ליקט מידע, ערך והוסיף: עוז אלמוג, 2023
אלבומי תמונות
מהפכת הדפוס ועוד יותר הצילום שינו את דפוסי הזיכרון וההנצחה של המין האנושי ללא הכר. המצלמה הביתית איפשרה לאדם הפרטי ומשפחתו לתעד ולאחסן רגעים בחייהם בדרך מוחשית מאי פעם. לראשונה נוצר מעין ארכיון ביתי שכולל לא רק מכתבים מצהיבים, אלא גם תמונות בשחור לבן ואחר כך גם צבע. בהמשך הגיעו גם רשמי הקול, המסרטות הביתיות ומצלמת הוידאו שהגדילו את יכולות התיעוד ומאגרי הזיכרונות המשפחתיים לאין שיעור (שלו כליפא, 2012).
העידן הדיגיטלי שינה את כללי המשחק בעולם התיעוד והפך את הצילום האישי לאחת התופעות החשובות ביותר בעידן הנוכחי. בעידן הטלפונים החכמים עם המצלמות המשוכללות כולנו מצלמים כל יום, כל הזמן, את הילדים, החברים, הארוחות, הטיולים, החברים ועוד ועוד. השנים עוברות, הילדים גדלים, אלפי תמונות נאספות ונערמות בזכרון הסלולרי, בתקיית המחשב, בדיסק ובענן. אלבומי משפחה או אלבומים אישיים (לכל ילד מילדי המשפחה) מנייר וקרטון הם תופעה שעברה מהעולם. מצד שני, כמות התצלומים האישיים והמשפחתיים עלו לאין שיעור, אבל היום כבר אין זמן וסבלנות לצפות בהן. לכל היותר מציגים אותם במצגות של ימי הולדת, ימי נישואים או ימי זיכרון.
בעבר הלא רחוק הלכנו בהתרגשות לחנות הצילום לאסוף את התמונות המודפסות. היום איש לא זקוק לפיתוח פילם והזיכרון הויזואלי הפך לדיסק קשיח שמתמלא יותר מהר משהוא מתרוקן. השאלה מה בוררים ומוחקים מהמאגר נעשתה קשה יותר מהשאלה מה מצלמים. כאשר התמונות נשלחות בזמן אמת לבני משפחה ולחברים גם הישיבה המשותפת סביב האלבום נעשתה מיותרת. אחד הגולשים באתר מוטק'ה (לבני גיל העמידה) העיר בצער: "נדמה שלעיתים הסלפי הרג את הרגע. את הזיכרון אנחנו סופרים היום בג'יגות ולא בחוויות." (גרצמן, 31.8.2015).
אחד מתווי ההיכר של אלבומי המשפחה הישנים הן התמונות בשחור לבן שחוברו לדפי האלבום באמצעות מדבקות כיסים משולשות וכוסו בנייר פרגמנט ששמר על התמונה מפני שריטות ובלאי. מצד אחד, התמונות הללו (שהיום נחשבות לווינטג') שרדו את תלאות הזמן יותר מתמונות הצבע, שגווניהם נוטים לדהות (הכימיקלים שבדפי הפלסטיק גורמים להרס התמונות); מצד שני, הן ערפלו במידת מה את תמונת המציאות ואולי גם יצרו איזה חיץ תודעתי בין המתבונן לבין התמונה המצולמת. מאמרה של אילה רז "העולם בשחור לבן" (4.1.2015) דן בהיבטים שונים של תופעה זו.
מומחים מעריכים כי משפחה ממוצעת בארה"ב (שכוללת גם את האזרחים הותיקים) מחזיקה ברשותה יותר מ-3,000 תמונות אלבום מהדגם הישן (כהן, 9.8.2016).אפשר לשער שבישראל המצב דומה. רבים מאלבומי המשפחה הישנים מאוחסנים היום במגירות והארונות, מיותמים, מעלים אבק ומתבלים. רבים מתמודדים היום עם השאלה כיצד לשמר את התמונות הישנות לאורך זמן והפתרון הוא במקרים רבים סריקה דיגיטלית.
טכנולגיית הסריקה מאפשרת המרה של טקסטים ותמונות מודפסות לפורמט דיגיטלי ורבים עושים זאת באמצעות הסורק הביתי או המשרדי שברשותם (מחיריהם ירדו פלאים בשנים האחרונות). בשנים האחרונות התרבו בשוק השימור הפרטי חברות שמציעות שירותי סריקה, עיבוד וארגון תמונות בעלויות סבירות (הסיפור לא פשוט בהיבט הטכני כי האלבומים עם כיסויי הניילון הדביק מקשים על חילוץ התמונות).
