top of page

מורשת המשפחה והחינוך: גן הילדים ובית הספר

ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023


זיכרונות טובים ועגומים מגן הילדים ובית הספר

חוויות בית הספר חקוקות בזיכרונם של רוב בני האדם, אבל דומה שבחברות אידיאליסטיות, כדוגמת החברה הישראלית, לחוויות הללו תפקיד חשוב במיוחד. לא בכדי אחד מפזמוני הנוסטלגיה הפופולריים בתולדות המדינה עוסק בחוויית בית ספרית: "שִעוּר מוֹלֶדֶת" הוא שיר געגוע שכתב עלי מוהר בשנות השבעים ללחן של אפרים שמיר. השיר כולל דימויים מוכרים של עולם החינוך המגויס בעידן הציונות התמימה.

אז בבית הספר/ על הקיר תמונה/ והאיכר חורש בה/ את האדמה// וברקע, הברושים/ שמי שרב חיוורים/ האיכר יצמיח לנו לחם/ שנהיה גדולים. והמורה אומרת:/ "עוד מעט כבר סתיו"./ בשיעור מולדת/ היא מראה חצב.// היורה יבוא עכשיו/ שפע טיפותיו/ כוילון שקוף על פני העמק/ הפורש שדותיו. כך זה היה,/ פשטות רכה/ זה הצטייר בילדותנו/ שהיתה יפה. (קטע מתוך הפזמון "שיעור מולדת". מילים: עלי מוהר. לחן: אפרים שמיר).

"שיעור מולדת" נעשה לקלאסיקה ישראלית ונחשב לאחד הפזמונים המזוהים ביותר עם חווית הנוסטלגיה בארץ. זמרים רבים ביצעו את הפזמון הזה, כשהבולטים הם להקת" כוורת" (ראשונת המבצעות), חוה אלברשטיין ("הלילה הוא שירים", 1977) ו"הגבעטרון" ("שירים יפים ועוד", 1980). באופן פרדוכסלי אפרים שמיר כתב את הלחן במקור למלים בפולנית, עוד טרם עלייתו לישראל. המילים המקוריות תיארו את ילדותו בפולין ולחנו הושפע ממנגינות עממיות ששמע בילדותו כשנהג לברוח מבית הספר לכנסיה הסמוכה. שמיר שר אותו במבחן הבד ללהקת הנח"ל והתקבל לא מעט בזכות מירי אלוני שהתרשמה מהלחן. מאוחר יותר, לאחר הקמת להקת "כוורת", כתב עלי מוהר את הנוסח העברי לשיר הזה, אבל הפעם המלים התייחסו לתקופת ילדותו של מוהר בבית החינוך ע"ש א"ד גורדון - אחד ממוסדות החינוך המיתולוגיים, שחינך את תלמידיו ברוח תנועת העבודה (שיעור מולדת [שיר], ויקיפדיה).


צלם לא ידוע. מאוסף הדי אור, התצלום באדיבות האספן


זיכרונות מבית הספר הם כמובן ייחודיים לכל אחד ואחת מאיתנו, אבל יש חוויות וזיכרונות טיפוסיים, המשותפים לתלמידים רבים מדורות שונים. כך למשל, היום הראשון ללימודים; מחמאה שקיבלנו בכיתה על הצלחה, או עלבון שספגנו על כישלון; ההתאהבות והצעת החברות הראשונים; ערבי הכיתה בתקופת ההתבגרות; התחרויות הגלויות והסמויות בין החברים והחברות; הופעות והצגות ראשונות מול קהל; הטיולים השנתיים; אירועים מצחיקים ועצובים שהתרחשו בכיתה או בהפסקה; ימי זיכרון ועוד.

"לפעמים אני מבקשת מאנשים לספר חוויות מבית ספר. לעתים קרובות עולים זיכרונות ממערכת מנוכרת ואטומה, מערכת הפועלת לפי היגיון לא ברור משלה, והילד הקטן עומד ולא מבין. חוויות אלו ברורות. בית הספר הינו בראש ובראשונה מכשיר חיברות. המקום בו החברה מכשירה את הדור הבא לתפקד כאזרחים . פתאום רצונותיך, צרכיך ותחומי ההתעניינות שלך לא נחשבים, ואתה נדרש להתנהג ולהצליח. אתה נדחס לחדר צפוף, עם עוד קרוב ל- 40 ילדים, מחלק שולחן קטן עם עוד תלמיד, שבמקרים רבים לא אתה בחרת לשבת לידו. בהפסקות אתה נשפך עם נחיל תלמידים לחצר דחוסה. אין מרחב, אין אויר, אין פרטיות. בהפסקות אתה נחשף למדרג חברתי קשיח. יש כאלה שכדאי להתחבר איתם ומאחרים עליך להתרחק. יש משחקים נחשבים ואילו העיסוקים האחרים שייכים לאלה שבצד, שלא בעניינים. אתה חייב להבין את החוקים הכתובים והלא כתובים. מתי אתה ילד טוב, ובאיזה שלב הפכת למלשין? וכללי ההתנהגות בכיתה- לכל דבר צריך לבקש רשות. לקום, לזוז, לדבר, לשתות, לאכול. ואפילו לשירותים צריך לבקש רשות. ואם התפתחה ידידות בינך לבין שכנך לשולחן ואתם מפטפטים קצת- רוב הסיכויים שיפרידו בינכם. וחומר הלימודים- אתה נדרש להתעניין בתחומים שונים אך למשך זמן קצוב. ביום אחד אתה נדרש להפנות את מלוא העניין שלך להיסטוריה, אחר כך לחשבון, אחר כך לאנגלית ואחר כך לתורה. ותמיד מישהו אומר לך- אם לא תדע- לא תצליח, לא תגדל, לא תהיה לך פרנסה, משפחה. אם לא תצליח- לא תהיה בן אדם. לילדים רבים זוהי חוויה מבלבלת, מדכאת ומפחידה. ילדים רבים נכנסים למערכת סקרנים ונלהבים ויוצאים ממנה משועממים וציניים. אבל יש גם חוויות אחרות .יש סיפורים על מורה שפתח לפניך עולם. פתאום ראית שיש היגיון וחשיבה, וזה כל כך יפה. נפתחת לרעיונות חדשים, תחומי ידע לא מוכרים. יש סיפורים על בית ספר כמקום של חלום". (מנדלבאום, ללא תאריך).
"יחפה, לבושה בגלביה ומאד מבולבלת הייתה אסתי זקהיים כנערה. המשחק היה תמיד חלק מחייה, אבל נקודת המפנה הייתה כשאביה בכה, כששיחקה את חנה סנש בהצגת בית הספר. כמה דברים שאולי לא ידעתם על אסתי הילדה. "המעבר מבית ספר יסודי לחטיבת הביניים בעירוני א' בתל אביב ערער אותי לחלוטין.הייתי אאוטסיידרית, הציונים שלי התרסקו, אחי, דני, שהייתי קשורה אליו מאוד, נסע לקנדה ללמוד אמנות, וההורים שלי היו עסוקים בזוגיות שלהם. נכנסתי לגיל ההתבגרות בסערה גדולה, עזבתי את לימודי הפסנתר והבלט ועברתי לנגן בגיטרה, הסתובבתי יחפה ולבושה בגלביות. למזלי בכיתה ח' הצטרפתי לחוג לדרמה, והוא הפך להיות ההצלה של החיים שלי. אמנם זכור לי שכבר שיחקתי מכיתה א', אבל אז הייתי ילדה שקטה, כזו שמסתתרת מתחת לשולחן ומתבוננת בעולם מלמטה. החוג לדרמה בתיכון היה מקום מפלט והזדמנות לבטא את הסערות הרגשיות שלי, והיו לי הרבה כאלה. יצחק ברקת, המורה האגדי לתיאטרון, הפך את תלמידי החוג למשפחה. פתאום השתייכתי ליחידה מובחרת והיו לי חברים מכל שכבות הגיל. בכיתה ט', בהצגה שתלמידי החוג לתיאטרון העלו ביום השואה גילמתי את דמותה של חנה סנש. לפתע ראיתי שאבי יושב באולם ובוכה בכי תמרורים. הוא כל כך התרגש מההצגה ומהכישרון שלי, עד שאחר כך הוא ממש עטף אותי. זו הייתה נקודת מפנה בקשר שלנו." (בלייר, 11.4.201).

אחד הזיכרונות הקשים (לאלה שעברו זאת) הוא החרם החברתי של הכיתה:

"אני זוכרת שעשו עליי חרם בבית הספר. עד היום אני יכולה להרגיש את הכאב החד הזה, שמפלח את הנשמה. החרם התחיל ממכתב שהעברתי לחברה, ובו נכתב משהו על ילד אחר בכיתה. המורה, שתפסה אותנו מתכתבות בשיעור (היום הילדים פשוט שולחים סמסים), הקריאה אותו בקול רם. הילד שכתבתי עליו נעלב ושתי בנות החליטו להעניש אותי ולהכריז על חרם. זו הייתה תקופה נוראית. היו ילדים שחוץ מלחלוק איתי חלל בכיתה, נמנעו מכל אינטראקציה אחרת איתי. ניסו לבודד אותי לגמרי. [...] החרם היה מהחוויות הכואבות, המביישות והפוגעניות ביותר שחוויתי. עד היום אני זוכרת את הכל לפרטי פרטים: המועקה שליוותה את ההליכה לבית הספר מדי יום, המעמסה הרגשית, התחושה הנוראית שכולם מסתכלים עלייך, מדברים עלייך, מתרחקים ממך ובורחים ממך לצד השני של בית הספר, שהרגיש לי אז בגודל של אצטדיון. אבל הוא גם לימד אותי כמה לקחים חשובים: פתאום הבחנתי בילדים וילדות אחרים שלפני כן לא עניינו אותי, ופיתחתי חברויות חדשות. הבנתי שהאשמה על דבר כזה לא יכולה ליפול על כתפיי, ובאמת כמה חודשים אחר כך שתי הבנות שארגנו עליי את החרם, עשו את זה שוב לילדה אחרת. [...] למרות שחוויתי את זה בעצמי, וכל מי שאי פעם עשו עליו חרם או גרמו לו להרגיש מנודה יספר שמדובר ללא ספק בטראומה לכל החיים – אני עדיין לא יודעת מה לעשות מול סיטואציה כזו כהורה. אולי רק לקבל את העובדה שגם חוויות קשות כאלה הן חלק מהחיים, ושלפעמים הן תורמות לתהליך הפקת הלקחים ומלמדות אותו כמה שיעורים זריזים בהתבגרות. אנחנו לא יכולים למנוע מהילד להיקלע לסיטואציה כזו, אבל אנחנו כן יכולים לגרום לו לדעת שהוא אף פעם לא לבד." (ברקו, 25.3.2012).

זיכרונות נוסטלגיים משותפים מעולם הילדות והבחרות מעלים במקרים רבים חיוך, הן משום שהתקופה הזו בחיי האדם קשורה להתנהגויות מגוחכות ומביכות והן משום שעולם בית הספר רווי במעשי קונדס. כמעט כל המורים מהווים מטרה לחצי לעג, בקורת והסתלבטות מצד התלמידים (ולפעמים גם מצד ההורים). לכן אין פלא שההומור סביב בית הספר ובעיקר סביב המורים הפך בשנים האחרונות לחלק בלתי נפרד מתרבות הסטנדאפ. להלן מספר דוגמאות:


מורה לחיים

בגיל 44, יום אחרי שהוענק לו פרס נובל לספרות, כתב אלבר קאמי מכתב קצר ונוגע ללב לז'רמיין לואי - המורה שלו בבית הספר העממי באלג'יר: "כששמעתי את החדשות היתה מחשבתי הראשונה, אחרי אמא, נתונה לך... לולא היד התומכת שהושטת לילד הקטן והעני שהייתי, מאומה מכל זה לא היה מתרחש. אינני מפריז בחשיבותו של הכבוד הזה, אבל זוהי לפחות הזדמנות לומר לך מה היית עבורי, ומה שהנך עדיין, ולהבטיח לך כי למרות השנים שחלפו, המלאכה שעשית ולבך הנדיב עדיין מצויים בקרבו של אחד התלמידים הקטנים שלך, שלא חדל מלהיות אסיר תודה. אני מחבק אותך בכל כוחי, אלבר קאמי" (קאמי, 1994).


