את החנות פתח אברהם משה שלמן (תחילה ביפו ואחר במיקומה הנוכחי), וכיום היא מנוהלת על ידי הבנים יעקב ודניאל – שניהם שענים מנוסים. בעבר רק אנשים מהשכבה האמידה יכלו להרשות לעצמם שעון שנחשב אביזר מורכב מבחינה הנדסית ובעל ערך אמנותי (לרוב גם יקר). בין הלקוחות הקבועים של החנות נמנו חיים נחמן ביאליק ("הוא עדיין חייב כסף", מעיר יעקב), פולה בן גוריון והצייר ראובן רובין. האב משה, שעבד גם כאופטיקאי, נהג לבדוק את הלקוחות בדרך היחידה שהייתה ידועה אז לבדיקת עיניים: "הן היו יושבות עם חוט ומחט ואומרות - או, הנה, עכשיו אני מצליחה להשחיל את החוט. המשקפיים בסדר".


אבל שקיעתם של חנויות השעונים בעולם אינה מבטאת את המגמה הכללית בתחום נוסטלגיית שעוני המחוגים. למעשה, שוק השעונים המכניים בעולם – בעיקר שעוני היוקרה שיוצרו בסדרה מוגבלת או בעבודת יד - חווה בשנים האחרונות פריחה גדולה. רבים קונים שעונים ישנים ומשוחזרים לא רק בשל הסנטימנט הנוסטלגי, אלא כהשקעה כלכלית. יש בעולם אספנים שמתמחים בשעונים ישנים (כולל אורלוגינים) ובעלי מקצוע שמתמחים בשחזורם.

בכתבה שפורסמה בגלובס בשנת 2007 ועסקה בתופעה נכתב:

"בעבר הייתה זו תעשייה מיקרו-מכנית זעירה ואליטיסטית, ששימרה בצנעה ובאדיקות מיומנויות של עבודה ידנית מדויקת, שעברו מדור לדור והשתכללו במשך מאות שנים. אבל בשנים האחרונות הפכה התעשייה הזו למכונה משומנת לייצור כסף, שמושכת אליה - לצד חובבי השעונים הוותיקים - גם ספקולנטים, מהמרים ומחפשי רווחים מהירים הן מצד יצרני השעונים והן מצד הלקוחות. [...] המחירים עשויים להפתיע מאוד את מי שלא עקב אחרי השוק הזה בשנים האחרונות. בתערוכת באזל הוצגו עשרות דגמי שעונים חדשים במחירים שנעים בין כ-50 אלף דולר ל-400 אלף דולר. גם הופעת אורח של דגם המכונה "ביג באנג" של חברת Hublot, שמוצע ללקוחות במחיר עגול של מיליון דולר, לא עצרה את התנועה. [...] במכירה פומבית שנערכה בניו-יורק על-ידי Antiquorum, הגוף העסקי המוביל שעורך מכירות פומביות לשעוני יוקרה ברחבי העולם, נרשם פדיון שיא של 7.1 מיליון דולר על 347 שעונים שהוצעו במכירה. כ-400 מציעים מכל העולם - כולל ממדינות כמו רוסיה, טייוואן, סין, ספרד ונסיכויות המפרץ (שרובם התמודדו באופן מקוון) - נאבקו בשיניים ובציפורניים וירטואליות על כל פריט, תוך שהם דוחפים את המחירים לשיאים חדשים" (בן גדליהו, 2007).

המגמה הזו, מתברר, לא פסחה גם על ישראל. העלייה מברה"מ לשעבר החייתה לרגע קטע את מקצוע השענות ולראשונה אחרי שנים רבות נפתחו חנויות ודוכנים של שענים ותיקים. הם נהנים מקהל לקוחות רחב, הן משום שאופנת השעונים עם הספרות הדיגיטליות, שרווחה בשנות השבעים וראשית שנות השמונים דעכה ואנשים חזרו למחוגים (עם מנוע פנימי דיגיטלי). הצעירים מצדם מוותרים לחלוטין על שעון יד ומעדיפים היום את השעון שעל מסך הסמרטפון.