"כמה פעמים אמרתם לעצמכם שהנה, הגיע הזמן לסדר את המגירה (או הארגז, או הארון במחסן), עם כל תמונות והמסמכים המשפחתיים. כן, ופעם גם נסדר את זה באלבום ואולי אפילו נסרוק למחשב. אבל, הזמן הזה, לא מגיע. תמיד יש משהו חשוב יותר, דחוף יותר, והתמונות נשארות שם, לבד בחושך… עכשיו יש לכם הזדמנות לגלות מה מסתתר שם. ביחד נפתח, נמיין, נקרא, נגלה, נסרוק ונתקן אם צריך. כל תמונה והסיפור שאיתה, כך יבנה סיפור המשפחה. וכמובן נשמור – גם ברשת וגם על דיסק, במספר העותקים שתרצו. בסופו של התהליך תקבלו – דיסק, בכמה עותקים שתרצו, ובו תיקיות המחולקות לפי נושאים או זמנים – עם תמונות ומסמכיםסרוקים. ארכיון ברשת עם כל התמונות והמסמכים – בפיקאסה או פייסבוק או כל מקום שתרצו. ואפשר גם להוסיף גם –הדפסת אלבום משפחתי אמיתי, אילן יוחסין, לוח שנה-לעולם עם אירועים משפחתיים ועוד." (מתוך האתר של גליה מימרן-מוסנזון: סיפור משפחתי. סיפורי חיים וביוגרפיות).
ב-2015 הושקה אפליקציה בשם פוטומיין שמאפשרת לצלם דפי אלבום בסמארטפון, וכך ללכוד מספר תמונות בבת אחת. הטכנולוגיה יודעת "לחתוך" ולבודד את התמונות מהרקע, כך שתישמרנה בנפרד. התוצאה: בתוך מספר דקות אפשר להמיר אלבום שלם לתמונות דיגיטליות ולשתף בפייסבוק, באינסטגרם או בווטסאפ.
בשנים האחרונות הולכת ומשתכללת טכנולוגיית המחשב שמסוגלת לתקן ולשחזר תמונות וסרטים ישנים. הטכנולוגיה הזאת, שיכולה גם לצבוע תמונות שחור לבן בצבעים (השחזור נאמן לנוף המצולם באופן מדהים), משדרגת את הערך ההיסטוריוגרפי והאמנותי של התמונות המטופלות.
חשוב לציין שהדיגיטציה לא הרגה לגמרי את האלבומים הישנים. בשוק פועלים היום אמנים וחברות שמציעים ללקוחותיהם אלבומי תמונות בסגנון ישן כמעין מחווה רומנטית ואסתטית לימים עברו.
לאחרונה אף נוצר טרנד משעשע שבו אנשים מבוגרים משחזרים באופן פיזי תמונת ילדות (עושים את אותה הפוזה למצלמה באותם לוקיישנים שבהן צולמה התמונה במקור).
"אני משוגעת על תמונות ישנות. כשאני רואה תמונה ישנה, אני מיד חושבת איך אפשר היה לשחזר אותה היום ואיפה, בעצם, היו ההבדלים. אני מדמיינת איך המצולמים היו מרגישים ונראים אם היו יוצרים שחזור שכזה." אירנה ורנינג, צלמת ארגנטינאית מוערכת, שמשחזרת תמונות ילדות ישנות של אנשים שונים במסגרת פרויקט צילום בשם "בחזרה לעתיד" (גבירץ, 28.2.2011).