למורים נודע תפקיד חשוב בביוגרפיה האישית שלנו, במיוחד כאשר מדובר במורים טובים במיוחד או רעים במיוחד. לעיתים הזיכרון של מורה מלווה אותך לאורך החיים, בעיקר אם היתה לו השפעה על השקפת עולמך ו/או על מסלול החיים שלך. המחשה להשפעה כזו אפשר למצוא במאמרו של אריאל רובינשטיין, שבו הוא מספר על תקופת נעוריו בתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, תוך התמקדות במורה המיתולוגי יעקב מאיר. להלן מספר קטעים מהמאמר:

"היינו נערים בירושלים שבלבה גבול, צברים שנולדו קצת אחרי המדינה להורים שחלקם נלחמו במלחמת השחרור והאחרים, מהגרים אירופים, היו קשישים מכדי להילחם. בתיכון שליד האוניברסיטה טרם דבק התואר "יוקרתי". רוב התלמידים היו חניכים בתנועות נוער, לא בגלל האידיאלים כמו בגלל משק כנפי הישראליות. התווכחנו על מקור הזכות על הארץ, שלילת הגולה ועמידת העם היהודי בשואה בצל ההתעסקות בשאלות הנעורים הנצחיות. [...]
יעקב מאיר נחת בסביבתנו כשהיינו בתחילת כיתה ח'. מורה למה שקראו בתיכון שלנו "הלכה", מקצוע שמטבעו אינו מקובל בקרב ילדים, שרובם לא הלכו לבית כנסת אפילו ביום כיפור. גורלם של נופלים שנאמרים עליהם דברי שבח שלא בפניהם. אבל התהפכו היוצרות, ויעקב מאיר היה נערץ בטרם נפל, בירושלים המחולקת והמכונסת, לא פחות מאשר אחרי שנפל, בירושלים המחוברת והמשולהבת.
פואמה פדגוגית: איך היה המורה החריג, חובש הכיפה, למורה האהוד ביותר. שיעור של יעקב מאיר היה נתלה בשורה בטקסט והופך לשיחה ערה על כל דבר שגילינו בו עניין. הביטוי "צריך להספיק את החומר" לא עלה על הדעת. מראה שכיח במסדרון: נחיל ילדים עוטף את יעקב מאיר, רוחש ויכוח לוהט על סוגיה שעלתה בשיעור. דרך חשיבתו של יעקב מאיר נטפה שכלתנות. לימודי ההלכה אתו היו אנליטיים לא פחות מלימודי המתמטיקה. הורים יודעי דבר הדליפו שהוא תלמיד באוניברסיטה העברית ומלמד אותנו, החילונים, מתוך תחושת ייעוד. היו שמועות שהתחבב מאוד על חבריו ללימודים, לרבות אותו איש צבא מהולל שבסופו של דבר הסדיר את גיוסו לשורות הלוחמים." (רובינשטיין, 2.5.2006).

קבוצה של חוקרים ישראלים ניסתה לאפיין את הזיכרונות שהותירו מוריהם של צעירים בשנות השלושים לחייהם שנולדו בשנות השמונים של המאה העשרים (דור ה-Y). כצפוי, הסתבר שהצעירים זוכרים לטובה בעיקר מורים שנחשבו לגמישים (כלומר כאלה שניסו להתאים את הדרישות לתלמידיהם) וכן את המורים שהיו "נחמדים" אליהם, כלומר אלה שענו לכל שאלותיהם והביעו חום אבהי/אימהי כלפיהם. במלים אחרות, עבור רבים מהצעירים בימינו תובענות, קפדנות וידע נרחב (תכונות שהוערכו בדורות קודמים) אינן נחשבות בהכרח כחיוביות ומועילות, גם אם בפועל הן כאלה (ארנון, גרינספלד, זייגר, פרנקל ורובין, 2006).


חייבים לציין שיש משהו כפוי טובה במקצוע ההוראה שכן תלמידים רבים אינם מסוגלים להעריך נכונה את תרומתו של המורה לחייהם ושומרים מהם זכרונות פחות רלוונטיים. עיתונאית "הארץ", נרי ליבנה, הצטרפה לקבוצת פייסבוק ששמה "זיכרונות ילדות משכונת נווה שאנן בחיפה", ונדהמה לגלות לאכזבתה שילדי השכונה זכרו את אימה כ"המורה הדסה השמנה" (לבנה, 27.12.17). היא סיפרה שהיא כה התאכזבה וכאבה מהתגובה הזו שבמשך שעתיים לא הפסיקה לדמוע. "אימא שלי – מורה נפלאה לכל הדעות, מאלו שראו בעבודתן שליחות, כלתם של שישה פרסי חינוך על פועלה באינטגרציה חינוכית, הנחלת לשון, קליטת עלייה ועוד דברים מעין אלו, אישה נמרצת, מצחיקה, חריפת לשון ורחבת לב – למילה אחת, 'השמנה', פשוט הרגה אותי.

"בזה מסתכם פועלה? בכך שהיתה שמנה?" שאלתי בהודעה פרטית אחד מתלמידיה לשעבר, איש בן 70 שאת שמו דווקא זכרתי, והוא השיב לי:

"אימא שלך היתה נקודת האור בילדותי, אבל את יודעת איך זה ילדים."

"כמה עצוב היה לגלות," סיכמה ליבנה, "שתלמידיה של אימי, מורה נפלאה לכל הדעות, זוכרים אותה בעיקר כאישה שמנה."


צלם לא ידוע. מאוסף הדי אור, התצלום באדיבות האספן


זכרונות של מורים וגננות

על מדף הספרות העברית נאספו לא מעט זיכרונות (מאמרים וספרים כאחד) שכתבו מורים וגננות – בעיקר הטובים והאהובים שבהם – על תקופת עבודתם ועל החוויות הרבות שצברו במהלך הקריירה. רבים מהזיכרונות הללו משמשים, או יכולים לשמש, כמדריכים רבי ערך לדורות חדשים של מורים וגננות צעירים.


ספר מעניין ומרגש במיוחד הוא ספרה של רינה שפירא - מי שהיתה לימים פרופסור לחינוך ולסוציולוגיה (וגם כלת פרס ישראל) - "המורה רינה אמרה שאנחנו יכולים: המסע שעשינו תלמידי ואני בשנות החמישים בדרך לישראל" (כרמל, 2011). שפירא חוזרת אל חוויות וסיפורים משנות ההוראה שלה במעברות. בספר נפרש סיפורו של מפגש קצוות-חברתי, שראשיתו בשנות החמישים, כאשר הצעירה חדורת השליחות מתל אביב, בת לבכירים במפלגת העבודה, יצאה ללמד בני עולים חדשים בגליל, בעמק ובירושלים. כעבור שישים שנה היא נפגשת עם תלמידיה לשעבר, שרובם נקלטו בארץ והצליחו בחייהם (כל אחד בתחומו). הספר מתעד את השיחות של התלמידים לשעבר, שבינתיים הפכו להורים וסבים, עם מורתם האהובה, ועולים בו גם התסכולים והחששות שליוו אותם כילדים הנאלצים להתמודד לא רק עם קשיי הקליטה והפערים החברתיים אלא גם עם מצוקות כלכליות ומעמדיות.


שפע חומרים הנוגעים לעולמם של המורים, הגננות ומנהלי בית הספר לדורותיהם אפשר למצוא בעלונים וכתבי העת של המורים בישראל האגורים בספריה הלאומית. הבולטים הם: "הד החינוך" (כתב העת המקצועי הוותיק ביותר בישראל בענייני חינוך), "הד הגן" (עיתון המלווה ומבטא את העבודה המקצועית-פדגוגית של הגננות החל מ-1935), "על הסף" (הירחון למורים), "החנוך" (הירחון הפדגוגי למורים ולהורים), "קשר עין" (ירחון ארגון המורים העל יסודי), "שיעור חופשי" (בהוצאת הסתדרות המורים בישראל והעמותה לקידום ההוראה והחינוך), "הד ההורים" (כתב של ועד ההורים הארצי), המגזין "חדר מורים".


איסוף ושימור תעודות ופריטים היסטוריים הקשורים לעולם החינוך

בחזקת הציבור

מספר בלתי ידוע של פריטים היסטוריים הקשורים לעולם הבית ספרי מאוחסנים ושמורים בהמוניהם בדירות ובמחסנים הפרטיים של אנשים ומשפחות. במקרים רבים הם עוברים בירושה מדור לדור או מתגלים באקראי בזמן פינוי דירות.


בשורה עליונה: מהמחסן של מיכאל לוריא, צילום: עוז אלמוג, 2016. בשורה התחתונה: מהמחסן של אביטל אפרת, צילום: אביטל אפרת, 2016


בחזקת ארכיוני בתי הספר

למרבה הצער, משרד החינוך והרשויות המקומיות, כמו גם רוב מוסדות החינוך בארץ, אינם מייחסים חשיבות מספקת לנושא התיעוד והשימור של המוסדות החינוכיים. אחת הסיבות לכך היא העבודה שמשרד החינוך לא פרסם עד היום דף הנחיות או מסמך מחייב בנושא. גם מצוקות המימון והמקום אינן מקלות על הקמת חדר ארכיון נפרד בכל בית ספר. 


ההנחיות אילו תיקים לשמור ניתנות לבתי הספר בארץ בחוזרי מנכ"ל, על פי תקנות חוק הארכיונים. הן כוללות אך ורק את הגדרת תקופות השמירה או הביעור של תיקי תלמידים, תעודות ואיבחונים. הערה: ההנחיות להחזקת חומר ארכיוני קובעות כי "תיק בעניין תלמיד שיש בו רישום ציונים וחוות דעת מקצועיות" ישמר 10 שנים לאחר שהתלמיד סיים לימודיו בבית הספר.


רוב בתי הספר בארץ מחזיקים ברשותם ארכיון מנהלי, שבו נשמרים בעיקר רשומות טכניות ובירוקרטיות. הפריטים ההיסטוריים, אם יש כאלה, נשמרים לרוב בספריית בית הספר. הם כוללים בעיקר תעודות, כרזות, גביעים ופרסים, דברי דפוס בהוצאת בית הספר, מחברות ועבודות תלמידים, ספרי לימוד, ספרי חינוך והוראה, יומנים, אלבומים, שירונים, תיקי נופלים של בוגרי בתי הספר, עיתוני בית הספר, מידעונים, ידיעות למורים ולתלמידים, תעודות, חוברות מחזור, פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, תצלומים היסטוריים, פרסומים בהוצאת בית הספר או ספרים שכתבו מורים ומנהלים בו. כל הפריטים אינם נשמרים על פי רוב באופן שיטתי וגם לא על פי המוסכמות המקובלות בעולם הארכיונים המקצועיים.


ככל הידוע לי, מספר מיזמים להקמת ארכיון בית ספרי נמצאים כיום בשלבי הקמה ראשוניים (כך למשל, בבית הספר ליד"ה בירושלים), אבל לא ברור בשלב זה הסטטוס שלהם. עם זאת, יש גם מספר יוצאי דופן:


בית הספר הריאלי העברי בחיפה הוא מוסד חינוכי עצמאי, שתלמידיו מתקבלים בתהליך של מיון ובחירה, נהנים ממסלול חינוך רצוף מגן ועד י"ב, ומתחנכים לאור חזון ביה"ס: "להיות מוסד חינוכי איכותי, מוביל ומתווה דרך, המכוון את תלמידיו להיות בני אדם, מעורבים ומשפיעים בחברה הישראלית".


מאז היווסדו בשנת תרע"ד (1913), על רקע "מלחמת השפות" והדרישה לייסד בית ספר שילמד על טהרת העברית – התפתח ביה"ס הריאלי והפך לאחד ממוסדות החינוך המיתולוגים בישראל. בין המפעלים החינוכיים ש"נולדו" בבית הספר הזה ואומצו לימים על ידי משרד החינוך ניתן למנות את ייסוד תנועת הצופים, הגדנ"ע, "השירות הלאומי", ה"מחויבות האישית", ה"חיבור השנתי", "חברת התלמידים" ומקצועות האזרחות והמזרחנות.


בוגרי ביה"ס, המונים היום מעל 22 אלף איש, כיהנו בעבר ומכהנים היום בעמדות מפתח בחברה הישראלית על כל גווניה. בהם נשיא המדינה (עזר ויצמן), 39 כלות וחתני "פרס ישראל", ארבעה רמטכ"לים, שלושה שופטי בית משפט עליון, ורבים וטובים אחרים בתחומי המדע, התעשייה, האמנות, התקשורת והאקדמיה. 73 עיטורים וצל"שים צבאיים הוענקו לבוגרי בית הספר במהלך השנים.


"הריאלי העברי" בחיפה הוא בית הספר היחיד בארץ שמחזיק בין כתליו ארכיון היסטורי עשיר ומסודר, ומעסיק מנהל ארכיון במשרה חלקית.


לכבוד 100 שנים להיווסדו הפיק בית הספר אלבום מהודר שסוקר את עברו המפואר. לאחרונה, בעקבות תרומה נדיבה, הוקם בסניף בית בירם מוזיאון היסטורי המכונה "הצריף הירוק". הוא נועד "להנציח את מורשת בית הספר ולהנחיל את ערכיו לדורות הבאים".