בחנויות היד שניה, בשווקי הפשפשים, ובזירת המכירות באינטרנט (אתרי אספנים ומכירות פומביות) נמכרים שעוני אספנות רבים, שמחירם יכול להגיע עד לעשרות אלפי שקלים. לא נדיר למצוא כיום שעונים מסדרות ייצור מוגבלות של מותגים ידועי שם, שאספנים מוכנים לשלם עליהם 20% ואפילו 30% יותר ממחיר המחירון מיד לאחר רכישתם אצל היצרן. אם עד לפני שנים לא רבות ניתן היה לאתר בארץ 'שעוני סבא' נדירים של מותגים ידועי שם, שהסתתרו בחנויות של שענים ותיקים ובחנויות עתיקות ברחבי הארץ, והוצעו במחירים מצחיקים, כיום הם נמכרים לעשרות באתרי היד 2 והמכירות הפומביות.


מעצבי אופנה ישראלים

מדינת ישראל נעשתה משופעת במעצבי אופנה מוכשרים, מקצתם הצליחו גם בזירה הבינלאומית (רשימה וקורות חיים ראו: שואף, 2011; מעצבי אופנה ישראלים, ויקיפדיה). כך למשל, גדעון אוברזון, לאה גוטליב, דורין פרנקפורט, ג'רי מליץ, פיני לייטרסדורף, רוז'י בן יוסף, תמרה יובל ג'ונס, יובל כספין, אילנה אפרתי, דניאלה להבי, דני מזרחי.

דוגמנים.ות בהיסטוריה הישראלית

ענף הדוגמנות בישראל ספג השפעות מבית ומחוץ והתפתח במקביל להתפתחות שוק האופנה הישראלי. על ציוני דרך וגיבורי תרבות בתחום זה אפשר לקרוא במקורות הבאים: רז, 1996; בת יער 2010; דוגמנות בישראל, ויקיפדיה; דוגמנים ישראלים, ויקיפדיה; סוכני דוגמנות ישראלים, ויקיפדיה; יעקב, 2011; אטואן. 23.3.2013; הדוגמניות היפות של שנות ה-50, בא במייל.


מלכת היופי הישראלית

רקע

כבר בשנות העשרים נערכו תחרות יופי ביישוב היהודי החדש (באחת התחרויות הראשונות התמודדו הנשים על התואר "אסתר המלכה העברייה"). תחרות מלכת היופי הישראלית ("מיס ישראל") מוסדה לראשונה בארץ בשנת 1950 על פי המתכונת שנוצרה בחו"ל (תחרות "מיס אמריקה" מתקיימת מאז 1921). היתה זו מרים ירון, בת 21, נשואה לרופא ואם לפעוט. בעלה האוהב היה זה ששלח את תמונתה למערכת "לאשה". אביה, יהודי דתי, נכח בנשף ההכתרה, אך הסתיר את פניו במטפחת. בארה"ב נבחרה מרים לסגנית "מיס האומות המאוחדות" ואחר כך התגרשה, התחתנה בברזיל, שוב התגרשה ובגיל 65 שבה הביתה והתגוררה בכפר-סבא, ליד בנה היחיד והנכדים.

מלכת היופי השנייה (51') היתה מיכל הראל, בת 20 גננת במעברת זכרון-יעקב – לימים מיכל מודעי, רעיית השר יצחק מודעי ז"ל.


בתחילה נערכה התחרות בחסות השבועון "לאשה" ומאוחר יותר הצטרפה גם סוכנות הדוגמנות "לוק" כנותנת חסות נוספת. הערה: בתחרות מוענקים חמישה תארים שונים: "מלכת היופי" (שמוכרזת כזוכה, ובנוסף כנציגה הישראלית בתחרות מיס וורלד), "נערת ישראל" (המוגדרת כ"סגנית הראשונה", ובנוסף כנציגה הישראלית בתחרות מיס יוניברס), "מלכת החן" (הסגנית השנייה, הזוכה במקום השלישי), "נערת היופי-עשרה" (הזוכה במקום הרביעי) ו"חביבת הקהל". בנוסף לתואר ולייצוג של מדינת ישראל בטקס הבינלאומי, מלכת היופי זוכה גם במכונית חדשה ובחוזה דוגמנות בסוכנות "לוק."