הרשתות החברתיות - בעיקר ווטסאפ ופייסבוק - שידרגו באופן דרמטי את היכולת של קרובים מדרגות שונות להתחבר מחדש, להיזכר בעבר המשותף ולשתף תמונות וזכרונות, כפי שכותב מפיק הטלוויזיה והעורך הוותיק והמוכשר שמעון (ניקי) עשור:
"בדף הפייסבוק המשפחתי שלנו, הרגשתי שנוצרה דחיפות כתוצאה מהזדקנותם של אימי ואחיה וכשהיה לי אוויר בלו"ז הצפוף שלי, חשבתי שזה ייתן להם פרספקטיבה, להסתכל אחורה, על ימים טובים יותר של בריאות. בדיעבד, התברר שזה משהו הרבה יותר גדול, משום שאל הדף הצטרפו בני דור הנינים (של סבא וסבתא שלי), בני הנינים ואפילו נכדיהם. בניתוח לאחור הבנתי דבר חשוב: המזרחיים הצעירים ילידי הארץ חיפשו שורשים וזהות - מקום ומקור לגאווה שהם שייכים למשהו שורשי. למרות שכול מערכת החינוך תייגה אותה לשוליים של הציונות וקידשה את ההתיישבות העובדת ואחר כך את המתנחלים, הדורות הללו גדלו בערי הפיתוח והספר כשהם בקו התפר בין אותם שורשים שהיו להוריהם במרוקו, לבין הישראליות שלא ממש קיבלה אותם (ואף שכנראה התחושה היא סובייקטיבית - היא עדיין תחושה שמניעה את חייהם). המהומה החיובית במשפחה שנוצרה מסביב לדף הפייסבוק, פתאום עשתה סדר במשפחה, החלה למפות אותה, לתת לה שורשים - ומיתוסים משפחתיים (בן דודי אורי אזולאי ז"ל - משמש לדור הצעיר כמקור גאווה) פתאום למשפחה יש נרטיב שמעצים אותה. אני מודה שהופתעתי ממה שדף פייסבוק עשה למשפחה, אבל זה כנראה צורך שמצא אפיקים להתבטאות" (מכתב ששלח שמעון לעוז אלמוג בצירוף תמונות משפחתיות).
משפחת עשור, משמאל עם כיוון השעון: סבתא, חנה וסילביה; רפי החייל; משפחות דדון-אזולאי; אבא ואמא, 1958; יום הולדת לתאיר וסיון
במקרים רבים תמונות בני המשפחה לדורותיהם מציגות בתכניהן (כקומפילציה) סיפור חברתי-ישראלי רחב, על כל הסתעפויותיו ההיסטוריות. לדוגמא, האלבום המשפחתי של משפחת אברוצקי (אלמוג) מכפר סבא, שכולל גם פריטים היסטוריים פיקנטיים, כגון דוח טיפת חלב ("תחנת טיפול ביונקים"), צו התייצבות לשירות סדיר ואישור ראשון על שירות קבע (של מי שיהיה לימים אלוף מהולל בצה"ל ויו"ר הסוכנות היהודית), וכן תמונות עצובות של הבן/אח שנפל במלחמה.
משפחת אברוצקי-אלמוג, אלבום משפחתי. התמונות באדיבות המשפחה
קלטות הוידאו המשפחתיות
הופעת טכנולוגיית מצלמות הוידאו האנלוגיות (קלטות VHS) שינו את עולם הצילום הביתי. לראשונה התאפשר ליחידים ולמשפחות להפיק, לערוך ולהקרין קטעים אודיו-ויזואליים באופן עצמאי ובעלויות נמוכות.
אבל עד מהרה התברר, למגינת לבם של רבים, שהמדיה האנלוגית סובלת מאורך חיים מוגבל ומרגישות לתנאים סביבתיים כגון חום, קרינת שמש, שדות מגנטיים, אבק ושריטות. כל מדיה אנלוגית דוהה עם הזמן, נשחקת ומאבדת מאיכותה. לעומתה, המדיה הדיגיטלית (קובץ או תקליטור) רגישה הרבה פחות.
ביולי 2016 הודיעה חברת Funai Electric היפנית שהיא סוגרת את קו הייצור שלה למכשירי ווידאו (VHS). מאחר שהחברה הייתה האחרונה שייצרה את המכשיר הזה (לאחר שגם החברות סוני ופנסוניק הפסיקו לייצרם), היא שמה סוף פסוק לייצור מכשיר הווידאו בעולם.
הדרך הנוחה והיעילה ביותר לשמר את הסרטים הישנים היתה להמירם לפורמט דיגיטלי באמצעות תוכנות מגוונות של לכידה וסריקה (ההבדל בין וידאו אנלוגי לוידאו דיגיטלי דומה מאוד להבדל בין מצלמת פילם למצלמה דיגיטלית).