שני מוסדות חינוכיים נוספים שמחזיקים ברשותם ארכיון היסטורי עשיר הם "המוסד החינוכי בשומריה", שהוקם בשנת 1931 בקיבוץ משמר העמק והיה למוסד החינוכי הראשון של השומר הצעיר, וכן "כפר הנוער כדורי" - מהבולטים והוותיקים שבבתי הספר החקלאיים בישראל. בית הספר "כדורי" נוסד ב-20 ביוני 1933 למרגלות הר תבור בגליל התחתון. כיום כולל המוסד בית ספר, פנימייה, חווה חקלאית (המשמשת ללימודי התלמידים), ומכללה טכנולוגית לתלמידי כיתות י"ג-י"ד.


ד"ר אסתי ינקלביץ', מהחוג ללימודי ישראל באוניברסיטת חיפה, מלווה את בית הספר כדורי כאוצרת וכהיסטוריונית. היא ביססה שם את הארכיון ההיסטורי והעבירה את כל חומריו לסריקה בספרייה הלאומית. בראיון לעדינה בר אל היא מספרת: "אני אוספת כל הזמן את סיפורי הבוגרים, מלווה את עמותת הבוגרים של בית הספר, הקמתי ב'כדורי' מרכז מבקרים וכן חדר הנצחה של בוגרי בית הספר שנפלו במערכות ישראל." (בר אל, 18.12.2023). 


אוסף היסטורי פיקנטי נוסף יושב בחדר האור-קולי שבבית הספר הקיבוצי סולם צור. הוא כולל את האמצעים האורקוליים שבהם נעזרו בבית הספר במהלך השנים לצורכי ההוראה.


בחזקת הארכיונים היישוביים

חומרים היסטוריים, ובכלל זה תצלומים, הקשורים לבתי ספר בישראל אגורים פה ושם בארכיונים היישוביים (בעיקר הארכיונים העירוניים). כך למשל, ארכיון חיפה קולט את הארכיונים של בתי הספר ומוסדות חינוך שפעלו בעיר ונסגרו. החומרים הללו מבוקשים מאד כדי להוכיח עניינים שונים ומשונים, כדי לקבל אישורי לימודים או תעודות, ואף ישנם מקרים בו מתבקשים עובדי הארכיון לפתוח מידע לבתי משפט כדי שישמשו עדות בבתי משפט בנוגע לזכויות של תלמידים בעבר.


מחברות מורים משנות החמישים, ארכיון קיבוץ גבעת חיים מאוחד. התצלומים באדיבות הארכיון


בחזקת הארכיונים הממלכתיים

גם בארכיונים הממלכתיים (בעיקר בארכיון הציוני, ארכיון המדינה, ארכיון קק"ל, הספריה הלאומית ולשכת העיתונות הממשלתית), בארכיוני התנועות ההתיישבותיות ובארכיוני העיתונים הוותיקים אגורים חומרים היסטוריים הקשורים לגנים ולבתי הספר.


משמאל: אחות בית ספר מחסנת תלמידים, צילום: טדי ברונר, 1953, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית מימין: שיעור התעמלות בבית ספר אוסישקין בכפר סבא, צילום: דניאל קפלן, 1951, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

העיתונות היומית בדפוס ואתרי החדשות מפרסמים מעת לעת – בעיקר לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה – תצלומים היסטוריים הקשורים לעולם החינוך. כך למשל, לרגל פתיחת שנת הלימודים 2018-2019 פרסם העיתון ידיעות אחרונות תמונות נדירות מהכיתות בארץ ישראל בתקופת המנדט ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה השמורות בארכיון הקק"ל. ביניהן תלמידות רוקמות על מפות, עולי תימן לומדים עברית, ומבט מקרוב על שיעור התעמלות בעמק יזרעאל (ללא שם מחבר, 22.8.2018, שיעור מולדת, ידיעות אחרונות).


הארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין, מיסודה של הסתדרות המורים, משמש מרכז מידע לתולדות החינוך היהודי בארץ ובתפוצות ופועל במסגרת בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל אביב.


הארכיון נוסד בשנות החמישים על-ידי הסתדרות המורים, שהכירה בצורך לשמר את המסמכים והתעודות, שליוו את צמיחת מערכת החינוך בארץ-ישראל מראשית המאה, עת הוקמו בתי-הספר הלאומיים-חילוניים הראשונים.

במקביל, נאספו שרידי עדויות מרשתות החינוך המפוארות של קהילות ישראל שחרבו.

בארכיון נשמר כל אשר נכתב ונוצר במהלך עבודתם של אנשי חינוך - בכיתות לימוד, באסיפות מורים, בארגונים מקצועיים ובקהילות.


בארכיון מופקדים אוספים של מוסדות וארגונים העוסקים בחינוך – בתי ספר, פנימיות ועליית הנוער, ועדות חינוך, אוספים של אנשי חינוך, מחנכים ומורים בישראל ובתפוצות, אוסף גדול של ספרי לימוד משנים עברו ואוספים מיוחדים הכוללים: תכניות לימוד מראשית המאה ה- 20, עלוני בתי ספר משנות ה- 20, חוזרי מנכ"ל מראשית המדינה, תולדות החינוך הגופני, המכבי, החינוך המיוחד, אוסף גדול של תצלומים נדירים ואוסף כרזות בענייני חינוך מימי ראשית הישוב ועד העשורים המאוחרים של מדינת ישראל.

במשך שנים רבות נהלה את הארכיון נאוה אזין מוותיקות הארכיונאים.


אליאנס: כל ישראל חברים (כי"ח) הוא ארגון חינוכי ישראלי, שנוסד בשנת 1860 בצרפת, וחולל שינוי עצום בעולם היהודי: הקמת 280 בתי ספר יהודיים מודרניים בארצות האסלאם, השכלה לנשים, הקמת מוסדות להכשרת עתודות מנהיגות מקומית – אנשי חינוך, מנהיגי קהילה ורבנים, החייאת השפה העברית, והקמת 'מקווה ישראל'. כל אלו היוו תשתית ליצירת דור משכיל ומודרני, המחובר למסורת יהודית פתוחה ומכילה, ואבן בניין בהקמת מדינת ישראל.

היום בישראל, 'כל ישראל חברים' מעודד מצוינות חינוכית ומנהיגות מקומית בפריפריה, מטפח יהדות ישראלית מחברת, ויוצר חיבורים למסורת יהדות ספרד וליהדות צרפת.


בארכיון כי"ח בפריז אגורים חומרים היסטוריים הקשורים לבתי הספר של התנועה (כולל בית הספר החקלאי במקווה ישראל).


בארכיון כי"ח אשר בספריה הלאומית שמור מקורי של הארגון החשוב: תיקים של סניפים מקומיים של "כל ישראל חברים" (כי"ח) באיראן, ישראל, מרוקו ותוניסיה (1974-1870).


הארכיון מכיל גם מיקרופילם: תכתובת בין סניפי "כל ישראל חברים" (כי"ח) וההנהלה הראשית בפריז בנוגע לפעילויות של אליאנס, וכן לבתי הספר של אליאנס ולמצב הכללי של היהודים באיטליה, איראן, גרמניה, הונגריה, יוגוסלביה, יוון, לבנון, לוב, מרוקו, סוריה, עיראק, צרפת, רומניה, רוסיה, תוניסיה, תורכיה ותימן (מ-1860 ואילך).


בחזקת המוזיאונים

במוזיאונים ברחבי הארץ קיימים פה ושם מייצגי קבע המתעדים את עולם החינוך בישראל (כולל כיתות לימוד). כך למשל, במוזיאון החאן בחדרה, במוזיאון ראשון לציון ובמוזיאון מדעטק בחיפה.


כיתת לימוד משוחזרת במוזיאון ראשון לציון. מבקרים: תמר ועוז אלמוג, 2016


בחזקת האספנים

האסוציאציות הנוסטלגיות שקשורות לתקופת הגן ובתי הספר מתחברות בין השאר למוסכמות וחפצים שכבר נעלמו או נעלמים בהדרגה מנוף הגן, הכיתה ובית הספר בימינו. להלן כמה מהבולטים: אגודת הבריאות הבית ספרית, אחות בית הספר, שיעור מולדת, אטלס, בדידים, בחינות סקר, בחינות סטיפנדיה, בית חינוך, בית ספר מקצועי, בית ספר עממי, גימנסיה, גלובוס, הצגת סוף שנה, הקבצות, חברת נוער, חוברות עבודה לחופש, חצי מחברת, חשבוניה, מחשב כיס, טיול שנתי, יום ספורט, יום שדה, יומן לתלמיד, ילקוט עור, כרטיס תשלומים, כרטיסיית אוכל, כריכות רקומות לספרים, לוח הכפל, לוח וגיר, לוח לתלמיד, לוח לוגריתמים, מאריך עפרון, מחברת ”לכל”, מחברת יומן, מחברת כתיבה תמה, מחברת שרטוט, מחדד סטנדרטי, מחדד סכין גילוח, מחדד עפרונות מכני, מחזק חורים, מימיה, שקית אוכל ומפית, שעוונית, מכנסי התעמלות, מכתבייה, מסדר בוקר, מסעדת בית ספר, שיעורי תזונה, מעמד לספר, מפעל מרט, מפת הארץ, מקהלה, משמרות הבטיחות ושיעורי זהירות בדרכים, תוכניות אנגלית וחשבון של הטלוויזיה הלימודית, משמרת שניה, נייר מילימטרי, נייר פרגמנט, נעלי התעמלות, נשאר כיתה, נשארים לסדר, סט שרטוט, סימנייה של פעם, ספר זיכרונות, ספרי לימוד שונים, סרגל חישוב, סרגל ללוח, סרגל עץ, עט גלובוס, עט נובע, עטיפות נייר חום, עיתון קיר, "עמוד בפינה", עפרון, עפרון צבעוני, ערב כיתה, פנקס חיסונים, פנקס קשר, פעמון בית הספר, פתק איחור, צבע גואש, צבע פסטל, קופסת קק”ל, קלמר, שבוע גדנ"ע, שדכן סיכות, שולחן כתיבה מעץ, שורון, שלום כיתה א, שמש (שרת), שעור התעמלות, שעור זמרה, שעור חלילית, שעור חקלאות, שעור ידיעת הארץ (של”ח), שעור כלכלת בית, שעור מלאכה, שעור תולדות עמנו, שעור תפירה, שעת אפס, שעת שידור, שרות לאומי, תיק התעמלות, תיקיה עם שרוך, תלבושת אחידה, תעודת תלמיד לאוטובוס, מחברות שעל עטיפתן צוירו כללי התנהגות (כמו סגירת ברז דולף, זריקת אשפה לסל - וחסל) ספסל הלימודים (מעץ).

מידע על המושגים הללו ומשמעותם, כמו גם צילומי המחשה ראו במקורות הבאים:

א. הפרק "בית ספר" באתר נוסטלגיה און ליין

ב. "מחדשים את תכולת הקלמר" - תערוכה בספריה הלאומית


פריטים הקשורים לעולם הגן ובית הספר הם מהאהובים ביותר על אספנים בכלל ועל אספני ישראליאנה בפרט, הן משום שהם קשורים לעולם הילדות והנעורים, שאליו רבים מתגעגעים, והן משום שרבים מהם מעלים חיוך בשל ההבדלים העמוקים בין אז להיום בכל הקשור לטכנולוגיה, לתפישות פדגוגיות ולמעמד המורים, ההורים והתלמידים בחברה.


מאוסף הדי אור. התמונות באדיבות האספן


האספן גיל פינטו צבר במהלך השנים אוסף מכובד של פריטים הקשורים לעולם הבית ספרי. לרגל פתיחת שנת הלימודים 2014, הפיק פינטו בביתו שביפו תערוכה שכותרתה: "חוזרים לבית הספר של פעם". בתצוגה הופיעו בין השאר תיקי בית הספר, התלבושת האחידה של "אתא", חוברות העבודה לחופש הגדול, כרזה של מערכת שעות הלימוד, תעודות סיום שנה, ספרי לימוד ועוד. באחד הפריטים המשעשעים -תעודת הגמר של הילדה מלכה שולר מכיתה ד', משנת 1937, נכתב: "מפגרת בתנ"ך ובמולדת". בראיון לרגל האירוע אמר פינטו: "אם כיום היתה מורה מעיזה לכתוב זאת, היא כנראה היתה מוצאת עצמה מחוץ לכתלי בית הספר" (ריינשטיין, זיו. 28.8.2014).