כבר משנתה הראשונה של התחרות נתפסה הזוכה לא רק כנציגתנו בתחרויות היופי הבינלאומיות ("מיס עולם", "מיס תבל") אלא גם כשגרירה נודדת של מדינת ישראל – מי שאמורה לסמל את היופי היהודי החדש ולגייס תרומות למדינה בקהילות היהודיות. [הערה: ב-1952 השתתפה ישראל לראשונה בתחרות מיס יוניברס. עד היום זכו שתי מלכות יופי ישראליות בתואר זה - רינה מור בשנת 1976 כמיס יוניברס ולינור אברג'יל בשנת 1998 כמיס וורלד].

משנת 1994 ועד 2014 שודר טקס "תחרות מלכת היופי" בשידור חי בטלוויזיה, בערוץ 2 או בערוץ 10. בשנת 2015 לראשונה שודר הטקס באינטרנט באתר Ynet במקום בטלוויזיה.


ב-1999 נערכה בישראל בתיאטרון ירושלים תחרות Mrs. World ובשנת 2021 נערכה באילת תחרות מיס תבל.


מלבד מלכת היופי, תחרות היופי המובילה בישראל, נערכו לאורך השנים תחרויות יופי נוספות: המגזין "העולם הזה" ארגן מדי שנה את תחרות "מלכת המים", שבין הזוכות בה היו הדוגמנית הבינלאומית חני פרי ופנינה רוזנבלום ואילו ציפי לוין נבחרה כסגנית.


בשנות החמישים החל השבועון "מעריב לנוער" לארגן את תחרות "צברית השנה", בניסיון ליצור תרבות של יופי ישראלי אותנטי, ובין הזוכות היו אופירה נבון (לעתיד רעיית נשיא המדינה יצחק נבון). תחרות זו הובילה לתחרות "נערת השנה" בה התחילו דוגמניות מובילות בישראל את הקריירה שלהן.


בשנות השמונים והתשעים החלו לארגן את תחרויות "הפנים של שנות השמונים" ו"הפנים של שנות התשעים" בהן הזוכות (רונית יודקביץ', שירז טל) ייצגו את ישראל בתחרות דוגמנות בינלאומית של סוכנות פורד מודלס, דוגמנית העל העולמית. בנוסף נערכו גם תחרויות לבחירת נציגת ישראל לתחרות היופי מראה השנה של עלית (Elite Model Look). בשנות השמונים והתשעים זכתה לפופולריות גם תחרות "תגלית השנה", שנערכה בקרב דוגמניות, ואורגנה על ידי מגזין ראש 1, לאישה וסוכנות לוק. גלית גוטמן זכתה בתחרות בשנת 1984.


תחרות יופי נוספת שנערכת מדי שנה היא ה"סופר מודל הישראלית", שבה זכתה בשנת 2012 טהוניה רובל, ובכך הפכה ליוצאת אתיופיה הראשונה שזכתה בתחרות יופי בישראל.


"מיס פרוגרס" היא תחרות יופי בישראל הנערכת מדי שנה בין נשים צעירות בישראל משנת 2016. תחרות זו מנוהלת על ידי סוכנות הדוגמנות זנטי. הזוכה בתחרות מוכתרת בתואר "מיס פרוגרס ישראל", ומייצגת את ישראל בתחרות מיס פרוגרס אינטרנשיונל. בתחרות העולמית משתתפות מדי שנה מעל ל-20 מדינות מרחבי העולם. טל בן חיים הייתה הנציגה הראשונה של ישראל בתחרות העולמית בשנת 2016.