דא עקא, לימים הסתבר שגם לדיגיטל (דיסקים מגנטים) תוחלת חיים מוגבלת. כלומר, שאורך חיי המדיות האופטיות קצר ביותר והמקדדים שלהן נחשבים למאוד בזבזניים ולא איכותיים. ההערכה היא שכונן קשיח מסוג HDD יכול להחזיק מעמד בין 3 ל-5 שנים, בהתאם לאופן השימוש בו. חשוב לציין שהאומדנים הסטטיסטיים הללו הם בגדר הערכות בלבד ועשויים להשתנות בהתאם למצבור גורמים, כגון שימוש ואיכות דיסק, טמפרטורת ההפעלה ומספר שעות השימוש.
בשוק קיים היום מגוון רחב של פורמטים להמרה, ולכל אחד מהם יתרונות וחסרונות. הבעיה הגדולה שכרגע כדי להמיר את הדיסקים הללו נדרש להביאם לאולפן מקצועי שמחזיק בממירים איכותיים, והעלויות בהתאם. ומה שיותר בעייתי: איש אינו יודע אל נכון מה תהיה תוחלת החיים של התמונה הדיגיטלית בענן. למעשה עצם העובדה שכל התמונות בעידן שלנו הן דיגיטליות מעלה שאלות קשות אודות יכולתו של המין האנושי לשמר זיכרון היסטורי אודיו-ויזואלי, ובכלל זה זכרונות משפחתיים.
ישראל הנגלית לעין
בשנת יובל המאה לתל אביב הגה מכון יד בן צבי מיזם קהילתי חלוצי ליצירת מאגר חזותי מקומי מאלבומים פרטיים. המיזם, שזכה לכינוי 'העיר הנגלית לעין', נעשה בשיתוף פעולה עם עיריית תל אביב והמרכזים הקהילתיים בעיר. במסגרת המיזם יצאו תושבים (מתנדבים, שעברו הכשרה מתאימה) לאתר ולתעד (באמצעות סריקה) תמונות מאלבומי משפחות. בשנת 2011 התרחב המיזם לכל רחבי הארץ ושמו עודכן ל'ישראל הנגלית לעין' (הוא פועל היום במסגרת פרויקט תמ"ר של משרד ראש הממשלה). בספטמבר 2012 הושק אתר אינטרנט שמרכז את האלבומים המתועדים. עם הזמן נוסף למיזם התיעודי עוד מרכיב חשוב: תוכנית סיורים שכותרתה "מבקרים ומסיירים ברחבי ישראל נגלית לעין". מטרתה להוסיף עוד נדבך לשיתוף האוכלוסיה בתיעוד עצמה. ההכנסות מהסיורים הללו (הראשונים נערכו בראש העין, ירוחם ועתלית), נועדו לצורך מימון פעילותם של מרכזי התיעוד. להלן קטעים מהפרסום על המיזם הזה:
"אוצרות העבר נמצאים בכל בית: באלבום התמונות, בשקיות המסמכים, בצרור מזכרות. תושבי הארץ הם שותפים בתולדותיה, ואלבום התמונות הפרטי משקף את מסלולי החיים בארץ וסיפוריהם ואת הקהילות המגוונות: בעיירות הפיתוח, בכפרים, בהתיישבות העובדת ובערים. [...] לאחר שנים אחדות של תיעוד וגילוי ברחבי הארץ אנו מבקשים לשתף את הקהל הרחב בחוויה של גילוי ארץ לא נודעת ביישובי הארץ להתארח ולפגוש את תושביהם במסלולי סיור ומפגשים, בנתיב התמונות והאלבומים מהעבר וההווה."
סרטים ביתיים
בבתים רבים שמורים סרטי חובבים אשר צולמו במסרטות פילם ביתיות (8 מ"מ, סופר 8, 16 מ"מ). רבים מהחומרים הללו מעלים אבק, מתבלים ומחכים לגאולה שלא תמיד מגיעה.
בשנים האחרונות מגלים הארכיונים את כוחו של התיעוד האישי בתהליך ההיסטוריוגרפי. אחת התוצאות היא איסוף סרטים ביתיים לצורך תיעוד, שימור והנגשה. עד כדי כך חדרה ההכרה בחשיבות האיתור והשימור של סוג החומר הזה שמאז 2003 נחגג בעולם בכל סוף אוקטובר ה-Home Movie Day.