רוב אספני המומרביליה החינוכית מחזיקים אוספים אקלקטיים, אבל יש גם כאלה המתרכזים באוספים ספציפיים יותר. להלן כמה דוגמאות בולטות:


מחברות

במאמרו "פני הדור כפני המחברת" (13.10.2020) כותב חיים גרוסמן:

"בשנת תרמ"ו (1886) הוקם בראשון לציון בית הספר "חביב" - בית הספר העברי הראשון בעולם. בשל האמצעים המועטים קבלו התלמידים מחברת אחת לכתיבת כל הנלמד בכל המקצועות. משמלאו את המחברת, התבקשו למחוק את הכתוב כדי למלאה בתכני לימוד חדשים. מאז התפתח החינוך העברי ופרח מאד וגם הלומדים שוב לא נדרשו למחברת אחת אלא עשו שימוש במגוון של מחברות לכל נושא ומקצוע לימוד. המחברת הרי היא דפי נייר בכריכה שעליה איורים ותכנים כתובים. בימים רחוקים נכללו בה לבד ממקום לרישום הגדרת הזהות של הלומד והלימוד, גם פרטי היצרן, תמונות ואיורים וגם מסרים מילוליים רבים.


הרשויות המרכזיות השתתפו בחלוקת ספרים ומחברות כחלק מן הדאגה לחינוך הדור המקומי הצעיר, ובעיקר למעוטי היכולת, כדי לעזור בקידום השוויון המיוחל.   


המחברות סיפקו גם מידע השכלתי כללי על ההיסטוריה והגיאוגרפיה בארץ ובעולם.


במאמר שהוזכר לעיל מנתח גרוסמן את המסרים שהופיעו על כריכות המחברות שיוצרו בארץ, למן ראשית המאה העשרים ועד לימינו אלה. להלן כמה תובנות שעולות מהניתוח:

א. כריכת מחברת מראשית המאה העשרים הציגה את ארץ ישראל ברוח ה"אוריינטליזם הציוני" שאפיין את תפיסת "בצלאל". כך למשל דמויות של דקל, גמל ותרבוש.

ב. היצרנים הפיצו את חשיבות השפה העברית בפרויקט הלאומיות המתחדשת. כך למשל נכתב על גב אחת המחברות: "הלשון מאחדת את הבנים השבים לגבולם וארצם. תלמיד עברי דבר עברית בשכבך ובקומך....".

ג. בעטיפות הובלטו מסרים של תרומה – לצבא, לקק"ל, להתיישבות לתעשייה העברית (קניית "תוצרת הארץ" (

ד. ירושלים, הבירה העברית העתיקה קיבלה ביטוי חזותי ומילוי בולט.

ה. סמלים של חינוך והשכלה עברית עמדו גם כן במרכז: גימנסיה "הרצליה", הטכניון בחיפה, האוניברסיטה בירושלים.

ו. מחברות רבות כללו סמלי את סמלי הלאום: מפת ארץ ישראל, דמויות של מנהיגים ציוניים, אתרים ארכיאולוגיים וסמלים הקשורים בצה"ל.

ז. במשרד החינוך ביקשו מעת לעת להטביע חותם חינוכי כללי על גב המחברות.  כך למשל, "הסבר פניך לתייר" בראשית שנות השישים, השתלב במסע חינוכי רחב שביקש לרתום גם את התלמידים לעזרת פיתוחו של ענף כלכלי מכניס. "הקוד החינוכי הראוי עד לאמצע שנות השבעים חייב להטעין את הילדים הכותבים דעת בכל הקשור לישראל והעולם היהודי. כך למד הישראלי הצעיר גם על מספר היהודים בארץ ובעולם, על "העלייה לארץ ישראל שיבת ציון.

"המראה הנפוץ המוכר והזכור ביותר לתלמידי שנות השישים והשבעים" כותב גרוסמן, "היה הריבוע הקסום של לוח הכפל, שהודפס על גב המחברות וגם על גיליונות הנייר הצבעוניים ששמשו לעטיפתן. המראה המוכר שימש כפרסומת לעט מסוג "רולקס" שיוצר בארץ, אך קיבע בזיכרון דווקא את כיתת הלימוד ובעיקר את "לוח הכפל", ששימש כלי עזר יעיל לתלמיד בימים שלפני עידן המחשבון האישי.


מחברות מאוסף הדי אור


 למן שנות השמונים החלו המסרים החינוכיים להעלם מעל כריכת המחברות. דעיכתו של קוד חינוכי קאנוני אחיד לטובת חשיבה פתוחה ופלורליסטית יותר והמעבר מ"לאומי" ל"אישי" נתנו אותותיהם גם במסרים של משרד החינוך. כאן נעלמה האינפורמציה על המדינה והישגיה לטובת נושאים כמו "זהירות בדרכים" ו"אל תיגע בחפץ חשוד". הלהט הלאומי שדעך, הפך את המסרים הקודמים למיושנים. היצרנים שוב לא ראו עצמם מחויבים לפרסום "חינוכי"  שנעלם מן הכריכה לטובת מחברות מקושטות בצבעוניות רבה ובציורי פרסומת. בשנות השבעים והשמונים זכו היצרנים להצלחה רבה בארץ ובחו"ל אך התחרות ביניהם שחקה את כולם.  היבוא הזול איתו התקשו להתמודד הביא להפסקת פעילותם של רוב היצרנים לבד מ"דפרון" - היצרן הבולט ביותר שעדיין מצוי בשוק זה" (גרוסמן, 13.10.2020)


"דפרון", שהיה הספק המוביל בארץ של מחברות ובלוקים לכתיבה, הוא זה שהעניק למחברת הישראלית את תו הזהות המוכר ביותר. ראשיתו של המפעל בבית מלאכה לייצור מחברות ומעטפות שהקימה משפחת דוברובסקי ב-1939 בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. משם עבר המפעל לרמת גן ואחר גם לפתח תקווה ונעשה למפעל הגדול בארץ בתחומו.


ב- 1956 פנו בעליו ל"ועד הלשון" ובקשו עזרה במציאת שם מתאים לחברה. הועד הציע "דף – רון". לימים נעלם המקף והמותג הפך ל"דפרון"


לימים נסחר המפעל בבורסה בתל אביב ובשיאו, בשנות ה-70 וה-80, ייצא לאירופה ולארצות הברית מחברות ומוצרי נייר נוספים. מסוף שנות ה-80 חלה ירידה במכירות בשל ייבוא זול מסין ומהרשות הפלסטינית ובשל המעבר לכתיבה דיגיטלית.  "דפרון" עבר לייצור מוצרי נייר אחרים ומחברות חסרות כל סימן מקומי. בעידן של כלכלה גלובלית הפכה גם המחברת העברית למותג פרסום חסר ייחוד ואפיון חינוכי – לאומי עם מסרים מסחריים וציורי קומיקס (למשל, "ספיידרמן" שותה "רק קוקה קולה"). גרוסמן, 13.10.2020; ליטמן, 30.4.2012;   דפרון, ויקיפדיה).

על הניסיונות לשמר את זיכרון המחברת החומה הוותיקה, שליוותה רבים בלימודי בית הספר, ראו סער, 16.5.2012.


מחברת מתוצרת דפרון, ארכיון מרגלית עקביא, צילום: עוז אלמוג, 2011


עפרונות ומחדדים

עיפרון - מקלון עץ אשר בתוכו יש צינור דקיק העשוי מגרפיט או גיר צבעוני - היה כלי הכתיבה והצביעה הבסיסי במוסדות החינוך (בעיקר בבתי הספר היסודיים).

העיפרון נבדל ממרבית כלי הכתיבה (למשל עטים, צבעי פנדה) בכך שניתן למחוק את תוצריו. לעיתים קרובות נמצא בקצהו האחד של העיפרון מחק. במהלך השימוש בעיפרון נהוג לחדדו באמצעות מחדד. עפרונות צבעוניים עשויים מחומרים אחרים, לרוב סוגים של שעווה בתוספת פיגמנט.

מאז העת העתיקה חיפשו בני האדם מכשיר כתיבה נוח שלא יצריך נשיאת קסת דיו ושניתן לטלטלו לכל מקום בלי להתלכלך. בתקופה הרומית ואולי לפני הוחל השימוש בחרטי עופרת ופחם לכתיבה על פפירוס. חרתים אלה כונו penicillus, ומכאן השם לעיפרון במספר שפות אירופאיות (כגון pencil באנגלית.במאה ה־17 הוחל בייצור המוני של עפרונות בגרמניה. בשנת 1802 הוציאה חברת קוהינור הארטמות' פטנט לייצור גלעין העיפרון העשוי תערובת של גרפיט וחרסית. ב־30 במרץ 1858 הוצא בפילדלפיה, פנסילבניה פטנט מספר על חיבור מחק לקצה העיפרון.

בבית החרושת לעפרונות טוחנים את הגרפיט לאבקה דקה ואחר מערבבים אותה בחרסית ובמים. ככל שמרובה יותר החרסית, כן קשים יותר העפרונות. וככל שאחוז הגרפיט גדול יותר כן העפרונות רכים יותר.

מדייסת הגרפיט והחרסית מכינים מוטות דקים וארוכים. לאחר ייבושם מחופים מוטות הגרפיט בעץ. מעטה זה נעשה משני חלקים, אשר לארכו של כל אחד חריץ. בחריצו של אחד מהחלקים שמים את חוט הגרפיט, ואחר כך מדביקים על גבי זה את החלק השני. לבסוף מועברים מעטי העץ המחוברים והממולאים בחוטי הגרפיט למכונות, והללו מקנות להם את הצורה הגלילית, חותכות אותם לקטעים קצרים ואף צובעות אותם.

העיפרון השחור משמש לשרטוט ורישום ומיוצר בגוונים שונים בהתאם לשימוש. דרגת הקושי של תערובת הגרפיט – חרסית יוצרת את הבדלי גווני האפור. במידה שהתערובת מכילה יותר חרסית היא קשה יותר (ולכן גם פריכה יותר) , כך הגוון בהיר יותר ונמחק יותר בקלות. סימון הקושי המקובל בישראל הוא בהתאם לתקן האירופי.

כל אדם עושה שימוש שונה בעפרון הן בדרך האחיזה והן בחוזק הכתיבה. עבור ילדים אחיזת העיפרון והשימוש בו, שכרוכים בהפעלת מוטוריקה עדינה, מהווים חלק חשוב nתהליכי הסוציאליזציה וההתבגרות (עיפרון, ויקיפדיה).

בתקופת המנדט וראשית המדינה פעלו בארץ מספר ייצרנים ויבואנים של עפרונות.

אספן הישראליאנה הדי אור מחזיק ברשותו אוסף צנוע של עפרונות ישראלים ישנים שעליהם חרוטים מקצת משמות הייצרנים שפעלו כאן. כך למשל "קוסמוס", "הסלע האדום", "צברה", "ליצן" ו"אמיר". "מפעלי עפרונות ירושלים" (קודם לכן "זפיר") נחשב לגדול והמוכר מבין יצרני העפרונות בישראל. הוא הוקם בשנת 1951 על ידי ד"ר אלכסנדר רפאלי, בשיתוף משפחת הסנפלד מארצות הברית, מבעלי מפעלי העפרונות והצעצועים הגדולים בעולם (.Hasbro, Inc).

רפאלי, ממייסדי חטיבת הנוער של תנועת בית"ר בריגה, לטביה, ולימים (לאחר עלייתו ארצה בשנת 1933) ממייסדיי הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל), נציג האצ"ל באירופה, חבר משלחת האצ"ל בארצות הברית, אחד מעוזריו של זאב ז'בוטינסקי בזמן מלחמת העולם השנייה, ומתנדב בצבא האמריקני בפלישה לנורמנדי. לאחר הקמת המדינה נעשה רפאלי, שהתגורר בירושלים, לתעשיין רב אנפין שכיהן כיו"ר התאחדות התעשיינים בירושלים וחבר נשיאות בהתאחדות התעשיינים בישראל (אלכסנדר רפאלי, ויקיפדיה).


עפרונות ירושלים לא משומשים בחנות הענתיקות "פלשתינה א"י", יפו


מחדדים

מְחַדֵּד הוא כלי המשמש לחידוד עפרונות על מנת להביאם לצורה הנוחה לכתיבה. במחדד מותקן להב פלדה שמסיר מקצה העפרון שכבה דקה של עץ וגרפיט בפעולת גילוף תוך כדי סיבוב של העפרון בתוך המחדד או במחדדים מסוימים סיבוב הלהב סביב העפרון.