בישראל נערכות גם תחרויות לאנשים בעלי מאפיינים מיוחדים כגון "מלכת היופי השמנה". בשנות ה-2000 החלו לקיים את תחרויות מלכת היופי של גיל הזהב ומלכת היופי של הגיל השלישי, ועמותת "יד עזר לחבר" מארגנת את תחרות מלכת היופי של ניצולי השואה. בשנת 2005 זכתה סימה בכר בתחרות מיס (Mrs) עולם לנשים נשואות, וב-1999 אירחה ישראל את התחרות.


נערכו בישראל גם תחרויות יופי מקומיות דוגמת "מיס תל אביב", "מיס ירושלים" ו"מלכת היופי של ראש העין", וגם כיום תחרויות יופי מקומיות פופולריות בישראל, בין היתר "נערת חיפה והצפון", "מיס באר שבע והנגב" (תחרויות יופי בישראל, ויקיפדיה).


במהלך שנות התשעים של המאה העשרים גם גברים ישראלים זכו לתחרויות יופי משלהם. באפריל 1988 נערכה תחרות "הגבר האידיאלי" בהסינרמה. בשנת 1996 החל שבועון לאישה לערוך תחרות יופי לגברים, שנקראה "הגבר הישראלי" והזוכה בה ייצג את ישראל בתחרות מר עולם. ב-1996 הזוכה היה צפריר בן צבי, ב-1997 הזוכה היה אלעד מדני וב-2000 ייצג את ישראל בתחרות ערן אליהו.

שורה עליונה משמאל לימין: דף שער של עיתון לאישה, 1958. הפריט הוצג במכירה פומבית. התצלום באדיבות בית המכירות שלומי שיק; טקס בחירת מלכת היופי לשנת 2001 בסינרמה בתל אביב. צילום: אבי אוחיון, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית.

שורה תחתונה משמאל לימין: טקס בחירת מלכת היופי של ישראל לשנת 1979, צילום: אילנה בלום, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית; תכנייה של נשף בחירת מלכת היופי של ישראל 1967, התצלום באדיבות בית המכירות גל אספנות.


תיעוד

עיתון לאשה הוא המתעד העיקרי של טקסי מלכת היופי לדורותיהם. פעם לפעם מפרסם העיתון כתבות נוסטלגיות על הנושא. למשל: 70שנה של מלכת היופי; השערים האהובים של מלכות היופי מכל הזמנים; 70 שנה לתחרות מלכת היופי; השערים האהובים של מלכות היופי מכל הזמנים; מלכות היופי מאז ועד היום.


בארכיוני העיתונים הגדולים אגורים מאות כתבות ומאמרים הקשורים לתחרות מלכת היופי ומקצתם מונגשים גם באתרי האינטרנט של העיתונים הללו - בעיקר Ynet (ראו רשימת מקורות להלן).


לקראת שנת ה-70 (2018) למדינת ישראל פרסם אתר Ynet מדור בשם "צוללים לארכיון הספרייה הלאומית". אחת הכתבות הוקדשה לתחרות מלכת היופי הראשונה בארץ ישראל ושולבו בה קטעי עיתונות ותצלומים מהארכיון (גבאי, 22.2.2018).


על טקסי מלכת היופי שהתקיימו בעיקר בתל־אביב בשנים 1932-1926 ומיזגו יסודות מסורתיים וחדשים, היתוליים ואחרים, והשתלבו בניסיון לעצב את הפרהסיה הארצישראלית ברוח אירופית מודרנית – ראו מאמרה של בת שבע מרגלית שטרן (2011) נדרה הנאוה וצדודיתה המרהיבה: טקסי מלכת היופי בארץ ישראל כאמצעי לגיבוש תודעה ציונית.



על היבטים גלובליים של תחרות מלכת היופי ראו: Cohen, Wilk, Stoeltie, 1996.


תצלומים היסטוריים של תחרות מלכת היופי, נגישים (לצפייה/מכירה) בפורטל אוסף התצלומים הלאומי ובאתר המכירות הפומביות בידספיריט (מלכת היופי בישראל, פורטל הישראליאנה). תצלומים מגוונים, שכמותם לא ידועה, נמצאים בידיהם של אספני ישראליאנה.


בארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים נשמרים מספר קטעי סרטים הקשורים לתחרות מלכת היופי. כך למשל, תחרות מלכת היופי, 1953; תחרות מלכת היופי של ישראל, 1965;



אופנת וינטג' ויד שניה

מקורו של המונח וינטג' (באנגלית (Vintage בתחום הייננות. הכוונה להתיישנות המוסיפה איכות למוצר. היום המושג שגור במיוחד בעיקר בתרבות האופנה (תכשיטים, אביזרי נוי ולבוש). "אופנת וינטג'" הוא מונח כללי המתייחס ללבוש שמקורו בתקופה קודמת לאופנה העכשווית. ליתר דיוק: ביגוד אשר יוצר לפני שנות ה-20 של המאה ה-20 הוא ביגוד עתיק, ביגוד אשר יוצר בין שנות ה-20 לשנות ה-80 של המאה ה-20 נחשב לביגוד וינטג'.


רוב אופנת הווינטג' כוללת בגדים מיד-שנייה, כלומר בגדים אשר נלבשו בעבר, שמרו פחות או יותר על איכותם ונמכרים עכשיו מחדש (במחירים מופחתים). אחוז קטן משוק אופנת הווינטג' מורכב מבגדים ישנים שלא נלבשו מעולם, ושמקורם בדרך כלל במלאי של חנויות, או מחסני ביגוד, שלא נמכר בעת שהבגד היה חלק מן האופנה העכשווית. ערכם של בגדי וינטג' שמקורם במלאי ישן גבוה יותר בדרך כלל מבגדים משומשים, במיוחד אם הם נושאים עדיין את תגי היצרן.


אף שלאורך ההיסטוריה היה תמיד ביקוש לבגדים ישנים או משומשים, החל מתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 ניכרת בעולם המערבי עליה חדה בביקוש ובמקובלות החברתית של קו אופנה זה. אפשר להציע מספר גורמים סוציולוגים לתופעה הזו:

א. דוגמניות וידועניות אחרות החליטו בשלב כלשהו ללכת על מראה יד שנייה . "הן גילו שהיתרון הגדול בביגוד ואבזור מיד שנייה הוא הפיכתם לחומר בידי האומן. שדרוג קל הופך בגדים ישנים וזולים ל"אאוטפיט" אופנתי מדליק שכאילו נרכז זה עתה בחנות מעצבים, ויוצר פיוז'ן אופנתי מקורי. כיף לראות איך בגד יד שנייה שעבר שיפוץ מעורר קנאה ברחוב כמו בגד ממותג נחשב. ג'ינסים חולצות, ז'קטים, כובעים, תיקים וחגורות עוד ניתן לשדרג בעזרת ניטים, יהלומים, תחרות, הדפסות ועוד אין סוף רעיונות. במעט מאוד כסף תוכלו להפוך מקורבנות אופנה מרוששים למכתיבי אופנה מובילים. לפניכם טיפים לעיצוב מראה וינטג' אישי ומקורי" ( סיוון-כהן גילי. 13.9.2006.).


ב. לאחרונה גברה המודעות להגנה על הסביבה מפני פגעי התיעוש והאורבניזציה ("קיימות"). מחזור של בגדים ישנים תורמת להפחתת הייצור והצריכה התעשייתית ומרגיעה את התאווה למוצרי הלבשה חדשים.


ג. החיפוש הגובר אחר זהות וייחוד בעולם מנוכר הולידה טרנדים חדשים שעושים שימוש מגוון בחיבורים היסטוריים (למשל הקולאז' של אופנת ההיפסטרים).