גם בישראל ניכרת המגמה ולא אחת מתגלים בהררי הפילם שנאספו בדירות משפחתיות אוצרות אודיו ויזואליים של ממש. ב-2016, כחלק מאירוע "יום הסרט הביתי", הזמין הסינמטק בירושלים את הציבור להביא סרטים ביתיים להקרנה ולספר עליהם במסגרת אירוע לקהל הרחב. זאת בליווי מוסיקה חיה. לכבוד האירוע יזם הסינמטק הקרנת סרטים ביתיים מאוסף הארכיון הישראלי לסרטים.
שושלת היוחסין
בשנים האחרונות ניכרת פריחה בחקר המשפחה היהודית והישראלית. משפחות רבות מתעניינות בשורשיהן ההיסטוריים, מכינות עץ משפחתי ויוזמות מפגש בין דורי מורחב.
יותר ויותר מחקרים מדעיים מתפרסמים בנושא שורשי המשפחה, וארגונים שונים - בעיקר מוזיאונים וארכיונים - מציעים ימי עיון, כנסים וסדנאות של מחקר ותיעוד בעל פה בתחום. כך למשל, "המכון ליהדות זמננו" ו"מכון מגיד" ללימודי המשך באוניברסיטה העברית מפעילים מזה מספר שנים קורס לתיעוד בעל פה. הקורס מעניק הכשרה מקצועית בעריכת ראיונות, בעיבודם ובשימורם והוא מיועד לאנשים האוספים תיעוד בעל פה בתחומים שונים ובעיקר בתחום המשפחה והגנאלוגיה.
חברת myheritage מפעילה בשנים האחרונות אתר לגילוי, שימור ושיתוף ההיסטוריה המשפחתית. על פי פרסומיה מיליוני משפחות ברחבי העולם משתמשות בשירותי החברה (כולל טכנולוגיה ישראלית מתקדמת ובדיקות DNA) כדי ליצור את אילנות היוחסין שלהן, ולגלות תגליות מיידיות ומשמעותיות על אבותיהן ואימהותיהן. האתר זמין כיום ביותר מ-40 שפות.
הספרייה הלאומית מתמסרת ברצון לקהל הגדל והולך, שמבקש להיעזר באוצרותיה כדי לגלות שורשים משפחתיים וקהילתיים. לאחרונה, החלה הספרייה להפעיל שירות גנאלוגי, פרי יוזמה של "המכון הבינלאומי לגנאלוגיה יהודית" ומרכז "פאול יעקבי" בירושלים. השירות מתקיים בשיתוף העמותה למחקר גנאלוגי בישראל והעמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה.
הארכיון הציוני מפעיל מזה מספר שנים קורס "לחקר המשפחה" שמטרתו "להציג בפני התלמידים את עושר המקורות לחקר המשפחה במוסדות השונים ובמרחבי האינטרנט, להקנות למשתתפים את המיומנות לחקור את שורשי משפחתם, ולהתחיל לבנות את עץ המשפחה שלה"ם. המיזם נערך בשיתוף ארכיון יד ושם, הספרייה הלאומית והארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.
העמותה הישראלית לחקר שורשי המשפחה נוסדה בשנת 1983 בירושלים. מטרותיה המוצהרות הן: "לשמש במת מחקר ודיון לחוקרי שורשי המשפחה, להנגיש את שפע המידע הגנאלוגי הקיים בישראל לחוקרים בארץ ובחו"ל, להרחיב את היקף הידע ואת נקודות המבט הסוציולוגיות וההיסטוריות בקרב החוקרים והמתעניינים בחקר שורשי המשפחה היהודית." העמותה יוזמת הרצאות, סיורים, ימי עיון, כנסים והדפסת כתב עת ("שרשת הדורות") שכולל מאמרים וכתבות בנושא הגנאלוגיה היהודית. לעמותה שמונה סניפים פעילים: ירושלים, תל אביב ("דן"), באר שבע, ראשון לציון, פתח תקווה והסביבה, רעננה (השרון), חיפה וטבעון ("שורשים בגליל"), בקעת הנדיב.
בכל הסניפים מתקיימות פגישות (בדרך כלל אחת לחודש), שבהן מוצעות לקהל הרחב הרצאות מגוונות הקשורות לחקר תולדות המשפחה היהודית בארץ ובתפוצות. בין הנושאים שבהן עסקו ההרצאות: מקור שמות משפחה אשכנזים וספרדיים; הדמוגרפיה של העם היהודי (הגירות ונדודים); שימור זיכרון המשפחות והעיירות שנכחדו בשואה; כלים ומקורות ארכיונים לחיפוש ולמחקר גנאלוגי; מקורות מקוונים באינטרנט; הדרכה בבניית אילנות יוחסין והעלאתם לרשת.