חידוד עפרונות בוצע עד למאה ה-19 בעיקר באמצעות גילוף ידני בעזרת סכין. שיטה זו רווחת עד היום בנוגע לחידוד עפרונות נגרים בשל גודלם וצורתם. במהלך המאה ה-20 נרשמו פטנטים במדינות שונות למחדדים והם הפכו בהדרגה לכלי זמין וזול. רוב המחדדים עשויים ממתכת אך חלקם עשוי מפלסטיק.


קיימים סוגי מחדדים שונים:

מחדד רגיל – מכניסים את העיפרון ומסובבים אותו באופן ידני עד שהוא נעשה חד.

מחדד פח – מחדד עם מכל פסולת שאליו מתרוקנים השבבים.

מחדד שולחני – מכשיר המקובע לשולחן ומכיל בתוכו מחדד וגם תופסן לעיפרון, כך שהחידוד בו מתבצע על ידי סיבוב של ידית חיצונית, שגורמת לסיבוב הלהב סביב העיפרון הנייח.

מחדד חשמלי – עם הכנסת העיפרון הלהב מסתובב באופן אוטומטי עד לחידודו המלא (מחדד, ויקיפדיה).


עם ההתפתחות בתחום מכשירי הכתיבה עלתה הפופולריות של העיפרון המכני, שחוסך את הצורך בשימוש במחדד. בעידן הדיגיטלי מחדדים משמשים בעיקר ילדים בגיל הרך ולמעשה בהדרגה נעלמים מעולמנו ועוברים לספירה האספנית.


אוסף המחדדים של מיכאל לוריא, צילום: עוז אלמוג, 2016


מחקים

המחק צעד תמיד יד ביד עם עיפרון הרישום. לכן טבעי שעם בוא המחשב והמקלדת פחות ופחות אנשים משתמשים הן בעפרונות והן במחקים. ואולם, המחקים עדיין לא נמחקו לגמרי מהעולמנו, בין השאר משום שיש אנשים שאוהבים את צורתם המגוונת ואוספים אותם. אחת כזאת היא המעצבת ליאת אבדי. להלן דברים שסיפרה לי בראיון:

"אוסף המחקים הזה הוא פרויקט בהתהוות מאז 1984, כשהייתי בת 6. זו מסורת פרטית שהחלה בצורה לא רשמית כשאמא שלי החלה לאסוף אותי ברכב מבית הספר, כאשר מדי פעם שלחה יד עם שקית חומה אל המושב האחורי. הייתי נוטלת את השקית באושר גדול ומגלה בה בכל פעם מחק אחר. לאט לאט הצטרפו עוד בני משפחה ותרמו את חלקם לאוסף. ובכל פעם שהתווסף לו מחק לא היתה מאושרת ממני. גם היום, 32 שנה אחרי, אני ממשיכה לקנות ולהרחיב את האוסף, מחנויות גאדג׳טים יוקרתיות בחו״ל ועד לחנויות הכל בדולר מקומיות. כשאני מרוקנת את תוכן הצנצנות כדי לנקותן, אני חוזרת לנקודת ההתחלה. לאותם מחקים ראשונים שהגדירו את תחילת האוסף, אלו שקיבלתי מסבתא עליה השלום, אלו שזכיתי בהם כפרסים בהפעלות של מסיבות כיתה ביסודי. אלו שהריחו ריח של ילדות, ריח שהיה לרוב מוגדר לפי צבע (ריח סגול למשל), ריחות מתוקים כאלה. המחקים של היום חולקים כולם את אותו הריח שמקורו במפעלים הסיניים. ריח תעשייתי, לא נעים בעליל, חלק מפס יצור רחב, נטול רגש שעם השנים השתלט על ריח האוסף כולו. אני בוחנת את המחקים ורואה את האבולוציה שעברנו, מבחינה תעשייתית ותרבותית. מגלגיליות לרולרבליידס, מקסטה לאייפון, מגרמופון למסך מחשב, מארטיק פשוט לארטיק של מגנום. האוסף הזה, שנראה ילדותי ואולי אף אובססיבי, מסמל אצלי שביל חיים בצורה הפשוטה ביותר. הוא האוסף היחידי ששרד מהימים בהם כולנו אספנו כמה אוספים. הוא מונח על מדף בסטודיו שלי כתזכורת צבעונית המורכבת מהמון רגעים וסיפורים קטנים שנאספים פה ושם על פני שלושה עשורים." (מחקים, אוסף ליאת אבדי, פורטל הישראליאנה).

מאוסף המחקים של ליאת אבדי. התצלומים באדיבות האספנית


תעודות

מוסדות החינוך מפיקים תעודות מגוונות: הערכה, השתתפות, מעבר וציונים. תעודת סיום הלימודים המוענקת בבתי הספר (בתי ספר שונים מחלקים תעודות בתדירות שונה, על פי רוב פעמיים עד שלוש), ושבה מפורטים ציוני התלמיד/ה במקצועות הלימוד השונים ואופן התנהגותו/ה במהלך הלימודים (כולל היעדרויות, השקעה בלימודים, התנהגות נאותה ותרומה חברתית שמתוארים באופן איכותני), היא מקור לזיכרונות טובים ורעים. הציפיה הדרוכה לקראת "פסק הדין", מעוררת חרדות והתוצאות מעלות רגשות סיפוק, הפתעה או אכזבה. החשש מתגובת ההורים מהווה גם כן חלק מהמארג הרגשי שנחרט בזיכרון.


באופן מסורתי התעודה ממולאת על ידי המורה המחנך בכתב יד, כאשר הוא מרכז בה את כל הנתונים שקיבל מהמורים המקצועיים המלמדים את הכיתה שהוא מחנך. אולם עם התפתחות הטכנולוגיה ישנה אפשרות גם להפיק תעודות באופן ממוחשב (תעודה (בית ספר), ויקיפדיה).


התעודה החשובה מכל בבית הספר היא תעודת הבגרות וסביבה נוצרו אינספור מוסכמות ומרכיבי פולקלור. היא מוענקת מטעם משרד החינוך של ישראל ומעידה על מילוי הדרישות הלימודיות להצלחה בבחינות הבגרות הנערכות בדרך כלל בבתי ספר תיכוניים בישראל. תעודת הבגרות היא מדד פורמלי נפוץ להשכלה ברמה תיכונית של אדם במדינת ישראל. שימושה העיקרי של תעודת הבגרות הוא כמדד להערכת התאמתו של אדם ללימודי תואר ראשון בישראל וכחלק מתנאי הקבלה. לעיתים קרובות משוקלל הציון הממוצע של תעודת הבגרות יחד עם ציון הבחינה הפסיכומטרית והציון המשוקלל של שניהם משמש לקביעת הקבלה. יצוין כי קיימות גם אפשרויות קבלה לתואר ראשון ללא תעודת בגרות (תעודת בגרות, ויקיפדיה).

מעסיקים בשוק העבודה דורשים לעיתים תעודת בגרות, כחלק מתנאי הקבלה למקום העבודה.


תעודות לימוד בכלל ותעודות בית ספר בפרט מהוות פריט מממורביליה פופולרי עבור אספני ישראליאנה, לא רק בשל ההבט הנוסטלגי שלהם אלא משום שהמבט הרטרוספקטיבי על ציונים תמיד מעלה חיוך על השפתיים – בעיקר כאשר כבר ידוע מה עלה בגורלו של הבוגר/ת (במקרים רבים התעודה אינה משקפת את הישגיו בחיים – לטוב ולרע וממחישה את הפער בין החשיבות המיוחסת לה בגיל הבגרות לחשיבותה אמיתית בסרגל זמנים רחב).


משמאל לימין: מאוסף התעודות של שלום צבר (שתי תמונות); פריט שהוצג במכירה פומבית. התצלום באדיבות בית המכירות מדור לדור


ספרי לימוד

עד אמצע שנות ה-50 של המאה ה-20 לא היה בישראל פיקוח מרכזי על ספרי לימוד לבתי הספר היסודיים והתיכוניים. היו אז שהעלו טענות על רמה לא נאותה וחוסר עדכון של הספרים. כן היו תלונות על מחירם של הספרים, שנבע, בין השאר, ממחסור בנייר ומעלויותיו הגבוהות של המכס שהוטל על יבוא הנייר להדפסת ספרים. מחירי הספרים האמירו, והתבטאו באגרות החינוך העירוניות הגבוהות שנגבו מההורים לשם מימונם.


ב-1956 עם קביעת תוכנית לימודים חדשה לבתי הספר היסודיים, הוחל גם בפיקוח מימסדי על תחום פרוץ זה. לצורך זה הוקמה ועדה מיוחדת מטעם משרד החינוך, שתפקידה לאשר את ספרי הלימוד המוצעים, ולפקח על תוכניהם. משרד החינוך הסכים שגם להבא ימשיכו המו"לים הפרטיים בהוצאת ספרי הלימוד, אך רק מתוך פיקוח הדוק מצידה.


ב-1968 החל משרד החינוך בבדיקה מחודשת של ספרי הלימוד הנפוצים בבתי הספר, ובקביעת הנחיות פדגוגיות לגבי השינויים הדרושים בספרי הלימוד במקצועות השונים. המשרד הודיע שהוא עובר לפיתוח ועדכון שיטתיים של ספרי הלימוד באמצעות מוסדות קבע מיוחדים כמו "היחידה להכנת תוכניות לימודים" במשרד החינוך.


ב-1999 פרסם מבקר המדינה דו"ח חמור על משרד החינוך, ובו קבע שרק מקצת ספרי הלימוד עוברים את תהליכי הפיקוח הרשמיים. שתי ברירות הותיר מבקר המדינה בידי המשרד: ליצור דפוסי בדיקה ראויים, או לבחון מחדש את מדיניותו, האוסרת על בתי ספר להשתמש בספרים לא מאושרים. בשנת 2000 החליט שר החינוך, יוסי שריד, להסיר את הפיקוח על ספרי הלימוד, וב-2002 חזר בו מהחלטתו.


ביוני 2008 אישרה הכנסת תיקון לחוק חינוך ממלכתי, ובו נקבע כי "לא יוחלף ספר לימוד שנקבע כספר לימוד במוסד חינוך, במשך חמש שנות לימודים מיום שנקבע", אלא בנסיבות מיוחדות. אבל בעידן הדיגיטלי כבר אין נסיבות מיוחדות ויותר ויותר ספרים מסיימים את דרכם ההיסטורית. הוותיקים מתוכם, ששימשו דורות של תלמידים, נכנסים לפנתיאון הישראליאנה והנוסטלגיה (ספר לימוד, ויקיפדיה).


בניגוד לספרים אחרים, ספרי הלימוד הופכים לספרי יד שניה תוך זמן קצר. שהרי ספר לימוד משמש את התלמיד במהלך שנת הלימודים שלה בדרך כלל הופך למיותר בסוף שנת הלימודים. עקב כך נפוץ מאוד המסחר בספרי לימוד משומשים, ישירות בין תלמיד מוכר לתלמיד קונה, או באמצעות חנות המתמחה בכך. מובן שמחירו של ספר לימוד משומש נמוך במידה ניכרת מזה של ספר לימוד חדש.


מקצת מחוברות וספרי הלימוד ההיסטוריים נעלמו לתהום הנשיה ומקצתם נשמרים בספריות העירוניות, בארכיונים השונים ובחזקתם של אספנים (בעיקר אספני הספרים).


ספרי לימוד ישנים. מאוסף הישראליאנה של מיכאל לוריא. צילום: עוז אלמוג, 2016


סיום הלימודים

המושג "מחזור" בהקשר הדורי מתייחס לקבוצה של תלמידים או חיילים שהתחילו את לימודיהם או את הכשרתם המקצועית באותה שנה וממשיכים ביחד עד לסיומה מקץ תקופה מסוימת.


טקס סיום הלימודים או ההכשרה מצוין לרוב במסיבת סיום ובעבר גם בהצגה בכיכובם של בני המחזור. נהוג גם להפיק תמונת מחזור משותפת, שבה מופיעים התלמידים ומוריהם/מדריכיהם (מקבץ של תמונות פספורט או/ו תמונה קבוצתית). התמונה הזאת מציינת בין השאר את רגע שבירת הדיסטנס, לאמור: עכשיו כולנו ביחד, ללא מעמדות וחציצות.


הפריט הוצג במכירה פומבית. התצלום באדיבות בית המכירות קונגרס הבולאים


נשף סיום התיכון עבר בשנים האחרונות תהליך "אינפלציוני" ושודרג לדרגת "הפרום" הנוצץ האמריקאי, נשף הפרום האמריקאי (Prom) הוא אירוע רשמי שנועד לציין את סיום הלימודים התיכוניים.