ד. הויטנג' באופנה מגיע כתוצאה מתחושה של מיצוי ורוויה (בדומה לגרסאות הכיסוי במוזיקה). הוינטג' יוצר קולאז' חדש, לעתים בלתי צפוי, שעשוי למתג או למתג מחדש פריטי הלבוש. אצלנו בישראל, אחת הראשונות שעלתה על הטריק הייתה המעצבת מיכל נגרין. לרגל ציון 100 לתל אביב עיצבה נגרין "גופיית סבא" נשית, אופנתית ועדכנית עם השפעות ונגיעות מהעבר. עיצוב גופיית הסבא נעשה בהשראת השפעות שונות של העיר תל אביב על האופנה הישראלית: רחוב אלנבי שהיה אחד הרחובות המובילים בשנות ה-20 על חנויות האופנה שבו, קיוסקים ועוד; חוף הים, שבוע האופנה בשנות הארבעים ועוד. בגופייה זו שילבה מיכל נגרין את אהבתה לעיר, לנוסטלגיה ולהווה, עם התשוקה לעיצוב ומחברת בין עולמה החדש לעולם האופנה במאה שנים האחרונות.

הגופייה שילבה תמונות שחור-לבן מסצנות בבתי קפה, חלונות ראווה ותצוגת אופנה לצד שימוש בכרזות אופייניות לתקופה.

הוינטג' חדר למעשה כמעט לכל סוגי הז'אנרים. אפילו סביב בגדי החתונה, ובעיקר שמלות כלה, התפתחה בשנים האחרונות גם ז'אנר הוינטג'. יש גם בתי עסק שמתמחים בשמלות כלה וינטג' (למשל גלריית ראומה).

לאחרונה אף נוצר טרנד חדש שבו זוגות ותיקים חוגגים את יום נישואיהם בלבוש בגדי החתונה המקוריים.


ה. ייחודם של פריטי הוינטג' שהם מאפשרים ללובשיהם לבלוט בסביבתם. חלק מפרטי הווינטג' יוצרו בכמויות קטנות, דבר המוסיף לנדירותם ולייחודם.


ו. הויטנג' מייצר סוג של תגובת נגד מאזנת למגמת המוצרים החד פעמיים והג'אנק למיניו. איכות הייצור והגימור הגבוהה של הבגדים שיוצרו בעבר (כאן טמון גם סוד שרידותם) מייצרת להם אפיל. זאת ועוד, אנשים מחפשים בדים עמידים כשם שהם מחפשים יציבות בתחומים אחרים בחייהם.


ז. חלק מבגדי הוינטג' צוברים פופולריות משום שהם עשויים מבדים ופריטים נדירים (כפתורים, אבזמים, רקמות, חריזה וכו'). כלומר כאלה שאינם נמצאים עוד בשימוש, בגלל מחירם, או הפסקת יצורם.


ח. עלותם של בגדי הוינטג' זולה בדרך כלל יחסית לאיכותם, זאת בהשוואה לבגדים דומים באופנה העכשווית. במקרים רבים אפשר למצוא "מציאות" בתוך דוכני השווקים והחנויות, וכידוע זה חלק בלי נפרד מהתענוג שב"ציד" האספני.


ט. בגדי וינטג' מביעים הערכה להיסטוריה התרבותית ולמעצבי אופנת העבר. כלומר יש בהם סוג של אמירה אידיאולוגית ולעתים גם פטריוטית.


י. כמו חפצי אספנות אחרים גם בגדי הוינטג' עשויים להוות השקעה כספית משתלמת, שכן ערכו של בגד נדיר עשוי לעלות בעתיד.


יא. יש בלבישת הוינטג' גם סוג של אמירה כנגד חברת הצרכנות החומרנית והמנוכרת ולעתים גם התחברות לעידן ילדי הפרחים.


יב. "מותגי הלבשה רבים חוזרים לפריטים מעברם הרחוק. כך למשל, המותג אדי באואר הציג מחדש ז'קטים שהחברה סיפקה לטייסי מלחמת העולם השנייה ולמטפסי הרים בשנות ה-50. הביקיני המעוטר בוולאן של גאנצן מבוסס על סגנון נערות האמצע של שנות ה-40. חברת "ספרי טופ סיידרס" מכרה נעלי עור צבי לבנות המבוססות על פריטי ארכיון. וב"אל-אל בין" עיצבו נעלי ציד שהופיעו בקטלוג משנת 1914 ולצדן האזהרה "אל תצפו להצליח בציד אם אתם לא מצוידים בנעליים מתאימות". רבים חשים שאינם יכולים לבטוח בממשלה, בוול סטריט או בתאגידים הגדולים, והמותגים מהמרים שפריטים מהמורשת שלהם יעוררו זיכרונות מימים יפים יותר - ויעזרו לפתוח את ארנקיהם של הקונים."אנחנו עוברים תקופה קשה, ובתקופות כאלה, כשאנשים לא מרוצים מההווה, הם מתחילים להעריך את העבר ולהתגעגע אליו בנוסטלגיה", אומר נייג'ל הוליס, אנליסט ראשי בחברת סקרי השוק מילוורד בראון. "המשווקים מעוניינים לנצל זאת" (ללא שם מחבר, 16.6.2010).