ב-2014 נערך הכנס הראשון בישראל לחקר שורשי משפחה בישראל. הרצאות הכנס עסקו במגוון נושאים הרלוונטים לנושא, כגון שושלות ירושלמיות, אצולה ספרדית ואשכנזית, תוכנות לבניית עץ משפחתי, לוחות זיכרון, הנצחה והקדשה בבתי כנסת ומוסדות ציבור, אלבומי תמונות משפחתיים כמשאב בחקר הקהילות ועוד.
עבודת שורשים
"עבודת שורשים" הוא שמו של פרויקט שנתי המוטל בדרך כלל על תלמידי כיתות ז' בחטיבות הביניים בישראל. הוא נועד לאפשר לצעירים להתחבר לשורשים המשפחתיים, הקהילתיים והלאומיים שלהם ולאמן אותם בתחקיר ובארגון מידע. הפרויקט מורכב על-פי-רוב מבניית עץ יוחסין משפחתי ורישום קורות בני המשפחה באמצעות ראיונות, איסוף תמונות, מסמכים וחפצים. מטרה נלווית היא לעודד את בני המשפחה ששמרו שתיקה ביחס לעברם (למשל ניצולי שואה או מהגרים שעברו חוויות קשות) להיפתח ולשתף את בצאציהם בקורותיהם.
נהוג שכל בני המשפחה נרתמים כדי לעזור בהכנת העבודה, שמסייעת למשפחה לתעד ולשמר את עברה המשותף. כך נוצר מעין הפנינג משפחתי שגם מחזק את הקשרים בין בית הספר לבין משפחות התלמידים.
עבודת שורשים כוללת בדרך כלל את הפרקים הבאים:
הקדשה.
שמות פרטיים ושם משפחה: מקור השם של כותב העבודה ובני משפחתו והמשמעות שלהם, מקור שם המשפחה, עברות שם המשפחה.
כותב העבודה: מיום הולדתו, כולל תמונות ומסמכים מלווים.
ההורים: היכן נולדו, תאריך לידה, סיפורי ילדות, כיצד נפגשו, עיסוקים, תחביבים.
אחים ואחיות: תאריכי לידה, כישורים, תחביבים.
סבים וסבתות: תאריכי לידה וארצות מוצא, עלייה לארץ, היכן נפגשו, עיסוקים, תחביבים.
חיי היומיום בבית המשפחה: תחביבים משפחתיים, סדר יום, בילוי פנאי.
חג ומועד בבית המשפחה: מנהגים מיוחדים, חגים, ימי הולדת, טיולים משפחתיים.
עץ משפחתי: שרטוט אילן היוחסין המשפחתי.
לאחרונה יצא מוזיאון הילדים הישראלי בחולון ביוזמה שכותרתה "דיאלוג עם הזמן". מדובר בתערוכה שמלווה את תהליך הכנת עבודת השורשים.
בבית התפוצות - מוזיאון העם היהודי, נערכת מזה יותר מעשרים שנה, תחרות שורשים בין-לאומית שבה משתתפים תלמידים ובני נוער מישראל ומרחבי העולם. התחרות מזמינה את הצעירים ליצור מוצג אמנותי-חזותי שקשור בסיפור המשפחתי שלהם. היא מרחיבה למעשה את תהליך הלמידה המתקיים בבתי הספר בשנת הבר מצווה/בת מצווה (כיתות ו'-ח').
מקורות
שלו כליפא, נורית. 2012. זיכרון מקומי – אלבומי משפחות בתל אביב כמקור היסטוריוגרפי חזותי. מותר 19- 20, 35-44.
גרצמן, אבי. 31.8.2015. אלבום משפחתי: פרויקט רב דורי. מוטק'ה.
כהן, שגיא. 9.8.2016. האפליקציה הישראלית שמעבירה תמונות מהאלבום הישן לאייפון. Ynet.
גבירץ, נטעלי. 28.2.2011. בחזרה לעתיד: שחזור תמונות ילדות. mako.
רז אילה, (4.1.2015), העולם בשחור לבן, הבלוג של אילה רז.
Comments