הנשף הזה, שמהווה חלק בלתי נפרד מהפולקלור האמריקאי, נערך לרוב בשנת הלימודים האחרונה של בית הספר התיכון (Best, 2013; Anderson, 2012). האירוע הטקסי הזה כוללת מספר מרכיבים טיפוסיים:

א. הבנים לובשים בדרך כלל חליפות שחורות בנשף הסיום, חליפות טוקסידו או חליפות לבנות רשמיות. במרבית האירועים, החליפה היא חליפה מושכרת ליום הנשף או למספר ימים. הבנות לובשות שמלות ערב ועונדות תכשיטים שונים כגון עגילים יקרים או מחרוזות. כמו כן, הבנות מעצבות את שיערן לערב הנשף על מנת שיהיה ייחודי ומרשים (סלסול, צביעה החלקה וכו').


ב. לפני הכניסה זוגות הנשף מצטלמים בחצר או בגינה מחוץ לאולם הנשף. מנהג נפוץ נוסף הוא שהזוגות מצטלמים למזכרת בביתו של אחד מבני הזוג לפני ההגעה לנשף.


ג. המנהג הנפוץ ביותר של נשף הסיום הוא השכרת לימוזינה על ידי המוזמנים לנשף והגעה בה לאולם הנשף המושכר או לאולם הספורט בבית הספר. יש בתי ספר שעורכים את נשף הסיום בחדר אירועים של בית מלון או באולם שבו עורכים חתונות. העלויות הן כמובן גבוהות מאד.


ד. נהוג להציג במהלך הנשף את מלך הנשף ומלכת הנשף. אלו הם לרוב התלמידים הפופולריים ביותר בשכבה (נשף סיום, ויקיפדיה).


בשנים האחרונות, בהשפעת התרבות האמריקאית, יותר ויותר בוגרי תיכון בישראל מחליטים לערוך נשף סיום לפי המסורת בארצות הברית - כולל שכירת לימוזינות, הכרזת מלך ומלכת נשף ולבוש יוקרתי. בעקבות ביקורת ציבורית שנמתחה על הטקס הזה, שיש בו מרכיבים לא מוסריים רבים (חוסר רגישות, חומרנות, ראוותנות, בזבזנות, אנוכיות, שוביניזם ועוד), חלק מבתי הספר בארץ אינם תומכים בקיומו של ה"פרום" (כרמלי, 17.6.2015; ליפשיץ-קליגר, 3.7.2018; קדרי-עובדיה, חאג׳ יחיא, 28.6.2018).


כחלק מטקס סיום בית הספר (יסודי, חטיבת ביניים או תיכון) מקובל להפיק תמונה משותפת של כל הכיתה והמחנך/ת. התמונות הללו מהוות לימים מקור חשוב לזכרונות ילדות נוסטלגיים: מי למד איתנו, כיצד נראנו בילדותנו ונערותינו במבט לאחור זה אנשים נראים לעצמם לרוב מגוחך, בעיקר בתמונות ישנות מאד שבהם הלבוש והתסרוקת נראים אנכרוניסטים, מרובעים ומאד לא אסתטיים.


ב-2011 ייחד אתר מאקו כתבה על בלוג אמריקאי שמפרסם את " שמרכז את תמונות המחזור הכי גרועות אי פעם". "הבלוג מצחיק ומצליח מוציא את הפאדיחות מהנפטלין, ופורש בפני העולם כולו את התמונות הכי הכי מצחיקות, מביכות ונעדרות חוש אסתטי שיש". בהתחלה פירסם הבלוג רק תמונות של קורבנות אפנה אלמוניים, אבל עם הזמן וההצלחה התחילו האנשים עצמם, כבמין תרפיה המונית, להוציא את עצמם מהארון, ולחלוק עם הרשת העולמית את זוועות העבר, בחיוך גדול על השפתיים.


בהקדמה לכתבה נכתב במאקו: "הגיע הזמן להודות בזה. לא נולדנו מושלמים כמו שאנחנו היום. לכולנו לקח קצת זמן להתעצב, לפתח חוש טעם סביר וללמוד על בשרנו מעט חוקים בסיסיים באסתטיקה. בניגוד לילדים של היום, בעלי המודעות העצמית הגבוהה, שמצטלמים ומעלים תמונות לרשת יותר מכמות הפעמים ביום בה הם הולכים לשירותים, הילדים של פעם, לפני 15 שנה ומעלה, לא נאלצו לספק דין וחשבון לאף אחד ב-364 ימים מהשנה. ביום ה-365, כן. זה היה היום שבו מצטלמים לתמונות המחזור." (גבירץ, 22.6.2011).


מאוסף תמונות מחזור של הדי אור. התצלומים באדיבות האספן

ספר המחזור, המחולק בטקס הפרידה מבית הספר, מהווה מאגר זיכרונות נוסטלגי של שנת הלימודים האחרונה במוסד (בעיקר בי"ב), שהיא במקרים רבים גם השנה המשמעותית ביותר של תקופת בית הספר (לצד השנה הראשונה). סיום הלימודים מהווה את סיום פרק הילדות ותחילתו של פרק חדש שנפתח בשירות הצבאי. עונת סיום הלימודים היא זמן רגשי לתלמידים, למורים ולהורים והיא עמוסה בטקסים, חגיגות, מסיבות סיום והכרעות אישיות.

ספר המחזור הוא לא רק מזכרת, אלא גם מעין חותם של זהות וסולידריות שכבתית שתישמר לשנים רבות. הוא מתעד חוויות ופנים, אוצר זיכרונות, מאיר ומחדד תוויות ומערכות יחסים. הוא גם מהווה כלי עבודה בהפקת מפגשי הבוגרים כעבור שנים רבות: רשימה של הבוגרים והמורים וכן סיפורים ותמונות היסטוריות שאפשר להיזכר בהם ולהתרפק עליהם.


גם ספר המחזור הבית ספרי הפך בשנים האחרונות לפרויקט יומרני וראוותני (געתון, 3.7.2015). הצעירים בימינו אינם מסתפקים עוד בצילום תמונות אישיות ותמונה שכבתית שמספק בית הספר ופונים לצלם פרטי. הצילום הופך להפקה עם לוקיישנים, תלבושות ואביזרים נלווים - והמחיר בהתאם. לספר ולצילום המסורתי נוספה היום גם הפקה מקצועית של סרט מחזור (לעתים בעזרת חברה מסחרית) שמוצג במסיבת הסיום.

זאת ועוד, חלק מהספרים עובר היום לפורמט של אתר אינטרנט שמאפשר דינמיקה של פורומים והעלאת חומרים מודולרית.


החופש הגדול

החופש הגדול הוא השם הישראלי לחופשת הקיץ המסיימת את שנת הלימודים במוסדות החינוך. השם אינו תקין מבחינת כללי האקדמיה ללשון, משום שמדובר בחופשה ולא בחופש, אך הוא נקלט בשפה המדוברת בצורתו זו. במאמרו "קיצור תולדות החופש הגדול", שסוקר את השורשים וההתפתחות של מסורת החופש הגדול בישראל, כותב רועי מנדל:

"מקור החופש הגדול בחודשי הקיץ באירופה, תקופת הקציר בחודשים הללו הצריכה ידיים עובדות והתלמידים נדרשו לצאת לשטח ולעבוד בקציר יחד עם הוריהם. פרידריך הגדול, שהיה הראשון להנהיג בפרוסיה חינוך לאומי, הפך את החופשה לרשמית. החינוך העברי, שהתבסס ברובו על עולים מאירופה, נשען על כללי החינוך האירופי. בראשית החינוך העברי בארץ ישראל, נועדה החופשה לאותה המטרה – עבודת הקציר. [...] כמובן שככל שהתפתחה החקלאות ועמה גם ההתקדמות הטכנולוגית, הצורך בידיים עובדות הלך וקטן. [...] האזכור הידוע הראשון לסידור אחיד של מועדי החופשות לכל בתי הספר העבריים בארץ ישראל (להוציא מוסדות חרדיים או בתי ספר של חברות פילנתרופיות שפעלו בארץ), היה באסיפה הכללית של הסתדרות המורים שהתקיימה בגדרה בשנת 1904. [...] מאז ועד היום השתנו כללי המשחק. כוח עבודה זול מהשטחים ומחו"ל וטכנולוגיה מתקדמת החליפו את התלמידים בעבודת האדמה. מזגנים מצננים את מרבית הכיתות בארץ בטמפרטורה של 25 מעלות בממוצע. ועדיין, חופשת הקיץ נותרה כשהייתה, בזמן שעוד משהו השתנה – רצונם של ההורים, שרק לפני 100 שנה היו זקוקים לילדיהם בקיץ, בחזרתם לספסל הלימודים מהר ככל שניתן." (מנדל , 10.6.2011).

חוויות החופש הגדול נחרטו בזיכרונם של ילדים, מורים וגם הורים ורבים מתרפקים עליהם ברגש נוסטלגי.

"חודשים יולי אוגוסט הם קסם, כשאתה ילד, אתה רק מחכה לחודשים האלה, ללכת עם אמא ואבא לבריכה, לישון אצל סבתא, לישון אצל בני הדודים, בקיצור, כיף אדיר. לי בתור ילדה זה היה חלום אחד גדול, זה לבלות אצל סבתא בימי הקיץ, זה ללכת לבריכה השכונתית [....] הכיף האמיתי היה תמיד אחרי הצהריים, תמיד ירדנו למטה, עם כל החברים, אני הלכתי לחברות שלי שבאותו הבניין, משחקות במשחקי קופסא כמו מונופול, טרוויה. החלק שהכי אהבתי בקיץ זה ללכת עם ההורים לעבודה שלהם, אמא שלי תפרה כיסויים לרכב, ושם זה היה כמו בקייטנה, זה תמיד היה כיף אדיר. [...] כל שנה ההורים שלי היו קונים כרטיסים לבריכה העירונית, והיינו מבלים כל הבני דודים באותה הבריכה כמעט כל השבוע. זה היה הכי כיף בעולם. עושים כיף אדיר בבריכה, שוחים, משתוללים, אוכלים חטיפים, פירות, חוזרים הבייתה אוכלים ארוחת צהריים ואז כולם נוחתים ישר למיטה ולישון." (ללא שם מחבר. 6.7.2015).

הנוסטלגיה לימים ההם צפה גם בגלל ההבדלים העמוקים בין אווירת החופש בימים עברו לבין האווירה היום - כפי שהטיבה לתאר זאת אילה רז (בבלוג שלה):

"הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת, (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום). בואו נחזור אחורה בזמן ונביט על החופש הגדול בתקופה שבה אני הייתי ילדה. למרות שלא הלכנו לבית הספר, התעוררנו בבוקר (ולא בצהריים כמו היום) שתינו את הקקאו אחרי שהורדנו את הקרום (אסור להגיד פיכסה על אוכל) ועפנו החוצה. אם לא יצאנו מהבית בזמן, כי אז קרוב לוודאי שאחד מילדי השכונה היה נוקש בדלת וקורא לנו כי המשחק כבר מתחיל. המילה 'שכונה' קיפלה בתוכה הווי שלם של חברת ילדים, שיצרו היררכיה טבעית והצליחו לפתור הרבה סכסוכים ואי הבנות ביניהם מבלי להזדקק לעזרת המבוגרים. נכון שהיו סכסוכים שהסתיימו בפתרון דחוק כמו 'אני חייב לך מכות' אבל ככל שאני זוכרת, לא כל החובות הללו נפדו. עולם הילדות שלי היה נטול טלוויזיה וגדוש במשחקי ילדים, בפעילויות וביצירה ורוב המשחקים של אז לא עלו כסף. קפצנו ב'קלאס' על משבצות שאותן ציירנו בגיר על המדרכה, תפסנו בזריזות חמש אבנים, דילגנו על חבל, קפצנו זה על זה ב'סמל' (בטבריה קראו לזה 'חמור חדש'), וגם שיחקנו 'עמודו', 'מחבואים' ו'תופסת'. הבנים קלעו בלורות (או ג'ולות או בנדורות) ל'מור' משולש שאותו חרטו בעזרת מקל על האדמה הקשה ואחר כך תחבו את הבלורות שהרוויחו לכיסים העמוקים שהשתלשלו ממכנסי החאקי הקצרים. היו גם משחקי כדור כמו 'מחניים' ו'חצי מחניים' ונערכו גם מלחמות בין שכונות, שיצרו גיבוש הדוק בין כל ילדי השכונה. לפעמים שיחקנו בדומינו, במשחקי רביעיות כמו 'ספרן' ובמיוחד אהבנו משחקי לוח כמו 'ריכוז'. בכל השכונה שלנו היה רק ילד אחד שהיה לו 'ריכוז' (זה עלה המון כסף במונחים של אז) והיינו מתאספים אצלו, בבית או בחצר, קונים את עזה, חברון וירושלים בכסף מנייר, מעמידים שם בית או מלון ולפעמים ממשיכים את המשחק למחרת, כי אימא בדיוק קראה לנו לארוחת ערב לפני שהמשחק הסתיים. האמהות, שרובן לא עבדו אז, נהנו מסדר יום נינוח, כי הילדים, המושבתים מלימודים, לא רבצו מולן כל היום עם הנדנוד המעיק 'משעמם לי'. האמהות ראו בחופש הגדול את הילדים בבוקר- לפני צאתם למשחקים בשכונה, בצהריים- לארוחה חפוזה ובערב, עלה בידן רק בקושי, אחרי הרבה בקשות וקריאות רמות- להכניס את הילדים הביתה. הן לא דאגו לילדים שנעלמו ליום שלם, כי תחושת הביטחון הייתה מוחלטת. כשאני הייתי ילדה, לרוב הילדים בגילי לא הייתה סבתא. הדור שלי, היה הדור הראשון לתקומה, והסבתות של רוב הילדים בדורי נספו בשואה. לי היו שתי סבתות, ושתיהן נולדו בפלסטינה א"י, ולכן הייתי יוצאת דופן. אבל הסבתות שלי לא גויסו לשמור עלי בחופש הגדול כי לא היה בכך צורך. ובמפנה חד, נעבור לילדים של קיץ 2013. הם מתעוררים בצהריים, מכיוון שהלכו לישון בחצות או מאוחר יותר, רובצים כמה שעות מול הטלוויזיה, ובאיזה שהוא שלב מתחילים להשתעמם. מכיוון שאמא בעבודה, סבתא נקראת אל הדגל. סבתא של היום צריכה להיות מכונת הפתעות בלתי נדלית, כי את הסרט בתלת מימד- הנכדים כבר ראו, לקנות להם משחק- זה לא ביג דיל, המבורגר- זה לא בריא, בשמש אסור להיות, במוזיאון משעמם ו…טוב שיש אייפד ואפשר לשחק נגדם 'פרוט נינג'ה' או 'אנגרי בירדס' וגם 'טאקי' הולך, אבל רק בתנאי שהם מנצחים… רק תשוו את זה לתענוגות הקיץ הכי גדולים שהיו לנו כילדים: ללכת עם אמא לים- היה חוויה מרגשת, תירס- היה מעדן מלכים, ארטיק קרח- היה פינוק אמיתי וכרטיס לקולנוע- היה חלום רטוב. ולמרות שאני יודעת היטב שהדשא של השכן לא באמת ירוק יותר, ולמרות שאני מודעת לעובדה שהנוסטלגיה צובעת את הכול בצבע וורוד עז, אני מסתכנת כאן בקביעה אנכרוניסטית ואומרת שהחופש הגדול של בני דורי וגם של דור ילדי, היה הרבה יותר מעניין מזה של ילדי קיץ 2013."

בשנת 2003 הקדיש מוסף השבת של ידיעות אחרונות סדרת כתבות על חוויות החופש הגדול שנצרבו בזיכרון כמה מכתביו הבולטים של העיתון. הכתבה נפתחה במלים הבאות: "עמוק בפנים, תמיד ידענו שהחופש הגדול שלנו היה ארוך יותר, נהדר יותר, הרפתקני יותר ומרגש פי אלף מהחופש של ילדים אחרים. נכון, בסוף גם אנחנו בהינו מול הטלוויזיה הלימודית ואכלנו שוקו-ולחמנייה בקייטנה העירונית, אבל בשאר הזמן עשינו דברים גזעיים לגמרי".


בין שאר הזיכרונות שצוינו במוסף המיוחד הזה הופיעו הבאים: נופש באכזיב (ממלכתו של "משוגע אחד, אלי אביבי, שכל הבוהמה מסתובבת אצלו בלי בגדים ושזה חרפה"); האיסורים שגזרו ההורים ("אסור מים אחרי פירות, אסור אבטיח לפני בריכה, אסור להיכנס למים מיד אחרי האוכל, אסור להביא זפת הביתה מן הים" ועוד); בית ההבראה ההסתדרותי (חוויה שלה זכו רק הפרוטקציונרים של האצולה הפרולטרית); הג'מבורי (מחנה הצופים הגדול, אליו מגיעים שבטים מכל רחבי הארץ); היום האחרון של החופש (" זמן להרהורים. זמן לחרטות, זמן להבנה שלא הספקנו כלום מכל מה שחשבנו שנספיק"); חוברת לחופש ("כי אין טוב בלי רע"); הטיול המשפחתי (לרוב לגליל); חופשה על הקרח (ההצגה הכי טובה במעט השעות שמכבי תל אביב הותירה לציבור חובבני הסללום בארץ באולם יד אליהו); הטלוויזיה הלימודית ("לימודית - לא חינוכית - והיה לה לוח משדרים – לא סתם שידורים"; לונה פארק )"התגשמות כל החלומות, ההזיות והשאיפות הכי מתוקות – ולו ליום אחד בשנה, ולו לכמה שעות"); לשבת על הברזלים "מ-ש-ע-מם. השעות הארוכות האלה שבהן העולם מתעלף וכולם נשרכים בכפכפי אצבע הקרויים משום מה נעלי אילת, וכולם מגיעים אל המרכז המסחרי, שם לפחות יש ברזלים ועליהם אפשר לשבת"); נווה-ים ("המון סלעים. המון אנשים. המון ילדים. החוף הכי רחב באזור עתלית"); סיני ("שארם א-שייח' הייתה אופירה, נואייבה הייתה נביעות, טאבה הייתה בסבבה והבדואים היו מכניסי אורחים, אלא מה"); עיר הנוער ("הייתה שם מוסיקת פופ רעשנית, כמו שחיים יבין נהג לדווח, מרוצי קארטינג ויותר מדי שיער ארוך שלא חפפו אותו"); משחקי כדור (כדורסל, סטנגות, שערים קטנים, 'פינות' (על קצה המדרכה) ומטקות) [לפיד, מלמד, ריבה, שקד, מליניאק, ספקטור, בכר, 25.7.2003].


חוויה קצת פחות נעימה של החופש היתה חוברות העבודה. בבית הספר היסודי, לקראת סיום שנת הלימודים, נהגו המורים לצייד את תלמידיהם ברשימת חוברות עבודה למילוי בזמן חופשת הקיץ, כדי לרענן את הזיכרון ולתרגל את הנלמד במהלך השנה. התלמידים נדרשו להחזיר את החוברות ממולאות לבדיקה עם תחילת שנת הלימודים. תלמידים רבים לא מילאו אחר המשימה הזו והמורים מצידם בדרך כלל לא טרחו לבדוק.


במאמר מאיר עיניים שסקר את תולדות המסורת החינוכית הזו כותב חיים גרוסמן:

"שיעורים לימי החופש" נדפסו כבר בשנות ה- 40 על ידי הוצאת ספרים "שטיבל", במחיר 25 מא"י. חוברות רבות יותר נדפסו בשנות ה- 50 וה- 60. תחילה רק חוברות עברית, חשבון והנדסה, מסווגות לפי כיתות ואחר כך גם במקצועות תנ"ך, היסטוריה, מולדת וגיאוגרפיה, טבע ואנגלית. החוברות הוכנו בידי מספר מורים בעלי יוזמה, שהיכרותם את ספרי הלימוד, תכני הלימוד וקהל התלמידים והוריהם, הקלה על הכנתם והדפסתן המהירה מדי שנה.לצד המקצועות עברית, חשבון ואנגלית לכל הכיתות, הופיעו חוברות תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה וטבע, רק לכיתות הגבוהות, ואיתן גם חוברות מיוחדות של "הכנה לסקר" - מבחן די מפחיד שקבע גורלות בהפניית התלמיד לבית ספר תיכון עיוני או מקצועי. התלמיד נדרש לחזור ולשנן "ידע כללי" רב שנתפס כראוי בעיני המבוגרים. גיבורים של ספרות ילדים "קלאסית", לקחי משלים מפורסמים, אירועים היסטוריים מפורסמים, אתרים מוכרים למן פלאי העולם העתיק ועד ערי בירות, צבעי הדגל, סוג המטבע וגודל האוכלוסיה בארצות העולם. ארסנל ידע דומה שימש בישראל עולם מוצרי ילדות רחב ומגוון של עטיפות נייר מסטיק, כרטיסי איסוף למיניהם, משחקי קלפים וספרי חידות ומשחקים, ככלי שהזין את השכפול בחוברות החופש וכביטוי לתפיסה המקובלת של סוגי הידע הנחוץ לחינוכו של הדור הצעיר.כל ילדה וילד נדרשו כמובן לאחריות, רצינות, רהיטות וכתיבה נאה של דפי החוברות. הדפים, שהיו עשויים נייר מאיכות זולה, נטו לעיתים להיקרע לנוכח מחיקות אינסופיות של תשובות, שלא השביעו רצון אמאות קפדניות במיוחד. לא בכל בית נשמרה כמובן "משמעת חוברות" ראויה וילדים לא מעטים השלימו משימתם בלית ברירה ובאי חשק בתוך מספר ימים אחרונים של סוף החופש הגדול. אלה גם אלה, מצאו להם מעט מזור בהנאת ההתבוננות באיורים החביבים שעיטרו את דפי החוברות. אלה נמסרו בראשית השנה לידי המורה שסימנה בכתב ידה את ה"יפה" המיוחל. היום שוב אין מוטלת כמעט משימת מילוי חוברות לחופש, אלא רק בחלק מכיתות נמוכות בחינוך הממלכתי דתי, המבקש להמשיך ולקיים מסורת לימוד ושינון של ידע מוגדר גם בימי החופש. בעידן הפוסט מודרני שוב אין תפיסה חינוכית קנונית אחת, אלא ריבוי של דרכים ודעות לפיהן ראוי לאפשר לילדים להגיע בעצמם לגילוי ומיצוי תחומי עניין וידע, ואולי ראוי לנצל את החופש למנוחה ולעיסוקים אחרים (גרוסמן, ללא תאריך, פורטל נוסטלגיה און ליין).

ב-13 באוגוסט 2013 פורסם בדף הפייסבוק "נוסטלגיה און ליין – שימור התרבות הישראלית" מקבץ תמונות של חוברות עבודה לחופש הגדול. תגובות הגולשים ממחישות את הזיכרונות הטיפוסיים שהותירו החוברות הללו:

 "רק המהדרין היו מכינים אותם"; "חסרות לי פה החוברות המיתולוגיות של תמר פיש"; "הייתי עושה בייביסיטר ועוזרת לילדי השכנים - ככה הרווחתי כמה לירות"; "כמה פשוטים ויפים היו החיים"; "אוי זה הזכיר את החופש הגדול ! למלא את החוברות... היה בעברית בחשבון ובתורה....; כבר חוברות? לא מסתכלים עליהן לפני העשרים ותשיעי באוגוסט...; בראשית שנת הלימודים היה עלינו להביא את החוברות למחנכת הכיתה. היא בדקה ונתנה ציונים! אי אפשר היה להתחמק"; "אני זוכרת את הנדנודים של אמא שלי, במיוחד בחשבון. את חוברות העברית והתורה אהבתי ממש!"; "נוסף לכל גם לא היו בודקים אותן"; "יומים לפני סוף החופש יושבים וגמרים את החוברת; "מרגש. תמיד התחמקתי ומצאתי תירוצים אבל לא עזר לי את החוברות הייתי צריכה להכין ולהגיש לבדיקה"; "אני תמיד הכנתי את החוברות ביומיים הראשונים ואח''כ היה לי את כל החופש"; "היו הסיוט של החופש הגדול, במיוחד חוברות החשבון...."; "זוכרת גם זוכרת את הדבר המעצבן הזה"; "אחד ממחברי החוברות, אחיה היה מנהל בית ספר ״ הלל״ ברמת גן .איזה לחץ היה כמה ימים לפני סוף החופש. צריך היה לסיים את החוברות"; "אוי איזה עונש, כבר נותנים לנו חופש אז חייבים לבאס עם השטות הזאת, אני קבוע הייתי דוחה את זה ליום האחרון של החופש ואז לא מכינה כי בחיים אני לא אספיק לגמור שלוש חוברות ביום אחד ...ההמשך היה בערך אותו דבר, לא הכנתי שיעורים על בסיס קבוע"; "את העברית גמרתי, אבל אני עדיין תקועה בחשבון עם הבריכות שמתמלאות משני ברזים..."; "כמה תמימות באמת חשבנו שהמורים יבדקו את החוברות לאחר החופש ): וילד שלא קנו לו חוברות עבודה זה היה ממש עגום"; "הלואי שהיו גם היום יושבים עם הילדים וחוברות. אותנו הכריחו לעשות כל יום דף או שניים בעברית ודף או שניים בחשבון"; "זוכרת אותן ואפילו את ריח הניר שלהן"

חוברות עבודה לחופש נשמרות בארכיונים חינוכיים ברחבי הארץ ונמכרות בשווקי פשפשים ובאתרי האספנות. גם אספני ישראליאנה מחבבים את המזכרות הללו. כך למשל, אספן הישראליאנה הדי אור מחזיק ברשותו אוסף צנוע של חוברות מהסוג הזה.