דוגמא מוכרת במיוחד למיתוג מחדש באמצעות וינטג' הם מכנסי פדלפון - מכנסים מתרחבים, שכונו גם מכנסי פיל או (Flared pants) מכנסי פעמון. הם נולדו בסוף שנות ה-60 והיו אהובים על דור ילדי הפרחים. בשנות השבעים הם הפכו לפריט האופנה המרכזי של בני-העשרה וכונו אז מכנסי סן-טרופה. זמרים וזמרות בשנות ה -70 הופיעו כמעט תמיד בפדלופון ובמיוחד זכורות מאותה עת שתי הזמרות של להקת אבבא, שעטו בקביעות את המכנסיים המתרחבים על גופן המחוטב. מאז עשה הפדלפון כמה קאמבקים נוספים. כך למשל, בשנת 2008 ידועניות יפות, כמו ויקטוריה בקהאם נראו מסתובבות במכנסי פדלפון מרהיבות של מעצבים (ללא שם מחבר, 25.4.2016).


יג. "האנטי-שיק הוא השיק החדש", הכריז בזמנו ה"ווג" האמריקאי. בגדים, שיער ואביזרים במראה מאופק, הגובל לא אחת בכיעור מסוים, מאפיינים את האנטי-שיק. התוצאה אמורה להיראות כאילו יצאת מהבית מבלי לטרוח להעיף מבט במראה ונותרת מרושל ואגבי. בעבר זה היה סגנון שוליים, אבל עם הזמן אימצו אותו אינטלקטואלים, אמנים, סטייליסטים וכל מי שמאסו סופית במותגים העשירים. האנטי-שיק (בשנות התשעים הוא נקרא "הירואין שיק"), שמתכתב עם הויטנג', מעניק ללובש לגיטימציה ללכת עם בגדים ישנים (חיימוביץ', 8.10.2004).


בשנים האחרונות חלה עליה משמעותית בביקוש לבגדים ואביזרי אופנת וינטג'. בזו אחר זו נפתחות חנויות שמוכרות את המוצרים הללו לאוכלוסיה הולכת וגדלה. נקודות המכירה הנפוצות לבגדי וינטג' הן חנויות לבגדים משומשים, חנויות עודפים, חנויות המתמחות באופנות עברו, מחסני לבוש חינם (כגון, מחסני הלבשה של ארגוני צדקה), מכירות יד-שנייה של אנשים פרטיים, שווקי פשפשים ומכירות עזבון.


פריטי וינטג' יקרי ערך נמכרים במכירות פומביות של עזבונות, מכירות פרטיות לאספנים ברחבי העולם או בחנויות שמוכרות פריטי וינטג' בעלי ערך היסטורי ואמנותי. במקרים כאלה הקונים מקבלים אינפורמציה על הבגד שבו את מעוניינת: מאיפה הגיע, באיזה שנה יוצר ועוד (שילוח, 24.11.2011).


עם התפתחות האינטרנט עבר חלק משמעותי משוק אופנת הוינטג' למכירות מקוונות. כך לדוגמא:

wild vintage, peekaboo, bluebird vintage, ASOS, rice and beans vintage

ובישראל: Niti Chic ו-Adida.


לאחרונה (בעיקר בעקבות משבר הקורונה) הזירה המרכזית של מכירת בגדי וינטג' ויד שניה עברה בעיקר ל-ebay ולרשתות החברתיות.

צילום: דלית לוינסון

המחירים נעים על רצף רחב: מבגדים ישנים שעולים פרוטות ועד לבגדי אספנות (בעיקר מתוצרת של בתי אופנה בולטים ומעצבים בולטים) שיכולים להגיע למחירי עתק. מחירו של בגד וינטג' שאותו לבשה דמות ידועה, במיוחד כאשר קיים תיעוד מצולם לעובדה זו, עשוי להאמיר עם הזמן.


אפרופו מחירים, דומה כי חנויות העודפים מנסות ליצור כל רושם אפשרי שהן זולות יותר - עיצוב הפנים לעיתים מינימלי (המראה המתקבל הוא של מחסן, יותר מאשר של חנות בגדים), והבגדים נוטים להיות מפוזרים ברישול מכוון במרחב. הגם שחנויות עודפים אכן נוטות להיות זולות יותר, במקרים רבים המראה ה"זול" הוא לא יותר מהעמדת פנים, או ניסיון לשכנע את הלקוח שהוא מבצע עסקה משתלמת, למרות שבמציאות אין כך הדבר.


פריטי וינטג’ ניתן לקטלג לא רק לפי עשור או תקופה, אלא גם לפי מצב הבגד. פריט וינטג’ איכותי אמור להיות במצב שמור ונטול פגמים. מוכרי וינטג’ מנוסים ברחבי האינטרנט דוגלים בשקיפות (במיוחד ב-ebay – שם שיטת הניקוד לרפרטואר של המוכרים מבוססת על שביעות הרצון של הקונים מהם. לכן הם נוהגים לציין את המגרעות המינימליות ביותר של הבגד – אפילו אם הן אינן משמעותיות.


"מסיר הכתמים וחומר החיטוי ידועים כחברים הטובים ביותר של חובבי הוינטג'. הם מיועדים למצבים שבהם הפריט שנקנה דורש החייה ו/או חיטוי. גם ניקוי יבש עשוי לשמש אתכן במקרים שבהם הבגד דורש ריענון, אם כי במרבית המקרים, כביסה עדינה ביד אמורה לנקות את הבגד מכל זיכרונות העבר. גם תופרת טובה אמורה להופיע בחיוג המקוצר של כל חובבת וינטג’ שמכבדת את עצמה. בעוד שמסיר הכתמים וחומר החיטוי נועדו להפוך את הפריט למושלם, תפקידה של התופרת הוא להפוך את הפריט למושלם." (שמוקלר, 24.5.2011).


בשנים האחרונות מתחזק הטרנד של פתיחת חנויות יד שניה מתוך מטרה (סוציאלית) להוריד מחירים, לתמוך באוכלוסיות עניות, לחזק את הזיקה הקהילתית ולהפיץ את בשורת המחזור. גם בישראל צומחת המגמה הזו. כך למשל בגבעת שמואל פועל בוטיק הגבעה - חנות יד שניה המופעלת על ידי מתנדבות וכל הכנסותיה מוקדשות לתמיכה בנשים וילדים בסיכון.


בתל אביב (קינג ג'ורג' 35) פועלת חנות יד שניה בשם "ביגודית" (ויצ"ו) שמוכרת צעצועים, בגדי נשים, נעליים, ציוד למטבח, ספרים, דיסקים ועוד. המחירים מאד זולים והכסף נתרם לקהילה לטובת נשים וילדים בסיכון. יש לביגודית גם סניף בבאר שבע שמקיים בזארים לטובת נזקקים.


"המציאון" היא רשת חנויות יד שניה חברתית בירושלים.


ברמלה פועלת חנות יד שניה שכל ההכנסות בה הולכות לתרומות. צוות החנות פועל בהתנדבות.


חנות ויצ"ו בשדרות דוד המלך 38 בתל אביב מחזיקה כמות גדולה של בגדי מעצבי-על שתרמו נשים עשירות אחרי שלבשו אותם כמעט רק פעם אחת.


מקורות

מקורות כללי

מקורות - מלכת היופי

מקורות - חנויות ביגוד יד שניה









Comments


bottom of page