חוברות עבודה לחופש הגדול מאוסף הדי אור. התצלומים באדיבות האספן


בשל אורכה הגדול, הן הורים והן ילדיהם מתלבטים כיצד להעביר בנעימים את חופשת הקיץ. הפזמון הפופולרי 'החופש הגדול', שאותו כתבה והלחינה נעמי שמר, עוסק באפשרויות הבילוי בתקופה הזאת, שמן הסתם היום כבר אינן היו כה פופולריות בקרב ילדים בימינו:

"הכל אני יכול בחופש הגדול/ לצמוח ולגדול בחופש הגדול/ ללבוש סינור כחול בחופש הגדול/ וככה לעמול בחופש הגדול. הכל הכל אני יכול/ כי זה החופש הגדול כמעט הכל אפשר בחופש הגדול:/ אולי ניסע לכפר בחופש הגדול/ לרוץ שם בקציר בחופש הגדול/ וקצת לקצור חציר בחופש הגדול. הכל הכל אני יכול/ כי זה החופש הגדול אבל הכי נחמד בחופש הגדול/ פשוט להיות לבד בחופש הגדול/ ועל חולות זהב בחופש הגדול/ לשכב לי על הגב בחופש הגדול הכל הכל אני יכול/ כי זה החופש הגדול" (נעמי שמר, מילים ולחן. החופש הגדול. קיימים 6 ביצועים לפזמון הפופולרי הזה)

עם השנים נוצרו פתרונות קלאסיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמסורת הישראלית. כך למשל, הקייטנות (עם השוקו והלחמניה) והחוגים.

הבילויים הנפוצים בזמן החופשה הם:

חוגים, קייטנות (מסגרת שבה מבלים הילדים תחת השגחה, ומאפשרת להוריהם להמשיך בשגרת עבודתם), טיולים משפחתיים (בארץ ובחו"ל), נופשים משפחתיים (בעיקר בעיר אילת).


תנועות נוער רבות נוהגות לערוך בחופשה מחנות קיץ וקורסים בני כמה ימים שמהווים מבחינת הנערות והנערים את שיאה של השנה. כיוון שמדובר בחוויה שמנתקת את הנערים והנערות מהבית (לעתים בפעם הראשונה) היא הותירה חותם בזיכרונם של רבים.


בקיבוצים ובמושבים היו לחוויות החופש הגדול ניואנסים שקשורים בתרבות ההתיישבות העובדת. על הייחודיות הזאת אפשר לקרוא בבלוג של עינת אמיתי "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים".


הבילוי בבריכה הציבורית נחשב במשך שנים ארוכות לכיף הגדול ביותר של עונת החופש הגדול והוא נחרט בזיכרונם של רבים.

"היא היתה חלק מנוף ילדותו של כל ילד עירוני בלי פרוטקציה בקיבוץ: הבריכה העירונית - בור מים תכול בניחוח כלור, מוקף דשא מצהיב, שלוש מקפצות וקיוסק, שאליו מגיעים באוטובוס קיצי מזיע, נכנסים עם כרטיסייה קצת מרופטת ומעבירים בוקר של התרוצצות ושחייה פלוס קרטיב לימון. האדריכל צבי אפרת טען כי הבריכות העירוניות שימשו "מעין הטרוטופיה - מקום של אחרות בתוך העיר, שהיו בו טקסים של חניכה והתבגרות מינית ופרפורמנס והופעה חשפנית בציבור. אלה היו מעין חופים אלטרנטיוויים, מקום שבו ילדים ונוער היו חושפים את גופם בפרהסיה ובודקים זה את זה, מעין אתר התבגרות ציבורי של ילדים ונוער". הברכות הציבוריות, שהיו חלק בלתי נפרד מהמרחב, וכמו מוסדות ציבוריים אחרים בעידן ההפרטה הולכות ונעלמות ממנו" (דרום, 8.6.2007).
"בראשית היו בישראל בריכות ציבוריות בסיסיות ששרתו בעיקר אוכלוסיה יהודית-עירונית קטנה. אחר כך הגיעו אלה הגדולות יותר בקיבוצים שתרמו לתדמיתם של הקיבוצניקים כאצולת היישוב. בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים הופיעו הבריכות הפרטיות, בבתי המתעשרים, בקנטרי קלאבים, במלונות הפאר ובמועדוני הספא. הן סימנו את העליה ברמת החיים ואת הפרטת הישראליות. ומעל לכל, הן ביטאו את תהליך הבנליזציה או הטריוויאליזציה של המותרות שנמשך עד ימינו" (ריבה, 20.4.2016).

בריכות שחיה בישראל, אוסף הדי אור. התצלומים באדיבות האספן


בעקבות העליה ברמת החיים נותרו בריכות רבות בארץ עזובות וחרבות, כמעין אנדרטה עצובה לתקופה שהיתה ולא תשוב. רק פה ושם נעשים שחזורים שמנסים להשיב עטרה ליושנה. כך למשל, בבריכת רמב"ם בגבעתיים - הבריכה הציבורית הראשונה בארץ (נחנכה ב-1933). במשך שנים לטשו בעלי עניין נדל"ני את עיניהם למקום בתקווה לבנות במקומה בנייני מגורים מהודרים. עיריית גבעתיים התנגדה לכך בעקביות, בין השאר בשל הערך ההיסטורי והחינוכי של הבריכה. זאת למרות הפיתוי הפיננסי. אבל עם הזמן הידרדרה רמת התחזוקה של הבריכה הוותיקה ורבים מתושבי העיר הדירו ממנה את רגליהם. בעקבות כך החליטה העירייה בשנת 2009 על מכרז חדש להפעלת הבריכה, לאחר שיפוצה (ניר, 6.4.2009). אבל כאמור, מדובר בפרויקט יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל. רוב הבריכות מהסוג הזה נעלמות מחיינו.


תערוכת "גלי כיאט", שהוצגה באוקטובר 2014 בגלריה "החדש והרע" בעיר התחתית בחיפה, דנה בהיעלמותן של הבריכות הציבוריות - ובכלל זה גם הבריכות המיתולוגיות של שנות החמישים והשישים (למשל, הבריכה בשכונת בת גלים בחיפה, בריכת גלי גיל ברמת גן ובריכת גלית בשכונת יד אליהו בתל אביב) ומשרטטת כמה מציוני הדרך בסיפור הבריכות הציבוריות בישראל. צמד האמנים, שי־לי עוזיאל וטמיר ליכטנברג, בשיתוף נטלי לוין, המשמשת לרוב גם כאוצרת הגלריה, הסבו את חלל הגלריה לבריכה גדולה, מעין מיצב ציבורי בחלל אמנותי המבקש לדמות פינת טבע בתוך הכאוס של העיר התחתית. בברושור שליווה את התערוכה כתבה לוין על שתי הבריכות הציבוריות המיתולוגיות של העיר, שהיו ואינן: בריכת הקזינו בבת גלים שהוקמה בשנות ה-30 לצד חוף הרחצה העירוני, עד שנזנחה בשנות ה-70, ובריכת הפועל שנחנכה בסוף שנות ה-40 ופעלה בשכונת הדר עד שנת 2007 כמועדון שכונתי עירוני. "מאז לא נותרו בחיפה בריכות ציבוריות, כשלמעשה כיום, כל הבריכות בעיר הן בבעלות פרטית ונגישות רק לבעלי אמצעים” (בוגנים, 29.10.2014).


חוק עבודת הנוער מתיר העסקת בני נוער בתקופת החופש הגדול מגיל 14 ואילך, בעוד שבתקופת לימודים מותרת העסקת בני נוער רק מגיל 15 ואילך. לכן, בני נוער רבים מנצלים את החופש הגדול לעבודה בשכר - שגם היא חוויה בתולית שנחרטה בזיכרון של רבים.


עד שנת 2011 נהוג היה לסיים את חופשת הקיץ ב-31 באוגוסט. ביוני 2011 החליט שר החינוך, גדעון סער, לקצר את החופש הגדול בחמישה ימים כך שסיומו יהיה ב-26 באוגוסט (במקביל להעברת חמשת הימים המבוטלים אל חופשי השנה - שלושה בין סוכות ליום כיפור, יום אחד לפני חנוכה ויום אחד לפני פסח).


בשנים האחרונות נשמעת ביקורת שלילית של הורים המתקשים להעסיק את ילדיהם במהלך החופש הגדול. לא זו בלבד שהחופשה מפריעה לעבודתם, הקייטנות, החוגים והבילויים הבלתי נגמרים סוחטים מהם סכומי עתק. אפשר שגם הביקורת הזו היא מסימני התקופה הלחוצה וההדוניסטית שבה אנו חיים, שמייצרת געגועים לעידן רגוע יותר וצנוע יותר.

"בשבוע שעבר שמעתי בחדשות על בית ספר יסודי פרטי שהחליט על דעת עצמו לקצר את החופש הגדול לחודש. שמעתם??? בעיני, זו כפירה בעיקר ופגיעה אנושה בהנאה הגדולה של הילדים. אני למשל, חייתי כל השנה בשביל להגיע לחופש הגדול. לולי ידעתי שמצפים לי חודשיים כאלה, אולי הייתי מבצעת התאבדות חרקירי בחדר המנהלת כבר בראשית שנת הלימודים. ובשבילי, בין השאר, החופש הגדול היה קייטנות. בחודש הראשון של החופש תמיד שלחו אותי לקייטנה. אמי ניסתה להיפטר ככה גם מאחי ומאחיותיי, אבל הם לא גילו מי-יודע-מה רצון ללכת לקייטנה, אז היא ירדה מהם. אבל משום מה אני הסכמתי. כנראה שגם אני רציתי להיפטר מהבית, אחרת אין דרך להסביר את הסכמתי. [...] וכך אימא שלי זכתה להיפטר ממני עד ארבע אחר הצהריים. וגם היו הסעות הלוך ושוב, וזה גם היה מסובסד ושווה לכל כיס כמעט. והעיקר, אני זוכרת שנורא נהניתי" (ישראל, 29.7.2010).

פגישת מחזור נוסטלגית

פגישת מחזור בפולקלור הישראלי

אין כמעט בית ספר בישראל שבוגריו לא קיימו בזמן כלשהו פגישת מחזור נוסטלגית שבה נזכרים ביחד בעבר ובודקים מה עלה בגורלו של כל אחד ואחת מהבוגרים (כמעט תמיד יש הפתעות לטובה ולרעה). מפגשי המחזור הצבאיים שכיחים פחות מאלה של בתי הספר וברוב המקרים מדובר במפגש של חיילים קרביים שצברו חוויות עזות בטירונות, בשירות הסדיר ובשירות המילואים (כולל קרבות). תוכניתה הרביעית של להקת הצ'יזבטרון (להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשית הקמתו, שנחשבת כלהקה הצבאית הראשונה בישראל) כלל את הפזמון "פגישה" שנעשה ללהיט ולימים גם לאחד ממסמני הגל הנוסטלגי שאחרי מלחמת העצמאות:

"[...] אח פגישה, אח פגישה שכזאת!/ זה רק פעם בשניים דורות,/ מה נשמע? איך הולך? אהלן!/ זה את זה לא ראינו מזמן!/ כי תמיד, כשפלמח'ניק נפגש עם חבר -/ יחריביתק! בלב משהו מתעורר .../ משהו מתעורר והומה מבפנים,/ ושיחה מתחילה על אותם עניינים ... [...] כן היו ימים אי פעם, תענוג להיזכר.../ אוי נזכרתי.../ שמע עקיבא, בחייך, היזהר!/ נו, מה יש? הן רק רציתי לספר סיפור קטן .../ אך מדוע זה, בינתיים, לי תדרוך על הזקן?... [...] כן, היתה תקופה של חבר'ה.../ וחבל שזה נגמר... [...]" (הפגישה, מילים: חיים חפר, לחן: מאיר נוי, קיימים 6 ביצועים לשיר זה)

פגישות מחזור נעשו פופולריות מאד בשנים האחרונות (בעיקר של מחזורי הבוגרים בבתי הספר), בין השאר משום שדורות המדינה (ילידי שנות הארבעים, החמישים והשישים) הגיעו לגיל העמידה, שבו הם יכולים להשקיף על חייהם ממקום בוגר ובשל, ולהתחיל בסיכומי ביניים.